החיים הקשים של השופט ג'ובראן

הידד לנו! אנחנו מדינה נאורה עם קבלות.  קבלה אחת לפחות.

הרבה מאד שנים ייחלנו ליום שבו נוכל ללטף הכרס ולגרגר בהנאה שיש לנו שופט ערבי בבית המשפט העליון.

היום הזה התמהמה אבל לבסוף הוא בא.  

זה יותר משנה שיש לנו שופט ערבי בבית המשפט העליון: כבוד השופט סלים ג'ובראן.

מה עובר על השופט ג'ובראן? כיצד הוא מתאקלם? האם הוא אוהב את העבודה? האם הוא נהנה ממנה?  האם הוא נהנה ממעמדו?

ולא פחות חשוב:
האם בבית המשפט העליון מצליח השופט ג'ובראן לשמר את ערביותו לבל תיפגע? לא בטוח.

הנה לדוגמא ציטוטים אחדים מפסק דין של בית המשפט העליון, שדן בערעורם של שלושה מחבלים.

השופט אדמונד לוי:
 

"...מאז זכתה מדינת ישראל בעצמאותה, נמצאו רבים המערערים על עצם קיומה. תחילה עשו זאת מדינות, רובן שכנות וחלקן מרוחקות, שלא הסתפקו במלל בלבד, אלא נקטו גם בפעולות מלחמתיות. אולם במשך השנים השתנתה הטקטיקה, ובמקום פעולה ישירה של מדינות, החלו לצוץ ארגונים שונים, שבעידודן ובמימונן של מדינות אויב, החלו לבצע פעולות עוינות כחלק מהמטרה המשותפת של המדינות והארגונים כאחד, להביא לסילוקה של מדינת ישראל מעל פני הגלובוס...
 

...מאז חודש אוקטובר שנת 2000 נכפתה עלינו מציאות חדשה, כאשר פיגועי הדמים הרבים הפכו בידי אויביה של המדינה, מבית ומחוץ, לאמצעי העיקרי אשר נועד, על פי הצהרתם של אלה העושים בו שימוש, לפגוע ביכולת העמידה של אזרחיה, למוטט את כלכלתה, ולפגוע אנושות ביכולתה לעמוד על נפשה ולהבטיח את המשך קיומה כמדינה ריבונית...
 

... אם דעתי תישמע, הייתי מקבל את ערעור המדינה, ומרשיע את עותמאן גם בעבירה לפי סעיף...

...באשר לסופיאן – מערער זה יצר קשר עם ארגון טרור, והעמיד את עצמו לרשותו כדי לבצע פיגועים נגד ישראלים. חומרה מיוחדת נובעת מכך שסופיאן הנו תושב ירושלים, וככזה הוא נהנה מחופש תנועה אותו ביקש לנצל כדי לזרוע הרס ומוות...
 

...מכך מתחייב שבסופיאן גלומה סכנה של ממש לציבור, ולפיכך סבורני שכדי לגמול לו על מעשיו, מחד, ולהרתיע את הרבים, מאידך, נכון היה להחמיר בעונשו, יותר ממה שעשתה הערכאה הראשונה.
 

באשר למוסא – הוא הורשע בתמיכה בארגון טרור וסיוע לאויב במלחמה. גם מערער זה הינו תושב מזרח ירושלים, שבענישתו צריך לכלול מסר מרתיע, ועל כן סבורני כי העונש שהושת עליו, לא זו בלבד שאין בו פן של חומרה, אלא שאף נכון להגדירו כמתון.
 

באשר לעותמאן – קבלת ערעורה של המדינה לעניין הכרעת הדין שתוצאתה היא הרשעתו של עותמאן גם בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, מחייבת החמרה בעונשו...
 

...לסיכום, אני מציע לדחות את הערעורים כנגד חומרת העונש ולקבל את ערעור המדינה כנגד קולת העונשים שהושתו על סופיאן ועותמאן...
 

הנשיא א' ברק:
 

מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט א' לוי הן לענין ההרשעה והן לענין גזר הדין...
 

... מהי, איפוא, אותה התנהגות המסייעת לאויב? לדעתי, זו אותה התנהגות המשתלבת באופן מוחשי וקונקרטי בפעילותו של האויב, באופן שמבצעה מהווה, מבחינת סוג הפעילות ותוצאותיה, ידו הארוכה של האויב. מעשיו של עותמאן יש בהם כדי לסייע לאויב, שכן הם משתלבים בפיגועי הטרור שארגוני המחבלים מבצעים בישראל. ביצוע פיגועים בקרב אוכלוסיה אזרחית הינו כלי מרכזי בידי ארגוני המחבלים. מעשיו של עותמאן הם במסגרת זו, ויש בהם איפוא כדי לסייע לארגוני המחבלים במלחמתם בישראל...
 

השופט סלים ג'ובראן:

אני מסכים.

עד כאן ציטוטים מפסק הדין.
 

 ובכן, מהם הדברים שלהם הסכים – ואותם אימץ - כאן השופט הערבי סלים ג'ובראן?

בראש הדברים מזדקרת לעין העובדה שהשופט הערבי ג'ובראן הסכים ואימץ את המונח אויב בהקשרים שבהם הוא אוזכר בפסק הדין.

ואם ישנה איזושהי משמעות לכמות, היכול מישהו לנחש כמה פעמים מוזכר המונח אויב בפסק הדין הזה? 

ובכן המונח הזה, הכל כך טעון לכל עם הנתון במאבק קיומי, מוזכר בפסק הדין לא פחות מ- 42 (ארבעים ושתיים) פעם.

הניתן להקל ראש בכך שערבי כלשהו – והשופט ג'ובראן הוא קודם כל ערבי - יסכים לאמץ כך את המונח אויב בהקשרים שבו המונח מאוזכר בפסק הדין?
 

האם האויב של השופטים ברק ואדמונד לוי הוא גם האויב של השופט ג'ובראן?

האם השופט ג'ובראן – שאימץ את המונח אויב ארבעים ושתיים פעם בפסק הדין - העלה אי פעם על דל שפתותיו, או אפילו במחשבתו, את המילה אויב בהקשר של המאבק הקיומי שאנחנו נתונים בו?
 

השופט ג'ובראן הסכים להחמיר בעונשם של הנאשמים, בני עמו, שהוגדרו על ידי הנשיא ברק כ"ידו הארוכה של האויב" במלחמתו בישראל.
 

ובהקשר זה ראוי להדגיש, שהשופט הערבי ג'ובראן החמיר בעונש שהוטל על בני עמו על ידי שופטי הערכאה שמתחתיו - שלושתם שופטים יהודים.
 

אבל ראוי להביא כאן ציטוטים נוספים מפסק דין אחר – הפעם מפסק דין שנכתב על ידי השופט ג'ובראן עצמו – ולהלן הדברים:
 

"עניינה של העתירה בבקשת העותר מס' 1 (להלן: העותר), תושב רצועת עזה, לקבל רישיון לישיבת קבע בישראל מכוח נישואיו לעותרת מס' 2 (להלן: העותרת), שהינה אזרחית ישראלית...
 

...דין העתירה להידחות על הסף.
 

מסכימים אנו עם עמדת בא-כוח המשיב (משרד הפנים), לפיה העותר עתר לבית-משפט זה בחוסר ניקיון כפיים. שכן, העותר שוהה בישראל במשך זמן רב, באופן בלתי חוקי. כמו-כן, לעותר הודע לפני למעלה משלוש שנים, כי בקשתו לאיחוד משפחות סורבה וכי עליו לעזוב את תחומי מדינת ישראל, וזאת לאחר ששתי עתירות שהגיש וביקש במסגרתן לקבל מעמד בישראל, נדחו מטעמים ביטחוניים. לכך יש להוסיף את דברי בא-כוח המשיב, לפיהם גורמי הביטחון מסרו לו, כי הטעמים הביטחוניים אשר עמדו בבסיס ההתנגדות לעתירות הקודמות לא נשתנו..."

עינינו הרואות: השופט הערבי סלים ג'ובראן משתית את דחייה העתירה של בני עמו על טעמים בטחוניים. 
 

שני השופטים האחרים בהרכב – רובינשטיין ופרוקצ'יה – הצטרפו אל השופט ג'ובראן בהסכמה.
 

השופט ג'ובראן עומד כאן איפוא - לבדו - בחזית פסק הדין.

במילים אחרות, אם להשתמש בהשאלה מהקשר אחר, פסק הדין הזה – על נימוקיו הבטחוניים - הוא כל כולו "עבודה ערבית". 

השאלה, נוכח הציטוטים שהובאו משני פסקי הדין לעיל, היא מה מתחולל בחדרי מוחו ולבבו של השופט ג'ובראן שעה שהוא כותב וחותם על פסקי הדין הללו.

אבל חשוב לא פחות:  כיצד נראים הדברים מנקודת מבטם של בני עמו של השופט?

כיצד רואים בני עמו של השופט ג'ובראן את העובדה שהוא מחמיר בעונשים שהוטלו על בני עמו ומוסיף עליהם שנות מאסר - מעבר למה שפסקו והטילו עליהם שלושה שופטים יהודים מבית המשפט המחוזי?
 

כיצד רואים בני עמו של השופט ג'ובראן את העובדה שהוא עומד בדרכו של בן העם שלו לקבל רישיון ישיבת קבע בישראל מכוח נישואיו לערבייה ישראלית?
 

הרי אנחנו – כולנו - רוצים שהשופט ג'ובראן יהיה ויישאר חלק אינהרנטי מ"המגזר" שאליו הוא משתייך ושלא יתנתק ממנו בשום אופן ומשום בחינה שהיא.

האם השופט ג'ובראן מוכן לקבל אפשרות שבני עמו יחשבו שזהו המחיר לישיבתו בבית המשפט העליון?
 

האם השופט ג'ובראן מוכן להצטייר בעיני בני עמו כמי שבתמורה לישיבתו בבית המשפט העליון הוא נכון לשיר בקול רם את "התקווה"?

האם מי מאתנו – יהודים – היה מוכן להיכנס, אפילו לרגע, בנעליו של השופט ג'ובראן בנסיבות הפוכות?

האם העומס הנפשי המוטל כאן על השופט ג'ובראן איננו כבד מנשוא?