<%@ Language=JavaScript %> המשיבים הבאים מכוח המנוח חנן לזרוביץ

מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

 

 

 

 

בפני:  

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

המבקשת:

סונול ישראל בע"מ

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. מינה ליזרוביץ

 

2. מאיר ליזרוביץ

 

3. טובה בוימר

 

4. תחנת קוממיות בת-ים בע"מ

                                          

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז המרכז בע"ר 6267-11-07 שניתן ביום 4.3.08

על-ידי השופט אברהם יעקב

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד גדעון שפק, עו"ד שרון שטיין

בשם המשיבים:                      עו"ד אייל רוזן, עו"ד סיון פריאל

 

החלטה

 

רקע

 

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) מיום 4.3.08 בע"ר 6267-11-07 בו נתקבל (בחלק מסוים בהסכמה) ערעור המשיבה על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ברוך) בבש"א 14778/06 (ת"א 6026/03) מיום 7.12.06; בהחלטת הרשם הופטרה המבקשת מתשובה על שאלות מסוימות בשאלון שהפנו אליה המשיבים. בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת להשיב על תשע שאלות (ועוד ארבע בהסכמה). הבקשה הובאה תחילה לפני השופט דנציגר ונתבקשה תשובה בהחלטתו מיום 3.7.08, אך משהחליט השופט דנציגר שלא להידרש לתיק (החלטה מ-27.7.08) עבר התיק לטיפולי.

 

ב.        (1) המשיבים הבאים מכוח המנוח חנן לזרוביץ ע"ה, נכה צה"ל, שהם מפעילי תחנת דלק (על קרקע החכורה ממינהל מקרקעי ישראל), תובעים (בתביעה שהוגשה ב-2003) את המבקשת, חברת דלק, בגין הסכמים שביניהם, שעל פיהם מחויבים הם לרכוש הימנה מוצרי דלק לאורך שנים במחירים הנקבעים, כנטען, על ידיה. בתביעה נטען כי המדובר בהסדר כובל, ועל כן דינו בטלות, ולחלופין – מתבקשת הצהרה כי המבקשת מחויבת שלא להפלות את המשיבים לרעה בתנאי המכירה בהשוואה לתחנות אחרות ברשתה, לרבות אלה ש"שוחררו" מהסכמים עמה, וכן נתבעים פיצויים על נזקים והפסדים בעבר. בכתב ההגנה נטענו השתק ושיהוי מצד המשיבים, לאחר שהצדדים פעלו לפי ההסכמים כעשרים וחמש שנים בטרם התביעה; תחנת הדלק בה מדובר, כך נטען, לא נכללה ברשימת התחנות ששוחררו מהסכם החכירה, ומופעלת על פי ההסדר שנהג לגבי נכי צה"ל.

 

           (2) השאלות שבמחלוקת עניינן סוגי תחנות להן סיפקה המבקשת דלק במועדים שונים (מדי כחמש שנים) מאז 1.3.75 עד 1.1.95 (שאלה 1ב'); מחירי דלקים שנגבו מ-10 תחנות דלק שרכשו מן המבקשת דלק במחירים הנמוכים ביותר בתנאי האשראי הטובים ביותר (שאלה 2); עמלות סוכן (שאלה 4); הסכמים עם תחנות אחרות בכל הנוגע לעמלת סוכן, מחירים ותנאי אשראי (שאלות 7ב'-ז').

 

           (3) המבקשת טענה במענה לשאלון, כי השאלות הללו (ונוספות) אינן רלבנטיות ונסבות על סודות מסחריים; ואכן הרשם סבר, בעקבות רע"א 3585/01 פז נ' ביטון (לא פורסם), לגבי השאלות הללו (להבדיל משאלות אחרות, שאותן אישר), כי אין מקום לאשרן. בפסק הדין הנזכר נעשתה הבחנה (ראו להלן) בין סודות מסחריים של הצד הנשאל עצמו, שיש מקום לחשפם אם הגילוי נחוץ לעשיית צדק, מה לבין סודות מסחריים של אחרים. בית המשפט המחוזי, בהסתמך על אותו פסק דין, סבר אחרת ואישר את השאלות הללו (בנוסף לשאלות אחדות שלגביהן נתקבל הערעור בהסכמה). מכאן הבקשה הנוכחית.

 

ב.        (1) בבקשה נטען, כי המדובר ב"מסע דיג" מצד המשיבים, ויש מקום "לקבוע את היקף הגילוי הנדרש בהליך מוקדם של שאלונים, מקום שכלל לא מונחת תשתית לכאורית מספקת לרלבנטיות של שאלות"; לטענת המבקשת, חשיפת הנתונים מהוה פגיעה בלתי הפיכה בה, ויש לבחון כל נתון ואת הרלבנטיות שלו, כדי למנוע פגיעה זו, והרי המבקשת הקימה את תחנת התדלוק על חשבונה. לדידה, יש הבדל בין הנידון דידן לפסק דין ביטון, חרף דמיון מסוים, שכן בפסק דין ביטון, שעסק אף הוא במחירי דלק, היה המדובר בהסכמי גביה מכל תחנות החברה הנתבעת, ואילו בנידון דידן דובר בהסכמים בין החברה למשיבים (וליתר דיוק, למנוח שמכוחו הם באים) באיסור אפליה אל מול ספקים "מאותו סוג", ולכן אין מקום לחשוף נתונים של ספקים "שאינם נמנים על אותה קבוצת תחנות – על אותו הסוג". באשר לשאלות הספציפיות שחייב בית המשפט המחוזי להשיב עליהן נטען, כי די בתשובה לשאלות רלבנטיות שעניינן תחנות של נכי צה"ל, שהן קבוצת הייחוס בה מדובר, וזאת ללא הרחבת היריעה וללא התיחסות לפרטים קטנים. עוד נטען, כי המדובר בהחלטת ביניים בעלת השפעה מכרעת על זכויות הצדדים, ועל כן יש מקום להתערבות בגלגול שלישי.

 

           (2) בתשובה נטען, כי לא נתקיימו התנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שהרי הנושא העקרוני הוכרע בפסק דין ביטון. המדובר בחשיפת סודות מסחריים של המבקשת בלבד, ולא של צדדים אחרים, ובנתונים משנים עברו. ועוד, איסור הפליית ספקים "מאותו סוג" כנטען, פירושו לאו דווקא נכי צה"ל כטענת המבקשת, אלא ספקים בכלל בתחנות דלק ציבוריות; השאלות נשוא הבקשה רלבנטיות על פי העילה של הגבל עסקי, וגם אין לראות בהן משום הכבדה כשהמדובר בתביעה של עשרות מיליונים.

 

הכרעה

 

ג.        (1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, אכן המדובר בגלגול שלישי ובערעור שני (בשונה – למשל – מפרשת ביטון, שהיתה בקשת רשות ערעור בנדבך ראשון). היה למבקשת יומה בשתי ערכאות, והנושא אף אינו מעורר שאלות משפטיות או ציבוריות המצדיקות גלגול נוסף, אף אם, כדרכם של מבקשי רשות ערעור בגלגול שלישי על פי רוב, עותרת המבקשת להעטות אדרת עקרונית ורחבה על המקרה.

 

           (2) לעיצומם של דברים, פסק הדין בפרשת ביטון (מפי השופט – כתארו אז – מצא), על רקע דומה למדי לנידון דידן, הבחין בין חשיפת סודותיה המסחריים של חברה המספקת דלק (שם היתה זו חברת "פז") שהיא היא בעלת הדין, חשיפה שאין מקום למנעה – לבין סודותיהם של בעלי תחנות אחרות, שלא צורפו כצדדים, ולגביהם נקבע כי יש לפסול את השאלות. עוד נקבע, כי לפי הצורך לא יפורטו בתשובות שמות או פרטים מזהים של תחנות דלק ספציפיות. והנה ככל שעיינתי בחומר, לא מצאתי הבחנה של ממש בין פרשת ביטון לנידון דידן. כאמור, המבקשת מנסה ליצור הבחנה על-ידי פרשנות החוזה שנחתם בינה למר לזרוביץ המנוח במארס 1975 ("חוזה למינוי ספק") שבסעיף 11(ב) בו נאמר, כי "סונול לא תעשה כל אפליה שהיא הן בגין תנאי המכירה, האספקה או העמלה או הטבות בין הספק ובין יתר הספקים של סונול מאותו הסוג". ואולם, השאלה מהו "מאותו הסוג" אינה יכולה להיות מוכרעת במסגרת הליך השאלונים, ומקומה הוא במשפט עצמו (יצוין כי הסכם ספציפי זה – "חוזה למינוי ספק" למיטב הבנתי לא נדרש ספציפית לתחנות של נכי צה"ל; עם זאת, הסכם אחר בין הצדדים, מיום 19.3.75, מבוסס על הפניית משרד הביטחון; אך מכל מקום, כך או אחרת, לא זו העת לפרשנות ההסכמים).

 

           (3) אשר לשאלונים ולשאלות: נזכור, כי נושא השאלונים הוא אחד הפנים של מגמת השקיפות בהליכים השיפוטיים. אומר כאן, ואשוב לכך בסיפה, כי אם עסקינן בהליך שנפתח ב-2003 ובקיץ 2008 עודנו מדשדשים בשאלונים, אין לדבר בשביעות רצון על הנעשה. מכל מקום, שאלונים, כמותם כהליכי גילוי מסמכים שהם פן אחר של אותה מטבע, יסודם במגוון שיקולים, שהאתגר השיפוטי הוא ליתן להם את משקלם הראוי. ב-1999 ניתח ד"ר ש' לוין, כעניין תיאורטי וגם על סמך ניסיון שיפוטי רב, את הליכי הגילוי, ותיאר את גישת סדרי הדין הישראליים לכגון דא כמעין פשרה: "מגמתם שלא להפוך את הליכי ההכנה והגילוי למעין חזרה כללית לקראת המשפט, ומנגד – לתת הזדמנות לבעל דין לגלות את עיקרי הראיות שבידי יריבו ולפעמים גם מידע נוסף", ולעניין זה ניתן לבית המשפט שיקול דעת, תוך שהמגמה היא "למצוא את האיזון הנכון בין הצורך לתת לבעל הדין כלים נאותים, כדי לברר את אשר באמתחתו של יריבו, ומנגד כדי שלא להכביד יתר על המידה על ההליך כולו" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט-1999), סעיף 161 בעמ' 150). המחבר המלומד מציין, כי זה מול זה עומדים, למשל, גישת "הקלפים הגלויים" המקרבים עשיית צדק – ומנגד החשש פן ייהנה בעל דין ממידע סודי שיפגע בצד האחר שלא כראוי (שם, סעיף 162 בעמ' 151). ישנן גם שאלות חוקתיות ואחרות שלא נרחיב בהן.

 

           (4) אכן, באופן כללי, כפי שמציין המלומד ד"ר ד' שוורץ, ננקטת בנושאים אלה "הגישה המרחיבה באשר לחובות הגילוי, המשתלבת במגמות הכלליות בתחום סדרי הדין האזרחי. אלה מתבטאות בכרסום ביסודות הקלאסיים של השיטה האדוורסרית ואימוץ יסודות בעלי אופי אינקויזיטורי" (שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז-2007), 323; ראו גם רע"א 2498/07 מקורות נ' בר (לא פורסם); רע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי נ' שימקו (לא פורסם) (המשנה לנשיאה ריבלין); רע"א 7731/04 מדינת ישראל נ' עזבון הלפרין (לא פורסם) (השופט גרוניס)). שוורץ מוסיף (שם, עמ' 42), כי מתחזקת עמדה "ולפיה שיטת סדר הדין צריכה להיבחן על פי אמת מידה שונה מזו הרואה בה מכשיר לגילוי מיטבי של האמת המשפטית. תחתיה עולה אמת מידה שונה, הרואה בשיטה הדיונית מכשיר ניהולי (הדגשה במקור – א"ר). מעתה ההתמקדות מוסטת אל מבחנים שהמכנה המשותף להם הוא חיפוש מענה לשאלה עד כמה השיטה הדיונית הנבחרת היא המסלול הניהולי היעיל ביותר לבירור הסכסוך המשפטי"; בסופו של יום המגמה היא "ראיית יעילות והשגת צדק כמקשה אחת" (עמ' 43). זאת – כדי שיתקיימו דברי המשורר ביאליק, "ואם יש צדק יופע מיד", אך אם לא כן, "ימוגר נא כסאו לעד" (מתוך "על השחיטה", תרס"ג), אותם ציטט השופט ברנזון בע"א 520/71 גולדברג נ' בלגה, פ"ד כו(1) 456, 462. אוסיף כי את דבריו חתם השופט ברנזון שם, בהאי לישנא: "הצדק, כמו הגשם, הוא לברכה ולא לקללה, כשהוא בא בעתו וניתן במשורה נכונה". ועוד מתורת ראשונים ראו ע"א 41/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג' 113, שם התוה השופט (כתארו אז) אגרנט את "תורת השאלונים" ואת האיזונים שבין רלבנטיות השאלות לאי הכבדה יתרה על הנשאלים.

 

           (5) עינינו הרואות, כי המשפט בגלגוליו ולדורותיו, תר אחר איזון שבו יינתן משקל לחשיפת האמת – ואודה כי לדידי, חרף קולות הזמן, עדיין לכך המשקל הרב ביותר – ועם זאת ליעילות, קרי, שמשפט לא יימשך בהליכים מקדמיים ויימתח לאין קץ.

 

           (6) בסופו של יום, אמות המידה לעניין השאלונים נקבעו בתקנה 107 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המאשרת "שאלות שהן לעניין הנדון, ולא די שיהיו קבילות בחקירה שכנגד של עד בעל פה", קרי, יש צורך להציג את הרלבנטיות שבשאלות. זאת – בכפוף לסייגים נוספים, כגון חיסיון (תקנה 119, וראו פרשת מקורות נ' בר הנזכרת) או הוראות ספציפיות כגון אלה שבחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, דוגמת סעיף 23(ג) המסייג מתן צו לאי גילוי ראיות הכוללות סוד מסחרי, בהשתכנעות בית המשפט, "כי העניין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק"; אין די בצו המבטיח אי פרסום או בדינים מיוחדים להגשת ראיות (ראו סעיפים קטנים (א) ו-(ב) שם). ראו גם תקנה 1 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין) תש"ס-1999, ופרשת ביטון. גדר נוספת שקבע הדין היא כי, השאלון נחוץ "כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות" (תקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי), ולדידי יש משקל ונופך מיוחד לרעיון של "דיון הוגן". השכל הישר ומידת ההגינות כלפי כולי עלמא הם יועצים טובים לבית המשפט בהפעלת שיקול הדעת, גם בבואו לבדוק אם השאלות נוגעות לעניינים הקשורים במחלוקת, קרי, הן רלבנטיות, וראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, 2007), 184­185 והאסמכתאות דשם, וכן קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, 2007), 765, וכדברי המחבר קשת, "הרשות להציג שאלות אינה מוגבלת לעובדות הישירות השנויות במחלוקת, אלא מתייחסת גם לכל עובדה אחרת שיש לה רלבנטיות לגבי העובדה הישירה" (שם, 767 והאסמכתאות), אך נדרשת מניעת הכבדה יתרה על הנשאל (שם, 769-768) ואין מותר "דיג" (773-769). מגוון השיקולים נפרש איפוא לפני בית המשפט הדיוני בחקיקה, בפסיקה ובדברי מחברים – ולפניו אתגר ההכרעה.

 

           (7) בעייננו נוכח כל אלה בשאלות שאליהן נדרש בית המשפט המחוזי בקבלו את הערעור, נראה כי שאלה 1ב' מתייחסת לסוגי ספקים, והרי זה כאמור כל כולו נושא שאלה שבמחלוקת – שכן טרם הוכרע מה פירוש הדיבור "מאותו הסוג" בחוזה שבין הצדדים האוסר אי אפליה, אם תחנות לנכי צה"ל בלבד או כלל הספקים לציבור (פרשנות סעיף 11(ב) ל"חוזה למינוי ספק"). שאלה זו רלבנטית ועל פניה גם אינה מכבידה יתר על המידה. אף בשאלה 2 – מחירי דלקים בתחנות שונות – קיימת הרלבנטיות תוך הימנעות ממסירת פרטים מזהים, ואין צורך להכביר מלים; לא אומר כאן כי אין בהכנת המענה הכבדה מסוימת על המבקשת, אולם בעניינים השנויים בבירור במחלוקת עסקינן; כך גם בשאלה 4 (עמלת סוכן) ובשאלות 7ב'-ז'. שאלתי עצמי שוב ושוב באשר להכבדה ובאשר להימשכות המשפט, אך סבורני בסופו של יום כי הכף נוטה בבירור לאשר הכריע בית המשפט המחוזי. המבקשת, כך נותנת הדעת, היא חברה מסודרת ובעלת המשכיות ארכיונית, ועל כן תוכל להשיב במועד שלא ירחק (יש לקוות כי כבר עם החלטתו של בית המשפט המחוזי החלה להכין עצמה לתשובות, ונושא ההכבדה גם לא היה עיקר הבקשה). לא אביע כל דעה בשאלה אם לגבי נתונים מסוימים ייטען קונקרטית חוסר אפשרות לתתם, לפי הנטען בלשון ספיקא בסעיף 61 לבקשה, כגון שבוערו בעבר ואין מי שיכול להעיד עליהם, אך פשיטא כי הליך השאלונים צריך להסתיים ועל המשפט להתקיים בהקדם ככל הניתן.

 

           (8) סוף דבר: על השאלונים להיענות ועל עגלת המשפט לנוע. המבקשת תשלם שכר טרחתה של באת כוח המשיבים בסך 8,000 ₪.

 

           ניתנה היום, ‏י"ט באב תשס"ח (‏20.8.08).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08030680_T03.doc   מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 
 
Hit Counter