בית המשפט המחוזי בירושלים                                                                               א 1249/99

בפני: כבוד השופט יהונתן עדיאל
19/08/2003


בעניין:

ניסים לוי - באמצעות אפוטרופוסיו:
1 . יוסי לוי
2 . אלי לוי
3 . גולן לוי
התובעים גד טיכו ואח' ע"י ב"כ עו"ד

- נ ג ד -

1 . דוד חי לוי
2 . שמריהו לוי
הנתבעים ישעיהו טישלר ואח' ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

.1 עניינינו בתביעה של אח בכור )התובע( נגד שני אחיו.

בעקבות שני אירועים מוחיים בהם לקה התובע, האחד בשנת 1987 והשני בשנת ,1994 הוא הוכר כנכה, הוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס. בשנת 1998 מונו שלושת בניו של התובע כאפוטרופוסים על אביהם. כשנה אח"כ הגישו את התביעה שלפנינו, בשמו של אביהם.

.2 לתובע ושני אחיו עסק משותף )להלן "המאפיה"(, הכולל נכון ליום הגשת התביעה, חנות הנמצאת ברח' יפו 116 הידועה כמאפיית המרכז, חנות ברח' חיים ולירו 9,11,13 המשמשת כקונדיטוריה לדברי מאפה ודוכן בשוק מחנה יהודה לממכר פיתות ודברי מאפה. עד שנת 1987 עבד התובע במאפיה יחד עם אחיו, ותיק מס ההכנסה של המאפיה היה רשום על שמו. בשנת 1987 לקה התובע ,כאמור, באירוע מוחי ולאחריו חדל מלעבוד במאפיה.

אין מחלוקת בין הצדדים שהעסק המשפחתי הנו שותפות בחלקים שווים בין האחים, וכי רווחי המאפיה היו אמורים להתחלק בין שלושת האחים בחלקים שווים.

.3 התובע טוען, כי מאז חדל לעבוד במאפיה לא העבירו לו אחיו את החלק המגיע לו מרווחי המאפיה, אלא הסתפקו בהעברת תשלומים שבועיים קטנים ומימון ההוצאות השוטפות של דירתו.

אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעים העבירו לתובע בשנים הנידונות סכומים מסוימים )שלהיקפם אתייחס בהמשך(. אלא שהנתבעים טוענים כי סכומים אלה, שהועברו על ידם לתובע מהווים שליש מרווחי השותפות, ששיעורם עמד על 180,000 ₪ בשנה, בעוד שהתובע טוען כי רווחי המאפייה גבוהים בהרבה ועומדים על כ-3,000,000 ₪ בשנה, וכי הסכומים שהועברו אליו על-ידי הנתבעים מהווים רק חלק קטן מהסכומים המגיעים לו. התביעה היא על חלקו של

התובע ברווחים, בסכום של 1,000,000 ₪ בשנה, משך 12 שנה, משנת 1987 ועד שנת ,1999 בניכוי התשלומים שהועברו לו. הסכום המגיע לתובע עומד, לשיטתו, על 12 מליון ₪. מטעמי אגרה הועמד סכום התביעה על 8,000,000 ₪ .

המחלוקת נסבה, אם כן, סביב גובה הרווחים של המאפיה בשנים הנדונות.

.4 הקושי בהערכת רווחי המאפיה עולה מכך שהעסק, ליתר דיוק בעלי העסק, לא ניהלו ספרי חשבונות כנדרש על-פי חוק. הדוחות הכספיים שנוהלו בעסק, על-פי גרסת התובע שלא נסתרה, מציגים מצג שווא אודות תוצאות פעילותו הכלכלית, מאחר והחלק הארי של הכנסות העסק לא דווח ולא נרשם בהנהלת החשבונות. בהקשר זה אף תלויה ועומדת תביעה מצד שלטונות מס הכנסה.

בהעדר הנהלת חשבונות אמינה, לא ניתן לקבוע באופן מדויק מה היו רווחי המאפייה, ואין מנוס מלהזדקק לדרכים אחרות, מדויקות פחות, לצורך הערכתם.

הראיות העיקריות עליהן משליכים הצדדים את יהבם, הנן חוות דעת של כלכלנים שניסו להעריך את רווחי המאפיה.

התובע הציג חוות דעת של הכלכלן מר משה גרין, אשר בוססה בעיקר על תדריכים והנחיות לענף המאפיות, שחוברו ע"י שלטונות מס הכנסה ועל נתוני כמויות הקמח שנרכש על-ידי המאפיה עבור הייצור.

הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית מטעם הכלכלן עמי גריבה, המבוססת בעיקרה על תצפיות שערך על סניפי העסק במשך שלושה ימים, בתאריכים .15.6.99-17.6.99
נפתח בניתוח חוות הדעת.

.5 בפני הכלכלן גרין, עמדו נתוני צריכת הקמח למאפיה, בשנים .1993-1998 ממוצע הצריכה השנתי של קמח לבן וקמח מיוחד עמד על 771.36 טון, כאשר היקף צריכת הקמח מכל אחד מאותם סוגים היה דומה. העלות הממוצעת, במחירי ,1998 עמדה על 941.93 ₪ לטון. עלות הצריכה הכוללת השנתית של הקמח למאפיה עמדה על 726,567 ₪ לשנה .

על מנת לחשב את הכנסות העסק על סמך נתונים אלה, השתמש מר גרין בקובץ תדריכים וקובץ קווי הנחיה של מס הכנסה, לבחינת סבירות הכנסות בענף הקונדיטוריות ובענף מאפיות הפיתות )להלן "קובץ תדריכי המס"(.

על-פי תדריכים אלה, ניתן להגיע לאומדן ההכנסה, ע"י קביעת החלק המסתבר של עלות חומרי הגלם המשמשים לייצור מתוך כלל ההכנסות.

מר גרין הסביר בחוו"ד, כי על-פי הנחה, המבוססת על היכרות התובעים את הנעשה בעסק, השימוש בקמח נחלק בין מאפיית הפיתות והקונדיטוריה ביחס של 50% ל.-50% עם זאת, על-פי מה שכונה על ידו כ"עקרונות שמרנות מקובלים" העמיד מר גרין את היחס האמור על 60% ליצור פיתות ו40% לייצור דברי מאפה בקונדיטוריה.

במצב דברים זה, עלות הקמח השנתית שנצרכה במאפיית הפיתות עמדה על 435,940 ₪ לשנה ושווי הקמח שנצרך בקונדיטוריה עמד על סכום של 290,627 ₪ לשנה. זאת במחירי .1998

בענף מאפיית הפיתות, חישוב ממוצע עלות חומר הגלם )הקמח( מסך הפדיון, מבוסס על משקל פיתה ומחירה. מר גרין קבע בחוות דעתו כי בעסק מיוצרות פיתות במשקל

80 גר' ובמחיר ממוצע של 4 ₪ ל-10 יחידות.

בנתונים אלה, על-פי התחשיב שבתדריכי המס, )המתייחס לשינויים שחלו במדד הקמח(, שיעור עלות הקמח מסך כל הפדיון, עומד על פחות מ-.24% מכאן, על-פי חוות הדעת, עלות רכישת הקמח בסכום שנתי של 435,940 ₪ מהוות 24% מההכנסה, והיא משקפת הכנסה כוללת של מאפיית הפיתות בסכום של 1,816,417 ₪ בשנה.

בענף הקונדיטוריות, במכירה קמעונאית )המאפיינת על-פי חוות הדעת את העסק(, ממוצע עלות חומרי הגלם, שהם קמח וחומרים אחרים כגון ביצים, שמן, סוכר, מרגרינה וכו', מהפדיון מגיע לכ - ,28% זאת כאשר בעסק הנדון לא מיוצרות כמעט "עוגות קרות"-עוגות גלידה, קצפת וכו'.

על-פי תדריכי המס, עלות החומרים הנוספים )מלבד הקמח( גבוהה בהרבה מעלות הקמח הנדרש לאפית העוגות והעוגיות השונות, ואלה הוערכו, לדברי מר גרין, על-פי עקרונות שמרנות מחמירים, בשיעור של 300% מעלות הקמח. לפיכך, העלות הכוללת של צריכת הקמח והחומרים האחרים המשמשים לייצור בקונדיטוריה, עמדה על 1,162,508 ₪ לשנה.

על בסיס ההנחה שהוצאות אלה, בסכום של 1,162,508 ₪, מהוות 28% מההכנסות, עולה מחוות הדעת, שהכנסה השנתית של הקונדיטוריה עומדת על 4,151,814 ₪ לשנה.

סך כל הכנסות המאפיה, ממכירת הפיתות ומוצרי הקונדיטוריה, עמד על-פי חישוביו של מר גרין על 5,968,231 ₪ לשנה .

אשר להוצאות המאפיה.

נתוני כמות הקמח הנצרכת ועלותה בשנים הנדונות נתמכים בחשבוניות שהוצאו על-ידי תחנת הקמח, והן אינן נתונות במחלקות בין הצדדים )קיים הבדל קל שאינו משמעותי, בחישוב הכמות והעלות הממוצעת, כנראה בשל חישוב ממוצע שלא על-פי אותן שנים בדיוק(.

ממוצע כמות הקמח הנצרך, שחושב על- ידי גרין, עמד, כפי שכבר נאמר, על 771.36 טון, בעלות של 726,567 ₪ לשנה.

עלות המוצרים האחרים עמדה על 871,881 ₪. זאת, על בסיס ההנחה שעלותם הנה פי שלוש ממחיר הקמח לקונדיטוריה.

סך עלות החומרים ששימשו לאפייה - הקמח והמוצרים האחרים - עמדה על-פי חוות דעתו של מר גרין, על 1,598,448 ₪ לשנה.

שכר העובדים חושב על ידו לפי משכורת של 3,000 ₪ לחודש, ל-20 עובדים, סה"כ 720,000 ₪ לשנה.

הוצאות נוספות כגון ארנונה, טלפון, חשמל וכו' מסתכמות על-פי חוות הדעת בסכום של 542,000 ₪ בשנה.

סך הוצאות הייצור של המאפיה, עמד, לשיטתו של מר גרין, על 2,860,448 ₪ לשנה.

מכאן, שרווחי המאפיה, ההכנסות בהפחתת ההוצאות, עמדו לפי חוות דעת זו, על 3,107,783 ₪ לשנה.

בחישוב הרווח לא הובאה הכנסה נוספת ממכירת מוצרים קנויים, אשר עמדה על-פי חוות דעתו של מר גרין על סך של כ160,000 ₪ לשנה

.6 הנתבעים הגישו, כאמור, חוות דעת של הכלכלן מר גריבה. בחוות דעתו מציין מר גריבה, כי לא הוצגו בפניו דו"חות כספיים כלשהם של המאפייה, והוא מבסס את חוות דעתו על תצפיות שנעשו במהלך שלושה ימים שנבחרו בבחירה אקראית, ימים ג', ד', ה', בתאריכים .15.6.99-17.6.99

בשלושת הימים הללו הוצבו, בידיעתם של הנתבעים, תצפיתנים בנקודות המכירה של המאפיה ובנקודות היציאה של הסחורה, ואלה ספרו את כמויות הסחורה "המופצת" על סוגיה. כמו כן נערכה ספירה של כמויות בצק שעובדו באותם ימים. ספירת התוצרת בוצעה במונחים שונים - מספר יחידות במגש, מספר מגשים, או משקל. המונחים תורגמו ליחידות תוצרת או ליחידות משקל לפי סוג המאפה: בגטים, לחמניות ופיתות נמדדו ביחידות. דברי מאפה אחרים ועוגות נמדדו בק"ג. לא בוצעה ספירת פיתות בחנות ברח' יפו, והיקף המכירות בה חושב על-פי צריכת הקמח בניכוי כל הפיתות ודברי המאפה שנספרו.

מר גריבה דגם גם את מחירי המכירה של הפיתות, מידי שעה בשעות היום השונות, בחלק מהזמן המחירים נמסרו לו ע"י מר דויד לוי. לגבי יתר סוגי המאפה לא בוצע מעקב מחירים. )לגבי חלק מדברי המאפה, כגון סוגי בייגלה שונים, לא נמסרו מחירים כלל ולפיכך לא הובאו בחשבון בתחשיב חוות הדעת(.

על-פי נתוני המדגם חושב היקף הפעילות הכולל של העסק, על בסיס 26 ימי פעילות בחודש ו - 11.5 חודשי פעילות בשנה )בהתחשב בהאטה בפעילות המאפיה בתקופת חג הפסח(.

מחירי הפיתות שנמסרו במהלך היום התפלגו, על-פי חוות דעתו של מר גריבה, בצורה הבאה:
עד השעה 13:00 - מחיר ליחידת פיתה )בש"ח( עמד על 0.35-0.40 והכמות שנמכרה במחיר זה הייתה 48% מסך המכירות הכולל )בשלושת הימים(.

מהשעה 13:00 עד שעה 20:00 - מחיר ליחידה היה 0.25-0.30 ₪ והכמות הנמכרת עמדה על 38% מהמכירות, ומשעה 20:00 עד הסגירה המחיר ליחידה עמד על 0.2 ₪ ושיעור המכירות עמד על 14% מסך המכירות.

לגבי יתר דברי המאפה, לא בוצע מעקב מחירים והמחירים שהובא בחשבון הם כדלקמן:
מחיר לכל סוגי העוגיות והבורקסים - 15 ₪ לק"ג . החל מהשעה 18:00 ועד הסגירה ירד המחיר בהדרגה עד ל-5 ₪ לק"ג.

מחיר פיתות אש תנור - 1 ₪ ליחידה, ומחיר לחמניות- 0.5 ₪ לק"ג.

הכמות שנצפתה הוכפלה במחירים שדווחו ועל בסיס התוצאות שהתקבלו בימי התצפית חושבו היקפי ההכנסות השנתיים על בסיס פעילות של 26 ימים בחודש ו-11.5 חודשים בשנה.


מסך הכנסות המכירה, נוכו 10% בגין גניבות ובנוסף הופחתה כמות הפיתות המחולקת לעובדים: 60 פיתות לכל אחד מ - 22 העובדים, סה"כ 1,320 פיתות ליום.

בשלושת ימי התצפית, כמעט ולא נרשמו מכירות לסיטונאים.

הכנסות המכירות שחושבו על-ידי מר גריבה עמדו על 383,000 ₪ בחודש, שהם 4,404,500 ₪ בשנה.

הוצאות.

ממוצע כמות הקמח הנרכש, שחושב ע"י גריבה, עמד על 777.6 טון לשנה בעלות של 60,000 ₪ בחודש, סה"כ כ - 700,000 ₪ בשנה.

מר גריבה מסביר בחוות דעתו, כי ההוצאות נרשמו לפי מאזן בוחן ליום 28.6.99 אשר כלל הוצאות ל 5 חודשים בלבד.

עלות החומרים האחרים )לבד מהקמח( עמדה על-פי חוות דעת זו, שבוססה, לדבריו של מר גריבה על מאזן הבוחן הנזכר לעיל, על 1,184,500 ₪ לשנה למוצרי אפיה )103,000 ₪ לחודש( ו - 149,500 ₪ לחומרים אחרים )13,000 ₪ לחודש(.

סך עלות חומרי הגלם לייצור, כולל קמח וחומרים אחרים, עומדה, על-פי חוות דעתו של גריבה, על סכום שנתי של 2,024,000 ₪.

הוצאות שכר העובדים חושבו לפי השכר ששולם נטו בחודש יולי, כפי שנמסר למר גריבה על-ידי הנתבעים, כשהוא מגולם לפי .25% עלות שכר העבודה הכוללת, כולל שכר הבעלים )כ- 8,000 ₪ נטו לדויד ולשמריהו לוי( עמדה על-פי חוות הדעת על 149,500 ₪ בחודש.

הוצאות נוספות כגון ארנונה, חשמל, כשרות ופחת מסתכמות על-פי חוות דעת זו, בסכום של 504,000 ₪ בשנה.

הסכום הכולל של הוצאות המאפיה עמד, על-פי חוות דעת זו, על 4,253,000 ₪ לשנה.

מכאן, עולה לפי חוות הדעת, שרווחי המאפיה עומדים על 177,000 ₪ בשנה.

.7 קודם להערכת הראיות, אבקש להתייחס לסוגיית נטל ההוכחה, סוגיה שלה נודעת חשיבות רבה בתיק זה, בשל העדר מסמכי הנהלת חשבונות וההכרח להתבסס על ראיות משניות, מדויקות הרבה פחות.

החובה לנהל ספרי חשבונות מוטלת על מנהלי העסק. הנתבעים לא ניהלו במקרה זה ספרי חשבונות, נוהג שנמשך עוד מהימים בהם התובע ניהל או נטל חלק בניהול המאפיה, כאשר תיק מס הכנסה של המאפיה היה רשום על שמו.

הנתבעים טוענים, כי עובדה זו, שגם אחיהם לא ניהל ספרים, מפחיתה מאחריותם בגין אי ניהול הספרים בתקופה האחרונה.

אינני מקבל טענה זו. העובדה שהמאפיה לא ניהלה ספרי חשבונות גם בתקופה בה

היא נוהלה על-ידי התובע, או בהשתתפותו, אינה גורעת מאחריות הנתבעים לנהל ספרי חשבונות כאלה, מאז הופקד ניהול המאפיה בידם. יתירה מזו, בעת שהמאפיה נוהלה על-ידי התובע, החובה לנהל ספרי חשבונות הייתה אך חובה חיצונית, שקמה מכוח דיני המיסים. אולם, מעת שהתובע איבד את כושרו ליטול חלק בניהול ענייני המאפיה וניהול העסק עבר לידי הנתבעים, חובת ניהול הספרים חלה על הנתבעים, גם במישור היחסים שבינם לבין התובע, בהיותם מופקדים בנאמנות על ניהול העסק וחייבים, מכוח דיני השותפות, בדיווח על עסקי השותפות.

כך עולה מסעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה1975:

"חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו ולמסור לכל שותף, או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל עניין הנוגע לשותפות".

גם במקום שבו השותף המנהל את עסקי השותפות אינו מוסר חשבונות מהימנים על מצב העסקים של השותפות, נטל השכנוע בדבר הזכות לקבל רווחים מהשותפות, חל על התובע. עם זה, נקבע בפסיקה, מאחר והעובדות הנדרשות להוכחת רווחי השותפות הן בידיעתו המיוחדת של הנתבע, כמות הראיות שתידרש מן התובע היא פחותה. כך עולה מפסק דינה של כב' השופטת דורנר ע"א 1842/90 אורי בר לב ואח' נ' פנינה רפפורט, פ"ד מח)5( 221:

"לעומת זאת, בתביעה כספית בין שותפים לא נקבעה חזקה שבחוק לטובת השותף הזכאי לקבל את החשבון. בעניין זה חל הדין הכללי, ועל התובע מוטל, כבכל תביעה כספית, לשכנע את בית המשפט כי נתקיימו העובדות המהוות את עילת התביעה, דהיינו: קיומה של שותפות המזכה בחלוקת רווחים וקיומו של רווח. ... עם זאת, הואיל והעובדות הנדרשות להוכחת רווח הן בידיעתו המיוחדת של השותף האחראי לניהול החשבון, כמות הראיות שתידרש מן התובע היא פחותה.
...
תובע המנוע-כתוצאה מניהול בלתי תקין של החשבון ע"י שותפו-מלהוכיח את הרווח בראיות ישירות, זכאי על-פי דיני הראיות הכלליים להוכיח את קיומו של הרווח ע"י ראיות נסיבתיות ובכללן הערכות מומחים".
...
החובה למתן חשבונות מקלה אפוא על השותף הזכאי לקבלם להוכיח תביעה כספית משותפו בשתי דרכים אלטרנטיביות:

)1( כפיית מתן חשבונות, שבגדרה הזכאי רשאי לדרוש בדיקה אובייקטיבית של החשבון. ...
)2( בתביעה לתשלום רווח בסכום מסוים, כמות הראיות הנדרשת תהיה פחותה".

)סעיף 16 לפסה"ד(.

יצוין, שלדעתו של כב' השופט אור, כפי שהיא עולה מאותו פס"ד, אין מדובר רק בהפחתת כמות הראיות שתידרש מהשותף הזכאי לחשבונות )ולא קיבלם(, אלא בהפיכת נטל ההוכחה והעברתו על שכמו של השותף המנהל את עסקי השותפות:

"בתביעה של סכום כסף נטל ההוכחה הוא על התובע. אך אם הסכום הנתבע הינו פועל יוצא של חשבון השותפות, ונטל ההוכחה שהחיובים בחשבון הם מבוססים ומהימנים הוא על הנתבע, השותף אשר ניהל את עסקי וחשבונותיה, אשר בידו גם האינפורמציה הנוגעת לחיובים אלה, נטל ההוכחה רובץ, למעשה, על הנתבע".


עם זאת, לאור פסק דינו של כב' השופט קדמי, אשר סבר, כי בתביעה למתן חשבונות, כשלון הנתבע לתן חשבונות מהימנים, כשלעצמו, אינו מספק בסיס לחיובו בתשלום חלקו של השותף ברווחים, נראה שפסק דינה של כב' השופטת דורנר, מבטא את המכנה המשותף שהיה מקובל על דעת כל השופטים.

.8 לאור האמור, תבחן התביעה על יסוד הכלל שנטל השכנוע מוטל על התובע, אלא שכמות הראיות שתידרש ממנו בנסיבות העניין, כאשר הנתבעים אשר ניהלו בפועל את המאפיה לא מסרו חשבונות מהימנים על פעילותה, תהא פחותה, והוא יוכל להתבסס גם על חוות דעת של מומחה וראיות נסיבתיות.

על רקע זה, תבחנה בהמשך חוות הדעת שהוגשו על-ידי הצדדים והעדויות שנשמעו במהלך המשפט.

.9 אפתח בנושא ההכנסות.

בנושא זה אני מעדיף, בעקרון, את שיטתו של הכלכלן גרין, אשר בוססה על תדריכי המס, על פני חוות דעתו של מר גריבה.

תדריכים אלה משמשים את פקיד השומה לקביעת סבירות ההכנסה, על-פי מיטב השפיטה, במקרים בהם ספרי חשבונותיו של הנישום נפסלו.

הנישום, המבקש לערער על שומת התחשיב, יכול להוכיח לביהמ"ש כי במקרה המיוחד שלו יש מקום לסטות מאותם תחשיבים, בהתחשב, למשל, בהוצאות מיוחדות, או להוכיח כי התחשיב מבוסס על טעות יסודית. )ע"ש )ירושלים( 19/91 בני יצחק דוגה נ' מ"י תק-מח 95 )4(, 142(. במקרים אלה על הנישום שספריו נפסלו להביא הוכחות אובייקטיביות )להבדיל מעדותו שלו ( לביסוס טענותיו. )ע"א 434/87 מנשה שעיה נ' מנהל מ.ע.מ פ"ד מד )4( 841(.

הקושי בתדריכים והנחיות אלה, הוא שהם אינם משקפים מדידה של ממש בדומה לרישום חשבונאי מסודר, אלא ככלי עזר לבחינת סבירותה של ההכנסה המדווחת על-ידי הנישום.

עם זאת, בעקרון, אינני רואה מניעה מלעשות שימוש בתדריכים והנחיות אלה גם במשפטים אזרחיים וגם כאשר אין מדובר בתיק שומה, לפחות במקרים, כמו זה שלפנינו, שבו אין כלים מהימנים יותר להערכת ההכנסות והרווח, ונטל ההוכחה המוטל על התובע הוא נטל מופחת המאפשר שימוש בחוות דעת מומחים )ראה ת"א 245/87 שרה וייסקירך נ' שלמה ידיגר תק-מח 98 )1(, 2977 וע"א 2073/98 באותו תיק(.

מעבר לכך, הכלכלן גרין מעיד על עצמו, כי משרדו עוסק בתכנון וייעוץ פיננסי וכלכלי, וכי הוא אישית עסק בעבר גם בניתוח דוחות כספיים של מאפיות באזורים אחרים )לא בירושלים( בעבר, )עמ' 42 לפרוטוקול(.

מנגד, חוות דעתו של הכלכלן גריבה בנושא הערכת הכנסות העסק אינה מקובלת עלי. מהימנותה של השיטה בה נקט מר גריבה, של בדיקה המבוססת על תצפיות שערך על מהלך פעילות העסק במשך שלושה ימים בלבד ובידיעתם של הבעלים, תלויה למעשה כולה במהימנותם של הנתבעים אשר יכולים היו לכוון את היקף הפעילות באותם ימים ולהתאימה למטרותיהם כרצונם, והיא אינה אמינה בעיני.

כמו-כן, מועד עריכת התצפיות היה לאחר תחילת ההליך המשפטי, בתקופה שהייתה, על-פי העדויות שנשמעו במשפט, תקופה של שפל יחסי בפעילות העסקית, וגם משום כך לא ניתן ללמוד ממנה על מהלך הפעילות של העסק בתקופות קודמות, טובות יותר.

גם מר גריבה עצמו, בעדותו בביהמ"ש, הודה כי בדיקתו משקפת את "סביבות הזמן של ימי הבדיקה...שבועיים קדימה ושבועיים אחורנית". )עמ' 108 לפרוטוקול(.

גם בבחינת חוות הדעת לגופה, התגלו קביעות לא הגיוניות וסתירות כגון, אי הבאה בחישוב של מוצרים ללא מחיר כגון ביגלה, משקל לחמניות מוטעה )עמ' 116 לפרוטוקול( ומיכון מינימלי ולא סביר )לדוגמא, מכונת רוגלך שיכולה לייצר 10,000 יחידות בשעה מייצרת 4,500 יחידות ביום בלבד(.

עדויות הנתבעים לא הוסיפו אף הן הרבה להוכחת גרסתם. אשר לעדותו של דויד לוי, אין זה מתקבל על הדעת, שלאחר שנים כה רבות של ניהול העסק, אין למר לוי כל מושג על רווחיות העסק, והוא נזקק, לצורך כך להערכות חיצוניות )עמ' 79(. מכל מקום, משזו הייתה גרסתו לעניין רווחי המאפייה, אין בעדותו כדי לספק תמיכה משמעותית לגרסת הנתבעים בנושא זה.

משקל עדותם של עובדי המאפיה נמוך גם הוא, בהיותו מושפע מעובדת היותם תלויים בנתבעים - מעבידיהם לפרנסתם.

בנוסף, הנתבעים לא הביאו למתן עדות את האח שמריהו לוי, שאמור היה לכאורה, לתמוך בגרסתם, מה שמקים נגדם חזקה שאילו העיד, עדותו הייתה נוגדת את גרסתם )ראה: ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה)1( 736 (.

מאזני הבוחן של גב' אמסלם הוקלדו על-פי נתונים שנמסרו לה מפי בעלי המאפיה, לא צורפו אליהן אסמכתאות והיא עצמה אינה נוטלת אחריות על הרשום בהם.

.10 הערכת הכנסות )מחזור( המאפייה על-פי חוות דעתו של מר גרין, בוססה על העיקרון לפיו ניתן להעריך את ההכנסה הכוללת של העסק על בסיס עלות החומרים ששימשו את העסק ביצור מוצריו, כאשר היחס לגבי מאפיית הפיתות עומד על-פי חוות הדעת על 24% ולגבי הקונדיטוריה על .28% עקרון זה נקבע על-פי תדריכי המס, ויתרונו בכך שמדובר במדד אובייקטיבי, שלא הוכן לצורך המשפט הנוכחי, והוא משקף אמת מידה כללית הנגזרת מהתנהגות עסקית מקובלת בענף. עקרון זה, מקובל עלי.

יצוין, שגם מר גריבה לא טען נגד שיטת הערכה זו, אלא רק נגד יישומה לגבי המאפיה שלפנינו, אשר מתאפיינת, לדבריו, בהתנהגות עסקית מיוחדת, שאינה תואמת את דפוסי ההתנהגות המקובלים בענף )סעיף 6.3 לחוות הדעת ועמ' 120 לפרוטוקול(.

הערכת ההכנסות שנעשתה על-ידי הכלכלן גרין, מבוססת, בנוסף על שיטת ההערכה עצמה, על שני נתונים. הנתון האחד הוא עלות צריכת הקמח על-ידי המאפייה. מדובר בנתון אובייקטיבי שנגזר מקבלות שהוצאו למאפייה על-ידי ספקית הקמח, אשר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.


הנתון השני נוגע לעלותם של החומרים הנוספים )על הקמח( המשמשים ליצור בקונדיטוריה, כמו ביצים, שמן, מרגרינה, שוקולד, שמרים, סוכר, אבקת אפיה ומשפרי אפיה אחרים. עלותם של חומרים אלה גבוהה הרבה יותר מעלות הקמח הנדרשת לאפית העוגות והעוגיות השונות, והיא הוערכה על-ידי מר גרין, ע"פ עקרונות שמרנות מחמירים, ב - 300% מעלות הקמח.

מסקנה זו נתמכת, למעשה, גם בחוות דעתו של מר גריבה, ממנה עולה, שהעלות החודשית של הקמח עומדת על 60 אלף ₪, בעוד שעלות חומרי האפייה האחרים )פרט לקמח( עומדת על 116,000 ₪ לחודש. בהנחה, שהייתה מקובלת גם על הנתבעים, לפיה רכיב הקמח המשמש לקונדיטוריה עומד על כ - 40% מהצריכה הכוללת של הקמח במאפיה, מתקבל, שעלות הקמח לקונדיטוריה עומדת על כ 24,000 ₪ לחודש, בעוד שעלות שאר החומרים עומדת על 116,000 ₪ )היקף השימוש בחומרי גלם אחרים לאפיית הפיתות הוא זניח, ראה סעיף 6 לקובץ תדריכים, ענף מאפיות פיתות(. מדובר ביחס אף גבוה מזה בו נקב מר גרין בחוות דעתו.

.11 חרף האמור, אני סבור שחוות הדעת של מר גרין מחייבת תיקון בשני נושאים. הנושא האחד נוגע למחיר הפיתות לצרכן ולמשקלן. הנושא השני עניינו באופי המכירות, תוך חלוקתן בין מכירות בסיטונות לבין מכירות קמעונאיות.

.12 אשר לנושא הראשון, על-פי תדריכי המס, היחס בין רכיב הקמח )מבחינת העלות( לבין עלות המוצר )הפיתה(, נגזר ממחיר הפיתה ומשקלה. כך, מטבלה מס' 2 בחוברת "קווי הנחה כלכליים לבחינת סבירות ההכנסה" לגבי מאפיות פיתות עולה, שככל שמשקל הפיתה גדל כן גדל חלקו של רכיב הקמח בעלות המוצר הסופי. מר גרין הניח בחוות דעתו שמשקל הפיתה המיוצרת במאפיה עמד על 80 גרם. על-פי נתון זה, ובהנחה שמחיר הפיתה היה 40 אג', מהווה מרכיב הקמח בפיתה 14% מעלות המוצר הסופי )ועל כך, תוך התאמה למדד מחירי הקמח, בוססה חוות דעתו של מר גרין(. אם מדובר, בפיתה שמשקלה 90 גרם, יעמוד )באותו מחיר של 40 אג' לפיתה( מרכיב הקמח על .15% אשר למחיר, באותם נתונים )80 ו 90 גרם( אך במחיר של 35 אג' לפיתה, יעמוד מרכיב העלות של הקמח מתוך מחיר המוצר הסופי, בפיתה שמשקלה 80 גרם, על 15% )במקום 14%( ובפיתה שמשקלה 90 גרם, על 17% )במקום 15%(. לשון אחר, ככל שמשקל הפיתה גדל ומחירה יורד, גדל מרכיב הקמח בעלות המוצר הסופי וקטן הפדיון ממכירתו.

.13 במקרה שלפנינו, ביסס מר גרין את חוות דעתו על כך שמחיר הפיתה עומד על 40 אג'. אלא שהעדויות מצביעות על כך שמחיר הפיתה יורד במשך היום. על-פי התצפיות שנערכו מטעמו של מר גריבה, מדובר בירידה חדה, שתחילתה בשעה ,13:00 אז יורד המחיר מ 3.5-4 ₪ ל 10 פיתות, ל 2.5-3 ₪ ל 10 פיתות עד השעה 20:00 ולאחר מכן ועד לסגירה, ל 2 ₪ ל 10 פיתות.

על-פי עדותו של מר ישראל אבוני )אחד העובדים( שאותה אני מעדיף, מדובר בירידה מתונה יותר, כאשר לאחר השעה 17:00 מורידים כל הסוחרים את המחירים ל 2.5 ₪, 2 ₪ ואפילו 1 ₪ ל 10 פיתות )עמ' 66(. גם מעדותו של החוקר איל אלייזה עולה שבשעה 20:15 הוא רכש פיתות בדוכן שברח' עץ חיים במחיר של 3 ₪ ל 10 פיתות. מאידך, עולה מהעדויות שבמאפייה שברחוב יפו 116 המחירים קבועים והם עומדים במשך כל היום על 5 ₪ ל 10 פיתות )עדותו של דוד לוי, בעמ' 91(. לעניין זה יש להביא בחשבון גם את העובדה, שהיקף המכירות היחסי לאחר השעה 17:00 מתוך סך המכירות במשך היום הוא נמוך יחסית, שכן מחצית התוצרת נמכרת, על-פי התצפיות של מר גריבה עד השעה .13:00


לאור נתונים אלה, אני סבור שיש להעמיד את המחיר הממוצע של הפיתה שנמכרה על-ידי העסק, על 3.5 ₪ ל 10 פיתות.

.14 אשר למשקל הפיתה, מר גרין ביסס את חוות דעתו, כאמור, על ההנחה שמשקל פיתה עומד על 80 גרם. בקובץ תדריכים ענף מאפיות פיתות נאמר "על-פי המקובל, משקל פיתה לאחר אפיה לא יפחת מ - 100 גרם, על-פי הממצאים העולים מביקורות בשטח, משקל הפיתה נע בין 80 ל - 120 גרם" )סעיף 1(. מר גרין עצמו לא שקל את הפיתות )עמ' 39(. אלי לוי העיד שמשקלה של הפיתה הוא 80 גרם. עדותו מבוססת, לדבריו, על שקילה של הפיתות )עמ' 46(. על-פי עדותו של מר אברהם לוי )אחד העובדים(, משקלה של פיתה הוא בין 90 ל 100 גרם )עמ' 68(. כך העיד גם מר דוד לוי )עמ' 82(.

בהעדר שקילה אובייקטיבית, ולאור תדריכי המס, מהם עולה שהמשקל הממוצע של נע בין 80 ל 120 גרם, אני סבור שיש להעמיד את משקל הפיתה, לצורך ההליך הנוכחי, על 90 גרם.

.15 המסקנה העולה מהאמור לעיל, היא שיש לתקן את החישוב שבחוות הדעת של מר גרין, באופן שהתחשיב יבוצע על יסוד ההנחות לפיהן משקל הפיתה עומד על 90 גרם והמחיר על 3.5 ₪ ל 10 פיתות. מכאן עולה, שמרכיב עלות הקמח בעלות המוצר הסופי עומדת על-פי טבלת תדריכי המס על 17% )נכון לשנת המס 91 ולפני עדכון מדד מחירי הקמח( במקום על 14% כפי שחושב על-ידי מר גרין. ההפרש עומד על כ ,21.43% ומשמעותו, לאחר עדכונו לפי מדד מחירי הקמח )לפיו הגיע מר גרין בחוות דעתו למסקנה שמרכיב הקמח במוצר הסופי )פיתה( עומד על כ 24%(, שמרכיב הקמח בעלות המוצר הסופי )פיתה( עומד על כ - .29%

.16 תיקון נוסף שיש לבצע בחוות דעתו של מר גרין, נוגע לחלוקת המכירות בין מכירות בסיטונות לבין מכירות בקמעונות. לנושא זה חשיבות רבה על-פי תדריכי המס, שכן רכיב הקמח והחומרים האחרים בעלות המוצר הסופי גדולה במכירה בסיטונות, במידה ניכרת לעומת מכירה בקמעונות.

על יסוד כך, נקבע בקובץ התדריכים לענף הקונדיטוריות כי:

"לאחר סיווג העסק יש לאמוד את שיעור המכירות הקמעוניות והסיטונאיות. מהחלוקה הנ"ל ניתן לקבל את אחוז העלות המשוקלל".

מר גרין יצא בחוות דעתו מהנחה שהשיווק הינו רובו ככולו שיווק קמעונאי וזאת על יסוד מה שנאמר לו על-ידי בניו של התובע )עמ' 27(, אולם, בחוו"ד המשלימה גם הוא מציין כי היו מכירות בהיקף גדול גם ללקוחות מוסדיים. כדבריו:

"לדברי התובעים, בתצהיר העדות הראשית שלהם, בשנים שנבדקו על-ידי, מכרה המאפיה מוצרי מאפה שונים בהיקפים גדולים ביותר לעשרות סיטונאים ובהם בתי מלון, אולמות ארועים, מסעדות, דוכני מזון מהיר, בית חולים "שערי צדק", ישיבות ותלמודי תורה, שירותי קייטרינג, סופר מארקטים, חנויות מכולת ואחרים".

גם מר יוסי לוי ציין בתצהיר עדותו הראשית:

"לשותפים היו לקוחות עסקיים גדולים וקבועים במשך שנים רבות להם סופקו מוצרי

רתויב תולודג תויומכב והפאמ. םיעוריאו החמש תומלוא ויה הלא תוחוקל ןיב, יתב ןולמ, וגנירטייק יתורישו תודעסמ"

)סעיף 33.1 לתצהיר(.

בעדותו ציין מר גרין כי חלק הארי של הקונדיטוריה, כ-90-95 אחוז, מופנה למכירה קמעונאית. לנתון זה לא הובאו תימוכין בעובדות שהוכחו. יתר על כן, נתון זה גם אינו תואם את הגדרת העסק )שסווג על ידו על-פי סעיף 2)ב(( )עמ' 34(, שהוא עסק שבו חלק מהתוצרת נמכר בסיטונות לעסקים אחרים )עמ' 33-34(. הנחה זו, לפיה חלק מהמכירות נעשה בסיטונות, לא באה לידי ביטוי בחוות הדעת, שבה מרכיב חומרי הגלם בעלות הסופית של המוצר חושב על בסיס ההנחה שמדובר במכירה קמעונאית.

.17 על יסוד עדויות אלה, ובהעדר חלוקה מדויקת בין מרכיב המכירות הקמעונאיות למכירות בסיטונות, אני מעריך לצורך הערכת רווחי המאפייה בשנים הרלבנטיות, שהחלוקה בין מכירות קמעונאיות לבין מכירות בסיטונות הייתה שווה )50:50(.

.18 על בסיס הנחות אלה ועל יסוד קובץ תדריכי המס, אני מעריך את מרכיב עלות הקמח בייצור הפיתות, בשיעור של 30% )ראה טבלה 8 בקובץ תדריכים לענף מאפיות פיתות(, ואת מרכיב עלות חומרים הגלם )קמח וחומרים אחרים( בקונדיטוריה, על .35%

.19 על יסוד אותן הנחות, ולאור כך שעלות הקמח המשמש לייצור פיתות עומדת על 435,940 ₪, מתקבל שסך מכירות הפיתות עמד על 1,453,133 ₪. מכירת מוצרי הקונדיטוריה עמדה, על בסיס ההנחה שעלות חומרי הגלם במוצרי המאפה עמד על 1,162,508 ₪, על 3,321,451 ₪. מכאן, שסה"כ המכירות השנתיות של המאפייה עמדו בתקופה הרלבנטית על 4,774,584 ₪.

.20 מסכום המכירות הכולל יש לנכות את השימוש העצמי של המאפייה בפיתות המחולקות לעובדים, שאינן עומדות בשל כך להפצה ללקוחות.

בעדותו, אמר הכלכלן גריבה, כי הפיתות מחולקות לעובדים הערבים ולעוד עובד בוקר, וכי מספרם של העובדים הערבים הוא בסביבות 16-18 עובדים )עמ' 114 לפרוטוקול( .

העובד אברהם לוי העיד, כי כל העובדים לוקחים פיתות בסוף היום, לכל עובד מגיעות 20 פיתות ופועלים ערבים לוקחים ,50 ,30 60 פיתות, "לוקחים בלי חשבון" )עמ' 70 לפרוטוקול(.

העובד עבדאללה ג'מהור העיד כי הוא עצמו לוקח 30-40 פיתות ביום-יום וביום שישי 50-60 פיתות )עמ' 74 לפרוטוקול(.

לאור עדויות אלה מקובל עלי שיש להביא בחשבון את השימוש העצמי של עובדי המאפייה בפיתות המיוצרות, שאותו יש לנכות מסכום ההכנסה הכולל. זאת, על בסיס צריכה יומית של כ 35 פיתות לעובד, 22 עובדים, ומחיר של 0.35 ₪ לפיתה, סה"כ כ 84,000 ₪ לשנה.


בניכוי הצריכה העצמית האמורה, תעמוד ההכנסה הכוללת של המאפייה על 4,690,584 ₪ לשנה.

.21 נותר לבחון את הוצאות המאפייה.

חומרי גלם:
מתחשיב עלות חומרי הגלם דלעיל, ממנו נגזרו ההכנסות הכוללות של העסק, עולה שהעלות השנתית לרכישת חומרי גלם )קמח ומוצרים אחרים( עומדת על 1,598,448 ₪ לשנה.

שכר עבודה:

על-פי חוות דעתו של מר גרין, שכר העובדה ל 20 פועלים לפי 3,000 ₪ לחודש לפועל, עמד על 720,000 ₪ לשנה.

על-פי חוות דעתו של מר גריבה, ההוצאה החודשית הכוללת על שכר עבודה עמדה על 150,000 ₪.

הכלכלן גריבה ערך רשימה של העובדים ומשכורותיהם, כאשר סה"כ השכר החודשי נטו עמד על 109,150 ₪ לחודש, כשסכום זה כולל את המשכורת המשולמת לנתבעים )8000 ₪ לכל אחד(, ובחישוב העלות למעביד, הכוללת תשלומי מס וביטוח לאומי, סה"כ 149,521 ₪ לחודש. מר גריבה הביא בחוות דעתו בחשבון את הסכום האחרון, של גילום המס ותשלומי הביטוח הלאומי, חרף העובדה, שאין חולק על כך, שבפועל העסק לא שילם סכומים אלה.

המידע שקיבל מר גרין מהתובעים, לפיו שכרו של כל אחד מהעובדים עומד על 3,000 ₪ לחודש, אינו נכון, גם לשיטתם של התובעים. כך העיד גם מר אלי לוי, כי אינו יכול לומר ששכרו הממוצע של פועל עומד על 3,000 ₪, ובהשיבו על השאלה מה היה השכר הממוצע הוא השיב: "אם אני לא טועה, 3,000 ₪- 3,500 ₪, זה בסדר. יש גם 4,000 ₪ ויש גם 5,000 ₪, אבל אני לא נכנסתי לזה" )עמ' 48(.

לפיכך, אני מעדיף את חוות דעתו של מר גריבה, שכללה פירוט מלא של השכר המשולם לכל העובדים )ראה נספח 8 לחוו"ד(. עדות זו תואמת גם את עדותו של יוסי לוי בהליך הביניים, בש"א ,3395/99 שהתקיים בפני כב' השופט חבש, לפיה שכר העבודה עומד על כ-25,000 ₪ לשבוע )עמ' 2 לפרוטוקול,שם(.

בהקשר זה אציין, שמקובל עלי שיש לכלול בהוצאות שכ"ע של העסק סכום של 8,000 ₪ לחודש, לכל אחד מהנתבעים, שאין חולק על כך שבפועל עבדו בעסק.

מאידך, הואיל ואין חולק על כך שהעסק לא שילם בגין שכר העבודה מס הכנסה וגם לא ביטוח לאומי, אינני מקבל את הדרישה להוסיף על סכומים אלה גילום בגין הוצאות אלה בשיעור של .25%

התוצאה היא שההוצאה בגין שכר עבודה שאותה יש לנכות מההכנסות, עומדת על 109,500 ₪ לחודש, שהם 1,314,000 ₪ לשנה.


ארנונה, חשמל וסולר, מים וטלפון:


על-פי חוות דעתו של מר גרין, ההוצאה השנתית הכוללת עבור ארנונה, חשמל, סולר, מים וטלפון עומד על סכום של 150,000 ₪. אציין כבר עתה, שחוות דעת זו אינה עומדת בקנה אחד אם עדותו של יוסי לוי, לפיה רק עבור חשמל שילם העסק כ-12,000 ₪ לחודש.

על-פי חוות דעתו של מר גריבה, ההוצאה הכוללת בגין הפריטים הנזכרים עמדה על 15,000 ₪ לחודש, שהם 180,000 ₪ לשנה.

חרף אי מתן חשבונות מסודרים על-ידי הנתבעים, לא הייתה כל מניעה מלפני התובע להוכיח סכומים אלה באופן מדויק, שכן כולם אמורים להיות מעוגנים באסמכתאות אצל הרשויות הנוגעות בדבר. למרות זאת, התובעים לא פנו בעניין זה לרשויות ולא ביקשו לברר את היקף ההוצאות המדויק. כך העיד אלי לוי:

"ש. אתה פנית לחברת החשמל כדי לקבל ריכוז של ההוצאות של חשמל?
ת. לא. לא פניתי.
ש. אתה גם לא פנית אל עיריית ירושלים כדי לקבל נתונים על הארנונה?
ת. לא פניתי".

לאור כך, אני מעדיף לגבי פריטים אלה את ההוצאות כפי שהן מפורטות בחוו"ד של מר גריבה, בסכום של 180,000 ₪ לשנה.

שכר דירה עבור החנות ברח' עץ חיים:

מר גרין העריך את ההוצאה בפריט זה, על יסוד דבריהם של בניו של התובע לפיהם שכר הדירה עומד על 3,000$ לחודש, בסכום של 157,000 ₪ לשנה )ראה עדותו של אלי לוי, פ. ,10.12.00 עמ' 53(. מר גריבה נקב בחוות דעתו בפריט זה בסכום נמוך יותר, של כ 48,000 ₪ לשנה.

לאור עדותו של מר אלי לוי, אני מעדיף בעניין זה את האמור בחוו"ד של מר גרין, ומעמיד את ההוצאה בפריט זה על סכום של 157,000 ₪ לשנה.

הוצאות כשרות, בד"צ ומשגיחים:

לעניין זה אביא בחשבון את ההוצאה שנאמדה על-ידי חוות דעתו של מר גרין, בסכום של 120,000 ₪ לשנה.

אחזקה כללית והנהלת חשבונות:

מר גרין העריך הוצאה זו בסכום של 45,000 ₪ לשנה. מר גריבה העריך את ההוצאה בגין אחזקת ציוד בסכום של 2,000 ₪ לחודש ואת ההוצאה בגין הנהח"ש בסכום של 2,000ש"ח לחודש, סה"כ 48,000 ₪ לשנה.
אני מעריך הוצאה זו בסכום ממוצע )בין שתי חוות הדעת(, בסך 46,500 ₪ לשנה.

חומרי אריזה שונים:

מר גרין נקב בחוו"ד בסכום של 50,000 ₪ לשנה.


בחוו"ד של מר גריבה לא נזכר סעיף זה, אך נזכר סעיף שעניינו הוצאות כלליות )אחרות, כלשונו( בסכום של 84,000 ₪ לשנה.

גם כאן, אביא בחשבון ההוצאות הכללי, את הסכום הממוצע שבין שתי חוות הדעת, בסך של 67,000 ₪ לשנה.

הוצאות פחת:

מר גריבה ניכה מהכנסות העסק, בגין פריט זה, סכום של 72,000 ש"ח לשנה.

מר גרין לא כלל הוצאה זו בחוות דעתו, והוא העיד כי לא ביקש נתונים כלשהם לגבי ההשקעות בציוד או במקרקעין, כי לדעתו השקעות אלה אינן רלוונטיות:

"ש. לא שאלתי אותך על פחת אלא על עניין שבעובדה. האם ביקשת לקבל נתונים על רכישת ציוד?
ת. לא. כי זה לא רלוונטי.
ש. האם ביקשת לקבל, כעניין שבעובדה, השקעות במקרקעין, שיפוצים והכשרת שטח?
ת. לא. מאותה סיבה, הנושא של הרווחיות הוא שולי לחלוטין".

)פ. ,10.12.00 עמ' 29(.

אינני מקבל את טענתו של מר גרין, כי ההשקעות אינן רלבנטיות לצורך חישוב רווחי המאפיה.

אשר לסכום ההשקעות, מר דוד לוי ציין בתצהירו כי במשך השנים הושקעו בעסק כספים רבים בציוד, והוא פירט רשימה של מכונות שנרכשו בין השנים 1987 ל-1999 בעלות של לפחות 405,000 דולר.

בנוסף פירט מר דוד לוי בתצהירו, השקעות כספיות שונות שהושקעו בהרחבת מבנה המאפיה, בכלל זה: "רכישת הזכויות בנכס ברח' ולרו 14 עבור 17,500 דולר והקמת מבנה בעלות של כ-100,000 דולר, שיפוץ האגף הישן של המאפיה ברח' ולרו 9 בעלות שבין 100,000 ל-120,000 דולר, רכישת זכויות של דיירות מוגנת בשנת 1992 ממשגב לדך תמורת 130,000 דולר ושיפוצים נוספים בסכומים של עשרות אלפי דולרים.

דוד לוי אמנם לא הציג קבלות על ביצוע השיפוצים, הואיל ולדבריו, " עבדו אנשים שלא רצו קבלות" )פ. ,2.1.01 עמ' 84(. עם זאת, גם בניו של התובע לא חלקו על כך שבוצעו במאפייה במשך השנים שיפוצים. כך העיד מר יוסף לוי:

"אני ידעתי שעושים שיפוצים, ידעתי שבונים שטח מסוים, ידעתי שקונים מכונות אבל לגבי המחירים אף פעם לא עדכנו אותי...

ש. וזה יהיה גם נכון מצידי לומר, שכל הציוד שנרכש, כל המכונות, התנורים שנרכשו מ-91 ואילך, אתה ידעת עליהם?
ת. ידעתי".
)עמ' ,8 12.4.00(.
לאור עדויות אלה אני מקבל בנושא זה את חוות דעתו של מר גריבה, ומעריך, על יסודה, את העלות השנתית של הפחת בסכום של 72,000 ש"ח.


הוצאות מימון:

מר גריבה ניכה בגין הוצאה זו סכום שנתי של 60,000 ₪. מר גרין לא כלל הוצאה זו בחוו"ד והוא גם לא בדק את הוצאות המימון של המאפיה:

"ש. במקרה שלנו, אתה לא יודע איזה השקעות במימון בנקאי נעשו?
ת. לא יודע.
ש. זאת אומרת, אתה לא יכול לומר לבית המשפט אלה עלויות מימון היו למאפיה?
ת. בחוות הדעת הראשונה לא ידעתי. אבל בחוות הדעת השנייה קיבלתי תימוכין, והתברר שרוב הנתונים שהוגדרו פה על-ידי הוכחו כנכונים. ואפילו הייתי זהיר מדי בהערכת הרווח".

)פ. ,10.12.00 עמ' 31(.

לא ברור לי אילו תימוכין קיבל מר גרין לביסוס חוות דעתו בדבר העדר הוצאות מימון, ומסקנתו בעניין זה, לפיה העסק לא נשא בהוצאות מימון אינה סבירה בעיני.

לאור כך, אני מקבל גם בנושא זה את חוות דעתו של מר גריבה, ומעמיד את הוצאות המימון של העסק על סכום של 60,000 ₪ לשנה.

גניבות:

בתצהירו, מציין דויד לוי מקרה של עובד במאפייה שנהג לגנוב מהקופה במשך שנים. העובד הודה בגניבה של 1500 ₪ לחודש במשך 4 שנים והורשע בגניבה של 70,000 ₪. גזר דינו של העובד צורף לתצהיר.

העובד ישראל אבוני העיד, לגבי אנשים הקונים פיתות, כי "..לפעמים הם אומרים שהם לוקחים שקית אחת אבל הם לוקחים שניים. אני לא מרגיש" "אבל אני בד"כ תופס אותם." )עמ' 67 לפרוטוקול(.

מר גריבה ניכה מהמחזור היומי 10% בגין גניבות.

לעניין זה מקובלת עלי טענתו של מר גרין, שאין לניכוי זה כל בסיס בחומר הראיות, וכי אין זה מתקבל על הדעת, שבעלי המאפיה ישלימו עם גניבות בהיקף של 10% מהמחזור, המביאות לאובדן הכנסות של 440,000 ₪ לשנה )לפי שיטתו של מר גריבה(, סכום העולה פי שלוש על רווחי המאפייה )גם זאת לפי שיטתו של מר גריבה(.

גם על-פי עדותו של מר ישראל אבוני עולה, כי בד"כ הוא משגיח בגניבות ומונע אותן מראש. בכל מקרה, אין סיבה להניח שדווקא מאפייה זו סובלת ממכת גניבות גדולה מאלה הנוהגות במאפיות אחרות, ויש להניח ששיקול זה הובא בחשבון על-ידי שלטונות המס בעת עריכת קובץ התדריכים וחישוב ההכנסות שניתן להפיק מכמות נתונה של חומרי גלם המשמשים לייצור תוצרת המאפיה.

סכום ההוצאה הכולל על ניהול העסק, כולל חומרי גלם ושכר עבודה, עומד אפוא על 3,614,948 ₪.

יתרת ההכנסה נטו של העסק עמדה אפוא על סכום של 1,075,636 ₪ לשנה.

חלקו של התובע בהכנסה זו עומד על סכום של 358,545 ₪ לשנה.

.22 מכירות מוצרים קנויים ועונתיים.

בחוות דעתו ציין מר גרין, שלפי המידע שקיבל מבניו של התובע, המאפייה הרוויחה רווח נוסף בסכום של כ - 160,000 ₪ לשנה ממכירת מוצרים קנויים ומוצרים עונתיים. מוצרים אלה כוללים, לדבריו, קוגל, סופגניות, בייגלה, ביסקוויטים, ביסלי ובמבה. עם זה, ציין מר גרין בחוות דעתו, שעל-פי הנחייה שקיבל מב"כ התובע, הוא אינו כולל הכנסות אלה בשלב זה בחישוב הכנסות העסק.

ב"כ התובע לא ביקש גם בסיכומיו להוסיף הכנסה זו באופן ישיר להכנסות העסק ולגזור ממנה את חלקו של התובע בהכנסות אלה, אך הוא ביקש להביא הכנסה זו בחשבון לצורך קיזוז הסכומים ששולמו על-ידי הנתבעים לתובע, באופן שימנע את ניכויים מהכנסות העסק שיוכחו על-ידי התובע.

הראיה היחידה בנושא זה באה בתצהיריהם של יוסי ואלי לוי. מר יוסי לוי טען בעניין זה בתצהירו כי "ידוע לי כי במשך השנים מכרה המאפייה כמות של כ- 200 יחידות קוגל בסוף השבוע וכן עוגיות ביגלה וביסקוויטים ממפעל "ביסקוויט הדר" וממפעל "בייגל" ומוצרים נוספים ממפעלי "חטיפי העמק".

דוד לוי לא חלק בתצהירו על כך שהמאפיה אכן מכרה מוצרים אלה, אך לטענתו, מדובר בכמויות פחותות בהרבה ובמחירים נמוכים, מאלה שלהם טענו בניו של התובע.

.23 לדעתי, תצהיריהם של יוסי ואלי לוי אינם מניחים תשתית עובדתית מספקת, כדי לבסס עליה הערכה של הכנסות העסק ממכירות אלה. ראוי גם לציין, שהסופגניות מיוצרות במאפיה וכמות הקמח הנרכשת על-ידי המאפיה לשם ייצורן, כבר הובאה בחשבון לצורך חישוב ההכנסה הכוללת של המאפיה.

.24 התובע עבר אירוע מוחין ראשון, בשנת 1987 ותביעתו נסבה על חלקו ברווחי המאפייה החל משנה זו.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם להתיישנות אותו חלק של התביעה המתייחס לתקופה שקדמה ליום 26.5.92 )שבע שנים לפני הגשת התביעה(.

התובעים טוענים שהתביעה לא התיישנה, זאת בהסתמך על סעיף 11 לחוק ההתיישנות תשי"ח ,1958 הקובע:

"בחישוב תקופת התיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס: היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".

בפסיקה, פורש המושג חולה נפש שבסעיף זה ככולל גם ליקוי שכלי:

"אם נשווה לנגד ענייננו את תכלית ההוראה שבסעיף 11 לחוק כפי שהוסברה בפרשת בנבנישתי )1( הנזכרת, הרי אין כל הגיון ענייני לשלול מתובע, שאינו יכול לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי )להבדיל ממחלת נפש( את העיכוב שבמרוץ ההתיישנות. אין למצוא כל נימוק סביר אשר ייחד את מחלת הנפש מליקוי שכלי בעל תוצאות זהות. זה מקרה קלאסי של שימוש בהיקש, דהיינו ברעיון לדמות מילתא למילתא. ממילא

אין מקום לאמץ את הפרשנות החלופה של הסדר שלילי".

)ע"א 3622/96 ע' חכם ואח' נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב)2( 642,645).

התובע עבר כאמור אירוע מוחין ראשון, בשנת .1987
על-פי אבחון נוירופסיכולוגי, מיום 15.3.94 שנעשה ע"י ד"ר שרייבר, פסיכיאטר מומחה, ואורלי שלם, פסיכולוגית שקומית, נקבע כי "אין ספק שהתובנה והשיפוט של האיש פגועים בצורה קשה והוא לחלוטין אינו מסוגל לנהל את ענייניו".

ביום 21.5.94 עבר התובע אירוע מוחי נוסף ומצבו הדרדר.

ביום 8.12.94 מינה ביהמ"ש את עו"ד דורון לנגה כאפוטרופוס זמני על התובע. )על-פי בקשה מיום 21.7.94 (.

אבחונים נוספים נעשו לתובע על-ידי ד"ר שרייבר בימים 11.5.98 ו,-11.12.98 בהם ציין המומחה כי התרשם מהידרדרות בולטת נוספת במצבו השכלי של התובע והמליץ למנות לו אפוטרופוס לכל עניין לצמיתות. המומחה גם ציין כי ההפרעה ממנה סובל התובע החלה עוד באותו אירוע מוחי ראשון , אותו עבר בשנת .1987

בתחילת 1998 הגישו בניו של התובע בקשה בהסכמה להחלפת האפוטרופוס, וביום 6.7.98 הוצא צו למינויים של יוסי ואלי לוי, בניו של התובע, כאפוטרופוסים.

לאור מסמכים רפואיים אלה, גם אם תחילתה של ההפרעה ממנה סובל התובע עוד בעת האירוע הראשון, בשנת ,1987 ספק בעיני אם ניתן לקבוע שהתובע היה במצב בו הוא לא יכול היה לדאוג לענייניו בשל הליקוי השכלי ממנו סבל מאוחר יותר, כבר בעת האירוע הראשון והיה נתון כבר אז במצב של "מחלת נפש" כמשמעותו בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.

אשר לעיכוב מרוץ ההתיישנות בתקופה שבה טרם נודעו לאפוטרופוס של התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, אין לפני ראיה על כך, שעו"ד לנגה, או בניו של התובע שמונו כאפוטרופסיו כבר ביום ,6.7.98 לא ידעו על העובדות המהוות את עילת התביעה.

בכל מקרה, לנושא ההתיישנות אין נפקות של ממש בתביעה שלפנינו. זאת, לאור העובדה שהראיות שבאו לפני התייחסו ממילא רק לתקופה שבין 1993 ל .1998 אין לפני כל ראיות שהן לגבי פעילות המאפייה, הכנסותיה ורווחיה בתקופה שקדמה לשנת ,1993 ומימלא לא ניתן לפסוק לתובע כספים כלשהם בגין תקופה זו.

.25 מחלקו של התובע ברווחי המאפייה יש לנכות את הסכום השנתי שקיבל מהנתבעים. התובע מודה בסיכומיו בתשלום שנתי של 53,333 ₪. התובע אמנם אינו מפרט כיצד הגיע לסכום זה, ומסתבר שמדובר בסכום המתקבל מחלוקת סכום ההכנסה הנוסף שלו טען התובע )160,000 ₪( בשלוש. עם זאת, התובע נתפס על הודאתו בסכום זה.

דוד לוי טען בתצהירו לסכומים גבוהים יותר ששילמו הנתבעים לתובע. לדבריו, קיבל התובע סכום חודשי של למעלה מ-4,000 ₪, ובנוסף, דמי מזונות ששולמו לגרושתו עבור ילדיו הקטינים עד שנת 1995 בסכום של 1,500 ₪ לחודש. הנתבעים גם נשאו, לטענתו של דוד לוי, בהוצאות החזקת הדירה בה התגורר התובע עם אשתו השניה,

בסכום של כ- 1,300 ₪ לחודש, רכשו עבורו מוצרים שונים במכולת בסכום ממוצע של כ-1,000 ₪ לחודש, שילמו לו הוצאות החזקת רכב בסכום של כ-5,000 ₪ לשנה ומימנו את חופשותיו השנתיות בסכום של כ-8,000 ₪ לשנה. בנוסף נשאו הנתבעים, לטענתם, בהוצאות מזדמנות שונות של התובע, בכלל זה רכישת ציוד חשמלי והוצאות נוספות והם גם נשאו בהוצאות בגין שמחות משפחתיות של ילדיו של התובע )בר-מצווה וחתונות(.

ב"כ הנתבעים לא נקב בסיכומיו בסכום מפורש לעניין זה, אך טען, כי הנתבעים העבירו לתובע סכומי כסף והטבות בשווה כסף, שערכם המצטבר הוא בגובה המשיכה שהם עצמם משכו מהשותפות או קרוב מאד לכך. ב"כ הנתבעים לא ציין מה הסכום שמשכו הנתבעים מהשותפות, ואם נפנה בעניין זה, כדי להשלים את טיעונו, לחוות דעתו של גריבה, נקבל כי מדובר במשיכות שנתיות בסכום של 60,000 ₪ בצירוף שכר חודשי של כ-8,000 ₪, סה"כ 68,000 ₪. דא-עקא, ב"כ הנתבעים לא פירט כיצד הגיע לתחשיב זה.

אשר לטענותיו של דוד לוי בתצהירו, מחקירתו הנגדית של עד זה עולה, שלא ניתן לבסס את החישוב על סכומים בהם נקב בתצהירו. כך, למשל, כאשר נשאל אם נכון הדבר, שהסכום של 1,000 ₪ לשבוע שולם לתובע רק בשנתיים האחרונות וכי בעבר קיבל סכומים נמוכים יותר, הוא השיב:


"ש. אתה שילמת לניסים בתקופה האחרונה 1,000 ₪ לשבוע?
ת. כן.
ש. זה התחיל ב-500 ₪ לשבוע?
ת. זה לא עניין שהתחיל ונגמר. זה עניין שאחי, הוא האח הגדול, ונתנו לו את כל מה שהיה צריך. ,500 800 או 1,000 - איך שזה עלה. כל מה שהיה צריך הוא קיבל...
ש. כשהוא חלה, והפסיק לעבוד, נתתם לו 500 ₪?
ת. אני לא זוכר. יכול להיות. דאגנו תמיד למחסורו, לא התייחסנו לסכום, ,500 ,600 800 ₪.
ש. זה נכון שזה עלה ל- 1,000 ₪ בערך לפני שנתיים?
ת. שנתיים/שלוש, זה לא רלבנטי...".

)עמ' 80 לפרוטוקול(.

תשובות מתחמקות אלה אינן מאפשרות לבסס את חישוב התשלומים ששולמו לתובע על-ידי הנתבעים על תצהירו של דוד לוי.

לאור כך, אביא בחשבון לעניין זה את הסכום שבו מודה התובע, בסך של 53,333 ₪ לשנה.

.26 לאור האמור לעיל, חלקו של התובע ברווחי המאפייה עומד על סכום של 358,545 ₪ לשנה, על-פי ערכים כספיים לשנת .1998 מסכום זה יש לנכות את הסכום השנתי שקיבל התובע מהנתבעים בסך של 53,333 ₪ לשנה. יתרת הסכום המגיעה לתובע עומדת, לפיכך, על 305,212 ₪ לשנה. הסכום הכולל אשר מגיע לתובע לגבי התקופה שתחילתה בשנת 1993 ועד לסוף שנת ,1998 עומד, לפיכך, על 1,831,272 ₪.

.27 התובע ביקש בכתב תביעתו סעדים נוספים:

הסעד האחד היה מינוי מנהל מיוחד מטעם בית המשפט אשר ינהל את המאפיה. סעד

זה נזנח על-ידי ב"כ העותרים בסיכומיו ועל כן לא אדון בו.

הסעד השני היה להורות בצו הצהרתי, כי התובע זכאי לקבל שליש מכל רווחי השותפות המנהלת את העסק.

לסעד זה התובע אמנם זכאי. עם זאת, כדי להסיר ספק, אבהיר שסעד זה יפה כל עוד השותפות אכן מתנהלת במתכונתה הנוכחית שבה התובע מחזיק בשליש מהשותפות.

סעד נוסף שהתבקש היה, ליתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים להימנע מלנקוט בפעולות לשם הוצאת האפוטרופוסים על התובע ו/או מניעת כניסתם לשטחי העסקים וכן להימנע מלעשות כל פעולה לסגירת העסקים ו/או להוצאת כל ציוד מהם.

סעד זה הנו סעד כללי וגורף מדי. לא ניתן ליתן מראש צו שיסדיר את יחסי הצדדים ויצפה כל מחלוקת העשויה להתגלות ביניהם מראש.ככל שהנתבעים יבקשו בעתיד למנוע מהתובע או מהאפוטרופוסים להיכנס לשטחי המאפיה או יבקשו לסגור ולחסל את עסקי המאפיה ו/או להוציא ציוד מהמאפיה, לא יהיה מנוס מכך שהצדדים ישובו ויבחנו את זכויותיהם ההדדיות בעניינים אלה בהתדיינות נפרדת, על רקע מצב הדברים כפי שיהא אותה עת.

הוא הדבר לגבי הבקשה ליתן תוקף של צו קבוע לצווים הזמניים שניתנו במסגרת בש"א .3395/99

.28 התוצאה היא שאני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,831,272 ₪. על סכום זה )שחושב על-ידי מר גרין במונחים של שנת 98'( ייווספו הפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה מאז 1.7.1998 ועד היום, וכן ריבית שנתית בשיעור של 4% לשנה החל מיום 1.1.1996 ועד היום.

אני מצהיר, בכפוף לאמור לעיל, כי התובע זכאי לקבל שליש מכל רווחי השותפות המנהלת את העסק.

אני מאשר את העיקולים שהוטלו במסגרת הבקשות להטלת עיקולים זמניים בתיקי בש"א 3130/99 ו,-5076/01 עד לסכום פסק הדין דלעיל.

אני מחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט של התובע, בכלל זה באגרת המשפט לגבי הסכום שנפסק דלעיל ובנוסף, בשכ"ט עו"ד בסכום של 500,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כא' באב תשס"ג )19 באוגוסט 2003(, בהעדר.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

י' עדיאל, שופט