פסק דין

1.         המבקש עתר כי בית המשפט יצהיר כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה במסגרת בש"א 175316/04 ת. א. 51011/04 (להלן: "ההליך הקודם") - מבוטל.

2.         ראשיתו של ההליך הקודם בתביעה של המבקש להורות כי המבקש הוא "בר רשות בלתי הדירה" להתגורר בבית שברח' הנמל 16-18 בתל אביב (להלן: "הבית"), לחילופין – כי הוא דייר מוגן בבית, ולחילופי חילופין – כי הוא זכאי לפיצוי כספי ריאלי בגין כל השקעותיו בבית.

במקביל להגשת התביעה בהליך הקודם, הגיש המבקש את הבקשה לעיכוב וביטול הליכי פינוי.

3.         ביום 26.7.04 נדונה בקשת המבקש לצו זמני של עיכוב הליכי פינוי,  בפני כב' השופט טל שחר. במסגרת הבקשה, התנהלו חקירות נגדיות של המבקש ושל המצהיר מטעם המשיבה, לאחר מכן סיכם ב"כ המבקש את טענותיו, ולאחר שסיים, הוכתבה לפרוטוקול הסכמה של ב"כ הצדדים.

4.         מפאת חשיבותה של הסכמה זו, נביא אותה כלשונה:

"לאחר שסיימנו שמיעת הדיון, אנו מסכימים כדלקמן:

בש"א 175316/04 תדחה ללא צו להוצאות.

המבקש יפנה את הנכס נשוא הבקשה(הבית, ר. ר.),  מכל אדם וחפץ, עד לא יאוחר מיום 15.9.04 בשעה 12:00.

המבקש מצהיר ומתחייב כי איש זולתו לא מחזיק ולא משתמש בנכס, וכי הפינוי יכלול גם את אורחתו הנוכחית, הגב' מעיין קדם.

המבקש לא יאפשר לאיש לקבל חזקה או שימוש בנכס עד מועד הפינוי בפועל.

המבקש מצהיר ומתחייב כי לא יבצע כל שינוי ותוספת, במבנה שבנכס ובחצריו, עד ליום הפינוי בפועל, וכי הפינוי בפועל יחול על הנכס וחצריו, כמצבם ביום הפינוי בפועל.

המבקש מסכים כי החל מיום 15.9.04, רשאית המשיבה להמשיך בהליכי הוצל"פ שכבר ננקטו, לפינוי הנכס מכל אדם וחפץ, לרבות הוא עצמו וכל השוהה שם מכוחו או מטעמו.

המבקש מסכים כי אם לא יבצע את הפינוי במלואו ובמועדו, תהא המשיבה רשאית לבצע פינוי זה גם בכוחות עצמה, לרבות תוך שימוש בהליכי ההוצל"פ שכבר ננקטו או יינקטו.

יחד עם זאת, שומר לעצמו המבקש את מלוא זכויותיו וטענותיו, במסגרת התובענה העיקרית הנותרת על כנה, ולרבות למקרה של בקשת תיקונה או הוספה עליה, לגבי העילה נשוא התביעה העיקרית ולגבי תביעת פיצויים עתידית אם תוכח זכאותו כלפי המשיבה בגין הנכס שהוא מפנה עתה מרצון.

המשיבה שומרת את מלוא זכויותיה וטענותיה כלפי התביעה הנוכחית וכל תביעה עתידית.

הצדדים מסכימים כי עד יום 10.10.04 פטורה המשיבה מהגשת כתב הגנה בתיק העיקרי כדי לאשפר למבקש עד אז לשקול כל בקשה לתיקון התביעה, מחיקתה או הגשת תביעה חדשה תחתיה, ועל כך ימסור ב"כ המבקש הודעה בכתב לב"כ המשיבה עד יום 23.9.04.

הצדדים מסכימים כי בית המשפט יקצוב עתה הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה הנוכחית, לחובת המבקש, וכי במידה ויבצע את הפינוי העצמי במלואו ובמועדו כאמור – כי אז, ורק אז, תחשב המשיבה כמוותרת על גבייתם".

5.         כעולה מסיכומי ב"כ המבקש, טענתו המשפטית היא כי יש לבטל את ההסכמה שלעיל, בעילת העושק, לנוכח ההשפעה בלתי הוגנת שכב' השופט טל שחר השפיע על המבקש בנוכחות המשיבה, עובר לכריתת ההסכם, שב"כ המבקש מכנה אותו "כתב כניעה", שקיבל תוקף של החלטה.

לטענת המבקש, לפני הסכמתו להסכם הפשרה שלעיל,   הפעיל עליו כב' השופט טל שחר לחץ, בין היתר בכך שצעק עליו, הטיח בו האשמות כי ביצע עבירות על חוקי מס הכנסה, ציין את סמכותו לעצור את המבקש על אתר, הודיע למבקש כי אם לא תתקבל בקשתו, יחוייב בהוצאות משפט בסכום בן 6 ספרות, ורק לאחר כל אלה - המליץ למבקש להגיע להסכם הפשרה שלעיל.

ב"כ המבקש טוען, כי כתוצאה מכל אלה, היה המבקש במצב של מצוקה, ולא היה לו חופש אמיתי שלא להתקשר בהסכם הפשרה.

המבקש מוסיף וטוען כי המשיבה לא הגישה מטעמה תצהיר של אף אחד מנציגיה שהיה בדיון בבית המשפט בפני כב' השופט שחר, ומטעם זה יש לקבל את גירסת המבקש ביחס לאופן שבו התנהל הדיון, מה עוד שעל פי הטענה קיימות בפרוטוקול הדיון מספר אינדיקציות, המהוות "ראשית ראיה" לטענות המבקש.

המבקש טען עוד, כי תנאי הסכם הפשרה היו גרועים באופן בלתי סביר מהמקובל.

כן נטען, כי כאשר מדובר בהסכמה דיונית, על בית המשפט לאפשר לצד להסכמה כזו, לחזור בו ממנה, כל עוד לא ניתן פסק דין.

6.         ב"כ המשיבה טען בסיכומיו, כי ההחלטה שנתנה תוקף להסכם הפשרה מהווה למעשה פסק דין חלקי.

לכן, רק בנסיבות חריגות, בית המשפט יאפשר לצד להסכמה לחזור בו מהסכמתו.

עוד נטען, כי הנטל המוטל על המבקש במקרה כזה הוא נטל כבד, והמבקש צריך היה, כדי להרים את הנטל, לזמן לעדות גם את מי שהיה ב"כ בהליך הקודם – עו"ד קירשנבאום.

ב"כ המשיבה מתייחס לטענת הכפייה (שלא היא שנטענה ע"י המבקש, כפי שצויין לעיל), וטוען כי אין לקבלה.

כן הוא טוען, כי גם לגופו של ענין, טענות המבקש בהליך הקודם לא היו יכולות להתקבל, והיה מקום להורות על פינויו של המבקש מביתו. המשיבה טוענת כי טענת המבקש לגבי זכויותיו בבית, מבוססת על כך שהוא קיבל את זכויותיו ממר דנוך, ואילו כלפי מר דנוך ניתן פס"ד של כב' השופט גולדין ,שקבע כי לדנוך אין ולא היו כל זכויות במקרקעין.

יצויין בהקשר זה, כי ב"כ המבקש טוען כי המבקש אינו מבסס את זכויותיו בבית על זכויות דנוך, ולטענתו המבקש טוען כי הוא רכש חזקה בבית עוד קודם ששילם למר דנוך, וללא קשר עימו.

7.         כאמור, המבקש טוען כי העילה המצדיקה את ביטול הסכם הפשרה מבוססת על ס' 18 לחוק החוזים, ועליו בלבד.

סעיף זה קובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השיכלית או הגופנית, או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

אני סבורה כי אין לקבל את הבקשה, שכן תנאיו של ס' 18 הנ"ל לא הוכחו ע"י המבקש: המבקש לא הוכיח כי הצד השני או מי מטעמו ניצל את מצוקתו;

לא הוכחה מצוקה ברמה הפוגעת בחופש ההתקשרות;

ולא הוכח כי "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל".

המשיבה לא ניצלה את מצוקת המבקש

8.         כפי שעולה מעיון בס' 18 הנ"ל, הניצול המצדיק ביטול של חוזה, הוא ניצול ע"י "הצד השני או מי מטעמו".

המבקש בענייננו, מעלה טענות לא כנגד הצד השני להסכם – המשיבה, אלא כנגד בית המשפט. מובן כי בית המשפט, אף אם סייע לצדדים להגיע להסכמה, ואף אם המליץ כי הצדדים יגיעו להסכמה כזו או אחרת, אינו צד לחוזה, וודאי ובודאי שהוא אינו פועל "מטעם" צד לחוזה.

אמנם, אין דרישה כי המנצל גרם למצבו של המתקשר, והמצוקה יכולה לנבוע ממקור שהוא עצמאי לחלוטין מן הצד העושק (ר' שלו, דיני חוזים, מהד' שניה עמ' 247).

אולם, נדרשת לפחות ידיעה של ה"עושק" על מצוקתו של ה"עשוק" (ר' שלו,שם). בענייננו, המבקש לא טען כי המשיבה היתה מודעת למצוקתו, ולא הוכיח זאת. אני סבורה כי בנסיבות בהן המשיבה לא היתה זאת שגרמה – גם לטענת המבקש – למצב של המצוקה שלו, היה מקום כי המבקש יטען ויוכיח את האלמנט של ידיעת המשיבה על מצבו.  הדברים נכונים בעיקר משום שכפי שיפורט להלן, הצדדים התקשרו בהסכם הפשרה בבית המשפט, בסיועו של בית המשפט, כאשר המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד במהלך כל הדיון.

לא הוכחה "מצוקה"

9.         כפי שצויין לא אחת לעיל, המבקש והמשיבה הגיעו להסכם הפשרה בבית המשפט.

יש לציין, כי ההסכמה שקבלה תוקף של החלטה איננה הסכמה דיונית לגבי אופן ניהול ההליך, אלא הסכמה מהותית, ביחס לאחד הסעדים שהמבקש עתר לו במסגרת ההליך הקודם.

כך, הסכם הפשרה הביא לפתרון של חלק מהנושאים שבמחלוקת בין הצדדים, והביא לחיסול סופי של המחלוקת נשוא הצו הזמני. כעולה מההסכם שנוסחו המלא הובא לעיל, המבקש הסכים להתפנות מהבית, תוך שמירה על זכויותיו במישור הכספי בלבד. בית המשפט אישר את הסכם הפשרה, ונתן לו תוקף של החלטה משפטית. אכן, אין מדובר בפסק דין, שכן ההליך נשוא התובענה נותר תלוי ועומד, תוך שניתנה למבש אפשרות לתקנו (כעולה מהסכם הפשרה), אולם, ביחס לנושאים נשוא הסכם הפשרה, הצדדים הגיעו בהם להסכמה סופית ומחייבת, שכאמור קיבלה את הגושפנקא של בית המשפט.

10.        לענין זה יש להעיר, כי בניגוד לעובדות פסק הדין שאוזכר ע"י המבקש (ע"א 425/88 חיים נ. פקיד שומה עכו -  נהריה, פ"ד מ"ה (5), 571), הרי בענייננו, בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמה בין הצדדים לאחר שהמבקש ובא כוחו הסכימו לכך (בפסק הדין הנ"ל, חזר בו המבקש לפני שבית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמה).

11.        כאשר בית משפט נותן תוקף להסכמה בין צדדים באמצעות החלטה שיפוטית, אני סבורה כי רק במקרים נדירים בית המשפט יוכל לקבל טענה של פגם ברצון. הדבר עולה מההלכה הפסוקה. כך נפסק בע"א 58/57 ואליק נ. הרשקוביץ, פ"ד  י"ב 977, 978 כי:

"לאחר גמר הדין, אין בית משפט יכול להזקק לטענתו של אחד הצדדים, שנוכח לדעת שהפשרה אינה לטובתו, שהוא חוזר בו מהסכמתו, או שההסכמה נסחטה הימנו באמצעי כפייה, כל עוד אין בידו הוכחות ממשיות חזקות לביסוס טענתו"

וכן ברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ. דליה מור פ"ד נ"ו (1) 577, 594-595:

"בית המשפט מסייע לצדדים להגיע לפשרה כשלנגד עיניו כתבי טענותיהם, והוא אף בוחן את הפשרה קודם אישורה על יסוד בקשת הצדדים. בכך מובטח – גם מן הבחינה הראייתית – כי הצדדים אמנם מבינים היטב את תוכנה של התקשרות, וכי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה... מכאן, שבהעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות נגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם".

12.        בענייננו, בית המשפט לא רק בחן את הפשרה קודם לאישורה, אלא אף עזר בגיבושה והמליץ עליה – וזאת לגירסתו של המבקש עצמו. חזקה על בית המשפט – כעולה מפסק הדין הנ"ל, אם כן, כי הסיק שהצדדים שניהם גמרו בדעתם להתקשר בחוזה.

כאמור, על המבקש היה מוטל להרים נטל כבד מאוד כדי להוכיח אחרת.

13.        מספר עניינים עומדים בעוכריו  -

ראשית, הפרוטוקול אינו משקף את כל הדברים שהוא מציין כי נאמרו לו ע"י כב' השופט.

המבקש טוען כי לא היה טעם שיבקש תיקון פרוטוקול מבית המשפט שאמר את הדברים המיוחסים לו, אולם אף אם יש ממש בטענה זו  - הרי הפרוטוקול כפי שהוא קיים כרגע, אינו תומך בטענותיו של המבקש לגבי הדברים שנאמרו באולם בית המשפט, והעדות היחידה לגביהם היא של המבקש.

ה"אינדיקציות" שלטענת המבקש מהוות "ראשית ראייה"  -אין די בהן. הן מעידות על כך כי הפרוטוקול תיעד את עיקרי הדברים שאכן נאמרו, ואינני סבורה כי ניתן ללמוד מהם כי כב' בית המשפט אמר למבקש את כל יתר הדברים שהוא טוען שנאמרו לו.

14.        בעייה נוספת המכבידה על הוכחת מצוקתו של המבקש היא העובדה כי הוא היה מיוצג ע"י עו"ד בהליך הקודם.

מובן כי טענה של מצוקה מאבדת חלק ניכר מאוד מעוצמתה, כאשר הטוען אותה מיוצג ע"י עו"ד מנוסה. חזקה על עו"ד כי הוא עצמו אינו נכנס למצב של "מצוקה", אף אם בית המשפט מנסה "להלך עליו אימים" (ואינני קובעת כי כך נעשה כאן).

חזקה על עו"ד כי הוא מודע לכל האפשרויות העומדות בפני הלקוח שלו, וביניהן האפשרות שלא להסכים לפשרה אותה מציע בית המשפט. חזקה על עו"ד כי הוא מסביר ומבהיר ללקוח שלו את כל האפשרויות האלה.

15.        בענייננו, לא זו בלבד שלא נטען אחרת, אלא שהמבקש אף לא הזמין כעד מטעמו את מי שהיה בא כוחו בהליך הקודם, עו"ד קירשנבוים, אשר יעיד ביחס לנסיבות הרלוונטיות, ובעיקר ביחס לנושא של מצוקתו הנטענת של המבקש בטרם התקשרותו בהסכם הפשרה.

העדרה של עדות חשובה זו, מכביד מאוד על המבקש, ומקשה עליו מאוד להרים את הנטל הכבד שהוטל עליו.

לא הוכח כי תנאי החוזה גרועים מהמקובל

16.        כאמור, יסוד נוסף בס' 18 הנ"ל לחוק החוזים הוא כי "תנאי החוזה  גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". אני סבורה כי אף רכיב זה לא הוכח.

המבקש טען, כי מדובר ב"כתב כניעה", משום שהמבקש כמעט לא קיבל ממנו כל טובת הנאה (למעט דחייה קצרה של הפינוי וקביעת הוצאות "על תנאי"). לעומת זאת, לעמדת ב"כ המבקש, המבקש ויתר על טענות מהותיות טובות שעמדו לזכותו, ועל היתרון הנובע מההלכה לפיה מאזן הנוחות נוטה בד"כ לטובת מבקש, העותר לצו מניעה זמני לעיכוב פינוי שלו מבית מגוריו.

17.        אינני מקבלת את הטענה.

השאלה האם היו תנאי הפשרה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, צריכה לדעתי להבחן במקרה זה מול האלטרנטיבה שעמדה למבקש- שתינתן החלטה של בית המשפט.

בית המשפט בהליך הקודם  שמע, כאמור, את חומר הראיות במלואו, ואף שמע את סיכומי ב"כ המבקש.

לאחר כל אלה הוא המליץ (לגירסת המבקש) על הסכם הפשרה.

בית המשפט  - בשלב כה מתקדם של הדיון, יכול כמובן להעריך בצורה טובה ביותר את הסיכויים והסיכונים של הצדדים, אם תינתן החלטה שיפוטית לגופו של ענין.

אם בית המשפט המליץ כי הצדדים יקבלו את הסכם הפשרה שהובא לעיל, חזקה על בית המשפט כי היה סבור ברמה גבוהה מאוד של סבירות, כי זהו הסכם פשרה סביר, ולא הסכם פשרה שתנאיו גרועים.

מסקנתו של בית המשפט שדן בתיק, ששמע את גירסתו של המבקש והתרשם ממנו, וששמע את סיכומי בא כוחו, ואשר הוא הוא בית המשפט שהיה אמור לתת את ההחלטה בבקשה – היא אינדיקציה חזקה ביותר ביחס לשאלת סבירותו של הסכם הפשרה.

אני סבורה כי במקרה דנן, על כל נסיבותיו, אם בית המשפט בהליך הקודם היה סבור כי זהו הסכם פשרה סביר, די בכך כדי לשלול את הטענה של המבקש בהקשר זה.

18.        לכן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ + מע"מ, אשר יועברו לב"כ המשיבה מהפקדון שהופקד ע"י המבקש במסגרת בש"א 178660/04.

ניתן היום י"ג בחשון, תשס"ה (28 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים

המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.