תאריך הישיבה:                     י"א בשבט תשס"א (4.2.2001)

 

 

 

השופט א' ריבלין:

 

1.        המערער, שהיה הבעלים של מגרש בעיר ראשון לציון, התקשר בהסכם "קומבינציה" עם המשיב, קבלן בניין. במסגרת ההסכם, התחייב המערער למכור למשיב את זכויותיו במגרש. בתמורה הוסכם כי המשיב יעניק למערער "אחוז מסויים" מסך יחידות המגורים ומבני המסחר שייבנה על המקרקעין.

 

           בעוד הליכי הבנייה בעיצומם, עלו יחסי הצדדים על שרטון. מחלוקות ממחלוקות שונות התגלעו ביניהם, והללו נפרסו כולן בתביעות שהגישו הצדדים זה כנגד זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' קלינג). הואיל והערעור שבפניי עוסק רק באחת מן הפלוגתות אליהן נדרש בית המשפט קמא, אין עוד צורך להרחיב את הדיבור על יתר המחלוקות. די אם נאמר, כי בעוד שבית המשפט קמא קיבל מקצת מטענותיו של המשיב, הוא דחה את כל טענות המערער בדבר הפרות אלה ואחרות של החוזה מצד המשיב. זאת, פרט לטענות המערער עליהן הייתה הסכמה בין בעלי הדין ולטענה נשוא ערעור זה - אותה קיבל בית המשפט קמא חלקית. בסיכומיו, כותב המערער כי מוצא הוא לנכון למקד את ערעורו בסוגייה זו האחת שנידונה בבית המשפט קמא והוכרעה כאמור על ידו. המדובר בשאלת "הוצאות הפיתוח" (כפי שהן קרויות בחוזה).

 

2.        המערער התחייב, על פי ההסכם, לשאת ב"הוצאות פיתוח" בגין הנכסים שאמור היה לקבל עם השלמת הבנייה. "הוצאות פיתוח" אלה, כללו, לפי ההסכם, מס שבח, עלויות חיבור למים, חשמל וגז, הוצאות גינון וסלילת המדרכות או הכבישים הסמוכים לנכסים. חבות זו של המערער הותנתה בדרישת תשלום ובהמצאת אישור על ההוצאות מאת המשיב. המערער טען כי המשיב העביר לידיו חשבונות משוערים בלבד, שלא קיימו, לשיטתו, את התנאי האמור. לפיכך, סירב הוא לשלם את "הוצאות הפיתוח". בתגובה, נמנע המשיב משך שנים מלמסור למערער את הנכסים, להם היה זכאי, גם לאחר שבנייתם הושלמה. בית המשפט קמא אימץ בעניין זה את עמדתו של המערער. בפסק הדין נקבע כי עד למועד הדיון שנערך בבית המשפט, אכן לא ניתנה למערער הזדמנות לבדוק את חשבונות ההוצאות המפורטים. אי לכך, קבע בית המשפט, כפי שתבע המערער, כי המשיב לא פעל בקשר ל"הוצאות הפיתוח" בהתאם לאמור בהסכם. חרף זאת, קבע בית המשפט קמא בסופו של יום כי המשיב לא הפר התחייבויות כלשהן כלפי המערער. בית המשפט הגיע למסקנה כי אף לא אחד מבעלי הדין הפר את ההסכם, הואיל ועיכוב מסירת החזקה נבע מאי תשלום הסכומים שהמערער היה חייב בהם, ש"חלקם", כלשון בית המשפט- "הוצאות הפיתוח" - לא שולמו עקב מחדלו של המשיב. שני הצדדים, לפיכך, לא היו נקיים מאשמה, לשיטת בית המשפט קמא. בית המשפט נמנע מלפסוק לטובת המערער פיצויים מוסכמים או פיצויים אחרים שביקש בגין נזקיו, נזקים שבית המשפט היה סבור שכלל לא הוכחו. על הכרעה זו הוגש הערעור שבפנינו.

 

3.        המערער משיג כנגד קביעת בית המשפט קמא לפיה אין במעשיו של המשיב משום הפרה של החוזה. לטענתו, מסירת הנכסים לחזקתו שלוש שנים לאחר השלמת בנייתם, מהווה הפרה יסודית של ההסכם, שאין להצדיקה באי תשלום "הוצאות הפיתוח" על ידו. מה גם, כך מוסיף המערער, שכל עוד לא המציא המשיב את החשבונות המפורטים לעניין "הוצאות הפיתוח", כאמור בהסכם, ממילא לא נתקיים התנאי המקים את חבותו בתשלומן. 

 

           המשיב, לעומתו, סומך ידיו על הכרעת בית המשפט קמא. לדבריו, הוא זימן את המערער לסור אל משרדיו על מנת שיסדיר את ההתחשבנויות ביניהם ועל מנת שיקבל את הנכסים להם היה זכאי. המערער - כך טוען המשיב - מיאן לעשות כן. בכך מנע המערער עצמו, כך גורס המשיב, את העברת החזקה בנכסים אליו. את סוגיית "הוצאות הפיתוח" רואה המשיב כחלק ממסכת של טענות מופרכות, שטען כנגדו המערער בבית המשפט קמא, ושכולן נדחו, תוך שבית המשפט מעיר למערער על התנהגותו ה"קטנונית" (יוער כבר עתה שאת אותה ההערה הפנה בית המשפט גם כלפי המשיב). קביעותיו של בית המשפט קמא, לטענתו, הן כולן בגדר הכרעות עובדתיות, שלא מהוות עילה לערעור. לבסוף, מתייחס המשיב גם לסתירה לכאורה, בפסיקת בית המשפט קמא, שקבע מחד כי המשיב לא קיים את חיוביו בנוגע להמצאת החשבונות בגין "הוצאות הפיתוח" ובנוגע להעברת הנכסים במועד שנקבע, ומאידך כי איש מן הצדדים לא הפר את החוזה. הסברו של המשיב למסקנת בית המשפט קמא היא ששני החיובים- תשלום "הוצאות הפיתוח" מצד אחד, ומסירת הנכסים, מצד שני- היו חיובים שלובים. משלא קויימה ההתחייבות הראשונה- לא קמה החובה להעביר את הנכסים.

 

4.        לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן, אין מקום, מבלי שהובא כל טעם מיוחד לכך, לחלוק על הממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית. ואולם, ניתן להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט, על סמך הממצאים העובדתיים. במובן מסויים טמונה במסקנה זו סתירה פנימית, המחייבת את שינוי התוצאה.

 

           כאמור, השתכנע בית המשפט קמא כי המשיב איחר במסירת הנכסים, אך אף על פי כן, קבע בית המשפט כי המשיב לא הפר את ההסכם, וזאת, מאחר שהמערער לא שילם את "הוצאות הפיתוח".

 

           דומה, כי בית המשפט ראה בשתי ההתחייבויות האמורות משום חיובים שלובים (אף שמושג זה אינו נזכר בפסק דינו של בית המשפט קמא). מכאן שהמשיב היה רשאי לעכב את ביצוע חיובו שלו - למסור את הנכסים - עד שהמערער נכון היה לבצע את החיוב בו חב הוא - לשלם את "הוצאות הפיתוח", זאת - בהתאם לסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. אין בידי לקבל מסקנה זו. עם זאת, אף אם אלה היו פני הדברים, ספק אם היה בכך כדי לסייע למשיב. המשיב מודה בתשובתו כי המערער הביע נכונות למלא את חיובו, גם אם לא מילא אותו. על פניו, הדבר עולה גם מחומר הראיות, המלמד כי המערער הביע לכל אורך הדרך נכונות לשלם את "הוצאות הפיתוח", ברגע שיוצגו לו החשבונות. לפיכך, לכאורה, לא רשאי היה המשיב לעכב את מילוי חיובו, ומשעשה כן- הרי שהפר את החוזה (ראו: ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2) 673 , 682-683; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 466-469).

 

           ברם, אין אני נדרש להכריע בשאלה עובדתית זו שכן סבור אני כי כלל לא היה מדובר בענייננו בחיובים שלובים. בית המשפט קמא לא נימק את מסקנתו כי המדובר בחיובים שלובים (מושג, שכאמור, אין הוא מזכירו כלל), והדבר רחוק מלהיות מובן מאליו. אדרבא, פרשנות נכונה של החוזה שנחתם בין הצדדים מלמדת כי החיובים נשוא ההתדיינות אינם חיובים שלובים.

 

5.        ההכרעה בשאלת קיומם של חיובים שלובים נגזרת מפרשנות החוזה (ע"א 409/86 אדורם נ' אחים בכור, פ"ד מא(1) 829, 833), ולפיכך יש להכריע בה לפי הכללים המקובלים בפסיקתו של בית משפט זה לעניין פרשנות חוזה.

 

           בבואנו לעמוד על פירושו הנכון של החוזה, פונים אנו ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית (א' ברק פרשנות במשפט: פרשנות החוזה (תשס"א)288). בלשון החוזה דנן, אין כל רמז להיות החיובים שלובים זה בזה. אין, כמובן, די בבחינת לשון החוזה, בעיקר כשזו אינה פוסלת את האפשרות שהחיובים שלובים הם. כפי שכתבה השופטת ד' דורנר בע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ ואח' נ' חוזה ואח', פ"ד נ(1) 562, 567:

 

"אמנם בחוזה אין תנאי מפורש המשלב את החובה לשלם סכום מסוים מתוך המחיר בחובה לרשום את הבעלות במגרש על שם החברה, ואולם חוזה יש לפרש כמכלול אחד הבא להגשים את התכלית הכלכלית של העיסקה, ולאור חובת הצדדים לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת...החוזה נועד להשיג מטרה עסקית ויש לתת לו פירוש המגשים מטרה זו כפי שאנשים סבירים היו עושים."

 

 

           בענייננו פרשנות לפי תכלית החוזה מלמדת שלא היה כל מקום לראות בתניות מושא דיון זה ככאלה היוצרות חיובים שלובים. בפני בית המשפט קמא לא הובאו ראיות שיאפשרו לעמוד על הרצון המשותף של הצדדים לחוזה. יש לכן לעבור ולבחון את התכלית האובייקטיבית של החוזה (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 378). תכלית החוזה היא האינטרסים, המטרות, הערכים, היעדים והפונקציה שהחוזה נועד להגשים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312). התכלית האובייקטיבית משקפת את האדם הסביר, והיא מבוססת על סבירות, היגיון ויעילות (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 391). בחינת החוזה שנכרת בין המערער למשיב לאור מבחני הסבירות והיעילות הכלכלית מחייבת מסקנה כי אין המדובר בחיובים שלובים. כפי שציין בית המשפט קמא, סכום "הוצאות הפיתוח" היה זניח ביחס לשוויה הכולל של העסקה. לא נראה זה סביר כי בתשלומם של סכומים זניחים אלה יותנה ביצוע חיובו המרכזי של המשיב- מסירת הנכסים, אשר את תמורתם קיבל המשיב למעשה זה מכבר - עת העביר לו המערער את הקרקע.

 

6.        מן האמור עולה כי קיום חיובו של המשיב למסור את הנכסים למערער לא היה שלוב בחיובו של המערער לשאת ב"הוצאות הפיתוח". ישנו טעם נוסף בגינו סבור אני כי המשיב מנוע היה מלעכב את מסירת הנכסים. בית המשפט מציין בהחלטתו, כי את חיובו לשלם את "הוצאות הפיתוח", לא מילא המערער מפני שהמשיב לא העביר לו חשבונות כנדרש. את קביעתו זו ביסס בית המשפט על העדויות שנשמעו בפניו, ואין כל מקום להתערבות בה. לאור הממצא הזה, התוצאה היא שבית המשפט קבע כי המשיב פטור היה ממילוי התחייבותו הבסיסית. זאת - משום שהמערער לא ביצע את אחת מהתחייבויותיו שהייתה שלובה, על פי הנחתנו לצורך העניין, באותו חיוב. המערער לפי שיטה זו חדל מלמלא התחייבותו האמורה משום שהמשיב מנע מבעדו מלעשות כן - בסירובו למלא תנאי מתלה לקיום חיוב זה. במילים אחרות - המשיב לא מילא את חיובו האחד שכן הוא עצמו לא מילא את חיובו האחר. לכן בשום מקרה לא ניתן היה לומר כי עמדה לו הצדקה לעכב את מסירת הנכסים.

 

           המסקנה היא, לפיכך, כי משהגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המשיב התעכב במסירת הנכסים למערער, וכי הוא גם זה שמנע את תשלום "הוצאות הפיתוח", היה עליו לפסוק שהמשיב הפר את החוזה. זאת, בהעדר כל הצדקה מוכחת אחרת לעיכוב במסירה.

 

7.        אשר על כן, באתי לכלל מסקנה כי המשיב הפר את החוזה. אי לכך, זכאי המערער לסעד. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכח כל נזק שנגרם למערער, קביעה שהמערער משיג עליה בסיכומיו. הוא טוען כי הביא ראיות לנזק שנגרם לו. לשם בירורה של שאלה זו - על בסיס נתונים על הנזק שנגרם למשיב ועל בסיס תניית הפיצויים המוסכמים שבחוזה - אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי שעשוי להידרש לראיות נוספות בעניין זה. המערער מחה גם כנגד גובה "הוצאות הפיתוח" שבית המשפט פסק שהוא חב בהן, כי סבור הוא שלא כולן הוכחו כדבעי. המשיב לא השיב לטענה זו, וגם שאלה זו יש להשיב לבית המשפט קמא, על מנת שזה ייתן הכרעה כוללת בדבר גובה הסכומים הכספיים שהצדדים חבים בהם זה לזה. בית המשפט יהא רשאי להוסיף ולשמוע ראיות בעל פה או בכתב טרם שיתן פסק דין חדש. מצער הדבר כי חלוף הזמן, שנוצל בין השאר לקיום הליכי בוררות, לא הביא לסיום הפרשה.

 

           הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ותובענת המערער מתקבלת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת גובה הפיצויים. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 30,000 ש"ח.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

הנשיא א' ברק:

           אני מסכים.

                                                                                               ה נ ש י א

 

השופט א' מצא:

             אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.

 

           ניתן היום, ד' בסיון תשס"ג (4.6.2003).

 

                                                 

ה נ ש י א                              ש ו פ ט                                         ש ו פ ט          

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   98025680_P11.doc/אמ

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il