|
בבית המשפט העליון
רע"א 3202/03
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת א' חיות
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1. חגי יוסף
2. טלי יוסף
3. דנה יוסף
4. יפית יוסף
5. מוסטפא סרסור
6. מוטי בן-עזרא
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בירושלים
שניתנה ביום 26.3.03 על ידי כבוד השופטת
י' הכט
תאריך הישיבה:
ו' באלול תשס"ג
(3.9.03)
בשם המבקשת:
עו"ד תמר בר אשר צבן
בשם משיבים מס' 5-1:
עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד מיכאל ספרד
בשם משיב מס' 6:
עו"ד אלון רום; עו"ד אהרון הרניק
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע והליכים
1. ביום 14.7.1991 נשדד ונרצח חלפן הכספים מר ישראל דז'לושיצקי. על
המשיבים מס' 1, 5 ו- 6 (להלן – "שלושת המשיבים") הוגש בבית המשפט
המחוזי בתל אביב – יפו כתב אישום המייחס להם עבירה של רצח. לימים,
בעקבות הרשעתו של אדם אחר בפרשה, זוכו שלושת המשיבים בדינם. בעקבות
הזיכוי, הגישו שלושת המשיבים ומשיבות מס' 2 - 4 – שהן בנותיו של המשיב
מס' 1 - לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעת נזיקין נגד המדינה בטענה כי
זאת התרשלה כלפי שלושת המשיבים בכך שהביאה למעצרם ולהעמדתם לדין בכתב
אישום שהוגש עליהם. במהלך הדיון בתביעת הנזיקין, ביקש בא כוחם של
משיבים מס' 1 – 5 לזמן לעדות את כבוד השופטת י' אמסטרדם, ששימשה באותה
עת פרקליטה בפרקליטות מחוז המרכז וניהלה את ההליכים הפליליים נגד שלושת
המשיבים. המבקשת התנגדה לבקשה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' הכט),
בהחלטתו מיום 9.3.03, דחה את הבקשה משום שאין "לגב' אמסטרדם להוסיף
בעדות בעל פה או בחקירה בעל פה על מה שמצוי בתיק - - - ולהטריד עד נוסף
על מנת שיצטט - - - מתוך שלל המסמכים שנכתבו לפני עשור שנים". בא כוחם
של משיבים מס' 1 – 5 חזר וביקש שבית המשפט המחוזי יעיין שוב בהחלטתו
הנזכרת, ובאותו יום – 9.3.03 – נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה משום שסבור
היה "כי מידת ההגינות מחייבת שהיא [השופטת אמסטרדם – י' ט'] תוזמן
להעיד".
ביום 20.3.03 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי לעיין מחדש בהחלטתו
האחרונה ולהורות כי עדותה של השופטת אמסטרדם תינתן על דרך של מתן
תשובות בכתב, כמענה לשאלות בכתב שיציגו לה בעלי הדין אחרי שבית המשפט
המחוזי יאשר אותן. המשיבים התנגדו לבקשה. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו
מיום 26.3.03, דחה את הבקשה (להלן – "ההחלטה").
המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על ההחלטה. המשיבים השיבו על הבקשה.
בהחלטתנו מיום 3.9.03 נעתרנו לבקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על
ההחלטה והורינו כי הבקשה תידון כערעור.
דיון
הערכים הנשקלים
2. בבואנו להכריע בשאלה אם ראוי להעיד שופט כעד על דוכן העדים בהליך
שיפוטי מונחים על כפות המאזנים ערכים כבדי משקל, שכולם כרוכים זה בזה
וכל אחד מהם בפני עצמו מטה את הכף לעברו: חשיפת האמת, עשיית משפט צדק
והגינות ההליך השיפוטי; ומולם ההגנה על מעמדם של בתי המשפט, אי תלותם
והבטחת אמון הציבור בהם. אמרתי "כרוכים זה בזה", משום שחשיפת האמת,
עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי, כולם כשלעצמם, ומעצם טבעם,
מגינים על מעמדם, על אי תלותם של בתי המשפט ועל אמון הציבור בהם. אין
צריך לומר כי חשיפת האמת, עשיית משפט צדק, ואף הגינות ההליך השיפוטי
מחייבים שהעד יעיד וייחקר בגלוי ובפומבי לפני בית המשפט, בעיקר מן הטעם
שבדרך זאת נבדקת מהימנותו ונבחנת אמינות גרסתו. והדברים ידועים (ראו,
בין היתר, בג"צ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' השופט המנהל את החקירה
המוקדמת ואח', פ"ד יג(1) 5; ע"פ 35/72 רחמים דיין נ' מדינת ישראל, כו(1)
662, 664; ע"פ 406/78 בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 442 –
443; ע"פ 685/81 אהרוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 673, 689; א'
הרנון דיני ראיות (חלק ראשון, תשמ"ה) 106 – 109 (להלן – "הרנון")).
מאידך גיסא, עלולה עדות וחקירה של שופט כעד על דוכן העדים, לגרום
לביזוי השופט (ראו דברי השופט צ' ברנזון בע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ'
מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 627 (להלן – "ענין זיידמן") ודברי השופט
מ' רביד בהמ' (ירושלים) 5915/97 יצחק יואב נ' ויסגלס דב ואח', תקדין
מחוזי 1997(4) 836 (להלן – "ענין יצחק יואב") שיצוטטו להלן) וממילא
לפגיעה במעמד ובאי התלות של בתי המשפט ובאמון הצבור בהם (ראו, בין
היתר, בג"צ 732/84 צבן נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מ(4) 141, 148 –
149; בג"צ 506/89 בארי נ' כוכבא שבתי ואח', פ"ד מד(1) 604, 610 – 611;
בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 266
– 267; בג"צ 2148/94 אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)
573, 583 – 584).
3. ככל הידוע השאלה אם ראוי להעיד שופט כעד על דוכן העדים טרם הוכרעה
בפסיקת בתי המשפט בישראל. להלן נעמוד על פרשות מספר מפסיקת בתי המשפט
בישראל, באנגליה ובארה"ב, שבהן הועלתה השאלה. כמו כן נעמוד על מקורות
המשפט העברי בענין זה. על פי כל אלה ניתן לבור את הדרך היפה ללכת בה.
הנסיון הישראלי
4. כידוע, אומצה בישראל השיטה האדברסרית הנהוגה במדינות המשפט המקובל
ולפיה זכותו של בעל דין לחקור בחקירה שכנגד את עדיו של בעל הדין שכנגד
באולם בית המשפט, בפני השופט היושב בדין, היא יסוד חיוני בהליך השיפוטי
(ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 68
(להלן – "לוין"); י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שלישי, תשס"ג)
1111). הבסיס המשפטי לחקירה שכנגד הוא סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח
חדש] (להלן – "פקודת הראיות") (וראו גם סעיף 174 לחוק סדר הדין הפלילי
(נוסח משולב) התשמ"ב – 1982; תקנות 164 ו- 168 לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד – 1984 (להלן – "תקנות סדר הדין האזרחי")). בצד עדות בעל פה –
בחקירה ראשית ובחקירה שכנגד - מכיר הדין גם בעדות שבכתב. כך ניתן להגיש
את החקירה הראשית בתצהיר (סעיף 15 לפקודת הראיות; תקנה 168 לתקנות סדר
הדין האזרחי). כך הוא לעניין חוות דעת של מומחים וחוות דעת רפואיות
שרשאי בית המשפט לקבלן: "אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה,
בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה
מקצועית - - - ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם - - -" (סעיף 20
לפקודת הראיות). וגם בקשות ביניים מוגשות בדרך כלל בכתב ולא בדרך
המרצה, שהיא בקשה בעל פה (תקנה 240 ואילך לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו
כן, צומצמה מכח הפסיקה והנוהג זכות החקירה שכנגד בנושאים מסוימים, כגון
בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית הדין לעבודה (לוין, בעמ' 132). על אופיה
המיוחד של השיטה הישראלית נאמר, בין היתר:
"דיני הראיות בישראל נותרו, עדיין בחלקם הגדול דינים שבהם נקבעים
ממצאים על יסוד ראיות בעל-פה, כאשר זכותו של בעל דין היא להעמיד את
ראיות יריבו במבחן החקירה שכנגד. כמו שנאמר מפי השופט אגרנט ז"ל בבג"ץ
124/58 פ"ד יג(1) 5 בעמ' 23: '- - - החקירה שכנגד רואים אותה כמכשיר
היעיל ביותר שהומצא עד היום והמשמש בידי בעל-דין לשם גילוי האמת במשפט
- - -'. - - - דרך ארוכה עברנו במרוצת השנים מאז תם המנדט הבריטי וכבר
אין לומר ששיטת הראיות כולה בישראל היא שיטת על-פה. מקבלים אנו חוות
דעת של מומחים בכתב ואנו רשאים לסמוך על תצהירים המוגשים כראיה במקום
חקירה ראשית; גם בעניינים אחרים מוכנים אנו לסמוך על ראיות שבכתב. עם
זאת הזכות העקרונית לקיים חקירה שכנגד נותרה בעינה. בכך שונה שיטתנו
משיטות המשפט הקונטיננטליות שבהן עשוי גורל ההליך כולו להיקבע על יסוד
ראיות בכתב ללא קיומה של זכות לקיים חקירה שכנגד. מהבחינה הזו אנו
עדיין שייכים למשפחת המדינות בנות המשפט המקובל ונראה לי שזהו, בהיבט
כולל, הדין הרצוי - - - (דברי המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 2508/98 מתן.
י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26, 32
– 36. וראו גם דברי השופט ד' לוין בע"פ 334/81 הגינזר נ' מדינת ישראל,
פ"ד לו(1) 827, 832; דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 5329/98 אחמד דג'אני
נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(1) 1215; הרנון, בעמ' 106 – 109; א'
ברק "שיטת המשפט בישראל – מסורתה ותרבותה" הפרקליט מ (תשנ"ב) 197, 202
- 208).
הסדר מיוחד
5. דוגמא מאלפת לצמצום זכות החקירה שכנגד ולשימוש בפרקטיקה של הצגת
שאלות הבהרה בכתב במקום חקירה שכנגד בעל פה הוא ההסדר שהתגבש בבתי הדין
לעבודה לגבי "מומחה-יועץ רפואי" שחוות דעתו הרפואית הוגשה כראיה לבית
הדין. נאמר על כך:
"הפרקטיקה שהתפתחה בבתי הדין לעבודה, מזה שנים רבות, היא למנות במקרה
הצורך "מומחה-יועץ רפואי" על מנת לקבל חוות דעת רפואית בתחום מומחיותו.
- - - בהחלטת המינוי מפרט בית הדין את המסמכים שיועברו לעיון המומחה
ואת השאלות שיוצבו לפניו. לבעלי הדין ניתנת הזדמנות להתייחס לשאלות
שבית הדין עומד להציג למומחה, טרם העברתם לידיו. בעל דין רשאי להתנגד
לשאלה או לניסוח, ואף להציע שאלות משלו שיוצגו למומחה. - - - פן נוסף
בפרקטיקה הנוהגת בבתי הדין לעבודה בקשר למומחה רפואי המתמנה על ידי בית
הדין, אשר פותח ושוכלל בערכאות אלה, הוא הצגת "שאלות הבהרה" בקשר לחוות
הדעת של המומחה. - - - בפרקטיקה שהתפתחה בבתי הדין לעבודה - שאלות
ההבהרה של הצדדים מוגשות לבית הדין, אשר מכריע אם להתיר את הגשתן
למומחה. היתר כזה ניתן כל אימת שהשאלה היא רלוונטית ומכוונת להבהיר את
חוות הדעת או להשלימה, ואין היא מהשאלות הבאות לבחון את מידת מומחיותו
של הרופא או מקורות מדעיים למסקנתו" (דברי השופט ד' לוין בבג"צ 1199/92
לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(5) 734, 742 – 744
(להלן – "ענין לוסקי"). על הליך של "שאלות הבהרה" לגבי מומחה שמתמנה על
ידי בית המשפט לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ראו תקנה 134(ג) לתקנות סדר
הדין האזרחי. על הליך כזה בתביעות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ראו
סעיף 6א(ב)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ותקנה
15(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986).
עוד נאמר שם על צמצום הזכות לחקור בחקירה שכנגד "מומחה-יועץ רפואי"
שמונה על ידי בית הדין לעבודה:
"בסעיף 11 של ההנחיות [שהוציא נשיא בית הדין הארצי לעבודה – י' ט'] - -
- נקבע כדלקמן:
'מומחה-יועץ רפואי לא יוזמן לבית הדין להשיב על שאלות המתייחסות לחוות
דעתו, אלא אם בית- הדין החליט כך מטעמים מיוחדים שירשמו'.
גם לפי ההנחיות הקודמות - - - לא עמדה לבעלי הדין זכות קנויה לחקור את
המומחה הרפואי בחקירה נגדית. אמנם, היתה אפשרות לבקש מבית הדין כי
המומחה יבהיר בעל פה את חוות דעתו, אלא שעל המבקש היה לפרט בכתב את
השאלות שהוא מבקש להציג, ובית הדין החליט אם המומחה ישיב עליהן בכתב או
בעל-פה. ההגיון המשותף להנחיות אלה, הן בגירסתן הראשונה והן בגירסתן
האחרונה, הוא שחוות דעת המומחה שנתמנה על ידי בית הדין, איננה עדות
"לטובת" אחד הצדדים, והמומחה אינו עד של צד זה או אחר. לכך יש כמובן
להוסיף כי סעיף 26 לפקודת הראיות, המעגן את הזכות לחקירה נגדית במצוות
המחוקק, אינו חל על בתי הדין לעבודה - - - הפרקטיקה בקשר למומחה רפואי
המתמנה על ידי בית הדין לעבודה, כפי שתוארה לעיל, כוללת "חישוקים" רבים
הבאים להגן על זכויות בעלי הדין, תורמת לשמירת מהימנות, מיומנות
ואובייקטיביות חוות דעתו של המומחה, וגורעת במידה רבה מן הצורך בחקירתו
הנגדית. מהאמור לעיל נובע כי אין למי מבעלי הדין "זכות מוקנית" לחקירה
נגדית של המומחה, לא מן הדין ואף לא לפי כללי הצדק הטבעי - - -" (דברי
השופט ד' לוין בענין לוסקי, בעמ' 746 – 747. וראו גם א' ריבלין תאונת
דרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 595 הערת
שוליים 155).
ובמקום אחר נאמר על כך:
"מומחים-יועצים רפואיים מתמנים בערכאות בית הדין לעבודה, מכוח הנחיות
נשיא בית הדין הארצי לעבודה, שהן בבחינת "תקנות שופטים" - - - על-פי
ההנחיות הדיוניות, שלפיהן נוהגים בתי הדין לעבודה - - - מומחה-יועץ
שנתמנה הינו בעל מעמד מיוחד. חשובים לציון נתונים אלה: מומחה-יועץ אינו
עד וחוות-דעתו אינה בגדר עדות "לטובת" אחד הצדדים. לבעלי הדין אין זכות
קנויה לחקרו בחקירת שתי-וערב, ובית הדין איננו נענה לדרישה לזמנו
לחקירה כזאת אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. גם הצגת שאלות הבהרה בכתב
למומחה נעשית באמצעות בית הדין וכפופה לביקורתו. להלכה ולמעשה
מומחה-יועץ רפואי הוא נאמנו של בית הדין, שלעניין ההכרעה בשאלה הרפואית
מייחס לחוות-דעתו חשיבות רבה מאוד. מכאן מתחייב, כי מינוי כמומחה-יועץ
רפואי מטיל על הרופא המתמנה תפקיד ציבורי בעל אופי מעין-שיפוטי - - -"
(ההדגשות שלי – י' ט') (דברי השופט א' מצא בבג"צ 2874/93 קופטי כמאל נ'
בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(2) 673, 680. והשוו דברַי לענין מומחה
רפואי שמונה בתביעות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים שהוא "מעין זרוע
ארוכה של בית המשפט - - - משנתן בית המשפט מהוד סמכותו עליו", ברע"א
600/96 אדרי מוטי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון 1996(2) 272
וברע"א 7265/95 שרון גולדשטיין ואח' נ' ג'נט בראל, פ"ד נ(3) 214).
6. השאלה אם ראוי להעיד שופט כעד על דוכן העדים התעוררה רק במקרים
מעטים וברובם הוזמן השופט להעיד על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. בפרשה
אחת הורשע המערער בבית משפט השלום בתל אביב – יפו בעבירה של הוצאת שם
רע על שופט בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 131(1)(א) לפקודת החוק הפלילי,
1936. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לפני בית המשפט
המחוזי בתל אביב –יפו ואחרי שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביקש
להרשות לו לערער על פסק הדין ובית משפט זה נעתר לבקשתו. בגדר ערעורו
השיג בא כוח המערער על החלטתו של בית משפט השלום שדחה את בקשתו לזמן
לעדות את השופטת שבביזויה הורשע המערער. לטענתו "הוא מכיר בכך שלפי
ההלכה הפסוקה אין לחייב שופט של בית-משפט מחוזי לבוא ולהעיד על ענינים
שהתרחשו אצלו במשפט אחר. אבל, לדעתו, היה צריך לפחות להרשות לו להזמין
את השופטת והברירה היתה בידה להיענות להזמנה או לסרב". טענה זאת דחה
בית משפט זה, תוך הדגשת השיקולים של בזבוז זמנו של השופט המוזמן להעיד
ושל ביזוי בית המשפט על ידי חקירתו הנגדית:
"אין שחר לטענה זו. כלל בל יעבור הוא, שאין לחייב שופט - - - להעיד על
דבר שטיפל בו בסמכותו כשופט, ואף לא להיקרא להעיד על כך - - -. הסיבה
לכך היא שאין לבזבז את זמנו של שופט - - - על ענינים צדדיים כאלה, וגם
אין להעמידו בפני הברירה להיענות או לא להיענות להזמנה כזאת. שאם יבחר
להעיד וייחקר בחקירה נגדית עשוי הדבר להביא לביזוי בית-המשפט - דבר
שאין להרשותו" (ההדגשה שלי – י' ט') (דברי השופט צ' ברנזון בענין
זיידמן, בעמ' 627).
כלל זה אומץ גם בפרשה אחרת שבה ביקש המבקש להעיד את סגן הנשיא של בית
המשפט המחוזי בירושלים על ארועים שהיו במהלך דיון לפניו, שלפי טענתו של
המבקש, לא נכללו בפרוטוקול הדיון. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד
השופט מ' רביד), בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, דחה את הבקשה באומרו כי
מדובר "בעדות בלתי רלבנטית, שכן אין בעדותו זו של השופט - - - בהנחה
שתינתן, משום תרומה שממנה ניתן להסיק מסקנה - - -". בית המשפט הוסיף
דברים לענין השיקולים השונים – ואף הסותרים – הנשקלים בסוגיה זאת:
" אפילו טעיתי במסקנתי זו, עדין נראה לי שאין מקום להזמין את השופט - -
- לעדות. לחברה יש אינטרס שמשפטים יתנהלו כראוי ושהאמת תצא לאור. מאידך
יש גם מקרים שבהם הדין מעדיף אינטרס נוגד בין באופן מוחלט ובין באופן
יחסי, המונע חשיפת האמת - - - הגישה הרווחת בארץ ששופט אינו מעיד
בענינים הנוגעים לתפקידו כשופט - - - כאשר מתבקש שופט להעיד, לא רק
שמטילים דופי בפרוטוקול שנרשם, אלא תהיה לכך השלכה גם על אמינותו
כשופט. חקירה נגדית של שופט עלולה לפגום במעמדו מחד, ומאידך, קיים חשש
רציני שדווקא משום כבודו של השופט יהיו פרקליטים שיחששו לחקור את השופט
בחקירה נגדית, על מנת שלא לפגוע במעמדו ובכך ימנעו מלעשות שימוש במכשיר
חיוני זה לגילוי האמת - - - בעוד שהשיקול הראשון הינו כללי ומערכתי
ועלול לפגום ברשות השופטת בכללותה, הרי השיקול השני הינו בעיקר פרטני,
משום שהוא עלול לפגוע בבעל דין שבמשפטו מעיד השופט, אך בחשבון סופי גם
כאן עלולה הרשות השופטת להינזק. - - -
יש לנקוט זהירות רבה בזימון שופטים להעיד שמא תיפגע מכך הרשות השופטת
ככלל ושמא ייפגעו שופטים כפרטים. יש למנוע קריסת הסכר הקיים, יש להתיר
רק קילוח דק מן הדק, מתן עדות על ידי שופט תעשה רק במקרים נדירים
ויוצאי דופן. - - - ייתכנו מקרים חריגים שבהם לא יהיה מנוס מהזמנתו של
השופט להעיד וזאת כאשר עלול אינטרס של צד במשפט להיפגע קשות אם השופט
לא יבוא ליתן עדות במשפטו" (דברי השופט מ' רביד בענין יצחק יואב, שם).
השאלה אם ראוי להעיד שופט על דוכן העדים בעניין שאינו קשור בתפקידו
השיפוטי נדונה, ככל הידוע, רק בפרשה אחת ושם הסכימו בעלי הדין שעדותו
של השופט תינתן בתצהיר, בלי שיעיד בעל פה. וכך תיאר בית המשפט המחוזי
בנצרת את ההסדר: "כאן נכנסת לתמונה מעורבותו של השופט - - - בפרשה.
השופט - - - הוא ידיד משפחתה של המשיבה ונתבקש על ידיה לסייע לה בפינוי
המערער מהדירה. על חלקו במו"מ עם גיסו של המערער מסר השופט - - - תצהיר
- - - וענה על שאלות - - -. בהסכמת הצדדים הוא לא העיד במשפט" (דברי
השופט נ' ממן בע"א (נצרת) 335/98 עילבוני אוסמה נ' עילבוני גילה, תקדין
מחוזי 99(2) 3670).
סיכום תמציתי של הכללים שדומה שנתגבשו בענין זה – לרבות ההבחנה בין
ארועים הקשורים בתפקידו השיפוטי של שופט לבין ארועים שאינם קשורים בכך
– מובא בספרו של השופט יעקב קדמי:
"הלכה פסוקה היא שאין מעידים שופט - - - – והגישה הרווחת עתה מדברת בכל
שופט – על דבר שטיפל בו במסגרת פעילותו כשופט. פרט למגבלה זו, דין שופט
כדין כל אדם אחר, אם כי רצוי – ואף רצוי ביותר – להימנע מקריאת שופט אל
דוכן העדים, ולו רק בשל הנזק הצפוי למעמדו ולתדמיתו בשל כך" (י' קדמי
על הראיות (חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד) 476. וראו גם
הרנון, בעמ' 88 שלדעתו "אין זה רצוי ששופט ייקרא כעד"). (על האפשרות
ששופט יעיד בכתב בעניינים הקשורים לתפקידו השיפוטי ראו ע"פ 2286/91
מדינת ישראל נ' אשר אילוז ואח', פ"ד מה(4) 289, 307 – 308; ע"פ
4133/93, 4228 מדינת ישראל נ' ח'יר; ח'יר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4)
274, 278).
7. עולה מן הדברים כי לפי הנסיון הישראלי אין להעיד שופט כעד על דוכן
העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. השאלה אם מעידים אותו על דבר
שאינו קשור בתפקידו השיפוטי – בין אם ארע לפני תחילת כהונתו ובין אם
ארע במהלכה – לא הועמדה, כנראה, להכרעה שיפוטית במשך 55 שנותיה של
המדינה. האם משום שלא היו מקרים כגון אלה שבהם היה צורך בעדותו של
שופט? ואולי משום שהצורך בא על סיפוקו בדרך אחרת – על ידי תצהיר או
מכתב – כפי שהיה בע"א (נצרת) 335/98 הנזכר? ושמא משום שהיה ברור ומובן
לצד המעונין שדבר זה הוא בגדר מעשים "אשר לא ייעשו" ("shouldn't be
done")? אעיר לענין זה כי במשך 36 שנים שאני מכהן כשופט בישראל, בכל
הערכאות ובכל התפקידים, לא נתבקשתי להזמין שופט להעיד על דוכן העדים,
ואף לא הגיע לידיעתי דבר הגשתה של בקשה כזאת בבית משפט אחר. ולמותר
לומר כי דברַי אלה אינם, כמובן, בגדר "ידיעה שיפוטית", או עדות...
הנסיון האנגלי והאמריקאי
8. הגישה המקובלת באנגליה היא שאין להעיד שופט כעד על דוכן העדים על
דבר הקשור בתפקידו השיפוטי משום החשש מפגיעה במעמדו של השופט העומד
בחקירה נגדית ומשום הרצון לשמור על עצמאות המערכת השיפוטית (Warren v.
Warren [1996]4 All E.R. 664; Duke Of Buccleuch v. Metropolitan Board
Of Works [1861 – 73] All E.R. 654). לפיכך נקבע כי ניתן להעיד שופט
כעד על דוכן העדים רק על אירועים שבהם אין כל אמצעי אחר היכול להחליף
את עדותו של השופט כראייה במסגרת ההליך השיפוטי (J.H. Buzzard & R. May
& M.N. Howard Phipson On Evidence (London, 13th ed.) 279; Cross &
Tapper On Evidence (9th ed. 1999) 492 - 493)).
9. הגישה המקובלת בארה"ב היא שניתן להעיד שופט כעד על דוכן העדים על
דבר הקשור בתפקידו השיפוטי, ובלבד שאינו נדרש להעיד במשפט שבו הוא עצמו
יושב על כס המשפט ("Report Of The Special Committee On The Propriety
Of Judges Appearing As Witnesses" 36 A.B.A.J. 630). עם זאת, גם
במקרים שבהם התירו בתי המשפט להעיד שופט כעד על דוכן העדים על דבר
הקשור בתפקידו השיפוטי הם בחנו לפני כן את השאלה האם קיים אמצעי אחר
היכול להחליף את עדותו של השופט כראיה במסגרת ההליך השיפוטי (State Of
North Carolina v. Larry Douglas Simpson 334 S.E.2d 53 (1985); State
Of West Virginia Ex Rel. Tod J. Kaufman, Judge Of The Circuit Court
Of Kanawha Couty v. Honorable Paul Zakaib, Judge Of The Circuit
Court Of Kanawha County, The Kanawha County Commission, And George
B. W. 535 S.E.2d 727 (2000)). יצוין כי במקרים שבהם בחנו בתי המשפט
בארה"ב את השאלה אם ניתן להעיד שופט כעד על דוכן העדים נשקלו גם
שיקולים של תקנת הציבור ושל מעמדו של השופט (Sansone v. Garvey
Schubert & Barer 71 P.3d 124 (2003)). בפרשה אחת דן בית המשפט
לערעורים של מדינת מסצ'וסטס בשאלה אם להתיר את חקירתה של שופטת על דין
וחשבון שכתבה במסגרת תפקידה כאפוטרופוסית, לפני שמונתה לשופטת
((Guardianship Of Hortense Clapp Pollard 764 N.E.2d 935 (2002).
באותה פרשה התיר בית המשפט לחקור את השופטת, באומרו כי: "We find no
authority to support the assertion that a Probate Court judge who
served as GAL [Guardian ad litem] prior to her nomination to the
bench is automatically disqualified from being cross-examined upon
her report in a guardianship proceeding prepared prior to her
appointment" (אם כי יתכן שעמדה זאת הושפעה מאופיו המיוחד של ההליך
ומנסיבותיה המיוחדות של הפרשה).
הנסיון העברי
10. מקורות המשפט העברי דנים גם הם בשמירת כבודו של הדיין ושל "פרנס על
הציבור" – דהיינו, אדם שמעמדו הציבורי חשוב – ובשמירת כבודו של הציבור;
ומן הדברים ניתן ללמוד גם לענין השאלה שלפנינו. על כך נאמר:
"[אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס
המטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אינו רואה בן ת"ח [תלמיד
חכם], לעולם. וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש, אף על פי שהם עמי הארץ. - -
- וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם.] ומצוה על הצבור לנהוג כבוד בדיין,
ויהיה אימתו עליהם, וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם, שכיון
שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה, כדי שלא
יתבזה בפניהם, וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות בפני רבים" (שו"ע חו"מ
ח ד. וראו גם רמב"ם סנהדרין כה, א, ד).
מכאן, שכל מעשה של הדיין הפוגע בכבודו או העלול לגרוע מכבודו נחשב בלתי
ראוי. על רעיון זה ניתן ללמוד גם מהחריגים לכלל שלפיו על העדים למסור
עדותם בעל פה (שו"ע חו"מ כח, יא) במקום שבו נערך המשפט, דהיינו בבית
הדין (ערוך השולחן חו"מ כח, יג). החריג הראשון הוא שגביית עדותו של
תלמיד חכם תיעשה מחוץ לבית הדין; והחריג השני הוא שמסירת עדותו לא תהיה
בעל פה אלא בכתב. לפי החריג הראשון, פטור תלמיד חכם מלהופיע בפני בית
הדין וניתן לגבות את העדות בביתו, משום כבודו. בענין זה מצויה הבחנה
מאלפת במקורות המשפט העברי בין נושאי הדיון:
"היה העד חכם גדול והיה בבית דין פחות ממנו בחכמה, הואיל ואין כבודו
שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להימנע. במה דברים אמורים
בעדות ממון, אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות
הולך ומעיד, שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. כל מקום שיש חילול השם
אין חולקין כבוד לרב" (רמב"ם עדות א, ב).
גביית עדותו של תלמיד חכם בביתו, תיעשה על ידי שלושה אנשים שימונו על
ידי בית הדין לצורך זה (שו"ע חו"מ כח, ה. השוו לתקנה 172 לתקנות סדר
הדין האזרחי ("עדות מפי ראש קהילה דתית")). בדומה לכך, ניתן גם לגבות
עדות מאישה בביתה, משום כבודה (א' קרלין "מחקרים בחוק הראיות" הפרקליט
יא (תשט"ו) 159. והשוו א' שוחטמן סדר הדין – לאור מקורות המשפט העברי,
תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (תשמ"ח) 282 הערת שוליים
מס' 86 (להלן – "שוחטמן")). לפי החריג השני, עדות מפי תלמיד חכם יכול
שתינתן בכתב. "הטעם לכך הוא, שסומכים על דעת רבינו תם, המתיר לעדים
לשלוח את עדותם בכתב, ולכן – במקרה מיוחד שנדרשת עדות מאת תלמיד חכם –
סומכים על דעתו [של רבינו תם – י' ט'] כדי להימנע מהטרחתו [של התלמיד
חכם – י' ט']" (שוחטמן, בעמ' 290 – 291; שו"ע חו"מ כח, ה). מדברים אלה
ניתן להקיש אף לעניינו של דיין או שופט.
סיכום ומסקנות
11. כפי שראינו מלמד הנסיון הישראלי כי לא ראוי להעיד שופט כעד על דוכן
העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. אולם, השאלה אם להעיד שופט על
דוכן העדים על דבר שאינו קשור בתפקידו השיפוטי – בין אם ארע לפני תחילת
כהונתו ובין אם ארע במהלכה - לא זכתה עד כה להכרעה שיפוטית. עוד ראינו
כי הגישה המקובלת באנגליה היא שאין להעיד שופט כעד על דוכן העדים על
דבר הקשור בתפקידו השיפוטי, משום החשש מפגיעה במעמדו של השופט העומד
בפני חקירה נגדית ומשום הרצון לשמור על עצמאות המערכת השיפוטית. לעומת
זאת ניתן לומר כי הגישה המקובלת בארה"ב היא שניתן להעיד שופט כעד על
דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי, ובלבד שאינו נדרש להעיד
במשפט בו הוא עצמו יושב על כס המשפט. גם במשפט העברי מצאנו שכל מעשה של
הדיין הפוגע בכבודו או העלול לגרוע מכבודו נחשב בלתי ראוי. על רעיון זה
למדנו גם מהחריגים לגבי עדותו של תלמיד חכם לפיהם ניתן לגבות את העדות
בביתו ואף ניתן למוסרה בכתב.
12. הערכים של חשיפת האמת, עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי, מחד
גיסא, והערכים של ההגנה על מעמדם של בתי המשפט, אי תלותם והבטחת אמון
הציבור בהם, מאידך גיסא, הם ביסוד קיומה של המדינה כמדינה יהודית
ודמוקרטית. מציאת האיזון הראוי במצב כמו זה שלפנינו אינה פשוטה ואינה
קלה; יש לפתוח פתח לקבל את המידע הדרוש אך להזהר מאד שלא יעברו בו
רוחות רעות. לא על נקלה הגעתי, אפוא, למסקנה כי פתרון השאלה שהועמדה
להכרעה טוב לו שיהיה על דרך של קביעת כללים, בדומה לכללים הנזכרים
שנקבעו בבתי הדין לעבודה לגבי "מומחה-יועץ רפואי". ואלה הכללים:
א) שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי.
ב) בית המשפט הדן בהליך שבו מתבקשת העדתו של שופט על דבר שאינו קשור
בתפקידו השיפוטי יחליט לפי החומר שלפניו ועל פי טיעוני בעלי הדין אם
להעיד את השופט.
ג) משהוחלט להעיד את השופט יגיש בעל הדין המבקש להעידו, לבית המשפט
ולבעל הדין שכנגד, את השאלות שהוא מבקש להציג לשופט ובית המשפט יחליט
אילו שאלות יוצגו.
ד) השופט ישיב על השאלות בכתב.
ה) אחרי שינתנו התשובות יהיו בעלי הדין רשאים להציג לשופט שאלות הבהרה
בכתב. השאלות יוגשו לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד ובית המשפט יחליט אילו
שאלות יוצגו לשופט.
ו) אם ימצא בית המשפט אחרי קבלת התשובות, לפי בקשתו של בעל דין, שיש
צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד, יזמן אותו בית המשפט לחקירה. בית
המשפט יחליט כיצד תערך החקירה: באולם בדלתיים סגורות, בלשכת השופט, או
בדרך אחרת.
ז) לפני שיחליט בית המשפט בענין החקירה יודיע על כך ליועץ המשפטי
לממשלה, שיודיע מה עמדתו לגביה.
סוף דבר
13. לפיכך אני מציע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי תבוטל וכי בית המשפט
המחוזי יפעל לפי הכללים שנמנו בסעיף 12 דלעיל. בנסיבות העניין לא
ייפסקו הוצאות.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, י"א באדר תשס"ד (4.3.04).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03032020_M09.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
