| |
| |
|
המשחררת |
 |
|
מאת תמי שם-טוב
פואסם באתר
עיתון הארץ (18.11.05)
|
|
13 אסירים הצליחה יוצרת הסרטים
הדוקומנטריים עופרה ביקל לשחרר מבתי הכלא של
ארצות-הברית, אחרי שהוכיחה את חפותם. רובם אסירי
עולם, אחד מהם נידון למוות. ביקל, שעזבה את ישראל
בגיל 19, לוחמת בעקשנות נגד עיוותי הדין במכונת
ההרשעות האמריקאית. "האמריקאים הם אנשים טובים",
היא אומרת, "הם באמת ובתמים חושבים שהשיטה עובדת,
ושיש צדק" |
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
עופרה
ביקל. 40 פרסים, מתוכם שבעה פרסי אמי, על
הסרטים התיעודיים שחשפו את ערוותה של
מערכת המשפט האמריקאית |
|
|
|
|
צילום:
אייל טואג |
|
|
אחרי 28 שנים בכלא, פטסי ג'ארט
כבר לא חשבה שתזכה להיות אדם חופשי. אבל ביוני
האחרון היא זוכתה מאשמת רצח ויצאה מהכלא בעקבות
סרט של הבמאית הדוקומנטרית עופרה ביקל. ג'ארט היא
האחרונה במשוחררי ביקל. ב-15 השנים האחרונות אילצה
הבמאית הישראלית לשעבר את מערכת המשפט האמריקאית
לזכות ולשחרר 13 אסירים ואסירות שישבו על פשעים
שלא ביצעו, בינהם גם אחד שנידון למוות.
ביום השחרור של ג'ארט נסעה ביקל לשערי כלא הנשים
בצפון מדינת ניו יורק. שתי הנשים התחבקו. האחת ניו
יורקית מאוד, אלגנטית, מרשימה ומטופחת, עם חיתוך
דיבור מהיר, מוח חריף וקריירה מזהירה. השנייה
דרומית, חמורת מבט, כבדת גוף ולשון, אשה שבילתה
יותר שנים בכלא מאשר בחוץ. מבית הכלא נסעה ג'ארט
ישר למנזר. "גם כי היא דתיה", מסבירה ביקל, "וגם
כי היא הבינה שכבר לא תוכל לחיות לבד. החיים בכלא
השתלטו עליה לגמרי".
ביקל הביטה בג'ארט ונזכרה שביקשה ממנה שלא תסתפר:
"לא רציתי שתיראה לצופים קשוחה כמו סוהרת. היא
נעלבה, אבל גידלה את השיער. אחר כך היא אמרה לי,
'את יודעת למה אני מסופרת קצר? כי יש שם כנופיות
של בנות צעירות, והן מושכות לי בשערות ומרביצות'".
הסיפור הטרגי של ג'ארט התחיל כשהיתה בת 23, ונסעה
מביתה, בצפון קרוליינה, לבלות את חופשת הקיץ
ביוטיקה בצפון מדינת ניו יורק. את הנסיעה במכונית,
הלוך |
וחזור, היא חלקה עם ידיד. את החופשה הם בילו
בנפרד. שלוש שנים אחר כך, המשטרה דפקה בדלתה של
ג'ארט והודיעה לה שהיא מואשמת ברצח. התברר שבמהלך
אותה חופשת קיץ, נשדדה תחנת דלק בעיירה ליד יוטיקה.
המתדלק בן ה-17 נרצח באכזריות. טביעות אצבעותיו של
הידיד, שאיתו חלקה את הנסיעה, נמצאו במקום. עד
ראייה קשיש טען שהיה עוד אדם במכוניתו של הרוצח,
אך לא ידע לומר אם גבר או אשה. החשד נפל על ג'ארט
רק בשל הנסיעה המשותפת.
ג'ארט היתה המומה. היא טענה שעד אותו יום לא שמעה
על הפשע בתחנת הדלק. עורך הדין הציע לה עיסקה:
הודאה בהשתתפות בשוד בלבד, לא ברצח, וחרטה מלאה
בתמורה למאסר של חמש עד 15 שנה. לא היה לה עבר
פלילי, והובהר לה שאם תסכים לעיסקה, סביר שתצא תוך
חמש שנים. אבל היא סירבה. היא אמרה שאינה יכולה
להודות במעשה שלא עשתה. היא העדיפה להסתכן במשפט.
בדיעבד אמרה, "האמנתי שאם אומרים את האמת למושבעים
ולשופט, הם מקשיבים ושום דבר רע לא קורה".
ג'ארט והרוצח נשפטו יחד, למרות שלא היו שום הוכחות
נגדה. חבר המושבעים הרשיע את שניהם. היא קיבלה 25
שנות מאסר עד מאסר עולם. אחרי יותר מעשר שנים
בכלא, ג'ארט שוב קיבלה הצעה מפתה - הודאה וחרטה
תמורת חופש - ושוב סירבה. נראה היה שתרצה את מלוא
גזר הדין, מאסר עולם, אלא שאז, לפני כשנתיים, די
במקרה, עופרה ביקל נכנסה לתמונה.
באותם ימים ביקל היתה שקועה בעבודה על סרט
דוקומנטרי, שכמו שמונת הסרטים הקודמים שלה, הדגים
זווית מסוימת של חוסר צדק במערכת המשפט האמריקאית.
הפעם היא החליטה לעשות סרט על עניין שצץ ועלה בכל
הסרטים שלה - עיסקות הטיעון. "כל ילד אמריקאי לומד
שמערכת המשפט האמריקאית מבוססת על שיטת 12
מושבעים, אבל זה לא מדויק", אומרת ביקל. "95%
מהנאשמים הפליליים בוחרים בעיסקת טיעון במקום
במשפט. לוחצים עליהם לעשות את הבחירה הזו, כי זה
זול ופרקטי יותר למערכת. אם אחוזים בודדים נוספים
היו מתעקשים לעמוד מול המושבעים, השיטה היתה
קורסת. זה הסוד הכי ידוע במשפט האמריקאי. מה שפחות
ידוע הוא שהאמת לא משחקת תפקיד גדול במערכת הצדק.
אפילו עורכי הדין מודים שהם אומרים ללקוחות שלהם,
'תפסיקו להגיד לי שלא עשיתם את זה, זה לא רלוונטי.
צריך לחשוב רק על איך אפשר לצאת מהעניין במינימום
נזק'".
עורכת הדין של ג'ארט שמעה שביקל עורכת תחקיר על
עיסקות טיעון, והציעה לה לפגוש את ג'ארט. "בהתחלה
לא ידעתי מה לעשות איתה", אומרת ביקל על ג'ארט,
"היא ישבה מדוכאת, וכמעט לא דיברה, וכל הזמן הודתה
לי שאני מתעניינת בה. חשבתי שלא אוכל להוציא ממנה
הרבה לסרט, אבל שתי עורכות הדין שלה המחישו את
הדילמה שבעיסקת הטיעון. אחת חשבה שג'ארט חייבת
להסכים לעיסקה, בכל מחיר, העיקר לצאת מהכלא.
השנייה היתה יותר רגישה כלפי הדילמה הרגשית של אדם
חף מפשע שלא מוכן להודות במה שלא עשה, ולכן לא
לחצה עליה לקחת את ההצעה. שתיהן התייסרו בשל מצבה
של ג'ארט. עוד לא ידעתי מה אני הולכת לעשות עם
המקרה, אבל החלטתי לראיין את כל מי שקשור בפרשה
ולראות מה הלאה".
כמו הסרטים האחרים של ביקל, גם הסרט על עיסקות
הטיעון - The plea - הוקרן במסגרת Frontline, סדרת
האקטואליה החשובה ביותר בארצות הברית, שמשודרת
בערוץ הציבורי, PBS. אחרי שהסרט הוקרן ערכה ביקל
את הקטעים הרלוונטיים לג'ארט, ושלחה קלטות לחברי
ועדת השחרורים. "היה לי חשוב שהם יראו את פרטי
הסיפור ויבינו אותו. הם היו איתה רק חמש דקות,
והיא לא נראית טוב ולא מדברת טוב, והם נוקשים.
ידעתי שהיא לא תצליח לצאת בעצמה. הרגשתי שאני
חייבת להתערב".
את תמיד מתערבת בהליכים המשפטיים של המרואיינים
שלך?
"במקרה של ג'ארט התערבתי קצת יותר מהרגיל, אבל אני
תמיד מעורבת. קודם כל, עצם העניין שאנחנו מגלים
בסיפורים משפיע על המהלך שלהם. אלה משפטים שאף אחד
לא מתעניין בהם, עד שהמצלמות נכנסות. אבל זה נכון
שאני, באופן אישי, נכנסת לסיפור, ולא נשארת
פסיבית. ברגע שאני רואה שנעשה אי צדק, אני מרגישה
שזה לא מוסרי מבחינתי לא להתערב. כותבים עלי שאני
אמיצה. אני לא חושבת שזה נכון. פשוט אין לי ברירה.
ואין לי שום מוסר כליות על זה שאני מתערבת. אלה
אנשים בלי קול, ואין דבר שמפריע לי יותר מאשר
אנשים שלא יכולים לדבר, שאף אחד לא מקשיב להם, שהם
יודעים שלא מקשיבים להם. אני לא סובלת את
הארוגנטיות של חוסר הצדק".
שבעה פרסי אמי
ב-15 השנים האחרונות ביקל כותבת, מביימת ומפיקה
סרטים על חוסר הצדק שבמערכת המשפט האמריקאי. סרט
אחד עסק בבדיקות די-אן-איי שהרשויות מעלימות,
מסרבות לבצע או אפילו מתעלמות מתוצאותיהן, כדי לא
להוציא אסירים מהכלא. סרט אחר עסק בעידוד ההלשנות,
ועוד כמה סרטים חקרו פרשיות פשע שהובילו למאסרים
ואף להוצאה להורג, של האנשים הלא נכונים. כאמור,
בעקבות הסרטים של ביקל, זוכו ויצאו לחופשי 13
אסירים ואסירות. היא בחרה אותם בקפידה.
"לצערי", היא אומרת, "אני מוכרחה ללהק. אני משתדלת
לבחור אסירים בלי רקע פלילי עשיר, שגם אם לא עשו
את הפשע שהם יושבים עליו, אין בעברם משהו שיכול
להרתיע את הקהל. אני לא רוצה שאנשים יגידו, 'מגיע
לו, בין כה וכה הוא פושע'. אני מחפשת שזה יהיה
נקי, כדי לבודד את המקרה ולהציג את חוסר הצדק.
למרות שזה לא הוגן, כי המשטרה תמיד מחפשת אנשים
בעלי עבר פלילי. חוץ מזה, אני צריכה שהקהל יסמפט
אותם. אני צריכה לעזור להם לגעת למישהו בנשמה".
מיליוני צופים שראו את הסרטים המשפטיים של ביקל
הפעילו לחץ ציבורי אדיר על המערכת המשפטית בדרישה
לתקן את העוולות שנחשפו בפניהם. "האמריקאים הם
אנשים טובים", אומרת ביקל. "הם באמת ובתמים חושבים
שהשיטה עובדת, ויש צדק, ואז כשהם רואים סרט כזה על
חוסר צדק מובהק, לא רק שהם מזדעזעים, וכותבים
מכתבים בנוסח, 'אני ואשתי לא ישנו כל הלילה', הם
גם עושים מעשה. הם כותבים לכל מי שקשור לנושא,
מתקשרים, אפילו דופקים על דלתות. לטלוויזיה בארצות
הברית יש כוח אדיר".
ביקל זכתה ב-40 פרסים, מהם שבעה פרסי אמי. את שאר
הפרסים היא קיבלה מגופים וארגונים הקשורים
לטלוויזיה, לעיתונות, לזכויות אדם ולמשפט. את
הסרטים שלה לומדים בבתי-ספר למשפטים, והעיתונות
האמריקאית שוב ושוב מתפעלת מהם וממנה. ה"ניו יורק-טיימס",
למשל, השווה אותה לעיתונאים שחשפו את פרשת
ווטרגייט. ב"ניו יורק מגזין", נכתב שכבר אין
עיתונאים מהסוג של אד מארו, שהעיז לצאת נגד סנטור
מקרתי, "חוץ מעופרה ביקל".
אבל השם עופרה ביקל חם במיוחד בבתי הכלא
האמריקאים. אסירים חולמים שהיא תעשה עליהם סרט.
"אני מקבלת מאות מכתבים מבתי הסוהר", היא אומרת
בצער. "אין לי אפילו זמן לקרוא את כולם. אמרתי להם
בערוץ, צריך להקים יחידה קטנה, שתתחיל לעשות מיון
ראשוני. יש מכתבים שברור שאין בהם כלום. יש מכתבים
שאני קוראת ואומרת לעצמי, אם היה לי זמן, הייתי
נכנסת לזה ובודקת. בחלק מהמקרים אני לא עושה כלום.
פשוט כואב לי הלב. אני רוצה לקוות שרוב האנשים
יושבים בכלא בצדק, בגלל פשעים שהם עשו. למרות שאלה
שיוצאים אומרים לי שיש בפנים הרבה אנשים חפים
מפשע".
רציתי לעבוד במשהו
עופרה ביקל נולדה וגדלה בתל אביב, במשפחת יחיאלי-איכילוב:
אב מהנדס חשמל, אם מורה לחינוך מיוחד ועוד אח
ואחות. אי אפשר לשאול אותה מתי כל זה קרה, כי היא
לא מוכנה לספר בת כמה היא. "הפסקתי לספר כשהבנתי
שכשאני שואלת אנשים בוגרים איפה הם היו כשקנדי
נרצח, הם עונים לי שהם עוד לא נולדו".
כשהיתה בת 19 היא עזבה את ישראל ונסעה לפריז ללמוד
מדעי המדינה. אחרי שסיימה תואר שני, עברה לניו
יורק, התחתנה עם השחקן והזמר תיאודור ביקל, עליו
היא מוכנה לומר רק, "הייתי נשואה, אני לא נשואה
עכשיו ולא נראה לי שאתחתן בעתיד".
בניו יורק היא חיפשה עבודה, ודרך חברים מצאה תפקיד
קטן בהפקת תוכנית טלוויזיה: "לא ידעתי כלום על
טלוויזיה, וזה גם לא כל כך עניין אותי. פשוט רציתי
לעבוד במשהו. בעיקר רציתי לעבוד ב'טיים מגזין',
אבל הם לא לקחו אותי. אז התחלתי לעבוד בטלוויזיה,
ואחרי מעט זמן אמרו לי, 'את יותר מדי חכמה בשביל
זה. כמה זמן את כבר עושה את העבודה הזו?' אמרתי
שבצרפת עבדתי במשהו דומה במשך שנה, אבל האמת -
בצרפת לא עבדתי בכלל, הייתי סטודנטית.
"הם נתנו לי עוד ועוד תפקידים, ובהתחלה הייתי כל
כך בלחץ, לא יכולתי לישון בלילה. אחרי
חודש-חודשיים, התחלתי לעזור בעריכת תסריטים. ואז
שאלו אותי בערוץ, 'את יודעת לביים?' עניתי, 'אני
חושבת שכן'. שנה אחר כך שאלו, את יודעת לכתוב?
'אני חושבת שכן'. אחר כך שאלו, את יודעת להפיק?
'כן'. חמש שנים עברו עלי בפאניקה מוחלטת. פחדתי
שיציעו לי עוד דברים שאני לא יודעת לעשות, ואני
אגיד כן, ואעשה אותם בלי לדעת. עד היום יש דברים
טכניים שכל מי שהרגע גמר ללמוד יודע לעשות, ולי
אין מושג בהם".
ב-72', ביקל חזרה לישראל, ושהתה כאן ארבע שנים,
שבהן עבדה כמפיקה בטלוויזיה ובמשרד הקליטה, ואז
החליטה לחזור לניו יורק: "פתאום נבהלתי. אני
במקצוע תחרותי ופחדתי שלא יזכרו אותי בניו יורק".
אחרי עשרה ימים ערוץ 13 הציע לה להיות מפיקה בכירה
בסדרה דוקומנטרית, World שמה, על מה שקורה בעולם
שמחוץ לארצות הברית.
"הלכתי הביתה, פתחתי אטלס והצבעתי. המקום הראשון
שנפלתי עליו היה קולומביה, אבל לא יכולתי לנסוע
בלי לדעת ספרדית, אז לקחתי קורס מזורז בברליץ.
בפרונטליין נדהמו כשקיבלו את החשבונית. אמרתי להם,
'מה חשבתם? שאסע בלי לדבר ספרדית? איך אני
אראיין?' שלושה וחצי שבועות אחרי שעזבתי את ישראל,
הייתי בקולומביה וראיינתי בספרדית". בהמשך היא
צילמה סרטים בשוודיה, ביפן, בפולין, ברוסיה,
במצרים.
גם בישראל צילמה סרט שבחן את תוצאותיה של מלחמת
ששת הימים, 20 שנה לאחר התרחשותה. "זה הסרט שהיה
לי הכי קשה לעשות", היא אומרת. "ראשית כל, אין לי
פה את היתרון של לבוא מבחוץ, ואני מכירה את הארץ
יותר מדי טוב. חוץ מזה, בארץ אנשים לא אומרים את
אשר בליבם. מכל האנשים שפגשתי, הישראלים הכי
סגורים. כאן קשה להגיע לאינטימיות עם מרואיין,
להסיח את דעתו מהמצלמה ולמנוע ממנו לערוך את עצמו
כל הזמן. יש פה יותר מדי חשדנות, ואני בטוחה שלא
הייתי מצליחה לעשות פה סרטים על משפטים. אני לא
חושבת שסרט על משפט לא צודק יכול להזיז פה דברים
כמו באמריקה".
איך הגעת לסרטים על משפטים?
"האמריקאים לא מאוד מעוניינים במה שקורה מחוץ
לארצות הברית, ובתחנת הטלוויזיה אמרו לי, 'את
במאית כל כך טובה, אבל אנשים לא מכירים את הסרטים
שלך. תעשי סרט על ארצות הברית. אמרתי, 'אני לא
מכירה את ארצות הברית, אני לא גרה פה כמעט, וגם
רציתי לנסוע לגרמניה לעשות סרט על האיחוד, ובכל
זאת חשבתי לבדוק את האפשרות. החלטתי לנסוע לערים
קטנות, לחפש משהו מעניין. היתה לי עוזרת הפקה והיא
הציעה שנבדוק פרשות של התעללות מינית בגני ילדים.
אז, בתחילת שנות ה-90, הנושא הזה התפשט באמריקה
כמו מגיפה.
מצאנו ארבעה חמישה מקומות קטנים עם משפטים בשלבים
שונים. המקום הראשון היה אידנטון, עיירה קטנה
בקרולינה הצפונית. שם, הואשמו שבעה אנשים בהתעללות
ב-100 פעוטות. הגענו למקום יפהפה והמלון היה יפה,
ואמרתי לה, 'יש לנו מה שאנחנו צריכות: עיירה קטנה
ודרמה. בואי נישאר כמה ימים', ולא עזבנו. באותו
יום פגשתי את עורך הדין הראשי של הנאשמים, דיברנו
על הא ודא, ואז הוא אמר לי, 'תראי, אסרתי על
הקליינטים שלי לדבר עם עיתונאים, אבל אם את רוצה,
אגיד להם לדבר איתך, ואפתח בפניך את כל התיקים".
למה הוא בחר בך?
"עד היום אני לא יודעת. שאר עורכי הדין בפרשה, שעד
היום מיודדים איתי, אמרו שבחיים לא היו עושים מה
שהוא עשה. הוא הסתכן. יכולתי למצוא שכולם אשמים.
שאלתי אותו מה הוא רוצה בתמורה. הוא ענה, 'לפני
שהסרט ייצא לאור, תגידי לי מה את חושבת שקרה פה.
זה כל מה שאני מבקש ממך', וזו בקשה שאפשר לעמוד
בה".
ביקל צללה לתוך הפרשה, והחלה לחשוף את מה שהתגלה
כציד מכשפות בעיירה קטנה ועיוותים גדולים במערכת
המשפט. הסיפור כנראה התחיל מילד שטען שקיבל סטירה
בגן. הגננת סירבה להתנצל בפני הוריו. ההורים
התחילו לדבר עם הורים אחרים, ותוך זמן קצר כמעט כל
העיירה עסקה בחשדות להתעללות בגן. נפתח הליך משפטי
ועוד אנשים הואשמו בהתעללות שהפכה להתעללות מינית.
הילדים תוחקרו שוב ושוב על ידי ההורים ועל ידי
פסיכולוגים. העיירה סערה.
"הסרט הראשון הוקרן לפני המשפט הראשון. עדויות
הילדים טרם הוצגו לציבור", מספרת ביקל, "וכשהם
הוצגו, נסעתי לשמוע את הילדים. זה היה מצחיק,
אילולא התוצאות היו כל כך טרגיות. הילדים סיפרו
שבישלו אותם במיקרוגל וזרקו אותם לכרישים, ואחד
מהם, בן שלוש, צלל לים והציל ילדה בת שנתיים. הם
סיימו כל סיפור כזה ב'ואז הלכנו לישון, או 'ואז
באו לקחת אותנו הביתה'. הילדים אמרו שעינו אותם
בגן, וגם בבתים שלהם בלילה, וגם בסופרמרקט ובחלל
החיצון".
בעקבות עדויות הילדים, הנאשם הראשון נשפט, הורשע
בהתעללות ונידון ל-12 מאסרי עולם. האחרים חיכו
למשפטים שלהם. כולם טענו שהם חפים מפשע וסירבו
לעסקות טיעון מפתות. ביקל ראיינה אותם, את ההורים,
את עורכי הדין, את התובעים, ואחרי המשפט חזרה
וראיינה את המושבעים - שסיפרו לה על הדינמיקה
הבעייתית שהתפתחה ביניהם כשהיו כלואים במלון, תשעה
חודשים, במשך תקופת המשפט. אחד המושבעים, למשל,
נזכר לפתע בהתעללות המינית שעבר בנעוריו. אחר
הבריח למלון "מדריך לזיהוי פדופילים", ששימש את 12
המושבעים בשבתם מול הנאשמים.
את חושבת שאנשים מדברים איתך יותר ממה שהם מדברים
עם עיתונאים אחרים?
"אולי. מישהו כתב, 'אנשים חכמים צריכים לברוח
להרים כשהם רואים את עופרה ביקל. במקום זה, הם
נפתחים כמו צדפות ולא מפסיקים לדבר'".
איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שזה בגלל שאני באמת מעוניינת ומקשיבה,
ורוצה להבין את הצד שלהם. אני מדברת עם אנשים שאף
אחד לא שואל אותם מה הם מרגישים, מה הם חושבים, מה
הם רוצים, ואיך הם התגלגלו לאן שהם התגלגלו. אותי
זה מעניין ואני באמת רוצה לדעת. אספר לך מקרה
מוזר: דיברתי עם אסירה שישבה שנה בבית סוהר.
ביקשתי אותה שתספר לי איך התחיל כל הסיפור שלה,
ומייד התנצלתי על כך שהיא צריכה לספר אותו עוד
פעם. היא אמרה שאף אחד לא שאל אותה קודם מה קרה.
זו היתה הפעם הראשונה".
ואיך את מדובבת את התובעים ואת עורכי הדין?
"הכי טוב לשאול אותם, 'למה?', 'למה אתה מתכוון?',
ולומר, 'תעזור לי להבין' וגם כדאי לשתוק הרבה.
אנשים לא סובלים שתיקות ומדברים, ואני מקשיבה. אני
מקשיבה לתובעים כמו לכל אחד אחר. אני לא מאמינה
שהם נולדו רעים. אני בטוחה שיש להם הסבר למה שעשו.
הוא לא תמיד מקובל עלי, אבל אני מנסה להבין אותם.
במשך הראיון, אני אפילו לא רושמת לעצמי הערות. אני
גם כמעט לא מדברת, שואלת שאלות קצרות, לא מתעמתת,
אני בכלל לא מיליטנטית".
ביקל אולי לא מיליטנטית, אבל כמעט בכל סרט שלה,
כשהמצלמה מתמקדת בפניו של עורך דין, תובע או שופט,
נשמעת פתאום - בקול שקט, במבטא ישראלי ובחיתוך
הדיבור המיוחד של ביקל - שאלה מוכיחה: "לא בדקת את
זה?!... למה?!... כל כך פשוט היה לבדוק את זה"!
גם כשהאמת מתגלה
הסרט על אידנטון - Innocence Lost - עורר מהומה.
לפחות 10 מיליון איש צפו בו. מכתבים החלו לזרום
למושל, למושבעים, לשופטים, לתחנת הטלוויזיה וכמובן
לביקל עצמה. אחד מהם הגיע מראש עיריית ניו יורק
לשעבר, אד קוץ'. הוא כתב: "זהו הסרט התיעודי הטוב
ביותר שראיתי מימי". המשפט המשיך, וביקל המשיכה
איתו. מסרט אחד על הפרשה נולדו עוד שניים.
הטרילוגיה התיעודית על גן הילדים באידנטון הצליחה
לעשות מה שאף סרט תיעודי לא עשה: לזכות שבעה
נאשמים ולהוציא אותם מהכלא.
את בקשר איתם?
"עם חלק גדול מהם, בעיקר עם בני המשפחות. אבל יש
לי הרגשה שחלק מהאנשים שאני מוציאה מבית הסוהר לא
ממש רוצים לראות אותי, לא רוצים להיזכר ולחיות את
זה מחדש. בטסי, אחת הנאשמות במשפט באידנטון, אמרה
לי שעד היום היא חוששת שמישהו ברחוב ייגש אליה
ויירק לה בפרצוף. למרות שאנחנו מאוד אוהבות אחת את
השנייה, אני חושבת שכל פעם שהיא רואה אותי, היא
נזכרת בזה".
ובכל זאת, ביקל לא משחררת אותם לגמרי. "החיים בכלא
איומים, מלאים אלימות ואונס, אבל גם היציאה מהם
היא גיהנום", היא אומרת, ומדי פעם בודקת איך
האנשים ששיחררה מסתדרים מחוץ לכלא, אם הם זקוקים
לעזרה במציאת עבודה, ומה שלומם בכלל. היא מדברת
איתם בטלפון, שותה איתם קפה, אוכלת ארוחה, ותמיד
מוזמנת לאירועים המשמעותיים בחייהם.
לא מזמן היא הוזמנה לחתונתו של ארל וושינגטון, איש
עם פיגור שכלי קל, שנידון לגזר דין מוות, על אונס
ורצח של בחורה בת 19. ביקל אומרת, "על כל דבר
שנשאל, הוא ענה 'כן, אדוני'. שאלו אותו אם הוא
אנס, הוא ענה, 'כן, אדוני'. שאלו אם היא היתה
לבנה, הוא ענה, 'כן, אדוני'. ואז שאלו אותו אם היא
היתה שחורה. הוא שוב ענה, 'כן, אדוני'. הוא לא ידע
שום פרטים על שום דבר".
בסרט, The case for Innocence, חשפה ביקל את
תוצאות הדי-אן-איי שהסתירו התביעה והמושל,
ושהוכיחו שוושינגטון לא היה האיש שאנס ורצח את
הבחורה. היא פשוט הוציאה אותן מהמעבדה. המשפט נפתח
מחדש, ווושינגטון יצא לחופשי אחרי 18 שנים בכלא.
מהשיחות שניהלה ביקל מול המצלמה עם וושינגטון,
עורך הדין שלו, חוקרי המשטרה, התובעים והמושל,
התברר שהאחרון החליט להתעלם מהבדיקות ולהשאיר את
וושינגטון בכלא, משום שרצה לרוץ לסנאט. הוא לא היה
מרוויח קולות משחרור אסיר שנאשם ברצח. "כן", אומרת
ביקל, "יש אנשים ששיבשתי להם את הקריירה הפוליטית,
והם לא מחבבים אותי. יש גם אנשים שכועסים עלי, כי
הם מאמינים שהוצאתי מהכלא אדם אשם".
וזה לא יכול לקרות? אין לך ספק שכל מי ששיחררת חף
מפשע?
"אני לא יכולה להישבע בזה, אבל אני מקפידה לבחור
סיפורים מאוד ברורים, מאוד שקופים, שצריך רק
להסתכל על הפרטים שלהם ולראות את האמת. כמו הסיפור
של טרנס גרנר, שישב בכלא משום ששמו היה טרנס.
סיפור כל כך שקוף וכל כך לא צודק" (ראו מסגרת).
את חושבת שהסרטים שלך השפיעו לא רק על האנשים
שיצאו בעקבותיהם מהכלא, אלא גם על המערכת המשפטית
עצמה?
"אולי כן. אולי יש דברים שהם כבר לא מעיזים לעשות
בעזות מצח שכזו. מצד שני, הם לא עושים לנו חיים
קלים, כדי שלא נבדוק אותם בצורה כל כך מדוקדקת.
פחות ופחות מאשרים לנו לצלם בבתי הסוהר, וגם
כשהאמת מתגלה זה לא תמיד עוזר".
מה זאת אומרת?
"למשל המקרה הכי קיצוני: כשמתגלה הוכחה ברורה
שנידון למוות לא עשה את מה שמיוחס לו, לא יפתחו
מחדש את המשפט, אלא אם הוכח שמשהו לא היה תקין
בהליכים".
איך מגיבים השופטים והתובעים של האסירים ששוחררו?
הם מתחרטים? מכים על חטא? לפחות מצטערים שאדם חף
מפשע ישב בגללם בכלא במשך שנים ארוכות?
"בדרך כלל, יש להם את החוצפה להגיד, 'הנה, זו
הוכחה לכך שהשיטה עובדת! עובדה, אמנם לקח קצת זמן,
אבל הוא בחוץ. כמו בכל שיטה אנושית גם כאן היו
טעויות, העיקר שהצדק נעשה'. רובם מספרים לעצמם
סיפור שמצדיק את מה שעשו. הם אומרים, למשל, 'אם
הוא לא אנס, אז אולי הוא עזר לאונס', למרות שאין
לכך שום הוכחה, וזה מעולם לא עלה במשפט. אבל הם לא
באים אלי בטענות, לא טוענים שהייתי לא הגונה, ולא
שואלים אותי למה עשיתי את הסרטים האלה".
ולמה את עושה את הסרטים האלה?
"זה התחיל בסרט הראשון באידנטון. העובדה שנלחמנו
עבורם, וצדקנו והצלחנו להוציא שבעה אנשים מהכלא
היתה מדהימה, משכרת. אז הבנתי איזה כוח יש לי
בטלוויזיה, וגם הבנתי שאם אני יכולה לעשות את זה,
אני חייבת לעשות את זה".
מקצוע שמתלבשים בו יפה
עופרה ביקל גרה במנהטן, ליד סנטרל פארק, בדירה עם
קירות צבעוניים ומגדלים של ספרים. כשהיא לא שקועה
בעבודה על סרט, היא פוגשת חברים, יוצאת לקולנוע,
ובעיקר נהנית להיות בבית, לשבת ולארח בגינה שלה,
שיש בה צמחים וקיר מצויר ומזרקה. היא גם קוראת
הרבה ורואה טלוויזיה. "לא 'סקס והעיר הגדולה', ולא
סיטקומים. אני אוהבת סרטים על פשע. לפעמים אני
נתקלת בסרטים עלילתיים שמבוססים על הסרטים שלי".
בחודש שעבר שודר סרטה האחרון - The O.J. Verdict -
שבוחן את תוצאות משפט סימפסון, שהסעיר את אמריקה
בדיוק לפני עשור. בעת שידורו, הוא הפך אקטואלי
במיוחד משום שהוא עוסק בנושא שעלה לכותרות לאחר
הסופה בניו אורלינס: הפער בין אמריקה הלבנה
והעשירה לאמריקה השחורה והענייה.
ביקל: "התגובה החריפה והמנוגדת של הלבנים והשחורים
לפסק הדין במשפט סימפסון לא היתה קשורה לרצח.
הלבנים הסתכלו על המקרה בקטן: נראה שאדם רצח, צריך
להרשיע אותו. השחורים, לעומת זאת, חיפשו צדק
היסטורי, ויותר מאשר צדק הם רצו שיוויון. הם רצו
שסימפסון ייצא מזה, כמו שאדם לבן עם כסף יכול לצאת
מאשמת רצח". הנושא הגזעי, כמו גם עיסקות הטיעון,
חוזר בהרבה מהסרטים של ביקל, "כי אי אפשר להתעסק
במשפטים בארצות הברית בלי להיכנס לעניין הגזע
והגזענות. יש יותר שחורים בבתי הסוהר בארצות הברית
מאשר בקולג', ואין ספק שהבעיה הגזעית היא הבעיה
הגדולה של ארצות הברית".
אחרי שהסרט שודר, ביקל עלתה על טיסה ובאה לנוח
בארץ, בחברת בני משפחתה, חברים והרבה ספרים
בעברית. "אני לא יכולה לנוח בניו יורק, כי שם אי
אפשר שלא לעבוד. אין עם מי לאכול צהריים, כולם
בעבודה. שואלים אותי מה אעשה כשאפרוש. אני לא
יכולה לחשוב על זה. מה אני אעשה בבוקר? ובצהריים?
ובערב? הימים כל כך ארוכים".
כמו בכל ביקור שלה בארץ, היא שיכנה את עצמה במלון
שרתון, בחדר שמשקיף על חוף הים של תל אביב, העיר
שגדלה בה. "כשהייתי ילדה אמרו, 'עופרה תהיה עורך
דין, יש לה ראש לזה'. אני לא רציתי. רציתי להיות
עיתונאית, כי חשבתי שזה מקצוע שמתלבשים בו יפה ויש
בו זוהר. מוזר שבסוף אני עיתונאית שעוסקת במשפטים.
אם הילדה שהייתי היתה רואה אותי היום, אני חושבת
שהיא היתה מאוד מתפעלת".
בעוד כמה ימים היא תשוב לביתה, ותתחיל לעבוד על
הסרט הבא. היא חושבת שתציג בו סיפורים של אסירים
שפגשה כשעבדה על סרטים קודמים. אבל הפעם היא לא
תנסה להוכיח שהם חפים מפשע. היא רק תנסה להבין
למה, לפני הרבה מאוד שנים, הם רצחו את אמא או את
אבא שלהם, או את שניהם. *
השותף השלישי
הסרט "An ordinary crime", חושף את סיפורו של בחור
בן 16 שישב כמעט ארבע שנים בכלא, רק בגלל שקוראים
לו טרנס. הוא נשפט ונידון ל-32 עד 43 שנות מאסר
בשל פשע שביצע טרנס אחר. הפשע עצמו - שוד מזוין,
שבמהלכו נורתה אשה - התרחש באפריל 1997 במשרד
הלוואות קטן במחוז ג'ונסון בצפון קרולינה. שלושה
בחורים שחורים, טרנס דילוך, בן דודו קית רידיק
וקנריק הנדרסון ביצעו את השוד. טרנס דילוך ירה
במצחה של אשה לבנה, שישבה מאחורי הדלפק. בנס היא
לא נהרגה, אבל היא איבדה עין, ועד היום סובלת
מתסמונת פוסט טראומטית חמורה.
המשטרה תפסה את רידיק והנדרסון. הם סיפרו על השותף
השלישי לשוד, האיש שירה, בן דודו של רידיק, טרנס
דילוך, אז בן 25, שהגיע מניו יורק עם ניסיון עשיר
בפלילים. הם גם נתנו לשוטרים את הכתובת שלו, אבל
השוטרים לא מצאו אותו בבית. אחד מהם נזכר שעשרים
רחובות משם, יש עוד טרנס, טרנס גרנר. הוא שיחק
כדורסל במגרש השכונתי, כשהם דפקו על דלת ביתה של
אמו. הוא ניגש אליהם לשאול מה הם רוצים. הם עצרו
אותו.
הוא היה אז בן 16. האישה הלבנה טענה שגרנר הוא
האיש שירה בה. היא זיהתה אותו כשהושיבו אותו ליד
השודדים האחרים. היא אמרה שהוא הדבר האחרון שראתה
בשתי עיניה. עדת ראייה נוספת, שחורה, נשבעה שהוא
לא האיש. הנדרסון טען שוב ושוב שנתפס האדם הלא
נכון. זה לא עזר. לא עזר גם הטוויסט הנוסף: טרנס
דילוך נעצר, הודה באשמה אך למחרת חזר בו. האישה
שנורתה, המשיכה לטעון שטרנס גרנר ירה בה. השופט
הסתפק בעדותה. לגרנר לא ניתנה עוד אפשרות לערער.
פסק הדין היה סופי.
ואז, אחד מעורכי הדין בפרשת אידנטון, שטיפל בגרנר,
עניין את ביקל בפרשה. היא נסעה לצפון קרולינה
לבדוק מה בעצם קרה שם. "בכלא פגשתי את גרנר, את
הנדרסון ואז את רידיק. מייד גיליתי שרידיק הוא
המסמר שיכול לפתוח את הקופסה. הוא היה גלוי באופן
מדהים. הוא סיפר לי שהוא היה ראש הכנופייה, שהוא
לקח איתו לשוד את בן דודו מניו יורק. הוא טען
שמהרגע הראשון הוא אמר לחוקרים שגרנר הוא סתם ילד
שלא קשור לפרשה. בן דודו 'המשוגע' ירה באשה. אבל
התובע ועורך הדין שלו טענו שהתביעה לא תוותר על
גרנר. הם העמידו בפני רידיק את הברירה: להפליל את
גרנר ולקבל שש שנים, או להמשיך להפליל את בן דודו
ולקבל שישים שנה. הוא בחר בשש שנים, והעיד שגרנר
הוא האשם. ידעתי שאם הוא יסכים לחזור על הדברים
מול המצלמה, אוכל להציל את הילד. אבל הוא פחד
להסתכן, אני פחדתי לסכן אותו. שנינו היינו בבעיה".
מה עשית?
"בלב דופק אמרתי לו שאני מאמינה שהפרסום
והטלוויזיה יצליחו להגן עליו. האמנתי שאני עושה את
הדבר הנכון, אבל פחדתי שיתנקמו בו. לקחתי עורך דין
מהשורה הראשונה שיגן עליו אם יהיה צורך. דיברנו
הרבה והוא הסכים. זה היה מאוד אמיץ מצידו. כשהוא
סיפר את האמת למצלמה, הוא הפר את ההסכם עם התביעה.
יכלו להחזיר אותו לעוד הרבה שנים בכלא. בסוף לא
נגעו בו לרעה, ואחרי כמה חודשים הוא השתחרר. לא
מזמן הלכתי איתו לראיון עבודה, להמליץ עליו. אחרי
הראיון הוא קיבל מילגת לימודים".
ומה היית עושה אם היו מכניסים אותו לכלא בגלל
הסרט?
"הייתי עוזבת הכל. לא הייתי נחה עד שהייתי מוציאה
אותו".
שבוע לאחר שידור הסרט, גרנר השתחרר מהכלא, מול
מצלמות טלוויזיה מכל התחנות. הנדרסון עדיין מרצה
את עונשו. טרנס דילוך מרצה מאסר על שוד אחר. האשה
שנורתה עדיין מאמינה שגרנר ירה בה. הדבר הגרוע
ביותר שיכול לקרות לה, היא אמרה בסרט, זה לחשוב
שהיא הכניסה לכלא את האדם הלא נכון.
|
|
| |
|
|
