|
1.
המשיבה נקטה ביום 25.11.04 בהליכי גביה מנהליים לגביית חוב מים
ו/או חיובים אחרים להלן: "החוב" ארנונה המגיע לה, לטענתה,
מהמערערת החל על הנכס ברח' הגיבורים 28/3 חיפה להלן: "הנכס".
ביום 21.12.04 הגישה המערערת ערעור מנהלי נגד הליכים אלה. כפי
שעולה מכתב הערעור, חוייבה המערערת בתשלום החוב למשיבה ומשלא שולם
החוב, נקטה המשיבה בהליכים כאמור.
יחד עם הגשת הערעור, עתרה המערערת, במסגרת בש"א
21724/04, למתן צו ביניים האוסר על המשיבה להמשיך בהליכי הגביה.
בית המשפט נעתר באופן חלקי להליך הביניים ונקבע דיון
מקדמי, במעמד שני הצדדים ליום 21.3.05 הישיבה לא התקיימה וביום
21.3.05 הגישו ב"כ הצדדים בקשה, בש"א 30449/05, אליה
צרפו הודעה מוסכמת אשר סומנה פ/1. על פי המוסכם בפ/1
יוגשו סיכומים בכתב בענין חיוב בהוצאות שיש לפסוק למערערת, ויינתן
להודעה תוקף של החלטה. הסיכומים הוגשו.
2.
אביא להלן את הנוסח המלא של פ/1:
"2. יינתן פסק דין הצהרתי לפיו העותרת אינה חיבת (כך במקור-ר.ג'), בחוב
הארנונה או המים החל על הנכס נשוא עתירה זו ברחוב הגיבורים 28/3.
3. מוסכם כי הסכם זה, לאחר שיאושר ויקבל תוקף של החלטה יהווה צו מניעה
קבוע, ולא ינקטו כנגד העותרת הליכי גביה בגין חובות הארנונה ו/או המים
בגין נכס זה כאמור לעיל.
4. ידוע ומוסכם כי התשלומים ששילמה העותרת בעת הליך העיקול, קרי סך של
627 ₪ בגין שכר טרחה של המעקלים וכן 1452 ₪ בגין חוב
המים הוחזרו לה.
5. לעניין ההוצאות שהעותרת מבקשת לחייב את המשיבה בגין העתירה –
משאירים המשיבה והעותרת את הנושא לשיקול דעת בית המשפט. העותרת תסכם
תוך 14 יום את טענותיה לעניין שיעור ההוצאות שעל המשיבה לשלם
וכי המשיבה תסכם תוך 14 יום לאחר מכן.
6. בית המשפט הנכבד מתבקש לתת להסכמה זו תוקף של החלטה, לבטל את הדיון
הקבוע ליום 21/3/05 ולהורות על החזרת האגרה לעותרת בהתאם
לתקנות."
3.
לפני שאתייחס לטענות באי כח הצדדים לענין החיוב בהוצאות, מצאתי לנכון
להדרש לרקע העובדתי כפי שעולה מכתבי הטענות – ההדגשות בפסק הדין הן
שלי אלא אם נאמר אחרת:
מנספח א' לכתב הערעור עולה כי ביום 24.6.04 נשלח למערערת
לכתובתה ברח' וולפסון 44 בנהריה, מכתב מחברת גבייה מטעם עיריית
חיפה, להלן: "חברת הגביה", ובו דרישת תשלום חוב "בגין חשבון
מים ו/או חיובים אחרים" לגבי הנכס.
על פי האמור בכתב הערעור, "במשך שנים רבות מאד, עד שנת 2004, מעולם
המשיבה לא פנתה למערערת בקשר לתשלום כלשהו המגיע למשיבה מהמערערת בגין
הנכס". המערערת הייתה משוכנעת, אפוא, כי מדובר בטעות "היות ומעולם
לא היו לה כל קשר או זיקה לנכס". למיטב ידיעתה בעלה, ממנו התגרשה "לפני
שנים רבות", שנפטר בינתיים, להלן: "המנוח" ירש במשותף, יחד
עם ארבעה מאחיו, זכויות בנכס מאביהם. אולם היא עצמה לא ירשה מהמנוח
"ולא קיבלה ממנו, או מכל אחד אחר, כל זכויות בנכס". היא לא היתה בעליו
ואף לא החזיקה בו. לפיכך, הודיעה המערערת טלפונית, באמצעות בנה,
לחברת הגביה, כי מדובר בטעות. בכך סברה כי תם העניין.
בכתב הערעור טענה המערערת כי ביום 25.11.04 התדפקו על דלת ביתה
גובי הארנונה, להלן: "הגובים" מטעם המשיבה, והבהירו למערערת כי
עליה לשלם להם חוב שבפיגור בסך 1,452.83 ₪ עבור צריכת מים בנכס
וכן 627 ₪ בגין הוצאות שכר טרחתם על הליך הגביה. כן הודיעו לה
כי אם לא תעשה כן הם מורשים, על פי כתב ההרשאה שהציגו בפניה ומסרו לה,
לתפוס את מטלטליה ולהוציאם מדירתה, כדי למכרם לסילוק החוב.
המערערת ניסתה לשכנעם כי מדובר בטעות, פנתה לעורך דינה וזה שוחח עם
הגובים, מתוך ניסיון להבהיר להם כי הליך הגביה נשען על טעות עובדתית
וחסר בסיס בדין. בעניין זה הוסיפה המשיבה בסיכומיה, תוך הפניה לדוח
הגובים מאותו יום, כי הוזמנה משטרה שהבהירה למערערת כי הצו חוקי -
ש' 4-5 דו"ח הגביה, נספח ב' לכתב הערעור, וכי עורך הדין של
המערערת "ציווה עליה לגרש אותנו ולזרוק אותנו החוצה".
בין כך ובין כך, על פי הטענות בכתב הערעור, חרף בקשות המערערת ובא כוחה
מהגובים להימנע מביצוע הליכי הגביה, "גילו הגובים הנ"ל אטימות ושרירות
לב כלפי המערערת, סרבו בתוקף לעזוב את דירתה למרות שנדרשו... ולאחר
שחזרו ואיימו על המערערת כי יתפסו ויקחו ממנה מטלטלין שהיו בדירתה,
ותוך ניצול מצוקתה של המערערת (שהיתה בטראומה ובכתה), מסרה המערערת
לגובים שיק בסך 1,452 ₪ שתאריך פרעונו ביום 25.12.04,
וכן שיק נוסף בסך 627 ₪ עבור שכר טרחתם של הגובים".
ביום 6.12.04 שלח ב"כ המערערת מכתב למשיבה, בו טען כי הליך
הגביה הוא בלתי חוקי וביקש כי יודיעו לו "תוך 10 ימים מהיום....
כי מדובר בהליכי גביה מינהלית שיסודם בטעות", ולהחזיר למערערת את מלוא
הסכומים ששילמה (בשיק שתאריך פרעונו ב- 25.12.04 לא יוגש
לפרעון ויוחזר ויימנעו בעתיד לנקוט בכל הליך מינהלי נגד המערערת.
אעיר כי בסיכומי ב"כ המשיבה, שהוגשו ביום 10.5.05, אין כל
התייחסות למכתב האמור.
4.
בהתאם ל-פ/1 הוגשו סיכומי הצדדים בעניין ההוצאות, שעל חלק
מהטיעונים שהועלו בהם עמדתי לעיל. ב"כ המערערת אישר כי המשיבה השיבה
למערערת את התשלומים ששילמה לגובים כמפורט לעיל, וכי היא הסכימה שיינתן
צו מניעה קבוע מפני הליכי גביה נגד המערערת, ומכך יש ללמוד "בבירור
על הכרתה בכך שמדובר בהליך גביה בלתי חוקי."
ב"כ המערערת הוסיף וטען כי אין חולק שהמערערת מעולם לא נרשמה בספרי
המשיבה כ"חייבת" לגבי הנכס. הוא אף הציע סיבה להליך הגביה:המשיבה"'התלבשה'
(ממש כך!) על המערערת באופן סתמי וחסר כל יסוד בנסיון לגבות ממנה
חוב שאינו שייך אליה. מסקנתו שלא מדובר בטעות אלא בנסיון שלא צלח לגבות
חוב ממי שאינו חייב, אך "גם אם תאמר כאילו מדובר בטעות, אזי מדוע
המשיבה לא בדקה עצמה לפני ביצוע ההליך המינהלי ולא
התייחסה כלל לטענות העותרת אלא רק לאחר שהעותרת פנתה לבימ"ש...."
(ההדגשה במקור – ר.ג').
בסיכומי המשיבה מוכחשת טענת המערערת לפיה הודיעה כי אינה בעלת החוב
ומבירור שנערך "אצל המשיבה ובחברת הגבייה" עלה כי לא נתקבלה שום פניה
מבנה של המערערת.
5.
ב"כ המשיבה טען בסיכומיו כי יש לדחות את הטענה כי המשיבה נקטה בהליך
גבייה "בלתי חוקי בעליל" וכי "המשיבה התלבשה על המערערת", אלא
יש לראות בכך טעות עובדתית שנעשתה בתום לב. עוד טען ב"כ המשיבה
כי יש לדחות את טענת ב"כ המערערת לפיה אין חולק כי המערערת לא הייתה
רשומה כחייבת. ב"כ המשיבה צירף לסיכומיו מסמך, האמור לתמוך בטענתו
ואליו התייחס כ"העתק תדפיס דף חשבון בעניין" - להלן: "דף
החשבון". בדף החשבון מפורטים נתונים שונים ובהם שמה של המערערת,
שתי כתובות שונות, האחת כתובת הנכס והשניה "התיכון 41/5" וחיובים
מחזוריים בשיעורים שונים. אומר מיד כי ב"כ המשיבה לא ציין בסיכומיו את
מקורו של דף החשבון וכן לא טרח לפזר את הערפל סביב בליל הנתונים המופיע
בו. בנסיבות אלו אינני מוכן לייחס לו כל משקל ראייתי.
כדי לשכנעני כי בטעות ובתום לב עסקינן הוסיף ב"כ המשיבה וטען כי אף
מהעתק בקשת צו הירושה שצירף לסיכומיו ניתן ללמוד כי "מופיע (כך במקור)
כתובתו של המנוח" - בעלה של המערערת - "התיכון 41 חיפה".
אעיר מיד שזו לא הכתובת של הנכס.
6.
שקלתי את טענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם. אינני מקבל את טענות ב"כ
המשיבה כי מקורו של הליך הגביה בטעות ובתום לב. מצד שני, אני דוחה אף
את טענתו מרחיקת הלכת וחסרת האחיזה של ב"כ המערערת לפיה המשיבה
"התלבשה" על מרשתו בניסיון לגבות חוב ממי שאינו חייב, כניסיון
ספקולטיבי לייחס למשיבה כוונת זדון.
לטעמי, רשלנות היא שהביאה לנקיטת ההליך המיותר להטרדתה ולבזבוז
משאבים ציבוריים.
לדעתי, אין בדף הראשון של הבקשה לצו ירושה ובדף החשבון, כדי לקשור את
המערערת לנכס ולחוב שבגינו ננקטו ההליכים לגביתו. הקשר שמבקשת המשיבה
ליצור בין הנכס והכתובת - תיכון 41 - למערערת אינו
מבוסס. מסקנתה של המשיבה שיש קשר שכזה אינה רק מסקנה מוטעית אלא מסקנה
פזיזה שקבלתה, בנסיבות העניין, גררה טרחה מיותרת למערערת ובזבוז משאבי
ציבור. אם זו אינה רשלנות של רשות מינהלית, אינני יודע רשלנות של רשות
מינהלית מהי.
בנסיבות כמפורט לעיל שוכנעתי, כי המשיבה נקטה בקלות ראש בהיבט נוסף של
העניין. כפי שציינתי לעיל, ב"כ המערערת פנה למשיבה במכתב לאחר סיום
הליכי הגביה, שהעתקו צורף לכתב הערעור, ואשר נשלח למשיבה בדאר רשום.
המשיבה לא התיחסה למכתב זה מיום 6.12.05 בו נטען במפורש להעדר
חובה של המערערת. חזקה על המשיבה כי אם אמנם השיבה למכתב האמור, היתה
מציינת זאת בסיכומיה. אף הגשת הערעור ביום 21.12.04, כשבועיים
לאחר שיגור המכתב, מחזקת את המסקנה כי המכתב האמור לא זכה להתייחסות
מצד המשיבה. ב"כ המשיבה טען בסיכומיו כי "לאחר מכן (לאחר הגשת הערעור
ובטרם בירורו לגופו של עניין – ר.ג') הוברר למשיבה כי נעשתה טעות
עובדתית בזהות החייב, קרי העותרת (צ"ל המערערת – ר.ג')" ואני תמה מה
הביא לגילוי הטעות לאחר הגשת העתירה ולא לפניה? אין גם הסבר כיצד
התגלתה הטעות.
7.
בסיכומיו טען ב"כ המערערת כי הליך הגביה גרם למערערת, אשה בשנות השישים
וחולת סכרת, "שנכנסה 'ללחץ' עקב התנהגות הגובים" עוגמת נפש רבה וכן
הוצאות עבור שכ"ט עורך דין ואגרות. בנסיבות אלו, ביקש לחייב את המשיבה
לשלם למערערת החזר אגרה ושכ"ט עורך דין בתוספת מע"מ "בשיעור ראוי
ומקובל בבית משפט נכבד זה" וכן להורות על החזר הערבון שהפקידה במסגרת
הבקשה לקבלת הסעד הזמני.
אף אני בדיעה כי הליך שיפוטי זה יכול היה להימנע לו הייתה נוהגת המשיבה
כפי שמתחייב כי רשות מינהלית האמונה על האינטרס הציבורי תנהג. היה עליה
לשקול נקיטת אמצעים מראש ובירור התלונה שנתקבלה אצלה, על פי האמור
במכתב, סמוך ליום 6.12.04, בעוד שהעתירה הוגשה ביום
21.12.04. משלא עשתה כן גרמה טירחה מיותרת למערערת ובזבוז משאבים
ציבוריים.
8. ב-פ/1
מוסכם כי יש להחזיר למערערת את הפקדון שהפקידה וכן את האגרה.
באשר להחזר האגרה, תקנה 2 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים
(אגרות), התשס"א-2000, מחילה, בשינויים המחוייבים לפי העניין, את
הוראות תקנה 15 לתקנות תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987,
להלן: "התקנות" על הליכים מינהליים.
תקנה 15, שכותרתה "החזרת אגרה בשלמותה", מורה בסעיף קטן
(א) כי:
"הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק על ידי מגישו, הכל לא יאוחר מישיבת
קדם המשפט הראשונה, תוחזר האגרה ששולמה, בניכוי הסכום הנקוב בפרטים
8(א) או 8(ב) בתוספת הראשונה, לפי הענין".
ב"כ המערערת מבקש, כאמור, לחייב את המשיבה לשלם למערערת אגרת
בית המשפט ואילו המשיבה טוענת בסיכומיה כי בפסיקת ההוצאות יש להתחשב
בסכום האגרה שיוחזר למערערת בשל כך שהצדדים "התפשרו ביניהם עוד לפני
קדם המשפט הראשון, ובמקרה דנן לפני הדיון המקדמי".
9.
לאור כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את טענות באי כח הצדדים ולאור נסיבות
העניין, אני מחליט כדלקמן:
1) אני מחייב את המשיבה לשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום
של 5,000 ₪ להיום, בצירוף מע"מ כחוק. הסכום ישולם תוך 30
יום מיום המצאת פסק דין זה לידי המשיבה, אחרת ישא ריבית והצמדה כחוק
מהיום עד התשלום המלא בפועל.
2) אני מורה להחזיר למערערת את הערבון שהופקד בקופת בית המשפט,
על סך 3,000 ₪.
3) לאור הסכם הפשרה אליו הגיעו ב"כ הצדדים לפני ישיבת קדם
המשפט הראשונה, אני מורה להחזיר למערערת את האגרה ששולמה, בהתאם וכפוף
לאמור בתקנה 15(א) לתקנות.
4) צו המניעה הקבוע שניתן במסגרת בש"א 30449/05 יעמוד
בתוקפו. ניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו המערערת אינה חייבת בחוב הארנונה
ו/או מים, החל על הנכס ברחוב הגיבורים 28/3 חיפה.
5) הסכומים הנ"ל ישולמו למערערת באמצעות בא כוחה.
ניתן היום י"ד באייר, תשס"ה (23 במאי 2005) בהעדר ב"כ הצדדים. המזכירות
תמציא להם העתק פסק דין זה בדואר רשום כמקובל.
ר. ג'רג'ורה, שופט
הקלדניות: אתי באזוב ודיאנה איטח
|
