המשנה לנשיא ת' אור:

 

1.        ערעור המערער הוא, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: הלשכה), אשר הרשיע את המערער בשורה של עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) ולפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: הכללים), וגזר עליו הרחקה מן הלשכה לתקופה של עשר שנים.

 

2.        במועד לא ידוע, החתים המערער את אמו על החלק. בשנת 1988, לאחר מותה, השתמש המערער בניירות האמורים לצורך זיוף שורה של מסמכים, הכוללים את צוואת אמו, ואשר מעניקים לו זכויות בנכסי אמו. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 187/93 ובהמ' 12335/94 השתמש המערער במסמכים האמורים כדי להוכיח את הזכויות להן טען. המערער הסתמך על מסמכים אלה, הן בתצהירים שהגיש לבית המשפט והן בחקירתו הנגדית בבית המשפט ביום 22.4.96. רק בדיון שנערך בבית המשפט ביום 4.6.00 במסגרת ת"א 187/93, התוודה המערער על מעשי הזיוף ועל כך שלא אמר אמת בעדויותיו הקודמות בפני בית המשפט.

 

           בגין האמור הוגשה כנגד המערער קובלנה לבית הדין המחוזי של הלשכה בת"א ביום 4.6.01. המערער הורשע בשורה של עבירות משמעתיות, בהן העלאת טענות שאינן אמת בפני בית משפט, בהתאם לסעיף 34 לכללים ולסעיף 61(2) לחוק, עבירה של התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע של עריכת דין, בהתאם לסעיפים 53 ו-61(1) לחוק, ועבירה של ביצוע מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, בהתאם לסעיף 61(3) לחוק. בגין האמור, נדון המערער להשעיה מהלשכה לצמיתות.

 

           על פסק דין זה ערער המערער בפני בית הדין הארצי של הלשכה. בערעור זה טען, לראשונה, כי העבירות אותן ביצע התיישנו. טענה זו נדחתה, ובית הדין קבע כי לא קיימת התיישנות של עבירות משמעת לפי החוק הנדון. ואולם, עונשו של המערער הופחת בבית הדין הארצי, ונקבע כי השעייתו מן הלשכה תהיה לעשר שנים בלבד. זאת, בשל גילו המבוגר של המערער (המערער היה אז בן 74), בשל העובדה שמזה מספר שנים הוא אינו עוסק בעריכת דין, והוא אף החזיר את רישיון עורך הדין שהיה ברשותו והתחייב שלא לעסוק במקצוע זה בעתיד, ובשל העובדה שמעשה הזיוף נשוא כתב הקובלנה בוצע כ-13 שנים לפני הגשת הקובלנה.

 

           שתיים הן טענות המערער המצדיקות התייחסות: הטענה בדבר התיישנות עבירות המשמעת בהן הורשע המערער, והטענה שהעונש שהוטל עליו הינו חמור בנסיבות המקרה.

 

3.        טענתו המרכזית של המערער בפנינו היא, כי העבירות אותן ביצע התיישנו. העבירות בוצעו ב-1988 וכתב האישום בעבירות המשמעתיות הוגש ביוני 2001. כשם שעבירה פלילית על מעשים דומים מתיישנת כעבור עשר שנים (לפי סעיף 9(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982), כך, לטענתו, גם עבירה משמעתית. המערער טוען, כי ההלכה הנוהגת, לפיה יש לפרש את שתיקת המחוקק לגבי סוגיית ההתיישנות בחוק לשכת עורכי הדין כהסדר שלילי (ראו את פסק הדין של המשנה לנשיא מ' אלון בעל"א 18/84 עדי כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353 - להלן: פרשת כרמי), מוטעית, וכי ראוי שנעיין בה מחדש. לטענת המערער, בחינה מחודשת זו דרושה לאור חוסר ההיגיון שבהלכה בפרשת כרמי ולאור חקיקתם של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, המחייבים כי החוק יפורש מחדש, באופן בו חופש העיסוק של המערער וזכותו לשם טוב ייפגעו בצורה מינימאלית. כלומר, לגישת המערער, יש לקבוע כי שתיקת המחוקק בחוק היא לאקונה, ולא הסדר שלילי, כפי שנקבע בפרשת כרמי, ולמלא לאקונה זו בקביעה כי חלה התיישנות של עבירות המשמעת.

 

           לדעתי, דין הטענה להידחות.

 

4.        איני רואה צורך להתעכב על טענת בא כוח המשיב, כי טענת ההתישנות לא נטענה על ידי המערער בהזדמנות הראשונה שהיתה לו (היא לא נטענה כלל בפני בית הדין המשמעתי המחוזי אלא בפני בית הדין המשמעתי הארצי), ולנפקות של עובדה זו. לא אתייחס גם לטענה, על פיה הסתמך המערער על המסמכים שזייף גם במהלך ניהול המשפט נגדו, לרבות בעדותו בבית המשפט בשנת 1996, ומאז בודאי לא חלפה תקופת ההתישנות. איני רואה צורך להידרש לטענות אלה, באשר, לדעתי, יש לדחות טענת ההתיישנות לגופה.

 

5.        הלכה היא עמנו, מזה עשרות שנים, שהעדר הוראה בדבר התיישנות עבירות משמעתיות בחוק לשכת עורכי הדין מהווה הסדר שלילי, ועל כן אין עבירות אלה, לפי הדין היום, מתיישנות.

 

           הלכה זו נקבעה כבר בעל"ע 2/72 וינברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד כז(2) 314. בפרשה זו נדחתה טענת התיישנות בהסתמך על העדר הוראה בדבר התישנות עבירות משמעת בחוק לשכת עורכי הדין. בקבעו כך, הדגיש בית המשפט מפי השופט קיסטר (בהסכמת השופטים ברנזון וי' כהן), שעבירות משמעת שונות במטרתן ובתכונותיהן מעבירות פליליות, ועל כן אין ללמוד מהוראות חוק סדר הדין הפלילי על קיום התיישנות גם בעבירות משמעת. בפסק הדין נדחית במפורש הטענה, על פיה קיימת בנושא התיישנות עבירות משמעת לאקונה בחוק.

 

           בעל"א 14/84 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב נ' קובלר, פ"ד לח(2) 207 (פסק הדין ניתן על ידי השופט ד' לוין בהסכמת השופטים ברק ובייסקי), צוטט פסק הדין בעל"ע 2/72 הנ"ל מתוך הסכמה (שם, בעמ' 211 מול האות ז').

 

           נושא זה זכה לדיון מפורט בפרשת כרמי. כפי שאומר שם המשנה לנשיא מ' אלון:

 

"לאחר העיון באתי למסקנה, שאין דיני ההתיישנות חלים לעניין עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין, ושני טעמים לדבר: האחד - השמטת מוסד ההתיישנות לעניין העבירות המשמעתיות האמורות יש בה משום הסדר שלילי, בבחינת דבר המחוקק שלא להחיל את דיני ההתיישנות על עבירות אלה; אין בהשמטה זו משום לאקונה, ואין אנו רשאים, ואף אין אנו יכולים, לחדש, בדרך החקיקה השיפוטית, את מוסד התיישנות העבירות המשמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין. והטעם השני - אף לגופו של דבר טעם יש, ולפחות מקצת טעם יש, שלא להחיל את מוסד ההתיישנות על עבירות משמעתיות אלה מבחינת טיבן ואופיין של עבירות אלה" (שם, בעמוד 362).

 

 

           והוא מוסיף ומבהיר, שלגבי עבירות משמעתיות מקצועיות אין בחלוף העתים להפוך עורך דין שסרח להיות ראוי לשמש במקצוע עריכת הדין, גם אם הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה המשמעתית הוא רב (שם, בעמוד 363).

 

           השאלה בענייננו היא, אם שתיקת החוק מהווה "הסדר שלילי" או מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמאטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. "הסדר שלילי" מתקיים מקום ששתיקת החוק היא "שתיקה מדעת" וזו מתקיימת מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר הפלילי (ר' דברי השופט ברק בעל"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב יפו, פ"ד מז(3) 397, 404). בענייננו, נקבע כי העדרה של הוראה בדבר התיישנות בחוק לשכת עורכי הדין תואם את תכלית הענישה המשמעתית של עורך הדין, תוך הבחנה בשוני בין מטרתה, מצד אחד, לבין מטרת הענישה בגין עבירות פליליות ובין עבירות משמעתיות שאינן עבירות משמעתיות "מקצועיות", מצד שני.

 

           המערער מבקש עיון מחדש בהלכה, תוך שהוא מעלה את השאלה אם מוצדק הדבר שעבירות המשמעת של עורכי דין - כל העבירות - לא תתיישנה. גם המשנה לנשיא אלון מעורר שאלה זו בפרשת כרמי, אך מבהיר שעניין הוא למחוקק לענות בו. גם בית הדין הארצי בענייננו חיווה דעתו שאולי ראוי הדבר שהמחוקק יאמר דברו בעניין זה ויתקן את החוק.

 

           ברוח זו גם הוגשה הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון התיישנות עבירות משמעת), התשנ"ד-1994. אך הצעה זו לא קודמה ולא הפכה לחוק. הנסיבות לכך אינן נהירות, ואולי ראוי שהעניין יישקל מחדש.

 

           מכל מקום, עמדת הפסיקה מזה למעלה משלושים שנה היא, איפוא, שאין התיישנות לעבירות משמעת לפי החוק, וכי שתיקת החוק מהווה הסדר שלילי בנושא זה. במצב דברים זה, ראוי להשאיר למחוקק את מלאכת תיקונו של הדין, אם ימצא שיש לתקנו, ואין זה ראוי שעתה נבחן אם אמנם עסקינן בהסדר שלילי בחוק לשכת עורכי הדין, או שמא בחסר אשר יש למלאו. מדובר בהלכה מושרשת, על פיה פסקו בתי המשפט ועל פיה פעלו כל המעורבים משך עשרות שנים, וכשבקשו להרהר אחריה, נקבע על ידי בית משפט זה שתיקון ההלכה עניין הוא למחוקק. נראה לי, שאין לסטות מפסיקה זו (השווה לע"א 2376/93 עזבון המנוחה מיכל קידר נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט(1) 594, 605 מול האות ה').

 

6.        ועתה לעונש שהוטל על המערער - הרחקה מן הלשכה למשך עשר שנים. לא התעלמנו מן העובדה, שמהערער פרש מפעילות כעורך דין מספר שנים לפני שהוגש נגדו כתב האישום. המערער היום בן 75 שנים. עם זאת, מעשיו חמורים ביותר. המדובר במעשי מרמה ואף בחתימה על תצהירים כוזבים. מדובר במעשים מתוכננים, אשר השתרעו על פני תקופה לא קצרה. על רקע זה, ובהסתמך על הצורך להגיב בחומרה על מעשים כאלה ולהרתיע בפניהם, העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות.

 

           על סמך כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

 

                                                                                          המשנה לנשיא

 

השופטת א' חיות:

           אני מסכימה.                                                              ש ו פ ט ת

 

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.                                                                ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא, השופט ת' אור.

 

           ניתן היום, כח' בחשון תשס"ד (23.11.2003).

 

 

 

 

המשנה לנשיא                         ש ו פ ט ת                             ש ו פ ט

 

_________________________

       /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   02060450_E02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il