מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

פסה"ד לפיצוי הכספי

 

19

 

 

א  001168/01

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

 

31/05/2005

תאריך:

כב' השופט (בפועל) ש. ברוך

בפני:

       

 

 

 

 

 1 . הררי גדעון

 2 . בלדוט יעקב

 3 . גולברי אורי

 4 . רחימי יוסף

בעניין:

התובעים

פרי ורד

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

נ  ג  ד

 

 

מדינת ישראל

 

הנתבעת

רונן

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

פרוטוקול

 

עו"ד רונן:

ככל שאני הבנתי יש אישור תקציבי להסדר. הדברים השתכללו ברגע האחרון, ועד לרגע זה, לא ראיתי מסמך בכתב בדבר האישור התקציבי. נאמר לי שהיה. בנסיבות אלה, הייתי שמח לקיים את הדיון של היום בשבוע הבא.

בשים לב, לכובד העניין שמונח בפניי ובפני בית המשפט.

 

עו"ד פרי:

אני חושבת שמיותר... אני לא רוצה לומר כמה זמן התובעים חיכו, שלא נדבר על זה, שחשבנו שהיום יתקיים דיון.

 

החלטה

להיום נקבע דיון לצורך הצגת ההסדר והשמעת הטענות השונות של הצדדים, מתוך מחשבה שאכן יתקבל אישור תקציבי.

אני מניח שמקורותיו של עו"ד רונן, לא שגו במידע שמסרו לו, לפיכך, יטענו הצדדים את טענותיהם עתה, ותינתן ארכה לעו"ד רונן בת שבוע מהיום, למסור הודעה אם המדינה חוזרת בה מההודעה בדבר קיומו של אישור תקציבי, שאז יקבע דיון נוסף,

 

כאמור בסיפא להחלטתי האחרונה במעמד מנכ"ל משרד האוצר באופן אישי.

ניתנה היום כ"ב באייר, תשס"ה (31 במאי 2005) במעמד הצדדים                                                                            

                                                                                   

ש. ברוך, שופט

בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו

 

עו"ד פרי:

אני רוצה לתקן טעות שנפלה בפרוטוקול בעמ' 18, חסרות המילים "עבור התובע מס' 4", בסיפא לשורה 6.

 

החלטה

לתקן כמבוקש וכמוסכם.

ניתנה היום כ"ב באייר, תשס"ה (31 במאי 2005) במעמד הצדדים                                                                               

                                                                                   

ש. ברוך, שופט

בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו

 

עו"ד פרי:

הטווח הוא לגבי כולם ביחד,  הצעת הבסיס שעל יסודה נערך כל המשא ומתן, הייתה של כב' השופט אזר ז"ל, והוא הציע סכום של 69,500 ₪ בגין כל חודש מאסר, כשסכום זה כולל להוצאות שכ"ט, ניכויים ותוספות, כאשר סכום זה לוקח בחשבון את הסכומים שנפסקו בהליך הפלילי.

התובע מס' 1, גדעון הררי, ישב 64 חודשים, כשאנו מכפילים בסכום האמור, התוצאה היא 4,448,000 ₪.

התובע מס' 2, יעקב בלדוט, ישב 25 חודשים, התוצאה היא 1,737,500 ₪.

התובע מס' 3, אורי גולברי, ישב 51 חודשים, התוצאה היא 3,544,500 ₪.

התובע מס' 4, יוסף רחימי, ישב 24 חודשים, התוצאה היא 1,668,000 ₪.

סה"כ הסכומים האמורים 11,398,000 ₪.

טווח הטיעון הוא בין 11.2 מיליון אלף ₪ ל- 12.2 מיליון ₪.

אנו נראה לאור הטיעון שהחלוקה תהיה חלוקה יחסית לפי היחס בין חודשי המאסר.

כשאנו מבקשים עבור התובע מס' 4 להוסיף סכום של 500,000 ₪ בגין רכיב של הפסד השתכרות, ויוותר מרווח בין התוצאה לבין מקסימום הסכום, שיחולק בין שלושת התובעים האחרים.

אני מוסרת לבית המשפט דף תחשיב פרטני ביחס לכל אחד מהתובעים.

אנו נבקש בפסק הדין לקבוע סכומים בנוגע לכל תובע ותובע.

למרות שיש חומר רב, לא אביא את כולו, אני מבקשת מבית המשפט, אורך רוח, כי התובעים חלק מהסיבות שהם לא רצו להגיע להסדר, הם רצו להשמיע את דברם בבית המשפט, אם מנענו מהם את הדברים אני רוצה שהדברים יבואו לידי ביטוי בשמי.

הפרשה שאנו טוענים אודותיה היום, היא אחת הפרשות החמורות בתולדות מערכת אכיפת החוק בישראל, אם לא החמורה שבהן.

אנו עדים היינו, למערכת שרמסה זכויות אדם, התעללה באזרחים, שללה מהם זכויות, שללה את חירותם, ואף מנעה מהם מלהביא את דברם בפני בית המשפט באשר המערכת שהייתה אמורה לשמור על זכויות אלה, היא זו שלקתה.

מערכת אכיפת החוק היא המערכת שצריכה לשמור על הציבור מפני מעשי זדון ותקיפה, ובמקרה זה, היא זו שעוולה כל העוולות האלה, ועברה את כל העבירות. המקרה שאנו דנים בו, הוא מקרה אחד ויחיד. לא היה כמוהו בישראל ואני מקווה שהוא גם לא ישנה. אמנם, היו משפטים חוזרים בעבר, וגם היום יש ברקע מספר פרשות שאולי נוטעות את הרושם שהן דומות, אבל אין דינן כדין המקרה שאנו דנים פה.

מצטטת מתוך ההחלטה של בית המשפט המחוזי במשפט החוזר, תיק פלילי 4063/98, בית המשפט אומר, מצטטת ומקריאה. אמנם, גם האנשים שהורשעו ברצח של דני כץ קיבלו משפט חוזר, וגם הפרשיה שעדיין עומדת לדיון בעניין המשפט החוזר של ברנס, אליבא, לדעת המדינה, אין דינה כדין המקרה שלפנינו, ואני רוצה להקריא מתוך כתב ההגנה שהמדינה הגישה בתביעה שהגיש עמוס ברנס, מקריאה. אני לא מנהלת כאן את המשפט של ברנס, אך הבאתי את הדברים רק לצורך עמדתה של המדינה. במקרה שלפנינו, לא זה כתב ההגנה שהגישה המדינה. כולנו יודעים שההרשעה וההליכים שהתנהלו במקרה הזה, היא הם תוצאה של עיוות דין שהמשטרה יצרה.

לכן אנו מדברים על מקרה אחד ויחיד, בתקווה שלא ישנה, ולכן חשוב במסר שיצא מבית המשפט, שבמקום שיוצאת שגגה מלפני המערכת היא אינה מהססת לפצות את הנפגעים פיצוי ראוי. בטרם אכנס לעובדות שמבססות את טענותינו, אני אומר שפיצוי ראוי במקרה הזה, וכפי שנצדיק זאת להלן, פסיקת פיצוי בגין מקסימום הסמכות שניתנה לבית המשפט על פי סעיף 79א ורק פיצוי כזה יש בו כדי לבטא את שאת הנפש של בית המשפט ושל הציבור, מעוול שנעשה לתובעים.

ביום 20/8/78 עצרה המשטרה את ארבעת התובעים, ותפלה עליהם האשמות של ביצוע פשעים חמורים. המידע שבעקבותו נעצרו התובעים, נמסר על ידי מודיע לכאורה, שלמשטרה לא היה שום יסוד שיש לחשוד בדבריו. למרות זאת, התובעים נעצרו, נלקחו לחקירה, ובסופם של מעשי תקיפה והתעללות קשים, הם חתמו על הודאות שיחסו להם ביצוע לכל העבירות שהשוטרים ביקשו לייחס להם. ההודעה מהתובע מס' 1, גדעון הררי, נגבתה אחרי שהוא ספג מכות קשות, בחדרי החקירות, כשזה לא שבר אותו ולא הביא אותו לשיתוף פעולה עם השוטרים, הוא נכפת ונלקח לפרדסים באזור ראשון לציון, שם למרות שהיה מדובר שלהי אוגוסט, וחום כבד, הלבישו לו דובון הפוך, ומסכת אב"ך, כדי ליצור לו תחושת חנק, ניסיון שהצליח, החוקרים לא הסתפקו בזה והמשיכו לחבוט בו ולהכותו.

גם כשחזר לחדר החקירות, היכו אותו עוד ועוד, בין היתר במקל, כאשר תוך כדי מסכת ההתעללות, התובע מס' 1 נפגע בעינו. החוקרים נבהלו באותו שלב, ואפילו הבהילו אותו לטיפול רפואי, אך לאחר שחזר זה לא מנע מהם מלהמשיך להתעלל בו, עד שהיה נכון לחתום על כל הודאה שממנו ביקשו לחתום.

התובע מס' 2, יעקב בלדוט, גם הוא נחקר תחילה בתחנת המשטרה בדיזינגוף, ולאחר שלא יכול היה "לספק" לחוקרים את הסחורה, הובילו אותו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, ובשלב מסוים, הם הביאו אותו לאפיק של נחל איילון, חבטו בו עד שהתעלף, דרכו על הבטן שלו, וכשהתעורר מעלפונו ראשו היה בתוך מי הביוב שזרמו בנחל איילון. החוקרים איימו על בלדוט בסירוס, ובסופו של דבר, גם בלדוט נשבר וחתם על הודאה.

התובע מס' 3, אורי גולברי, גם הוא נחקר תחילה בתחנת המשטרה, תוך כדי משהו מכביר בהתחלה, מכות קלות, פה ושם סטירה, פליק, אבל עדיין לא התעללות רצינית. החוקרים הסבירו לו שהם תפרו לו תיק, חליפה לפי מידתו, ואיימו עליו, שאם לא ישתף איתו פעולה, ואם לא יודה במה שהם רוצים, הם יאשפזו אותו בבית משוגעים ויתנו לו זריקות. גם גולברי נלקח לפרדסים, והיכו אותו חוקרים רבים, בעטו בו, עד שלבסוף חש שכדי להציל את חייו הוא חייב לשתף פעולה עם השוטרים ולהודות במה שהנחו אותו להודות.

במקרה של גולברי, החוקרים גם ביימו הליך של הצבעה, כאשר עשו חזרות, והסבירו לו על מה הוא צריך להצביע, ואיך בוצע הפשע שהם רוצים להאשים אותו בו.

התובע מס' 4, יוסף רחימי, נעצר באישון לילה, שוטרים פרצו לביתו בו התגוררו גם אשתו ובנו התינוק, עם אקדחים שלופים, ביצעו חיפוש בבית תוך גרימת הרס רב לדירה, כל המצעים הוצאו מהארונות, המזרונים נקרעו, אפילו מיכלי ההדחה פורקו בשירותים. רחימי נלקח לחקירה, מבלי שנאמר לו מדוע נעצר ומדוע נערך החיפוש בביתו. גם הרכב של רחימי ששימש אותו לפרנסתו, פורק עד היסוד. רחימי נחקר ימים רבים, כאשר החקירות נעשו יותר ויותר אגרסיביות, בהתחלה דחו מתן מזון ושתיה, ואחרי כן הוסיפו לכך התעללות ומכות. בתחילת ספטמבר, שבועיים לאחר המעצר, "התבשר"  התובע מס' 4, שהחוקר שי שמחי, מונה כדי לחקור אותו ולהוציא ממנו את ה"אמת". התובע מס' 4 סירב לשתף פעולה ולהודות במעשים שלא ביצע, הוא גם סירבל צאת מתחנת המשטרה כפות, לכן כיסו אותו עם כיסוי כפתו את ידיו ורגליו, וגררו אותו לרכב המשטרה, כשהוא אינו רואה לאן הרכב נוסע. הרכב עצר במקום שבו התובע מס' 4 זיהה כפרדס, החוקרים השכיבו אותו על הקרקע, והתחילו להכות אותו, ההתעללות נמשכה זמן רב עד שהתובע מס' 4 איבד הכרתו. התובע מס' 4 התחיל לרשום הודאה מפיהם של החוקרים, ובסופה, אך ציין שהוא עייף מאוד. לאחר מכן, חש התובע מס' 4 מצוקה כה גדולה, עד שניסה להתאבד על ידי בליעת סיכות. הוא הובהל לבית חולים איכילוב, שם קיבל טיפול רפואי ראשוני, והוחזר לתחנת המשטרה, שם הושם בשמירה מיוחדת. בסופו של דבר, כפי שפירטתי לעיל, כל ההודאות נחתמו על ידי התובעים בניסיון להציל את חייהם וזאת בלבד. מעבר למסכת ההתעללות הנוראה, שהעליתי רק את עיקרי דבריה, היו למשטרה ראיות רבות שהיא אספה, אשר יכלו לתמוך בגרסתם של התובעים, אבל המשטרה העדיפה להתעלם מהממצאים שיכולים להקשות על הרשעה ועל סגירת התיקים שהיא חיפשה ורצתה לסגור אותם באמצעות הודאות התובעים.

אני מציגה לבית המשפט לאחר תקופת המאסר, בדיקות פוליגרף שנערכו למודיע,  וכל הבדיקות הצביעו על כך שהמודיע דובר שקר. לאחר מכן, שכנעה המשטרה את אחד החשודים במשטרה, מאיר משה, לחתום על הסכם עד מדינה, שירשיע את התובעים, החשוד משה מאיר עבר בדיקת פוליגרף במשטרה ביום 28/9/78, והבדיקה העלתה שהתשובות שלו מצביעות על אמירת שקר. למחרת היום, נחתם איתו הסכם עד מדינה, כאשר ברור לחוקרים, שאין לעדותו על מה לסמוך. גם לפני שעדותו של עד המדינה נשמעה בבית המשפט ביום 26/1/79, הוא נבדק שוב בפוליגרף ועותקים של הבדיקה נשלחו לימ"ר תל אביב, לקצין מזור, לארמונד לוי ולתת ניצב יעקובי, ולמרות ממצאי הבדיקה, שהצביעו על היותו דובר שקר, לא נמנעה עדותו בבית משפט כעד מדינה.

אני מביאה רק מקצת מתוך הדברים, שהיו צריכים להדליק סימני אזהרה במשטרה, או אצל מישהו מהגורמים במשטרה, ולמנוע את המהלך ההרסני כלפי התובעים.

אני חושבת שהדברים עולים כדי עוולת הנגישה, המשך של הליך נפל, בידיעה שהוא הליך נפל, במטרה להרשיע ללא קשר לאמת.

גם אם תאמר המדינה, שמדובר כאן בקצינים שסרחו, הרי שלטענתינו אין בכך ממש. כפי שעולה מהמסמכים שהצגתי, היריעה הייתה פרושה בפני קצינים רבים, והעובדה שאף אחד מהם לא מצא לנכון להתריע על השתלשלות האירועים, מלמדת שמדובר בעניין של מדיניות.

אנו לא מנהלים שמיעה ראיות, ולכן איני יכולה להציג עדויות לכך שמדובר במדיניות, אך הערכתי שאם בית המשפט יעיין במסמכים, שהמדינה מבקשת למנוע מאיתנו את העיון בהם, המסקנה תעלה מתוך המסמכים. הדברים באים לידי ביטוי גם בהחלטה של בית המשפט העליון בבש"פ 2272/02 עמוס סולמי נ' מדינת ישראל, כאשר השופט לוי כותב, (מצטטת) , הדברים הללו מלמדים על כך, שהיה כאן עניין של מדיניות ולא איזשהי סטירה שעפה באקראי.

הבאנו את הדברים בקצרה, כדי להראות שהתקיימו כאן עוולות רבות, לפי דיני הנזיקין, התובעים זכאים לפיצויים בגין מעשי תקיפה, בגין נגישה, בגין כליאת שווא, שבאה עליהן בעקבות שיבוש ההליך המשפטי, ולפחות החקירה נוהלה ברשלנות שהביאה גם היא לתוצאה המצערת.

המדינה אכן לא חולקת על שאלת האחריות, והיא מסכימה בסעיף 50 לכתב ההגנה, שהתובעים זכאים לפיצוי. בתחילת הדרך, הייתה שאלה משפטית, האם הפיצוי שהתובעים קיבלו לפי סעיף 31ג לחוק בתי המשפט, כחלק ממשפט חוזר, מונע מהם קבלת סעדים נוספים בתביעה האזרחית, והשאלה הזו הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, כך שאנו דנים בשאלת הנזק בלבד.

אנו הצגנו בפני בית המשפט, חוות דעת בתחום הפסיכאטרי, שקובעות את נכותם של התובעים. כל אחד על פי מידת פגיעתו. התובע מס' 1, גדעון הררי, נקבעו 40% נ נכות בגין הפגיעה הנפשית. נבדק על ידי פרופ' לוי, במהלך 4 פגישות, וכן פרופ' לוי קיים 4 פגישות נוספות, עם חברתו לחיים, שהייתה איתו בקשר גם במהלך האירועים נשוא התביעה.

התובע מס' 1, נבדק מטעם המדינה על ידי פרופ' נוי, שקבע שהנכות הנפשית שלו היא תולדה של אופיו ורק הכיר בהחמרה של 10% בגין האירועים נשוא התביעה.

התובע מס' 2, יעקב בלדוט, נבדק על ידי ד"ר חבר, שקבע את נכותו בשיעור של 30% ופרופ'  נוי בדק אותו, וקבע שלא נותרה לו נכות בתחום הנפשי.

ד"ר אידית נבו, בדקה את התובעים מס' 3 ו-4 מטעמם, והעריכה נכותם בשיעור של 50% לצמיתות, ואילו פרופ' נוי, קבע שגם להם לא נותרה נכות בגין האירועים נשוא התביעה.

באשר לחוות הדעת של פרופ' נוי, אין לי אלא להעריך אותן ככאלה שסימנו את התוצאה בלי קשר לנבדקים, תוך התעלמות מעובדות המקרה, כפי שגם המדינה מודה בהן.

אני אתן לדוגמה את מה שפרופ' נוי, כותב בחוות דעת בעניינו של התובע מס' 4, כאשר הוא סבור, שהתובע מס' 4 אינו סובל מחבלה פוסט-טראומטית. פרופ' נוי בעמ' 4 לחוות דעת, (מצטטת), פרופ' נוי לא מצא באירועים שעברו על התובע מס' 4, לרבות ניסיון ההתאבדות שלו, שום דבר שהביא אותו למצב רגשי של אימה וחוסר אונים. אני חושבת שהשורות הללו מלמדות יותר מכל, על כך שפרופ' נוי לא התעמק בחוויות שעברו התובעים, ולא בתוצאות הרגשיות של האירועים שעברו עליהם.

מבלי להיות איש מקצוע, דומני שכל אדם מבין, ששהיה ארוכה במאסר, על לא עוול בכפך, גורמת לנזק נפשי לכל אדם שעובר חוויה כזו, ואני מבקשת מבית המשפט להתחשב בכך.

התובעים נעצרו בתחילת שנות ה- 20 שלהם, כשכל חייהם היו לפניהם.

את שנותיהם היפות ביותר, הם עברו בהתעללות, בהשפלות, ולבסוף בחודשי מאסר ארוכים וקשים. בתקופה שהתובע מס' 3, היה במאסר, פרץ מרד אסירים בבית הכלא בו שהה, והוא נפגע פיסית גם משאיפת עשן וגז מדמיע. ועד היום הוא סובל מהפרעות בנשימה בגין אירועים אלה. בכל התקופה שהתובעים שהו במאסר, היו רחוקים ממשפחותיהם, חירותם נשללה, ונמנעה התקדמותם בחיים. גם כשהם שוחררו ממאסר, לא הסתיימה מסכת ייסוריהם, מכיוון שאז נחשבו לאסירים מורשעים, הורשעו בעבירות חמורות מאוד, ונחשבו לעבריינים מסוכנים ולא יכלו להתקדם בחייהם.

התובעים זוכו רק בשנת 1998, 20 שנה לאחר שנעצרו לראשונה, ואז מרבית חייהם הבוגרים חלפו ללא שוב, ונגרם להם נזק שאינן בר תיקון.

אני אומרת את כל הדברים הללו, למרות שמרווח הטיעון שלנו קצר, מכיוון, שאם נתרגם את כל הדברים שאמרתי על פי דיני הנזיקין רגילים לפיצוי כספי, התוצאה תהיה גבוהה בשיעור ניכר מהסכום המקסימלי שהתובעים הסכימו לקבל. הסכמתם של התובעים להסדר הפשרה, נבעה מרצונם להמשיך את חייהם, ולא למשוך את ההליכים המשפטיים שנים רבות נוספות, ולא בשל העובדה שהם סבורים, שיש בכך פיצוי ראוי או הולם לנזקים שנגרמו להם. בית המשפט הנכבד, מתבקש לפסוק את מקסימום הפיצוי, שהצדדים הסמיכו אותו לפסוק, משום שרק בפסיקת פיצוי מירבי כזה, יהיה ביטוי הולם, לעמדת המשפט כלפי העוול שנעשה לתובעים.

כשחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מנחה את בית המשפט, וכשבית המשפט מונחה, לקדש את  היותו של כל אדם בן חורין צריך לתת משמעות להוראות החוק, והמשמעות במקרה זה, משמעה פסיקת הפיצויים המרבי, שבית המשפט הוסמך לפסוק.

לכל התובעים נגרם הפסד השתכרות בפועל, לאחר שהשתחררו מעונשי המאסר שריצו, אף אחד לא יכול היה להשתלב בעבודה מכובדת, ואף אחד מהם לא השתכר אפילו כדי השכר הממוצע במשק, אלא שלגבי התובע מס' 4, שהיה מעט יותר בוגר בעת המעצר, אנו יכולים להצביע על נזק בר-הוכחה. התובע מס' 4, היה בעל עסק בעת שנעצר, נספח ד' לתחשיב הנזק מטעם התובעים, צורפו כל החשבוניות של העסק שלו עד לתקופת המאסר, חיבור הסכומים והפיכתם לממוצע, מביאה לתוצאה, ואפילו אחרי ניכוי הוצאות תיאורטיות כלשהן, מביאה להשתכרות בשיעור של 9,000 ₪ לחודש בערכים של היום, בנספח ה' לתחשיב הנזק, צירפנו תלושי שכר, משקפים את השתכרותו לאחר שיחרורו, והשתכרותו לאחר המאסר, הייתה כמחצית מהשתכרותו לפניו.

אם ניקח את פרק הזמן שמעת השחרור ממאסר  ועד הזיכוי, פרק זמן בן 18 שנים, והפסד של 4,500 ₪ בערכים של היום, אנו מגיעים לתוצאה של למעלה מ- 900,000 ₪. למרות זאת מבקשים לפסוק לתובע מס' 4 בעניין זה, פיצוי של 500,000 ₪. באשר לפיצוי בגין כל חודש מאסר, צירפנו כנספח א' לתחשיב הנזק מטעמינו, כפי שנראה שעולה מהטבלה הפיצוי הממוצע ליום מאסר הוא כ- 23,500 ₪, כשעשינו מיצוע של כל הסכומים שנפסקו, ויחידת ההתייחסות הייתה יממה. בכל מקרה, סכומים שאנו מבקשים לפסוק בגין חודשי המאסר, מהווים בקושי 10% מהסכומים שהם ממוצעים, ואנו מבקשים מבית המשפט לא להעריך את חירותם של התובעים

בפחות מסכום זה.

לסיום, אני מבקשת ליתן את מקסימום הפיצוי לאור חומרת המעשים שנעשו כלפי התובעים, לאור הנזקים הנפשיים להם ולמשפחותיהם, ולאור חייהם שחלפו ועברו עד שהם זכו לזיכוי המיוחל.

רק מתן פיצוי בסכום המירבי, יהווה מקצת מתיקון העוול שהתובעים זכאים לו.

 

עו"ד רונן:

ברור שתוספת הפיצוי לתובע מס' 4, היא צריכה לבוא על חשבון התובעים 1-3.

אני מזמין את בית המשפט לפסוק את הסכום המינימום, לכן דרך ההתחשבנות שהציגה הגב' פרי צריכה להיות שונה.

התובעים משום מה, מבקשים לבוא חשבון בנזיקין, עם מה שהם קוראים ה"מערכת", ולא עם מי שגרם להם את העוול. אדון שי שימחי, שהודה בריש גלי, במעשים חמורים שביצע כלפי נחקרים, ומר רחימי טוען ששמחי חקר אותו, משום מה לא נתבע על ידיו באופן אישי. המערכת כמערכת, פעלה כפי שצריכה הייתה לפעול, כבר בהליך הארכת מעצר טענו החשודים שהם התובעים כאן, במעשי אלימות שבוצעו כלפיהם במהלך חקירה, מונה קצין בודק, שיבדוק את טענותיהם. באותה תקופה, מחש לא היה קיים וכל אנשי המשטרה שנטען לגביהם שהם נהגו באלימות כלפי הנחקרים, הכחישו בבדיקתו של הקצין הבודק את המעשים. במהלך המשפט גופו, העלו הנאשמים טענות של אלימות, ביקשו לפסול את הודאותיהם, התקיים משפט זוטא בעניין, כל השוטרים המעורבים, העידו ונחקרו בבית המשפט במהלך המשפט זוטא, והכחישו כל הטענות.

בית המשפט הנכבד, דן בטענותיהם, והם מוצאים ביטוי בפסק דינו, גם טענותיהם לגבי חוסר מהימנותו של עד המדינה, או טענות של לגבי מהימנות של עדי תביעה אחרים, גם בית המשפט העליון דן בנושאים אלה, ואמנם בעניינו של מר רחימי, בית המשפט העליון התערב בפסק דינה...

 

עו"ד פרי:

רחימי לא הגיש ערעור.

 

עו"ד רונן:

אחד משלושת התובעים האחרים הגיש ערעור, ובית המשפט העליון הפחית עונשיהם, משום שהוא נתן הודאה לאחר שנחבל בגופו. לאחר שאדון שמחי, מקץ 20 שנה, בא והודה בריש גלי, במעשי האלימות שנקט, שהוא יש לו כרטיס ביטוח אישי בפני הליכים פליליים נגדו, מכיוון שבינתיים העבירות בהן הודה התיישנו, הסכמים היועץ המשפטי לממשלה למשפט חוזר, משום שהוא היה סבור, שבהודאה הזו של מר שמחי, יש כדי לכרסם בתשתית הראייתית שהובאה בפני בית המשפט המחוזי, בדיון המקורי.

משקם שי שמחי והודה במה שהודה, נפתחה חקירת מחש בנושא, כדי לשוב ולחקור את כל טענות התובעים שבזמנם נדחו גם על ידי הקצין הבודק וגם על ידי בת המשפט במשפט הזוטא. כל המעורבים למעט מר שמחי, הכחישו במחש את המעשים שנטענים כלפיהם. חרף זאת, החליט היועץ המשפטי לממשלה, להסכים למשפט חוזר, אף שכל המעורבים הכחישו למעט מר שמחי, קם והודה מסיבות שאינן ברורות.

ומשהוחלט על משפט חוזר, והוגש כתב אישום חדש, הסכימה המדינה, התביעה, גם על יסוד האמור במסמכים החסויים, לזיכוי מלא של הנאשמים. ואף נאמר מפי באת כוח המדינה, שמשמעות הזיכוי היא, שכל מעשים וכל מה שהורשעו בו התובעים שעומדים לפנינו, והמשפט המקורי, ייחשבו כלא היו, כאילו שלא הורשעו מעולם.

מבחינת ההתייחסות של המערכת לטענות התובעים,  המערכת כמערכת נהגה ונוהגת כלפי התובעים בהגינות, ואינני סבור, שלתובעים יש איזשהי עילה ראויה בנזיקין כלפי המערכת כמערכת להבדיל מטענות שעשויות להן כנגד שוטרים מסוימים, שמשום מה העדיפו לא לתבוע אותם באופן אישי.

מבחינת המבט הכללי של המערכת, ארבעת התובעים הם לא כל הנאשמים שהורשעו בפרשה שידועה כפרשת מעצ. יש כאלה שלא ביקשו משפט חוזר.

נכון, שלאחר שהתובעים זוכו, בשים לב לטענותיהם שמוכחשות על ידי השוטרים המעורבים למעט מר שמחי, המדינה כמדינה, המערכת כמערכת, מוכנה ומסכימה לפצות אותם.

סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, הוא בעצם הסעיף שמקנה סמכות לבית המשפט, ליתן פיצויים לנאשם שזוכה במשפט חוזר, ללא כל צורך לאשם וללא כל צורך בהוכחת עילה נזיקית.

עצם הזיכוי במשפט חוזר, היא המקנה סמכות לבית המשפט, ליתן פיצוי לנאשם שזוכה, בגין העונש אותו נאשם נשא וזוכה ממנו במשפט חוזר.

התובעים אמנם פנו להליך זה, ונפל ויכוח בין ב"כ התובעים לבין ב"כ המדינה, האם על בית המשפט להגביל את הפיצוי למנגנון הפיצוי הקבועים בסעיף 80 לחוק העונשין, הדן בנאשם שזוכה, או שסעיף 31(ג) הוא מקור לסמכות עצמאים שאינם קשורים לסעיף 80.

בית המשפט קיבל, את עמדת ב"כ התובעים, שסעיף 31(ג) מהווה מקור עצמאי. לאחר שקיבל את עמדת ב"כ התובעים ודחה את עמדת ב"כ המדינה, נערך דיון מה הפיצוי הראוי לתובעים בהתאם לסעיף 31(ג).

מציג לבית המשפט את ההחלטה של ההרכב הפלילי, ניתנה מפי כב' השופט משעלי שאליו הצטרף השופט ישעיה.

כאשר אנו משווים את ההחלטה עם טענות התובעים כאן בתביעת הנזיקין, אנו מגיעים למסקנה שהתובעים כבר פוצו בגין תקופת מאסרם ואין עוד מקום לפצותם בשל תקופת מאסרם בהליך הנזיקין.

כתב ההגנה, הוגש לפני שבית המשפט העליון, נתן את פסק דינו, בעניין יוסף וסרסור, פסק דין שחברתי קודם התייחסה אליו. בעניין יוסף וסרסור דחה בית המשפט העליון את טענת המדינה, שמי שקיבל פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין מושתק מלתבוע פיצוי נוסף בנזיקין, ולכן, אין עוד מקום לטענה המפורטת בסעיף 2ג לכתב ההגנה של המדינה.

יחד עם זאת, אומר כב' השופט מצא, כי אמנם הליך של פיצוי לפי חוקי העונשין, גם התקנות בדבר פיצוי, שהליך כזה יכול ליצור השתק בתביעת נזיקין, וזאת כאשר בגין אותה מערכת עובדתית כבר נפסק פיצוי לפי דיני העונשין. אם נשווה את החלטתו של כב' השופט משעלי, שהחליט לתת את הפיצוי לפי סעיף 31(ג) אני טוען, שהתובעים כבר פוצו בגין תקופת המאסר שלהם.

יש לתובעים עוד ראש נזק אחד נכבד, שהם טוענים לו, והוא פיצוי עונשי.

לגבי הפיצוי העונשי, כבר אמרה הגב' סוקולוב, התייחסה בעניינם של התובעים דכאן, לפיצוי עונשי באותה החלטה, שאין מקום לתת לתובעים פיצוי עונשי כנגד המדינה, בסופו של דבר, הפיצוי העונשי הזה, נופל על כלל הציבור, ואין בו עונשיות, כלפי המעוול שביצע את העוולה באופן אישי. ולכן גם לא מצאנו פסקי דין שבהם נפסק פיצוי עונשי כנגד המדינה. אמנם יש פסקי דין שנותנים פיצוי עונשי ביחסים שבין מעוול לניזוק, כאשר אין מדובר במדינה, גם זאת במשורה יכול להפנות לפסיקה, מה גם שבית המשפט סבור, שאם בית המשפט הולך לכיוון של פיצוי עונשי, זה צריך להיות על חשבון בגין הפיצוי כאב וסבל שהיה נפסק אלמלא הפיצוי העונשי.

הגב' פרי התייחסה לנכות הפסיכאטרית של התובעים, בהגינותה ציינה, גם את העובדה שכל אחד מהתובעים נבדק על ידי פסיכאטר מומחה מטעם המדינה, ציינה את ממצאי אותו מומחה, פרופ' נוי נתן את חוות דעתו, לא לפני שהתובעים נבדקו על ידי ד"ר פורה בבדיקה פסיכודיאגנוסטית, חוות דעתו של ד"ר פורה עמדה בפניו של פרופ' נוי, לפני שנתן חוות דעתו. שמענו על בעיות הנשימה של התובע מס' 3,  לא צורפה חוות דעת רפואית בעניין הזה, ואין לטעון בעניין הזה, גם בעניין הפסד ההשתכרות שמענו טענות שהן מסוג הטענות מהראיות, ולא הובאו כאן ראיות בנושא הנזק, לכן אני מבקש לא להתייחס לטענותיה העובדתיות של גב' פרי, כטענות מוכחות, הטענות מוכחשות.

בשורה תחתונה, אני מזמין את בית המשפט לתת לתובעים פיצוי בהתאם לסכום הנמוך שהוסכם על הצדדים, מעבר לפיצוי שהם כבר קיבלו בסעיף 31(ג). בכל החישובים שעשינו לפי סעיף 31(ג) התייחסנו רק לפיצוי שהם קיבלו בגין המאסר ולא בגין שכ"ט עו"ד והוצאות.

 

עו"ד פרי:

לגבי ההשתק שחברי טוען, שהפיצוי לפי סעיף 31(ג), מפנה להחלטת ההרכב, עמ' 23, בהחלטה, (מצטטת). לגבי הסכום שנפסק לפי סעיף 31(ג) הוא מהווה פיצוי על הנזק הממוני, מה שאנו מבקשים הוא בגין הרכיב הלא ממוני, והפיצוי שאנו מבקשים בהליך הזה, הוא בעצם פיצוי כאב וסבל בלבד, ולא פיצוי עונשי, מכיוון שהראיתי שהפיצוי הזה נמוך.

 

עו"ד רונן:

יש תעודת חיסיון על המסמכים. יחד עם זאת, החיסיון הוא לגבי זהותו של מוסר המידע, ולגבי כל פרט במסמכים שעשוי להצביע על זהותו, אך לא לגבי תוכן המסמכים.

אני מוסר לבית המשפט הודעה מוסכמת בעניין תוכן המסמכים, ואני מוסר לבית המשפט גם את המסמכים עצמם, כשמתוך המסמכים נמחק שם מוסר המידע, ואבקש לקבל את המסמכים לידי עם סיום ההליך.

 

עו"ד פרי:

הדברים המופיעים בהודעת המדינה, מחזקים את טענותיי לפסיקת סכום מקסימלי.

           

החלטה

כפי שקבעתי בפתח הדיון, מאחר וטרם התקבלה ההודעה הכתובה הפורמלית, אצל עו"ד רונן, בכל הנוגע  לאישור התקציבי להסדר הפשרה, הרי שלא יינתן פסק דין בימים הקרובים.

פסק הדין יינתן ביום 8.6.05 שעה 08:30. באותו מועד גם אחזיר לידי עו"ד רונן את המסמכים החסויים.

ניתנה היום כ"ב באייר, תשס"ה (31 במאי 2005) במעמד הצדדים

                                                                               

                                                                                   

ש. ברוך, שופט

בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו

 

 
Hit Counter