|
בבית המשפט
העליון
על"ע 6038/04
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
אילן ג'ורג'י
נ ג ד
המשיב:
לשכת עורכי הדין בישראל
ערעור על החלטת הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין
תאריך הישיבה:
כ"ו בחשון התשס"ה
(10.11.04)
בשם המערער:
עו"ד אהוד עזורי; עו"ד גד קינן
בשם המשיב:
עו"ד משה עליאש
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. לפנינו ערעור על החלטת הועד המרכזי של לשכת
עורכי הדין שלא לאפשר למערער להתחיל את התמחותו עד דצמבר 2008. השאלות
המרכזיות הטעונות הכרעה הן האם זכאית לשכת עורכי הדין להביא צו שירות
לתועלת הציבור, שניתן ללא הרשעה, במניין שיקוליה בהחלטתה לאשר תחילת
התמחות, והאם יש משמעות לאופן בו הגיע לידיה המידע אודות הצו.
העובדות
2. ביום 6.10.2002 הגיש המערער למשיבה (להלן:
הלשכה) בקשה להירשם כמתמחה וציין בה כי ישנו תיק חקירה פתוח נגדו,
העומד להיסגר. הוא נדרש לשלוח ללשכה פרטים בעניין התיק. בתשובתו ציין
את מספר הפ"א ועוד ציין כי מבירור שעשה "אין חומר ראיות מספיק להגשת
כתב אישום". על תשובתו הגיבה הלשכה וביקשה לקבל פרטים על נושא החקירה.
בשלב זה, ביקש המערער להקפיא את בקשתו וציין כי עם מתן החלטת הרשויות
בעניינו הפלילי, יגיש בקשה חדשה להירשם כמתמחה.
3. בסופו של דבר הוגש כנגד המערער כתב אישום,
בו נטען, כי בשנת 1998, עבר עבירה של סיוע לביצוע עבירת עוון. וכך נטען
בכתב האישום:
"כתב – אישום מתוקן
א. העובדות:
1. בסוף שנת 1998 או סמוך לכך, פנה הרצל נמרודי
(להלן: המתלונן) למוטי בן דוד (להלן - בן דוד) לצורך טיפול בחוב שלו
למס הכנסה בגין שנות המס 1994-1996, חוב שעמד באותה עת על סך של
כ-160,000 ש"ח.
2. בן דוד עבד באותה עת בחברת אורטל (להלן - החברה)
שעסקה במתן שירותי הוצל"פ, אותה ניהל הנאשם.
3. בן דוד הציג למתלונן מצב כוזב לפיו יוכל להפחית
את חובו למס הכנסה ל-32,000, ועבור הטיפול יגבה ממנו שכר טרחה של 5,000
ש"ח.
4. המתלונן מסר לבן דוד סכומים שונים במזומן ובצ'קים
ובן דוד מסר למתלונן כי תיקו במס הכנסה נסגר. הנאשם לא היה מודע למה
שסוכם בין המתלונן לבן דוד עד לאותה עת.
5. המתלונן, שקיבל הודעה כי השיקים שמסר נמסרו לגורם
שלישי ולא למס הכנסה, ביטל את השיקים המפורטים לעיל, ופנה לנאשם כדי
שיסדיר את ענייניו. הנאשם הצהיר בפניו כי בן דוד כבר לא עובד אצלו,
והוא יערוך את הבדיקות הנדרשות בנושא.
6. המתלונן העביר לידי הנאשם צ'קים ע"ס 8000 ש"ח
בעבור הטיפול הנ"ל.
7. הנאשם פנה לבן דוד, שכבר פוטר מן החברה באותה עת,
וביקש לברר עימו מעשיו. בן דוד מסר לנאשם כי העביר את הכספים דרך איש
קשר לפקידי המס וכי תיקו של המתלונן סגור. הנאשם ביקש מבן דוד שימציא
לו מסמכים המצביעים על כך.
8. בן דוד מסר לנאשם שני מסמכים מזוייפים, הנחזים
להיות אישורים ממס הכנסה, חתומים ע"י מפקח מורשה של מס הכנסה בשם בני
צוברי, ובהם נטען במירמה כי בתיקו של המתלונן נקבע כופר בסך 32,000 ש"ח
וכן קנס בסך 2,500 ש"ח.
9. הנאשם הציג את המסמכים בפני המתלונן וביקש ממנו
לעמוד בהתחייבויותיו בעבור הצ'קים, שכן בן דוד עשה את המוסכם ביניהם
והתיק סגור.
10. הנאשם ידע כי בן דוד קשר קשר עם אחרים במטרה לסגור
תיקים של המתלונן, באופן שהמטרה הכשרה תושג באמצעים אסורים, ובהמציאו
המסמכים לידי המתלונן, סייע הנאשם לבן דוד להשיג מטרה כשרה באמצעים
אסורים.
ב. הוראת החיקוק לפיה מואשם הנאשם:
סיוע לקשירת קשר להשיג מטרה כשרה באמצעים אסורים -
עבירה לפי סעיף 500(8) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977."
4. במסגרת הסדר טיעון הודה המערער בביצוע
העבירה שיוחסה לו. ביום 9.2.2004, לאחר קבלת תסקיר מבחן, החליט בית
משפט השלום בתל אביב-יפו כי בגין העבירה בה הודה המערער יוטל עליו צו
שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.
5. יום לאחר מתן הצו ללא הרשעה פנה בכתב עו"ד
פסקא ללשכה, כדי לבדוק האם ניתן לשקול אישור התמחות למערער, בטרם ישלים
את עבודות השירות. זאת, מהטעם שעבודות השירות ניתנו ללא הרשעה. עו"ד
פסקא צרף למכתבו את החלטת בית משפט השלום. סמנכ"ל הלשכה, הגב' אופיר,
השיבה לעו"ד פסקא כי אין זה ראוי שבזמן ריצוי העונש, הלשכה תאשר
התמחות. רק לאחר תום ריצוי עבודות השירות, כך הוסיפה, יש לפנות בבקשה
חדשה ובמסגרתה יהיה על המערער להמציא את כתב האישום שהוגש נגדו.
6. המערער סיים את ביצוע עבודות השירות ביום
17.3.2004. ביום 22.3.2004 פנה עו"ד פסקא פעם נוספת ללשכה ודיווח כי
המערער אכן סיים את עבודות השירות שהוטלו עליו וכי מתבקש אישור לרישום
התמחותו מיום 21.3.2004. למכתב זה צרף עו"ד פסקא את כתב האישום המתוקן
שהוגש נגד המערער, כפי שנתבקש.
ועדת ההתמחות הארצית של הלשכה (להלן:
הועדה) דנה בבקשתו של המערער ביום 18.4.2004. המערער הוזמן טלפונית
והופיע בפני הועדה. הוא נחקר על עניינים הנוגעים לאישום הפלילי
ובפרוטוקול הישיבה נרשמו, בין השאר, הדברים הבאים:
"...במסגרת בקשתו להירשם כמתמחה אצל עו"ד רון פסקא
ממרץ 2004 הוא מדווח על כתב אישום, כדלהלן:
כתב האישום הוגש בשנת 2002 בבית משפט השלום בתל-אביב.
כפי שעולה מהעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן,
מדובר באירועים שהתרחשו בסוף שנת 1998, עת פנה המתלונן לעובד של חברה
בשם 'אורטל', אותה ניהל מר ג'ורג' אילן, בכל הנוגע לטיפול בחוב שלו במס
הכנסה.
המבקש הודה בפני השופט כי ידע שהנאשם האחר (עובד של
החברה – בן דוד מרדכי) קשר קשר עם אחרים במטרה לסגור תיקים של המתלונן
במס הכנסה באמצעים אסורים וסייע לו במסירת מסמכים המיועדים למטרה זו.
העונש שהוטל עליו ביום 9.2.04 הוא צו לשל"צ ללא הרשעה.
השל"צ בהיקף של 140 שעות. סכום של 10,000 ₪ הפקיד המבקש כפיצוי עבור
המתלונן.
סיים את ביצוע צו השל"צ ביום 17.3.04.
הוזמן להופיע בפני הועדה בישיבתה ביום 18.4.04."
כן נרשמו חלופי הדברים הבאים עם חברי
הועדה:
"ג'ורג'י
...לעניין כתב האישום – ניהלתי באותה עת חברה בשם
אורטל שעסקה במתן שירותי הוצל"פ. העסקתי בחברה עובד שהיה מפקד שלי בצבא
ושם הכרתי אותו. הוא היה חוקר ואמרתי לו בו ותעבוד אצלי. בדיעבד נודע
לי כי הוא עשה עסקה לפיה יפתור למתלונן חוב במס הכנסה.
האירוע קרה בסוף שנת 1998. כעבור זמן בא אלי המתלונן
שהיה בעל מכולת ואמר לי כי עשה עסקה עם העובד של[י], נתן לו שיקים והם
לא הגיעו למס הכנסה. אמרתי למתלונן שאני אדבר עם אותו עובד ואבדוק
איפוא הנושא עומד. ביקשתי ממנו שכ"ט על הקשר שאצור עם העובד לשעבר,
והוא נתן לי שיקים.
פגשתי את העובד שלי לשעבר והוא אמר לי שהוא ניגש למס
הכנסה, טיפל בתיק וסגר למתלונן את התיק, ואמר לי באיזה מספרים הוא סגר.
ביקשתי ממנו לקבל את הדברים בכתב, והוא הציג בפני את המסמכים שחתומים
ע"י פקיד שומה. אני לא מבין במסמכים האלה, לקחתי אותם והבאתי אותם
למתלונן ואמרתי לו שהכל בסדר.
היום אני יודע שההסדר היה נכון אבל המסמכים היו
מזוייפים. שני שיקים הגיעו לצד ג' והוא תבע אותם. המתלונן ביקש שאני
אטפל בשיקים, כי זו הייתה העבודה שלי.
חבר ועדה:
תסביר לי למה הכוונה בסעיף 10 בכתב האישום – 'הנאשם
ידע כי בן-דוד קשר עם אחרים במטרה לסגור תיקים של המתלונן באופן שהמטרה
הכשרה תושג באמצעים 'אסורים'. מהם אותם אמצעים אסורים?
ג'ורג'י
אני על כתב האישום הזה הודיתי, והפרקליטות נתנה לי
להבין שאם אני לא אודה, התיק יגרר הרבה שנים ואני רוצה להיות עורך דין.
פיציתי את המתלונן, זה היה הייעוץ המשפטי שקיבלתי כדי
לגמור את העניין. זה משהו שבא עלי משום מקום. יש לי שלושה ילדים, ואני
במשרד רון פסקא כטרום מתמחה.
אני כיום בן 41 שנים, קרוב לשנתיים אני עובד כטרום
מתמחה. אני מאוד רוצה להיות עורך דין. לא נרשמתי בשעתו כמתמחה בגלל
שהגישו נגדי כתב אישום וחיכיתי עד לתום המשפט, ואחרי ריצוי השל"צ.
אני לא חשבתי לרגע שמנסים פה לשחד מישהו, אלא שיש פה
פרוטקציה, וזה הדבר היחיד שידעתי.
חבר ועדה:
אבל הודת באלמנט של שימוש האמצעי אסור.
ג'ורג'י
הודיתי על מנת לסיים את התיק עפ"י ייעוץ משפטי
שקיבלתי.
אני מאוד מבקש שתתחשבו במכלול הנסיבות. אני אדם
נורמטיבי ומתפקד לאורך שנים באופן תקין. אני מביע חרטה על הכשלון שלי
באירוע.
אני מבקש מאוד שתאשרו לי היום להירשם כמתמחה.
מודה למר ג'ורג'.
חבר ועדה:
כנראה שגם הפרקליטות וגם עורך הדין שלו חשבו שהתיק
יסתיים בכלום. אני לא מאמין שמישהו חשב שהוא ידע שיש שם שוחד. הייתי
קוצב מספר חודשים בודדים בלבד להמתנה.
חבר ועדה:
הוא למעשה תיווך בין העובד שלו לבעל המכולת. העובד שלו
גלגל את השיקים לצד ג' ואז ג'ורג' מבקש שכ"ט על מנת שיוציא את המתלונן
מהבוץ. זה מקרה של 15 שנות המתנה לפחות, אבל בנסיבות המקרה הייתי מסתפק
ב-10 שנים מהיום."
בסופו של דבר החליטה הועדה להמליץ כדלקמן:
"דעת רוב החברים הייתה כי בגין חומרת העבירות בהן הודה
[המערער – מ"נ] עליו להמתין עשר שנים ממועד ביצוע העבירות. לפיכך,
יוכל להירשם כמתמחה דצמבר 2008"
7. הועד המרכזי של הלשכה אישר ביום 18.5.2004
את המלצת הועדה לפיה המערער יוכל להירשם כמתמחה רק בדצמבר 2008. על כך
נסוב הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
8. את טענות המבקש ניתן לחלק לשלושה ראשים:
בראש הראשון טוען המערער, כי הועד המרכזי האציל בפועל את סמכויותיו
לועדת ההתמחות הארצית מבלי שהיה מוסמך לכך וכי לועדת ההתמחות הארצית לא
היתה סמכות לקבוע את אשר קבעה. לטענת המערער גם נשללה ממנו זכות
הטיעון משהועד המרכזי כלל לא קיים דיון בענייננו וממילא לא פעל על פי
חובותיו. המערער מוסיף וטוען כי אפילו קיימת סמכות לועדת ההתמחות, לא
יצאה היא ידי חובתה ליתן לו הזדמנות נאותה לטעון, משהזמינה אותו
טלפונית לישיבה, מבלי ליידעו בדבר מסגרת הדברים. בראש השני לטענותיו
מבקש המערער כי שיקול דעתה של הועדה יבחן באספקלריה של חוק המרשם
הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם או החוק). בעניין זה
טוען המערער כי הלשכה כלל לא הייתה זכאית להביא בחשבון את צו השירות
ללא הרשעה שהוטל עליו וכי מסר ללשכה מידע, אותו לא חייב היה למסור לפי
חוק המרשם. כך עשה, לטענתו, בתגובה לשאלות ולדרישות שהעלו בפניו נציגי
הלשכה, בלא שידע שאין הוא חייב למסור מידע זה. לבסוף, בראש השלישי,
מתרכז המערער בטענות שונות הנוגעות לחומרת "הסנקציה" שקבעה הלשכה.
9. הלשכה טוענת כי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961
(להלן: חוק לשכת עורכי הדין) מאפשר לה לא לרשום מועמד להתמחות, אם
נתגלו לה עובדות שלאורן היא סבורה, כי המועמד אינו ראוי לשמש עורך-דין.
עוד טוענת הלשכה, כי אין בחוק המרשם כדי למנוע ממנה מלהתייחס לעובדות
בהן הודה המערער וזאת בשונה ממידע על צו השירות עצמו. לחלופין טוענת
הלשכה, כי אם לא תתקבל פרשנותה זו לחוק המרשם הרי ממילא זכאית היא
להסתמך על המידע שנמסר מפי המערער עצמו – מידע שחוק המרשם, לגישתה,
אינו פוטר את המערער ממסירתו.
המסגרת הנורמטיבית
10. זה לא מכבר ישב בית משפט זה בהרכב מורחב של
תשעה שופטים ודן ביחס שבין חוק המרשם לבין חוק לשכת עורכי הדין (דנ"פ
9384/01, 600/02 אלנסאסרה ואח' נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל -
הועד המרכזי ואח' (טרם פורסם) (להלן: ענין אלנסאסרה)). היחס והמתח
שבין שני החוקים הנזכרים שבים ועולים כעת לפנינו.
11. בעניין אלנסאסרה עסקנו בחוק המרשם בהקשר של
עבירות שעברו עורכי דין (או מועמדים להתמחות) שהרשעותיהם התיישנו או
נמחקו. ואולם, חוק המרשם עניינו גם בהליכים אשר כלל לא הגיעו לידי
הרשעה. כך, למשל, מאפשר חוק המרשם מסירת מידע על מקרים בהם הוגש כתב
אישום אך ההליכים עוכבו ואף על הליכים שנסגרו מבלי שהוגש כלל כתב אישום
(סעיף 11א לחוק המרשם; כן ראו: בג"צ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה
ואח', פ"ד נה (3) 134, 138 ב; על"ע 222/04 בן פורת נ' לשכת עורכי הדין
בישראל – הועד המרכזי (לא פורסם)). ענייננו נופל בגדרי אותם הליכים
אשר לא הסתיימו בהרשעה. כתב האישום, אשר הוגש נגד המערער, הסתיים בצו
שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. ואכן, חוק המרשם קובע כי צו שירות
לתועלת הציבור אף אם ניתן ללא הרשעה יופיע במרשם. כפי שנקבע בסעיף 2
לחוק:
"פרטי הרישום
2. ואלה פרטי הרישום:
(1) ...
(2) צווי מבחן, צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה –
למעט צווים נגד מתלונן – וצווי שירות לתועלת הציבור, אף אם ניתנו ללא
הרשעה, והכל עקב עבירה;
(3) ...
(4) ...
(5) ...
(6) ...
(7) ...
תכלית חוק המרשם היא להסדיר ניהולו של מאגר
מידע ובו פרטי רישום שונים ובד בבד לקבוע מגבלות על מסירת המידע כדי
להגן על הזכות לפרטיות. אין למסור מידע, אפילו מופיע הוא במרשם, אלא
בהתאם להוראות חוק המרשם:
סייג למסירה
3. המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק
זה.
יחד עם זאת, מתוך הגנה על אינטרסים
ציבוריים המחייבים חשיפת מידע, התיר המחוקק לחשוף מידע בפני רשימה של
גופים המנויים בחוק. המחוקק הבחין בין הגופים והנתונים השונים וקבע
אילו נתונים ימסרו לאילו גופים. ענייננו הוא בסעיף 13 לחוק, שהוא חלק
מפרק ג' העוסק ב"הגבלת מידע שנמסר" ולשונו:
הגבלת מסירה לגבי קטינים ולענין צווים מיוחדים
13. מידע מן המרשם כמפורט להלן לא יימסר אלא לגופים
המפורטים בפרטים (א) עד (ה), (י) עד (יב), (יד) עד (יט), (כא), (כב),
(כד), (כה) ו-(כח) שבתוספת הראשונה לצורך מילוי תפקידיהם:
(1) ...
(2) ...
(3) ...
(4) ...
(5) מידע על צו בדבר התחייבות להימנע מעבירה וצו
שירות לתועלת הציבור שניתנו ללא הרשעה.
הנה כי כן, צו שירות לתועלת הציבור שניתן
ללא הרשעה עקב עבירה, יכלל במרשם אך, מידע אודותיו לא יימסר אלא לגופים
המפורטים בסעיף 13. לשכת עורכי הדין אינה מנויה על גופים אלו. אף לא
כל הגופים המנויים בתוספת הראשונה לחוק המרשם מנויים על גופים אלו.
זאת ועוד, כדי להבטיח את תכליותיו של חוק המרשם קבע המחוקק בסעיף 21
לחוק כי בעל סמכות לא יביא בחשבון מידע שלא היה זכאי לקבלו לפי חוק
המרשם. וזו לשון הסעיף:
מידע שנתקבל שלא על פי חוק זה
21. בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא
בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה.
12. עד כאן באשר לחוק המרשם. ענייננו הוא, כאמור,
בצו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה כאמור בסעיף 71א לחוק
העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין):
שירות לציבור
71א. (א) בית משפט שהרשיע אדם ולא הטיל עליו
עונש מאסר בפועל, רשאי, במקום כל עונש אחר או בנוסף עליו, לחייבו בצו
שיעשה, בשעות הפנאי שלו וללא שכר, פעולה או שירות לתועלת הציבור או
הזולת (להלן, בסימן זה - שירות לציבור), למשך תקופה, למספר שעות ובהתאם
לתכנית, הכל כפי שיקבע בית המשפט בצו; לצו כאמור ייקרא להלן 'צו
שירות'.
(ב) מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת
צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של
צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו
מבחן.
(ג) ...
(ד) ...
(ה) ...
(ו) ...
13. סעיף 71א(ב) מפנה לסעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח
חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת המבחן) הקובע:
תוצאות צו
מבחן ללא
הרשעה
9. (א) צו מבחן שניתן ללא הרשעה לא יגרור אחריו
תוצאות של הרשעה לשום ענין אלא אם כוונה אחרת משתמעת מפקודה זו או מכל
חיקוק אחר.
(ב) ...
14. קריאת חוק העונשין יחד עם פקודת המבחן תלמדנו
כי צו שירות לתועלת הציבור, שניתן ללא הרשעה – כמו גם צו מבחן שניתן
ללא הרשעה – אינו גורר אחריו תוצאות של הרשעה לשום ענין אלא אם משתמעת
כוונה אחרת כאמור. על רקע המטרה והרצון כי צו שירות לתועלת הציבור
שניתן ללא הרשעה אכן לא יגרור "תוצאות של הרשעה", ניתן להבין מדוע בחר
המחוקק לצמצם את רשימת הזכאים לקבל מידע אודותיו, כפי שהראנו לעיל.
יוצא כי הוראות חוק המרשם, חוק העונשין ופקודת המבחן עולות בקנה אחד זו
עם זו.
15. בענייננו נדרשים אנו גם לחוק לשכת עורכי
הדין. אחת הסמכויות אשר העניק המחוקק ללשכה, כדי שתוכל למלא את
תפקידיה, היא הסמכות לסרב לרשום מתמחה כלשון סעיף 27 לחוק לשכת עורכי
הדין:
סירוב הלשכה
לרשום מתמחה
27. הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות
לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם
נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין.
ללשכה אפוא שיקול דעת אם לרשום מועמד
כמתמחה ובשלב מאוחר יותר לשקול אם לקבלו כחבר (ראו: סעיף 44 לחוק לשכת
עורכי הדין ; בג"ץ 2708/93 עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין,
פ"ד מח (2) 57, 60 א). בעניין זה קבע חברי הנשיא ברק:
"חוק הקובע פיקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי
המשפט, והנועד להבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותים
חשובים אלה, הינו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה"
(בג"צ 2334/02 שטנגר נ' יושב-ראש הכנסת ואח', פ"ד נח (1) 786, 795 ה).
ואולם, במסגרת הפעלת הסמכות רשאית הלשכה
לשקול רק שיקולים מותרים. לאופן בו הפעילה הלשכה את סמכותה ואודות
השיקולים ששקלה אעבור עתה.
סמכות הלשכה וחובותיה
16. המערער טען, כזכור, כי לועדת ההתמחות הארצית
לא הייתה סמכות לקבוע את אשר קבעה. טענה זו אין בה ממש. ועדת ההתמחות
הארצית הינה גוף מייעץ לועד המרכזי, ופעולתה היא כועדה מייעצת בלבד
(ראו: על"ע 9846/03 כהן נ' לשכת עורכי הדין - הועד המרכזי (טרם פורסם,
פסקה 11)). הסמכות נתונה בידי הועד המרכזי. אכן, הועד המרכזי קיים
שימוע למערער באמצעות ועדת ההתמחות, הגם שטוב היה עושה הועד אילו בנוסף
היה מאפשר גם טיעון, ולו בכתב, לפניו – כפי שאכן עשה בעבר (על"ע
1421/04 דר נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל – הוועד המרכזי (טרם
פורסם) (להלן: ענין דר)). בכל הנוגע לטענה בדבר הזימון הטלפוני, ברי כי
אין בה כדי להביא לפסלות החלטת הועד, מה גם שהמערער התייצב לדיון בפני
ועדת ההתמחות וטען את טענותיו. יחד עם זאת, גם כאן אומר כי טוב תעשה
הלשכה, כפי שעשתה במקרים דומים בעבר (שנתבררו לפנינו), אם תבחר ככלל
בדרך של זימון בכתב, במיוחד מקום בו עסקינן בעניינים הנוגעים לגורלו של
אדם וחופש עיסוקו. המערער טען כזכור גם כי הועד המרכזי כלל לא קיים
דיון בענייננו וממילא לא פעל על פי חובותיו. לכאורה יש ממש בטענות
אלו. בפרוטוקול של ישיבת ועדת ההתמחות מיום 18.4.2004 לאחר המלצת
הועדה, כפי שצוטטה לעיל, הושאר מקום להחלטת הועד המרכזי. וכך נראית
החלטת הועד:
"החלטת הועד המרכזי: כנל'
18.5.2004
[חתימה]"
יתר על כן, במכתב ששלחה סמנכ"ל הלשכה
לבא-כוח המערער ביום 16.6.2004 נכתב:
"המלצת הועדה התקבלה ואושרה ע"י הועד המרכזי (מבלי
שהועד המרכזי קיים דיון בעניינו) בישיבה ביום 18.5.04"
הלשכה, כפי שראינו, היא בעלת הסמכות לאשר
או למנוע התמחות. המלצת ועדת ההתמחות אינה יכולה כשלעצמה להצדיק את
אימוצה מבלי שהלשכה מפעילה את שיקול דעתה. נוסח מכתבה של הלשכה, לפיו
כלל לא התקיים דיון בעניינו של המערער, מדבר לכאורה בעד עצמו. וכפי
שקבע השופט זמיר:
"...עצה היא רק עצה. משמע, עצה אינה פוטרת את הרשות
המוסמכת מן החובה להפעיל, היא עצמה, את שיקול-דעתה. הרשות המוסמכת
חייבת לשקול את העצה ולהחליט אם ראוי, בנסיבות המקרה, לקבל את העצה או
לדחותה" (בג"צ 9486/96 איילון ואח' נ' ועדת הרישום על-פי חוק
הפסיכולוגים, תשל"ז-1977, פ"ד נב (1) 166, 183 ב)
המערער טוען אפוא כי הלשכה לא הפעילה כראוי
שיקול דעת, וגם לא נימקה את החלטתה (בדבר חובת ההנמקה של הלשכה ראו:
בג"צ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, ירושלים, פ"ד
כה (1) 325, 329; והשוו: ענין דר לעיל, פסקה 5). בעניינים אלו מעבר
לאמור אינני רואה צורך לקבוע מסמרות מאחר שלדעתי, ממילא יש לבטל את
החלטת הלשכה, משהובא בחשבון מידע שלא הייתה זכאות לקבלו. לעניין זה
נעבור עתה.
חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981
17. הלשכה זכאית לקבל מידע מן המרשם כקבוע בסעיף
6 לחוק, וזאת בהיותה מוסמכת על פי חיקוק "לתת, לחדש או לבטל רשיון,
היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת". אין היא מנוייה, כזכור, על הגופים
הזכאים לקבל מידע בדבר צווי שירות לתועלת הציבור, שניתנו ללא הרשעה.
הלשכה טוענת שמקריאת סעיפים 13 ו- 21 לחוק המרשם עולה כי לכל היותר אין
היא רשאית להביא בחשבון מידע על הצו, אך זאת בשונה מן העובדות, אשר
הובילו למתן הצו. את העובדות, לגישתה, רשאית היא להביא בחשבון. טענה
דומה, לגבי התיישנות הרשעה, השמיעה הלשכה ב- על"ע 8856/00 אלנסארסרה נ'
לשכת עורכי-הדין בישראל, הוועד המרכזי, פ"ד נו (1) 258. שם טענה
הלשכה, כי גם אם אסורה היא להביא במניין שיקוליה הרשעה שנתיישנה, אין
היא אסורה לשקול את העובדות שהיוו מסד לאותה הרשעה. טענת הלשכה נדחתה
וכך קבע השופט חשין:
"גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. הבחנה שעושה הוועד
המרכזי: בין 'הרשעה' לבין 'עובדות' שההרשעה מיוסדת עליהן, לו נתקבלה על
דעתנו כי-אז הרקנו חלק ניכר מהוראות ההתיישנות שבחוק המרשם הפלילי,
ואין צורך בדמיון מפליג כדי להבין זאת. אכן, עם הרשעתו של אדם בדין,
נבלעות ונטמעות העובדות המייסדות את האישום בתוכְכי ההרשעה גופה,
ולמצער לעניינו של חוק המרשם הפלילי אין להן לאותן עובדות חיים משלהן
אלא בגדריה של ההרשעה בלבד. וכך, משמורה אותנו סעיף 19 לחוק המרשם
הפלילי כי אין להביא 'הרשעה שהתיישנה' כשיקול בין שיקולים, מחיל הוא
עצמו ממילא על העובדות אשר בגינן הורשע פלוני והרשעתו נתיישנה. יכולים
היינו להוסיף ולדבר בהבחנה זו שבין 'עובדות' לבין 'הרשעה' אך נספק
עצמנו בדברים שאמרנו" (שם, 269 ז)
דברים אלה מקובלים עלי וכוחם יפה גם לעניין
צו שירות לתועלת הציבור, שניתן ללא הרשעה. הבחנה בין העובדות לבין
"מידע על הצו" היא מלאכותית ויש בה כדי לאיין את חוק המרשם ואת תכליתו.
אין צורך לקבוע האם העובדות נטמעות בצו שניתן ללא הרשעה ודי בכך
שלעניינו של חוק המרשם אין להן, לעובדות, "חיים משלהן" שהרי אחרת ייעשה
סעיף 13 פלסתר (ראו ענין אלנסארסרה, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת
ביניש). הדברים גם עולים בקנה אחד עם המטרה שבמתן צו ללא הרשעה אשר,
כפי שציינו, אינו גורר אחריו תוצאות של הרשעה לשום ענין אלא אם משתמע
אחרת מחיקוק. מחוק המרשם לא משתמע אחרת. מתן צו ללא הרשעה מכוון לכך
שלא יוטל כתם על מקבל הצו (השוו: בג"צ 3090/97 כהן נ' הממונה על מחוז
הדרום, משרד הפנים ואח', פ"ד נב (2) 721, 736). לכן, ובהתאם
לתכליותיו, מצמצם חוק המרשם את רשימת הזכאים לקבל מידע אודות צו שכזה.
18. זאת ועוד, יש לזכור כי צו שירות לתועלת
הציבור, אשר ניתן ללא הרשעה, הנו יוצא דופן. הוא בא כאקט שיפוטי הצופה
פני שיקום.
"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים:
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה
מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי
בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל." (ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, פ"ד
נב (3) 337, 342 ג)
וכך אמר יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ
דוד גלס, בקריאה השנייה והשלישית לתיקון חוק העונשין, בו הוסף לו
עניינו של צו שירות לתועלת הציבור:
"יש להניח שתכנית כזאת תופעל במקרים שבהם סבור השופט,
עקב הנסיבות המיוחדות של המקרה ובעיקר של העבריין, כי יש סיכוי טוב
שהתכנית תגרום לשיקומו של החייב בדין והיא עשויה להפוך אותו לאזרח טוב
ומועיל לחברה" (ד"כ 84 (תשל"ט) 1103)
לפיכך, במקרים חריגים בלבד יבחר בית המשפט
להטיל צו שירות ללא הרשעה, מקום בו נעברה עבירה. בענייננו, שקל בית
משפט השלום את כל השיקולים והחליט כי אין להרשיע את המערער. בית המשפט
מצא כי הנסיבות מצדיקות הטלת צו שירות ללא הרשעה. עניינו של המערער
נכנס אפוא בגדרי אותם מקרים חריגים המאפשרים מתן צו ללא הרשעה, ואין לו
תוצאות של הרשעה.
19. ניתן לסכם ולומר: לשכת עורכי הדין אינה נמנית
על הזכאים לקבל מידע בדבר צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה
(סעיף 13 לחוק) ולכן אין היא רשאית להביא בחשבון מידע כאמור, בבואה
להחליט על רישום מתמחה (סעיף 21 לחוק).
20. אלא שיש לבחון כעת את השאלה האם יש משמעות
לאופן בו הגיע המידע לידי הלשכה. הלשכה טוענת, כי אין כל הוראה בחוק
המרשם הפוטרת את מי שנדון לשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה ממסירת
מידע. לגישתה, ההגבלה על מסירת המידע חלה על מנהלת המרשם, הלא היא
משטרת ישראל. לכן, לדידה, משלא חלות הוראות ההתיישנות או הוראות
המחיקה של חוק המרשם רשאית היא להשתמש, ללא הגבלה, במידע שהתקבל
מהמערער. זהו, לדעתי, היפוך היוצרות. נקודת המוצא היא חסיון, כאמור
בסעיף 3 לחוק המרשם. אין כל סעיף בחוק המרשם המאפשר ללשכה לקבל מידע
בדבר צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה ובנוסף, סעיף 21 לחוק
אוסר הרי במפורש הסתמכות על מידע מסוג זה (ראו: ענין אלנסארסרה, פסקה
12 לפסק דיני). יחד עם זאת, דחיית טענתה זו של הלשכה אינה סוף פסוק
בשאלה שלפנינו ונותר לבחון האם בכל זאת קיימים חריגים המאפשרים התחשבות
במידע.
21. באשר להרשעה שנמחקה, קובע חוק המרשם חריג,
המתיר להתחשב בה כאשר המידע עליה נמסר "ביודעין" (סעיף 20 (ב) לחוק).
בעניין אלנסארסרה קבענו כי החריג חל גם בנוגע להרשעה שהתיישנה למרות
היעדרו מנוסח החוק.
"נוכח העיקרון הכללי בשיטתנו המשפטית לפיו רשאי אדם
לוותר על זכות הנתונה לו לפי דין, ובהתחשב בטיבו ובתכליתו של הסדר
התיישנות ההרשעה הקבוע בחוק המרשם הפלילי, יש להתיר לרשות להתחשב
בהרשעה שהתיישנה מקום שהמורשע מסר עליה מידע בהיותו ער לזכותו להימנע
מגילוי כאמור" (שם, פסקה 32 לפסק דינה של השופטת ביניש)
22. גם בענייננו, בדומה לעניין הרשעה שהתיישנה,
לא נקבע בחוק חריג המאפשר התחשבות בצו שירות לתועלת הציבור, שניתן ללא
הרשעה, לאותם גופים שאינם מנויים בסעיף 13. דא עקא, וכפי שקבענו בענין
אלנסאסרה – רשאי אדם לוותר על זכות הנתונה לו. לפיכך, נראה לי שניתן
לקבוע כי אפילו מקום בו על פלוני הוטל צו שירות ללא הרשעה, מותר ללשכה
להתחשב במידע שמסר אם עשה כך "ביודעין". מושג זה יתפרש בשינויים
המחוייבים כפי שנקבע בענין אלנסאסרה (מודעות לזכות הטמונה בחוק המרשם).
23. האם בענייננו מסר המערער את המידע ב"יודעין"?
תשובתי על כך היא בשלילה. כתב האישום נמסר ללשכה על-פי דרישתה. מידע
נוסף נמסר מפי המערער בעת "חקירתו" על ידי ועדת ההתמחות והדברים כבר
צוטטו. בשום שלב לא נטען כי המערער ידע שהלשכה אינה זכאית למידע ויותר
מכך כי אינה רשאית להביאו בחשבון. אכן, כל עוד לא הסתיימה הפרשה
הפלילית מוסמכת היתה הלשכה, כסירוב לשעה, שלא לאפשר את תחילת ההתמחות
(ראו: על"ע 7660/02, 7679 טל נ' לשכת עורכי-הדין בישראל ואח', פ"ד נז
(1) 42 והאסמכתאות בו). ואולם – משהסתיימה הפרשה הפלילית, רשאית הלשכה
להביאה בחשבון רק על פי הוראות חוק המרשם, ועל פי אלה, כמבואר, אין
הלשכה רשאית להתחשב במידע על צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה.
על כן, משנמסר ללשכה כי הפרשה הסתיימה בצו שירות לתועלת הציבור ללא
הרשעה, שוב לא היה מקום להוסיף ולהציג שאלות בענין זה, ולהשתמש לאחר
מכן בתשובות.
24. בענין אלנסאסרה קבעתי שטוב תעשה הלשכה אם
תביא מפורשות בפני המבקשים להצטרף לשורותיה את הוראות הסעיפים שבענין
התיישנות ומחיקת הרשעה:
"לדעתי, כדי למנוע תקלות ולהימנע מ'האנומליה' ראוי כי
טופס התצהיר הנוהג בלשכת עורכי הדין לשם קבלה להתמחות או קבלה ללשכה
יותאם לחוק המרשם הפלילי. לדעתי טוב תעשה הלשכה אם תציין מפורשות
בטפסים שהיא מבקשת למלאם את הוראות סעיפים 19(ב) ו-20(ב)-(ד) שצוטטו
לעיל, לפיהם אין חובה למסור מידע על הרשעות שהתיישנו או נמחקו. אם
יאוזכרו הוראות אלה בטופס ובכל זאת יציין המצהיר מידע על הרשעה
שהתיישנה או נמחקה, ניתן יהיה, בדרך כלל, להניח שמסר אותו 'ביודעין'.
כשם שמוטלת חובה על המשטרה להעמיד מי שמסר עדות בועדת חקירה על זכותו
שעדותו לא תשמש ראיה בהליך משפטי, כך מוטלת חובה על הלשכה (ועל מוסדות
אחרים) להעמיד את מבקש הרשיון על זכותו שלא למסור מידע על הרשעה
שהתיישנה או נמחקה." (שם, פסקה 16 לפסק דיני)
עתה, משעלתה על שולחננו שאלת מסירת מידע
לגבי צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה אוסיף ואומר, באותה הרוח,
כי ראוי לציין בטופס הבקשה הסטנדרטי, שעל מועמד להתמחות להגיש, שאין
חובה למסור מידע על צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה.
חומרת הסנקציה
25. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי מקובלת עליי
עמדת המערער כפי שהובאה בראש השלישי לטענותיו. ההתייחסות החמורה של
הלשכה לפרשה היתה בלתי פרופורציונאלית. המדינה ראתה לטוב מלפניה להגיע
להסכם עם המערער, שהודה בכתב האישום המתוקן. בית המשפט החליט שלא
להרשיע את המערער. בנסיבות העניין לא היה מקום לקביעה כי המערער יוכל
להירשם כמתמחה רק בחלוף עשר שנים ממועד ביצוע העבירה (השוו: על"ע
10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח' (לא פורסם)). עם זאת,
הכרעה בעניין זה אינה נדרשת שכן ממילא קבעתי כי הלשכה לא הייתה רשאית
להביא בחשבון את צו השירות לתועלת הציבור ללא הרשעה שהוטל על המערער,
או את העובדות בהן הודה.
לפני סיום
26. בענין אלנסאסרה הבענו חוסר שביעות רצון
מהתוצאה אליה הגענו לפיה הלשכה אינה זכאית להביא בחשבון מידע על הרשעות
שנמחקו או התיישנו אלא אם נמסרו ב"יודעין". קראנו למחוקק לתת דעתו
לקשיים שמעורר נוסח חוק המרשם. לגבי מידע בדבר צו שירות לתועלת הציבור
שניתן ללא הרשעה והשלכותיו על קבלה ללשכה או להתמחות – יש לדעתי פנים
לכאן ולכאן, וראוי שגם על עניין זה יתן המחוקק דעתו.
סוף דבר
27. אציע לחברי לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער
יוכל להירשם להתמחות באופן מיידי. לא יהיה צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
מסכים אני עם קביעתה של חברתי השופטת מ'
נאור, כי הערעור שלפנינו, בדין יסודו. הטעם לכך, לשיטתי, הוא שהסנקציה
שהוטלה על המערער מחמירה עימו באופן בלתי מידתי. המערער הועמד לדין
(בשנת 2003) בגין עבירה של סיוע לקשירת קשר להשיג מטרה כשרה באמצעים
אסורים, שנעברה בשנת 1998. הוא ריצה בגין כך שירות לתועלת הציבור ללא
הרשעה. בשנת 2004 סירבה המשיבה לאפשר למערער להירשם כמתמחה, וזאת עד
לסוף שנת 2008. יש לזכור כי בקשתו המקורית של המערער לרישום כמתמחה
הוגשה כבר בשנת 2002, אך נוכח העובדה כי תיק החקירה היה פתוח נגדו, הוא
ביקש להקפיא את הבקשה. יוצא, איפוא, כי המערער יוכל להירשם כמתמחה רק
למעלה משש שנים לאחר הגשת הבקשה המקורית. דחיית ההתמחות למשך שנים כה
רבות מחמירה מאוד עם המערער. בנסיבות העניין, ובהתחשב במהות המעשים
בגינם הועמד המערער לדין, יש לקצר במידה ניכרת את התקופה ולאפשר למערער
להירשם כמתמחה באופן מיידי. דחיית ההתמחות במשך כשנתיים ומחצה (מאז
הבקשה המקורית) היא סנקציה מספקת די והותר בנסיבותיו של המקרה.
נוכח מסקנתי זו, איני נדרש לטענה אחרת
שהעלה המערער, לפיה המשיבה אינה רשאית להביא במניין שיקוליה את צו
השירות לתועלת הציבור, שניתן כנגד המערער ללא הרשעה, וכי מסר ללשכה
מידע אותו לא חייב היה למסור על פי דין. אציין כי מסכים אני עם חברתי
השופטת נאור, כי יש מקום להשוות, לעניין חשיפת מידע בפני לשכת עורכי
הדין, בין מעמדו של מי שהרשעתו התיישנה או נמחקה לבין מעמדו של מי
שקיבל צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. גם על האחרון יש להחיל את
סעיף 21 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, כך שבעל סמכות על
פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו על פי חוק.
גם האחרון נהנה מחיסיון באשר למסירת פרטים על העבירה וזכאי אף להתכחש
לה. גם עליו יש להחיל – ברוח פסק דיננו בדנ"פ 9384/01, 600/02 אלנסאסרה
ואח' נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל – הועד המרכזי ואח' (טרם
פורסם) – את סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981.
ואולם, לו נדרשתי לטענת המערער כי עומד לו חיסיון לגבי המידע שמסר
בעצמו למשיבה, היה מקום להעלות ספק האם בנסיבות העניין, הוא לא מסר את
המידע "ביודעין", כפי שפורש המונח בפרשת אלנסאסרה. ספק אם המערער,
בטיעוניו בפני ועדת ההתמחות, לא ויתר במודע על זכותו שלא לגלות מידע על
צו השירות לתועלת הציבור. מכאן שספק האם המשיבה לא היתה רשאית להביא את
המידע שמסר לה המערער על צו השירות לתועלת הציבור בעניין שיקוליה. אך,
כאמור, משבאתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל מנימוק אחר, איני נדרש
להכרעה סופית בשאלה זו.
ה
נ ש י א
השופט י' עדיאל:
ההסדר שנקבע בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981
(להלן - החוק או חוק המרשם) לגבי צווים והחלטות, ביניהם צו שירות
לתועלת הציבור ללא הרשעה (להלן - צו שירות), שעליהם חל סעיף 13 לחוק,
אינו זהה להסדרים שנקבעו בחוק זה לגבי הרשעות שנמחקו או התיישנו.
בהיבטים מסוימים, אף נראה כי מדובר בהסדר חסר. כך, בהקשר לסעיף זה, לא
נקבע בחוק, כפי שנקבע לגבי התיישנות ומחיקה של הרשעות (סעיפים 19(א),
20(ה)), כי מידע על צווים לפי סעיף זה לא יובאו בחשבון בין שיקוליו של
מי שהיה זכאי לקבלם אילולא הוראה זו. כדי להשיג תוצאה זו, יש להחיל על
מידע לפי סעיף 13 את הוראותיו של סעיף 21 לחוק המרשם. כמו כן, לא ניתן,
לגבי מי שלגביו הוצאו צווים מעין אלו, פטור ממסירת מידע לגביהם. זאת,
בעוד שלגבי הרשעות שהתיישנו או נמחקו (סעיפים 19(ב), 20(ג)), נקבע בחוק
הסדר אשר פוטר את מי שהורשע בביצוען מלמסור עליהן מידע. גם הוראת סעיף
20(ב) לחוק, המאפשרת להביא בחשבון מידע על הרשעה שנמחקה, אשר נמסר
"ביודעין" על ידי מי שהרשעתו נמחקה, אינה חלה, על פי לשונה, על צווים
לפי סעיף 13 לחוק.
עם זאת, כדי לתת תוקף לתכלית השיקומית שביסוד הוראתו
של סעיף זה, מקובלת עלי עמדתם של חבריי, הנשיא א' ברק והשופטת מ' נאור,
כי יש להשוות, לעניין מניעתה של לשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה) מלעשות
שימוש במידע על העבירה שבגינה ניתן צו השירות, בין צו שירות ללא הרשעה
ובין הרשעות שהתיישנו או נמחקו. משלא הוכח שהמידע נמסר ללשכה על ידי
המערער "ביודעין", על-פי המשמעות שניתנה לביטוי זה בהלכת אל נסאסרה,
אני סבור שאין מנוס מלמנוע בעד הלשכה לעשות שימוש גם במידע שנמסר לה על
ידי המערער עצמו.
כפי שצוין בפסק הדין בעניין אל נסאסרה, שנסב על הרשעות
שהתיישנו או נמחקו, אני סבור שגם כאן, תוצאה זו אינה משביעה רצון. בחוק
לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, המחוקק לא הגביל את שיקול דעתה של הלשכה
ברישום מתמחים, לקיומן של הרשעות פליליות. בסעיף 27 לחוק זה, המחוקק
הקנה ללשכה שיקול דעת רחב, המסתפק, לשם הצדקת הסירוב לרשום מתמחה, בכך
ש"נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין".
הוראה זו אינה מונעת מהלשכה להתחשב בצו שירות ללא הרשעה. הבאתו של צו
זה במניין שיקולי הלשכה גם אינה עומדת בניגוד להוראת סעיף 9 לפקודת
המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, שכן אין בכך כדי לגרור "תוצאות של
הרשעה". בהיבט זה, הסדר הרהבילטציה שבחוק המרשם חורג מגדרה של הוראת
סעיף 9 לפקודת המבחן. תוצאה זו אינה משביעת רצון, שכן היא מונעת מהלשכה
להביא במניין שיקוליה עובדות הנוגעות למעשה העבירה ולסרב לקבל לשורותיה
מתמחים, שייתכן כי אינם מתאימים, חרף אי הרשעתם, לעסוק במקצוע עריכת
הדין. אני סבור כי ראוי שהמחוקק ייתן דעתו על עניין זה.
לעניין חומרת הסנקציה שהוטלה על המערער על ידי הלשכה,
אני חולק על דעת חבריי. לדעתי, החלטתו של בית המשפט שלא להרשיע את
המערער, אינה צריכה להביא לשינוי החלטת הלשכה. אמנם, נראה כי ההחלטה
שלא להרשיע בוססה על ההשקפה שאין במעשה חומרה יתירה. אולם, שיקול הדעת
בעניין ההשלכה הנודעת למעורבותו של המערער בפרשה על התאמתו לשמש כמתמחה
או כעורך דין מסורה ללשכה ולא לבית המשפט (בסמכותו הפלילית). הלשכה
סברה שמדובר במעשה חמור, אשר נגוע במעורבות של ממש בקשר שנועד להשיג
פטור או הקלה בתשלום מס בדרך לא כשירה. על רקע זה היא החליטה כי המערער
יוכל להירשם כמתמחה רק בחלוף עשר שנים ממועד ביצוע העבירה. אמנם, מדובר
בתקופה ארוכה. אולם בפועל, תחילת התמחותו של המערער נדחתה עקב הפרשה בכ-6
שנים, וממועד הטלת צו השירות וריצוי העונש מדובר בדחייה ההתמחות לתקופה
של כארבע וחצי שנים. בנושא זה לא הייתי מתערב בשיקול דעתה של הלשכה.
לאור האמור אני מסכים לקבלת הערעור.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.
המערער יוכל להירשם כמתמחה באופן מיידי. לא יהיה צו להוצאות.
ניתן היום, ו' באדר ב' התשס"ה (17.3.2005).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04060380_C03.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
|
