השופט א' מצא:

           לפנינו פרק נוסף - וחוששני, לא האחרון - בפרשת התדיינויות המתנהלת והולכת זה קרוב לעשרים-וחמש שנה.

רקע עובדתי ודיוני

2.        בשנת 1971 רכשו יעקב שאוליאן (להלן: שאוליאן) ורוחולה אפרמיאן, בשיתוף עם אחד נורולה חקשור (שלא היה צד להליכים), חלקת-קרקע בנס-ציונה, ששטחה כ-12,000 מ"ר. אפרמיאן רכש 50% מן הזכויות בנכס ואילו שאוליאן וחקשור רכשו 25% מן הזכויות כל אחד. בתחילת שנות השמונים התגלעה מחלוקת בין אפרמיאן לשאוליאן שנסבה, בעיקרה, על שאלת פיתוחה של הקרקע. השניים הסכימו ליישב את חילוקי הדעות שביניהם בבוררות זבל"א. שאוליאן מינה, כבורר מטעמו, את בן-דודו יוסף שאוליאן (להלן: יוסף) ואילו אפרמיאן מינה, כבורר מטעמו, את אברהם חסיד. בפסק-בוררות, שניתן על-ידם ביום 11.1.1981 (להלן: פסק-הבוררות הראשון), חייבו הבוררים את שאוליאן למכור לאפרמיאן את חלקו בקרקע תמורת סך 1,800,026 שקלים ישנים, שבמועד הרלוונטי היה שווה-ערך לסך 228,469 דולר ארה"ב. וביום 20.1.1981 חתמו שאוליאן ואפרמיאן על הסכם (להלן: הסכם המכר), שנועד ליישם ולקיים את הוראות פסק-הבוררות הראשון.

            בחודש אפריל 1981 שבו שאוליאן ואפרמיאן ונחלקו ביניהם בשאלות שנגעו לפרשנותו ולביצועו של הסכם המכר. אפרמיאן פנה לבוררים, חסיד ויוסף, בבקשה שיכריעו גם בסכסוך החדש שנתגלע בינו לבין שאוליאן. מלכתחילה כפר שאוליאן בסמכות הבוררים לדון בפרשנות ההסכם. לבסוף נאות להשתתף - תחת מחאה - בדיוני הבוררות (להלן: הבוררות השנייה), אך ביום 9.3.1982, בעוד הבוררות השנייה מתנהלת והולכת, פנה לבית-המשפט המחוזי במספר בקשות הנוגעות להליך. בקשתו העיקרית הייתה להעביר את הבוררים חסיד ויוסף מתפקידם, מחמת היותם (כפי שלטענתו נודע לו) בעלי אינטרס כלכלי בתוצאות הבוררות. ביום 26.4.1982 דחה בית-המשפט המחוזי (השופט י' שילה) את טענות שאוליאן וקבע, בין היתר, כי לא עלה בידו להוכיח שלבוררים אינטרס אישי בתוצאות הדיון. שאוליאן פנה לבית-המשפט העליון בבקשת רשות-ערעור על פסק-דינו של השופט שילה (ר"ע 250/83), אך בקשתו נדחתה. בנובמבר 1983 הגיש שאוליאן לבית-המשפט המחוזי בקשה "להקפיא" את הליכי הבוררות השנייה. בבקשה זו שב והעלה, בשנית, את הטענה בדבר קיומו של אינטרס אישי, אלא שהפעם הופנתה טענתו רק כלפי הבורר חסיד. במסגרת הדיון בבקשת שאוליאן הסכימו הצדדים להסדר דיוני, שלפיו מונה השופט (בדימוס) מאיר רובין ז"ל כבורר שלישי בבוררות. בעקבות הסכם נוסף בין הצדדים המתדיינים, התפטרו שני הבוררים המקוריים מתפקידם, והשופט רובין מונה בהסכמה כבורר יחיד. ביום 13.11.1984 הודיעו הצדדים לבורר רובין כי הגיעו לפשרה בשאלות פרשנותו וביצועו של הסכם המכר. בו ביום ניתן על-ידי הבורר פסק-בוררות, שנתן תוקף להסכם הפשרה (להלן, בהתאמה, "הסכם הפשרה" ו"פסק רובין"). בעקבות זאת קיימו הצדדים את פסק רובין, ובזה - כך נדמה בשעתו - הגיע סכסוכם לסיומו.

3.        ביום 14.6.1993 הגיש שאוליאן, לבית-המשפט המחוזי, את התובענה שעל ההכרעה בה סבים הערעורים שלפנינו. בתובענתו, שהופנתה נגד אפרמיאן וכן נגד הבוררים חסיד ויוסף, עתר שאוליאן, בין היתר, לביטולו של פסק-הבוררות הראשון, בטענה כי הוא נגוע בתרמית חמורה. לטענתו נודע לו, כי הבורר חסיד וכמה מבני משפחתו רכשו, בשיתוף עם אפרמיאן, חלקים מזכויותיו בקרקע שעל-פי הפסק חויב למוכרן לאפרמיאן, וכי אך למראית-עין נרשם אפרמיאן כבעלים של מלוא הזכויות שנרכשו ממנו. כנגד הבורר יוסף טען שאוליאן, כי ידע על הקנוניה שנרקמה בין אפרמיאן לבין הבורר חסיד ובני משפחתו, אך העלים עין מכך והחריש; וכי בכך הפר את חובת האמונים שלו כבורר. כן טען שאוליאן, כי גם המחיר שנקבע בפסק-הבוררות הראשון, למכירת חלקו בקרקע לאפרמיאן, היה נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק באותה העת. כפועל-יוצא מבקשתו לביטולו של פסק-הבוררות הראשון, עתר שאוליאן בתובענתו כי בית-המשפט יורה לבטל גם את כל מה שנעשה בעקבות הפסק האמור, ובכלל אלה - את הסכם המכר, את פסק-דינו של השופט שילה, את הסכם הפשרה ואת פסק רובין. בסיכום עתר שאוליאן להשבת זכויותיו כבעלים של 25% מהנכס, כנגד השבת הסכומים שקיבל במסגרת יישום הסכם המכר, בניכוי הוצאותיו ופיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו. לחלופין, ביקש לחייב את הנתבעים לפצותו בגובה ההפרש בין הסכום ששולם לו תמורת העברת חלקו בקרקע לבין השווי הריאלי של זכויותיו במועד הרלוונטי. ולחלופי חלופין - למקרה שייקבע כי לא הוכיח את נזקו - ביקש שיוענק לו היתר לפיצול סעדים, באופן שיורשה לתבוע ולהוכיח את נזקו בהליך נפרד. בכתב-תביעתו ציין שאוליאן, כי תובענתו מוגשת רק כעשר שנים לאחר האירועים, באשר רק לאחרונה הגיעו לידיו ראיות המוכיחות את צדקת החשד - שעליו ביסס את השגותיו המקוריות על פסק-הבוררות הראשון - כי לבורר חסיד היה אינטרס אישי בקרקע נשוא הדיון בבוררות. שאוליאן הסביר, כי גם לאחר שהבורר רובין נתן תוקף של פסק-בוררות להסכם הפשרה, שלכאורה הביא לסיומה את מחלוקתו עם אפרמיאן, הוא לא שקט על שמריו אלא המשיך בבירורים שמטרתם לנסות ולאמת את חשדותיו. זמן לא רב לאחר סיום הבוררות לפני הבורר רובין שכר, לדבריו, שירותי משרד חקירות, במטרה לחשוף את התרמית. החקירה שנערכה לא העלתה דבר, ואולם בהשפעת קרוביו שב בתחילת שנות התשעים ופנה בשנית למשרד חקירות, וחקירה זו - שהדו"ח על ממצאיה הוגש לו, לדבריו, רק ביום 10.5.1993 - אימתה, לראשונה, את חשדותיו וסיפקה לו את הראיות הנדרשות להוכחת תביעתו.

           הנתבעים התגוננו מפני התביעה בטענות סף שונות, ובהן טענת התיישנות וטענת מעשה-בית-דין. כן טענו, כי שאוליאן איחר את המועד הקבוע בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להגשת בקשה לביטול פסק-בוררות. לגוף העניין כפרו הנתבעים בטענות שעל יסודן ביקש שאוליאן לקבוע כי פסק-הבוררות הראשון היה נגוע בתרמית. הם הכחישו את הטענה, כי לבורר חסיד היה, כביכול, עניין אישי בקרקע, וכן את הטענה כי הבורר יוסף ידע על קנוניה בין הבורר חסיד לבין אפרמיאן והעלים עין מכך. בנוסף כפרו בטענת שאוליאן, כי שווי השוק של חלקו בקרקע היה גבוה מזה ששולם לו. לכתב-הגנתו מפני התובענה צירף אפרמיאן כתב תביעה-שכנגד, בגדרו תבע משאוליאן השבת הסכום ששולם על-ידו כהיטל השבחה בגין הזכויות ששאוליאן מכר לו; זאת, לטענתו, משום שבפסק רובין נקבע, כי על שאוליאן לשאת בכל המיסים והתשלומים החלים על חלקו בנכס, ובכלל זה היטל ההשבחה.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

4.        בית-המשפט המחוזי ניתח את מכלול הראיות והגיע לכלל מסקנה, כי פסק-הבוררות הראשון אכן ניגע בתרמית. השופטת המלומדת קבעה, שקודם למתן פסק-הבוררות הראשון הסכימו הבורר חסיד, אביו ואחיו עם אפרמיאן, כי אם בפסק-הבוררות יחויב שאוליאן למכור את זכויותיו בנכס, ישתתפו שלושתם (כרוכשים סמויים), ביחד עם אפרמיאן, ברכישת הזכויות; וכי בעקבות מתן פסק-הבוררות הראשון אכן השתתפו הבורר חסיד, אביו ואחיו, כשותפיו הסמויים של אפרמיאן, ברכישת חלקו של שאוליאן בנכס. מסקנת השופטת הייתה, כי בכהנו כבורר בין שאוליאן לבין אפרמיאן הפך חסיד לצד מעוניין בתוצאות הבוררות, כי היה לו אינטרס כלכלי מובהק בכך ששאוליאן ימכור את חלקו בנכס במחיר נמוך ככל האפשר וכי אינטרס זה הוא שהכתיב את מהלכיו כבורר. כן נקבע בפסק-הדין, כי המחיר שבו חויב שאוליאן, לפי פסק-הבוררות הראשון, למכור את חלקו בנכס לאפרמיאן, היה נמוך ממחיר השוק. השופטת הטעימה, כי שוכנעה שחסיד פעל בחוסר תום-לב קיצוני ובתרמית כלפי שאוליאן וכי עיוות הדין שנגרם בכך לשאוליאן מחייב את התערבות בית-המשפט. מסקנתה ביחס לבורר יוסף הייתה שונה: הראיות שהובאו לא ביססו, לדעתה, במידה מספקת את טענת שאוליאן, כי בזמן ניהול הבוררות, או סמוך לאחריה, ידע הבורר יוסף אודות ההסכם החשאי שהבורר חסיד ובני משפחתו כרתו עם אפרמיאן ושבעטיו ניגע פסק-הבוררות בתרמית.

           בדחותה את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, קבעה השופטת, כי אף שהמאורעות נושא תביעתו של שאוליאן אירעו בראשית שנות השמונים, ואף שכבר במועדי התרחשותם חשד שאוליאן בקיומה של תרמית, הרי שלעניין חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, יש לומר כי "העובדות המהוות את עילת התובענה" (כלשון סעיף 8 לחוק) נעלמו מידיעתו של שאוליאן עד לקבלת דו"ח החוקר הפרטי בשנת 1993, וכי את אי-ידיעתו של שאוליאן יש לייחס לסיבות שלא היו בשליטתו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למונען. עם זאת קיבלה השופטת את טענת הנתבעים, כי בקשת שאוליאן לביטול פסק-הבוררות הראשון הוגשה לבית-המשפט לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות, שכן היא הוגשה למעלה מארבעים-וחמישה ימים לאחר ששאוליאן קיבל לידיו את דו"ח החוקר הפרטי.

           אשר לטענת הנתבעים, כי בין בעלי-הדין נוצר מעשה-בית-דין, מצאה השופטת מקום להבחין בין פסק-דינו של השופט שילה, שכזכור דחה את טענות שאוליאן בדבר היות הבוררים בעלי אינטרס בתוצאות הבוררות, לבין פסק רובין, שלפיו אישר הבורר את הסכם הפשרה בין שאוליאן לבין אפרמיאן לעניין ביצוע הסכם המכר. ביחס לפסק-דינו של השופט שילה נקבע, כי הוא איננו מהווה מעשה-בית-דין. מאידך נפסק, כי פסק רובין מהווה מעשה-בית-דין החוסם את תביעת שאוליאן נגד אפרמיאן. טעמי השופטת לכך היו, כי פסק רובין אך נתן תוקף להסכם הפשרה שבעלי-הדין כרתו ביניהם וביקשו מן הבורר לאשרו. בהסכם זה נקבעו התנאים, שבהם מכר שאוליאן את חלקו בנכס לאפרמיאן, והשופטת לא מצאה יסוד לקבל כי שאוליאן נכפה למכור לאפרמיאן את חלקו בתנאים המוסכמים.

5.        התוצאה הייתה, אפוא, כי בקשת שאוליאן לביטולו של פסק-הבוררות נדחתה, בשל האיחור בהגשתה. תביעת שאוליאן נגד הבורר יוסף נדחתה, בשל היעדר ראיה מספקת לטענה כי בזמן הרלוונטי ידע הבורר יוסף אודות הקנוניה שנרקמה בין הבורר חסיד ובני משפחתו לבין אפרמיאן. גם תביעתו נגד אפרמיאן נדחתה. הראיות אמנם לא הותירו ספק בדבר מעורבותו של אפרמיאן בקנוניה עם הבורר חסיד, אך בית-המשפט סבר, כי הסכם הפשרה ששאוליאן ואפרמיאן כרתו ביניהם, ושלבקשתם המשותפת אושר בפסק רובין, חוסם את תביעתו של שאוליאן נגד אפרמיאן. טעם נוסף לדחיית התביעה נגד אפרמיאן נמצא לבית-המשפט בדחייתה על הסף, עקב האיחור בהגשתה, של בקשת שאוליאן לביטולו של פסק-הבוררות הראשון. כן דחה בית-המשפט את התביעה-שכנגד של אפרמיאן. בהתחשב בנסיבות נמנע בית-המשפט מחיובו של שאוליאן בתשלום הוצאות למי משני הנתבעים האמורים, שתביעתו נגדם נדחתה.

           נותרה אפוא תביעת שאוליאן נגד הבורר חסיד. חרף קביעתה, כי בכהונתו כבורר עשה חסיד מעשה תרמית וכי פסיקתו בבוררות הוכתבה על-ידי העניין האישי שהיה לו בתוצאות הבוררות, לא מצאה השופטת מקום להעניק לשאוליאן סעד אופראטיווי נגד חסיד. בקשת שאוליאן לקבלת סעד קנייני (קרי: השבת חלקו בנכס) נדחתה, בעיקר עקב דחיית תביעתו נגד אפרמיאן; ואילו תביעתו לפיצויים בגין נזקו (קרי: ההפרש בין המחיר ששולם לו תמורת חלקו בנכס לבין מחיר השוק של חלקו בזמן הרלוונטי) נדחתה בשל קביעת השופטת כי חוות-דעתו של השמאי מטעם שאוליאן - אף שהיה בה כדי להוכיח כי לשאוליאן נגרם נזק - אינה מאפשרת לה לקבוע ממצא מדויק באשר לשיעור הנזק שנגרם. בנסיבות אלו הסתפק בית-המשפט במתן סעד הצהרתי, בדבר אחריותו של חסיד למעשה תרמית, והעניק לשאוליאן - כבקשתו החלופית - היתר לפיצול סעדים, שיאפשר לו לתבוע ולהוכיח את נזקיו בגדר תובענה חדשה שבידו להגיש נגד חסיד.

הערעורים

6.        לפנינו ערעורים על פסק-הדין, מטעם שאוליאן (ע"א 9800/01) ומטעם חסיד (ע"א 836/02). שאוליאן, שהשיג בערעורו על דחיית תביעתו נגד אפרמיאן ויוסף, ביקר בטענותיו, בין היתר, את קביעת בית-המשפט המחוזי כי פסק רובין יצר מעשה-בית-דין ביחסים שבינו לבין אפרמיאן, את צדקת ההחלטה לדחות את בקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון וכן את הקביעה כי לא עלה בידו להוכיח שהבורר יוסף ידע בזמן הרלוונטי אודות ההסכם החשאי בין הבורר חסיד ובני משפחתו לבין אפרמיאן. שאוליאן חזר וביקש בערעורו, כי נורה להשיב לו את חלקו בנכס, ולחלופין כי נכריז שהוא זכאי לקבל פיצויים על נזקיו, לא רק מחסיד, אלא גם מאפרמיאן ומיוסף, וכפועל-יוצא מכך כי נרחיב את גדר ההיתר לפיצול סעדים שהוענק לו על-ידי בית-המשפט המחוזי, באופן שיתיר לו לתבוע את נזקיו, בהליך חדש, גם מהם. ערעורו של חסיד הופנה כנגד קבלתה (המסויגת) של תביעת שאוליאן כנגדו. עיקר טענותיו כוונו נגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית-המשפט המחוזי. כן טען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקביעותיו כי תביעת שאוליאן טרם התיישנה וכי פסק-דינו של השופט שילה אינו מהווה מעשה-בית-דין.

           אפרמיאן והבורר יוסף הגישו ערעורים-שכנגד לערעורו של שאוליאן. כל אחד משניהם הלין על כך, שחרף דחיית התביעה נגדו, החליט בית-המשפט המחוזי שלא לפסוק לו הוצאות; ואילו אפרמיאן (שלא הגיש ערעור על דחיית תביעתו-הנגדית) השיג, בערעור-שכנגד מטעמו, גם על שלוש החלטות ביניים שניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי במהלך בירור התובענה לפניו. בגדר סיכומיו שבכתב העלה אפרמיאן טענת-סף דיונית והיא, שכדי להשיג על דחיית בקשתו לביטול פסק-הבוררות היה על שאוליאן להגיש בקשת רשות-ערעור, ומשלא עשה כן דין ערעורו, ביחס לעניין זה, להידחות. לנוכח טענה זו הגיש שאוליאן בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות-ערעור. בקשתו התקבלה על-ידי רשם בית-המשפט העליון (בש"א 9953/02), ושאוליאן הגיש בקשת רשות-ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון (רע"א 1473/03). בבקשה זו הננו מחליטים לדון כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות.

7.        ביום 26.6.2003 נדונו לפנינו, במאוחד, כל הערעורים. במהלך הדיון, ובעצתנו, חזר בו שאוליאן מערעורו ככל שהוא מתייחס לבורר יוסף, ואילו הבורר יוסף חזר בו מערעורו-שכנגד על אי-זיכויו בהוצאות. בפסק-דין חלקי שניתן ביום הדיון פסקנו כי "לנוכח ההסכמה בין בעלי הדין האמורים, מתבטלים הערעור והערעור-שכנגד, ככל שהם נוגעים להתדיינות שביניהם, ללא צו להוצאות".

דיון

8.        לאחר שעיינתי בכל שלל הטענות והמענות שבאי-כוח הצדדים פרשו לפנינו, מצאתי טעם להתייחס רק לשלוש טענות: האחת, טענת חסיד, כי תביעתו של שאוליאן התיישנה; השנייה, טענת שאוליאן, כי מן הדין להיעתר לבקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון, אף אם צדק בית-המשפט המחוזי בקביעתו כי בקשה זו הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות; והשלישית, אף היא מטעם שאוליאן, כי פסק רובין לא יצר מעשה-בית-דין ביחסים שבינו לבין אפרמיאן. את כל יתר הטענות שהעלו באי-כוח הצדדים - בכללן טענות רבות שהופנו נגד קביעות עובדתיות שונות - הייתי דוחה מנימוקיו של בית-המשפט המחוזי. לפני בית-המשפט נפרשה יריעה עובדתית רחבה ומורכבת, העידו לפניו עדים רבים והוצגו לפניו מסמכים אין-ספור. השופטת המלומדת ניתחה ובחנה, בפירוט ביסודיות, את הראיות, שעליהן ביססה את ממצאיה העובדתיים, דנה בהרחבה בטענות הפרקליטים ונימקה היטב ובהרחבה את מסקנותיה. בטענות באי-כוח הצדדים, מזה ומזה, לא מצאתי שמץ צידוק להתערבותנו בממצאיו העובדתיים של פסק-הדין, ובנתון להכרעתנו בשלוש הטענות המשפטיות שפורטו - אף אינני רואה מקום להתערב במסקנותיו.

התיישנות תביעתו של שאוליאן

9.        סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות קובעים:

7. תרמית ואונאה

היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.

8. התיישנות שלא מדעת

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

נראה שבית-המשפט המחוזי סבר, כי על תביעתו של שאוליאן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אך משבדק ומצא, כי התביעה עומדת במבחנו של הסעיף, קבע, כי היא לא התיישנה. חסיד טוען, כי בכך שגה בית-המשפט. טענתו היא, כי את שאלת התיישנותה של תביעה שעילתה היא תרמית יש לבחון, לא על-פי סעיף 8 אלא על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות; ולדידו, תביעתו של שאוליאן אינה עומדת במבחנו של סעיף 7.

10.      תביעת שאוליאן התבססה על עילת תרמית. כבר נפסק, שכאשר עילת התובענה היא תרמית יחול סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע דין מיוחד, "ומקום שסעיף 7 חל - סעיף 8 איננו יכול לחול" (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870). אלא שחסיד אינו יכול להיוושע מקבלת עמדתו ביחס לנקודה זו; שכן, בניגוד להנחתו, סעיף 7 מקל עם התובע יותר מאשר סעיף 8 (שם, בעמ' 870). משקבע בית-המשפט המחוזי - על יסוד נימוקים נכוחים - כי תביעת שאוליאן לא התיישנה באשר היא עומדת במבחנו של סעיף 8, הרי שמקל וחומר מתחייבת המסקנה כי גם על-פי מבחנו של סעיף 7 תביעתו לא התיישנה. רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה, בפרשה הנזכרת, כ"ידיעה ממשית וסובייקטיווית" (שם, בעמ' 869). גם אם נניח - וכשלעצמי הריני רחוק מלהניח - כי החשד שהתעורר אצל שאוליאן עוד בשנת 1982, בדבר קיומה של תרמית, שקול ל"ידיעה" סובייקטיווית, לא יהיה בכך כדי לייחס למועד זה את תחילת מרוץ ההתיישנות, שכן לעת ההיא בוודאי לא הייתה ידיעתו "ממשית". כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות. הצידוק הרעיוני להקלה זו נעוץ בכך שאת גריעת יכולתו של המרומה להוכיח את התרמית יש לזקוף, בין היתר, לחובת מאמציו של הרמאי לטשטש את עקבות תרמיתו. יישום דין זה לענייננו מוביל לאישור מסקנתו המוצדקת של בית-המשפט המחוזי, כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות של תביעת שאוליאן חל בשנת 1993, במועד שבו קיבל שאוליאן לידיו את דו"ח החקירה, שכן רק במועד זה הגיעו לידיו - ואף נודע לו כי יש בידיו - הראיות הדרושות להוכחת התרמית. נמצא כי תביעתו, שהוגשה לבית-המשפט במהלך אותה השנה, לא התיישנה.

11.      למעלה מן הצורך אעיר, כי ההנחה בדבר עצם כפיפותה של תביעת שאוליאן לחוק ההתיישנות אינה נקייה, בעיניי, מספקות. ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי היה, לפי מהותו, בגדר בקשה לעריכתו של "משפט חוזר" אזרחי; קרי, עתירה לבית-משפט אזרחי להפעיל את סמכותו הטבועה "לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין" (ראו: ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נז(3) 366, 371). יצוין כי בפסיקה כבר התעוררה השאלה אם בקשה לביטול פסק-דין מחמת תרמית כפופה למגבלות חוק ההתיישנות הקבועות בסעיף 7 לחוק. בפסק-דינו בע"א 4958/99 עין גב ו-5 אח' נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, הביע השופט אנגלרד את הדעה, כי "הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה, כולל תביעה לביטול פסק-דין". על פסק-דין זה הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף. בהחלטתי לדחות את העתירה הערתי כי בנסיבות המקרה - שבהן לא עמדה שאלה זו במוקד העתירה לדיון נוסף - מוטב להותיר את העמדה שהובעה לגביה בצריך עיון, וזאת, בין היתר, מן הטעמים הבאים:

הכפפת עילת התרמית לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, מבלי שתתלווה אליה בחינה יסודית של הסדרי ההתיישנות החלים על שאר העילות לקיום "משפט חוזר", עלולה ליצור דיסהרמוניה בדיני "המשפט החוזר" האזרחי, ולהביא לתוצאות מוזרות ובלתי רצויות. כך למשל, בענייננו, היו העותרים יכולים, לכאורה, לבקש "משפט חוזר" על יסוד ראיות חדשות, במקום על יסוד עילת התרמית. כלום אז היו נמלטים מתחולת דין ההתיישנות? ואם לאו, איזו מבין ראיותיהם החדשות (שאחת מהן, כזכור, היא פסק-הבוררות) הייתה מתחילה את מירוץ ההתיישנות? האם ניתן לקבוע כי מירוץ ההתיישנות יתחיל דווקא במועד השגתה של הראיה הראשונה, ללא קשר למשקלה הסגולי ביחס לראיות שהושגו בעקבותיה? (דנ"א 79/01 עין-גב ו-16 אח' נ' מקורות חברת מים בע"מ, תק-על 2001(3) 652).

גם בפרשתנו איננו נדרשים לקבוע מסמרות בסוגיה זו. הלוא בקביעתי, כי תביעתו של שאוליאן לא התיישנה, גלומה ההנחה כי התביעה אמנם כפופה לדין ההתיישנות. אותיר אפוא, גם הפעם, בצריך עיון את שאלת כפיפותן לדין ההתיישנות של תביעות ל"משפט חוזר" אזרחי, שלא תמיד ולא בהכרח הריהן נסמכות על עילת תרמית.

ביטול פסק-הבוררות הראשון

12.        בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת הנתבעים, כי את בקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון הגיש שאוליאן יותר מארבעים-וחמישה ימים מאז שקיבל את דו"ח החקירה אשר העמידו על התרמית שבה ניגע הפסק, ומכאן שהבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. בשל האיחור בהגשת הבקשה, וחרף קביעתה כי פסק-הבוררות הראשון ניגע במעשה תרמית, דחתה השופטת את בקשת שאוליאן לביטול הפסק. בערעורו טען שאוליאן, כי גם אם אמנם איחר את המועד, כקביעת בית-המשפט המחוזי, הרי שנסיבות העניין הצדיקו להאריך לו את המועד להגשת הבקשה וכן להיענות לבקשתו לגופה.

           נראה שטענה זו כלל לא הועלתה על-ידי שאוליאן לפני בית-המשפט המחוזי, ואין זאת אלא שבשל היעדר בקשה להארכת המועד, לא נדרשה השופטת המלומדת לאפשרות להאריך את המועד להגשת הבקשה. הדעת נותנת שאילו נתבקשה להאריך את המועד הייתה עושה כן, ומנימוקיה לגוף העניין עולה שאף הייתה נעתרת לבקשה לביטול פסק-הבוררות. השאלה הניצבת לפנינו היא, אם ראוי לדון בערכאת הערעור בבקשת שאוליאן להארכת המועד, אף שבקשה זו כלל לא הועלתה על-ידיו לפני הערכאה הראשונה ולא נדונה על-ידה. דעתי היא, כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

           המועד החוקי להגשת בקשה לביטול פסק-בוררות הוא ארבעים-וחמישה ימים מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, ואם ניתן שלא בפניו - מהיום שבו נמסר לו העתק הפסק (סעיף 27(א) רישה לחוק הבוררות). ואולם, סעיף 27(א) סיפה לחוק (בחלקו הנוגע לענייננו) מורה, כי "בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו" (לדיון בסעיף 27(א) ראו: ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א), 475 ואילך). הכלל הרגיל הוא, אפוא, כי על מבקש הביטול, שחדל מהגשת בקשתו במועד, לעתור להארכת המועד ולשכנע את בית-המשפט בקיום טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. אך לכלל זה יש גם יוצאים; ובמקרה חריג הראוי לכך, בידי בית-המשפט להאריך מועד שבסדר-דין אף מיוזמתו, ובלבד ששוכנע בקיום טעמים מיוחדים המחייבים להידרש להליך גופו על אף האיחור בהגשתו (ע"א 599/61 ליטוין נ' חברת קולנוע היובל לירושלים בע"מ, פ"ד טז 914, דברי השופט ח' כהן בעמ' 919 ודברי השופט זוסמן בעמ' 922). בהתייחסו להחלת דין זה על בקשה לביטול פסק-בוררות ציין השופט ברנזון, כי "במקרה יוצא מהכלל רשאי בית-משפט להאריך מועד אף על דעת עצמו ומבלי שנתבקש לכך בדרך הנאותה, ובלבד שמצוי לפניו חומר ראיות המצדיק צעד כזה והמהווה גם 'טעם מיוחד', כשזה דרוש לפי החוק" (ע"א 779/70 סלמן נ' סלמן, פ"ד כה(2) 549, בעמ' 551). אכן, להקפדה על המועדים הקבועים בדין להגשת הליכים נודעת חשיבות רבה, לא רק מטעמים הקשורים ביעילות פעולתם של בתי-המשפט, אלא גם משיקולים הכרוכים בטובתם של בעלי-הדין (ראו, בהקשר זה, את דברי הנשיא שמגר בב"ש 261/87 הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ, פ"ד מא(2) 692). מטבע הדברים, אין בית-המשפט נוטה להאריך מועד אם לא שוכנע בקיום טעמים מיוחדים להצדקת האיחור; לא-כל-שכן, שבית-המשפט לא ייטה להאריך מועד מיוזמתו, מקום שבעל-הדין כלל לא פנה אליו בבקשה להארכת המועד. אך, כפי שראינו, הסמכות להאריך מועד מיוזמתו נתונה לבית-המשפט, ובמקרים החריגים בהם עשוי הוא להפעילה רשאי הוא למצוא טעם מיוחד להארכת המועד, לאו דווקא בנסיבות שגרמו לאיחור (שכלל לא פורטו לפניו), אלא במהות ההליך שהונח לפניו. כך, למשל, אם שוכנע שסילוק ההליך על הסף, בשל החמצת המועד, עלול לגרום לעיוות-דין חמור, או לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב, עשוי בית-המשפט להאריך את המועד מיוזמתו.

           לגישתי, המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים יוצאים מן הכלל, שבהם ראוי לבית-המשפט להאריך את המועד מיוזמתו. הטעם המיוחד להארכת המועד בענייננו נעוץ, לא רק בחשש לעיוות-דין העלול להיגרם אם לא יוארך המועד, אלא גם - ובעיקר - בקיומו של אינטרס כללי, החורג מעניינם של בעלי-הדין, שפסק-בוררות שהוצאתו נמצאה נגועה בתרמית חמורה לא יוסיף לעמוד על כנו. יצוין כי השופטת המלומדת, אף שנמנעה מביטולו של פסק-הבוררות בשל האיחור שחל בהגשת הבקשה, חיוותה בבירור את דעתה, כי נסיבותיה הקשות של הפרשה אכן הצדיקו, אף מטעמים שבתקנת הציבור, את ביטול הפסק:

עיוות הדין שנתגלה הינו כה חמור, והתרמית כה גדולה, עד שבית-המשפט צריך להתערב לא רק למען הצדדים, אלא גם למען ניקיון ההליך, תקנת מוסד הבוררות, שלטון החוק ותקנת הציבור.

           תרמית, כאמור לעיל, עשויה להוות עילה לביטולו של פסק-דין חלוט. הוא הדין בפסק-בוררות שהוצאתו נמצאה נגועה בתרמית: סעיף 27(ג) לחוק הבוררות מורה, כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק הבוררות אושר". זה אכן הכלל, אך סעיף 27(ד) קובע, כי הוראות סעיף 27(ג) "לא יחולו על בקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24(10) לחוק", המסמיך את בית-המשפט לבטל פסק-בוררות בשל "עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". זו העילה, שהטוען כי הבורר פעל בתרמית עשוי להסתמך עליה; ובקשה לביטולו של פסק-בוררות בעילה האמורה ראויה להידון לגופה, אף אם הוגשה אחרי שפסק-הבוררות אושר. המועד להגשת בקשת ביטול בעילה האמורה הוא ארבעים‑וחמישה ימים "מהיום שבו נתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה" (סעיף 27(ב) לחוק), אך נראה כי גם אם הבקשה לביטול בעילה האמורה הוגשה לאחר חלוף המועד, הרי שעצם הטענה, כי הבורר פעל בתרמית, עשויה להוות טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד אף מיוזמת בית-המשפט (אוטולנגי, שם, בעמ' 477).

           מטעמים אלה, ולאור חומרת נסיבותיה של פרשתנו, הייתי מאריך את המועד להגשת בקשתו של שאוליאן לביטול פסק-הבוררות הראשון, מקבל את בקשתו לגופה ומצהיר על בטלותו של הפסק.

מעשה-בית-דין

13.      משנמצא כי מתן פסק-הבוררות הראשון היה נגוע בתרמית, אף קביעת בית-המשפט המחוזי, כי פסק רובין מהווה מעשה-בית-דין ביחסים שבין שאוליאן לאפרמיאן, אינה יכולה להיוותר על כנה. כלל יסוד בשיטת משפטנו מורה, כי "המרמה מבטלת הכול", ויש שבכוחה של טענת תרמית להתגבר על מעשה-בית-דין ולהבא לביטולו של פסק-דין חלוט. כפי שהוסבר, זה לא כבר, בע"א 3341/01 פלוני ואח' נ' פלונית (טרם פורסם):

עקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הינו כי אין אדם נהנה מפרי עוולתו ... מעקרון יסוד זה נגזר הכלל המקובל בשיטות משפט רבות ולפיו fraus omnia corrumpit - המירמה מבטלת את הכול... כלל זה יפה גם לגבי פסקי דין שהושגו במרמה, ובכוחו להתגבר לעיתים, על קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים (שם, בפסקה 15 לפסק-דינו של הנשיא ברק).       

ראו, בהקשר זה, גם את דברי חברי, השופט חשין, בבג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 416-415.

           את קביעתה כי פסק רובין יצר מעשה-בית-דין נימקה השופטת המלומדת בכך, שפסק זה ניתן לבקשתם המשותפת של הצדדים ופועלו התבטא רק במתן תוקף להסכם הפשרה שאליו הגיעו. נראה כי השופטת הניחה, כי יש להבדיל ולהבחין בין הסכם המכר, ששאוליאן ואפרמיאן כרתו ביניהם בעקבות פסק-הבוררות הראשון, לבין הסכם הפשרה שכרתו השניים ביניהם במסגרת הבוררות השנייה: הסכם המכר נועד אך ליישם את הוראותיו של פסק-הבוררות הראשון, ומשהוברר כי פסק-הבוררות הראשון מקורו בתרמית, נשלל גם תוקפו של הסכם המכר. לא כן הסכם הפשרה, שהצדדים ביקשו מן הבורר רובין ליתן לו תוקף של פסק-בוררות. פשרה זו, ששאוליאן הסכים לה שלא בעקבות חיוב כלשהו, עומדת לעצמה, והעובדות שנתבררו בדיעבד, אודות התרמית שניצבה ביסוד הוצאתו של פסק-הבוררות הראשון, לא גרעו מתוקפה המחייב.

           דעתי היא, כי להבחנה האמורה אין בסיס איתן. ודוק: אינני גורס כי בטלותם של פסק-הבוררות הראשון והסכם המכר שנועד לקיימו מחייבת, מניה וביה, גם את שלילת תוקפם של הסכם הפשרה ושל פסק רובין. אלא שלנוכח העובדות שנתבררו, אודות התרמית שניצבה ביסוד פסק-הבוררות הראשון, לא היה זה נכון להסתפק בהסכמת שאוליאן לפשרה עם אפרמיאן כדי לחסום, על הסף, את תובענתו נגד אפרמיאן. הלוא הדעת מחייבת, כי ביסוד הסכמתו של שאוליאן לפשרה האמורה ניצבה הנחתו המוטעית בדבר תוקפם המחייב של פסק-הבוררות הראשון ושל הסכם המכר שנכרת בעקבותיו. משנתברר כי פסק-הבוררות הראשון היה נגוע במעשה תרמית, שיסודו בקנוניה שאפרמיאן והבורר חסיד רקמו ביניהם, וכי עקב כך נשלל מעיקרה תוקפו של הסכם המכר, מתערערת גם ההנחה בדבר תוקפו המחייב של הסכם הפשרה. הווי אומר: על בית-המשפט הוטל להכריע בשאלה, אם שאוליאן היה מתקשר עם אפרמיאן בהסכם הפשרה (באותם התנאים) אילו הועמד מבעוד מועד על התרמית ששללה את תוקפם של פסק-הבוררות הראשון ושל הסכם המכר; ורק אם היה נמצא, לאחר שמיעת ראיות, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב - היינו כי לא התקיים קשר סיבתי בין פסק-הבוררות הראשון והסכם הפשרה - רשאי היה בית-המשפט לקבוע, כי פסק רובין יצר מעשה-בית-דין בין שאוליאן לאפרמיאן. הואיל ושאלה זו לא נדונה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אינני רואה מנוס מהחזרת הדיון אליו לבירורה.

סעד קנייני מול סעד כספי

14.      עיקר עתירתו של שאוליאן, כזכור, הייתה להשבת חלקו בנכס, בכפוף לחיובו להשיב את התמורה ששולמה לו תמורת זכויותיו, בניכוי פיצויים על נזקיו. דעתי היא, כי משדחתה השופטת המלומדת את טענתו, כאילו נכפה למכור את חלקו בנכס בניגוד לרצונו, שוב אין שאוליאן יכול להישמע עוד בטענה נגד עצם הסכמתו למכור את חלקו בנכס, אלא רק בטענות גבי המחיר שבו, כדבריו, נאלץ להסכים למוכרו. במילים אחרות: הסעד היחידי, שיהיה שאוליאן זכאי לקבלו כנגד חסיד - ואם בית-המשפט המחוזי יקבל את עמדתו ויכריז על בטלותם של הסכם הפשרה ופסק רובין, גם כנגד אפרמיאן - הוא סעד כספי שיפצה אותו על נזקיו. משקבעתי, כי יש להחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי, נראה כי יהיה זה מועיל וראוי לאפשר לצדדים להביא ראיות נוספות גם לעניין גובה הנזק. באופן זה ייחסך הצורך בפיצול הדיון שעליו הורה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו.

סוף דבר

15.      מן הטעמים שפורטו הייתי מקבל את ערעורו של יעקב שאוליאן, ברע"א 1473/03, ומכריז על בטלותו של פסק-הבוררות הראשון. כן הייתי מקבל בחלקו את ערעורו בע"א 9800/01, ומחזיר את הדיון בתביעתו נגד רוחולה אפרמיאן ואברהם חסיד לבית-המשפט המחוזי. בהתאם להנחיות שנכללו בגוף הפסק, ולאחר שמיעת ראיות וטענות נוספות ככל הדרוש, ישלים בית-המשפט את הכרעתו ביחס לסוגיות שנותרו. הערעור-שכנגד של אפרמיאן וכן ערעורו של חסיד, בע"א 836/02, יידחו. אפרמיאן וחסיד, בחלקים שווים ביניהם, ישלמו לשאוליאן את הוצאות הערעורים, כפי שיישומו על-ידי כבוד הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ש"ח.

                                                                                                     ש ו פ ט

השופט מ' חשין:

אני מסכים.

                                                                                                     ש ו פ ט

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

                                                                                                        ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

           ניתן היום, ג' בניסן תשס"ד (25.3.04).

ש ו פ ט                           ש ו פ ט                                ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   01098000_F11.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.