מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

 

בפי כב' השופט א. רומנוב

א  019309/97

 

בעניה שבין:  אברהם פרידמן             התובע

- נ ג ד -

1. עו"ד אלי כץ

2. מדינת ישראל                       הנתבעים

- נ ג ד -

עו"ד יהושע ננר                     צד ג'

ב"כ התובע: עו"ד י. ננר

ב"ב הנתבע מס' 1: הנתבע בעצמו ועו"ד ת. פיינברג

ב"כ הנתבעת מס' 2: גב' ד. דור וגבי ד. דהן (פרקליטות מחוז ירושלים)

צד ג': בעצמו

החלטה

1.              עניינה של החלטה זו בארבע טענות מקדמיות אותן העלו הצדדים במסגרת התובענה שהוגשה בתיק זה. להלן אביא את הטענות ואתייחס אליהן. ואולם קודם שאעשה כן אביא את עיקרי העובדות וההליכים הנוגעים לתובענה.

עיקרי העובדות:

2. בין התובע לבין אשתו וילדיו הקטינים התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים הליך אשר במסגרתו הגישו הילדים, באמצעות אימם, תביעת מזונות נגד התובע (מא 1565/96). ביום 22.7.97 ניתן פסק דין בתביעה. בפסק דינו חייב בית המשפט את התובע לשלם לילדים מזונות בסכום של 2,300 ש"ח לחודש החל מיום שבו עזבו הילדים והאם את הבית (5.12.96), כשמסכים זה יש להפחית את הסכום שאם מקהלת מן המוסד לביטוח לאומי עבור הילדים.

3. ביום 5.8.97 פני הילדים ואימם אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים ופתחו תיק נגד התובע (03-3710-98-6). הילדים ואימם היו מיוצגים בהליך זה על ידי עו"ד אלי כץ, שהינו הנתבע מס' 1 בתביעה זו (להלן : "הנתבע"). התובע היה מיוצג על ידי עו"ד יהושע ננר, שהינו הצד השלישי בתביעה זו.

4. ביום 16.9.97 פנה הנתבע אל ראש ההוצאה לפועל וביקש כי יוציא פקודת מאסר נגד חייב. בבקשתו הוא טען, בין היתר, כי אף שלתובע הומצאה אזהרה, הוא לא שלם את חובו או כל חלק ממנו.

5. 18.9.97 נעתר ראש ההוצאה לפועל לבקשה, והורה על מאסרו של התובע למשך 21 יום.

6. ביום 7.10.97 פנה התובע, באמצעות הצד השלישי, אל ראש ההוצאה לפועל כבקשה לבטל את פקודת המאסר. ראש ההוצאה לפועל ביקש את תגובת הנתבע לבקשה, ובינתיים השהה את הליכי המאסר.

7.    ביום 13.10.97, עוד בטרם הגיש הנתבע את תגובתו לבקשה שהגיש התובע לראש ההוצאה לפועל, ועוד בטרם נתן ראש ההוצאה לפועל את החלטתו באותה בקשה, הגיש התובע את תביעתו זו. התביעה הינה תביעת נזיקין. היא הוגשה נגד שני נתבעים: הנתבע הראשון הינו עו"ד כץ, ואילו הנתבעת השניה הינה מדינת ישראל. כפי שעוד יובהר להלן, התביעה נגד מדינת ישראל מכוונת נגד החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לאסור את התובע. כפי שדוד יובהר להלן, התובע ער לכך כי לראש ההוצאה לפועל מוקנית חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין, ולפיכך הוא לא הגיש את תביעתו נגד ראש הוצלה לפועל באופן באופן אישי, אלא הגיש את תביעתו נגד מעבידתו של ראש ההוצאה לפועל מדינת ישראל,

בטרם אתאר את נושא התובענה ואת ההליכים שהתקיימו בעקבות הגשתה, אשלים את תיאור השתלשלות העניינים בתיק ההוצאה לפועל,

8. ביום 14.10.97 היינו יום לאחר הגשת תביעה זו, הגיש הנתבע לראש ההוצאה לפועל את תגובתו לבקשת התובע לביטול פקודת המאסר, לאחר שראש ההוצאה לפועל עיין בתגובה, הוא החליט לדחות את בקשה התובע, וקבע כי הליכי המאסר יימשכו.

9. לאחר  הדברים האלה שילם התובע את חובו, או לפחות חלק ניכר ממנו. בעקבות כך פקודת המאסר בוטלה. התוצאה מכך היתה, שבפועל התובע לא נאסר כלל, ולו לזמן קצר.

10. להשלמת התמונה יש לציין, כי ביום 7.12.97 התקיים בפני ראש ההוצאה לפועל דיון בטענת "פרדתי" אותה העלה התובע. במהלך הדיון ביקש התובע מראש ההוצאה לפועל כי יפסול עצמו מלדון בעניינו. התובע טען, כי נוכח העובדה שהוא הגיש את תביעתו זו בה מועלות טענות נגד ראש ההוצאה לפועל, לא יהא זה ראוי כי ראש ההוצאה לפועל אשר נגדו הוגשה התביעה ימשיך וידון בעניינו.

ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשת התובע. התובע לא השלים עם החלטה זו והוא הגיש עליה ערעור לנשיא בית המשפט העליון. ביום 26.3.98 קיבל כב' נשיא בית המשפט העליון את ערעורו של התובע. הוא קבע, כי נוכח קיומו של הליך זה לא יהא זה ראוי שראש ההוצאה לפועל ימשיך לדון בעניינו של התובע.

 אציין כאן, כי אינני סבור, כפי שסבור התובע, כי ניתן ללמוד מהאמור בפסק הדין שניתן בעניין זה לגבי השאלה העומדת במרכז דיוננו, כפי שתפורט בהמשך הדברים. כב' הנשיא עצמו ציין בסיפא של פסק דינו, כי הוא אינו מביע כל עמדה לגוף טענות התובע ולמידת התקיימותן, כמו גם לשאלת סיכויי התביעה להתקבל (ד"א 7254/97).

11. התביעה אותה הגיש התובע בתיק זה הינה, כאמור, תביעת נזיקין, ככל שהתביעה מוכנית נגד הנתבע טוען התובע, כי הטענה אותה העלה הנתבע בפני ראש ההוצאה לפועל במסגרת הבקשה למתן פקודת מאסר, ולפיה התובע לא שילם את חובו או כל חלק ממנו, הינה טענה שקרית. לטענת התובע, הנתבע ניסח את הבקשה "בידיעה ברורה שהאמור בה איננו אמת". לטענתו, בעקבות הגשת הבקשה והדברים הכוזבים הכלולים בה, הוצאה נגדו פקודת מאסר, והדבר הסב לו נזק רב. לטענת התובע, במעשיו אלה ביצע כלפיו הנתבע עוולה של רשלנות, ועל כן הוא חייב לפצות אותו על נזקיו, בישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 29.4.99 הבהיר ב"ב התובע, כי הנזק לו טוען התובע מתבטא בעובדה כי במשך שלושה ימים ידע התובע כי תלויה ועומדת נגדו פקודת מאסר, והדבר גרם לו לפחדים ולעוגמת נפש מרובים.

12. ככל שהתביעה מופנית נגד החלטתו של ראש ההוצאה לפועל טוען התובע, כי ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשת הנתבע והורה על מאסרו, למרות שהבקשה שהגיש הנתבע לא נתמכה בתצהיר, ומבלי שראש ההוצאה לפועל בדק את הטענות שהעלה הנתבע בבקשתו באמצעות הנתונים הקיימים והמצויים בתיק המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל.

12. לטענת התובע, ראש ההוצאה לפועל היה יכול לבדוק את טענות הנתבע באמצעות "הקלדת מחשב פשוטה". לטענתו, אילו ראש ההוצאה לפועל היה עושה כן, הוא היה מגלה מייד כי האמור בבקשה אינו אמת, ועל כן הוא היה דוחה את בקשת הנתבע להוצאת פקודת מאסר. התובע מוסיף וטוען, כי ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשת הנתבע ונתן פקודת מאסר למרות שהבקשה התייחסה לחוב עתידי שיחול רק כשלושה חודשים מאוחר יותר (סעיף 5 לכתב התביעה).

13. לטענת התובע, מעשיו של ראש ההוצאה מהווים עוולה של רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). התובע מציין בכתב התביעה, כי נוכח החסינות המוענקת לראש ההוצאה לפועל בחוק, אין הוא יכול להגיש תביעת נזיקין נגדו ולפיכך הוא בחר להגיש את תביעתו נגד מדינת ישראל שהיא מעבידתו, וכך כותב התובע בתביעתו: "מאחר ולכב' ראש ההוצאה לפועל קיימת חסינות בפני תביעה מוגשת תביעה זו כנגד מדינת ישראל, שכן היא מעבידתו של כב' ראש ההוצאה לפועל, אחראית אחריות שילוחית למעשיו, והירשתה את הוצאת פקודת המאסר כפי שהוצאתה שאף נשלחה לביצוע למשטרת ישראל." (סעיף 6 לכתב התביעה).

לחלופין טוען התובע, כי יש להטיל על המדינה אחריות שילוחית למעשי ו/או מחדלי לשכת ההוצאה לפועל (להבדיל מראש ההוצאה לפועל עצמו). לטענתו: "לא ייתכן מצב בו תוצא נגד פקודת מאסר בלתי חוקית ע"י אחד מאורגני המדינה בלי שתהיה לו זכות לקבל פיצוי מהמדינה בגין כך," (סעיף 4 לכתב התביעה).

14. ביום 30.8.98 הגישה הנתבעת, מדינת ישראל, כתב הגנה מטעמה, נם הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת בקשה למחוק על הסף את התביעה, ככל שהיא מופנית נגדה (בש"א 3818/98), תמצית טענת הנתבעת היא, כי החסינות האישית המוקנית לראש ההוצאה לפועל עומדת גם למעבידתו, הנתבעת.

טענה זו הינה הטענה המקדמית הראשונה בה אדון להלן.

15. ביום 25.10.98 הגיש הנתבע כתב הגנה מטעמו, עם הגשת כתב ההגנה הוא הגיש הודעת צד ג' נגד עו"ד יהושע ננר, אשר, כזכור, ייצג את התובע בהליכים אשר התנהלו בהוצאה לפועל, ואשר מייצג אותו גם בתביעה זו, ביום 15.11.98 הגיש הצד השלישי בקשה לדחות על הסף, או לחלופין למחוק על הסף, את הודעת צד ג שהוגשה נגדו. בהודעתו טוען הצד שלישי, כי "ההודעה היא מבישה, פוגענית, ונועדה אך ורק לגרום כביכול לניגוד אינטרסים בין המבקש לבין התובע בתיק העיקרי שהמבקש הינו בה כוחו." (סניף 1 לבקשה בבש"א 6028/98),

טענה זו הינה הטענה המקדמית השניה בה אדון להלן.

16. ביום 12.5.99 הגיש הנתבע בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערבות להבטחת הוצאותיו, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-,1980 בבקשתו טוען הנתבע, בין היתר, כי סיכויי התביעה נמוכים במיוחד, וכי התובע עצמו טוען כי מצבו הכלכלי דחוק, שהרי הוא פנה אל בית המשפט בבקשה לפטור אותו מתשלום אגרה. הנתבע מוסיף וטוען, כי התובע לא המציא את מענו, וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(9) לתקנות סדר הדין האזרחי. אין צריך לומר כי התובע מתנגד לבקשה.

טענה זו הינה הטענה המקדמית השלישית בה אדון להלן.

17. ביים 20.12.99, במסגרת עיקרי הטיעון שהגיש הנתבע נטען על ידו, כי יש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדו מחמת חוסר יריבות בין התובע לבינו ו/או חוסר עילה כלפיו. תמצית טענת הנתבע היא, כי המעשים המיוחסים לו נעשו בעת שפעל בשליחות לקוחותיו, וכי במסגרת זו לא קמה לו חובת זהירות כלפי התובע, שהינו בעל דינם של לקוחותיו.

טענה זו הינה הטענה המקדמית הרביעית והאחרונה בה אדון להלן.

טענה מס' 1: האם החסינות האישית המוענקת לרשות שופטת חלה גם על מעבידתה ?: 18. אחת

18. אחת ממטרות היסוד של דיני הנזיקין הינה לפצות את הניזוק על ניזקו. אחד מכללי היסוד העומדים בבסיסם של דיני הנזיקין קובע, כי על מזיק אשר ביצע עוולה כלפי ניזוק מוטלת האחריות והחובה לפצות את הניזוק על נזקיו. זהו הכלל הרחב העומד בבסיסם של דיני הנזיקין. הוא ברור, פשוט ומתבקש. ואולם כלל זה אינו עומד לבדו. ישנם מקרים בהם קיימים אינטרסים המנוגדים לכלל זה. ישנם מקרים בהם בשל מעמדו המיוחד של המזיק קיים אינטרס כבד משקל שלא להטיל עליו אחריות בנזיקין. כאשר מתעוררים מקרים כאלה "המשפט מעריך את האינטרסים הראויים של הצדדים ושל הציבור, וקובע את האינטרסים הראויים לשמירה. בהערכה זו יש שנלקחת בחשבון מהות המעשה, ויש שנלקח בחשבון מעמד העושה." (ברק, "דיני הנזיקין", בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1977 בעמ' 349).

באותם מקרים בהם לאחר עריכת איזון בין האינטרסים הסותרים גוברת ידו של האינטרס שעניינו שחרורו של המזיק בעל המעמד המיוחד מאחריות בנזיקין יעניק המשפט לבעל המעמד המיוחד חסינות מפני תביעה בנזיקין.

19. כך למשל, "לפי דינים בינלאומיים ניתנת חסינות כללית לדיפלומטים ולאלה המכהנים בתפקיד אחר והנהנים גם הם ממעמד דיפלומטי. בתחום מסויים החסינות דומה גם לקונסולים. לנשיא המדינה מובטחת חסינות מאחריות בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו: לחברי הכנסת בשל פעולות שדשו במילוי תפקידם או למען מילוי תפקידם; לשופטים בשל עוולות שעשו במילוי תפקידם השיפוטי; לעובדי הציבור בכללם - מפני תובענות נזיקין (פרט לתובענות רשלנות) - בשל מעשה שעשו בתחום סמכותם או שעשו, בתום לב בסברם שהם פועלים בתחום סמכותם," (ג, טדסקי, "חסינות המעביד ואחריות העובד" משפטים י"ג (1), ,81 87),

20. כפי שצויו לעיל, החסינות מפני תביעות בנזיקין עומדת בסתירה לעקרונות היסוד של דיני הנזיקין בדבר פיצוי הניזוק על ידי המזיק. פרופ' טדסקי במאמרו הנ"ל עומד נל כך באומרו: "במקום הנטיה הנ"ל לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופנה נעימה משום כפירתה בשוויון, שהצדק מחייבו, ומשום פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה." (שם בעמ' 93).

21. מהם, אם כן, השיקולים התומכים בהענקת חסינות למזיקים בעלי מעמד מיוחדו דומה, כי ביחס לכל אחת מהקבוצות של בעלי החסינות אשר נימנו לעיל קיימים שיקולים היפים לעניינה.

במוקד דיוננו עומדת החסינות המוענקת לרשות השופטת. נראה, כי נושא זה לא זכה עד כה לדיון מקיף בספרות המשפטית ובפסיקה, אף כי, כפי שיסתבר בהמשך, הוא זכה לדיון מעמק ונרחב במשפט העברי, לעומת זאת, החסינות המוענקת לעובדי ציבור ושאלת הקריטריונים להטלת אחריות כנזיקין על רשויות ציבור ועבדי ציבור זכו לדיון נרחב, יחסית, כספרות המשפטית ובפסיקה (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ לוי ואח' פ"ד מח(פ), 45; פרופ' י, גלנד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור", משפט וממשל. חלק ב'. עמ' 339. וכן משפט וממשל. וחלק ג'. עמ' 55; ד"ר י. דותן "באחריות בנזקים של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת". משפטים. טו. עמ' 245; כמו כן ראו מאמרו הנזכר לעיל של פרופ' טדסקי).

21. אני סבור, כי עיקר הנימוקים המשמשים להצדקת הענקת חסינות לעובדי ציבור, או, לחלופין, לצימצום האחריות שיש להטיל עליהם, יפים גם לענין שאלת החסינות של חברי הרשות השופטת. בחלק הראשון של מאמרו הנזכר לעיל מביא פרופ' גלעד, בין היתר, את הנימוקים והשיקולים נגד הטלת אחריות על פעילותן השלטונית של רשויות הציבור, להלן אביא את השיקולים אותם מונה פרופ' גלנד אשר יפים גם לעניינה של הרשות השופטת, (השווה: פסק דין לוי הנזכר לעיל בעמ' 78: מאמרו של ד"ר דותן הנזכר לעיל ב7מ' 246; הספר "דיני הנזיקין" הנזכר לדיל ב7מ' 381. וכן מאפרו של פרופ' טדסקי הנזכר לעיל).

22. עיינו של השיקול הראשון הוא בחשש מפני הרתעת יתר. וכך כותב פרופ' גלעד במאמרו לענין שיקול זה:

"הטלת אחריות על הרשות הציבוריות עלולה להביא לפגיעה קשה בתפקודה של הרשות. החשש הוא שהחרב המתהפכת על כל צעד ושעל של האחריות בנזיקין תפגע במוטיבציה ובמורל של עובדי השירות הציבורי. אימת האחריות תהפוך אותם להססנים ולנטולי יוזמה, לעובדים הפועלים באיטיות ובסרבול תוך הקפדה יתרה ומופרזת על נהלים.

 את עיקר מרצם הם ישקיעו לא בהגשמת מטרות הרשות, תוך נטילת יוזמה ואחריות וחיפוש אחר דרכים לשיפור פעולת הרשות, אלא לנקיטת אמצעי מגן נגד איום האחריות הרובץ לפתח, הפעלת "מקדמי בטחון" והבטחת "כיסוי" לכל פעולה הננקטת על ידם. גישה מתגוננת זו הנקראת DEFENIVE FRAME MIND עלולה להביא לקפיאה על השמרים ולהסתיידות של המערכת הציבורית. קיים גם החשש כי עקב כך יהפוך השירות הציבורי לאטרקטיבי פחות, ויקטן מספר האנשים הטובים המוכנים להתגייס לשירותיו." (שם בעמ' 351).

 דומה כי שיקול זה יפה, בעיקרו, גם לגבי חברי הרשות השופטת. בהקשר זה לא למותר יהא להביא את דברי השופט רוברטסון, אשר צוטטו בספר "דיני הנזיקין" הנזכר לעיל, אשר אמר, בהתייחסו לשופטים כעובדי ציבור:,NO MAN BUT A " ". BEGGER OR FOOL/ WOLD BE A JUDGE

23. ענייני של השיקיל השני הוא בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל. וכך כותב פרופ' גלעד במאמרו:

"טיעון אחר נגד הטלת אחריות נזיקית רחבת היקף על רשויות הציבור הוא שאחריות ממין זה תביא לשיבוש תפקודו של שירות הציבור. פתיחת שערי ההתדיינות תביא לריבוי תביעות סרק בין בתום לב ובין ממניעים נקמניים, קנטרניים או קטנוניים גם אם תביעות אלה יידחו בסופו של דבר, הרי שעצם הצורך להתדיין יחייב את הרשות להשקיע זמן ומשאבים התדיינות. במקום למלא את תפקידיהם הציבוריים יעסקו עובדי הרשות בתכנון קווי הגנה, איסוף ראיות, התייעצויות משפטיות והופעה בבתי משפט." (שם בעמ' 352).

דומה כי השיקול זה יפה גם מקום שמדובר בחברי הרשות השופטת.

24. עניינו של השיקול השלישי הוא בחשש מפני עיוות השיקול הדעת של הגורם המחליט. וכך כותב פרופ' גלעדי :

"אחריות בנזיקין עלולה לעוות את שיקול הדעת של הרשויות באופן הבא. כהיותה שלוח הציבור ונאמנו אין הרשות אמורה ליהנות באופן ישיר מהערך החברתי של פעילותה או לשאת במישרין בעלויותיה. גם כאשר היא מקנה משקל יתר או חסר לאינטרס מסוים, התייחסותה

לתוצאות פעילותה היא אחידה במובן זה שאין היא "צד אישי" לתוצאות אלה. הטלת אחריות בנזיקין הופכת פגיעה באינטרס המוגן על ידי דיני הנזיקין, לפגיעה אישית ברשות, אשר תידרש לשלם בעצמה את מחיר הפגינה.

בכך הופכת הרשות ל"צד מעוניין " המזדהה עם האינטרס של הניזוק ונותן לו משקל גדול יותר מהמשקל הניתן לאינטרסים אחרים, שאינם מוגנים על ידי דיני הנזיקין ואינם "מאיימים" על הרשות. כך נוצר עיוות בשיקול הדעת של הרשות הגורר עיוותים בהקצאת המקורות.

 לדוגמה, רשות המופקדת על אישורי תרופות, החוששת מתביעותיהם של המשתמשים בתרופה שתאושר אם תגרום נזקים, אך לא מתביעת היצרנים או מתביעת הציבור הזקוק לתרופה אם זו לא תאושר, תיטה שלא לאשר את התרופה. זאת על אף שבראייה חברתית כוללת ערך התרופה

לציבור הנזקקים לה וליצרנים גדול מנזקיה. בדרך זו עלולה הטלת אחריות בנזיקין לגרום להקטנת הרווחה החברתית הכוללת. אלמלא האחריות היו שיקולי הרשות המאשרת נקיים מ"עניין אישי", והציבור בכללותו היה "יוצא נשכר."

אני כבור, כי שיקול זה יפה גם לעניינה של הרשות השופטת, שהרי, למשל, בהתאם לדוגמה אשר הובאה לענין שיקול זה, יכולה שאלת הענקת הרשיון לתרופה להגיעה להכרעתה של הרשות השופטת.

25. עניינו על השיקול הרביעי הוא בחשש בדבר הטלת עומס כבד על הקופה הציבורית ובחשש מפני הצפת בתי המשפט בגל של תביעות. דומה כי שיקול זה יפה גם ככל שמדובר ברשות השופטת. עמדה על כך ב"כ הנתבעת בעת שטענה בבקשתה כי "חשש נוסף הוא שיוטל על מערכת המשפט עומס רב ומיותר. למעשה, מדובר בפתח להתרת "כפל תבינות" - תביעה שעניינה הסכסוך העיקרי, ותביעת נזיקין נגד החלטת הרשות השיפוטית בעניין הסכסוך העיקרי. אין מדובר באפשרות בעלמא, שהרי

כמעט בסיומו של כל הליך שיפוטי ישנו צד אחד שרואה עצמו נפגע עקב החלטת הרשות השיפוטית, וכן ישנה תמיד אפשרות לפנות לערכאת הערעור," (סעיף 3(ב) לבש"א 3818/98).

26. עניינו של השיקול החמישי הוא ברצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. ככל שמדובר ברשות המנהלית נטען, שאין זה רצוי כי בתי המשפט האזרחיים יהפכו באמצעות תביעות נזיקין, לערכאת ערעור על האופן שבו מפעילה הרשות הציבורית את שיקול הדעת שהוקנה לה בחוק. אני סבור, כי שיקול זה יפה, בשינויים המחויבים, גם לעניינו. עמדה על כך ב"כ הנתבעת בבקשתה באומרה: "למותר לציין, שהאפשרות להתיר הליך מסוג זה סובלת מסתירה פנימית, שהרי למעשה, מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת, ושלגביה נטען כי היא מוטעית. למעשה, למצב זה נועדו סעיפי החסינות דלעיל.3.

27. אלה, אם כן, עיקר הנימוקים התומכים בהענקת חסינות לעובדי ציבור ולצימצום אחריותם הנזקית, אשר כוחם יפה גם לעניינם של חברי הרשות השופטת. נזכיר, כי נגד נימוקים אלה עומדים נימוקים ושיקולים אחרים הניצבים ביסודם של דיני נזיקין. נעיר, כי נימוקים מסוג אלה שהובאו לעיל, או לפחות חלקם, יכולים להיות מועלים גם על ידי קבוצות אחרות שאינן עובדי ציבור א ו חברי הרש'ות השופטת. לפיכך, לא יהא למותר להביא, במקום זה, את דבריו של פרופ טרפקי אשר הדגיש את השיקולים שכנגד. וכך הוא כותב במאמרו:

"לצידוק חסינותם של שופטים ועובדי ציבור בכללם, לפי הגבולות שהמשפט מכיר בה, הובאו נימוקים רבים. ונאמר שהיא לטובת הציבור. לולא החסינות המכהן בתפקיד הציבורי היה עלול להימנע מהחלטה הנראית לו צודקת וכדאית פן יטילו עליו אחריות אישית בגללה. אך בדומה לכך אפשר שיטען רופא כי יש לפטור אותו מאחריותו, כדי שירגיש חופשי לנקוט טיפול שלפי אמונתו הכנה קיים סיכוי סביר כי יועיל לחולה, ללא חשש מאחריות העלולה להיגרם לו במקרה של אי הצלחה. ובמקביל יטענו רבים נוספים לפריוולגיה לעצמם, "לטובת הענין "י בעלי מקצועות אחרים, אפיטרופסים למיניהם, מנהלי חברות ואנשי עסקים אחרים שבהחלטותיהם תלויים אינטרסים של הזולת וגם עובדים של מעביד פרטי בכללם. ' על טיעון כזה לא קשה לענות. קודם כל, כנגד ההנחה ואנשי עסקים אחרים שבהחלטותיהם תלויים אינטרסים של שבטיעון הנ"ל יש להדגיש כי הימנעות מפעולה סבירה לטובת העניין היא גם כן בגדר בחירה וכי היא עלולה לפגוע בעניין הנדון לא פחות מיוזמה חיובית. והעיקר:

נראה שהחברה רשאית לצפות שבני אדם ידע את מלאכתם באמונה, לפי מצפונם המקצועי והתפקיד, ויידעו לעמוד במבחן האחריות הכרוכה בפעולותיהם מבלי לתבוע לעצמם פריולגיות כדי להתחמק מן הביקורת השיפוטית המקובלת - ובעלי כהונה ציבורית, לרבות נשיא המדינה, לא כל שכן, החסינות הנדונה אינה עשויה להגביר את אמון האזרח בשפיטה ובמינהל." (שם בדמ' 101.2).

28. הנה כי כן, ענין לנו באינטרסים מתנגשים. בסופו של דבר על כל שיטת משפט לשקול את כל השיקולים בעד ונגד, לתת לכל שיקול את משקלו הראוי, ולהכריע את הכרעתה.

29. ככל שמדובר בעובדי ציבור אמרה שיטת המשפט שלנו את דברה בהוראת סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הוראה זו קובעת לאמור:

"עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה. ואם ייתבע לדין על כך. ייתבע אישית; אולם. בלי לגרוע מכוחן של הוראות הפקודה 6 ו- 8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שפועל בתחום סמכותו כדין."

הנה כי כן, הוראה זו קובעת כי לעובד הציבור מוקנית חסינות. עם זאת, החסינות איננה מלאה. החסינות הינה חסינות חלקית בלבד. היא אינה חלה, למשל, כאשר עובד הציבור התרשל בתפקידו. במקרים כאלה, אחראי עובד הציבור באופן אישי על מעשיו. הוא עשוי להיתבע באופן אישי על מעשיו ולצאת חייב באופן אישי בגין עוולת שביצע.

30. כך הם פני הדברים לגבי עובד הציבור. ככל שמדובר בחברי רשות שופטת אמרה שיטף המשפט שלנו את דברה כהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). כפי שיסתבר מהוראה זו אשר תובא להלן, נראה, כי בעריכת השיקול בין האינטרסים המנוגדים, היה משקלם של השיקולים המחייבים הענקת חסינות לחברי הרשות השיפטת כבד ממשקלם של שיקולים אלה ככל שמדובר בעוברי ציבור. התוצאה היא, כי בעוד שלעובדי הציבור הוענקה חסינות חלקית בלבד, לחברי הרשות השופטת הוזנקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" הנה כי כן, חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל, וככל הנראה גם אם פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו.

31. מהם הנימוקים המצדיקים הענקת חסינות כה נרחבת לחבר הרשות השופטת ? אביא בענין זה את דבריהם של שניים; תחילה את דבריו של פרופ' א. ברק הסוקר את הטיעונים המועלים בתמיכה להענקת חסינות נרחבת לחברי הרשות השופטת, ובצידם של טיעונים אלה הוא מביא את דברי הביקורת המושמעים נגדם. אחר כך אביא את דבריו של שר המשפטים דאז, פנחם רוזן, במהלך דיון שנערך בכנסת בעת שהביא בפניה הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין, עניין אשר עוד ידובר בהרחבה להלן.

32. וכך אומר פרופ' ברק בספר "דיני הנזיקין" הנזכר לעיל:

"שיטות המשפט היונקות מהמשפט המקובל האנגלי מעניקות חסינות מיוחדת, רחבה מהרגיל, לרשות השופטת. חסינות זו משתרעת לא רק על מקרים רגילים של חריגה מסמכות, אלא גם על מקרים של פעולה מתוך מניעה פסול. הנימוק לגישה מיוחדת זו אינו מצוי, כמובן, רק בכך שהשופטים הם שיצרו את חסינותם. מקורו של הנימוק לחסינות רחבה זו הינו ברצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה. נימוקים נוספים שניתן להזכיר הם הרצון לחסוך בזמנם של השופטים, המגמה לעודד אנשים מוכשרים לכהן בתפקידי שפיטה, חוסר רצון לאפשר חידרש משפט שנסתיים וקיום סעדים אלטרנטיבים לתקיפת ההחלטה של השופט. חסינות זו מבוססת, כמובן על האמון ביושרם של השופטים ועל נסיון החיים המלמד,

כי המקרים שבהם נגרם עוול לאדם בשל פעולת שופט שלא כדין הם כה מועטים, עד,כי אי הצדק העשוי להיגרם, אינו שקול כנגד התוצאות הקשות שייגרמו לציבור כולו מהתערבות בפעולתם של השופטים, חסינות רחבה זו אינה מקובלת על הכל. השופט קוקברן(OCKBURN C.J) יצא בהתקפה חריפה עליה, בציינו כי לדעתו אין היא מבוססת על נימוקים משכנעים: שופטים

ימלאו תפקידם כדין, גם אם תהיה קיימת אפשרות לתבעם לדין. הצדק דורש לאפשר לניזוק, הנפגע מפעולת שופט שנבעה ממניע פסול, להגיש תביעת נזיקין נגדו. להשקפה זו שותפים חברי הרשות השופטת, וביחוד מחוץ לחברי הרשות השופטת. לטענתם, הנימוקים שהובאו להצדקת החסינות המיוחדת של השופטים תופסים גם לגבי כל עובד ציבור אחר. בתי המשפט הדגישו כי, אם תינתן האפשרות לתבוע את השופטים לדין בנזיקין, כי אז "רק קבצן או

שוטה ירצה להיות שופט." אך על כך ניתן להקשות, האין זה גם דינו של השוטר או של כל פקיד ציבור אחרו ואם לא היה בכוחם של נימוקים אלה כדי להרחיב חסינות של עובדי ציבור בכללם על שום מה יהא מצבם של השופטים נדיף?

ויכוח זה עשוי להתעורר בישראל ביתר חריפות, שכן פקודת הנזיקין נותנת לרשות השופטת הגנה מקיפה ורחבה יותר מזו המקובלת במשפט המקובל האנגלי והאמריקאי אף בישראל נהנית הרשות השופטת מאמון מלא, אך האם תוצאות אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר. " (שם בעמ' 392,3),

33. וכך אמר שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, ביום ,16.2.60 היינו לפני למעלה מ-40 שנה, בעת שהביא בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים (תיקון מס' 3). תשי"ט 1959 בו עוד ידובר להלן :

"אני סבור שלכולנו  ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, עקרון זה קיבל את ביטויו בסעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953. הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", וכוונת הוראה זו היא להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. עקרון זה הוכר כהכרחי על מנת להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים.

אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם. אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות

לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי, ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, משיהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם," (דברי הכנסת, ישיבה נ"ב מיום י"ח שבט, תש"ך, ,16.2.60 בעמי 643).

34. לדברים אותם הבאתי לעיל ברצוני להוסיף ולומר דברי אלה: אני סבור, כי החובות המוטלות על עובד הציבור אינן שונות, במהותן, מהחובות המוטלות על השופט; זה כמו זה חייב לפעול בהגינות, באובייקטיביות, ללא משוא פנים, ללא מורא, מבלי לשקול שיקולים זרים, מבלי להיות נתון במצב של ניגוד עניינים, ותוד שהוא שוקל אך ורק את השיקולים הצריכים לענין, זה כמו זה אינו פועל עבור אינטרס אישי שלו, אלא עליו לפעול כדי להגשים את הסמכויות והכוחות שהציבור העניק לו ומסר לידיו,

עם זאת, קיים שוני מסויים בין עובד הציבור לבין מי שממלא תפקיד שיפוטי. השוני מוצא את ביטויו בעיקר בדגש המיוחד המושם על האובייקטיביות הנדרשת מהממלאים תפקיד שיפוטי. זהו סימן ההיכר המובהק של הרשות השופטת ושל התפקיד השיפוטי. זוהי המחוייבות העמוקה ביותר של מי שממלא תפקיד שיפוטי לא בכדי עיניה של אלת הצדק מכוסות. השופט, אולי יותר מכל עובד ציבור אחר, נדרש לאובייקטיביות מלאה. הוא נדרש להכריע בענין המובא בפניו אך ורק על סמך שיקולים עניינים, מבלי שיהא מושפע, ולו בעקיפין, משיקולים שאינם צריכים לענין.

35. זה, כד נראה, הטעם לכך שנקבעה הוראת חוק מיוחדת הקובעת כי אין על השופט מרות זולת מרות החוק, הוראה כזו לא קיימת בעניינו של עובד ציבור; זה, כך נראה, הטעם לכך שמינויו של השופט הוא עד לפרישתו לגמלאות; זה, כך נראה, הטעם לדרישה המועלית לאחרונה להקמת רשות שיפוט עצמאית; זה, כך נראה, הטעם לכלל ה"סוב יודיצה" אשר נועד להבטיח כי השופט יפסוק את פסיקתו אך ורק על סמך השיקולים המובאים בפניו, מבלי שיהא מושפע מדעית עמדות בחורגות ממסגרת הדיון, כל אלה הם תנאים לפעולתו התקינה של השופט, והם תנאים לאמון הציבור בשופט, אשר בלעדיו אין ערך לעבודתו

עמד על כך כבי השופט ברק, אמנם בענין אחר, באומרו:

"תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין איש בתוצאה, זהו

אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה, בלא אמון הציבור לא תוכל הרשות השופטת לפעול," בג"צ 732/84. בשג"צ 327/85 צבני  נ. השר לענייני דתות ואח'. פ"ד מ (4) 1441. 148).

36. אני סבור. כי אחת הדרכים אשר נועדו להבטיח את הנייטרליות של השופט. ואחד האמצעים אשר נועדו להגן עליו מפני השפעות זרות. היית החסינות המוענקת לשופט מפני תביעה בנזיקין. שהרי אם לא תוענק חסינות לשופט עלול להתגנב ליו של צד במשפט), כי השופט פסק כפי שפסק לא מפני שזו היתה הכרעתו על פי מיטב הכרתו ומצפונו, אלא משום שהשופט חשש כי הצד שכנגד, שהינו למשל, בעל רוח ומזג תקיפים במיוחד, יגיש נגדו תביעת נזיקין. החסינות המוענקת לשופט נועדה להבטיח כי החלטתו של השופט תהיה "נקיה" מפני החשש כי תוגש נגדו תביעה בנזיקין. החסינות המוענקת לשופט נועדה להבטיח למתדיין בפניו כי כך, אמנם, הם פני הדברים. בכך, יש כדי לחזק את המערכת השיפוטית, את הכרעותיה ואת אמון הציבור בה.

37. ואולם -אליה וקוץ בה; נניח כי שופט ביצע עוולה כלפי אחד המתדיינים בפניו או בפני אחד מאלו שבעניינם הוא דן, וכתוצאה מכך נגרם לאותו ארם נזק. החסינות המוענקת לשופט תגרום לכך שהניזוק לא יוכל לקבל מהשופט פיצוי על נזקו. אין ספק כי בכך יש כדי לגרום עוול לניזוק. דומה, כי בכך עלולה להיגרם פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. והרי כבר עמד על כך פרופ' טדסקי בדברים אותם הבאתי לעיל באומרו כי "החסינות הנדונה אינה עשויה להגביר את אמון האזרח בשפיטה ובמינהל."

הנה כי כן, מצד אחד החסינות המוענקת לשופט עשויה לשפר את השפיטה ולהגביר את אמון הציבור בערכאת המשפט, ואולם מאידך, היא עלולה לגרום עוול לניזוקים וכפועל יוצא מכך היא עלולה לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט. כיצד ניתן ליישב בין שתי התוצאות הסותרות ? בהמשך הדברים. בעת שאדון בשאלה כלום קיימת אחריות שילוחית למעשי השופט. אנסה להציע לדבר פתרון.

38. כאן המקום להדגיש כי החלטה זו אינה עוסקת בשאלת חסינותם האישית של שופטים. המחוקק הכריע את הכרעתו לגבי ענין זה והדברים ברורים ופשוטים. סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע מפורשות כי לשופט מוענקת חסינות מלאה מפני תביעה בנזיקין, סעף 73א' לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קובע כי "מבלי לגרוב מהוראת סעיף 8 לפקידת הנזיקין (נוסח חדש), לא תוגש נגד ראש ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שנעשה במילוי תפקידו."

הכרעתו של המחוקק הינה, אם כן, הכרעה ברורה וחותכת. בין אם טובה היא ובין 'תם רעה, זוהי הכרעתו, ועל הכרעה זו אין איש עורר במסגרת הליך זה.

39. התובע מכיר בכך שפקודת המאסר אותה הוציא נגדו ראש ההוצאה לפועל ניתנה במסגרת סמכויותיו השיפוטיות של ראש ההוצאה לפועל (השווה: ע"א (ת"א) 63/85 שמחה ניר נ דוד ניר ואח'). התובע עצמו מסכים כי לראש ההוצאה לפועל מוענקת חסינות אישית מפני הגשת תביעה בנזיקין כנגדו. התובע מציין בתביעתו כי דווקא משום כך, דווקא משום שלראש הפועל מוענקת חסינות אישית, לא היה לו מנוס אלא להגיש את תביעתו נגד מעבידתו של ראש ההוצאה לפועל. היא מרינת ישראל. וזאת מכוח האחריות השילוחית המוטלת על מעביד בפקודת הנזיקין.

השאלה אשר תעמוד במרכזה של החלטה זו הינה. אם כן. האם חרף העובדה שלראש ההוצאה לפועל מוענקת חסינות אישית מפני תביעה בנזיקין ניתן להטיל על המדינה אחריות שילוחית בהתאם להוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין. תמצית טענת הנתבעת, כפי שצויין כבך לעיל היא, כי החסינות המוקנית לראש ההוצאה לפועל עומדת גם למדינה עצמה. תמצית טענת התובע היא, כי החסינות המוענקת לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בהם עצמם. חסינות זו אינם משתרעת אל מעבר להם עצמם. היא אינה חלה על המעבידה, המדינה, ועל כן היא אינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות שביצעו עובדיה - שופטיה.

40. כפי שיסתבר להלן. שאלה זו עמדה במלוא חריפותה בגוף המחוקק שלנו. כנסת ישראל. עוד לפני 40 שנה, בטרם אביא את הדברים, אתייחס לאחת הטענות שהעלתה הנתבעת בבקשתה, ולפיה אין כלל מקום לדבר במקרה זה על אחריות מעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, שכן ראש ההוצאה לפועל לא פעל כעובד של המדינה, לטענת הנתבעת: "ראש ההוצאה לפועל, בהחליטו החלטות כדוגמת החלטות נשוא תביעה זו, פועל בכובעו כרשות שיפוטית: ראש ההוצאה לפועל הינו שופט או רשם של בית משפט שלום, כפי שעולה מהוראת סעיף 3 לחוק. ולא כך נבחרים על ידי הועדה לבחירת שופטים וממונים על ידי נשיא המדינה (אם הוא שופט) או ממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון (אם הוא רשם). היות ומדובר במינוי. ולא בהתקשרות חוזית. ראש ההוצאה לפועל אינו עובד או שלוח של המדינה, ולא ניתן להטיל אחריות על המדינה כמעסיקתו." (סעיף 2 לבקשה).

41. אין בידי לקבל טענה זו. תשובה לטענה שהנלתה הנתבעת ניתנה על ידי פרופ' ברק בספר "דיני הנזיקין" הנזכר לעיל, ובכל הכבוד, דעתי כדעתו. וכך הוא אומר:

"שאלה מיוחדת מתעוררת ביחס לחברי הרשות השופטת. הניתן לראות בהם עובדי המדינה לענין האחריות לעוולת הזולת ? נראה לי שאין קושי במתן תשובה חיובית לגבי חברי הרשות מבצעת המבצעים תפקידי שפיטה, כגון חברי בין הדין המשמעתי לעובדי המדינה. אף שהם נהנים מאי תלות ענינית, הם נתונים לשליטה אדמינסטרטיבית של המדינה, המספקת לענין האחריות לעוולת הזולת.

השאלה היא לגבי חברי הרשות השופטת, שחוק השופטים, תשי"ג-1953 חל עליהם. נראה לי כי גם כאן התשובה היא בחיוב. אותה שליטה ארגונית המספקת ליצירת יחסי עובד - מעביד, קיימת גם ביחסים שבין הרשות השופטת למדי נה. זאת ועוד: מינוים, פיטוריהם ומשכורתם של השופטים נעשים על ידי המדינה באמצעות אורגנים השונים, דבר התומך בפירוש המוצע. העקרון כי "אין על השופט מרות אלא מרותו של החוק", אינו עומד בסתירה למסקנה זו. ראשית, השליטה לענין ה'חחריות לעוולות הזולת היא שליטה ארגונית ולאו דווקא שליטה בהפעלת שיקול הדעת; שנית, גם "שליטת החוק" על הפעילות השיפוטית הלא שליטת המדינה (להבדיל מהממשלה) היא." (שם בעמ' 408-09).

42. ומכאן אעבור לתיאור האופן שבו עלתה השאלה הניצבת להכרעה בפנינו על שולחנה  של  כנסת:

כידוע, פקודת הנזיקין נחקקה בארצנו בשנת 1944. בזמן קיימו של המנדאט הבריטי על ארץ ישראל, סעיף 4 לפקידת הנזיקין האזרחיים, 1944 קבע היראות בדבר חסינותם של שופטים מפני הגשת תביעות נזיקין נגדם, דא עקא, שהמחוקק המנדאטורי, אשר הפקודה שהתקין היתה, בעיקרה, העתקה של חוק הנזיקין הקפריסאי משנת ,1932 השאיר בפקודה הארץ - ישראלית את ההבחנה שיתה קיימת במערכת השיפוט האנגלית בין רמתם המקצועית של השופטים בדרגות השונות; בעוד ששופטי הערכאות הגבוהות היו שופטים מקצועיים, הרי שמרבית שופטי המערכת הנמוכות היו חסרי הכשרה מקצועית. על רקע מציאות זו שהיתה קיימת במערכת השיפוט האנגלית ובמשפט האנגלי, נערכה הבחנה בהיקף החסינות בין השופטים לדרגותיהם השונות. הבחנה זו נכנסה למשפט הישראלי עם חקיקתה של פקודת הנזיקין, 1944. בפקודה נקבע, כי בעוד ששופטי בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים נהנים מחסינות מוחלטת לגבי כל מה שעשו תוך כדי מילוי תפקידם השיפוטי, אין שופטי בתי משפט השלום נהנים מחסינות מפני מעשים שעשו באותן נסיבות אם המעשים חורגים מגדר סמכות שיפוטם,

וכך קבעו הוראות סעיפים 4 (4) ו- 4 (5) לפקודת הנזיקין האזרתיים, 1944:

"(4) לא תוגיש כל תביעה משפטית על כל שופט של בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי. או על כל חבר של בית משפט או בית דין. ששופט כזה. חבר לו. או נל כל אדם הממלא בחוקף החוק תפקידו של כל שופט כזה או חבר

כזה. על כל נזיקים אזרחיים שנשה בתוקף תפקידו השיפוטי .

(5) לא תוגש כל תביעה משפטית על כל אדם. המהווה בית משפט או בית דין כל שהם. או חבר להם. ואלה אינם בית

המשפט העליון או בית משפט מחוזי, או כל בית משפט או בית דין ששופט של בית המשפט העליון או בית משפט

מחוזי חבר להם, או על כל אדם הממלא כדין את תפקידיו של אדם כזה, או על כל אדם אחר הממלא תפקידים

שיפוטיים, ובורר בכלל, בגלל כל מעשה נזיקים אזרחיים שביצע מכוח תפקידו השיפוטי, אם היה המעשה שגרם את

הנזיקים האזרחיים, בגדר שיפוטו."

43. כידיע, ההבחנה שהיתה, קיימת במעוכת השיפוט האנגלית בין שופטים מקצועיים לכאלה שאינם מקצו~יים, לא היתה קיימת במעוכת השיפוט הישראלית. בזו האחרונה, גם שופטי בתי משפט השלום היו והינם שופטים מקצועיים. לפיכך, לא היתה הצוקה להבדל בשאלת היקף החסינות כפי שהיתה קבועה בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 בין השופטים לדרגותיהם השונות, בנסיבות אלה יזמה הממשלה תיקון לחוק, ובשנת 1959 היא הגישה לכנסת את הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים (תיקון מס' 3), תש"ט  1959 (ה"ח ,380 תש"ט, עמ'

218), בהצעת החוק הוצע לבטל את סניף 4(4) וסעיף 514) לפקודה, ובמקומם להתקין סעיף קצר אשר זו לשונו:

"(4) מנשה אי מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים,"

44. ביום 16.2.60 התקיים בכנסת דיון בקריאה הראשונה של החוק. את החוק הציג שר השפטים דאז, פנחס רוזן, אשר מדבריו הבאתי לעיל. בעת שהציג את החוק הביא שר המשפטים דאז סקירה של עמדת המשפט הדברי בשאלת אחריות השופט לנזיקין שנגרמו עקב טעות בפסק דינו, שאלה, אשר לדבריו, נדונה בהרחבה במשפט העברי והינה "אחת הסוגיות המסובכות בהלכה העברית." כאמור, שאלת חסינותם האישית של השופטים הינה נתון אשר אין עוררים עליו בתיק זה, ולפיכך לא ראיתי מקום להרחיב בתיאור עמדת המשפט הנברי בנדון. המתעניין יעיין .

45. במהלך הדיון אשר התקיים בכנסת בהצעת החוק (דברי הכנסת, ישיבה נ"ח, 23.2.60 בעם 711) העלה חבר הכנסת צבי צימרמן הסתייגות הנוגעת לענין העומד במוקד דיוננו. לדבריו, גם אם מטרת הצעת החוק היתה רק להשוות את מעמד שופטי בתי משיפט השלום לשופטי הערכאות הגבוהות יותר, הרי שבפועל "ההצעה משנה לגמרי את הגישה ואת ההגדרה של חסינות כל השופטים ביחד." וכך אמר חבר הכנסת צימרמן לגבי העניין הנוגע לנו:

"אבל את עיקר הסכנה אני רואה בכך שהמעשה או המחדל - לפי הנוסח שלי או לפי הנוסח של חבר הכנסת מרידור - לא ישמש עילה לתביעה. החברים הקודמים לא עמדו על

הנקודה הזאת, שנראית לי חשובה ביותר. ולא אוכל להסכים לשינוי היסודי, אשר לפיו אי אפשר להגיש כלל

תביעה ולא רק נגד שופט. כאן יש החמרה לגבי המצב הקיים מאחר והמעשה או המחדל לא ישמשו עילה לתביעה. לפי החוק הקיים אפשר היה, על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952. לגבי נזיקים שננשו על ידי פקידי הממשלה או משמשיה או שליחיה, להגיש תבינה נגד היועץ המשפטי כבא כוח הממשלה, והיא יכולה להיות אחראית לנזיקין שנגרמו לאזרח. אפשר היה גם להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה על מעשה נזיקין שנעשה על ידי שופט, גם אם הדבר נעשה תוך כדי מילוי תפקידו. ההצעה הזאת מבטלת את האפשרות החשובה הזאת שאזרח יכול לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים הנכבד בא להגן רל חסינות שופטים - ואני מחייב חסינות זו - הרי חסינות כזאת אינה יכולה להרחיק לכת עד כדי שהאזרח ישאר בלתי מוגן, אנחנו חייבים גם, וקודם כל, להגן על זכויותיו של האזרח העלול להיפגע... הרי בחוק הקיים כתוב שאי אפשר להגיש תביעה נגד שופט, אבל אפשר להגישה נגד הממשלה. לפי ההצעה שלפנינו מרחיבים זאת באופן שלא תהא כלל עילה לתביעה, ואז לא תהיה אפשרות להגיש תביעה נגד שום אדם. זה שינוי יסודי.

ומאחר שזהו שינוי יסוד, נדמה לי שלא נוכל להסתפק בהצעה ולהעביר את החוק לוועדה. ועם כל הערכתי לעצם הרעיון של נתינת חסינות לבתי המשפט ולכל הממלאים תפקידים שיפוטיים, אני נאלץ להציע להחזיר את ההצעה לממשלה,"

46. מדבריו של חבר הכנסת צימרמן עולה, כי אף שהצעת החוק באה לתקן תיקון  מוגדר ומצומצם, הרי שבפועל היא יכלה להביא לשינוי מרחיק לכת בנושא חסינות השופטים, שינוי זה נובע, כך נראה, מהבדלי הנוסח שבין הוראות סניפים 4 (4) ו- (5) לפקידית הנזיקין האזרחיים, 1904, לנוסוח הצעת החוק. בעוד שהנוסח בפקודה היה: "לא תוגש כל תביעה משפטית על כל שופט (או על כל אדם המהווה בית משפט או בית דין כלשהם)..." הרי שנוסח הצעת החוק היה כי המעשה עמעו "לא ושמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים."

חבר הכנסת צימרמן הציב להחזיר לממשלה את הצעת החוק. יו"ר וערת החוקה חוק  ומשפט, חה"כ זרח ורהפטיג, הציע להעביר את הצעת החוק לועדה. הוא אמר: "בוועדה נשפד את החוק". נל כך השיב חבר הכנסת צימרמן באומדו: 'אני מקווה כך, אבל אינני יודע אם הועדה תוכל להכניס בהצעה עצמם שינויים יסודיים. אינני בטוח

בכך, ועלינו להיות בטוחים בכך, לכן אני מציע שההצעה תוחזד לממשלה, והממשלה תגיש חוק שבו תושגנה שתי המטרה גם יחד, דהיינו, תובח החסינות המגיעה לבית

המשפט ולממלאים תפקידים שיפוטיים, תוך התחשבות בתפקידים השונים ואבחנה בין תפקידים שיפוטיים ממש ובין ממלאי תפקידים שיפוטיים שונים; והדבר השני

שהוא חשוב לא פחות מן הראשון : יובטחו זכויותיהם של האזרחים, שבמידה וייפגעו וייגרמו להם נזקים, יימצא מי שחיוב יהיה לפצותם על הנזקים האלה."

47. תשובת שר המשפטים דאז, להשגות חבר הכנסת צימרמן, ניתנה בישיבה אשר התקיימה ביים 8,3,60 (דהייב, ישיבה 0"ח, ,8.3.60 עמי 8~5).

וכך היא אמר:

אעבור עתה לבעיה חשובה, לגופו של החוק המוצע, אשר עורר אותה חבר הכנסת צימרמן, והיא - שלפי המצב החוקי הקיים, הפטור מאחריות לנזיקין אזרחיים חל רק לגבי תביעה נגד השופט עצמו, אך לא נגד המדינה, שבשמה ומטעמה יושב השופט לדין, לעומת וזאת, מוצע בהצעת החוק שלפניכם, שמעשה שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש כלל עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים, דהיינו לא נגד השופט עצמו ולא נגד המדינה. לדעתו של חבר הכנסת צימרמן יש לעשות את מדינה אחראית לנזיקין אזרחיים על אף שהשופט עצמו פטור מאחריות זו. לענין זה הוא מסכים.

נכון שהמצב החוקי הקיים הוא כפי שתיאר אותו חבר הכנסת צימרמן, אם כי מצב זה נוצר, הייתי אומר בעקיפין ולא במישרין. לפי הוראת פקודת הנזיקין האזרחיים, סעיף 4. סעיפים קטנים (4) ו - (5), המציטטים בדב~י ההסבר לחוק, אין השופט אחראי לנזיקין אזרחיים שנעשו בתוקף תפקידו. בעת שנחקקה פקודה זו בשנת 1944, קבע סעיף מיוחד שגם המדינה פיטורה מאחריות במקרה זה. אולם כידוע, קיבלה הכנסת בשנת 1952 את, חיק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-,1952 שלפיו אחראית המדינה לנזיקין אזרחיים כדין כל גוף מואגד, היינו גם למעשיהם של אלה הפועלים בשמה במסגרת תפקידם, פרט לכמה יוצא מן הכלל. ונכון כי מעשה שנגרם על ידי שופט לא נזכר כאן ... נכון שאין כאן, בין היוצאים מו הכלל. מעשה  שנגרם על ידי שופט. כך שהמצב החוקי הקיים הוא.

שהמדינה אחראית למעשה הנזיקין על אף שהשופט עצמו כטור מאחריות זו.

אולם מאז החוק סניף 4 של פקודת הנזיקין האזרחיים, הפוטר את השופט מאחריות, לא נדונה בעיה זו לאור השינוי שהתהווה עם כניסתו לתוקף של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) משנת ,1952ולאשונה אנו דינים בבעיה זו לגופה רק עכשיו, עם הצנת התיקון שלפניכם, ואשר באמת מכוונת לשחרר גם את המדינה  מאחריות.

השאלה כאן היא: האם לא אותו רעיון, או אותם טעמים, שמניעים אותנו לפטור את השופט נצמו, היינו: אי תלות של השופט ושחרורו מכל לחץ שהוא. וכן. בהתאם להנמקת המשפט העברי. היותו מצווה לשפוט ולכן כאילו אנוס בליבו הוא - השאלה היא. אם המניעים האלה. כפי שעמדתי על כך בדברי הפתיחה שלי. אינם מחייבים לומר. כלשון החוק. שאין כאן כלל עילה לתביעה בנזיקין אזרחיים כי אם לא כן, נמצאנו חוזרים ומטילים על השופט אחריות לנזיקין, אם לא מנשית, של תשלום פיצויים, הרי בצורה של לחץ מוסרי וציבורי, דרך הדלת ;אחורית, על ידי הגשת תביעה נגד המדינה, כך היא כיום הגישה באנגליה. שגם בה המדינה פטורה במקרה כזה מאחריות לנזיקין אזרחיים; ועד כמה שידוע לנו. גם בצרפת. למשל. אשר שם אמנם במקרים יוצאים מן הכלל אחראי השופט בנזיקין אזרחיים. אולם כשהשופט עצמו נהנה מחסינות - פטורה גם המדינה מן האחריות.

עמדתי בדברי הפתיחה על המקרה התיאורטי, שייתכן שנעשה על ידי שופט איזה דבר אשר לא ייעשה, ואשר אולי יגרור דין משמעתי, נניח שהמעשה בא לידי ביטוי

דווקא בפסק הדין: השאלה היא - שאלה שתמיד עומדת בענין זה, לכני כל מחוקק - וציטטתי בענין זה גם אסמכתאות מן החוק העברי - באיזו מידה, למשל, יש להטיל, אם בכלל, אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות. אמרתי בשעתו, שאינני חושב כי הטלת אחריות היא הדרך הנכונה. המחוקק אינו צריך כלל להעלות על הדדת שיקרה דבר כזה. אם יקרה, אני מתאר לעצמי שאוצר המדינה ודאי יפצה "אכס גראציה"; אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים דל ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסויים - זוהי דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט, אם יצטרכו לומר: אם אעשה עכשיו שגיאה, יתכן שאמנם אני לא אצטרך לשלם בעד נזיקין שייגרמו על ידי כך, אבל אפשר שהמדינה תצטרך לשלם.

אבל אני אומר: גם בסוגיה זו יש פנים לכאן ולכאן ויש גם מקום להבחין בין הפטור שניתן לשופט ובין מתן הפטור, באותו מקרה, גם למדינה. אך נראה לי כי קיימים שיקולים מכריעים לצד העמדה שנקטנו בחוק המוצע, ואני מקווה שהוועדה תדון בכובד ראש בבעיה חשובה זו.

אני מבקש שוב להעביר את החוק המוצע לוועדת החוקה, חוק ומשפט,"

48. ההצעה להעביר את החוק לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ולא להחזירה לממשלה, כפי שהציע חבר הכנסת צימרמן, התקבלה, הוועדה דנה בהצעה, וביום 4.7.60 התקיום בכנסת דיון בקריאה שניה ושלישית של הצעת החוק. (דה"כ, ישיבה קכ"ן מיום 4.7.60 עמ' 1765). יו"ר הזעדה דאז, חה"כ זרח ורהפטיג סקר את הנושאים שנדונו בועדה ובכלל אלו השאלה "אם אין הרחבה יתירה של החסינות, עד כדי ביטול האפשירות לתבוע לא רק את השופט אלא גם את המדינה, מפני שהמעשה או המחדל לא ישעשו בכלל עילה לתביעה לנזיקין אזרחיים." וכך אמר יוי'ר הועדה:

"התפתח איפוא ויכוח גדול בוועדת החוקה, חוק ומשפט מסכיב לבעיות הללו, והיו פנים לכאן ולכאן, בעיות אחריות המדינה, שהיא כעיה נכבדה כשלעצמה, נתעוררה

בעיקר בקשר לאפשרות של תשלום פיצויים לאלה שישבר במאסר על סמך פסק דין שבוטל אחר כך, ואילו בינתיים ישבו חינם במאסר. נתעוררה השאלה, אם אין אפשרות

לקבוע פיצויים לאותם יושבי מאסר חינם, אף על פי עאין לקרוא לאחריות את השופט אשר הוציא את פסק הדין.

תוך כדי הדיון הוברר לוועדה שאין הבעיות הללו ניתנות להיפתר אגב אודתא, אגב תיקון טכני אשר כאן רק לבטל את האפליה בין סוגי השופטים. הוועדה חשבה

שזזוהי סוגיה נכבדה למדי מכדי להיכנם לתוכה תוך כדי תיקוו מיוחד, בלי ההכנה הדרושה לכך, היות ואנו מקווים ששר המשפטים יביא לנו אי פעם חוק לנזיקין

אזרחיים חדש, מקורי, סבורים היינו שלא עתה הזמן לצלול לתוך סוגיה חמורה זו של הכעיות אשר הזכרתי, ואולי לא את כולן הזכרתי אלא חלק מהן,

לכו החליטה ועדת החוקה, חוק ומשפט להמליץ לפני

הכנסת להסתפק הפעם בתיקון אחד: לסלק את האפליה בין

שני סוגי השופטים, בלי להיכנס לכל יתר הבעיות,"

49. הכנסת קיבלה את הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט. באותו יום התקבל החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחייס (תיקון מס' 3), תש"ר1960, על פי חוק זה נמחקה הוראת סעיף 4 (4) לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 וכו מספר מילים בסעיף 4 (5). בעקבות כך הוראת החוק הנוגעת לחסינות השופטים היתה בזו הלשון:

"(5) "לא תוגש כל תביעה משפטית על כל אדם, המהווה

בית משפט או בית דין כלשהם, או חבר להם, או על כל

אדם הממלא כדין את תפקידיו של כל אדם כזה, או על כל

אדם אחר הממלא תפקידים שיפוטיים, ובורר בכלל, בגלל

כל מעשה נזיקים אזרחיים שביצע מכוח תפקידו

השיפוט'"

50. ככל הנראה, נוסח הוראה זו שונה בעת התקנת הנוסח החדש של פקודת הנזיקין,

סעיף 8 לפקודה, אשר החליף הוראה זו קובע, כאמור:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד

מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור,

וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא

תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו

השיפוטי".

51. סיכום הדברים אשר הובאו לעיל הינו, אפוא, זה: לא היתה בכנסת מחלוקת על כך שמן הראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין, המחלוקת

היתה בשאלה כלום מן הראו י שחסינות זו תחול גם על מעבידתם של השופטים - מדינת ישראל. הן שר המשפטים פנחס רוזן והן חבר הכנסת צימרמן פירשו את הוראות החסינות אשר היו מותקנות בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1940 כמעניקות אפשרות תביעה נגד המדינה, שהרי כל שנאמר בפקודה היה, כי "לא תוגש כל תביעה משפטית על כל שופט/אדם...". הן שר המשפטים דאז והן חבר הכנסת צימרמן פירשו את הצעת החוק כשוללת אפשרות הגשת תביעה נגד המדינה, שהרי נאמר בה כי מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, "לא ישמש עילה לתבינה על נזיקין אזרחיים". לאחר דיונים שהתקיימו בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הוחלט שלא לנקוט עמדה פוזיטיבית בענין זה. עם זאת, הועדה לא קיבלה את הנוסח שהוצע בהצעת החוק ("לא ישמש עילה"), והשאירה את הנוסח הקודם תוך השמטות אשר נועדו להשיג את מטרתה המוצהרת של הצעת החוק, היינו להשוות בין חסינות השופטים לדרגותיהם השונות. הועדה קיוותה כי שאלת אחריות המדינה, או חסינותה, תובא בפניה בנפרד, לאחר הכנה ראויה. לבית המשפט לא ידוע כי הדבר אכן נעשה.

52. הגיע, אם כן, הרגע בו יש להכריע בשאלה שבפנינו: האם יש לקבוע כי חסינות  השופטים משתרעת גם לנבר מנביעתם, המדינה, כפי שטוענת המדינה, או שמא החסינות מתחילה ומסתיימת בשופטים עצמם, כפי שטוען התובע, השאלה בה יש להכריע הינה, אפוא, האם חסינות השופטים היא חסינות סובסטנטיבית, שאז המעשה שעשה השופט אינו מהווה עוולה ועל כן ממילא אין להטיל על המדינה "אחריות לעוולת הזולת": או שמא מדובר בחסינות פרוצסואלית, אשר מונעת, אמנם, הגשת תביעה נגד המעוול עצמו, אך היא אינה מונעת הגשת תביעה נגד מעבידו, (השווה: "דיני הנזיקין", עמ' 398).

53. כפי שצויין לעיל, הן שר המשפטים דאז והן חבר הכנסת צימרמן היו בדעה כי נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, ,1944 כפי שהיה אז, וכפי שנותר בעיקרו עד היום, מאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, זו היתה פרשנותם, ואולם היא אינה מחייבת את בתי המשפט, במיוחד כאשר אנו שומעים

מפי יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט כי לאחר דיונים ממושכים בועדה הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן, שעל בית המשפט, שהוא הפרשן המוסמך של החוק, לומר את  דברו.

54. ההכרעה בשאלה העומדת בפנינו מחייבת עריכת איזונים; בפני בית המשפט שני אינטרסים מנוגדים וסותרים. מן הצד האחד, האינטרם של הניזוק לבוא על ניזקו. ומן הצד האחר, קיימים שיקולים המצדיקים הענקת חסינות לשופט, למעשה השיפוטי, ולמדינה.

55. אכן, בדרד כלל קיימת אפשרות לערער על החלטות שיפוטיות ובכך לתקן טעויות שנעשו על ידי הערכאה הקודמת. עם זאת, ערכאת הערעור אינה מסוגלת תמיד למנוע נזקים שכבר התגבשו. התוצאה משלילת האפשרות לתבוע את המדינה תהיה, כי במקרים בהם אדם ניזוק בשל מעשה שיפוטי, אפילו אם ניזוק נזק כבד, הוא לא יוכל לקבל תרופה לניזקו. אותו אדם יישאר פגוע וניזוק מבלי שאיש יפצה אותו על ניזקו. הוא יהיה ממורמר. הוא יחוש כי נעשה לו עוול. הוא יסבור, כי אין שוויון בפני החוק. אמונו במערכת השפיטה ייפגע. כך גם אמונו של הציבור כולו.

56. ואולם מן העבר השני, בבואנו לשקול הטלת אחריות על המדינה, עלינו להציב בפנינו את השאלה שאל שר המשפטים דאז: "האם לא אותו רעיון, או אותם טעמים שמניעים אותנו לפטור את השופט עצמו... אינם מחייבים לומר, כלשון החוק, שאין כאן כלל עילה לתביעה בנזיקין אזרחיים ? כי אם לא כו, נמצאנו חוזרים ומטילים על השופט אחריות לנזיקין, אם לא מעשית, של תשלום פיצויים, הרי בצורה של לחץ מוסרי וציבורי, דרך הדלת האחורית, על ידי הגשת תביעה נגד המדינה... מכיוון שאותר לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והס כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט, אם יצטרכו למור: אם אעשה שגיאה, יתכן שאנמם אני לא אצטרך לשלם בעד נזיקין שייגרמו על ידי כך, אבל אפשר שהמדינה תצטרך לשלם,"

57. עמדתי לעיל על השיקולים המצדיקים הענקת חסינות לשופט, אני סבור, כי אותם שיקולים קיימים גם מקום שמדובר בהטלת אחריות על המדינה, עם זאת אני סבור, שעוצמתם של שיקולים אלה נחלשת מקום שמדובר באחריות המדינה, אני סבור, כי אין דומה מצב בו בפני שופט היושב בדין מועלית האפשרות כי הוא עצמו, באופן אישי, ימצא עצמו מחר "על ספסל הנתבעים", למצב בו אותו שופט יצטרך לקחת בחשבון את האפשרות כי אם יתרשל, חלילה, ויסב בכך נזק, ייבחנו מנשיו על ידי ערכאה אחרת אשר תדון בתביעה שתוגש נגד המדינה, וכי במידה וייקבע כי ביצע עוולה, תשלם המדינה לניזוק פיצויים, אכן, אין זה -נעים ואין זה נוח. ואולם השופטים רגילים בביקורת. הם רגילים לבקר את מעשיהם של אחרים, והם רגילים כי מעשיהם עוברים תחת שבט הביקורת. הן בביקורת של ערכאת הערעור והן ביקורת ציבורית המושמעת ביחס להחלטותיהם.

58. הכרעת המחלקק היא, שכאשר מעמידים את האינטרס של הניזוק אל מול השיקולים המצדיקים הענקת חסינות אישית לשופטים, גוברת ידם של האחרונים. מטעם זה החליט המחוקק להעניק לשופטים חסינות אישית. כפי שציינתי, אני סבור כי השיקולים והחששות אשר הביאו לכך שלשופטים הוענקה חסינות אישית קיימים גם כאשר מדובר בהטלת אחריות על המדינה, ואולם עוצמתם של ח~וות אלה פחותה, אני סבור, כי אם בעת שהעמידו זה מול זה את האינטרם של הניזוק אל מול השיקולים בדבר מתן חסינות אישית לשופטים, כבדה ידם של האחרונים ועל כן הוענקה חסינות אישית לשופטים, הרי שכאשר מעמידים את האינטרם של הניזוק אל מול השיקולים בדבר מתן חסינות גם למדינה, גוברת ידו של האינטרס הראשון, אני סבור, כי יש להעדיף את האינטרס של עשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, על פני אפשרות הפגיעה בשיקול הדעת השיפוטי, או ממראית פני הדברים בדבר פגיעה שכזאת. עשיית צדק ומניעת עוול אינם רק האינטרס של הניזוק עצמו. זהו האינטרס של המערכת כולה. היא תטיב עם הניזוק הפרטי והיא תגביר את אמון הציבור במערכת השפיטה,

59. המסקנה אליה הגעתי הינה, אם כן, כי ניתן להטיל על מעבידתו של השופט, במקרה זה המדינה, אחריות שילוחית למעשיו ולהחלטותיו של השופט, גם אם השופט עצמו, מן הבחינה האישית,

 חסין מפני אחריות שכזאת, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע בתיק זה היה רשאי להגיש את התביעה נגד המדינה, גם אם תביעה זו מכוונת נגד החלטה שיפוטית של ראש ההוצאה לפועל שהוא עצמו חסין לפיכך,

  אני מחליט לדחות את בקשת המדינה אשר ביקשה כי התביעה שהוגשה נגדה תימחק על הכף.

60. בטרם אסיים פרק זה אעיר רק זאת: כל שקבעתי הוא, שהחסינות המוענקת לשופט אינה משתרעת לעבר מעבידתו, המדינה. לפיכך קבעתי, כי התביעה שהוגשה נגד המדינה ראויה להמשיך ולהתברר. עם זאת אציין כבר עכשיו, כי בבוא העת, לאחר שיתבררו העובדות הנטענות בכתב התביעה, יהיה צורך לקבוע את אמות המידה אשר על פיהן ייקבע האם התמלאו יסודות עוולת הרשלנות המיוחסת לראש ההוצאה לפונל, או שלא התמלאו. הדעת נותנת, כי בשלב זה יצטרך בית המשפט להביא בחשבון את המהות המיוחדת של התפקיד השיפוטי ואת השיקולים המיוחדים אותם יש לשקול בבוא בית המשפט לקבוע את גבולות אחריותו של השופט, יש בשאלה זו ככל שמדובר בנובדי ציבור.

61. עד כאו לענין הטענה המקדמית הראשונה שהועלתה בתיק זה, ומכאן אעבור לדון בקצרה בשלוש הטענות הנותרות;

טענה מסי 2י ב~שת הצד השלישי לדחות על הסף את ההודעה שהוגשה נגדו:

62. בבקשה אותו הגיש הצד השלישי בבש"א 6028/98 הוא ביקש, כי בית המשפט ידחה על הסף, או לחלופין, ימחוק על הסף, את הודעת צד ג' שהגיש נגדו הנתבע,

איו בידי לקבל בקשה זו. בסעיף 12 להודעת צד ג' אותה שלח הנתבע, הוא מונה 7 עניינים אשר בהם הוא רואה את התרשלות הצד השלישי בעת שטיפל בעניינו של התובע. אין צריך לומר, כי לא זה המקום ולא זה הזמן להכריע בכך. תחילה יש לברר את העובדות ולקבוע ממצאים, ואחר כך יש לקבוע קביעה נורמטיבית בדבר קיומה או אי קיומה של רשלנות מצידו של הצד השלישי.

אינני סבור כי ביתן לקבוע כבר בשלב זה שגם אם במידה והנתבע יוכיח את העובדות אותן הוא מייחס לצד השלישי לא יהא מקום להטיל על הצד השלישי אחריות. לפיכך, כאמור, אני דוחה את בקשת הצד השלישי.

טענה מסי 3: בקשת הנתבע לחיוב התובע במתן ערובה להוצאות:

63. לא מצאתי מקום לחייב את התובע במתן ערובה להוצאות. מצבו הכלכלי של התובע אינו עילה לחיובו במתן ערובה, מה גם שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעת המזונות שהוגשה נגד התובע עולה, כי הוא מקבל קיצבת נכות חודשית ממשרד הבטחון בסכום אשר באותה עת עמד על סף של 4,500 שייח.

64. הנתבע צודק בטענתו כי בכך שהתובע לא ציין בכתב תביעתו את כתובתו הוא פעל בניגוד להוראת התקנות. בנסיבות אלה אני קובע, כי על התובע להודיע לבית המשפט תוך שבוע ימים מהי כתובתו העדכנית.

טענה מסי :4 יש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגד הנתבע:

65. כפי שצוייו לעיל, בתביעתו טוען התובע, כי הנתבע מסר לראש ההוצאה לפועל מידע כוזב ביודעין, וכי בעקבות כך הוציא ראש ההוצאה לפועל פקודת מאסר נגד התובע, אני סבור, כי אם יוכח שכך היו פני הדברים, יהיה מקום לשקול בכובד ראש הטלת אחריות על הנתבע. בכל מקרה, לא זה הזמן ולא זה המקום לדון בכך. לפיכך אני דוחה, גם בקשה זו.

סוף דבר:

66. החלטתי לדחות את כל ארבע הבקשות שהונחו בפני: את בקשת המדינה למחוק על הסף את התביעה שהוגשה נגדה. את בקשת הצד השלישי לדחות על הסף את ההודעה שהוגשה נגדו. את בקשת הנתבע לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדו. ואת בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאותיו.

בשל דחיית בקשת המדינה, תשלם המדינה לתובע הוצאות בסך של 1,500 "שח + מעמ.

אני סבור, כי הבקשות שהגיש הצד השלישי כנגד הנתבע ואלו שהגיש הנתבע כנגד התובע מקזזות את עצמן (אף כי אין מדובר בזהות מלאה של הצדדים), לפיכך אינני מחייב איש מהצדדים בתשלום הוצאות בקשר לבקשות שהגישו,

67. נוכח התוצאה אליה הגעתי ולפיה יש להמשיך בבירור התביעה גם ככל שהיא מופנית נגד מדינת ישראל, מתבקשים הצדדים להודיע האם נוכח העובדה כי ביסוד תביעה זו מונחת הטענה כי ראש ההוצאה לפועל התרשל, אין מקום לנהוג בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד 1984 הקובע כי "שופט שהוא בעל דין בהליך אזרחי, יקבע נשיא בית המשפט העליון את בית המשפט אשר ידון בהליך." הצדדים יגישו את עמדתם לגבי שאלה זו בכתב תוך 30 יום מקבלת החלטתי.

68. לקדם משפט נוסף ביום 28.9.00 בשעה 8.30

ניתן ביום 12.6.00 בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מהחלטה זו ותזמנם לדיון

 

 

 

 

 

Hit Counter