השופט פרופ' יצחק זמיר, שפרש השבוע מהשירות הציבורי, היה היועץ המשפטי היחיד

בתולדות ממשלות ישראל שהודח בברוטליות מתפקידו. בוקר אחד, לפני 15 שנה בקירוב,

הוא נצטווה בישיבת הממשלה, לפנות את לישכתו בתוך שלושה ימים! זו היתה אחת מאותן

הדחות מקוממות שיש בהן קלון למדיחים ולא למודח. פרופ' זמיר שילם אז במישרתו על

התעקשותו לפרש את החוק על-פי נורמות ערכיות, ועל סירובו לעקמו על-פי האינטרסים של

מעסיקתו - הממשלה.

 "באין משפט ייפרע עם"!

כמי שידו תמיד על הדופק, ייחד פרופ' זמיר את נאום הפרידה שלו מהעליון, למוקד  

 האיום הבוער ביותר על הדמוקרטיה ושלטון החוק - מסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגד

 הפרקליטות והיועץ המשפטי.

 וכך אמר בין היתר: "יש כמובן מקום לביקורת על המערכת של אכיפת המשפט; הביקורת

 היא סם חיים למערכת הזאת; אולם יש להבדיל בין ביקורת לבין התקפה. ביקורת מבקשת

 לתקן ולשפר; התקפה נועדה לפגוע ולהרוס; גורמים רבי כוח חברו יחד באיום על שלטון

 החוק. ההתקפה על מערכת של אכיפת המשפט היא בפועל התקפה על מערכת המשפט עצמה, שכן

 אין קיום למערכת המשפט ללא אכיפת משפט; וההתקפה על מערכת המשפט היא בפועל התקפה

 על יסודות החברה, שכן אין קיום לחברה ללא משפט. באין משפט ייפרע עם; מי שחותר תחת

 המשפט מערער את יסודות החברה".

 הוא התריע כי אין רובינשטיין וארבל יכולים לעמוד במיתקפה הזאת לבדם: "מול פני

 ההתקפה על המערכת של אכיפת המשפט צריך הציבור להתייצב אף הוא בחזית".

 בשמונה השנים האחרונות מנסה טור זה להתייצב איתן בחזית הקריטית הזאת - להשמיע

 "ביקורת המבקשת לתקן ולשפר", אך להיזהר ולהזהיר מפני "ההתקפה שנועדה לפגוע

 ולהרוס".

 מגן החלשים(ות)

 כיועץ המשפטי לממשלה התעקש פרופ' זמיר לאכוף את הנורמות הראויות על מוקדי הכוח.

 כשופט בית-המשפט העליון הוא בלט יותר בהגנה על המיגזרים המקופחים בחברה, ובעיקר

 על נשים וערבים. בלי להמתין לחקיקה הפלילית בנושא, הגדיר והוקיע זמיר בעצמו את

 עבירת ההטרדה המינית, ובכך הסיר את הסיוט מעל ראשיהן של אלפי בחורות שהיו עלולות

 להיחשף לה. הוא פרץ פריצת דרך דרמטית בהגנה על השוויון כאשר חבר לעמיתו, השופט

 אליהו מצא, בהכרה בלגיטימיות של "ההעדפה המתקנת" - מתן עדיפות במינויים לנשים

 על-מנת להבטיח את ייצוגן ההולם בצמרת.

 לפני כשנה, במה שנראה בדיעבד כאזהרה נבואית ממש, התריע השופט זמיר כי מימוש

 השוויון - הפעם בין יהודים לערבים - חיוני לנו לא רק מבחינה ערכית אלא אף מבחינה

 מעשית. אפליית הערבים היא "לא רק פסולה מבחינה מוסרית ומשפטית", אלא "פוגעת קשה

 בתחושת השותפות שהיא תנאי לחיים ראויים בצוותא".

 כיבוד מורשתו זו של השופט זמיר מחייב לנצל את פרישתו למינוי קבע תקדימי של שופט

 ערבי לבית-המשפט העליון. היעדרו של "ייצוג הולם" (או אפילו מיזערי) לחמישית

 מאוכלוסי המדינה בצמרת המשפטית מחבל בוודאי אף הוא "ב תחושת השותפות שהיא תנאי

 לחיים ראויים בצוותא".

 שיקום התחושה הזאת חיוני כעת - מבחינה ערכית ומעשית כאחת - במערכת אכיפת החוק,

 לא פחות מבכל מערכת אחרת. גילויי האפליה בין דם לדם בתחום אכיפת החוק כפי שהם

 מתבטאים הן בירי המשטרה על מפגינים ערבים, הן בהבלגה על ההסתה הגזענית הפרועה של

 הרב יוסף נגד ערבים, והן בגזירת עבודות שירות על יהודי שהרג ילד ערבי, או בשחרורו

 המוקדם של יהודי שרצח ערבי כפות - כבר הביאה לניכור האזרחים הערבים כלפי המערכת

 ולקריסת אמונם בה. הניכור והקריסה קיבלו ביטוי אלים ב"פיצוץ" בדיונים בוועדת אור.

 מינוי שופט ערבי לעליון עכשיו עשוי להיות צעד ראשון בדרך הקשה להתפוגגות הניכור

 ולבניית האמון.