המשנה לנשיא א' מצא:

 

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפיו התקבל ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים שהורתה (ברוב דעות) על שחרורו על-תנאי של המבקש ממאסרו. הגענו לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה מגלה עילה משפטית למתן רשות ערעור. להלן טעמינו.

 

2.        המבקש הוא אזרח ישראלי שבשנת 1972 ירד לארצות-הברית. במהלך השנים 1997-1994, במסגרת חברה עסקית שניהל בניו-יורק, הוציא המערער מבנק אמריקאי - באמצעות דיווחים כוזבים ומצגי שווא על היקף עסקי החברה - סכום כולל של כ-115 מיליון דולר. ביום 28.9.1997, משנחשפו מעשי המרמה שלו ובטרם נפתחה נגדו חקירה פלילית, נמלט המבקש לישראל. ביום 28.5.1998 הוגש נגד המבקש, בהיעדרו, כתב-אישום לבית-משפט בניו-יורק והוצא צו למעצרו. ביום 27.9.2000 ביקשה ארצות-הברית מישראל להסגיר את המבקש לידיה, במטרה להעמידו לדין על עבירתו, תוך שהתחייבה (כדרישת סעיף 1(א) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954) להחזירו לנשיאת עונשו בישראל. ביום 26.3.01 הכריז בית-המשפט המחוזי בירושלים על המבקש בר‑הסגרה וביום 10.6.01 הוסגר המבקש לארצות-הברית. המבקש הואשם לפני בית‑משפט במדינת ניו-יורק בביצוע עבירה פדראלית שעניינה מרמה כלפי בנק; ומשהודה בעובדות כתב-האישום, הרשיעו בית-המשפט בעבירה שבה הואשם. בית‑המשפט האמריקאי דן את המבקש ל-136 חודשי מאסר ול-36 חודשי מבחן. כן חייבו לפצות את הבנק המתלונן בסך 87 מיליון דולר, המהווה הפרש בין שלל המרמה לבין הסכום שעלה בידי הבנק להשיב לעצמו מתפיסת ומימוש נכסי וזכויות החברה, שבמסגרת ניהולה ביצע המבקש את מעשי המרמה כלפי הבנק.

 

3.        ביום 5.9.02, ובהתאם להתחייבותה, החזירה ארצות-הברית את המבקש לנשיאת עונשו בישראל. לבקשת היועץ המשפטי לממשלה ציווה בית-המשפט המחוזי, כי חלף תקופת המאסר (בת 136 חודשים) שגזר עליו בית-המשפט בארצות-הברית, על המבקש לרצות חמש שנות מאסר, בניכוי התקופות שבהן היה נתון במעצר עד לגזירת עונשו ותקופת המאסר שהספיק לרצות עד למתן הצו. בקשת היועץ המשפטי התבססה על סעיף 10 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כנוסחו במועד שבו הוכרז המבקש בר‑הסגרה. יצוין כי ביום 24.5.01 - היינו לאחר שהכרזת המבקש בר-הסגרה הפכה חלוטה, אך עוד בטרם הוסגר לארצות-הברית - תוקן נוסחו של סעיף 10. בנוסחו המקורי קבע סעיף 10 לאמור:

 

 

עיקר תיקונו של הסעיף (ביום 24.5.2001) - שעם תיקונו הפך לסעיף 10(א) - התבטא בכך שנוסח הסיפה של הסעיף (שהודגשה על-ידי בגוף הציטוט) הוחלף בנוסח הבא: 

 

בצו כאמור בסעיף זה רשאי בית המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל, ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובלבד שניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש.

 

 

           בבקשתו בעניינו של המבקש ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי מאחר שהסעיף בנוסחו המתוקן מחמיר עם המבקש (שכן לפיו, בהיעדר החלטה לקצר את תקופת מאסרו, יהיה עליו לרצות את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליו בבית-המשפט האמריקאי) יש להחיל על עניינו את הסעיף בנוסח שקדם לתיקון, אשר הגביל את עונש המאסר שבידי בית-משפט בישראל להשית על מי שנידון למאסר בחוץ-לארץ לעונש המאסר המרבי שניתן היה להטיל עליו אילו הורשע באותה עבירה בישראל. בבקשה צוין, כי העבירה המקבילה בדיני העונשין של ישראל, לעבירה שבגינה הוסגר המבקש לארצות-הברית ואשר בה הורשע, היא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 סיפא לחוק העונשין. הואיל והעונש המרבי הקבוע לצד העבירה האמורה הוא חמש שנות מאסר, על בית-המשפט לקבוע כי המבקש יישא את עונשו בריצוי חמש שנות מאסר. בשולי בקשתו הטעים היועץ המשפטי את אי-שביעות רצונו מן התוצאה העונשית המתחייבת במקרהו של המבקש. כדבריו, "תוצאת ההליך רחוקה מלהיות מניחה את הדעת במונחי צדק", באשר "משמעות התוצאה האמורה בפועל היא זילות הענישה במקרה דנן, גם אם אין מנוס הימנה על-פי פרשנות החוק". כן ציין, כי "עניינו של [המבקש] גרם קשיים גדולים ביחסי ההסגרה של ישראל עם ארצות-הברית".  

 

4.        משנשא כשני שלישים מתקופת המאסר בת חמש שנים, שהוטל עליו לשאתה, הובא המבקש, לבקשתו, לפני ועדת שחרורים, בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (חוק השחרור ממאסר). נציג היועץ המשפטי, שהתנגד לשחרורו המוקדם של המבקש, סמך את התנגדותו הן על מסוכנותו, שלטענתו נלמדת מהיקפה של המרמה ומן התחכום שבו בוצעה, והן - ובכך התמקד טעמו העיקרי - על סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר, המורה לאמור:

 

 

 

בהסתמכו על הוראה זו טען נציג היועץ המשפטי, כי שחרורו המוקדם של המבקש ייצור יחס בלתי סביר - במשמעות האמורה בסעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר - בין חומרת עבירתו ונסיבות ביצועה והעונש שנגזר עליו בארצות-הברית בגינה לבין תקופת המאסר אותה יישא בפועל, וכי לנוכח קיומו של הפער יפגע שחרורו של המבקש באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים.

 

5.        ועדת השחרורים הורתה, ברוב דעות, לשחרר את המבקש על-תנאי. כל חברי הוועדה היו תמימי-דעים כי אין לקבל את טענת נציג היועץ המשפטי בדבר מסוכנותו של המבקש, ואולם ביחס לטענתו השנייה התפלגו דעות חבריה. עמדת שניים מחברי הוועדה הייתה, כי בנסיבות העניין אין למנוע מן המבקש להשתחרר ממאסרו על יסוד הוראתו של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר. סעיף זה, נקבע, מקנה אמנם לוועדה סמכות לדחות בקשת אסיר לשחרור מוקדם משיקולים שבאינטרס הציבור; אלא שרק במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן, עשוי קיומו של אינטרס ציבורי להצדיק את אי-שחרורו המוקדם של אסיר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו; ומקרהו של המבקש אינו מצדיק חריגה מכלל זה. חברי הוועדה היו מודעים לעונש שהושת על המבקש בארצות-הברית, וכן לכך שהמבקש לא שילם לבנק המתלונן חלק כלשהו מסכום הפיצוי שבו חויב, אף שבית-המשפט אשר חייבו לפצות את הבנק המתלונן קבע בגזר-דינו כי אינו רואה סיבה להאמין שלמבקש אין גישה לסכום הכסף שהוצא על-ידיו מן הבנק במרמה. אך בעלי דעת הרוב לא ראו מקום לייחס משקל לנתונים אלה. מששיחק למבקש מזלו, בכך שהכרזתו בר-הסגרה הפכה חלוטה קודם לתיקון הוראתו של סעיף 10 לחוק העונשין, אין עוד לזקוף לחובתו את תקופת המאסר שנגזרה עליו בארצות-הברית; מה גם שמפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית-המשפט האמריקאי עולה כי בית-המשפט שם היה ער למגבלה שמטיל הדין הישראלי על אורך תקופת המאסר שיהיה על המבקש לרצות. חברת ועדת השחרורים שנותרה במיעוט עמדה בהחלטתה על חומרת העבירה שביצע המבקש בארצות-הברית ושעליה נידון לריצוי 136 חודשי מאסר. על רקע זה הטעימה, כי החלטה אשר תורה על שחרורו של המבקש לאחר ריצוי תקופת מאסר בת כשלוש שנים וחצי בלבד - פחות משליש התקופה שגזר עליו בית-המשפט בארצות-הברית - ואף מבלי שהמבקש פיצה את הבנק המתלונן על הנזק הכבד שהסב לו, תביא לפגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט. 

 

6.        בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה וביטל את החלטתה של ועדת השחרורים. בית-המשפט לא ראה מקום להתערב בקביעת הוועדה כי אין חשש שהמבקש, אם ישוחרר, יסכן את שלום הציבור וביטחונו. אך בית-המשפט ייחס משקל מכריע לחומרת מעשי המרמה שבעשייתם הורשע המבקש, לנסיבות ביצוען של העבירות ולהיקפן הכספי, לתקופת המאסר שהוטלה עליו בישראל חלף התקופה שנגזרה עליו על-ידי בית-המשפט בארצות-הברית ולעובדה שהמבקש לא שילם ולוא גם "אגורה שחוקה" על חשבון סכום הפיצוי שבו חויב. בית-המשפט דחה את טענת הסניגורים, כי על-פי כל אמות המידה הקבועות בסעיף 9 לחוק השחרור ממאסר הייתה הצדקה מלאה לשחרורו המוקדם של המבקש, ומכאן שההתחשבות בשיקולים המנויים בסעיף 10(א) לחוק - שעל-פי האמור בסעיף גופו באים אך להוסיף על מבחניו של סעיף 9 - אינה יכולה להכריע את הכף לצד חובה. בית-המשפט סקר את הרקע לחקיקת סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר, שעל-פי האמור בהצעה לחקיקתו נועד לעגן בחוק את דעת שופטי הרוב בפרשת שקולניק (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2) 838). על רקע זה ציין, כי אף שלא פעם נפסק שרק במקרים חריגים ונדירים עשויים שיקולים שבאינטרס הציבור למנוע את שחרורו המוקדם של אסיר שלפי אמות המידה הרגילות נמצא ראוי לשחרור, הרי שבחינת נסיבות מקרהו של המבקש מובילה למסקנה, כי בעניינו התקיימו התנאים להפעלתו של הסעיף. בית-המשפט קבע, כי שחרורו המוקדם של המבקש ייצור יחס בלתי סביר בין חומרת עבירתו, נסיבותיה והעונש שנגזר עליו, לבין תקופת המאסר שיישא בפועל; ומכאן כי שחרורו יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. כדברי בית-המשפט: "אם בנסיבות אלה אין משום פגיעה באמון הציבור, קשה לראות פגיעה כזאת מהי". בית-המשפט הטעים, כי החלטת ועדת השחרורים, שלפיה המבקש - שבשל עבירתו נמצא ראוי לגזירת עונש של יותר מאחת-עשרה שנות מאסר - ירצה שלוש שנות מאסר וחצי בלבד, היא "דבר ההופך לחוכא ואיטלולא את אכיפת החוק ושם לקלס את מערכת המשפט". בהתייחסו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הוסיף בית-המשפט כי שחרורו על-תנאי של המבקש, ישראלי שבמשך כעשרים וחמש שנה התגורר בארצות-הברית וחזר אליה רק לאחר שנחשפו מעשי המרמה החמורים שביצע שם, תהפוך את ישראל למדינת מקלט לעבריינים המצפים להקלה בעונשיהם; וגם משיקול זה מתחייבת המסקנה כי המבקש הוא אסיר שאינו ראוי לשחרור על-תנאי.

 

7.        בטיעונם לפנינו קיוו הסניגורים המלומדים לשכנענו, כי בית-המשפט המחוזי טעה הן בדבר פרשנותו של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר והן בדבר עצם ואופן החלתו על מקרהו של המבקש. במישור הכללי נטען, כי הסמכתה של ועדת השחרורים להתחשב בשיקולים שבאינטרס הציבור נגועה באי-חוקתיות. טענה זו סמכו, בעיקר, על עמדות השופטים אור ואנגלרד, שבפרשת שקולניק הסתייגו במפורש מן ההכרה בכוחה של ועדת השחרורים להתחשב בשיקולים שבאינטרס הציבור, וכן על דברי השופט טירקל, שבהתייחסו למחלוקת שנתגלעה בסוגיה זו בפרשת שקולניק העיד על עצמו, כי דעת המיעוט באותה פרשה נראית לו מדעת הרוב (רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326, 332). על-כל-פנים, הוסיפו הסניגורים וטענו, משמצא המחוקק לעגן, בסעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר, את עמדת הרוב בפרשת שקולניק, יש לתת לסעיף פרשנות מצמצמת, באופן שרק במקרים חריגים ויוצאי-דופן, שחומרתם ניכרת מאוד ושהם בעלי השלכה רחבה על הציבור, יהיה בידי ועדת השחרורים להביא בחשבון שיקולים שבאינטרס הציבור. כן טענו, כי גם במקרים כאלה משפט הבכורה צריך שיינתן לשיקולים הרגילים, המתחייבים מאמות המידה שקבע המחוקק בסעיף 9 לחוק. הווי אומר: אם האסיר שעניינו עומד לדיון הפריך לחלוטין את החשש ששחרורו המוקדם יסכן את הציבור וכי דבר שיקומו אינו מוטל בספק, לא ניתן יהיה שלא לשחררו רק עקב שיקולים שבאינטרס הציבור. עוד טענו הסניגורים, כי בשאלת קיומו של "יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר", כמשמעו בסעיף 10(א), רשאית ועדת השחרורים להביא בחשבון רק את תקופת המאסר שהוטלה על האסיר על-ידי בית-משפט בישראל; וכי דין זה צריך להנחותה גם כאשר המדובר בתקופת מאסר שהוטל על האסיר לרצות בישראל חלף עונש מאסר שנגזר עליו על-ידי בית-משפט בחוץ-לארץ. משמע, כי תקופת המאסר שנגזרה על האסיר בחוץ-לארץ היא חסרת כל משמעות לעניין זה. במישור של יישום הדין על עניינו של המבקש טענו הסניגורים, כי הכרעת בית-המשפט המחוזי מפרה את האיזון המתחייב מפרשנותו הראויה של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר. לדידם, אין כלל לפקפק שאילו בחן בית-המשפט את עניינו של המבקש על-פי אמות המידה הקבועות בסעיף 9 לחוק השחרור ממאסר, כדרך שעשתה ועדת השחרורים, רואה היה לאשר את ההחלטה לשחררו על-תנאי. אלא שבית-המשפט ראה לבסס את הכרעתו על סעיף 10(א) לחוק האמור, כשאת קביעתו בדבר קיום יחס בלתי סביר בין תקופת המאסר שנגזרה על המבקש לבין התקופה אותה יישא בפועל אם ישוחרר, ביסס בית-המשפט על תקופת המאסר שנגזרה על המבקש בבית-המשפט בארצות-הברית, תוך שהתעלם מכך שעל-פי הדין בישראל וקביעת בית-המשפט המחוזי, הוטל על המבקש לרצות תקופת מאסר בת חמש שנים בלבד.   

          

8.        בפרשת שקולניק פסק בית-המשפט, על דעת חמישה משבעת שופטי ההרכב, כי ועדת השחרורים מוסמכת לדחות בקשת אסיר לשחרור על-תנאי על יסוד שיקולים שבאינטרס הציבור. הכרעה זו, שקדמה לחקיקתו של סעיף 10 לחוק השחרור ממאסר, התבססה על איזון השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק. רק השופט אנגלרד סבר, בדעת יחיד, כי ההכרה בכוחה של ועדת השחרורים להביא בחשבון שיקוליה גם שיקולים שבאינטרס הציבור לוקה בפגם של אי-חוקתיות, ואילו השופט אור - שגם הוא הסתייג מן ההכרה האמורה - ביסס את עמדתו על התפיסה שאין לערב בשיקוליה של ועדת השחרורים שיקולים שבאינטרס הציבור, שבהיותם בגדר שיקולי ענישה הריהם מעניינו של בית-המשפט הגוזר את הדין ולא מעניינה של ועדת השחרורים. נמצא כי השאלה אם ההכרה בכוחה של ועדת השחרורים להתחשב בשיקולים שבאינטרס הציבור פוגעת בזכות יסוד חוקתית עמדה לבירור לפני בית-המשפט, במסגרת פרשנותו של חוק השחרור ממאסר קודם לחקיקתו של סעיף 10, ובית-המשפט - על-דעת רוב חברי ההרכב - השיב עליה בשלילה. סעיף 10 לחוק, שנועד לעגן עמדה פרשנית זו בחקיקה בלשון מפורשת, לא הוסיף דבר על תוכן הנורמה שנקבעה בפסק-דינו של בית-המשפט. ענייננו אפוא במקרה מיוחד, שבו שאלת חוקתיות תוכנו של דבר-חקיקה נבחנה והוכרעה על-ידי בית-המשפט טרם בואו לעולם של החוק. וטענות סניגוריו של המבקש לא שכנעונו כי יש מקום לשוב ולהרהר בדבר צדקתה של ההכרעה האמורה. יצוין כי גם השופט טירקל (בפרשת גרסיה, בעמ' 333) ציין,  כי משאמר המחוקק את דברו, על בית-המשפט ליתן לסעיף פרשנות מצמצמת, מבלי שראה לפקפק בתוקף הוראתו של הסעיף.  

 

9.        אין לכחד, כי פסק-הדין בפרשת שקולניק חולל חידוש הילכתי. מאז ומתמיד גרסה הפסיקה, כי בגיבוש החלטותיה מוטל על ועדת השחרורים לאזן כראוי בין צורכי תקנתו וסיכויי שיקומו של האסיר שעניינו עומד לדיון לבין השמירה על עניינו של הציבור והגנת שלומו וביטחונו (ראו, לדוגמה, עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688, ובג"ץ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מג(2) 739). לא פעם נדרש בית-המשפט לשאלה, אם בגדר חובתה לשמור על עניינו של הציבור רשאית הוועדה להביא בחשבון גם שיקולים שבאינטרס הציבור, כמו אמונו של הציבור במערכות האכיפה והמשפט, צורכי ההרתעה של עבריינים בכוח ועוד כיוצא- באלה (ראו סקירת הפסיקה בפרשת שקולניק בעמ' 858 ואילך). התפיסה שהתקבלה הייתה כי על ועדת השחרורים להגביל את עצמה לבחינת שיקולים בדבר תקנתו של האסיר מחד ומניעת סיכון לציבור מאידך, ואל לה להביא בחשבון שיקולים שבאינטרס הציבור. משבאה לפני בית-המשפט שאלת שחרורו של אסיר שביצע עבירה בעלת חומרה מופלגת שב בית-המשפט ונדרש לסוגיה, אם למצער במקרים חריגים בחומרתם אין זה מן המידה להכיר בכוחה של ועדת השחרורים להביא בחשבון גם שיקולים שבאינטרס הציבור (ראו: בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721, דברי השופט חשין בעמ' 752). על רקע זה באו לעולם ההלכה שנפסקה בפרשת שקולניק וסעיף 10 לחוק השחרור ממאסר שעיגן הלכה זו בחקיקה.  

 

10.      עומדות לפנינו רק שאלת פרשנותו של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר והשאלה אם החלתו על מקרהו של המבקש הייתה כדין. אשר לשאלה הראשונה: אין חולקין כי החלטה שלא לשחרר אסיר, על יסוד שיקולים שבאינטרס הציבור בלבד, עשויה להתקבל - כפי שמתחייב מלשונו של סעיף 10(א) - "רק במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים". משמע, שככלל - מקום שאין המדובר "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות" במשמעות סעיף 10(א) - תגביל ועדת השחרורים את עצמה לבחינת השאלה אם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור. ואם נוכחה הוועדה שהתנהגותו וההליכים הטיפוליים שעבר בתקופת מאסרו עושים את האסיר ראוי לשחרור מוקדם, וכי אין יסוד לחשש כי לאחר שחרורו ישוב ויסכן את שלום הציבור וביטחונו, תיטה הוועדה לשחררו על‑תנאי. מקרה מיוחד, שבו רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה את הפגיעה החמורה ששחרורו של האסיר יסב לאמון הציבור במערכת המשפט, לאכיפת בחוק ולהרתעת הרבים, הוא "משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש נגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר". בצדק ציין השופט טירקל (בפרשת גרסיה, שם), כי עניין היחס הבלתי סביר נכלל בחוק כשיקול מצטבר לתנאים האחרים לתחולת הסעיף. משמע, שאת דבר קיומו של פער בלתי סביר, בין תקופת המאסר שנגזרה על האסיר לבין התקופה שבה יישא בפועל אם ישוחרר על-תנאי, מוטל על הוועדה לבחון על רקע חומרת עבירתו של האסיר וקיום נסיבות המעידות כי שחרורו על-תנאי יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים.

 

11.      דעתנו היא, כי במקרהו של המבקש התקיימו התנאים להחלתו של סעיף 10(א) לחוק השחרור ממאסר. כמתואר לעיל, המערער הוציא מן הבנק שעימו עסק, באמצעות מצגי שווא ודיווחי כזב, סכום עתק של כ-115 מיליון דולר. משנחשפה מרמתו נמלט לישראל, אותה עזב כעשרים וחמש שנים קודם לכן כאשר היגר לארצות-הברית. משהוסגר, על תנאי שיוחזר לריצוי עונשו בישראל, הודה המבקש בעבירתו והורשע בדין; אך לא נקף אצבע למלא, ולוא במקצת-שבמקצת, אחר החיוב שנכלל בגזר-דינו, לפצות את הבנק המתלונן על הנזק האדיר שהסב לו. טענתו כי אין לו גישה לשלל המרמה לא זכתה לאמונו של בית-המשפט האמריקאי, ואך לשווא טרחו סניגוריו של המבקש לחזור ולהעלותה לפנינו. על המבקש נגזר, כמתחייב מחומרת עבירתו ונסיבות ביצועה, עונש מאסר לתקופה של 136 חודשים. אך שיחק למבקש מזלו, בכך שהכרזתו בר-הסגרה הפכה חלוטה קודם לתיקונו (ביום 24.5.2001) של סעיף 10 לחוק העונשין. רק בשל כך הועמדה תקופת מאסרו על חמש שנים בלבד.

 

           עיקר טענת הסניגורים, בהקשר זה, הייתה, כי בבחינת השאלה אם שחרור המבקש על-תנאי ייצור יחס בלתי סביר בין תקופת המאסר שנגזרה עליו לבין תקופת המאסר שיישא בפועל, היה על בית-המשפט להביא בחשבון רק את תקופת המאסר שהוטלה על המבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי בישראל, על-פי הוראת סעיף 10 לחוק העונשין, ולא היה בידו לבסס את קביעתו על תקופת המאסר שנגזרה על המבקש בבית-המשפט בארצות-הברית. טענה זו דינה להידחות. הבסיס לבחינת קיומו של יחס בלתי סביר, כאמור בסעיף 10(א) לחוק שחרור ממאסר, הוא העונש "שנגזר על האסיר". הוראת בית-המשפט, כי עונש שנגזר בחוץ-לארץ יבוצע בישראל, אינה בבחינת גזר-דין, אלא בגדר צו לביצוע העונש. פרשנות זו מתחייבת גם מן התכלית שביקש המחוקק להגשים בתיקון הוראתו של סעיף 10 לחוק העונשין והיא סילוק  המגבלה שהציב הסעיף בנוסחו הישן, על תקופת המאסר שיידרש לשאת בישראל מי שנידון לעונש מאסר על-ידי בית-משפט בחוץ-לארץ, ואשר הכבידה על הפעלת סעיף 1(א) לחוק ההסגרה. בצדק, אפוא, קבע בית-המשפט המחוזי, כי שחרורו המוקדם של המבקש ייצור יחס בלתי סביר בין חומרת עבירתו, נסיבותיה והעונש שנגזר עליו, לבין תקופת המאסר שיישא בפועל; וכי שחרורו, בנסיבות אלו, יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. ובצדק קבע, כי שחרורו של המבקש, שבשל מעשהו נמצא ראוי למאסר של 136 חודשים, מקץ שלוש שנות מאסר וחצי, הוא בבחינת "דבר ההופך לחוכא ואיטלולא את אכיפת החוק ושם לקלס את מערכת המשפט". 

 

                                                                                                    

 

12.      בשולי החלטתנו נבקש להעיר: בתקנו את הוראת סעיף 10 לחוק העונשין נשמט מעיני המחוקק הצורך לתקן, במקביל, את הוראת סעיף 14ח לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996. סעיף-קטן 14ח(א)(2) לחוק האמור מורה, כי "אם הוטל על הנידון בפסק החוץ עונש מאסר חמור מהעונש המרבי שניתן להטיל בשל אותה עבירה לפי דיני העונשין של ישראל, תהיה תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל, בניכוי התקופות האמורות בפסקה (1)". ואילו בסעיף-קטן 14ח(ג) לחוק האמור נקבע, כי "לענין סעיף זה 'העונש המרבי שניתן להטיל בשל אותה עבירה לפי דיני ישראל' - העונש המרבי שנקבע לעבירה בין במועד עשייתה ובין ביום החלטת בית המשפט לפי סעיף זה, לפי העונש הקל יותר". גלוי לעין, כי להוראות אלו הייתה משמעות כל עוד עמד בתוקפו סעיף 10 לחוק העונשין בנוסחו הקודם. משתיקן המחוקק את סעיף 10 לחוק העונשין, נראה שהיה עליו לבטל או לתקן גם את ההוראות האמורות שנכללו בסעיף 14ח לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר. משלא עשה כן, נותרו בעינן הוראות חוק שאינן מתיישבות עם נוסחו החדש של סעיף 10 לחוק העונשין. תקלה זו בעבודת החקיקה, שהסניגורים העמידונו על דבר קיומה, אינה נוגעת לפרשתנו. לפיכך נסתפק בהפניית תשומת-לבו של המחוקק לקיום התקלה.

 

13.      סיכומו של דבר הוא שהבקשה נדחית.

 

                                                                                           המשנה לנשיא

 

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' עדיאל:

אני מסכים.

 

                                                                                                 ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בהחלטתו של המשנה לנשיא.

 

           ניתנה היום, י"ב בתשרי תשס"ה (27.9.04).

 

 

המשנה לנשיא                          ש ו פ ט                                     ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04068030_F04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.