מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בית המשפט המחוזי חיפה 

בפני:      השופט י' דר

ת"פ  000180/99

   תאריך:  10/08/2003


בעניין: מדינת ישראל                                                 המאשימה
- נ ג ד -
דב פיכמן                                                                  הנאשם



הכרעת דין


I מבוא
1. כללי - עמ' 4
2. הקרקע ובעליה - עמ' 7
3. איתור הבעלים - עמ' 8
4. גזילת הקרקע - עמ' 9
5. הזיופים - עמ' 10

II האישומים וגרסות השותפים
1. האישומים - עמ' 11
2. גרסת הנאשם ועד המדינה - עמ' 13

III ההליך
1. היצוג - עמ' 13
2. ניהול ההגנה על ידי הנאשם - עמ' 15
3. העדים - כללי - עמ' 20

IV המכר
1. בן שאול - עמ' 21
2. עו"ד ברנט - עמ' 25
3. הנכווה ברותחין נושף על צוננין? - עמ' 33

V עקוב אחרי הכסף
1. יגאל אלוני - עמ' 35
2. מעמדו של יגאל אלוני - עמ' 38
3. מסקנות מעדות אלוני - עמ' 40
4. "שמעון גולדמינץ" - עמ' 43
5. עדים באוב - עמ' 50

VI גל הרינג
1. אישומו של גל, שינוי מעמדו והרשעתו - עמ' 51
2. עדות גל - העסקה - עמ' 51
3. תאום הגרסות - עמ' 55
4. חקירת גל במשטרה - עמ' 57
5. גל הרינג - אופיו ועברו - עמ' 57

VII גרסת הנאשם - עמ' 62

VIII ת/14 - תדריך לנחקר
1. המסמך והגרסות למסירתו - עמ' 64
2. ת/14 - התוכן - עמ' 67
3. העיתוי - עמ' 70
4. תוכן המעטפה - עמ' 71

IX מאיר אלמגור
1. העדות - עמ' 73
2. האישום בעדות שקר - עמ' 80
3. גרסות הנאשם בפרשת אלמגור - עמ' 82

X יוסף גולדנברג
1. תפקידו במתווה העבירה - עמ' 85
2. עד מדינה? - עמ' 87
3. ראיות נוספות וסיכום - עמ' 92

XI עדים נוספים
1. אריה עמוס - עמ' 97
2. עו"ד נפתלי נשר - עמ' 98
3. שמעון איטח - עמ' 100
4. עדים אחרים - עמ' 102
5. עורכי הדין - עמ' 102

XII מס רכוש - עמ' 105

XIII התחזות לעורך דין - עמ' 108

XIV "המחזה" - עמ' 112

XV החקירה והחוקרים - עמ' 113

XVI החיקוקים
1. האישום הראשון - עמ' 114
2. האישום השני - עמ' 116
3. האישום השלישי - עמ' 116

XVII לפני סיכום - עמ' 117

XVIII סיכום - עמ' 117

I מבוא

1. כללי

1.1 בשנת תרנ"א (1891) קיים אחד העם את מסעו הראשון בארץ ישראל. את רשמיו ומסקנותיו ממסע זה פרסם במאמר "אמת מארץ ישראל", שפורסם ב"המליץ" י"ג - כ"ד סיוון תרנ"א.
בין השאר כותב אחד העם במאמר את הדברים האלה (ההדגשות במקור):

"מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בא"י לא ראה התחרות בזויה ונתעבה מימיו. כל הנעשה בין החנונים והסרסורים הקטנים באחת מערי ה'תחום' אינו אלא צדק ויושר לעומת הנעשה כעת בארץ. בבואי שמה, לפני שלשה ירחים, נמצאו רק שתי חברות של ספיקולנטים (קוני קרקעות כדי למכרן חלקים חלקים), וכבר אז ראינו כי עתידה הספיקולציא להיות למוקש להישוב. עתה הנה באה ונהיתה! במשך זמן קצר פרו ורבו הספיקולנטים באופן מבהיל, ובעזבי את הארץ עזבתי שם כבר שש חברות כאלה, ובלי ספק עוד ירבו, מלבד מחנה גדול של סרסורים ופקטורים קטנים, בהם חייטים וסנדלרים, שעזבו את מלאכתם בשביל 'המסחר' הזה ואנשי מרמה שונים מן העולים החדשים, אשר אחדים מהם, לבשתנו, קנו גם אדמה לעצמם ונושאים עליהם שם 'קולוניסטים לעתיד', - וכולם מתחרים ומתגרים זה בזה ומשתדלים להזיק איש לרעהו על כל צעד, ובאיזו אמצעים משתמשים! כל תועבה, כל ערמה ומרמה כשרות בעיניהם: משיגים בשוחד מכתבים וטלגרמות של אחרים, מחזיקים מרגלים המתהלכים חרש בכל מקום, כדי לדעת מעשי מתנגדיהם ומערכי-לב הקונים, ועל הכל - מפקיעים שער הקרקעות באופן נורא ומביאים חכמה בלב הערביים בעלי האחוזות..."

אחד העם משווה בין מסחר הקרקעות שראה בארץ לבין דרך פעולתם של "חנונים וסרסורים" באחת מערי תחום המושב, ובאחרונים ראה "צדק ויושר".
לאחר ששמעתי את הראיות במשפט זה, נראית לי התמונה שצייר אחד העם ביחס לרכש הקרקעות בארץ ישראל, כהתגלמות של "צדק ויושר" לעומת התמונה שעלתה מן הארועים במשפט זה.

1.2 התופעה של ניתוק קשר בין רכוש לבין בעליו מוכרת.
בבנקים מצויים חשבונות שאין להם דורש מזה שנים. קרקעות נרכשות במקומות שונים בעולם ולאחר מכן נעלמים הבעלים.
עם זאת, במדינת ישראל שלאחר מלחמת העולם השניה, נוצר מצב יחודי ביחס למקרקעין, שמקורו בהצטברות של שני גורמים.
הגורם האחד, העובדה שקרקעות רבות נרכשו בישראל על ידי אנשים שהתגוררו מחוצה לה. בין אם הרכישה נעשתה לקראת עליה לארץ, בין אם נעשתה כהתחלת מימושם של חלומות של יהודים לגאול את אדמות ארץ ישראל, ובין אם נעשתה מסיבות אחרות, עובדה היא שיהודים תושבי חו"ל רכשו קרקעות בארץ ישראל, ולא הגיעו לארץ כדי לממש את הרכישה.
כלומר, נוצר מאגר של מקרקעין שבעליהם לא התגוררו בארץ ולא החזיקו בפועל במקרקעין.

1.3 הגורם השני הוא שואת יהודי ארופה, שהביאה לא רק להשמדתם של רוכשי הקרקעות עצמם, אלא של משפחותיהם.
הזכרתי חשבונות בנק שאין להם דורש וקרקעות שנותק הקשר עם בעליהן, וציינתי שמדובר בתופעה מקובלת. בדרך כלל יש לאדם משפחה, יורשים ונאמנים, ואלה יודעים על קיומו של הרכוש או מוצאים מסמכים בקשר לרכוש לאחר פטירת הבעלים. לעומת זאת, בארוע יחודי כמו שואת יהודי ארופה, שבו לא רק רוכשי הקרקעות נספו, אלא גם משפחותיהם, והמסמכים הנוגעים לרכישת הקרקעות אבדו גם הם, לא נותרו בני משפחה שיוכלו לתבוע את הנכסים.
זה היה גם המצב ביחס לחשבונות בנקים באירופה, ובעיקר בשוויץ, ובענין זה התעוררו בשנים האחרונות גופים שונים וטיפלו בענין.

1.4 התוצאה היא שלאחר קום המדינה, נמצאו קרקעות רבות בישראל שלא היה להן דורש. כמו כל חלל, שאף גם חלל זה להתמלא, והוא התמלא באנשים שראו להם ליעוד לנסות ולאתר את בעליהם של הקרקעות או את יורשיהם של הבעלים, מתוך כוונה, שאינה בלתי חוקית, לקבל תמורה הולמת עבור מאמציהם באיתור הקרקע ובאיתור היורשים.

1.5 מערכות רישום הזכויות במקרקעין בישראל - לשכות רישום המקרקעין ולשכות ההסדר במקרקעין ומשרדי מס רכוש, אפשרו בירור נתונים בסיסיים על פי שמותיהם של הרוכשים. כמו כן ניתן היה לנסות ולחפש את הרוכשים או בני משפחתם באמצעות שימוש בארכיונים שונים.
מכיוון שאנו עוסקים במקרקעין, שהם נכסים יקרים מעצם טיבם, המרחק בין נסיון אמיתי לאתר יורשים של בעלים, לבין נסיון "לייצר" יורשים כאלה, אינו גדול. בהקשר זה עולות אמרות כמו "לַפֶּתַח חטָּאת רֹבֵץ" (בראשית, ד', 7), או “Furem sighata sollicitant”, (מטמונים קוראים לגנב; סנקה, מכתבים אל לוקיליאוס), ואמרות אחרות מסוג זה.

1.6 נראה שלא קשה להשיג מסמכים מזוייפים. אם הם נחזים להיות מסמכי חו"ל, אפשרויות הבדיקה שלהם על ידי רשויות בישראל מצומצמות. מי שמציג מסמכים ממדינות בארה"ב או במזרח ארופה, אינו צפוי לחקירה ודרישה כמו במקרה של הצגת מסמכים מקומיים, המאפשרים השוואה למסמכים הנמצאים בארכיונים בישראל. האמרה "הרוצה לשקר - ירחיק עדותו" מזמינה "ייצור" מסמכי חו"ל כדי להשיג את המטרה.

1.7 זה הרקע למקרה בו אנו עוסקים כאן. בעניננו, זויפו מסמכי חו"ל כדי לאפשר השתלטות על נכס מקרקעין שרכש אדם בשנות ה-30 של המאה העשרים, ובעקבות זאת מומש הנכס. המחלוקת, ובה צריך להחליט, האם הנאשם יזם את המעשים או שהיה, כטענתו, צד תמים.

2. הקרקע ובעליה

2.1 ביום 17.1.1925, רכשה חברת הכשרת הישוב בארץ ישראל בע"מ, מגרש בן 1,000 מ"ר, שתואר כמגרש מס' 367 בכרמל המערבי בחיפה.
כמקובל באותה תקופה, תואר המגרש על פי הגובלים בו:
מצפון: דרך; מדרום: מגרש מס' 368; ממזרח: מגרש 369; ממערב: מגרש מס' 365.
כמקובל באותן שנים, הוציא המשרד, שנקרא אז "משרד ספרי האחוזה" בחיפה, תעודת רשום (קושן), ביחס למגרש, שנרשם בספר 28 בדף מס' 326 בספרי המקרקעין בחיפה.

2.2 ביום 15.1.1935 חתם מאיר חוואט (CHWAT) על יפוי כח, המסמיך את סעדיה פז מחיפה, לרכוש בשמו ועבורו מאת Palestine Land Development Company Ltd, את מגרש מס' 367 תמורת 63 לירות פלשתינאיות.
המסמך נחתם על ידי מיפה הכח, בפני סגן הקונסול הבריטי בעיר לודז' שבפולין. מיפה הכח הזדהה בשם מאיר חוואט, באמצעות תעודה שהוצאה בתחנת המשטרה ביום 15.4.1921.

2.3 על יסוד יפוי כח זה התייצבו ביום 18.3.1935 שני אנשים בפני רשם המקרקעין בחיפה. מר אברהם פבזנר, מיופה כחה של המוכרת, חברת הכשרת היישוב לא"י בע"מ, ומר סעדיה פז, מיופה כחו של הקונה מאיר חוואט.
ב"כ המוכר ועדים לזיהויו וכן ב"כ הקונה ועדים לזיהויו, חתמו על שטר המכר וחתימותיהם אומתו על ידי א' סגל, בשם פקיד משרד ספרי האחוזה בחיפה.
השטר נרשם במספר 1343 לשנת 1935.

2.4 מאותו מועד ואילך היה מאיר חוואט רשום כבעליו של מגרש 367, כפי שעולה מתיק אגף רישום והסדר המקרקעין 574/35 (ת/35).
משך השנים הוסדר הגוש, והמגרש 367, שנותר בגודלו המקורי, 1,000 מ"ר, נרשם כחלקה 10 בגוש 10754.



3. איתור הבעלים
3.1 תוך כדי פעולות של איסוף חומר על יהודי לודז' שנספו בשואה, נודע לד"ר קרקובסקי, מי שהיה מנהל הארכיון במוסד "יד ושם", כי בארכיון העירוני הממלכתי בלודז' נמצאים רישומים של תושבי הגטו. הרישומים נוהלו על ידי הגרמנים, ונותרו במקום כאשר אלה נטשו את לודז'.
ד"ר קרקובסקי קיבל מהארכיון עותקי המסמכים במיקרופילם, והם מוחשבו, בתמיכה כספית של התאחדות עולי לודז'.

3.2 במסמכים שקיבל ד"ר קרקובסקי, מצא כי שם המשפחה חוואט מופיע מספר פעמים בין תושבי הגטו.
במסמך ת/38, שהוא צילום מתדפיס, מרוכזים שמותיהם של בני משפחת חוואט, שנמצאו מסמכים לגביהם.
השם מאיר חוואט מופיע שלוש פעמים במסמך, מתוכן פעמיים בציון תאריך הלידה 20.4.1892 ופעם אחת בציון תאריך הלידה 20.11.1892.

3.3 לפי הכתובות הרשומות שם, הניח ד"ר קרקובסקי, והדברים מתקבלים על הדעת, שהרישומים מתיחסים לאדם אחד, שתאריך הלידה שלו 20.4.1892.
עוד העיד ד"ר קרקובסקי מכח הכשרתו, וגם מכיוון שהוא התגורר בלודז', שניתן ללמוד מן הרישומים, שחוואט התגורר תחילה מחוץ לגטו, לאחר מכן עבר לתוך הגטו ובתוך הגטו עבר מכתובת אחת לאחרת.

3.4 ד"ר קרקובסקי למד מן המסמך, שמאיר חוואט גורש מן הגטו ביום 15.9.42.
ד"ר קרקובסקי העיד עוד, שביום 5.9.1942 נכנסו הגרמנים לגטו לביצוע גרוש המוני, כדי להפוך את הגטו למקום שבו יחיו רק אלה המסוגלים לעבוד.
לדבריו, כל מי שהיה מעל גיל 40 נראה בעיני הגרמנים קשיש ואלה גורשו.
באותה תקופה היה מאיר חוואט בן 50.

3.5 ד"ר קרקובסקי הוסיף שהגירוש נמשך שבוע ימים, עד 12.9.42, ולאחר מכן נרשם ביחס לכל אלה שכבר לא נמצאו בדירות בהן התגוררו כי גורשו ביום 15.9.42.
הגירוש נעשה למחנה חלמנו, ושם הומתו האנשים בגז במשאיות. לדברי העד "... אין ניצולים. מי שכאן רשום שגורש באותו תאריך, כבר לא היה בחיים" (עמ' 405).

3.6 העד הוסיף שהשם חוואט הוא נדיר. העד לא יכול היה לומר בוודאות כמה אנשים בשם חוואט התגוררו בלודז' לפני המלחמה וכמה נותרו בחיים לאחר המלחמה. לדבריו, הוא אינו מכיר מישהו בשם חוואט שנותר בחיים או שחי בישראל.

4. גזילת הקרקע

4.1 נדלג 54 שנים קדימה, משנת 1942 לשנת 1996.
ביום 12.8.96, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשת צו ירושה בעניינו של המנוח "מאיר צ'ואט".
זה המקום לציין שטענת גונבי הקרקע היתה שמאיר חוואט, בעליו של המגרש, נפטר בארה"ב. "בנו", יורש החלקה, מתגורר בארה"ב, ולפיכך מבוטא שמו "צ'ואט", בדרך ההיגוי האמריקאית של השם CHWAT, ולא בהיגוי הפולני "חוואט" (באיות זהה). במהלך הדיונים בוטא השם, בדרך כלל, כ"צ'ואט".

4.2 בבקשה למתן צו ירושה, מבקש יוסף צ'ואט, נושא דרכון של ארה"ב, שמקום מגוריו בפלורידה, להכריז עליו כעל יורשו היחיד של אביו, מאיר צ'ואט, לגביו נטען שמקום מגוריו האחרון היה בפלורידה. עוד נטען שהאב נפטר ביום 25.1.1982.
להוכחת הפטירה צורפו לבקשה מסמכים שנחזו להיות תעודות פטירה של המנוח מאיר צ'ואט ושל אשתו אסתר צ'ואט.
הבקשה נחזית להיות חתומה על ידי עו"ד ויקטור מנסור, וצורף לה יפוי כח שנחתם לכאורה ביום 6.8.96, הנחזה להיות חתום בידי יוסף צ'ואט, והממנה את עו"ד מנסור לטפל בצו הירושה.
4.3 לאחר שנעשה פרסום ונתקבלה תגובת האפוטרופוס הכללי, לפיה אין בדעתו להתערב, נעתר בית-המשפט המחוזי בחיפה ביום 11.10.96 לבקשה, והכריז על יוסף צ'ואט כעל יורשו של המנוח מאיר צ'ואט.

4.4 ביום 14.10.96, נרשם בלשכת רישום המקרקעין בחיפה צו הירושה על החלקה. על פי צו הירושה נרשם יוסף צ'ואט כבעליה של החלקה. על החלקה היתה רשומה הערה בדבר צו ניהול על ידי כונס נכסים, שניתן לזכות עירית חיפה, במסגרת תיק הוצאה לפועל. בתיק זה ביקשה העיריה לגבות מסים, ובו מונה עו"ד אליהו מלך ככונס נכסים על ידי ראש ההוצאה לפועל.

4.5 לאחר שההערה הוסרה, על פי הסדר לסילוק החוב, ולאחר שהושגו אישורים למכר החלקה לחנה בן שאול, כפי שאפרט בהמשך, נרשמה הבעלות בחלקה (נקיה מהערות) ביום 3.7.97 על שמה של חנה בן שאול, בהעברה מיוסף צ'ואט.

5. הזיופים

5.1 תעודות הפטירה שהוצגו לבית-המשפט הן מזוייפות.
על פי מכתב של מחלקת הבריאות במדינת פלורידה, המופנה למשרד החוץ (ת/37), לא נמצא רישום בפלורידה בדבר מותם של מאיר צ'ואט ושל אסתר צ'ואט.
הכותב מתיחס לתעודות הפטירה ומפרט סימנים המוכיחים כי זויפו.
מקום הפטירה נרשם בתעודת הפטירה כנפה (county) ששמה Tamarac בפלורידה. במכתב נכתב שבפלורידה 67 נפות, אבל אין נפה בשם זה; קיימת עיר בשם זה.
עוד נכתב בת/37 כי מקום פטירתה של אסתר צ'ואט, הרשום בתעודת הפטירה כ-University Hospital, אינו קיים.
הכותב מוסיף כי ציון מקום המגורים בעיר Longwood בנפת Tamarac שבפלורידה אינו נכון. העיר Longwood נמצאת בנפת Seminole (כאמור, אין נפה בשם Tamarac).
במהלך המשפט הובאו פרטים נוספים המוכיחים כי תעודות הפטירה זוייפו.

5.2 מסכת נוספת של זיופים מתבררת מתעודה שנתן סגן מנהל המשרד לענינים בינלאומיים, במחלקה הפלילית במשרד המשפטים של ארה"ב (ת/36).
על פי הכתוב במסמך, בדק העד את הנתונים שניתנו לו לגבי יוסף צ'ואט, שהוצג בבקשה למתן צו ירושה של מאיר חוואט כיורשו. לכותב נמסר צילום של דרכון.
העד כתב שמספר הדרכון איננו קיים ברשימת הדרכונים שהופקו על ידי ארה"ב, ויש בו ספרה מיותרת (0). הוא מוסיף כי גם אם מתעלמים מספרה זו ומספר הספרות שנותר מתאים למספר הספרות בדרכונים, לא הופקו דרכונים שמספריהם מתחילים בספרות 17, כפי שמתחיל מספר הדרכון הנטען של יוסף צ'ואט, ודרכון הנושא מספר זה לא הונפק.

5.3 זה המקום להעיר שמאיר חוואט, ששמו ופרטיו מופיעים במסמך שהוגש באמצעות ד"ר קרקובסקי, הוא יליד 1892. בתעודת הפטירה המזויפת של מאיר צ'ואט, שנטען שנפטר בפלורידה, הוא רשום כיליד 1915.
כאמור, בתחילת שנת 1935 נתן מאיר חוואט יפוי כח לסעדיה פז כדי לרכוש עבורו מגרש בחיפה. הסבירות שמאיר חוואט שחי בפולין היה בן 20 כאשר רכש את המגרש נמוכה. לעומת זאת, הסבירות שמאיר חוואט, סוחר (ת/38), רכש מגרש בארץ ישראל בהיותו בן 43, סבירה.

5.4 סיכומו של דבר, המסמכים שנועדו להוכיח כי בעליו של המגרש, מאיר חוואט, הגיע לארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה, נפטר שם והותיר אחריו בן מאשתו שנפטרה גם היא, התבררו כמזוייפים. גם המסמכים שאמורים להוכיח קיומו של הבן, הוכחו כמזוייפים.

II האישומים וגרסות השותפים

1. האישומים
1.1 כתב האישום תוקן מספר פעמים במהלך הדיון.
כתב האישום המקורי הוגש נגד הנאשם ונגד גל הרינג (גל). בכתב האישום המקורי הואשמו השניים בפרשת הזיופים הנוגעים לחלקה, ובכללם הכנת מסמכים הנוגעים לחלקה, קבלת צו של בית המשפט לרישום הירושה, המכר של החלקה לבן שאול והכרוך בכך.

1.2 לאחר שנחתם עם גל הסכם לפיו ישמש עד מדינה, הופרד ההליך.
הושג הסדר טיעון, לפיו הודה גל באישום המיוחס לו ונדון לעונש של ששה חודשי מאסר בעבודת שירות, ששה חודשי מאסר מותנה למשך שלוש שנים וקנס בסך 250,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו.

1.3 על פי כתב האישום המקורי, שהפך להיות האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, חברו הנאשם וגל לפעול כדי לגנוב את הנכס ולמכור אותו.
הקשר כלל הכנת מסמכים כוזבים במטרה להטעות, שימוש במסמכים מזוייפים, בידוי ראיות, התחזות כעורך דין וקבלת סכום של כ-364,000 דולר, הסכום בו נמכרה החלקה לאחר ניכוי מסים והוצאות.
סעיפי החוק באישום הראשון הם קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף, בידוי ראיות, התחזות לעורך דין, קשר לפשע ומרמה.

1.4 האישום השני עניינו בהדחה בחקירה, והוא נוגע לפעולות המיוחסות לנאשם לאחר ששוחרר ממעצר, בהדחתו של גל בדבר הגירסה שיתן גל במשטרה, וכן בהפרת הוראתו של בית משפט המחוזי בחיפה בעת שהורה לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, ואסר עליו ליצור קשר עם אדם כלשהו. סעיפי החיקוק באישום זה הם הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית.

1.5 האישום השלישי נוגע לפרשת העד מאיר אלמגור, והוא הוסף בעקבות עדותו של אלמגור בבית המשפט. באישום זה מואשם הנאשם בשיבוש הליכי משפט והדחה בעדות, בטענה שהנאשם מספר פעמים נפגש עם אלמגור, כשזה היה ברשימת עדי התביעה, ויצר אתו קשר טלפוני פעמים רבות.
על פי גירסת המאשימה, בפגישות ובשיחות איים הנאשם על אלמגור כי אם זה לא יעיד עדות שקר כמבוקש על ידי הנאשם, יאונה רע לאלמגור ולמשפחתו, ולעומת זאת, אם יעיד כפי שמעוניין הנאשם, יזכה לתשלום. עוד נכתב שהנאשם הסדיר לאלמגור הלוואה.
עוד מפרט האישום השלישי את הנושאים בהם ביקש הנאשם מאלמגור שיעיד בבית המשפט.

2. גרסת הנאשם ועד המדינה

2.1 הנאשם אינו חולק על כך שהוא טיפל במכר החלקה, אלא שעל פי גירסתו, גל יזם את הזיוף והמכר. גל סיפר לנאשם על קיומה של החלקה, והנאשם התבקש לפעול כמתווך, למצוא קונה ולטפל במכר.
על פי גירסתו של הנאשם, בשום שלב לא ידע שמדובר בפעילות לא כשרה, שכרוכים בה מעשי זיוף והונאה.

2.2 מול גירסת הנאשם ניצבת גירסתו של גל, לפיה הנאשם הוא שיזם את הזיוף והמכר. לדברי גל, הנאשם מסר לו את נתוני החלקה, וטיפל בכל הקשור למערכת הזיופים שהיתה כרוכה בעניין. תפקידו של גל התמצה בכך שהניירת הרשמית, קרי - מסמכי בית המשפט, הוכנו במחשב שבמשרדו, והוא קיבל על עצמו להשיג חותמת וחתימות של עורך דין, לצורך קבלת צו הירושה ורישום הזכויות בחלקה על שמו של "היורש", ועשה כן.
בניגוד לנאשם, שמציג עצמו כדמות תמימה, מאשר גל שידע מלכתחילה שמדובר בזיוף והונאה.

2.3 לו היה בידינו מכשיר מדעי אמין ומדויק, שלפיו ניתן לבחון מי אומר ומי דובר שקר, היינו בוחנים באמצעות מכשיר זה את גל ואת הנאשם, ומוודאים, באמצעות המכשיר, מי מהם דובר אמת בדבר יסודותיה של העיסקה.
בהעדרו של מכשיר כזה, שומה עלינו להשתמש במכשירים שהעמיד לרשותנו המשפט, כדי לדעת מי דובר אמת ומי משקר.

III ההליך

1. היצוג

1.1 קודם לדיון בעובדות הנוגעות למכירת הנכס ולעדים, ראוי להקדיש פרק לפרשת יצוגו של הנאשם בהליך.

1.2 העבירות המיוחסות לנאשם מחייבות יצוג משפטי. שאלת יצוגו של הנאשם עלתה בתחילת הדיון. בדיון שקיימתי נכחה הסנגורית המחוזית, שהודיעה כי הנאשם מבקש "יצוג עצמי", וכי בקשת הנאשם ליצוג על ידי הסנגוריה הציבורית, בטענה לחוסר יכולת כלכלית, נמצאת בבדיקה.

1.3 בב"ש 2495/99 ביקש הנאשם למנות לו סנגור. לבקשה צורפו מסמכים לפיהם דחה הסנגור הציבורי הראשי את בקשת הנאשם, על יסוד ראיות ("נסתרות", על פי הגדרת הנאשם), לפיהן הנאשם מחזיק בנכסים או בהכנסות העולים על אלה הקבועים בתקנות.
במהלך בירור הבקשה הודיע הנאשם כי ערבות שנתן להבטחת התייצבותו בהליך הופחתה, ועקב כך "השתחרר" סכום של 150,000 ש"ח, שנועד למימון הגנתו. בשלב זה, חזר בו מבקשת היצוג על ידי הסנגוריה הציבורית.

1.4 הנאשם מינה לעצמו עורכי דין, שייצגו אותו בהליך. בישיבות הראשונות היה הנאשם מיוצג על ידי עו"ד רוטפלד, ועל ידי שותפה למשרד, עו"ד פישהנדלר.
עדי התביעה הראשונים נחקרו חקירה נגדית על ידי הסנגורים.

1.5 לאחר ישיבות מספר, ביקשו הסניגורים לשחרר אותם מחובתם ליצג את הנאשם, בטענה שהנאשם אינו מסלק את שכרם, בניגוד להבטחותיו.
דחיתי את הבקשה, לאחר שהבהרתי שהנאשם זכאי לקבל יצוג משפטי הולם, וכי העובדה שלא שילם את מלוא שכר הטרחה לעורכי הדין, אינה מצדיקה שחרורם מחובת יצוגו עד לסיומו של ההליך.

1.6 ביום 8.11.00 קיימתי ישיבה במעמד באת כח המאשימה, הנאשם והסניגורים, ובה נדונה בקשה חוזרת של הסניגורים לשחרור מיצוג.
באותה ישיבה הבהירה עו"ד רוטפלד כי לא תוכל ליצג את הנאשם, לאחר שנטל ממשרדה את כל החומר שהיה שם, כך שאפילו היתה רוצה ליצגו, אין היא יכולה לעשות זאת. עמדתה היתה, שהשאלות העולות בתיק אינן משפטיות אלא שאלות שבעובדה, ובענין זה יש לנאשם יתרון על פני עורכי דינו. היא הוסיפה שבנסיבות אלה ראוי לשחררה מחובת יצוגו של הנאשם.

הנאשם הצטרף לבקשה, והודיע שהוא מצפה שבית המשפט יסייע בידו בשאלות משפטיות, אם כי הוא אינו מתכוון לכך שבית המשפט ישמש לו סניגור.

1.7 בא כח המאשימה הודיע שהמאשימה חוזרת בה מעמדתה הקודמת, בה התנגדה לשחרורם של הסניגורים, וכי גם הוא סבור שהנאשם יוכל ליצג את עצמו. לפיכך, הסיר את התנגדותו לשחרורם של הסניגורים.

1.8 בנסיבות אלה, שיחררתי את הסנגורים מחובת יצוגו של הנאשם ומכאן ואילך ניהל הנאשם את הגנתו בעצמו.
לדברי הנאשם בשלב מאוחר יותר, העמידה לו הסנגוריה הציבורית "יועץ משפטי שנותן לי ייעוץ..." (עמ' 647 ש' 14).

2. ניהול ההגנה על ידי הנאשם

2.1 בסרט Lonely are the brave (1962), מגלם השחקן קירק דגלאס תפקיד של בוקר, המנסה להאחז בעולם שאיננו עוד, של ערבות פתוחות ושל סוסים, אלא שהכבישים והחיים המודרניים סוגרים עליו מכל הכיוונים.
באחת הסצינות הידועות מגיע דאגלס ברכיבה למסבאה על אם הדרך ונכנס פנימה. במקום מתגרה בו אדם שידו האחת קטועה במרפק. דגלאס מתאפק, ובסופו של דבר, אין מנוס מעימות פיזי עם אותו אדם. האיש מתנה זאת בכך שיד אחת של דגלאס תקשר מאחורי גבו, כדי לאזן את הכוחות. ידו של דגלאס נקשרת מאחורי גבו, והזר מכה אותו מכות נאמנות, כשהוא נעזר בגדם ידו הימנית, שנכרתה במרפק, שעה שדגלאס אינו יכול להעזר בידו הקשורה.

2.2 דימוי זה חזר ועלה במחשבתי במהלך ניהול המשפט, כאשר הנאשם ניצל עד תום את העדר הייצוג, ועשה זאת בכמה מישורים.
הנאשם לא ראה עצמו כבול בכללים המחיבים את עורכי הדין, ובכללם אלה שענינם ניהול חקירה נגדית הולמת. הנאשם חקר עדים בצורה אגרסיבית ונאלצתי להעיר לו על כך פעמים רבות, מבלי שהדבר הביא לשינוי.

הנאשם הטיח ללא הרף הן במהלך הדיונים, והן בבקשות הרבות שהגיש (101, מתוך 127 בקשות שהוגשו) טענות קשות בפרקליטות בכלל, בבא כח המאשימה עו"ד ליפשיץ בפרט, וכן במשטרה וחוקריה, וזאת נוסף לגופים אחרים כמו מס רכוש ומס הכנסה.
הנאשם לא התרשם מהערות שהערתי בענין זה בעל פה ובכתב, וחזר בכל בקשה וכן במהלך הדיונים על טענות שהטיח. הדברים חוזרים בהרחבה גם בסיכומים שהגיש.

2.3 נושא נוסף בו ניצל הנאשם את היותו בלתי מיוצג, הוא בענין קצב שמיעת הראיות במשפט. היה ברור, לאור ריבוי העדים בכתב האישום, ולאור החקירה הממושכת של עדי התביעה הראשונים, שיהיה צורך בקיום ישיבות רבות. למרות היומן העמוס, ניסיתי לצופף את ימי השמיעה, אלא שהנאשם ביקש להתחשב במצבו, שכן, עליו להתכונן לישיבות.
נעתרתי לבקשות, דבר שספק אם הייתי עושה אילו היה הנאשם מיוצג.

2.4 בסופו של דבר, היצוג העצמי סייע לנאשם, ושירת אותו פי כמה מאשר אילו היה מיוצג על ידי סניגור.
הנאשם שלט בחומר והיה מוכן היטב. הנאשם הכין לכל עד עשרות ומאות שאלות, לעתים קרובות הרחיב בחקירה הרבה מן הנדרש ולעתים מן המותר. הנאשם חקר את עדי התביעה חקירה נגדית מתוחכמת ולעתים קרובות לא הוגנת.

2.5 במטרה להכפיש את עדי התביעה בכלל, ואת גל ואחיו רן בפרט, הכין הנאשם דוגמאות חתימה ממסמכים שונים והציגם בפני עדים, כדי להצביע על כך שהאחים הרינג נהגו לזייף חתימות. משלב מסויים לא התרתי לנאשם לבקש מהעדים לזהות חתימות של אחרים (להבדיל מחתימות העדים עצמם), אולם הוא ניסה לחזור על כך שוב ושוב.

2.6 דרך אחרת בה נקט הנאשם כל העת, היתה להציג לעד שאלה מורכבת, שיש בה ריבוי נתונים שהעד אינו יכול להתיחס לכולם ולסיים את השאלה בנושא שהתשובה לו ברורה, במטרה לקבל את התשובה המבוקשת.

כך למשל שאל את העד אברהם כהן ביחס למועד בו הוצע לגל להיות עד מדינה. לאחר שהעד כהן השיב שבאחת הפגישות נעשה הדבר, הוא אינו זוכר אם בפגישה הראשונה, השניה או השלישית, הציג לו הנאשם את השאלה הבאה:

"אנחנו מדברים על נובמבר 1999, זה היה בעצם 7 חודשים לפני שגל הרינג הפך להיות עד מדינה, כיוון שגל הרינג היה עצור בין ה- 21.10.99 ל-2.11.99, ואז כבר בפגישות האלה, אתה לא זוכר אם זו היתה הראשונה, השניה או השלישית, כבר דובר שגל הרינג יהיה עד מדינה. כן?" (עמ' 2894 מש' 17).
העד מתבקש, אם כן, לאשר הן את מועדי מעצרו של גל והן את מועד הדיון באפשרות שגל יהיה עד מדינה, כאשר התשובה המתבקשת לשאלה על פי סיומה הוא "נכון" (כלומר, הוא אינו זוכר באיזו פגישה).
שאלות רבות כאלה ניתן למצוא גם בחקירת עדים אחרים על ידי הנאשם (למשל, ואספי שדאד).
מאליו יובן שאין לראות בתשובות פשוטות לשאלות מורכבות משום אישור של כל הפרטים בשאלה.

2.7 במסגרת דרכו בחקירת עדים, לא היסס הנאשם להטעות עדים במפורש.
הנאשם נהג לצטט בפני עדים דברים שנאמרו על ידי עדים אחרים. לעתים עשה זאת תוך הפניה למספר המוצג, כאשר דובר בהודעה שנמסרה מחוץ לבית-המשפט ולעתים תוך הפניה לפרוטוקול.

2.8 בעת חקירתה של העד אילנה הרינג, חקר אותה הנאשם בדבר אמירה שיחס לעד בשם משה סוטו. הוא ציטט דברים שאמר, לכאורה, משה סוטו בבית-המשפט:

"גל אמר לו [לסוטו] שאת ההחלטה על קריסת ותכנון נפילת שרבוס הוא עשה בעת שהוא ישב במעצר האחרון על הסחיטה באיומים, את יודעת איך" (עמ' 2826 ש' 7).

ב"כ המאשימה שאל את הנאשם היכן נאמרו הדברים ותשובת הנאשם היתה "בפרוטוקול". לשאלתו החוזרת של עו"ד ליפשיץ "בפרוטוקול?" השיב הנאשם "כן אמר, אמר" (עמ' 2826 ש' 16).

2.9 נפנה עתה לפרוטוקול חקירתו של העד משה סוטו:

"ש: מי תכנן את קריסת הרשת של חנויות 'צ'רבוס' שנסגרו לפני חודש ימים מאז שהפסקת לעבוד?
עו"ד ליפשיץ [מתנגד]
שופט: השאלה כפי שנוסחה תיפסל בין כה וכה ללא קשר לתוכן שלה. הניסוח הוא כזה שלא יכול לעבור.
עו"ד ליפשיץ: יתרה מכך אדוני, אני גם מבחינת דיני ראיות לא אביא עדים בעדות הזמה לסתור אם וכאשר את עדותו של מר סוטו.
מר פיכמן: חזרתי בי מהשאלה.
ש: לקראת סגירות החנויות של חברת 'צ'רבוס' הייתה לך ישיבה עם גל הרינג.
ת: כן
ש: ספר לבית המשפט מה היה בישיבה הזאת, מה גל אמר לך?"
(עמ' 2510 מש' 16).

לאחר שמועלית התנגדות ונדונה, ומוסכם שהעדות תהיה לענין האמירה בלבד, אומר העד סוטו:

"הוא אמר לי שהוא ישב בכלא והוא חשב שזה גדול עליו והוא לא מסוגל יותר לשאת את כל החובות ואת כל הבעיות והוא לא מתכוון להמשיך" (עמ' 2511 מש' 17).

בהמשך שואל הנאשם מה אמר גל בענין העובדים ומשפחותיהם, הנושים והקונים, והעד סוטו ממשיך

"... תשמע, אין לי מה לשלם לכם ואתם יכולים רק לקחת מפרק.
אם אתם רוצים עזרה במפרק אני יעזור לכם, אבל כסף אין לי, גם אצלי המקרר ריק ואין לי מה לתת לכם" (שם, מש' 23).

2.10 אלה הדברים שאמר העד סוטו. גל לא אמר שתכנן את קריסת צ'רבוס, ולא אמר שעשה זאת בהיותו במעצר. השאלה כפי שהוצגה על ידי הנאשם לעדה הרינג היתה מטעה במזיד.
הנאשם הכין את החקירות הנגדיות לפרטיהן. הוא ידע לצטט במדויק פרטים מחקירות. העובדה שבחר במקרה זה להפנות באופן כללי לפרוטוקול, מראה שידע היטב שהוא מציג בפני העדה מצג כוזב.

2.11 שיטה בה נהג הנאשם היתה לזמן עדים לא רלוונטים בעליל, ונסיון להרחיב חקירתם של עדים לתחומים שאינם רלוונטים, וכל זאת במטרה עיקרית - להציג התנכלות הנעשית כלפיו על ידי המשטרה והפרקליטות ובמטרה משנית, להביא להתמשכות ההליך.
בהמשך עוד אתיחס לדרכו של הנאשם בחקירת העדים.

2.12 קיים קושי אינהרנטי בהליך פלילי, כאשר אין בפני בית המשפט מידע בדבר קו ההגנה של הנאשם.
התוצאה היא שכאשר מוזמן עד הגנה או כאשר נחקר עד תביעה חקירה נגדית, מתקשה בית-המשפט לדעת אם יש צידוק לחקירת העד, כולה או חלקה.
בנסיבות אלה, נזהר בית-המשפט שלא לפגוע בהגנה.
כאשר שאלתי את הנאשם לרלבנטיות של שאלות נעניתי שהדבר יתברר בהמשך, וההבטחות לא התממשו.
בדיעבד ברור שמצב זה נוצל לרעה על ידי הנאשם. חלק מן העדים העידו בנושאים שאינם רלוונטיים, שנועדו להציג את הנאשם כאיש תמים וישר-דרך, או להכפיש עדי תביעה בנושאים שוליים. כך גם נוצל חלק ניכר מחקירות נגדיות של עדים לנושאים שאינם רלוונטיים, או שחל עליהם הכלל של סופיות תשובות העד בענינים צדדיים.
כך גם נהג הנאשם ביחס להצגת ראיות, כאשר העמיס על התיק מאות ראיות, שחלקן הגדול אינו רלבנטי בעליל.

3. העדים - כללי

3.1 בהליך זה נשמעו עדויותיהם של 80 עדים: 27 עדי תביעה (מתוכם העידו שניים פעמיים) ו-51 עדי הגנה. בין האחרונים מצויים כאלה שהיו רשומים ברשימת עדי התביעה, התביעה ויתרה עליהם והנאשם בחר להשמיעם, ועדי תביעה אחרים שזומנו על ידי הנאשם לעדות נוספת, אף שהעידו כבר.

3.2 אם נתבונן ברשימת המעורבים מן המרכז כלפי חוץ, כלומר מן הקושרים המקוריים, כנטען בכתב האישום, שהם הנאשם וגל, נמצא בפנינו את העדים במעגלים הבאים:

3.2.1 במעגל הראשון נמצאים הנאשם וגל. בין אם נקבל את גרסת גל, היא גרסת כתב האישום, שהנאשם יזם את התרמית וצירף אליו את גל, ובין אם נקבל את גרסת הנאשם, לפיה גל יזם את התרמית וצירף אליו את הנאשם כדי לתווך במכירה, ברי ששני אלה מצויים במרכז.

3.2.2 במעגל השני נמצאים המסייעים לביצוע הפעולות.
כמה מהם אותרו וזוהו: מאיר אלמגור, שהיה מעורב בטיפול בקבלת צו הירושה. יוסף גולדנברג, ש"שיחק" את תפקידו של היורש ג'וזף צ'ואט, איש עסקים מצליח המרבה להסתובב בעולם, מתקשר אל הצדדים התמימים משדות תעופה וממדינות אפריקה, מתכתב אתם ומעביר להם מסמכים באמצעות עורכי דין מאפריקה.

3.2.3 עוד מצויים במעגל השני אנשים ששמותיהם ומעניהם לא התבררו, והם שהכינו את המסמכים המזוייפים מארה"ב וחותמות שונות.
המסמכים המזוייפים, כוללים תעודות פטירה המיוחסות לבני הזוג צ'ואט, צילום (חלקי) של דרכוני ארה"ב בשמותיהם של ג'וזף צ'ואט ושל אלן פרידל, ש"הצהיר" על הכרות עם "ג'וזף צ'ואט" לצורך מתן צו הירושה (ת/9). עוד זויפו מסמכים קונסולריים, תוך שימוש בחותמות (מזויפות) ובחותם של הקונסוליה הישראלית בשיקגו ושל הקונסול ארטור אבנון, וכן זוייפו חתימות של עו"ד ויקטור מנסור ונעשה שימוש בחותמת (מזויפת) בשמו.

3.2.4 במעגל השלישי נמצא את המעורבים בעסקת המכר, שלא ידעו שהם רוכשים קרקע גנובה. בין אלה נמצאים רוכש החלקה יעקב בן שאול, עורך דינו רון ברנט ועו"ד גסלר, שנתן אישור ביחס לדין של פלורידה לצורך קבלת צו הירושה.
מעורבים נוספים הם אלה שטיפלו בענין בתוקף תפקידיהם - עובדים בלשכת האפוטרופוס הכללי, במשרדי מס שבח מקרקעין ומס רכוש ובמשרד רישום המקרקעין.

3.2.5 במעגל החיצוני למעורבים ברכישת הקרקע, אותם הגדרתי כתמימים, שנפלו בפח שנטמן להם על ידי גונבי החלקה, נמצאת קבוצת אנשים שהיו מעורבים בשולי העסקה, ובכללם יגאל אלוני, חלפן כספים המעביר כספים מישראל לחו"ל ולהיפך, ואחרים שנזכרו במהלך העסקה.

3.3 העדים שהביא הנאשם נועדו, בעיקר, לקעקע את אמינותם של עדי תביעה שהנאשם חשש שיזיקו לענינו.
עדים רבים הובאו כדי לנסות לפגוע במהימנותו של גל. עדים אחרים הובאו כדי לפגוע במהימנותם של יגאל אלוני, יוסף גולדנברג ושל עדי תביעה אחרים.

3.4 אי אפשר להתעלם מן העובדה שחלק מן העדים, ולא רק עדי התביעה, הם "אנשי שוליים", כאלה שעיסוקיהם ודרך חייהם כרוכה בפעילות בשולי החוק, אם לא מחוצה לו.
בין אלה נזכיר את מאיר אלמגור, את האחים הרינג, את יוסף גולדנברג, את יגאל אלוני, את אריה עמוס ואחרים.

IV המכר

1. בן שאול

1.1 המכר התחיל בחיפוש אחר קונה והתקשרות אתו. בעניננו, החל המכר בכך שהנאשם החל לעניין אנשים ברכישת הנכס.
על פי עדותו של בן שאול, והיא מהימנה עלי, פנה אליו בני ברנע, ששימש כקבלן משנה שלו בבניית מבנה אחר שיזם בן שאול, ואמר לו שהוא מכיר אדם המחזיק מגרש "בבלעדיות" ובידו יפוי כח של הבעלים המתגורר בחו"ל.

בן שאול העיד, שברנע אמר לו שניהל משא ומתן עם מחזיק יפוי הכח, ולא הצליח להוריד את המחיר מתחת ל-550,000 דולר. משהביע בן שאול ענין בעסקה, נקבעה פגישה בין בן שאול לבין אותו אדם, בשבת בבוקר בקפה "אמדאוס". אז נפגש בן שאול לראשונה עם הנאשם.
בן שאול העיד שהנאשם הרגיע אותו שלא יחשוש ממנו.

1.2 במהלך המפגש, התקבלה שיחה בטלפון הסלולרי של בן שאול. המטלפן, שדיבר אנגלית, הציג עצמו כבעל הזכויות בנכס.
מפיו של הנאשם שמע בן שאול, שהוא, הנאשם, מתווך בעסקה וכי הבעלים, אותו תושב חוץ, הוא איש שעסקיו חובקי עולם, ולפיכך, לדברי הנאשם, המגרש האמור "קטן עליו", ולכן הסמיך הבעלים את הנאשם לטפל עבורו בכל הקשור לקרקע.
אותו אדם, שהציג את עצמו בשם צ'ואט, הוא השם שמסר הנאשם לבן שאול כשמו של הבעלים, אמר לבן שאול לפעול על פי הוראותיו של הנאשם.
במפגש הושגה הסכמה עקרונית להתקדם, כאשר בן שאול התנה את ההסכמה באישור עורך דינו, רון ברנט. משלב זה ואילך, טיפל עו"ד ברנט בענין מטעמו של בן שאול.
בן שאול שמע מברנט שצ'ואט שוחח גם אתו, וברנט מתקדם ומטפל בפרטי העסקה.

1.3 ביום 2.9.96 נחתם זכרון דברים ביחס לנכס (ת/1). כרוכשת נרשמה חנה בן שאול, אמו של בן שאול, שהעדיף שהחלקה תרכש על ידה. פגישה לצורך החתימה על זכרון הדברים התקיימה במשרדו של גל, ונכחו בה מצד אחד בן שאול, עורך דינו ברנט ובני ברנע, שעזב כעבור דקות מספר. מן הצד האחר נכחו הנאשם וגל, שהוצג על ידי הנאשם כשותפו.

1.4 בזכרון הדברים המודפס, שהוכן קודם לכן, הוכנסו תיקונים, והוא נחתם במקום על ידי בן שאול מטעם הקונה על ידי הנאשם וגל בשם המוכר (צ'ואט).
בזכרון הדברים הודפס שמו של עו"ד גרי ברטקוב כנציגו של המוכר, אולם שמו נמחק מן הכותרת, אם כי, במבוא לזכרון הדברים, צויין במפורש שעו"ד ברטקוב הוא בא כוחו של המוכר וכי הוא מצהיר על קיומו של יפוי כח בלתי חוזר תקף בידיו של המוכר למכור את החלקה.

1.5 בתיקונים שנעשו בזכרון הדברים, נקבע שסכום של 50,000 דולר יופקד כמקדמה בידיו של עו"ד ברנט, וסכום נוסף של 300,000 דולר, שאמור היה להשתלם במעמד החתימה על הסכם המכר, ישולם רק לאחר קבלת צו הירושה, רישום הערת אזהרה ומחיקת הערה על כינוס נכסים.
למחרת, 3.9.96 הודפס מחדש זכרון הדברים ונחתם (ת/3).
התיקונים כללו את כל התיקונים בכתב יד שנעשו בגירסה המקורית ת/1. נוסף לכך נמחק שמו של עו"ד ברטקוב הן בכותרת המסמך והן במבוא, ובמקומו נרשם בכותרת שמו של הנאשם כמיופה כחו של המוכר ובמבוא נרשם "מיופה כוח של המוכר" מבלי לחזור על השם.
עוד העיד בן שאול, שהטיפול היה בידיו של ברנט, שהתקשר אליו ביום מן הימים ואמר לו שהנאשם הציע, לו, לברנט, לשמש גם כעורך דינו ולטפל בכל הקשור במיסוי החל על המוכר. בן שאול הסכים לכך.

1.6 ביום 13.10.96 נחתם החוזה בין "יוסף צ'ואט" מצד אחד באמצעות עו"ד ברנט ומן הצד השני חנה בן שאול, באמצעות בנה יעקב בן שאול (ת/4).
החתימה על החוזה נעשתה לאחר שצו הירושה כבר ניתן ביום 11.10.96 (ת/9).
קודם לחתימה על החוזה, כך העיד בן שאול, פנה אליו ברנע והודיע לו שהנאשם דורש דמי תיווך. הדבר לא נראה לבן שאול, שזכר שהנאשם אמר לו שהוא הולך "לגזור קופון גדול", אולם למרות זאת, נעתר בן שאול לפנייתו של ברנע ושילם לו סכום של כ-20,000 ש"ח (שהיה שווה 80,000 דולר), בהסכמה שאם ברנע יבנה את הבנין, יקוזז הסכום מחשבון הבניה של ברנע.

1.7 לאחר שנחתם החוזה, הסכימו בן שאול והנאשם שסכום של 180,000 דולר מן התמורה, ישולם בשוויץ. לדברי בן שאול, נתן לו הנאשם, כאשר נפגשו במקרה ברחוב, פתק ועליו פרטי הבנק, כולל שם ומספר החשבון בשוויץ.
בן שאול העיד, שהסכום אכן שולם לחשבון הבנק בשוויץ וכי הנאשם אישר זאת לעו"ד ברנט, ששימש נאמן לקבלת הכספים. עוד העיד בן שאול ששילם 370,000 דולר לברנט
ו-180,000 דולר בחו"ל, סך הכל 550,000 דולר, הוא הסכום המוסכם בחוזה המכר, שממנו אמורים להשתלם כל המסים.

1.8 חקירתו הנגדית של בן שאול, שנעשתה על ידי סניגוריו דאז של הנאשם, היתה רחבה ומקיפה ביותר. החקירה התפרסה על כל עסקיו של בן שאול, תוך רמזים להתנהגותו של בן שאול בענין אחר. הנאשם ויתר בהמשך על חקירת עדה בענין זה, והטענות שעלו כלפי בן שאול לא הוכחו.
לבקשת בן שאול, הטלתי חסיון על קטע זה של החקירה, שנועדה לפגוע במהימנותו של בן שאול.
בקשה להסרת חסיון, שהוגשה מאוחר יותר על ידי עיתונאי שראיין את הנאשם (הראיון - ת/123) נדחתה על ידי.

1.9 מספר נקודות ראויות לציון בחקירה הנגדית של העד בן שאול.
בן שאול זכר שעו"ד ברנט לא נטל חלק בפגישה הראשונה בקפה "אמדאוס", שנועדה להיכרות בינו לבין הנאשם. בן שאול עמד על דעתו שלנאשם לא היה זקן באותה פגישה. נעשה נסיון לערער את בטחונו לגבי צבע מכוניתו של הנאשם, שלדבריו, היתה לבנה. נטען שלנאשם היתה מכונית וולוו כחולה או שחורה.

1.10 לענין התשלום בשוויץ, העיד בן שאול, כי במהלך החקירה במשטרה לא עלה הנושא, אולם יומיים לאחר החקירה התקשר ביוזמתו למס הכנסה והודיע על העברת הסכום. לאחר מכן פנה למשטרה וביקש להשלים את עדותו בנושא זה, ועשה כך.

1.11 נושא נוסף שעלה בחקירתו של העד בן שאול היה מעמדו של גל. אף שבן שאול נשאל שוב ושוב בחקירה הנגדית על מעמדו של גל כשותפו של הנאשם, עמד על דעתו שבפניו הציג עצמו הנאשם כמי שאיתר את מוכר הקרקע והוא זה שמקיים את הקשרים אתו.

1.12 בן שאול עמד על דעתו שהתרשמותו היתה שהנאשם הוא הדומיננטי בעסקה, ולא גל. כאשר נשאל כיצד מתישבים הדברים עם המפגש במשרדו של גל, השיב שראה את המשרד כמשרדו של עו"ד ברטקוב (ששלט עם שמו היה על הדלת, כפי הנראה בצילומים בעמ' 7 של ת/6). בן שאול הסביר שזו עמדתו, אף שבתביעה אזרחית שהגיש בגין נזקיו מן העסקה, תבע גם את גל.

1.13 כאמור, חקירתו של העד בן שאול הורחבה על ידי הסניגורים עד מאוד, ולמרות הספקות שהיו לי לגבי רלוונטיות, התרתי להרחיבה.
עדותו של העד בן שאול היתה אמינה, ואין לי יסוד לפקפק בנכונות הדברים עליהם העיד.
עיקרי עדותו, ככל שהם נוגעים להתקשרות לרכישת הקרקע ולטיפול שלאחר מכן, נתמכים גם במסמכים ובעדותו של רון ברנט.

2. עו"ד ברנט

2.1 ברנט העיד שבשבת, במהלך נסיעה, התקשר אליו בן שאול וסיפר לו על עסקה הנרקמת ביחס לקרקע.
זמן קצר לאחר מכן התקשר לטלפון הסלולרי של ברנט אדם שדיבר אנגלית, הציג עצמו כבעל הקרקע ושוחח עמו ביחס לרכישת הנכס. לדברי ברנט, העלה במהלך השיחה אפשרות שיסע לארה"ב להפגש עם האיש, אלא שהדובר הציג עצמו כמהנדס מים המרבה לנסוע בעולם, ולכן לא ניתן יהיה לפגוש אותו בארה"ב, שכן הוא עומד על סף נסיעה לדרום אמריקה.
לדברי ברנט, אותו אדם הציג עצמו בפניו כיוסף צ'ואט או כג'וזף צ'ואט, דיבר אנגלית ללא מבטא זר, "כמו אמריקאי", אם כי תיבל דבריו בביטויים יהודיים. לדברי ברנט, נשמע האיש כבן 40 או 50.

2.2 ברנט העיד עוד, שביום ראשון שלאחר מכן הגיע למשרד בפקס נוסח של זכרון דברים (ת/10) ושותפו של עו"ד ברנט, עו"ד סתיו, רשם בסופו הערות. בשלב זה היה בידי עו"ד ברנט נסח רישום (ת/23), בו היה רשום כבעלים מיום 19.3.95 מאיר צ'ואף (הטעות במקור), ונרשם קיומה של הערה בדבר צו ניהול על ידי כונס נכסים מיום 28.5.96 בקשר לתיק הוצאה לפועל שמספרו נקוב, לזכותו של עו"ד אליהו מלך.

2.3 על בסיס טיוטת זכרון הדברים ת/10, הכין עו"ד ברנט זכרון דברים במחשב במשרדו, הוא המסמך ת/1. בהמשך, נסע עו"ד ברנט לפגישה במקום שנאמר לו שהוא משרדו של עו"ד ברטקוב בצומת צבר. שם פגשו הוא ובן שאול את בני ברנע, שעד לאותו שלב לא הכיר אותו ברנט.

השלושה נכנסו למשרד, ומצאו שם את הנאשם ואדם שישב בראש השולחן, שעו"ד ברנט הניח שזהו עו"ד ברטקוב. נאמר לו שהאיש הוא גל הרינג, ולשאלתו היכן עו"ד ברטקוב, נענה בהסבר כלשהו שלא זכר, אך אז נשמע הגיוני. זו היתה פגישתו הראשונה של עו"ד ברנט בנאשם.

2.4 בפגישה הציג עצמו גל כחבר אישי של יוסף צ'ואט ואת הנאשם הציג "... כידען בתחום הנדלן שמסייע לגל לעזור לאותו חבר למכור את הקרקע" (עמ' 278 מש' 17). לאחר דקות מספר עזב ברנע את המקום והנשארים דנו בנושא זכרון הדברים.
גל והנאשם אמרו שברשותם יפוי כח מג'וזף צ'ואט למכור את הקרקע, אך משנתבקשו על ידי עו"ד ברנט להציג את יפוי הכח, השיבו שהוא אינו נמצא ברשותם, והם יציגו אותו בהמשך.
שמו של עו"ד ברטקוב נמחק מנוסח זכרון הדברים, הנתונים בכתב יד בזכרון הדברים שקיבל עו"ד ברנט מהנאשם הושלמו ונעשו תיקונים בלוח התשלומים, כדי לוודא שלא יעברו כספים לבעל הקרקע, כל עוד לא יתקימו התנאים, שהם רישום הקרקע על שם המוכר, רישום הערת אזהרה לטובת הקונה ומחיקת הערת האזהרה בדבר כינוס הנכסים.
עוד נמסר לעו"ד ברנט על ידי הנאשם, כי מתקיים הליך של רישום הירושה, ונמסר לו מספרו של תיק העזבונות לבית המשפט.

2.5 זכרון הדברים תוקן ובן שאול חתם כמיופה כח של הקונה. הנאשם חתם במקום שנועד לחתימת המוכר, וגל חתם בראשי תיבות ליד הסעיפים שתוקנו.
לדברי עו"ד ברנט לא ייחס אז חשיבות לעובדה שגל לא חתם כמוכר והנאשם לא חתם בראשי תיבות ליד התיקונים.
לדברי ברנט, ביקש ממנו הנאשם באותו מעמד כי למחרת יכין במשרדו נוסח חדש של זכרון הדברים, שישקף את הנוסח המתוקן בכתב יד, וכך קיבל עליו ברנט לעשות.
לדברי עו"ד ברנט, אף שהצגת הדברים בפניו היתה כי גל הוא חברו של המוכר, וכי הנאשם שולב בתמונה רק כמומחה לנדל"ן, הרי בפועל, הוצגה בפניו העובדה שיפוי הכח ניתן לנאשם ולגל, והנאשם נטל חלק פעיל בדיון, בעוד שגל נראה משועמם.

2.6 לפי המוסכם, הכין עו"ד ברנט את זכרון הדברים המתוקן (ת/3), והוא נחתם במשרדו בנוכחותו על ידי הנאשם, גל ובן שאול.
גם באותה ישיבה לא היה בידי הנאשם וגל יפוי כח.
רק במועד מאוחר יותר הוצג בפני עו"ד ברנט יפוי כח (ת/11).
יפוי הכח ת/11 הודפס בשפה העברית, נחזה להיות חתום בנהריה בתאריך 6.8.96 וחתימתו של מיופה הכוח, שכונה "צ'ואט יוסף נושא דרכון אמריקאי...", נחזתה להיות מאומתת על ידי עו"ד ויקטור מנסור מנהריה, שאישר שיוסף צ'ואט הזדהה בפניו בדרכון אמריקאי וחתם בפניו על יפוי הכח.
אקדים את המאוחר ואומר, שעו"ד מנסור העיד בפני בית המשפט שהחתימה אינה חתימתו והחותמת אינה חותמתו. שוכנעתי כי מאיר אלמגור, נוכל "בעל קבלות", הוא שהטביע חותמת של עו"ד מנסור אותה הכין, וחתם על המסמכים כעו"ד מנסור.

2.7 במגעים שקיים עו"ד ברנט עם הנאשם, לא חזרו עוד לשמו של עו"ד ברטקוב. הוסכם שיש צורך ביפוי כח חדש, והועלתה הצעה שיוכן יפוי כח בלתי חוזר, שיחתם בארה"ב בפני קונסול ישראל וכי מיופה הכח יהיה עו"ד ברנט.
עוד הוסכם בין עו"ד ברנט לבין הנאשם, שכספי התמורה יוחזקו בנאמנות בידיו של עו"ד ברנט.
יפוי הכח הבלתי חוזר הוכן במשרדו של עו"ד ברנט והודפס שם. במסמך מייפה יוסף צ'ואט את כוחם של עורכי הדין ברנט, סתיו ועו"ד נוסף במשרד, להעביר לרוכשת חנה בן שאול את הנכס.

2.8 זמן מה לאחר שיפוי הכח נמסר לידי הנאשם, הוא הוחזר על ידי עו"ד ברנט כשהוא נחזה להיות חתום ומאומת בקונסוליה של ישראל בשיקגו (מסמך 1 בת/13).
החתימה נחזית להיות חתימתו של צ'ואט, מאושרת על ידי הקונסול אבנון, ביום 25.9.96. מצורף ליפוי הכח דף נלווה, הנושא את סמל המדינה והרישום בעברית "קונסוליה כללית של ישראל שיקאגו" וכן רישום באותיות לטיניות, כולל כתובת הקונסוליה בשיקגו.
בטופס המודפס, המיועד לאישור על ידי הקונסול, הוספה חותמת של הקונסול אבנון ולאחר שמו התואר "קונסול". עוד נושא המסמך חותמת ובה נוסח האימות של אבנון. דף הלוואי מחובר ליפוי הכח בסרט אדום כפול ובמדבקת זהב, ונושא חותמת מוטבעת של הקונסוליה הכללית של ישראל בשיקגו וכן חותמת עגולה של הקונסוליה.

נקדים גם כאן את המאוחר. כצפוי, על פי עדותו של קונסול ישראל לשעבר בשיקגו ארטור אבנון, החותמת אינה חותמתו (הוא מאיית את שמו הפרטי ב"ט" ולא ב"ת"), החתימה אינה חתימתו, המסמך אינו מאומת בדרך המקובלת והוא לא יצא מהקונסוליה הישראלית בשיקגו.

2.9 הנאשם הביא את יפוי הכח וביקש שלא יהיה בידיו של עו"ד ברנט. יפוי הכח הופקד במשרדו של רואה חשבון מרגלית, הנמצא בשכנות למשרדו של עו"ד ברנט.
בעקבות זאת, הציע הנאשם שעו"ד ברנט יטול עליו גם לקדם את עניין הירושה, שהיה בטיפולו של עו"ד מנסור, שעל פי הגדרתו של הנאשם "... הוא כבד, הוא ישן, הוא עייף..." (עמ' 285 ש' 24). עו"ד ברנט הסכים, אולם התנה זאת בקבלת מכתב שחרור מעו"ד מנסור, שהכין את המסמכים ופתח את תיק הירושה.
עו"ד ברנט הסביר, שהמכתב היה דרוש לו גם כדי לאפשר לו מבחינה אתית המשך הטיפול בתיק, וגם כדי לשחרר את הנכס מקשר לעו"ד אחר, שעשוי לבקש לקבל לידיו את הטיפול במכירת הדירות.
מסיבה זו העדיף עו"ד ברנט שלא ליצור קשר עם עו"ד מנסור והותיר קבלת המכתב לנאשם.
למחרת הביא לו הנאשם את מכתב השחרור, שלא היה מופנה לעו"ד ברנט אלא "לכל המעונין" (ת/12).
אקדים גם כאן ואציין כי גם מהחתימה ומהחותמת על מכתב זה, כמו גם מכל החתימות והחותמות על מסמכים שבתיק רישום הירושה (ת/9), התנער עו"ד מנסור. הוא העיד שהחתימות אינן חתימותיו, החותמת אינה חותמתו והוא לא טיפל בנושא כלל.
בדיעבד התברר שלעו"ד מנסור לא היתה נגיעה למסמכים, חתימתו זויפה והחותמת יוצרה כנראה במיוחד לצרכי זיוף.
הנאשם, השולל כל קשר בינו לבין עו"ד מנסור, מכחיש שאמר לעו"ד ברנט שעו"ד מנסור "כבד" וכו'.

2.10 עו"ד ברנט המשיך לטפל באישור צו הירושה. כאשר התברר לו שהאפוטרופוס הכללי דורש חוות דעת משפטית, כי על פי הדין של מדינת פלורידה, הבן יורש את אביו ואין שריון לבני משפחה אחרים, פנה לעורכי דין שהכיר בחיפה, ואלה השיבו שהם אינם מומחים לדין של פלורידה. לפיכך, פנה ברנט לנאשם והודיע לו שלא עלה בידיו להשיג חוות דעת כזו. הנאשם קיבל עליו להשיג חוות דעת כזו בתוך יום-יומיים, ואכן הושגה חוות דעתו של עו"ד גסלר (ת/24).
לשם שינוי, חוות דעת זו לא זויפה, והיא ניתנה בפועל על ידי עו"ד גסלר, שהעיד שכל המגעים שהיו לו בקשר למתן חוות הדעת, היו עם הנאשם שהציג עצמו כ"עו"ד פיכמן". לעדותו של עו"ד גסלר אתיחס בהמשך.
חוות הדעת הועברה לאפוטרופוס הכללי, שהודיע על אי התנגדות ואז ניתן צו הירושה.

2.11 משניתן צו הירושה, נחתם החוזה ת/4. בעקבות זאת נרשמה הערת האזהרה לזכותה של קונת הנכס, חנה בן שאול, ונתקבלה הסכמתו של עו"ד מלך למחיקת ההערה, לאחר שקיבל התחייבות שתבטיח את תשלום המסים. עו"ד ברנט שילם מהפקדון שהיה בידיו תשלומים על חשבון החובות שרבצו על הנכס, וכינוס הנכסים בוטל תמורת תשלום.
ההסדר שהושג עם עו"ד מלך ביחס לחובות העיריה, נעשה, לדברי עו"ד ברנט, גם בסיועו של הנאשם, שהיה פעיל בענין זה.

2.12 לאחר שהוגשה הצהרה למשרדי מס שבח מקרקעין על דבר המכר, הוצגה לעו"ד ברנט דרישה להמציא צילום דרכונו של הבעלים יוסף צ'ואט, שכן לא היה לגביו רישום במשרד הפנים. עו"ד ברנט פנה לנאשם, וזה המציא לו צילום של הדרכון (ת/8).
כזכור, פרטי האיש והדרכון מזויפים.

2.13 משהגיע הזמן לתשלום התמורה עבור הנכס, מסר עו"ד ברנט לידי הנאשם שיק בסך 100,000 דולר.
בבוקר בו נמסר השיק לידי הנאשם, שוחח עו"ד ברנט עם שותפו, עו"ד סתיו, כאשר הנאשם היה עדיין במשרד, ועלתה אפשרות שביום מן הימים יבוא יוסף צ'ואט ויטען שלא קיבל את הכסף. משהועלה החשש בפני הנאשם, הציע זה שהוא וגל הרינג יקבלו מידי יוסף צ'ואט מסמך המסמיך אותם לקבל את הכספים, והמאשר קבלת השיק על סך 100,000 דולר.

2.14 זמן מה לאחר מכן, חזר הנאשם והביא עמו מסמך (ת/19) הנחזה להיות מכתב שנשלח בפקס. המסמך מופנה לגל הרינג ולנאשם ונושא תאריך 24.10.96 (בצורת הכיתוב האמריקאית, כאשר היום מקדים את החודש). במסמך מאשר י' צ'ואט (באנגלית), קבלת הסכום של 100,000 דולר, וכן מבקש להורות למשרד עו"ד ברנט, לשלם גם את יתרת התשלומים בשיקים, כפי שנעשה לגבי סכום זה. בהמשך המכתב מסביר החותם שהתעכב במפרץ (הפרסי) יתר על המתוכנן והוא נמצא במעבר, תוך כדי החלפת מטוסים.
לדברי עו"ד ברנט, הסיפא תאמה מה שידע על המוכר ועל עסקיו.
עוד העיד עו"ד ברנט שבשלב כלשהו במהלך טיפולו, התקשר אליו אותו אדם שהציג עצמו כג'וזף צ'ואט משדה תעופה בשוויץ. האיש אמר לעו"ד ברנט כי הוא מתקשר מטלפון ציבורי ועו"ד ברנט התקשר אליו בחזרה ושוחח אתו.

2.15 גם התשלום הבא, שהיה בשקלים, שווה ערך ל-75,000 דולר, הוצא בשיק של עו"ד ברנט ונמסר לידיו של הנאשם.
עו"ד ברנט הוסיף והעיד, כי בשלב כלשהו, העלה עו"ד סתיו חשש, שמקורו בכך שהמסמך בחתימתו של צ'ואט (ת/19) מופנה לגל הרינג ולנאשם ולא לעו"ד ברנט, והחתימה אינה מאומתת. עו"ד ברנט פנה לנאשם וביקש ממנו לדאוג למסמך מתאים, והבהיר שבכל מדינה שבה ימצא צ'ואט, ניתן למצוא נוטריון שיאשר את חתימתו.
לדברי עו"ד ברנט, התקשר אליו באחד הערבים אותו יוסף צ'ואט אמר שהוא נמצא במלון בקמרון שבאפריקה. הוא שמע על הדרישה והיא נראית לו לגיטימית, והוא ישלח מסמך כנדרש. בעקבות זאת, הגיעו לעו"ד ברנט מסמכים על נייר מכתבים של משרד עורכי דין בדואלה בקמרון. במסמך אישר "צ'ואט" את פעילותם של הנאשם והרינג ואת קבלת הסכום של 100,000 דולרים. הוא הסמיך את הנאשם ואת עו"ד ברנט, ביחד או בנפרד, לטפל בתשלום המסים, וכן הסמיך את הנאשם כבא כחו בכל הקשור להעברת הכספים. עוד יש במסמך אישור בדבר קבלת סכום נוסף של 75,000 דולר.
לאחר שהמסמך התקבל בפקס, הגיע המסמך המקורי באמצעות דואר שליחים (ת/32א'), כשאליו מצורף כרטיס ביקור של עורכת דין במשרד עורכי דין בקמרון.

2.16 לאחר ששולמה כל התמורה, ובידי עו"ד ברנט היה אישורו של הנאשם כי סכום של 180,000 דולר הועבר גם הוא, נתקבל יפוי הכח מרואה חשבון מרגלית, אצלו נשמר בנאמנות.
עו"ד ברנט טיפל בנושא של מס שבח. לאחר עיכובים שהיו שם, התכתב עו"ד ברנט עם כל הגופים הנוגעים בדבר, כולל נציג של מס הכנסה, ובסופו של דבר קיבל את האישור.
עיכוב אחרון נגרם בלשכת רישום המקרקעין, כאשר הודיע מנהל הלשכה שקיימת הערה של מנהלת מס שבח מקרקעין בדבר חשד לזיוף. לאחר שעו"ד ברנט עמד על דרישתו, הוסר העיכוב והעסקה הושלמה.

2.17 עו"ד ברנט העיד עוד על החקירות שעבר במשטרה. הוא אישר שמאז החתימה על זכרון הדברים, לא פגש את גל והוא גם לא יוכל לזהותו.

2.18 חקירתו הנגדית של עו"ד ברנט, כמרבית החקירות על ידי הנאשם, היתה ארוכה ומורכבת, ונעשתה על ידי הנאשם עצמו.
יותר משהנאשם ביקש לשמוע תשובות, היה חשוב לו שהשאלות תופענה בפרוטוקול. הנאשם חזר וביקש מעו"ד ברנט לאשר כי גל היה הדמות המרכזית ולא הנאשם, אף שברנט העיד מלכתחילה שבפגישה בצומת צבר הוצג בפניו גל כחברו של צ'ואט, והנאשם הוצג כפועל יחד עם גל בענין זה. כך נשאל על מסקנות שצריך להסיק מכך שהפגישה היתה במשרדו של גל ולא במקום אחר, אף שבן שאול וברנט היו מחיפה.

2.19 הנאשם ניסה לשכנע את עו"ד ברנט לאשר שהתקימו שתי פגישות ב"אמדאוס": בראשונה נכחו עו"ד ברנע ובן שאול בלבד, ובשניה, בה השתתף הנאשם ובה נדון הנכס, נכח גם עו"ד ברנט.
ברנט עמד על דעתו שלא נכח בשום פגישה כזו, וכי הפגישה הראשונה בענין זה בנוכחותו התקימה במשרדים של גל, שברנט סבר שהם משרדיו של עו"ד ברטקוב. עוד עמד עו"ד ברנט על כך ששיחת הטלפון ממי שהתחזה להיות יוסף צ'ואט, התקבלה בשבת, בעת שהתקימה הפגישה בקפה "אמדאוס", כאשר נסע ברנט במכוניתה של אשתו בדרכם לחופשה.

2.20 חלק לא קטן מחקירתו של עו"ד ברנט, כמו מחקירת יתר עדי התביעה שנחקרו במשטרה, יוחד לשאלות "מה אמרו לך במשטרה על פיכמן". בכך ביקש הנאשם להשיג שתי מטרות:
האחת, להצביע על כך שחוקרי המשטרה היו "נעולים" מלכתחילה נגדו; השניה, להראות שעדי התביעה הושפעו ממה שנאמר להם במשטרה, וכי יש בכך כדי להשליך על מהימנותם.

2.21 בדומה לכך, נפתחה כמעט כל חקירה נגדית, בשאלות בדבר רענון שנעשה לעד במשרדו של עו"ד ליפשיץ, ב"כ המאשימה, מתוך נסיון להשיג אותן מטרות: להציג את הפרקליטות בכלל, ואת עו"ד ליפשיץ בפרט, כחלק מ"מנגנון" הכולל את המשטרה, מס הכנסה ומס רכוש, הרודף את הנאשם, ומצד שני, לפגוע במהימנותם של העדים ולהצביע על כך שקיבלו מידע שלא היו צריכים לקבל.

2.22 שוכנעתי שעו"ד ברנט העיד כמיטב זכרונו וניסה לדייק בעובדות. ברנט לא חזר בו בחקירה הנגדית הממושכת מעיקרי הדברים עליהם העיד בעדותו הראשית, ומהתמונה שהצטיירה בעדותו הראשית, המשקפת את העובדות כפי שראה אותן בעיניו.
חלק מהשאלות שהופנו לעו"ד ברנט במהלך החקירה הנגדית נגעו לענינים טפלים, כמו השאלה אם התקשר הנאשם ממשרדו של עו"ד ברנט ללשכת עורכי הדין בתל-אביב כדי לקבל שמות של עורכי דין שיכולים לתת חוות דעת על מצב משפטי בפלורידה, או אם התקשר הנאשם ממשרדו של עו"ד ברנט לגל הרינג כדי להודיע לו שקיבל את השיק.
עו"ד ברנט השיב שהדברים אינם זכורים לו, והייתי מופתע אילו היה זוכר את הדברים.
כפי שכתבתי, הנאשם הרחיב את החקירות לענינים טפלים וניסח שאלותיו כדי להכניס באמצעותן את הגירסה שהתכוון להעלות בשלב מאוחר יותר.

2.23 בנושא אחד אישר עו"ד ברנט שהוא זוכר שהנאשם אמר לו שאיש קשר של צ'ואט מתל-אביב יגיע לקבל את השיק. כדרכו בחקירה נגדית, הציג בענין זה הנאשם לעו"ד ברנט שאלה שהיא הצגת עובדה, הכוללת פרטים פעוטים וטפלים. הנאשם הציע כי באחת הפגישות יצא עו"ד ברנט מן המשרד לפרוזדור ושוחח עם עו"ד סתיו, ובשלב זה דיבר הנאשם עם גל.

דרך זו של הצגת שאלה, הכוללת פרטים רבים, שנועדה לתת צביון של מהימנות לשאלה, נכשלה, שכן עו"ד ברנט השיב שהוא אינו נוהג לצאת מהחדר ולהשאיר בחדרו אנשים אחרים.
כך לענין הפקס, הציע הנאשם לעו"ד ברנט כי את המסמך ת/19, שהוא מכתב האישור של "צ'ואט" המופנה לגל ולנאשם, קיבל העד בפקס ממשרדו של גל. העד לא היה משוכנע, אבל אישר שהדבר עבר בפקס. אציין שבמסמך זה אין חותם פקס.

3. הנכווה ברותחין נושף על צוננין?

3.1 חלק מחקירתו של עו"ד ברנט, כמו גם של אחרים, התבסס על הטענה שמסמכים שהגיעו למשרדו של עו"ד ברנט, נשלחו מן הפקס במשרדו של גל הרינג. בהקשר זה גם זימן הנאשם את לינדה סרויה שעבדה במשרדו של גל, כדי לשמוע מפיה שלא היתה לו גישה חופשית לפקס במשרד, וזאת בניגוד לדברי גל, לפיהם נהג הנאשם להגיע למשרד לעתים מזומנות.

3.2 במהלך עדותה של לינדה הוצג בפניה עותק הבקשה למתן צו ירושה (ת/21) שנשלח למשרדו של עו"ד גסלר, ונשא הדפס פקס הכולל מספר טלפון שלדברי הנאשם היה במשרד האחים הרינג בכפר ביאליק ולא בצומת צבר, שם ישבה העדה.

3.3 הנאשם לא היה מוכן לקבל את תשובת העדה בדבר האפשרות שהמכשיר הועבר מכפר ביאליק לצומת צבר, וטען שלא די בהעתקת המכשיר וצריך לשנות את הקו.
הערתי לנאשם שהוא יודע טוב כמוני, כי ניתן לתכנת את הרישום ותשובתו היתה "אני לא יודע מדבר כזה..." (עמ' 2188 ש' 26).
אינני מאמין למרבית דבריו של הנאשם במשפט, ומשפט זה בכלל.
מכל מקום, מכיוון שהנושא של זיהוי מקור של פקס על פי הכיתוב בראשו, חזר ועלה מספר פעמים, ראוי להסירו מסדר היום כבר עתה.

3.4 הרישום בראשו של מסמך המתקבל בפקס, אינו נעשה על ידי חברת הטלפונים, אלא נקבע במכשיר הפקס ממנו משוגר המסמך. כל מכשיר פקס מאפשר תכנות על ידי מפעילו, ללא צורך במומחיות, כדי שכותרתו תשקף את הפרטים בהם מעוניין השולח.
כך ניתן לתכנת את התאריך והשעה, את שמו ואת תארו של השולח ואת מספר הטלפון של השולח. קביעות אלה ניתן לשנות בכל עת.
להבדיל מפלטי שיחות טלפון, המתקבלים מחברות התקשורת השונות, כאן עניננו במידע שכולו בשליטת השולח.
לפיכך, ראיה המסתמכת על נתוני פקס שבראש מסמך, אינה בעלת ערך עצמאי אמין, היא אינה חזקה חלוטה וספק אם היא מקימה חזקה יחסית.

3.5 מתחייבת כאן הערה נוספת; בענין זה לא הובאו ראיות, ואני קובע את הדברים כידיעה שיפוטית. מכשירי פקס, כמחשבים וכמכשירי טלפון, מצויים בכל משרד ובבתים רבים. אין צורך במומחיות כדי לקבוע כי הכותרת ניתנת לשינוי, כפי שאין צורך במומחיות כדי לקבוע שניתן לתכנת מספר טלפון לחיוג מקוצר, או לקבוע את השעה במחשב.

3.6 נשוב לעניננו. מי שמסוגל להשיג זיופים של דרכונים ושל תעודות פטירה מארה"ב, של אישורים של קונסול ישראל בשיקגו ושל עורכי דין, המאשרים שאדם שאינו קיים במציאות התיצב בפניהם, חזקה עליו שיוכל ללא כל קושי לדאוג כי מסמכים הנשלחים ממכשיר פקס, ישאו את הפרטים בהם הוא מעונין, במידת הצורך לאחר תכנות, על פי המטרה.

3.7 לאחר כל אלה, הוכח כי עותק הבקשה לצו ירושה שנשלח לעו"ד גסלר (ת/21) וצילום ה"דרכון" של "ג'וזף צ'ואט" (ת/8), נשלחו ממשרדו של גל (עדותה של לינדה סרויה). אין בכך מאומה, שכן שני אלה מסמכים שהיו בתחום טיפולו של גל, שעסק בהשגת צו הירושה.
הבקשה הוכנה על ידי גל, וצילום הדרכון היה נחוץ לצורך פעילות הרישום.

V עקוב אחרי הכסף

1. יגאל אלוני

1.1 אחת הדרכים לנסות ולדעת מי היה בעל התפקיד העיקרי בהונאה הנוגעת לחלקה, היא לעקוב אחרי יעדו של הכסף ששולם על ידי בן שאול. ההנחה היא, שמי שאמור לקבל את הכסף הוא היוזם ובעל הזכויות לתרמית, אם כי מתוך הכסף שהוא מקבל הוא אמור לשלם למי שמסייע לו בביצוע מלאכתו.

1.2 בקשר לרכישת החלקה, תפסה המשטרה שלושה שיקים שמשך עו"ד ברנט, שנועדו לסלק חלק מן התמורה עבור החלקה, ונמסרו לנאשם, כפי שהעיד עו"ד ברנט.
אלה שלושת השיקים: שיק מיום 15.10.96 על סך 316,750 ש"ח שסומן ת/30, שיק מיום 27.10.96 על סך 252,112 ש"ח שסומן ת/31 ושיק על סך 33,208 ש"ח מיום 25.12.96 שסומן ת/33.

1.3 שיקים אלה הוצגו באמצעות, יגאל אלוני, שעיסוקו חלפנות כספים. בתוקף עיסוקו הוא מקבל כספים וממיר אותם.
אלוני העיד שבשלהי שנת 1996 פנה אליו הנאשם, אותו הכיר קודם לכן, אמר לו שהוא מתווך בעיסקת מקרקעין וביקש עזרתו בהמרת כסף ישראלי למטבע חוץ. לדברי אלוני, הוא נוהג לעשות פעולותיו באמצעות בנק, והוא מפקיד את הכספים בחשבון.
אלוני העיד שהוא פועל מבית קפה הנמצא סמוך למקום בו פעל סניף הבנק, וכי נהג להגיע לסניף בשעות מוקדמות לאחר שהבנק נפתח בשעה 08.30. עוד העיד אלוני, שנהג לפגוש את הנאשם בשלושה מקומות: בסניף הבנק, בבית הקפה בו נהג לשבת ברח' יפו, או במסעדה מזרחית בה נהג לשבת הנאשם.

1.4 אלוני אישר שהמוצג ת/30ב' הוא דף חשבון של הבנק שבו ניהל את חשבונו, ובו רישום בדבר הפקדה של השיק ת/30, על סך 316,750 ש"ח. כפי שעולה מהמסמכים, הופקד השיק בתאריך הנקוב עליו (15.10.96), וחשבונו של העד זוכה בסכום זה, יחד עם הפקדות אחרות שנעשו בחשבון.

אלוני העיד שככל שזכרונו אינו מטעה אותו, כאשר קיבל את השיק לידיו, נשא השיק חתימת היסב של יוסף צ'ואט על גבו. אלוני הוסיף חתימת היסב משלו, והפקיד את השיק בבנק. עוד העיד אלוני שבגלל הסכום הגדול של השיק, שהיה אז כ-100,000 דולר, לא מסר לנאשם את התמורה המלאה בדולרים בבת אחת אלא במספר תשלומים.

1.5 אלוני העיד שבדרך דומה נהג בשיק השני על סך 252,112 ש"ח (ת/31), שגם לגביו הוצגו מסמכי הבנק לפיהם הופקד הסכום בחשבונו של אלוני וחשבונו זוכה בסכום השיק, יחד עם סכומים אחרים. גם שיק זה נושא על גבו את השם יוסף צ'ואט כחתימת היסב. גם לגבי שיק זה, אמר אלוני שאת התמורה בדולרים מסר לנאשם לאחר יומיים-שלושה במספר תשלומים.

1.6 אלוני נשאל אם הוא נוהג לערוך רישום על שיקים שהוא מקבל או מפקיד בחשבונו, כאשר אינו מוסר את התמורה מיד אלא מאוחר יותר והשיב בשלילה. לדבריו, העסקות נעשות על בסיס של אמון והוא מניח שכך נהג לגבי השיק השלישי.

1.7 אלוני העיד כי באותה תקופה, סוף 1996, סוכם בינו לבין הנאשם שחלק מן הכסף עבור עסקת המקרקעין, סכום של 180,000 דולר, יגיע לחשבון בבנק "ארצי" בציריך, שוויץ. החשבון היה של אביו של אלוני, שגם הוא היה חלפן, והועבר לאלוני על ידי האב, שנפטר בינתיים.
אלוני העיד שהסניף שבו התנהל החשבון היה ברח' שטוקר בציריך, שם הקוד של בעל החשבון היה S.O. BALORA ומספר החשבון 181-71.
אלוני הסביר שמי שמבקש להפקיד כספים בחשבון, היה חייב להצטייד בפרטי החשבון. לבקשתו של הנאשם, מסר לו אלוני את פרטי החשבון, ושמע מפי הנאשם שהעיסקה אמורה להתבצע תוך חודשים מספר. אלוני הוסיף שהבהיר לנאשם שלא יוכל לשלם לו בבת אחת את מלוא סכום ההפקדה, והנאשם הסכים לקבל את הסכום בחלקים, וכך נעשה.

1.8 אלוני הציג מסמכים שקיבל מבנק "ארצי", המעידים על העברת סכום של 180,000 דולר מחשבונה של אינגה קלוגברג בבנק אחר בשוייץ. הסכום הוכנס לחשבונו של אלוני בבנק "ארצי" (ת/46).
עוד הציג אלוני קבלה של הפקדת הסכום על שמה של אינגה קלוגברג (ת/47) ומסמך העברה באמצעות בנק קרדיט סוויס (ת/48).

1.9 אלוני העיד שהוא נוהג לגבות עמלה על העברת כספים מחו"ל או לחו"ל וכן על המרת כספים בישראל משקלים לדולרים או מדולרים לשקלים. אלוני הוסיף, שחלק מהכנסותיו מדוווח למס הכנסה, והוא אף הציג ספר תקבולים ותשלומים שלו לשנת 1996, שבו נרשמו בעמ' 18 עמלות בגין ההעברות שביצע עבור הנאשם. הוא אישר שהכנסותיו היו גבוהות יותר, ולפיכך הגיע להסדר עם מס הכנסה להוספת הכנסות למספר שנים.

1.10 אלוני שלל הכרות עם עו"ד ברנט, עם רן הרינג ועם בן שאול. אלוני תאר את השלב בו הגיעו אנשי משטרה לביתו וערכו חיפוש, את מעצרו ואת החקירות שנחקר במשטרה. בשלב הראשון, כאשר נחקר בענין השיקים, לא סיפר לחוקריו דבר על הסכום של 180,000 דולר שהועבר לחשבונו בשוויץ, שכן לא נשאל על כך.
סביר להניח שהעדיף להעלים פרט זה מידיעת חוקריו , הן כדי שלא להודות בביצוע עבירה על הוראות מטבע חוץ ובעיקר כדי שלא לחשוף קיומו של החשבון.

1.11 עוד העיד אלוני, בעדותו הראשית, שיתכן שמסר את הכספים שיועדו לנאשם לאדם אחר שבא לקחת חלק מהכסף בשמו של הנאשם, וזאת בעקבות תאום בטלפון עם הנאשם, אך הוא אינו זוכר מי האיש ומה הפרטים.
לדברי אלוני, הוא זוכר לפחות מקרה אחד כזה, אם כי יתכן שהיה יותר ממקרה אחד. הוא הוסיף והבהיר, שהוא לא בטוח שהדבר היה בקשר לעסקה זו, שכן היו לו עסקות נוספות עם הנאשם.

1.12 אלוני נחקר חקירה נגדית ארוכה, כפי שנהג הנאשם כמעט בכל העדים ובוודאי בעד זה, שמהימנותו הותקפה על ידי הנאשם גם באמצעות עדים אחרים. חקירתו של אלוני התיחסה הן לנושאים שעלו בחקירה הראשית, והן במטרה לפגום במהימנותו.

בחקירה החוזרת אישר אלוני כי הנאשם בעצמו מסר לו שיקים, אך יתכן שאת התמורה להם נתן אלוני לאנשים אחרים, שבאו מטעמו של הנאשם.

1.13 במועד מאוחר יותר זימנה התביעה שוב את העד אלוני, לאחר שנחשף העד יוסף גולדנברג. התביעה הביאה את אלוני כדי לשמוע מפיו כי בשנים 1996 עד 1998, נהג להעביר באמצעות חשבונו בבנק "ארצי" בציריך, כספים ליוסף גולדנברג ופעם או פעמיים לאשתו של גולדנברג, בפלורידה שבארה"ב, לבקשת הנאשם.
אלוני העיד שהוא אינו בטוח שהוא יכול לזהות את גולדנברג, אולם הוא זכר מקרה אחד שבו הציג לו הנאשם מישהו בשם "חבר שלי יוסי", והוא סבור שזה גולדנברג.

2. מעמדו של יגאל אלוני

2.1 הנאשם ניסה לשוות למעמדו של יגאל אלוני מעמד של עד מדינה. כדי לעשות זאת, חזר והפנה בעדויות לכך שאלוני עבר עבירות בסחר במטבע חוץ ללא אישור ובהחזקת חשבון בבנק בחו"ל.
לצורך ביסוס עמדתו, דרש הנאשם, וקיבל, את הבקשה שהוגשה בשמו של יגאל אלוני לסיים בכופר את העבירות אותן עבר. לצורך זה גם חקר הנאשם אנשי מס הכנסה, ובכללם העדים אורליק, זליקסון וחרמוני. האחרון, המשמש כסגן נציב מס הכנסה והיה חבר בועדת הכופר, עמד על דעתו שלא נהגו באלוני אחרת ממה שנוהגים באחרים.

2.2 את פרשת הכופר והנלווה לה, העלה הנאשם במסגרת טענתו לפיה יש לראות באלוני עד מדינה, שכן במקום להעמידו לדין על עבירות מרובות, על פי תפיסתו של הנאשם, הסתפקו בכופר בסכום לא גבוה. עוד הפנה הנאשם לדו"ח סיכום חקירה שהונח בפני חברי ועדת הכופר (נ/162), ובו נכתב שאלוני

"... שיתף פעולה בחקירה ובין היתר כנגד דב פיכמן בפרשיית הקרקעות ומהווה עד מפתח לצורך הוכחת אשמתו של הנ"ל. כמו כן הביא משוויץ מסמכים בנקאיים המסייעים בעדות נגד פיכמן (הנסיעה לשוויץ היתה על חשבונו)".

בהקשר זה צריך להעיר מספר הערות.

2.3 אלוני אינו שותף של הנאשם ושל גל לפרשיות הזיוף והגניבה. הוא גם אינו שותף לאחר מעשה, שכן אי אפשר לאמר עליו כי הוא "היודע שפלוני עבר עבירה... או עוזר לו בכוונה שיימלט מעונש", כהגדרת סעיף 260 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
תפקידו של אלוני התמצה בכך שהמיר שיקים (של עו"ד ברנט) למטבע חוץ, ולכך שקיבל סכום של 180,000 דולר לחשבונו בשוויץ, והעבירו לישראל, הכל תמורת עמלות.

2.4 צריך להזכיר בענין זה כי הסדר הכופר התיחס, רק לפן הפלילי של העבירות בהן דובר ולא לפן האזרחי, כפי שנקבע במפורש בהסדר. עוד צריך להזכיר, כפי שעולה ממכתב מס הכנסה נ/161 לעורך דינו של אלוני, שהסדר הכופר הוא לגבי שתי עבירות של מס הכנסה. האחת, בקבלת תלושי שכר פיקטיביים, דבר שהתגלה במסגרת החקירה ואינו קשור לנאשם והשניה, השמטת רכוש בסך 100,000 ש"ח מהצהרת ההון.

2.5 הנאשם טוען כי עסקת הכופר לא התיחסה לעבירות מטבע חוץ, לרבות החזקת חשבון בבנק בשוויץ, אי דיווח על הכנסות מהמרת כספים ומפעולות נוספות עליהן העיד אלוני.
שוכנעתי כי הסדר הכופר עם אלוני הושפע מהסכמתו להעיד ביחס לעסקות הכספים שעשה עם הנאשם.
הדברים גם עולים במפורש בהמלצה לועדת הכופר.
אלוני הבין שנתפס ונחשף. כפי שנוהגים חשודים רבים, לא מיהר לחשוף את כל המידע ועשה זאת בשלבים, ככל שהתברר לו שלחוקרים מידע.
העבירות בהן נחשד אלוני לא היו מאלה הנחשבות חמורות. המרת כספים נעשתה בתקופה שהחזקת מט"ח הוגבלה בישראל, במקומות מוכרים בערים.

2.6 לאלוני היתה צפיה שבעקבות הודאתו יקלו עמו. זו צפיה סבירה אצל חשודים רבים. איני מרחיב בענין זה בפרק על מעמדו של יוסף גולדנברג.
לא שוכנעתי שאלוני הטה את הודעתו ומסר בה עובדות לא נכונות ביחס לנאשם, בצפיה שיקלו עמו בגין העבירות שנתגלו אצלו.
עדותו של אלוני היתה זהירה, הוא לא "השחיר" את הנאשם כפי שיכול היה לעשות, ועדותו נראית לי מהימנה.

3. מסקנות מעדות אלוני

3.1 פתחתי את פרק V בכך שאחת הדרכים לנסות ולדעת מי היה בעל התפקיד העיקרי בהונאה ביחס לחלקה, היא לעקוב אחרי יעדו של הכסף ששולם על ידי בן שאול. הוספתי שניתן להניח שמי שאמור לקבל את הכסף הוא היוזם ובעל הזכויות לתרמית.

3.2 עדותו של אלוני היא מהותית ביותר, שכן היא קושרת את הנאשם לפדיון השיקים שקיבל מברנט עבור החלקה.
הנאשם יכול היה לבחור בקו הגנה לפיו ביקש מאלוני לטפל בפדיון השיקים והמרת הכספים, ואחר כך העביר את התמורה שקיבל מאלוני לגל.
הנאשם העדיף, מטעמיו, להקים חיץ בינו לבין קבלת התמורה, בשלב שלפני אלוני, אם כי היה חשוב לו להשאיר את אלוני בתמונה, שכן המסמכים בבנק של אלוני הצביעו על כך שהשיקים נפדו באמצעות החשבון.

3.3 כדרכו, בנה הנאשם מערכת מורכבת, של עלילה בתוך עלילה בתוך עלילה. הוא יצר את "שמעון גולדמינץ", וכפי שאני מפרט במקום אחר, פיזר רמזים לקיומו של אדם כזה וניסה להחיותו באמצעות עדים שהצליח להשפיע עליהם. הוא קשר את הדמות הפיקטיבית של "שמעון גולדמינץ" לגל. לאחר מכן, קיבל עליו את האחריות ליצירת הקשר בין "שמעון גולדמינץ" לבין אלוני, כדי להסביר כיצד נוצר הקשר בין גל הרינג לאלוני, קשר שלא היו לו ראיות קודם לכן, ולא היה קיים כלל במציאות.

3.4 הנאשם לא הסתפק בכך ש"העביר" את הכסף לגל באמצעות יצירתו של "שמעון גולדמינץ" והשארת ההמרה באמצעות אלוני, אלא שהוסיף ויצר עלילה נוספת, לפיה, בדרך מקרה, ביום שבו נמסר ליגאל אלוני השיק של 316,750 ש"ח (ת/30), ויגאל אלוני פדה את השיק הזה ומסר את התמורה ל"שמעון גולדמינץ", היו בידי הנאשם שיקים דחויים בסכום של 316,000 ש"ח אותם ביקש לפדות באמצעות אלוני, כדי שלא יעברו בחשבונה של חברת פיל. תמורת שיקים אלה, מסר לו אלוני סכום של 274,750 ש"ח בשיקים שהפקיד הנאשם בחשבונות של אשתו ובחשבון שלו.
כפי שאומר הנאשם "פירקתי את הכסף הזה לכל מיני מקומות כדי להסתיר את קיומו" (עמ' 1935 ש' 15).

3.5 הבה נעצור בתשלום זה ונבחן את שתי הגרסות זו מול זו.
גרסה אחת היא של יגאל אלוני, לפיה הנאשם הגיע אליו ומסר לו את השיק ת/30 ע"ס 316,750 ש"ח. אלוני הפקיד את השיק בבנק ומסר לנאשם את התמורה בתשלומים לאחר ניכוי עמלה.
זו גרסה פשוטה וברורה והיא נסמכת על עדותו של אלוני ועל קיומו של שיק שנמסר לנאשם על ידי עו"ד ברנט.

3.6 מול גרסה זו נבחן את גרסתו של הנאשם. על פי גרסת הנאשם, קיבל את השיק מברנט (הנאשם אינו מוכן להסתכן ולטעון שברנט מסר את השיק לגל או ל"שמעון גולדמינץ"). על פי הוראות גל הוא מסר את השיק לאדם שהוא אינו מכיר שעובד עבור גל, אחד "שמעון גולדמינץ". זה לא ידע מה לעשות בשיק, והתיעץ עם הנאשם שהפנה אותו לאלוני. אלוני הגיע ושוחח עם גולדמינץ.
בדרך מקרה היו בידי הנאשם באותו יום שיקים על סך 316,000 ש"ח, והוא המירם לשיקים בשקלים באמצעות אלוני.

3.7 על פי גירסתו של הנאשם, קיבל אלוני באותו יום שני שיקים בסך כ-316,000 ש"ח כל אחד, כלומר, כ-200,000 דולר.
אין זה סביר שאלוני לא היה זוכר יום כזה. הסכום הכולל גם אינו מתישב עם רישומי אלוני בדבר הכספים שהתקבלו באותו יום (וכי מדוע לא יפקיד את שני השיקים בחשבונו בבנק, כפי שנהג לעשות והסתפק בהפקדת אחד?).

3.8 גרסתו של הנאשם מורכבת ומבוססת על מערכת הסתברויות נמוכה. מולה ניצבת גרסה פשוטה והגיונית מתחילתה ועד סופה, והיא נסמכת על מסמכים ועל עד מהימן.
בנסיבות כאלה, איני מוכן לקבל את גרסתו של הנאשם למערכת המורכבת. המערכת הפשוטה, כפי שהעיד עליה אלוני, היא הגרסה הנכונה, ואותה אני מאמץ.
צרוף הנתונים חד-משמעי, וגרסת הנאשם אינה אמינה.

3.9 גרסתו המסובכת של הנאשם לגלגולי הכסף, בה אני דן כאן וגם בפרק בענינו של "שמעון גולדמינץ", אינה מתישבת גם עם תפקידו של גל בפרשה, כפי שתפקיד זה מתואר בידי הנאשם.
הנאשם מציג את גל כיוזם המתוחכם של העסקה. גל מאתר את הקרקע (באמצעות הקשר קלמנוביץ - אריה עמוס, קשר אליו אני מתיחס במקום אחר); גל מארגן את רשת זיוף המסמכים; גל "המציא" את "יוסף צ'ואט", המתקשר מחו"ל ושולח משם מסמכים; הנאשם מגוייס אך ורק כמתווך קרקעות מוכשר, מבלי שנרמז לו שהעסקה אינה כשרה.

3.10 במערכת כזו, מה יותר פשוט לגל מאשר להורות ל"צ'ואט" (שכן, על פי גרסתו האחרונה של הנאשם "צ'ואט" הוא נציגו של גל, ולא של הנאשם) שיורה לעו"ד ברנט לשלם לגל (או ל"שמעון גולדמינץ") במישרין?
הרי לגל רקע בתחום של עבירות כלכליות. האם סביר שיסמוך על אחר, מה עוד על הנאשם, שעל פי הראיות, נזהרו אנשים מלעשות אתו עסקים (דברי בן שאול) לקבל לידיו מאות אלפי דולרים?
נזכיר את עדויותיהם של גל ושל עו"ד נפתלי נשר, שהעיד מטעם ההגנה, על הנסיעה שבמהלכה סיפר גל לנשר על כוונתו לעשות עסקות מקרקעין עם הנאשם ועל אזהרתו של עו"ד נשר בפני התקשרות עסקית עם הנאשם.

3.11 היה ניתן למצוא שמץ הגיון בגרסה, אילו היה גל בוחר להיות מאחורי הקלעים, ונותן לנאשם להיות לבד באור הזרקורים.
אין זה כך: שמו של גל מופיע עם שמו של הנאשם במסמכי ההתקשרות עם בן שאול וזכרון הדברים נחתם במשרדו. אין לגל כל סיבה להסתתר מפני עו"ד ברנט.
והנה, כאשר מגיע השלב החשוב ביותר בעסקה, קבלת התמורה, והרי זו הסיבה היחידה בגינה הופעלה מערכת זיופים והונאות, דווקא כאן מסתתר גל, ונותן לנאשם לקבל לידיו את הכספים ולפעול בהם כרצונו.
הדעת נותנת שדווקא בשלב החיוני של קבלת התמורה, ישמור גל לעצמו את השליטה, וידאג לקבל את הכספים מידי ברנט עצמו.
העובדה שהשליטה נמצאת בידי הנאשם, מצביעה עליו כעל היזם והמארגן.

4. "שמעון גולדמינץ"

4.1 יש אומרים שהיצירה היחידה שיצרה תורת המשפט היא האישיות המשפטית.
ברוח זו, צריך ליחס לנאשם בעניננו יצירת שתי דמויות פיקטיביות - האחת, "ג'וזף צ'ואט" והאחרת "שמעון גולדמינץ".

4.2 "שמעון" (בשלב זה ללא שם משפחה) מופיע בהודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה
(ת/75). בהודעה זו נשאל הנאשם על החלקה, מפגין קשיי זכרון ולאחר "הפסקת רענון" לבקשתו, הוא מוסר מספר פרטים (כמפורט בפרק VII), ומציין ש"צ'ואט ביקש למסור את כספי העסקה לאדם נדמה לי ששמו שמעון" (גליון 6 מש' 163).

4.3 לנאשם מתברר, במהלך החקירה, כי הזיוף נחשף. הוא מבין שידוע למשטרה שהתמורה שולמה בשיקים שמשך עו"ד ברנט ומסר לנאשם. הוא אינו מוכן לאמר למשטרה שפגש את "צ'ואט". לכן הוא מנצל את ההפסקה וממציא דמות שנועדה ליצור חיץ בינו לבין התמורה, והחיץ הזה הוא שליח של צ'ואט.

4.4 במסמך ת/14, שהנאשם אינו חולק שנחתם בכתב ידו אם כי הוא חולק על נסיבות הכתיבה יש לשמעון כבר שם משפחה, "שמעון גולדמינץ" והוא "... (ל)נציג של צ'ואט בת"א..." (ההדגשה הוספה).
צריך להזכיר שתי עובדות. האחת, על פי גרסתו של הנאשם, ת/14 נכתב על ידו מפיו של גל, שהכתיב לנאשם את סיפור הכיסוי שבנה גל. השניה, גרסתו של הנאשם היא ש"שמעון גולדמינץ" הוא השם בו היה ידוע עובד של אחת החברות של גל. עוד אשוב למסקנות העולות משתי עובדות אלה.

4.5 אני משתמש בביטוי "השם בו היה ידוע" משום שהנאשם שם בפיו של אלמגור, כאשר זה מעיד כפי שהכתיב לו הנאשם, ש"שמעון גולדמינץ" עובד אצל האחים הרינג ומסייע להם במעשה המרמה שלהם ("עוקץ"), וכי זה אינו שמו האמיתי.

וכך העיד אלמגור על הכרותו עם "שמעון גולדמינץ":

"ת. זה אחד מהחברה של גל. אחד העובדים. אחד שמחליף את השם שלו כל פעם.
...
ש. מה זה נקרא מחליף את השם שלו כל הזמן?
ת. ברוך השם הם עשו כמה עוקצים בחיים שלהם והוא עבד איתם כל פעם בשם אחר.
ש. מה השם האמיתי שלו?
ת. קוראים לו יעקב, זה השם שלו.
ש. יעקב מה?
ת. שם משפחה אני לא מכיר, אבל בשם זה נתקלתי, בכינוי הזה, בתקופה שהייתי אצל גל…" (עמ' 638 מש' 14).

בכך שם הנאשם בפיו של אלמגור, את ההסבר מדוע לא עלה בידיו לאתר את "שמעון גולדמינץ", שכן אם זה אינו שמו האמיתי של האיש אלא כינויו וידוע רק שמו הפרטי, יעקב, ברור שהנאשם אינו יכול לאתרו.
לאלמגור אשוב בפרק הדן בו, ואזכיר רק כי אלמגור הודה במשטרה שהנאשם הורה לו להעיד כך (ת/94 ות/95).

4.6 הן בגרסה שבת/14 והן בגרסת הנאשם בבית המשפט, מוצבת דמותו של "שמעון גולדמינץ" כמחסום בפני נסיון לברר לאן הועברה תמורת החלקה ששילם עו"ד ברנט לנאשם בשיקים.
בת/14 מוצגת הדמות הפיקטיבית הזו כנציג של צ'ואט מתל אביב. באותו שלב, גרסת הנאשם, אותה הוא מעביר לגל כדי שימסור גרסה זו במשטרה, היא שקיים אדם בשם צ'ואט, שקיבל את תמורת המגרש באמצעות שליח בשם "שמעון גולדמינץ".
מאוחר יותר, כאשר מתברר לנאשם שבידי המשטרה ראיות כי פרשת צ'ואט היא זיוף וכי "יוסף צ'ואט" לא היה ולא נברא, מדגיש הנאשם כי יציר כפיו האחר, "שמעון גולדמינץ", נשלח על ידי גל. בשלב זה הופך הנאשם את "גולדמינץ" לעובד של גל, אם כי הוא עדיין מתיחס אליו כאל שליחו של "צ'ואט", וכחלק מתאורו, מוסיף "... אולי קצת מבטא אמריקאי קל..." (עמ' 1934 ש' 14).

4.7 לת/14 אתיחס בנפרד, אבל ראוי לציין כאן כי יש פרכה רבתי בגרסת הנאשם, כאשר הוא מנסה להסביר שת/14 משקף את גרסתו של גל.
אם אכן גל הוא הממציא והבונה של הגרסה שבת/14, והנאשם משמש לו רק "מזכיר" שרושם אותה, לא ברור מדוע צריך גל לאמר שנציגו של צ'ואט נקרא "שמעון גולדמינץ" שהרי אדם בשם זה (או בכינוי זה), עובד בקשר עם משפחת הרינג, ומשתמש בשם זה לצורך מעשי "עוקץ".
אפילו קיים אדם כזה, המועסק בשרות משפחת הרינג ושמו האמיתי שונה, כפי שגורס הנאשם וכפי שהוא שם בפיו של אלמגור, מסתכן גל סיכון משמעותי כאשר הוא מוסר למשטרה את השם הזה כשמו של מי שקיבל כספים עבור החלקה, שהרי הדבר עשוי להביא את החוקרים אל עובדי משפחת הרינג.
מה יותר פשוט מאשר לנקוב בשם שאי אפשר לקשור בינו לבין גל, למשל - חיים כהן?
כלומר, הנאשם מכשיל עצמו בפרשה זו, שכן שקר אחד שלו, בדבר מהותו של ת/14, מפריך שקר אחר שלו, בדבר קיומו של "שמעון גולדמינץ".

4.8 בידי הנאשם עלה לגייס מספר עדי שקר שיתמכו בגרסתו כי היה אדם כזה שהועסק בשירותם של האחים הרינג. האחד, אלמגור, שאישר שאדם בכנוי זה עבד אצל האחים הרינג בעסקי הונאות. אחר, דני דרורי, שמניעיו לשקר אינם ברורים, אך עדותו לא היתה ראויה לאמון והופרכה לחלוטין בחקירה הנגדית.
הנאשם הקפיד לשאול במשורה עובדים של האחים הרינג על "שמעון גולדמינץ", שמא תהיינה תשובות שליליות רבות מדי.
כך לא נשאלו עבדל קאדר ויוסי בניסתי אם הם מכירים עובד בשם זה. אחרים נשאלו (לינדה סרויה, למשל) ולא ידעו.

4.9 הנאשם מנסה לתמוך את גרסתו בדבר קיומו של "שמעון גולדמינץ" גם בעדותו של עו"ד ויקטור מנסור, שלא היה לי יסוד לפקפק במהימנותו.
עו"ד מנסור העיד בעדות הראשית כי במהלך עבודתו טיפל תקופה קצרה בתיקי הוצאה לפועל ונעזר באחד בשם "איציק" לביצוע מסירות (עמ' 541 ש' 11). הוא אומר זאת בהקשר לשאלה אם היו לו ולאלמגור עניני הוצאה לפועל משותפים.

4.10 בחקירה הנגדית ממשיך הנאשם ומפתח את החקירה מבסיס זה של "איציק" כלשהו, שאת שם משפחתו אין העד זוכר, קירח, שהיה במחיצתו של אלמגור.
הנאשם שואל "אז אולי זה אחד שקוראים לו יצחק גולדשמיט? אולי גולדמינץ?" והעד משיב "יכול להיות, אני לא זוכר" (עמ' 543 מש' 10).
וכך נמשכת החקירה:

"ש: אתה מכיר בן אדם בשם, ספציפית, בן אדם שקוראים לו שמעון גולדמינץ? או אחד שמזדהה בשם כזה?
ת: כן.
ש: איך שמעת את השם הזה? אגב, האם האיציק הזה שהוא עבד אתך, הוא עבד אתך רק במסגרת של הוצאה לפועל?
ת: היו עובדים בהוצאה לפועל, היה להם משרד בנצרת נדמה לי, לאיציק ולא יודע, ומאיר היה איתו, לא יודע מה הקשר ביניהם.
ש: לאיציק הזה היה משרד עם מישהו בנצרת?
ת: כן, כן.
ש: עם מי הוא היה שותף?
ת: אני לא יודע עם מי. הוא הסתובב עם מאיר אלמגור הרבה.
ש: האיציק הזה הוא עורך דין?
ת: לא, לא. הוא מבצע מסירות, דברים כאלה.
ש: לך היה איזה שיחה עם מאיר אלמגור, עם איציק, מאז החקירה במשטרה ב-1998 עד היום?
ת: עם מאיר אלמגור, לא. איציק פעם פגשתי אותו בבית משפט השלום בנהריה ושוחחנו.
ש: דיברתם על העניין הזה שהאשימו אותך על חתימת המסמכים או משהו?
ת: אני לא חושב שזה עלה. לא ידעתי מה
ש: מטבע הדברים אם זה היה עולה היית אומר לו.
ת: כן, אני חושב. לא זוכר שזה עלה בשיחה".
(עמ' 544 מש' 1-20).

4.11 מעדותו של עד ההגנה יצחק גולדשמידט עולה שהוא אותו "איציק" שעסק בעסקי הוצאה לפועל, והוא האיש שעו"ד מנסור הכיר תקופה קצרה כאשר עבד עם אלמגור, למעלה מעשר שנים לפני שהעיד בבית-המשפט.
מדברי עו"ד מנסור ברור שזכר את השם "איציק" ולא זכר מה שם משפחתו. גולדשמידט וגולדמינץ עלו כשמות אפשריים.
ראוי לשים לב לשיטת החקירה של הנאשם שפותח "איך שמעת את השם הזה?" ומיד עובר לשאלה אחרת.

4.12 כשבעה חודשים לאחר שנחקר עו"ד מנסור, נחקר אלמגור שנית (14.10.01). וכך שואל הנאשם (עמ' 1393 ש' 3).

"תראה, אומר לנו עו"ד מנסור כאן בבית המשפט, עמוד 544 שורות 1 עד 3 כי הוא הכיר את שמעון גולדמינץ, אולי אחד שהתחזה בשם כזה"

והוא ממשיך ומפרט.
זו הטעיה ברורה ומכוונת. ראינו שעו"ד מנסור לא נשאל על שמעון אלא על יצחק או איציק. ראינו שהשם "גולדמינץ" הוצע לעו"ד מנסור כאפשרות, יחד עם השם גולדשמידט. השם "שמעון" עלה פעם אחת, ומיד אחר כך חזר הנאשם לדבר על "איציק". עו"ד מנסור גם לא דיבר על "אחד שהתחזה בשם כזה".
בשלב זה מפנה עו"ד ליפשיץ לעדותו של עו"ד מנסור בענין זה, ובהקשר זה הערתי לפרוטוקול כי החקירה של עו"ד מנסור עסקה באחד בשם יצחק (איציק).

4.13 במהלך עדותו הראשית של הנאשם, עלה לראשונה קיומו של מסמך, בחתימתו של "שמעון גולדמינץ", המאשר שקיבל את התשלום האחרון עבור החלקה (נ/220).
במסמך, הנושא תאריך 4.1.97, מאשר לכאורה "גולדמינץ" (החתימה באותיות גדולות, עגולות וברורות, המסתימות בקשקוש מעוגל),

"... אני הח"מ מאשר כי קיבלתי היום במסעדת סטאר מיגאל אלוני סכום של 175,000 $ במזומן וזהו הסכום הסופי בגין המגרש של יוסף צ'ואט..."

בהמשך, מאשר החותם כי הופחתו כספים מהתמורה בגין עמלה וכן כי קיבל חשבונית של חברת פיל בגין אותה עמלה.
המסמך חתום גם בחתימת עד לחתימה, בערבית, ולדברי הנאשם זה מלצר במסעדה "סטאר", שם נהג הנאשם לאכול ושם נפגש עם "שמעון גולדמינץ" ומסר לו את השיקים.

4.14 פרשת נ/220 מעוררת שאלות רבות של הגיון. למשל, מדוע נמסרו השיקים הקודמים לידי "שמעון גולדמינץ" מבלי להחתים אותו על מסמך? מדוע צריך להחתים אותו דווקא על המסמך האחרון? מדוע צריך להחתים על המסמך עד, כאשר המקבל קיבל כבר שיקים קודמים, והכל על פי הוראות גל, שהוא, על פי טענת הנאשם, נציגו של צ'ואט?
איני זקוק לתשובות לשאלות אלה, שכן הדברים מופרכים על פניהם.

4.15 הנאשם טרח שלא להציג מסמך מקורי, מחשש שבדיקתו עשויה להעלות קשיים. במקום זאת הוא טוען שהמקור נמצא אצל גל, והוא מחזיק בידיו רק צילום. מדוע זקוק גל לאישור זה, כאשר הוא ששלח את "שמעון גולדמינץ" לקבל את השיקים?
המסמך נחזה כחתום, לדברי הנאשם, על ידי עומר נואטחה, המלצר במסעדת "סטאר", שלנוחותו של הנאשם, נפטר קודם להצגת המסמך בבית-המשפט.
בפרק הבא אתיחס להעלאת עדים באוב.

4.16 הנאשם נחקר חקירות ממושכות במשטרה. בשום שלב לא הציג את נ/220, שהוא מסמך חשוב התומך בגרסתו אף שהמסמך היה ברשותו. הוא גם לא סיפר על קיומו של המסמך עד להצגתו.

4.17 המסמך מאשר, כביכול, שהסכום בדולרים שולם על ידי יגאל אלוני. יגאל אלוני לא נחקר על קיומו של מסמך בכל החקירה הארוכה והממושכת של הנאשם והמסמך לא הוצג בפניו.
בהקשר זה ראוי להפנות ללוח הזמנים.
יגאל אלוני העיד פעמיים- ב-7.1.02 וב-5.12.01.
בעדות הראשונה אישר, בתשובה לשאלות הנאשם, כי נהג להפגש עם הנאשם במסעדת "סטאר" ושם גם עשה עמו עסקים (נוסף למקומות אחרים).

אלוני נשאל על ידי הנאשם אם נכחו אנשים שעה שנתן לנאשם כספים והשיב

"בדרך כלל באת לקחת את הכסף לבד, נתתי לך את הכסף בבנק, יכול להיות שהיית מלווה בעוד מישהו, אני לא יודע" (עמ' 475 ש' 1).

בהמשך אישר אלוני שיתכן שגם שילם לנאשם במסעדת סטאר.

4.18 במהלך חקירה זו וגם בחקירה הנוספת של אלוני היה המנוח עומר נואטחה בחיים (הנאשם, בעדותו ביום 10.3.02 "אחד מעדי ההגנה היותר מרכזיים שלי נפטר באופן פתאומי לפני פחות מ-3 חודשים בגיל 52, שהיה יכול להעיד על פגישות שלי עם אותו שמעון גולדמינץ" (עמ' 1947 ש' 13).
לכן לא הוצג בפני אלוני באף אחת מהופעותיו בבית-המשפט המסמך נ/220, והוא לא נחקר אם הוא מכיר את עומר נואטחה ואם אינו זוכר שזה נכח כאשר שולם הכסף לידי גולדמינץ.
מותו בטרם עת של עומר איפשר לנאשם ליצור את המסמך נ/220 ולזייף חתימתו של נואטחה בסופו.

4.19 הנאשם אינו מהסס לאמר בעדותו הראשית

"זה הצ'ק [ת/33] אגב, היחידי שיגאל אלוני אמר שהוא חושב שהוא קיבל את זה מגולדמינץ. הוא חושב שהוא קיבל את זה.
...
עו"ד ליפשיץ: הוא לא אמר את זה אבל...
מר פיכמן: יגאל אמר כאן כי יכול להיות שזה צ'ק שקיבל מגולדמינץ..." (עמ' 1938 ש' 13).

אלוני לא אמר כדבר הזה. שמו של "גולדמינץ" לא עלה באף אחת מחקירתו של יגאל אלוני, פרט לשאלות הכלליות על תשלום על ידי אלוני בנוכחות אחרים.
הנאשם, כדרכו, זורע אמירות בפרוטוקול, בידיעה שהן כוזבות, במטרה שיניבו תוצאות.

5. עדים באוב

5.1 בשלב הראשון של חקירתו של גל במשטרה, הסתמך גל על חוסר יכולתם של החוקרים לתקשר עם המתים.
במהלך המשפט, פעל הנאשם באותה דרך, משום שידע שגם לבית-המשפט אין יכולת כזו.

5.2 בגרסה הראשונה שמסר גל למשטרה (נ/10), טען שהקשר הראשוני בינו לבין צ'ואט נוצר באמצעות חבר שלו. הוא עשה זאת בהתאם להוראות הנאשם בת/14. השם של החבר לא הוכתב על ידי הנאשם, שכתב במפורש בתחילת ת/14 "'יואב' (לא נתתי שם) חבר של גל מארה"ב התקשר ואמר..." (ההדגשה הוספה).
גל, שראה צורך להתאים את גרסתו במשטרה לגרסת הנאשם כפי שהוכתבה לו בת/14, חיפש שם של חבר שלא יסבך אותו בחקירה, והעלה את שמו של יוסי חדד. כפי שעולה מנ/10 ומעדותו של גל במשטרה, נדקר חדד ומת כעשרה ימים לפני מועד מסירת ההודעה נ/10.

5.3 מערכת שיקולים דומה הביאה את הנאשם לכך, שבנסיונו להרחיק עצמו מן התמורה שקיבל עבור המגרש מידיו של עו"ד ברנט, יצר את הדמות הפיקטיבית "שמעון גולדמינץ" ועל כך הרחבתי.
כתמיכה נוספת בקיומו של "שמעון גולדמינץ" בחר הנאשם להסתמך על עד למסירת הכספים, מלצר במסעדה שבה נהג הנאשם לשבת, ואשר נפטר לבית עולמו.
הטענה שהכספים שולמו על ידי אלוני ל"גולדמינץ" בנוכחות המלצר, ש"גולדמינץ" חתם על אישור קבלת הכסף והמלצר אימת את החתימה, לא נמסרו למשטרה על ידי הנאשם בשום שלב. רק במועד נוח, לאחר שהאיש נפטר, בחר הנאשם להציג את נ/220, לפיו חתם המנוח כעד על אישור של "שמעון גולדמינץ".

VI גל הרינג

1. אישומו של גל, שינוי מעמדו והרשעתו

1.1 שותפו של הנאשם לעסקה היה גל. המחלוקת היא בשאלה מה היה תפקידו של כל אחד מן השניים.
בעוד שגל מודה בשותפות למעשי הזיוף וההונאה שיזם הנאשם, הנאשם מציג עצמו כמתווך תמים, שלא ידע שהקרקע נמכרת בעקבות מעשים פליליים.
כתב האישום המקורי הוגש נגד השניים, גל והנאשם.

1.2 מאוחר יותר הפך גל לעד מדינה, וכתב האישום הופרד.
בעקבות הפרדת כתב האישום הושג הסדר טיעון, שבו הודה גל באישומים שיוחסו לו ונגזר עליו העונש המוסכם של ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, קנס בסך 250,000 ש"ח או שנת מאסר במקומו, לתשלום תוך חמישה חודשים, וכן ששה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, שנקבעו על פי שיקול דעת בית המשפט, כמוסכם בהסדר הטיעון. בעקבות זאת העיד גל הרינג בבית המשפט.

2. עדות גל - העסקה

2.1 גל העיד שהיכרותו עם הנאשם נעשתה באמצעות אחיו, כאשר הנאשם פעל עם שותף במסגרת חברה שנקראה "פיל". באותה עת הפעילו האחים הרינג חברה בשם "הידרה", שנהגה לעשות עסקים עם "פיל".
כך נוצרה ההיכרות בין הנאשם ושותפו דאז, רפי בן שושן, לבין גל.

2.2 על פי גרסתו של גל, הגיע הנאשם למשרדו והציע לו עסקה למכירת מגרש. לדברי גל, כיוון שלא הבין דבר בענייני מקרקעין, ביקש לברר פרטים והנאשם הסביר לו "... שמדובר במכירת מגרש של אדם שאיננו, שנספה בשואה, ובעצם הולכים לגנוב את המגרש." (עמ' 69 מש' 32).

2.3 בהמשך הבהיר גל, שהנאשם אמר לו שיש צורך שעו"ד ייצג, פיקטיבית, אותו אדם שנספה בשואה. הנאשם הציע שהתפקיד יעשה על ידי עורך הדין אהרון מרגלית, שעבד לדברי גל תקופה ארוכה במשרדו של גל, והיה אז עדיין בקשר עמו, אף שחדל לעבוד אצלו.
עוד העיד גל שהנאשם ידע שלאחר שעו"ד מרגלית חדל לשבת במשרד, ישב שם עו"ד גרי ברטקוב. גל הבהיר לנאשם שחדל לעבוד עם עו"ד מרגלית וכי זה "... לא יכנס לספור הזה" (עמ' 70 ש' 9). הנאשם שאל מה בקשר לגרי ברטקוב, וגל השיב שהוא לא יערב את ברטקוב בסיפור וכי ברטקוב לא יסכים.

2.4 הנאשם אמר שגל יטפל בנושא הניירת ואילו הוא, הנאשם, ידאג "לבשל" את הכל. עוד אמר הנאשם לגל שהוא, הנאשם, יטפל בכל

"... עבודת המרמה, זיוף, הכנת המסמכים, חלק גדול הוא יכין וחלק אחר אני אעשה בשלוב איתו שהוא ידריך אותי ..." (שם, מש' 12).

לדברי גל, הראה לו כבר אז הנאשם צילומים של שתי תעודות הפטירה ושל שני דרכונים. גל הוסיף שאחד מצילומי הדרכונים שראה היה של אותו יוסף צ'ואט, בנם (הפיקטיבי) של הזוג שבגינם הוצאו תעודות הפטירה, והבעל היה רשום כבעלים של המגרש. צילומי הדרכון האחר היו בשם אלן פרידל.

2.5 עוד אמר גל שבאותה פגישה הציג בפניו הנאשם דף, כפי שהעד הבין לאחר מכן, זהו נסח מקרקעין של המגרש. הנאשם אמר שהוא יוכל למכור את המגרש

"... בקלי קלות כי הוא באיזור מבוקש בחיפה." (עמ' 71 מש' 26).

לדברי גל, לא דובר באותו שלב על חלקו של גל בתמורה, וגל ראה בכך

"... הצגת תכלית של דובי [הנאשם] להרשים אותי בהתמצאות שלו בנושא של המקרקעין ועד כמה קל לגנוב את המגרש ..." (שם, מש' 30).


2.6 גל העיד עוד, שבפגישה שהתקימה תוך יום או ימים ספורים לאחר מכן, הציע הנאשם ששניהם יהיו מיופי הכח למכירת המגרש, וכי גל יעסוק בהכנת הניירת המשפטית הכוללת בקשה לצו ירושה, בעוד שהנאשם יעסוק במכירה בפועל. אז דובר על כך שחלקו של גל יהיה כ- 10,000$.

2.7 בעקבות זאת החלו השניים בהכנת הניירות. גל הכין במחשב במשרדו טפסים, על פי דוגמאות שהביא לו הנאשם, לבקשה לצו ירושה.
לדברי גל, נעזר הנאשם במילוי הפרטים במסמכים שהיו בתיק שעמו.
גל זיהה במוצג ת/9, תיק העזבונות 2433/96 בבית המשפט המחוזי בחיפה, מסמכים שהודפסו על ידו במשרדו באותה עת, והם בקשת צו הירושה (מסמך מס' 4), התצהיר, שנחזה כחתום על ידי אחד אלן פרידל, וצו הירושה שהוכן לחתימה ונחתם על ידי הרשם ביום 11.10.96.

2.8 לדברי גל, בשעת הכנת החומר ביקש הנאשם להוסיף את שמו של עו"ד ברטקוב כמאשר החתימות. גל סירב, ואמר שהוא ידאג ששמו של עו"ד אחר יופיע שם.
לאחר אותה פגישה, החליט גל לפנות למאיר אלמגור, כדי שזה "יפתור" את בעית עורך הדין.
היכרותו של גל עם אלמגור היתה רבת שנים. גל ידע שאלמגור מתעסק "במעשי נוכלויות", ובתקופה מסוימת היו השניים שותפים בחברה להלוואות. עוד הוסיף גל שבידי אלמגור היה מסמך שלפיו הוא פסול דין, והוא התגאה שעקב כך אי אפשר להעמיד אותו לדין.

2.9 לדברי גל, הציע לאלמגור "כמה אלפי דולרים", ובתמורה אמור היה אלמגור להשיג חתימה וחותמת של עו"ד ולהגיש את החומר לבית המשפט. אלמגור הסכים, וגל דיווח על כך לנאשם.
אלמגור מסר לגל את פרטיו של עו"ד ויקטור מנסור, והמסמכים הושלמו במחשב. אלמגור הגיע למשרד, הוציא חותמת של עו"ד ויקטור מנסור והטביעה על עותקים של הבקשה ושל התצהירים. לדברי גל, גם החתימות הנחזות להיות של עו"ד מנסור, נחתמו על ידי אלמגור.

2.10 כאשר הגיע הנאשם למשרדו של גל, הוצג בפניו החומר. הנאשם צירף את תעודות הפטירה וחתם בעצמו בחתימות הנחזות להיות של אלן פרידל ושל צ'ואט בתצהיריהם, וגם חתימת צ'ואט על יפויי הכח.
כאשר הוכן כל החומר, מסר אותו גל לידי אלמגור וזה החזיר לו את המסמכים לאחר מכן, כשהם נושאים מדבקות של בית המשפט וחותמות. האגרה בגין הגשת הבקשה לבית המשפט שולמה על ידי אלמגור וגל הבטיח לו שיחזיר לו את הסכום.

2.11 משלב זה ואילך, המשיך הנאשם, לדברי גל, לטפל בכל הקשור לקרקע. גל שמע מפיו של הנאשם לאחר זמן כי נמצא לקוח. הנאשם וגל נסעו למסעדה בקרית חיים ופגשו שם את בני ברנע, שאותו לא הכיר גל קודם לכן ואשר לגביו אמר הנאשם לגל כי הוא מתווך. לדברי גל, לא שם לב לתוכן השיחה בין השניים.
לאחר אותה פגישה התקשר הנאשם לגל ואמר שיש צורך לקבוע פגישה כי נמצא לקוח, ובפגישה ישתתף גם המתווך. גל הציע שיבואו למשרדו. הנאשם הודיע לו שהלקוח הוא בן שאול. לבקשת הנאשם, הוכן זכרון דברים, שכלל את שמו של עו"ד ברטקוב (ת/10).

2.12 לדברי גל, המפגש נערך במשרדו, אם כי הוא עסק בעניניו ולא התענין בתוכן השיחה. חוסר המעורבות של גל במו"מ אושר על ידי עו"ד ברנט שהעיד שגל "נראה משועמם". זכרון הדברים הוכן במשרדו של גל על פי הוראות הנאשם. שמו של עו"ד ברטקוב הוסף לזכרון הדברים.
גל מסר את זכרון הדברים לנאשם. לאחר מכן התקיימה הפגישה ואז חתם על זכרון הדברים. עוד אישר גל כי גם את זכרון הדברים ת/11 הכין במשרדו כאשר הנאשם הדריך אותו כיצד לעשות זאת.

2.13 עוד העיד גל שבינו לבין הנאשם סוכם שהנאשם יאתר אדם שיתחזה לצ'ואט, וכדי שלא יאתרו אותו, יסתובב, כביכול, בעולם. לדברי גל, הופיע יום אחד במשרדו הנאשם עם אדם נוסף שהיה לו מבטא אנגלו-סקסי וידע פרטים על העסקה, אם כי גל אינו יודע מה שמו.
בדיעבד אנו יודעים כי אותו אדם היה יוסף גולדנברג, מכרו של הנאשם המתגורר בארה"ב מזה שנים, ששיתף פעולה עם הנאשם בעבר.

2.14 עוד העיד גל כי בשלב מסוים הכין, על פי הוראותיו של הנאשם, מכתב שחרור בחתימת ויקטור מנסור. לאחר מכן הזמין את מאיר אלמגור, וזה הטביע את חותמתו של מנסור וחתם חתימה הנחזית להיות חתימתו (ת/12).
גל העיד עוד על החתימה על החוזה, אליו זומן על ידי הנאשם, שהורה לו להגיע למשרדו של רו"ח מרגלית. גל המתין בחדר הישיבות ולאחר מכן עלה יחד עם הנאשם למשרדו של ברנט וחתם על זכרון הדברים ת/3.
לדבריו, לאחר החתימה, עזב את המקום והנאשם נותר שם.

2.15 גל העיד כי בעת הכנת יפוי הכח הבלתי חוזר, הגיע הנאשם עם תיק "ג'יימס בונד", במקום עם תיק מסמכים שהחזיק, בדרך כלל, מתחת לבית השחי. בתיק ה"ג'ימס בונד" היו טפסים וכן הסרטים האדומים שהוספו ליפוי הכח שבת/13. כמו כן היתה לנאשם בתיק חותמת, והוא הטביע אותה. לדברי גל, ירדו למכוניתו של הנאשם וזה פתח את תא המטען ושם היה תיק "ג'יימס בונד" נוסף, ובתוכו חותמות נוספות, ובכללן חותם לחץ, אותו הטביע על המסמך הקונסולרי.

2.16 לדברי גל, אף שנהג להפגש עם הנאשם לעתים קרובות, עלה נושא החלקה לעתים רחוקות, והנאשם נהג לומר שהענין בטיפול מבלי לרדת לפרטים. עוד אמר הנאשם לגל באחת ההזדמנויות, שיש מנהלת חדשה או פקידה חדשה במס שבח והיא מערימה קשיים.
בשלב מסוים סיפר הנאשם לגל כבדרך אגב, שעו"ד ברנט נחקר על פרשת המגרש.
משלב זה ואילך, החל גל להדחיק את הפרשה ולא שאל עליה יותר, אבל המשיך להתחמק ממאיר אלמגור, שנהג להגיע כדי לבקש כסף.

3. תאום הגרסות

3.1 לאחר קריסתה של חברת "פיל" של הנאשם, סייע גל להבריח את הנאשם "לצימר" במושב ארבל.
לדברי גל, התקשרה אליו יום אחד אשתו של הנאשם ואמרה לו שהנאשם נעצר ונמצא בתחנת זבולון. לגל לא נמסרה עילת המעצר, והוא היה משוכנע שהדבר קשור לחברת "פיל". הוא הזעיק את עו"ד ברטקוב והם נסעו יחד למשטרה. כאשר הגיעו לשם פגשו את שאול, אחיו של הנאשם, ולאחר מכן את עו"ד יוסף רענן, שייצג את הנאשם.

3.2 יומיים לאחר מכן, התקשר שאול לגל וביקש מפגש דחוף. השניים קבעו להיפגש ליד משרדו של גל, אבל בפגישה הציע גל להתרחק מן המשרד, וכך קיימו את הפגישה במכוניתו של גל במקום אחר. שאול שאל את גל אם הוא יודע על פרשת דרך הים ואמר לו שהנאשם נעצר בענין זה. שאול אמר לגל כי הנאשם מסר, באמצעות עו"ד רענן, כי אם יחקר גל, עליו לומר לחוקריו, שחבר מחו"ל הפנה אליו מכר שרצה למכור קרקע. גל הפנה את המכר לנאשם והנאשם טיפל בכך. עוד הציע שאול בשמו של הנאשם, שגל יסתתר.

3.3 גל חזר הביתה, אסף מספר חפצים ונסע לכיוון נתניה, שם פגש ידיד והתארח אצלו. לדברי גל, שמר על קשר עם שאול ועם אשתו של הנאשם, ושמע מהם שמעצרו של הנאשם הוארך.
גל המשיך לתל אביב והתגורר בבתי מלון שונים.

3.4 לאחר שהנאשם שוחרר ממעצרו למעצר בית, יצר שאול קשר עם גל, שהחזיק בידיו מכשיר טלפון סלולרי (לא שלו), ומסר לו על דרך בה ניתן להתקשר למכשיר טלפון בטוח של הנאשם. בשיחות ביניהם חזר הנאשם ואמר לגל לדבוק במשטרה באותה גרסה שהציע הנאשם קודם לכן.

3.5 לדברי גל, היה "לחוץ". לפיכך, הסכים עם הנאשם שזה יעביר לגל הוראות בכתב. סוכם שגל ידאג לכך ששליח יגיע לבית הנאשם, כביכול כדי לבצע מסירה אישית. אותו שליח יקבל עבור גל את ההוראות. רן, אחיו של גל, שלח לנאשם שליח, ולמחרת מסר רן לגל את מכתבו של הנאשם, ת/14.
גל קיים שיחות נוספות עם הנאשם, ובהן סוכם שיצמד לכתוב במכתב.

3.6 גל נשאל בדבר השם "שמעון גולדמינץ", המופיע במסמך ת/14 כמי ששימש נציג של צ'ואט בתל אביב, אליו העביר הנאשם את הכסף וגל השיב שאין הוא יודע מי האיש (עמ' 83 ש' 17).

3.7 בשיחות שקיים גל עם הנאשם, הבהיר לו הנאשם שעליו לאתר לעצמו חבר, אותו "יואב". גל החליט ש"יואב" יהיה חבר שנרצח זמן קצר קודם לכן, ששמו יוסי חדד, והוא החליט שזו תהיה הגרסה שימסור למשטרה, שכן היא אינה ניתנת לבירור מחמת הרצחו של חדד. גל עזב את מקום המסתור בתל אביב וחזר לחיפה. הנאשם אמר לגל שיעביר אליו את המסמכים הנוגעים לערר שהגיש הנאשם על מעצרו. מסמכים אלו הגיעו בפקס ממשרדו של עו"ד רענן למשרדו של עו"ד ברטקוב, שבאותו שלב עזב את משרדו של גל.

4. חקירת גל במשטרה

4.1 משנודע לגל שהמשטרה מחפשת אותו, הסגיר עצמו. במשטרה מסר תחילה את הגרסה שקיבל מן הנאשם.
בחקירה הראשית הוצגו בפני גל מסמכים שהועברו, ובכללם המסמך ת/19, הוא המכתב הנחזה כחתום על ידי "ג'וזף צואט" ומופנה לגל ולנאשם, וכן המסמכים שנשלחו לכאורה מקמרון. גל השיב שלא ראה מסמכים אלה. גל הכחיש שראה אי פעם את השיקים שנמסרו לנאשם על ידי עו"ד ברנט בקשר לעסקה.

4.2 גל מסר גרסה ראשונה, שתאמה בקוים כללים את מה שהוכתב לו על ידי הנאשם בת/14. לאחר מכן סירב להשיב לשאלות כל עוד לא יפגש עם עו"ד. לאחר שנפגש, השיב בהתחמקות.
רק ביום 16.6.99 מסר גל גרסה מלאה, וזאת בעקבות חתימה על מסמך הסדר טיעון בינו לבין פרקליטות המחוז.

5. גל הרינג - אופיו ועברו

5.1 מלאכת חקירתו הנגדית של גל חולקה בין שני הסניגורים שיצגו אז את הנאשם, עורכי הדין רוטפלד ופישהנדלר. כצפוי ביחס לחקירת עד מדינה המפליל את הנאשם, היתה החקירה הנגדית ארוכה, מקיפה ומעמיקה, בעיקרה עמד גל על גרסתו בעדות הראשית.

5.2 לאחר שהשלים גל את עדותו בבית המשפט, ביקש הנאשם, יותר מפעם אחת, לזמן אותו שוב, כדי לחקור אותו בנושאים שבהם סבר שהוא זכאי לעשות כן.
דחיתי את בקשותיו בענין זה.

5.3 לא היה צל של ספק, מן הרגע שבו הודה גל בחלקו בעבירות, והדברים יתבארו גם ביחס לענינים אחרים שלו, שגל הוא עבריין.
גל לא התנער מדברים שיוחסו לענין אופיו ומעלליו בעבר. הוא הודה שלא אמר אמת בחלק מהודעותיו. בין השאר אמר בחקירה נגדית

"גם אני עשיתי מעשים שאני אפילו מתבייש לדבר עליהם היום, אמת ויציב. עשיתי מעשי נוכלות, מעשים שפלים, אבל זה לא שייך לזה שאני אומר פה את האמת." (עמ' 140 מש' 1).

5.4 בכל תיק שבו מעידים עדי מדינה או עדים אחרים שדרך חייהם אינה נורמטיבית, מתעוררות שאלות המהימנות ביחס לעדים אלה. במשפט זה, שבו מעורבים רבים שהם "אנשי שוליים" וחמור מכך, הבעיה התעוררה בכל חומרתה.
במקרה זה ראוי להביא דברים שכתבה השופטת ' כהן-שטרסברג בע"פ 2014, 2015/94 טלאל סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624:

"יש ומטבע הדברים העדים המעידים בבית המשפט בעיקר במשפטים פליליים קורצו מאותו חומר ממנו קורצו הנאשמים עצמם שלא אחת באים מרקע עברייני עשיר, כשקופת שרצים תלויה להם מאחוריהם.
לא אחת גילה בית משפט זה דעתו לפיה אין לפסול עדותו של עד אך ורק משום סתירות פנימיות שבה ומשום התפתלויות של העד המסתיר חלק מן האמת ומעוות חלק אחר ממנה. לעדים כאלה מניעים אישיים שונים לומר את אשר הם אומרים, ואין הם מונחים על ידי אותן נורמות המשמשות את אלה הדוברים אמת לאשורה. זהות העדים היא פרי המציאות ועלינו לקבלם כמות שהם.

לעתים הם שותפים לעבירה או עדי מדינה וגם אם אינם כאלה, יש להם לא פעם מה להסתיר, ממה לחשוש, או למה לקוות אם ישתפו פעולה. לפיכך על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על מנת למיין את דבריהם, לבדוק בזהירות יתר כל שנאמר על ידם, תוך התרשמות חזותית מהעדים עצמם, מאופן מסירת עדותם, מדרך מתן תשובותיהם, ומתוך בדיקת דבריהם על רקע הראיות האחרות המובאות בפני בית המשפט תוך לקיחה בחשבון שהמניעים למסירת הדברים הנאמרים על ידם אינם מונחים דווקא על ידי עקרונות האמת והיושר (ראה: ע"פ 476/79 (המ' 658/80) בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 794, בין ב' ל-ג'; ע"פ 689/82 מאירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 322, 327 מול ז')".

5.5 העובדה שגל בחר להעלים את חלקו של אלמגור בחלק מהודעותיו במשטרה (עד להודעה האחרונה), מנוצלת בידי הנאשם לתמוך בטענתו שיוזם העסקה היה גל, וכי העלמת חלקו של אלמגור בפרשה נועדה ליחס לנאשם דברים שעשה אלמגור לבקשת גל.

5.6 גל עמד על דעתו שהסיבות להעלמתו של אלמגור מחלק מהודעותיו היו שפחד מאלמגור וחשש לחשוף אותו. לדבריו, חש שאלמגור עשה לו טובה ולא רצה להפליל אותו. הוא גם חשש שכאשר יתפס אלמגור, תמצא בידיו החותמת של עו"ד ויקטור מנסור, ואז עשויים לשייך לגל מעשים שאין הוא קשור אליהם (מעמ' 135).

5.7 אחד השמות שחזר ועלה במשפט הוא של אריה עמוס. גל אמר שהבין מן הנאשם כי עמוס הוא שותפו של הנאשם בעסקה, או קשור לעסקה בדרך כלשהי.
הסניגוריה ביקשה לייחס את הקשר עם אותו אריה עמוס דווקא לגל. במהלך החקירה הנגדית ביקש הסניגור לבדוק את הטלפון הסלולרי של גל כדי לראות אם מצוי בזכרון מספר הטלפון של אריה עמוס. המכשיר נבדק ולא נמצא המספר.

5.8 במהלך החקירה הנגדית סיפר גל, ביוזמתו, על נסיעתו עם עו"ד נפתלי נשר. בשבתם במסעדה או בהיותם בדרך, סיפר גל לנשר על כך שהוא הולך לעשות את העסקה עם הנאשם. לדברי גל, הזהיר אותו עו"ד נשר שלא לעשות את העסקה עם הנאשם.


תוכן השיחה אושר על ידי עו"ד נשר, אם כי מדבריו של עו"ד נשר עלה שגל הזכיר את הנאשם, אבל אמר שהוא עצמו הולך לעשות עסקות במקרקעין (עמ' 180). לדברי נשר, סיפר לו גל שהוא והנאשם "הולכים לגנוב קרקע", אולם עו"ד נשר עצר אותו ולא הסכים לשמוע אותו.
לענין זה אתיחס בהמשך, בפרק בענינו של עו"ד נשר.

5.9 תופעה נוספת בחקירה הנגדית של גל, היא זהירותו שלא לומר דברים שניתן יהיה להפריכם, וזאת בעיקר בכל הנוגע לנושאים צדדיים ורחוקים, הנובעים לעסקיו ולהתעסקויותיו בעבר. זה המקום להעיר שאף שאחד ההסברים שנתן גל בכך שהחליט לשתף פעולה עם המשטרה ולהיות לעד מדינה, הוא שהגיע ל"פרשת המים", כפי שהגדיר זאת, והחליט לעלות על דרך הישר, לא שוכנעתי בכך.

5.10 גל והנאשם מצאו עצמם נאשמים בפרשת זיופים והונאה. ההצעה להסכים להסדר טעון, הכולל עדות נגד הנאשם, הוצעה לגל, ולא לנאשם, כיוון שהחוקרים ראו בנאשם את המוח המתכנן והמבצע, כפי שאכן היה. גל החליט שחומר הראיות מספיק כדי להרשיעו, וכי כדאי לו להפטר מן האישום בעונש מופחת. מבחינה זו איני רואה הבדל בין גל והנאשם, פרט לכך שהנאשם מוכשר ומתוחכם מאשר גל. גם הנאשם ער לכך, ולכן הוא מיס את התכנון לרן, אחיו של גל.

5.11 נושא נוסף שעלה בהרחבה רבה בחקירה הנגדית הוא פרשת עסקי משפחת הרינג, בהם היו מעורבים גל, אחיו רן והאם, והם פעלו במסגרת חברות רבות הקשורות זו בזו.
הוגשו מסמכים רבים של החברות וכן פרוטוקולים והחלטות של בתי משפט בעניניים בהם נדונו חברות אלה ובני משפחת הרינג.
אם ביקש הנאשם להצביע על כך שגל עוסק בעסקים מפוקפקים, לא היה צורך בהגשת החומר, כיוון שגל אישר עובדה זו יותר מפעם אחת. עם זאת, עולה מן החומר אישור לטענתו של גל, בניגוד לטענת הנאשם, שבשום שלב לא היה גל מעורב בעסקי מקרקעין, ועסקיו היו בנושאים אחרים.

5.12 עוד עלתה בחקירה הנגדית פרשת הקשרים בין גל לבין עורכי דין שעבדו עמו או בשרותו, לרבות הטענה שגל נהג לזייף את חתימותיהם של עורכי הדין שעמדו בקשר עם משרדו.
הנאשם זימן את לינדה סרויה, פקידה לשעבר במשרדו של גל, ששמחה לאשר לנאשם כי גל נהג לזייף חתימות של עורכי הדין.
בחקירה נגדית חזרה בה ואמרה שלא ראתה את גל מזייף חתימות, והיא שבה ו וחזרה על כך בשאלה מסכמת שהצגתי לה בסיום החקירה.

5.13 גל עמד על דעתו שמעולם לא חתם בשמו של עו"ד, והמסמכים נחתמו תמיד על ידי עורכי הדין. גם לגבי מסמך מסוים שהוצג בפניו (נ/45), מכתב של עו"ד מרגלית, אמר גל שהוא מעולם לא חתם על המכתב, אם כי עו"ד מרגלית הכחיש שאי פעם חתם על מכתב זה. לדברי גל, עו"ד מרגלית חזר בו ואישר שחתם על המכתב.
בפרק נפרד אני מתיחס לעדותו של עו"ד מרגלית. אקדים כי איני מוכן לקבוע, על יסוד עדותו של עו"ד מרגלית, כי חתימותיו זויפו והוכח לפחות במקרה אחד, כי טענתו אינה נכונה.

5.14 איני יכול להמנע מלשאול איך מתישבת דמותו של גל, כפי שהיא מוצגת על ידי הנאשם, כאדם שאינו מהסס להשתמש בחותמות של עורכי דין ולחתום בשמם על מסמכים, עם אותו גל, שמגייס את אלמגור לצורך זיוף חתימתו של עו"ד ויקטור מנסור? מדוע זקוק גל "הזייפן" לאדם אחר שיחתום על המסמכים כעורך דין.
הנאשם ער לקושי זה, ולכן הדריך את אלמגור להעיד שהוא לא זייף את החתימה ולא השיג את החותמת של עו"ד מנסור.

5.15 עוד הוצג בחקירה החוזרת פלט שיחות מטלפון סלולרי שהיה בשימושו של רן, שלדברי גל, הוא עצמו עשה בו שימוש. סמוך ל-15.10.98 מופיע רישום שיחה (או שיחות) מטלפון זה לטלפון סלולרי שהיה ברשותו של שאול, אחיו של הנאשם. לדברי גל, השיחה נסבה רק על הפרשיה המשותפת שבמשפט, שכן לא היו לשניים נושאים אחרים.
בנושא זה אני מקבל את גרסתו של גל, והיא נתמכת בפרשת המסמך ת/14, שאליו אני מתיחס בהרחבה במקום אחר.


5.16 סיוע נוסף לעדותו של גל נמצא בשקריו של הנאשם.
השקרים מתיחסים לענינים המהותיים במשפט זה, הם ברורים, הם מוכחים מעדויות אחרות, לא רק של גל, והם נאמרו בכוונת זדון.
בכך מתמלאים התנאים לשימוש בשקרי נאשם כסיוע (דנ"פ 4342/97, 4530 מדינת ישראל נ' אל-עביד; אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 736).

VII גרסת הנאשם

1. הודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה (ת/75) היא היחידה מתקופת מעצרו וחקירתו הראשונה, בה התיחס לעסקה ולא שמר על זכות השתיקה, כפי שעשה לאחר מכן.
בהודעה זו טען תחילה כי אינו זוכר פרטים על אדם בשם יוסף צ'ואט. הוא ביקש שהות לרענן זכרונו, ולאחר הפסקה של 10 דקות השיב

"אם אינני טועה מדובר בעסקת מקרקעין מלפני מספר שנים, נדמה לי בדרך הים בחיפה בה היה הקונה מיוצג ע"י עורך דין רון משהו נדמה לי ברנט... והקונה היה בן משה או בן שאול ואני תיווכתי בעסקה" (גליון 6 מש' 142).

2. מכאן ואילך מסר הנאשם את גרסתו, ושם מופיעה לראשונה הגרסה לפיה ברנט היה בקשר ישיר עם צ'ואט, שביקש להעביר את כספי העסקה לאדם

"... נדמה לי ששמו שמעון. אני קיבלתי מברנט שיקים עבור העסקה, העברתי לשמעון שהיה ישראלי שייצג את צ'ואט בישראל ולמיטב זכרוני החלק הארי של הכסף שולם ע"י הרוכש ישירות לצ'ואט בחו"ל" (שם, מש' 164).

ודוק, בשלב זה אין לשמעון שם משפחה עדין. האם קיוה הנאשם למצוא אדם בשר ודם (שמעון איטח?) שיסכים למלא את התפקיד?
אין לי תשובה לכך.

3. העדות הראשית של הנאשם מתחילה בקורות חייו והסברים על השתלשלות החקירה, כדי לתרץ תמיהות שעולות בעקבות ההודעה. רק בשלב מאוחר למדי של העדות, לאחר כל הסיפור המפורט של החקירות, מעיד הנאשם על העסקה.

4. העדות בבית המשפט מפורטת יותר מאשר ההודעה במשטרה (ת/75). למשל, בהודעה בגליון 6 הוא מתאר את פניית גל הרינג במישרין אליו ולא מזכיר כלל את שמעון איטח, ואילו בעדות בבית המשפט (עמ' 1925), הוא מעיד ששמעון איטח פגש אותו והודיע לו שגל הרינג רוצה להפגש בקשר למגרש.

5. בשלב זה היה הנאשם משוכנע ששמעון איטח יתמוך בו, ולפיכך נתן לו תפקיד ראשי. כך העיד כי התקימה פגישה במשרדו של גל בנוכחות שמעון איטח, ושם סיפר גל על חבר שלו בשם יואב שגר בארה"ב ולחבר יש מכר שלאביו מגרש בארץ וכו'.
הנאשם צירף את שמעון איטח לאותה פגישה, הן כמי שתיווך בין הנאשם לבין גל, שכן הנאשם, לדבריו בבית המשפט, לא הכיר כלל את גל אלא רק את רן. מכאן ברורה חשיבות עדותו של שמעון איטח כדי שתתמוך בגרסתו של הנאשם. מכאן ברורה התעקשותו של הנאשם עד לשלבים האחרונים במשפט להעיד את שמעון איטח, שיושב בספרד. לענין זה גם נקבע חיקור דין בספרד, אולם בוטל לבקשת הנאשם.

6. הבה נפנה לת/75, ההודעה היחידה בה מספר הנאשם לחוקריו על החלקה.
הוא אינו מזכיר את שמעון איטח כמי שהפנה את גל אליו וכמי שנכח בפגישה עם גל. יתרה מזאת, כאשר נחקר גל חקירה נגדית ממושכת ומפורטת, לא הוצגה בפניו הגרסה כי שמעון איטח תיווך בינו לבין הנאשם ביחס לחלקה, וכי שמעון איטח אף נכח בפגישה הראשונה בין גל לבין הנאשם בה הוסכם, לגירסת הנאשם, לפעול למכירת החלקה. כל זאת אף ששמו של איטח עלה, אולם בהקשר לגרסת אלמגור, לפיה גל ואיטח פעלו יחד בעסקת מקרקעין אחרת.
המסקנה העולה מכך היא שקו ההגנה השתנה על פי הנחותיו של הנאשם אם יוכל להעזר בשמעון איטח. תחילה לא היה בטוח בכך, אח"כ השתכנע שאיטח יעזור, ואז "ניפח" את תפקידו ולבסוף ויתר עליו.

7. הנאשם טוען כי דרישתו לדמי תיווך בסך 20,000 ש"ח מצביעה על היותו מתווך בלבד.
איני רואה בכך ראיה.
בן שאול, שעדותו מהימנה עלי, העיד שלא סוכם על דמי תיווך. בפגישה הראשונה אמר לו הנאשם שהוא

"... הולך להרוויח הרבה מאוד מהעסקה הזו 'לחתוך קופון' כלשונו" (ע' 24 ש' 4).

אחר כך אמר הנאשם לבן שאול

"... שהוא הולך לגזור קופון גדול מהעסקה וזה לא ממני. אבל לאחר שנגמרה העסקה, פנה אלי בני ברנע..." (עמ' 27 מש' 22).

לדברי בן שאול, דרישת דמי התיווך באה בהפתעה, ולא עלתה בשלב מוקדם.

8. אם הנאשם פועל רק כמתווך תמים, הזכאי לדמי תיווך מן הקונה, חזקה עליו שיציג עצמו כמתווך בפני הקונה בן שאול, ולא כיזם העומד להרוויח הרבה ו"יגזור קופון". חזקה עליו שיבהיר לבן שאול כי הוא מצפה לקבל גם מן הקונה דמי תיווך.
דרישת דמי התיווך נועדה לתת בידי הנאשם תמורה נוספת, כדרכם של סוחרים ממולחים, שלאחר שהסכים הקונה לתמורה, הם מנסים להוציא ממנו תוספת. אין בה ראיה לתפקידו בפרשה.

VIII ת/14 - תדריך לנחקר

1. המסמך והגרסות למסירתו

1.1 המסמך ת/14 כתוב בכתב ידו של הנאשם, ונתפס על ידי המשטרה.
לא היתה מחלוקת שהמסמך נכתב בכתב ידו של הנאשם. ראוי להביא את תוכנו של המסמך במלואו:

"'יואב' (לא נתתי שם) חבר של גל מארה"ב התקשר ואמר לו שיש לו מכר שרוצה למכור מגרש שירש מאביו בארץ.

גל אמר לחבר שהוא לא מבין במגרשים אבל יכול להפנות הנושא לחבר שלו דב פיכמן .
החבר מסר את פרטי המגרש לגל שהעבירם לפיכמן.
פיכמן בדק ואמר לגל שהמגרש שווה בערך+- 500,000 $ ושלצורך המכירה החבר צריך להגיד למכר לשלוח יפוי כח ולדאוג באמצעות עורך דין להגיש בקשה לצו ירושה בבימ"ש בארץ וכאשר יש לו את כל המסמכים להעביר לגל שיעבירם לפיכמן ע"מ למכור המגרש.
אחרי מספר חודשים שלח המכר יוסף צ'ואט את המסמכים למשרד של גל וזה העבירם לפיכמן וביצע את העסקה.
כאשר צו'אט (המכר) צלצל לגל פעם אחת מחו"ל הוא אמר לו להתקשר ישר לפיכמן כי פיכמן מטפל במכירה.
פיכמן ביצע את העסקה עם עו"ד רון ברנט ולקוחו.
הזכרון דברים נחתם במשרד של גל ואח"כ כל הטיפול המשיך בין פיכמן לבין עו"ד ברנט.
לפיכמן נשאר שכ"ט של כ 20,000 $ + -. פיכמן נתן לי חלק - לא זוכר כמה. הוצאתי חשבונית!
גל ופיכמן לא מכירים את עו"ד ויקטור מנסור שטיפל עבור צ'ואט בהתחלה בצו הירושה. זה נעשה כנראה ישירות בין צ'ואט לבין עו"ד מנסור.
פיכמן דיווח לי מידי פעם על הקורה בעסקה.
למיטב זיכרוני זה היה ברוטו 550 אלף $.
מתוך סכום זה שולם הרבה מיסים - לא יודע כמה.
שולם שכ"ט לעו"ד ברנט - לא יודע כמה.
שולם שכ"ט לאחד שהביא ותיווך בעסקה שמו ברנע בני - לא יודע כמה.
פיכמן העביר את הכסף שקיבל בארץ מע"ד [כך במקור] ברנט לנציג של צ'ואט בת"א ששמו שמעון גולדמינץ וזה נתן לפיכמן בסוף את שכר הטרחה שלו
20,000 $ +-.
רוב הכסף שולם ע"י עו"ד ברנט לצ'ואט - לא יודע כמה.
מכיר את פיכמן כ- 5-4 שנים. אחי והוא בתחום דומה.
לא עשיתי שום פעולה עם עו"ד ויקטור מנסור.
המסמכים הגיעו מחו"ל במעטפה אחרי כמה חודשים - לא זוכר כמה".

1.2 למסמך ת/14 חשיבות, לא רק בנוסחו, ממנו ניתן ללמוד על כך שהנאשם הוא שבנה את הגרסה שנועדה לאוזני החוקרים, אלא גם לגבי עתוי כתיבתו, שכן על פי גרסת התביעה, נכתב המסמך והועבר על ידי הנאשם לגל, כאשר היה הנאשם בחלופת מעצר, שכללה איסור של יצירת קשר כלשהו עם המעורבים בפרשה, ויש במסירת המסמך הפרת הוראה חוקית והדחה בחקירה.
כיוון שת/14 הוא אחד המסמכים המכשילים את הנאשם, הוא נקט בכל מאמץ להתגבר על הקושי שבמסמך. הנאשם ראה צורך, מצד אחד, להסביר מה שלח במעטפה מביתו, ומצד שני, להסביר מדוע כתב את המסמך.

1.3 על פי גרסתו של גל, קיבל משאול, אחיו של הנאשם, מספר טלפון במכשיר מירס שהיה ברשות הנאשם, ובאמצעותו יכול היה ליצור עם הנאשם קשר לאחר שהנאשם שוחרר מחלופת מעצר.
בשיחות הטלפון שקיימו השניים ביניהם, כולל שיחות שאותן יזם הנאשם, מסר הנאשם לגל את הגרסה שאותה על גל למסור במשטרה. גל היה, לדבריו, "מאוד לחוץ" ולכן הוסכם שיקבל את הגרסה בכתב מן הנאשם. סוכם שגל ידאג ששליח יגיע לביתו של הנאשם, כביכול לביצוע מסירה אישית, ויקבל מהנאשם את המסמך האמור, וכך נעשה.
השליח, יוסי גוטמן, נשלח על ידי רן הרינג לבית הנאשם ולמחרת מסר רן לגל את המכתב
ת/14.

1.4 הנאשם אינו כופר בכך שהגיע לביתו שליח ומסר לו חומר, אלא שהוא מציג גרסה שונה ביחס לשלושה מרכיבים עיקריים:
הזמן - על פי גרסת הנאשם, לא קרה האירוע בשעה שהיה בחלופת מעצר ונאסר עליו ליצור קשר, אלא מאוחר יותר, בפגישה עם הנאשם במסעדה.
התוכן - בעוד שגל טוען שהמכתב הוא הוראות של הנאשם מה על גל לומר במשטרה, אומר הנאשם כי התוכן של ת/14 הוא "סיפור המעשה", הכוונה לגרסה שהציג הנאשם בחקירתו במשטרה.
המשלוח - על פי גרסת הנאשם, הגיע שליח לביתו ונטל מעטפה, אך לא היה בה המסמך ת/14. במעטפה היו שוברים של כרטיסי אשראי, במסגרת עסקים משותפים בין הנאשם, כאשר ניהל את חב' פיל, לבין רן הרינג.


1.5 העד יוסי גוטמן, שעיסוקו בהוצאה לפועל והוא נוהג לבצע המצאה של מסמכים, התבקש על ידי רן הרינג להביא חומר מביתו של הנאשם. גוטמן הגיע למקום כשבידו מעטפה, מסר אותה לנאשם וקיבל ממנו מעטפה, בין אם זו אותה מעטפה או אחרת, והביא אותה לרן. גוטמן זכר שרן פתח את המעטפה וגוטמן ראה נייר כתוב בכתב יד.

1.6 עדותו של העד גוטמן מהימנה עלי. אינני רואה להסיק מסקנות לחובתו או לחובת רן, בענין זה, בגין הסתירות הנוגעות לפרטים כמו שעת ההתרחשות וכיוצ"ב.
ביחס לסתירות אלה, אני מעדיף את דבריו של העד גוטמן על פני דבריו של רן. בעוד שרן אמר שככל שהוא זוכר, לא הסתכל בתוך המעטפה כלל, הרי גוטמן זכר שרן פתח את המעטפה והוציא ממנה נייר, שגוטמן ראה שכתוב בכתב יד.

2. ת/14 – התוכן

2.1 גרסתו של גל היא שת/14 משקף הנחיות של הנאשם, מה שעל גל למסור בחקירתו במשטרה. גרסתו של הנאשם אינה שונה בהרבה. וכך הוא מציג את הדברים בעדות הראשית:

"ואז הוא [גל] שואל אותי מה אתה אמרת במשטרה? מה הסיפור? אומר לי תשמע, אני הולך לעורך דין, תספר לי בדיוק מה אני צריך להגיד. אני אספר לך בדיוק מה היה, מה סיפור המעשה, ואני מספר לו את סיפור המעשה ואז הוא אומר לי תעשה לי טובה, תכתוב לי את זה. תכתוב לי את הנקודות בדיוק שאני אדע מה להגיד. אנחנו לוקחים דף מהמסעדה ואני כותב לו על דף מהמסעדה" (עמ' 1923 מש' 22; ההדגשות הוספו).

2.2 בא כח המאשימה מבקש בסיכומים להבחין בין גרסת הנאשם למטרת הכתיבה של ת/14 כפי שעלתה מפיו של הנאשם בעדותו הראשית, לבין דברים שאמרה הסניגורית כאשר חקרה את גל ואמרה לו ש-ת/14 נכתב "... כדי שאתה תדע מה דב אמר במשטרה....".
לא מצאתי פער בדברים. על פי גרסת הנאשם בעדותו הראשית, ביקש ממנו גל לומר מה הוא, הנאשם, אמר במשטרה, ומה על גל לומר בעדותו, והדברים מתישבים.

2.3 עיקרו של המסמך הוא גרסה שמיועדת לגל, כדי להציגה במשטרה. המסמך ודאי אינו משקף דברים שאמר הנאשם במשטרה ביחס לפרטים, אלא מתוה כיוון כללי, שכן הנאשם מסר מעט מאוד פרטים למשטרה לפני שחדל להשיב לשאלות חוקריו.

2.4 צריך לשים לב כי המסמך עבר שינוי בניסוח מן העמוד הראשון לעמוד השני.
בעוד שהעמוד הראשון כתוב כאילו נוסח על ידי צד שלישי, המכנה את גל בשמו ואת הנאשם בשמו, הרי העמוד השני נקרא כולו כאילו נוסח על ידי גל, כאשר הנאשם נקוב על שמו, והכותב, כביכול, הוא גל.
כך למשל רשום "פיכמן דיווח לי מדי פעם... למיטב זכרוני... מכיר את פיכמן כ-5-4 שנים. אחי והוא בתחום דומה. לא עשיתי שום פעולה עם עו"ד ויקטור מנסור" (ההדגשות הוספו).

2.5 ראוי להפנות תשומת לב לשורה הראשונה במסמך הפותח במלים "'יואב' (לא נתתי שם) חבר של גל מארה"ב התקשר...".
המלים "לא נתתי שם", פותחות לגל פתח להחליף את שמו של "החבר מארצות הברית" בכל שם אחר. כזכור, גל בחר בשמו של יוסי חדד, משום שזה נפטר לפני מסירת העדות והחוקרים לא היו יכולים לעמת אותו עם הגרסה. כיוון שיוסי חדד התגורר בישראל ולא התאים להגדרה "חבר של גל מארה"ב", הציב גל את יוסי חדד כאיש קשר בינו לבין בעל החלקה מארצות הברית.

2.6 בסיכומים מפנה ב"כ המאשימה לכך שבעדות הראשית העיד הנאשם שכאשר פנה אליו גל, אמר לו הנאשם שהחבר שלו מארצות הברית נקרא יואב. בחקירה נגדית התחמק הנאשם ממענה לשאלה ביחס לכך, ומדוע שיבץ את השם בגרשיים.

2.7 צריך לציין שת/14 כולל הרבה יותר מאשר דברים שאמר הנאשם במשטרה, שהרי בחקירה זו נזכר הנאשם לדבריו בקושי בעצם קיום העסקה או בכמה פרטים עליה, ולאחר מכן, גילגל את הקשר הראשוני לגל הרינג.

כך למשל, שמו של עו"ד ויקטור מנסור, שהופיע מספר פעמים בת/14 בהנחיות לגל, לא עלה בחקירתו הראשונה של הנאשם, אלא הועלה על ידי חוקריו רק בחקירה ביום 14.10.98, ואז בחר הנאשם לשתוק ולא להשיב.

2.8 ברוח ת/14 מסר גל לחוקריו בהודעה נ/10 מיום 21.10.98 את הפרטים הראשונים, ובכללם את שמו של החבר יוסי חדד ז"ל, וכן את מה שכתוב בת/14, כי חבר של חדד, שהוא בעליו של המגרש, התקשר אל גל וביקש, על פי הפניית חדד, שימצא לו קליינט, ואז נתן לאותו אדם את מספר הטלפון של הנאשם כדי שיטפל בכך.

2.9 חלק מחקירתו הנגדית של גל הוקדש לפער, לטענת הסניגורית, בין הנוסח של ת/14 שכתב הנאשם עבור גל, כדי שגל יציג אותו במשטרה, כגרסתו, לבין דברים שאמר גל בהודעותיו במשטרה.
איני רואה מקום להיזקק לפערים, אם היו כאלה. אין ספק שת/14, שנכתב בכתב ידו של הנאשם, הוא הבסיס לגרסה שמסר גל במשטרה. אף אם קיימים פערים לא גדולים בין
ת/14 לבין גרסת גל במשטרה, הסבירם גל במתח בו היה, בחשש מן החקירה ובכך שאמר במשטרה דברים שכללו גם את הכתוב בת/14 וגם מה שנאמר לו על ידי הנאשם בשיחות טלפון.

2.10 הנאשם תומך טעונו ביחס לשאלת העיתוי, בכך שאילו נכתב המסמך בביתו, היה משתמש במחשב ולא היה כותב אותו בכתב יד.
איני יודע מה היו שיקוליו של הנאשם לכתוב את המסמך בכתב יד.
האם היה לו כבר אז מחשב? האם נלקח המחשב מביתו במסגרת החקירה והאם לא רצה להשאיר עקבות למסמך בכונן שבמחשב שלו (שנלקח על ידי המשטרה)? האם המדפסת התקלקלה? הכל אפשרי. מכל מקום, מסכת הראיות חד-משמעית ומכרעת לגבי עיתוי מסירת המסמך.

2.11 צרוף כל הנסיבות האלה משכנע אותי לחלוטין כי הגרסה של הנאשם, לפיה נכתב המסמך על ידו במהלך פגישה עם גל לאחר ששניהם שוחררו, אינה אמת, וכי המסמך הוכן על ידי הנאשם בביתו, הועבר באמצעות יוסי גוטמן לרן וממנו לגל, והוא נועד להדריך את גל כך שהודעתו במשטרה תתאים לגרסה בה היה מעונין הנאשם.

3. העיתוי

3.1 גרסת הנאשם, לפיה הדברים נכתבו בכתב ידו, במהלך פגישה במסעדה בינו לבין גל, אינה מתקבלת על דעתי. לא היתה כל עילה לנאשם לכתוב בנסיבות אלה את המסמך בכתב ידו. אין כל הגיון בכך שמסמך שנכתב לבקשתו של גל, יכתב בכתב ידו של הנאשם. מה יותר פשוט מאשר להכתיב את הדברים לגל?

3.2 גרסתו של הנאשם ביחס לעיתוי, נועדה לסלק חשד כי הדריך את גל (אם כי, כאמור, מעדותו עולה שהתכוון גם לכך), ולסלק ממנו את האשמה בהדחה בחקירה.
עוד חשוב לנאשם לדחות את מועד מסירתו של ת/14, עד לאחר הסרת ההגבלה שהוטלה עליו בהחלטה לשחרור לחלופת מעצר (ב"ש 1999/98), לפיה עליו להמצא במעצר בית מלא בביתו, לבדו "... ותוך איסור של יצירת קשר כלשהו עם אדם כלשהו, אם באופן אישי, אם באמצעות הטלפון, או במכשיר קשר אחר כלשהו".
גם כאשר שונו תנאי המעצר, נותר האיסור על יצירת קשר (החלטה מיום 20.10.98 בב"ש 2014/98).

3.3 אין הגיון בכתיבת ת/14 במועד המוצע על ידי הנאשם, כאשר גל שוחרר כבר ממעצרו ומצוי לאחר חקירתו במשטרה, ונפגש, כאדם חופשי, עם הנאשם בבית קפה, כגרסתו של הנאשם. כאשר נפגשים השניים, שאינם עצורים, הם יכולים להחליף מידע על חקירותיהם ואין צורך שמי מהם יכתוב את דברי חברו.
במועד זה אין כל הגיון בכתיבת ת/14.

3.4 לעומת זאת, בשלב שבו הנאשם בחלופת מעצר וגל מנסה להתחמק מהמשטרה וטרם נחקר, אז זקוק גל למידע על הגרסה המוסכמת. זה השלב שבו זקוק הנאשם לתאם הגרסות עם גל, שטרם מסר גרסה במשטרה.
בשלב זה, יש חשיבות מכרעת לתאום גרסות, שכן דחית נושא זה לשלב מאוחר יותר, לא תביא לתוצאות המקוות. רק בשלב זה יש צורך בכתיבת הגרסה, מחוסר יכולת לקיים מפגש פנים אל פנים, ומחשש לשיחות טלפון ממושכות, העשויות להחשף.

3.5 הנאשם העיד מטעמו את מרדכי שבח, כדי לתמוך בגרסה לפיה ביקש גל להפגש עם הנאשם במסעדה, אותו מפגש במהלכו, כגרסת הנאשם, כתב הנאשם את ת/14.
גל לא כפר בכך שהיה מפגש בינו לבין הנאשם במסעדה בצומת בלו-בנד. לדבריו, הנאשם יזם אותה, והיא נועדה לשכנע את גל למכור סחורה לחברו של הנאשם, שבח.
גל העיד שהוא לא שוכנע למכור, וכי אם היה מכר (דבר שלכאורה הוכח בנ/66), עשה זאת רן.

3.6 כפי שכתבתי, הראיות לעיתוי חד משמעיות, ואיני מקבל גם בענין זה את גרסתו של הנאשם.
אין לי אמון בעדותו של שבח. שבח הוא אחד מחבריו של הנאשם, שגויסו להעיד עבורו. מקום שהנאשם יכול היה להפיק מחבריו פרטים רלבנטיים, כמו אצל שבח, עשה זאת, ומקום שביקש רק שיעידו על אופיו הטוב, ניסה גם לעשות זאת (ראה פרשת משה הר-אדיר).

4. תוכן המעטפה

4.1 להוכחת הגרסה שהמעטפה שהועברה מהנאשם לרן הרינג באמצעות גוטמן הכילה שוברים, יוחד חלק גדול מן הדיון למערך היחסים בין חב' פיל, שהיתה בבעלותם של הנאשם ושותפו. עד שקרסה פיל, עמדה ביחסי מסחר עם האחים הרינג.

4.2 הנאשם טען כי 23 שוברים של חברות אשראי ביחס לחברת פיל, הועברו באמצעות גוטמן במעטפה לידי רן, במסגרת העסקים המשותפים.
ב"כ המאשימה מפנה למוצגים ת/116 ו-ת/117 וטוען שלא מדובר ב-23 שוברים כפי שהציגה סנגוריתו של הנאשם בחקירה הנגדית של גל, אלא ב-31 שוברים, וכי אלה נרשמו בחברת צ'רבוס כבר ביום 10.9.98 ולא במחצית השניה של אוקטובר, המועד שבו היה הנאשם בחלופת מעצר, ומסר את השוברים על פי גרסתו.

4.3 איני רואה מקום להרחיב בנושא הגרסה של הנאשם, לפיה המעטפה נועדה להעברת שוברים של כרטיסי אשראי. הדברים אינם מתקבלים על ידי באמון ואין להם יסוד.

4.4 הנאשם חזר וציין שלחברת פיל מונה כונס נכסים ביום 13.9.98. השאלה בדבר קשר בין מינוי כונס הנכסים לשימוש בשיקים רלבנטית רק אם משקפים השוברים קשר לחברת פיל.
מפיו של העד כהן, שניהל את החשבונות של צ'רבוס, עולה שיתכן שהשוברים היו, כולם או חלקם, ללא שם נקוב.
כך השיב העד כהן לשאלתי אם בשובר עצמו לא מופיעים שמו של הלקוח, בעל כרטיס האשראי וגם שמו של בעל העסק, והעד השיב

"שמו של הלקוח תמיד חייב להיות מופיע. שמו של בעל העסק לא תמיד חייב".

בהמשך, בתשובה לשאלותי חוזר העד ואומר זאת במפורש ואני שואל אותו

"זאת אומרת, יכול להיות שהיה שם השם, 'פיל' ויכול להיות שלוא. העד: אני לא זוכר. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
שופט: שתי האופציות פתוחות.
העד: כן.
מר פיכמן: אדוני, לא יכול להיות דבר כזה" (עמ' 1884 מש' 6).

בעקבות זאת, ובעקבות שאלות נוספות, אמר הנאשם לעד כהן כי בכוונתו לזמן לעדות נציג מחברות כרטיסי האשראי. עד כזה לא זומן.

4.5 העד יקותיאל ("קותי") רז, חברו הטוב של הנאשם, זומן כדי להפריך עדותו של גל, לפיה נמסרו השוברים בחנותו. עדותו של רז אינה מהימנה עלי.
אוסיף כי אפילו היתה העדות מהימנה, אין היא יכולה להיות תשובה מכרעת.
רז העיד כי ארוע מסוים שאמור היה להתרחש כארבע שנים לפני מועד עדותו, ארוע שאין לו חשיבות המצדיקה זכירה, במהלך מפגש, שגם לו אין חשיבות, לא התרחש. עדות כזו היא בעייתית מטבע ברייתה, אפילו אצל עד מהימן, ורז אינו כזה.

IX מאיר אלמגור

1. העדות

1.1 בסעיף 3.3 בפרק III, הזכרתי בין העדים את אלה שסייעו לביצוע הפעולות. אחד מהם הוא מאיר אלמגור.
כפי שעולה מראיות מהימנות שהיו בפני, אלמגור, בעל עבר פלילי בגין ביצוע עבירות בתחומים שונים, כפי שעולה מהרישום הפלילי שלו, "זכה" והוכרז כפסול דין. מאז, ראו בו אחד שיכול לעשות דברים תחת מעטה חסינות שהקנתה לו הפסלות, שהושגה כנראה ביוזמתו. הוא אף זכה בתואר "פסולי".
גל, שהכיר את אלמגור ואת תכונותיו, נעזר בו בין השאר גם בקשר לנושא החלקה.

1.2 אלמגור נרשם תחילה ברשימת עדי תביעה שבכתב האישום. ב"כ המאשימה החליט לוותר עליו, ומשהודיע זאת, עמד הנאשם על רצונו שהעד יעיד כעד הגנה במסגרת פרשת התביעה, וכי עדותו לא תדחה עד לשמיעת עדי ההגנה.
בישיבה שהתקיימה ביום 15.3.01, בעקבות בקשת התביעה לוותר על העד, עמד הנאשם על דעתו להשמיע את העד שמפיו שמע "... בדיוק איך הוא וגל גנבו את כל המגרש..". עוד אמר:

"כרגע אין לי שום סיכוי להזמין את העד הזה. העד לא ישתף איתי פעולה. הוא כועס עלי כיוון שהקלטתי אותו. עושים לי תרגיל.
אני מבקש שהעד הזה יבוא ביום ראשון הקרוב ואז אני אחקור אותו. אחרת אין לי שום סיכוי למצוא את האדם הזה. הוא השתחרר ואני לא אמצא אותו" (עמ' 600א' ש' 7).

קבעתי כי העד אלמגור יתיצב ויעיד, וכך היה.

1.3 החומר שהוצג מטעם התביעה במהלך הדיון כולל כתבי אישום, בהם הודה אלמגור בעבירות מרובות של הונאה וזיוף. אלה כללו זיוף מסמכים במטרה להוכיח תשלומים ששולמו בגין חובות להוצאה לפועל ולבית המשפט. בפועל, שולמו הכספים לחברה שניהל אלמגור.
עוד עולה מכתבי האישום חומר הנוגע לפעילות שמקובל לקרוא לה "עוקץ", הכוללת הקמת חברות שמטרתן לרכוש מוצרים בשיקים שאין להם כיסוי. כמו כן, פעילות של אלמגור בזיוף כרטיסי אשראי ושימוש בהם.
הוצגו מסמכים רפואיים המפרטים הסתכלות פסיכיאטרית שנעשתה באלמגור, ובסיומה קבעו הרופאים כי אלמגור מתחזה. בעקבות זאת בוטלה ההכרה בו כפסול-דין.

1.4 ראוי לציין כי אלמגור נבחר על ידי גל להשיג חותמות של עורך דין, לאחר שגל פסל את הצעותיו של הנאשם להשתמש בעורכי הדין ברטקוב או מרגלית לצורך אימות המסמכים המזוייפים, לרבות התצהירים המזוייפים, שיוגשו לבית המשפט וללשכת רישום המקרקעין.

1.5 אלמגור הוא שסיפק את חותמתו של עורך דין מנסור וזייף את חתימתו.
מעדותו של עו"ד מנסור עלה שהכיר את אלמגור ואף טיפל בעניניו בשנים 1988 עד 1992, ואולי לאחר מכן. עוד העיד עו"ד מנסור (עמ' 541), כי משרדו היה עד שנת 1994 ברחוב הרצל 65 ולאחר מכן ברחוב לוחמי הגטאות.
החותמת של עו"ד מנסור שהוטבעה על המסמכים, נושאת את כתובת המשרד ברחוב הרצל 65, והדבר מתישב עם קיומו של הקשר בין אלמגור לבין עו"ד מנסור עד שנת 1992, כאשר משרדו של עו"ד מנסור היה עדיין ברחוב הרצל. עם זאת, ראוי לציין שאלמגור העיד במשטרה (נ/90 גליון 10) כי מנסור "עבר לכתובת חדשה ברח' הרצל".

1.6 לפני הדיון בעדותו של אלמגור, צריך להוסיף ולהשלים את התמונה. עוד בשנת 2000 הגישה המאשימה כתב אישום לבית המשפט השלום בחיפה נגד אלמגור, בגין זיוף חתימתו וחותמתו של עו"ד מנסור. בתיק פלילי 2609/00 (נ/89), הואשם אלמגור בזיוף בנסיבות מחמירות, בשימוש במסמך מזויף ובבידוי ראיות. אלמגור, שכפר תחילה בעובדות כתב האישום, הודה וצירף תיק נוסף, וזאת במסגרת הסדר טיעון שכלל גם עונש מוסכם.

1.7 עדותו הראשית של אלמגור בפני, היא מלאכת מחשבת פרי תכנון והכנה של מורה מוכשר לתלמיד המנסה לעלות על רבו. אלמגור מסכים לכל מלה שהנאשם מציע לו, ואפילו מרחיק מכך. קל לראות זאת כאשר מעיד אלמגור על המפגש עם הנאשם בקפה "רסיטל". פגישה זו אמורה להיות הפגישה הראשונה בין השניים, ובה, כביכול, דיווח אלמגור לנאשם שגל הפיל את הנאשם בפח. מעיד אלמגור

"כשאני סיפרתי לך אני ראיתי דבר שבאמת שבר אותי. אתה פרצת בבכי כמו ילד קטן. ראיתי לפני אדם פגוע שנפגע מעומק נפשו. ממש כאב לי עליך" (עמ' 612 ש' 15).

הנאשם, שמצד אחד מבקש להראות תמים ופגוע, אבל בהחלט אינו מעונין להצטייר כמי שבוכה, שכן הדבר אינו תואם את דימויו העצמי עליו הוא מקפיד במהלך המשפט, משיב: "האמת היא שאני כבר לא זוכר שבכיתי, אני זוכר שהייתי מאוד המום ונרגש" (שם, בש' 17).
אלמגור, הנהנה להמשיך בתיאור הציורי מוסיף: "אתה הפסקת את האוכל באמצע, נתקע לך מה שנקרא".
עבור הנאשם הקטע נרגש מדי. הוא מתעלם ועובר לשאלות לגוף הפגישה.

1.8 בהמשך החקירה נוקט הנאשם בדרכו, כאשר הוא מתאר התרחשויות טריויאליות לפרטי פרטים, כדי להביא לידיעת בית המשפט, ולעתים גם לעד, כי הדברים תועדו על ידו או שהם זכורים לו לפרטיהם. כך, למשל, חשוב לנאשם להבהיר במהלך עדותו של אלמגור, שלקראת הפגישה במשרד עורכי דינו של הנאשם, קבעו השניים פגישה בתחנת דלק "סונול" בשעה 11.30. כאשר אלמגור אינו בטוח אם הלכו תחילה למשרד או לבית הקפה, משיב לו הנאשם שהלכו במישרין לעורכי הדין, וכי לבית הקפה הלכו לאחר מכן, והנאשם מוסיף גם שהגיע למשרד עורכי הדין בשעה 11.45-11.30.
בהמשך מקפיד הנאשם שאלמגור יאשר שלאחר אותה פגישה אצל עורכי הדין, אחרי העימות במשטרה שהתקיים לאחר שאלמגור נעצר, לא נפגשו השניים ולא שוחחו.

1.9 אלמגור מעיד על כך ששמע מפיו של גל שיש לו חבר בארה"ב שיש לו מגרש בכרמל וכי הוא מבקש לפעול באמצעותו ולרכוש קונה. עוד מעיד אלמגור, שגל ביקש ממנו לסייע למצוא קונה למגרש, והוא מוסיף שגל הכין את כל המסמכים לבית המשפט וכי ראה אצל גל חותמות רבות "תיק מלא חותמות במשרד, בית חרושת לחותמות" (עמ' 615 ש' 11). הנאשם מציע לו שמדובר בתיק "ג'יימס בונד" ואלמגור מאשר זאת.
נזכיר כי בעדותו של גל מופיע תאור דומה כתיק שראה גל אצל הנאשם, במכוניתו.
לאחר מכן ממשיך אלמגור ומעיד, שהיה שם מכשיר להטבעת חותמות וגם מדבקות זהב "... קונסול ישראל בארה"ב, משהו כזה היה לו" (עמ' 616 ש' 19).
בהמשך מעיד אלמגור, בניגוד להודאתו בבית המשפט בתיק בו הורשע בהטבעת החותמת של עו"ד מנסור, כי החותמת הוטבעה על ידי גל ולא על ידי הנאשם.

1.10 ענין נוסף שעלה במהלך עדותו של אלמגור, הוא שבדירה ששכר בעבר, מצויים מסמכים שיש בהם כדי להפליל את גל. בין השאר, טען שנמצא שם יפוי כח שהציג גל לאלמגור והוא מאומת כבר על ידי קונסול בארצות הברית.
אנשי המשטרה חיפשו תחילה במשרדו של אלמגור (כפי שמסר במשטרה) ולא נמצא דבר (ת/83). הובאו חפצים נוספים שהיו במחסן וגם בהם לא נמצאו המסמכים (ת/84).
בעקבות דברי אלמגור שהמסמכים נמצאים בדירה, נעשה חיפוש ולא נמצאו מסמכים אלה (ת/85).

1.11 באמצעות אלמגור ביקש הנאשם להפריך את עדותו של גל, לפיה לא עסק מעולם בעסקי מקרקעין.
לפיכך העיד אלמגור על פגישה בהרצליה, אליה הגיע כדי לנהל מו"מ בקשר למגרש כשבידו יפוי הכח שהכין לו גל.
אלמגור העיד שבמפגש נכחו "רוסים" היה גם "ישראלי" אחד. לאחר הצגת התפתלות של חוסר רצון לנקוב בשמו של אותו "ישראלי", הוא משיב לשאלתו של הנאשם ואומר שמדובר בשמעון איטח. בשלב זה אומר הנאשם "אני יכול לקבל 5 דקות הפסקה אדוני? אני די המום, אני רוצה להכין כמה דברים. קיבלתי כאן תשובות שאני מופתע" (עמ' 631 ש' 9).

1.12 הנאשם נזקק לאלמגור, גם כדי לנסות ולבסס את הסיפור בדבר "שמעון גולדמינץ", שאמור להיות אחד מאנשיו של גל, שקיבל מידי הנאשם את הכספים שקיבל זה עבור החלקה.
בפרק "עקוב אחרי הכסף", כתבתי שחשוב היה לנאשם להרחיק עצמו מן הכסף. כיוון שהראיות בדבר השיקים שנמסרו לנאשם על ידי עו"ד ברנט היו חד משמעיות, והיה ברור לו שלא יעלה בידו להתחמק ממשמעותן, "יצר" אדם, וחיפש עדים שיאמתו דבר קיומו של אותו אדם, ואלמגור הוא אחד העדים שהסכים לעשות כן.

1.13 הקושי ביצירת דמות פיקטיבית החיה בישראל היא בכך שעל "יוצר" הדמות להצביע על נסיונות שעשה לאתר את הדמות, שתחילתן במרשם התושבים, שהרי כמה "שמעון גולדמינץ" חיים בישראל?
כדי להתגבר על קושי זה, נעזר הנאשם באלמגור, המוכן להעיד כל שידרש, ומתאר את גולדמינץ כשם פיקטיבי של אחד מעובדי האחים הרינג, שסייע להם במעשי מרמה (הדברים מפורטים בפרק בענינו של "שמעון גולדמינץ").

1.14 פרק נוסף בחקירתו של אלמגור על ידי הנאשם, מתמקד בכעסו של אלמגור על הנאשם שהקליט אותו.
אקדים את המאוחר; כיוון ששוכנעתי שהנאשם תיאם עם אלמגור את עדותו של זה, שוכנעתי שגם במהלך ההקלטה במשרד עורכי דינו של הנאשם, אמר אלמגור דברים שתואמו מראש בינו לבין הנאשם.
אינני יכול לקבוע אם ידע אלמגור, כחלק מהתיאום המוקדם שלו עם הנאשם, שדברים שיאמר במשרד סניגוריו דאז של הנאשם יוקלטו, או שלא ידע, ולפיכך, לא ברור לי אם ההפתעה והכעס שהביע בפני החוקרים במשטרה וגם בבית המשפט, על כך שהדברים הוקלטו, הוא אמיתי או מעושה.

1.15 מכל מקום, עצם ההקלטה וגם כעסו על אלמגור מתיישבים היטב עם הדרכים בהן נקט הנאשם לכל אורך הדרך.
הצגת אלמגור כמי שאמר לעורכי הדין דברים שלא הסכים שיכתבו, וכמובן גם לא הסכים שיוקלטו וביטוי הכעס של אלמגור כלפי הנאשם על כך שהדברים הוקלטו, משווים לעדותו של אלמגור תדמית אוביקטיבית של מי שאינו "מכור" לנאשם, ותוכן עדותו בבית-המשפט אמת.

הצגה זו מצטרפת להצגת החשש שהנאשם לא יוכל לאתר את אלמגור ולהעידו ולהצגת ההפתעה מדברים עליהם מעיד אלמגור.

1.16 אקדים ואומר, שמאיר אלמגור אינו מהימן, וחזקה עליו שיאמר רק אותם דברים שנוח לו לומר באותה שעה. זו גם עמדת הנאשם ביחס לאלמגור, לאחר שהתבררה הקנוניה שרקמו, ואלמגור זומן להעיד שוב.
המסקנה מכך אינה בהכרח שלא ניתן להאמין לאף מלה של אלמגור; נזכור את האמרה שגם שעון שאינו פועל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה.
צריך לברור מדבריו של אלמגור את הדברים שיש בהם יסוד של אמת ולהבחין בינם לבין דברים אחרים שהם שקר, אותם צריך להשליך.

1.17 אלמגור משיב לשאלת הנאשם בעמ' 643 ואילך, כי לאחר שהתברר לו שגל מנסה להפיל בפח את הנאשם, פנה לנאשם "... מצפונית..." (שם, בש' 21).
במקום זה בחקירתו של אלמגור, משלב הנאשם, שער לכך שמצפונו של אלמגור לא יזכה לאמון בבית-המשפט, את תקוותו של אלמגור לקבל תמורה מן הנאשם, ואומר "זאת אומרת, אתה קיווית שאתה תקבל, אבל אני אף פעם לא אמרתי לך שאני נותן לך" (עמ' 644 ש' 1).
אלמגור אינו משיב. וכי מדוע יודה שלא הובטחה לו תמורה על ידי הנאשם?
הנאשם ממשיך ומקשה "אני אומר לך שאני לא אתן לך שום דבר תמורת העדות שלך, שום דבר" ולאלמגור אין ברירה והוא משיב:

"אני לא ביקשתי שום תמורה גם. אני לא ביקשתי תמורה על זה" (שם, מש' 5).

צריך להזכיר דברים שאלמגור אומר בסוף ההודעה נ/90 (גליון 14), שלא האמין שהנאשם יקיים את הבטחתו. הנאשם אכן לא קיים את הבטחתו לתת לו חנות תמורת העדות.

1.18 בנ/91 מוסיף אלמגור ומפרט את הבטחתו של הנאשם לתת לו חנות, ולצורך זה הבטיח הנאשם שהמסמכים הנוגעים להעברת החנות על שמו של אלמגור יופקדו בידיו של יוני טל. יוני טל הוא איש הביניים. אלמגור פנה ליוני טל, וביקש שיפעל אצל הנאשם כדי שזה יתן לאלמגור הלוואה.

1.19 יוני טל אישר בעדותו כי שמע מפי הנאשם שיפצה את אלמגור אם יפסיד זה את הכסף שחייבים לו האחים הרינג, מחמת עזרתו לנאשם.
בחקירה נגדית התנער טל מדברים שאמר לאלמגור, בשיחת טלפון יזומה במהלך חקירת אלמגור במשטרה. בשיחה אמר טל שאין בידיו מסמכי החנות המיועדים לאלמגור, אבל הוא בטוח שאלמגור יקבל את החנות.
לדברי טל בעדותו, שיקר כאשר השיב כך. לדבריו, עשה זאת כי חש שאלמגור "... מנסה להשמיע אותי אז אני אתן לו תשובות כמו שהוא רוצה לשמוע..." (עמ' 2890 ש' 26).

1.20 גרסת הנאשם היא שלא הבטיח לאלמגור דבר תמורת עזרתו בעדות. הוא היה מוכן לתת לו "חצי מלוכה", אבל "מה שמאיר אלמגור הבין שיבין מה שהוא רוצה" (ע' 2069 ש' 18).
כלומר, אף לפי גרסת הנאשם לא טרח לתקן אצל אלמגור את הרושם שאם יעיד על פי רצונו של הנאשם, יזכה בתמורה.

1.21 בהקשר זה נזכיר את דברי אלמגור, לפיהם קיבל הלוואה בסך 3,000 ש"ח מאחד יורם בן שטרית ("מטיטה"), על פי הפניתו של הנאשם. הנאשם ובן שטרית הכחישו זאת, אבל אני מעדיף את דברי אלמגור בענין זה.
לאלמגור אין ענין להעמיס על עצמו הודאה בחוב לבן שטרית, שלו רקע של עברינות ולשון דיבורו בבית המשפט היא של עברינים אלימים.
אילו רצה אלמגור להפליל את הנאשם במתן טובת הנאה (כדי לרצות את חוקריו, כגרסת הנאשם), היה לו קל יותר לאמר שקיבל כסף מהנאשם, מאשר לטעון שקיבל מבן שטרית.

1.22 התיחסתי קודם לקושי להאמין לדברים שמספר אלמגור, ולכך שחלק מן הדברים שהוא מספר נכונים. זה המקום לציין שגם אדם בעל רקע בתחום ההונאה כמו אלמגור, מצליח ליפול בפח כאשר הוא מאמין לנאשם שיעביר לו זכויות בחנות.

בנ/91 מיום 29.2.00, מאשר אלמגור כי לאחר חזרה כללית שערך עמו הנאשם לפני שהלכו למשרד של עו"ד מבור, כבר התאים את הגרסה שמסר למה שביקש הנאשם.
במסמך נ/92 מיום 6.3.00 מוסיף אלמגור פרטים. לדבריו, בשיחה המקדימה בינו לבין הנאשם לפני שהלכו למשרד עורך דינו של הנאשם כדי שאלמגור ימסור שם את הפרטים, סוכם ביניהם שאלמגור יאמר לעורך הדין שהחותמת של ויקטור מנסור הושארה על ידי אלמגור בידיו של גל.

2. האישום בעדות שקר

2.1 אתיחס בקצרה להשתלשלות הענינים ביחס להעמדתו לדין של אלמגור בגין מסירת עדות שקר.
אלמגור שרטט בעדותו הראשונה את דמותו של "שמעון גולדמינץ" כאחד ש"הסתובב" במשרדיהם של האחים הרינג, אמר השם "שמעון גולדמינץ" כנראה אינו שמו האמיתי וכי הוא נהג לעשות עבור האחים הרינג פעולות של "עוקץ" ולצורך זה נהג לשנות את שמו לעתים.
גם לאחר שנחקר אלמגור במשטרה, בעקבות עדותו במשפט, עמד על נכונות הגרסה לפיה היתה דמות בשם "שמעון גולדמינץ" וכי עדויותיו בבית המשפט היתה אמת.

2.2 בחקירה ביום 20.4.01 (ת/94), חזר בו אלמגור ואישר שדבריו על "שמעון גולדמינץ" נאמרו על פי הוראות הנאשם.
עדות זו של אלמגור מצביעה על שיטת העבודה של הנאשם ביחס לעדים שזימן, לרבות עדי תביעה.
אלמגור מתאר בתחילת הודעתו את הפגישה עם הנאשם ואת הדרך שבה הכין אותו הנאשם לקראת עדותו בבית המשפט. בין השאר אומר אלמגור

"במהלך הישיבה בבית הקפה ציין פיכמן את העובדה שהוא עובד על העדות שלי ומכין שאלות רבות. איזה 157 שאלות בערך והתחיל לשאול אותי שוב פעם לגבי כל הפגישה הראשונה שלי עם גל הרינג..." (ת/94 גליון 1 מש' 20).

מספרן הרב של השאלות, נקיטת המספר על ידי הנאשם ודרך ההכנה, מתישבים היטב עם הדרך שבה ניהל הנאשם את חקירת העדים, כאשר הגיע לכל חקירה כשהוא מצוייד בדפים ובהם מספר רב של שאלות, ולעתים אף הודיע מראש שיש לו "מאות שאלות".

2.3 באותה שיחה מתאר אלמגור כיצד הורה לו הנאשם להעיד על "שמעון גולדמינץ". הוא ממשיך ומעיד שכאשר שאל את הנאשם לחשיבותה של הדמות, הסביר לו הנאשם כי באחת ההודעות אמר במשטרה ש"שמעון גולדמינץ" הוא זה שקיבל ממנו כספים בעקבות עסקת המקרקעין, וכי עשה זאת עבור גל, ולכן "שמעון גולדמינץ" הוא שליחו של גל.

2.4 בהודעה זו גם מתאר אלמגור את הדברים שאמר לו הנאשם כאיום, למקרה שיטעה בעדותו בבית המשפט. לדברי אלמגור, חשש מן הנאשם "ומחבורת הביריונים שסובבת אותו..." (שם, גליון 2 מש' 4).13
בתשובה לשאלה הוסיף אלמגור שהנאשם הבטיח לו שנוסף לחנות שיתן לו, אין הנאשם בוגד בחברים ובסיום המשפט יקח אתו הנאשם לחו"ל, שם מכין הנאשם תשתית לעסקה של מליוני דולרים.

2.5 אלמגור הועמד לדין בגין עבירה של מסירת עדות שקר. במסגרת הסדר טעון הודה בעובדות כתב האישום והורשע. לאחר מכן ביקש לחזור בו מן ההודאה, אולם בקשתו נדחתה. ערעור שהגיש אלמגור לבית המשפט העליון בענין זה, נדחה. כאשר הופיע אלמגור שוב בעניננו והוצגה בפניו הודאתו, אמר שלא הודה אמת.

2.6 הנאשם זימן את עורכת הדין אימבר, שיצגה את אלמגור מטעם הסנגוריה הציבורית, וביקש להצביע באמצעותה כי לא היתה הצדקה להסדר.
עורכת דין אימבר עמדה על דעתה, מבלי שפגעה בכללי החסיון של עו"ד כלפי לקוחו, כי ההסדר נעשה לאחר שיקול דעת ובהסכמה מלאה של אלמגור.

3. גרסות הנאשם בפרשת אלמגור

3.1 הנאשם לא נחפז להודות בפני חוקריו ששאלו אותו לענין החשד לשיבוש הליכים, כי קיים מגעים עם אלמגור. הוא נשאל על כך בחקירה ביום 19.4.01 (ת/107) וכך הוא משיב לשאלה המוצגת לו (גליון 4, מש' 8):

"ש. האם מאז [משפטו של אלמגור על מסירת עדות שקר] ועד רגע זה לא פגשת את מאיר אלמגור או שוחחת עמו טלפונית?
ת. למען הסר ספק גם פגישה כזו או אחרת או שיחת טלפונית כזו או אחרת שהיו לי עם מאיר אלמגור לא עלה בהם בכלל נושא עדותו בבית משפט כי ידעתי בדיוק מה הוא הולך להגיד שכן כל חומר החקירה עליו נחקר מאיר אלמגור ביאח"ה נמסר לי ע"י הפרקליטות...".

מכאן ממשיך הנאשם ופורס יריעה ארוכה של ההתרחשויות בקשר לעדותו של אלמגור בבית המשפט.
בעמוד הבא (גליון 5 מש' 2) חוזר החוקר ושואל

"ש. האם שוחחת טלפונית או נפגשת עם מאיר אלמגור למן העימות ביניכם במשטרה ועד עתה?
ת. שוחחתי אתו טלפונית הוא מאיר אלמגור צלצל אלי מספר פעמים ואני אליו בחזרה בנושא של רכישת ברזל ועץ בהזדמנות עסקית שאמר שכדאי לא להחמיץ אבל לאחר מס' שיחות כאלה התברר לי שהעסקה לא תצא לפועל. זהוא (כך במקור). לא נפגשתי אתו זולת השיחות לא היו מפגשים עד יום עדותו 18.3.01" (ההדגשה הוספה).

החוקר אינו מרפה ואומר לנאשם (שם, מש' 13):

"ש. בידי המשטרה ראיות כי אתה דב פיכמן נפגשת עם מאיר אלמגור פיזית טרם מתן עדותו בביהמ"ש בעניינך. מה אתה אומר על כך?
ת. אני חוזר על מה שאמרתי קודם גם אם היתה פגישה כזו או אחרת לא נעשה שום שיבוש של ההליך המשפטי.
ש. לא השבת על שאלתי האם נפגשת פיזית עם אלמגור מאיר טרם עדותו כן או לא?
ת. כן נפגשתי וראיתי את מאיר אלמגור ראיתי אותו פעם אחת ברחוב הנאמנים ופעם אחת ברח' הבנקים במסעדה של השווארמה.
ש. ספר על הנעשה באותן פגישות?
ת. כל המפגשים אלה אולי היתה שיחה בת 30 שניות בה נשאלתי אני או שאלתי אותו מה קורה בענין הברזל והעץ והיו כל פעם דחיות מדחיות שונות שלו שאמר לי שהעסקה לא יוצאת לפועל בנתיים אולי בעתיד.
ש. בידי המשטרה ראיות לכך שנפגשת עם מאיר אלמגור מספר פעמים לצורך תאום גרסתו ועדותו בביהמ"ש מחוזי חיפה בעניינך, ולא רק שנפגשת אלה (צריך להיות אלא) גם במהלכן אימת על אלמגור כי יהיה בצדך למענו?
ת. שטויות במיץ עגבניות לא היה ולא נברא. לא הייתי צריך ממאיר מאומה אלה [כך במקור] ידעתי מחומר החקירה מה הוא אמור לאמר וכל שרציתי שיומר (כך במקור) את האמת מחומר החקירה שהיה בידי. (ההדגשות הוספו).

3.2 בהודעה נוספת שמסר הנאשם ביום 23.4.01 (ת/106) עלה נושא זה שוב.
בהודעה זו כבר מסר הנאשם פרטים על המפגשים בינו לבין אלמגור בנוכחות ווספי שדאד, "שהביא את העסקה" (עסקת ברזל ועץ). עוד הוסיף הנאשם

"... שבשום שלב לא אמרתי לאלמגור מה להגיד במשפט ואפילו אם עלה הנושא ברמז אני זוכר שאמרתי לו שרק יגיד את האמת כפי שאמר במשטרה בזמנו, וכפי שאמר לי לפני שנחקר במשטרה בנושא זה" (גליון מס' 2 ש' 7).

בהמשך הזכיר הנאשם פגישות נוספות.

3.3 בפנינו הכחשה מוחלטת של הנאשם בדבר קיום קשר, הצהרה שניתנה גם בבית-המשפט, לאחר מכן הודאה על קיום קשרים מעטים בענין אחר (עסקת ברזל ועץ). לאחר מכן, הרחבת הפרוט של הקשרים בחקירה נוספת, והפעם מפגשים.
מהתכחשות מלאה בדבר העלאת נושא המשפט, עבר הנאשם לקו הגנה שני, לפיו הסתפק בכך שאמר לאלמגור שיעיד מה שאמר במשטרה.
הנאשם, כדרכו, אינו מודה בדבר. מדוע לא אמר אמת מיד כאשר נחקר לראשונה? משום שלא סבר שבידי המשטרה ראיות לקשר. משהבין שבידי חוקריו יש מידע, הודה בשלבים.

3.4 חיזוק משמעותי לחוסר אמינותו של הנאשם בכלל, ובפרשת אלמגור בפרט, ניתן למצוא בדרך בה הציג הנאשם בבית-המשפט את פרשת העדתו של אלמגור.
הנאשם עמד על העדתו של אלמגור כעד הגנה, משהחליטה התביעה לותר על העדותו, והביע חשש שהעד "יעלם". עוד טען בתוקף כי לא היה קשר בינו לבין אלמגור.
טעון זה הופרך לחלוטין, והוא מחזק את האישום בענין הדחת אלמגור לעדות שקר.

3.5 הטעון בדבר חוסר יכולתו של הנאשם לשוחח עם אלמגור הוצג במפורש בפתח הישיבה בה נחקר אלמגור, כאשר הנאשם אומר

".... ממני נמנע לדבר עם העד הזה עד היום ולהוציא ממנו בעצם את כל האמת, וברור לחלוטין אדוני שמאחר ולא יכולתי לדבר איתו גם נפגעה החקירה של גל הרינג" (עמ' 602 מש' 12; ההדגשות הוספו).

עוד אמר כי אם לא יעיד אלמגור באותו יום, לא ימצאו אותו.

3.6 טעון זה הופרך באמצעות פלטי שיחות טלפון, המצביעים על קשר הדוק של הנאשם עם אלמגור בין 1.2.01 לבין 20.3.01 (ת/99).
השנים קיימו עשרות שיחות, אף שחלקן קצרות מאד אולי בשל מגבלות ההתקשרות של אלמגור, כפי שעלו בראיות.

לאחר שעומת אלמגור במשטרה עם ריבוי השיחות, אישר כיצד הודרך על ידי הנאשם לסייע ב"המצאתו" של "שמעון גולדמינץ" ואז סיפר גם על מפגשים עם הנאשם בקשר לעסקת ברזל.

3.7 סיכומו של דבר, לענין אלמגור, עניננו באדם שלא ניתן לסמוך על דבריו, אבל הנסיבות והראיות הנסיבתיות מספיקות כדי לקבוע כי הנאשם שכנע אותו לשתף אתו פעולה ולהעיד בבית-המשפט עדות שקר, שפרטיה הוכתבו לאלמגור על ידי הנאשם.

X יוסף גולדנברג

1. תפקידו במתווה העבירה

1.1 ברור היה שבמסגרת המתווה הכללי של העסקה שותף גם אדם שהתקשר מחו"ל והציג עצמו כיורש יוסף (ג'וזף) צ'ואט. אותו אדם קיים שיחות בטלפון עם בן שאול ולאחר מכן עם עו"ד ברנט. הוא התקשר ממקומות שונים בעולם לעו"ד ברנט, שלח מסמכים ובכלל זה מסמך מדואלה שבקמרון, וכל זאת כדי להקנות אמינות לעסקה. במסגרת זו הוצג היורש כאיש המרבה בנסיעות. הוא אינו מגיע לישראל וגם אי אפשר לפגוש אותו בארצות הברית (לענין זה, עדותו של עו"ד ברנט כי הציע ל"צ'ואט" לטוס לארצות הברית ולהפגש עמו. הצעתו נדחתה ו"צ'ואט" אמר שהוא אינו נמצא בביתו מחמת נסיעות).
דמות זו, כך נראה, לא נתגלתה למשטרה אלא בשלב מאוחר, לאחר שכבר הוגש כתב האישום והחלו הדיונים במשפט.

1.2 גולדנברג הוא מאלה שהגדרתי "אנשי שוליים", יחד עם חבורה אחרת מהעדים שהעידו בהליך. גם על פי עדותו, לא ראה מניעה לסייע בידי הנאשם לעשות פעולות שהיה ברור לו שאינן חוקיות.
על פי גרסתו, הוא "איש שוליים" לא במשמעות המוסרית והחוקית אליה כיוונתי ביחס לחלק מהעדים, אלא, לדבריו, בכך שהקפיד שפעולותיו לא תצבנה אותו "בחזית".

אינני יודע אם אלה אכן פני הדברים, אולם בעניננו, אישר גולדנברג כי לבקשת הנאשם, העביר לו תעודת פטירה של אדם שנפטר במדינת פלורידה וצילומים של דרכון של ארה"ב. על פי עדותו, פנה גם לנציגויות ישראל בחו"ל וחתם שם על מסמכים כשרים, אותם העביר לנאשם כדי שזה יעשה בהם שימוש.
רשימת המסמכים שהועברו כוללת אותם סוגי מסמכים שהוכחו כמזוייפים, ואשר בהם נעשה שימוש לצורך קבלת צו ירושה והעברת הזכויות בחלקה, ובכללן שתי תעודות הפטירה, צילומי הדרכונים של "ג'וזף צ'ואט" ושל העד לזיהויו וכן יפוי הכח שאומת, כביכול, בשגרירות הישראלית בשיקגו.

1.3 שירות נוסף שעשה גולדנברג לנאשם היה בהתחזות ל"ג'וזף צ'ואט". במלאו תפקיד זה, התקשר גולדנברג בטלפון לבן שאול ולברנט, לזה האחרון מספר פעמים, ובכללן מנמל התעופה בציריך. עוד העיד גולדנברג על שרות נוסף שעשה לנאשם, והוא השגת אישור מזוייף ממשרדה של עורכת דין מדואלה, קמרון.
הקשר של גולדנברג למסמך זה מוכח גם מפלט הכניסות והיציאות של גולדנברג מישראל (ת/111), המצביע על כניסה לישראל ביום 13.11.96 בשעה 14:59 ויציאה למחרת בשעה 04:09 לכיוון שוויץ. לדברי גולדנברג, משם טס לקמרון. האישור מקמרון (ת/32א') נושא תאריך 15.11.96. לדברי העד, בדואלה שילם סכום של 5,000 דולר לעורכת הדין כדי שתאשר ש"ג'וזף צ'ואט" חתם בפניה על המסמך.

1.4 הנאשם תקף את גולדנברג, כדרכו, בנושא מהימנותו ואופיו, וכן שילב אותו בגרסת הקשר, לפיה מי שיזם את כל המהלכים היה גל (כולל מעורבות של אריה עמוס ושמעון איטח).
הנאשם מפנה לכך שבתחילת הודעותיו, כפר גולדנברג בכל קשר למעשים, ולאחר מכן, לאחר הפסקה בת למעלה משעתיים, חודשה החקירה ואז הודה במעשים. על פי גרסתו של הנאשם, במהלך השעתיים האלה שוחח גולדנברג עם חוקריו, ובהשפעתם החליט להפליל את הנאשם. במעשיו אלה, כך טוען הנאשם, הפך למעשה לעד מדינה.

2. עד מדינה?

2.1 ביום 27.11.01 נחתם הסכם בין המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז חיפה, לבין יוסף גולדנברג. בהסכם זה אישרו הצדדים כי גולדנברג נחקר בארה"ב במחצית השניה של 2001 וכי מסר את כל הידוע לו על מעשיו ועל מעשי האחרים ביחס לפרשיות הנחקרות על ידי משטרת ישראל, ובכללה הפרשה שבעניננו.
גולדנברג הצהיר כי לא יזם את ביצוע העבירות. הוא התחיב לשתף פעולה עם רשויות החקירה ולהעיד בתיק פלילי זה, ולצורך זה לשאת בהוצאות הנסיעה לישראל ושהייתו כאן.
עוד התחיב למסור עדות מלאה ואמיתית ביחס לחלקו ולחלקם של אחרים בפרשיות המרמה. הובטח לו שאם יקיים את ההסכם, לא יעמוד לדין פלילי על חלקו בפרשיות.
המסמך נחתם על ידי גולדנברג ברומא ביום 5.11.01 ועל ידי פרקליטת מחוז חיפה ביום 27.11.01.

2.2 הנאשם מקדיש חלק מסיכומיו בפרשת גולדנברג כדי להצביע על סתירות שמצא בעדויות ועל כך שצריך לראות בגולדנברג עד מדינה, משום שבהפסקה שבין החלק הראשון בהודעה הראשונה, בה התנער גולדנברג מקשר לענין לבין המשכה של ההודעה, קיים גולדנברג כנראה מגע עם החוקרים שהבטיחו לו הבטחות או שאיימו עליו.
לעומת זאת, ב"כ המאשימה מפנה לפסיקה, לפיה אין אדם עד מדינה, אם בשעה שמסר את הודעתו עשה כן שלא על יסוד הבטחה שניתנה לו.

2.3 הגדרתו של עד מדינה ומבחניה, נוסחו לאחרונה על ידי השופטת ביניש בע"פ 2642/99 מוסא מסארווה ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.7.03):

"על פי הגישה המקובלת בפסיקתנו, 'עד מדינה' הוא שותף לעבירה אשר מתקיימת הבנה או הסכמה בינו לבין הרשות כי תינתן לו טובת הנאה על מנת לקבל ממנו את גרסתו והוא מסכים למסור גרסה ב"תמורה" לטובת ההנאה המובטחת. הסכמה או הבנה כאמור יכול שיבואו לכלל ביטוי מפורש בכתב או בעל-פה, ויכול שיתחייבו מכללא מהתנהגותם של הצדדים, ובלבד שמתן טובת ההנאה או ההבטחה וקבלתן ייעשו באורח מודע בקשר למתן הגרסה, ומתקיים קשר בין הבטחת טובת ההנאה לבין מסירת הגרסה. על פי נוסחו של סעיף 54 א(א) לפקודה והפרשנות שניתנה לו, תקווה של עד כי מסירת גרסה בעלת תוכן מסוים תביא לתוצאה רצויה מבחינתו אינה הופכת אותו, מיניה וביה, לעד מדינה, כל עוד גרסתו לא נמסרה בתגובה להבטחה או לטובת הנאה שניתנה לו (וראו לדוגמא ע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מ"י, פ"ד נ(5) 181, 193-192 (להלן: שמרלינג); ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מ"י, פ"ד נה(3) 102, 111 (להלן: אלמקייס))".

2.4 מגבלות השימוש בעדותו של עד מדינה נקבע בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] שזו לשונו:

"בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, 'עד מדינה' - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".

2.5 על פי לשונו של הסעיף יש לראות בגולדנברג עד מדינה. הוא היה שותף לעבירה; הוא העיד מטעם התביעה; הוא עשה כן לאחר שהובטחה לו טובת הנאה, כאשר הפרקליטות הודיעה שלא יוגש נגדו כתב אישום.
ב"כ המאשימה טוען שנקודת הזמן איננה מועד מסירת העדות בבית-המשפט, אלא המועד שבו מסר העד עדותו במשטרה. יש בטענה הגיון, שנמצאו לה תימוכין בפסיקה, למשל ע"פ 517/89 יצחק רוזן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך יז', 517 וכן ע"פ 3795/92 יוסי לוי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לט, 260.

2.6 טענתו של הנאשם היא שלגולדנברג הובטחה טובת הנאה על ידי חוקריו בהפסקה בחקירה (נ/245).
כדי לתמוך בטענה זאת, מצביע הנאשם על סתירות שהוא מוצא בין עדויותיהם של גולדנברג ושל חוקריו בדבר מעשיהם בהפסקה, אם היו ביחד או בנפרד, אם שוחחו או לא. עוד הוא טוען שהחקירה לא הוקלטה.

2.7 לפער בין גרסתו של גולדנברג, לפיה הוא "הסתובב" והחוקרים הלכו לאכול או לשתות קפה, לבין גרסתו של רפ"ק גולדשטיין, לפיה ישב גולדנברג בשולחן ליד החוקרים והם אף ניהלו שיחת חולין, אין בעיני משמעות שתכריע את הכף בשאלה זו. מהימנים עלי דברי רפ"ק גולדשטיין כי הדברים התנהלו כפי שתאר אותם.

2.8 מכאן לשני הגרסות של גולדנברג, מההכחשה בתחילת ההודעה למסירת מידע בחלק האחר.
חשוד (או עד) המספר גרסה מסוימת וחוזר בו ומספר גרסה אחרת לאחר מכן, הוא חזיון נפרץ במקומותנו. לעתים שינוי הגרסה נובע מהפעלת אמצעי לחץ או מהבטחות. לעתים נובע השינוי מהחלטה של חשוד לשנות את גרסתו, בין אם כדי לנקות את מצפונו ובין כדי לשפר את מצבו בהמשך.
אני מאמין לרפ"ק גולדשטיין שבשום שלב לא הובטחה לגולדנברג חסינות או הקלה תמורת מסירת מלוא המידע. אני מאמין לגולדנברג שנזקק להפסקה, כאשר הבהירו לו חוקריו שאין הם מאמינים לגרסתו, על פיה קשריו עם הנאשם היו בתאום רכישות של מוצרים.

2.9 האם סבר גולדנברג שתמורת מסירת מלוא המידע שברשותו (או לפחות חלק נכבד ממנו), יזכה לויתור על העמדה לדין אף שדבר לא הובטח לו? גולדנברג איננו אומר כך, וכל מה שהוא אומר בענין זה הוא "... ואני הבנתי טוב מאוד שמהנקודה הזאת כבר אין לאן ללכת" (עמ' 1701 ש' 14).
העליתי שאלה אחרונה זו בעקבות דברים שנכתבו בע"פ 4998/95 מדינת ישראל נ' מיגל אוקטביו גומז-קרדוסו פ"ד נא(3) 769. שם נקבע שלצורך סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, יש להעמיד את מבחן טובת ההנאה על צרוף של שני מבחנים - המבחן האוביקטיבי, האם הובטחה טובת הנאה, והמבחן הסוביקטיבי, האם האמין השותף שהוא יזכה בטובת הנאה. במלים אחרות, כדי לקבוע ששותף לעבירה המעיד מטעם התביעה איננו עד מדינה, לא די בראיה שלא הובטחה לו טובת הנאה, אלא יש צורך להוכיח שהוא לא סבר שיזכה בטובת הנאה.

2.10 על קביעה זו כתבה השופטת ביניש בע"פ 2642/99 הנ"ל את הדברים הבאים:

"יצוין, כי בשנים האחרונות הובעה בפסיקתו של בית משפט זה הדעה-אף כי ללא הכרעה-כי ייתכן שגם כאשר לא ניתנה או הובטחה לעד טובת הנאה במובן האובייקטיבי, יש לייחס משקל לאמונתו הסובייקטיבית כי תמורת עדותו הוא עומד לזכות בטובת הנאה ומטעם זה כמוהו כעד מדינה (ע"פ 4998/95 מ"י נ' גומז-קרדוסו, פ"ד נא(3) 769, 777-776 (להלן: גומז-קרדוסו); פרשת אלמקייס, בע' 112-111).
כשלעצמי נוטה אני לדעה כי עד שציפה לטובת הנאה מטעם הרשות בתמורה לעדותו, או שהאמין בטעות כי זכה לטובת הנאה כזו, לא ייכלל בהגדרת 'עד מדינה' אף כי אמונה סובייקטיבית כזו עלולה לפגוע במשקל העדות ולהשפיע על מהימנותה. מטעם זה, ייתכן שבית המשפט יתקשה להסתמך על עדות שניתנה מתוך תקווה סובייקטיבית לקבלת תמורה ללא תוספת ראייתית משמעותית. אולם, ההכרעה בדבר הצורך בתוספת כזו נתונה לשיקול דעת בית המשפט ואינה מנדטורית על פי הוראת סעיף 54א(א) (וראו שמרלינג, בע' 193)".

כלומר, לדעתה, ע"פ 4998/95 אינו הלכה, והאמור שם הוא דעה שלא הוכרעה. לדעתה של השופטת ביניש הסכימו שני חבריה להרכב.

2.11 אם נלך על פי המבחן הכפול שנקבע בע"פ 4998/95 ונבקש לבחון לאורו את העובדות, נמצא שהענין שאינו קל להוכחה, וצריך ללמוד אותו מתוך הנסיבות.
גרסתו של גולדנברג היא שגם אם ציפה להקלה בגין הודאה, הובהר לו על ידי חוקריו בצורה חד משמעית וברורה שאין להם כוונה, ואין להם סמכות, להבטיח לו דבר.
הדברים נאמרו על ידו במפורש בעמ' 1704 החל משורה 18 במלים הבאות

"תראה, באמריקה, כשאני נכנסתי, הרי אישתי, אמר לי מר גולדשטיין לפני פרקליט המדינה באמריקה, אמר לי במלים האלה. אני לא יכול להבטיח לך כלום כי גם אם אני מבטיח לך אני לא יכול לקיים כי זה תלוי במילה האחרונה של פרקליט המדינה פה. אני לא זוכר את השם של הגברת. אמרתי בסדר.

שי [לשר] חזר על המשפט של רוברט [גולדשטיין], אמר אנחנו לא נבטיח לך כלום כי גם מה שנבטיח לך אנחנו לא יכולים לקיים. גם הבנתי, היה ברור שהיו שני מצבים שהיו מאוד מסובכים בשבילי. דבר ראשון זה הילדים, זה אישית אני אומר לך פה בפני כבוד בית המשפט. מר פיכמן פגע חזק בילדים ועל זה אין משא ומתן, ואני אסביר אחר כך במה, אבל בקשר למסמך הזה [ההודעה] שום דבר לא הובטח לי.
יותר מאוחר, כשכבוד האדון חזר, אמר לי במפורש, אני לא נותן, לא מבטיח שום דבר כי גם אם אני מבטיח אני לא יכול לקיים".

2.12 בגליון 14 בהודעתו של גולדנברג (נ/246) שניתנה למחרת, ביום 21.9.01, הוא מסביר באריכות מדוע החליט להודות בעובדות. וכך הוא אומר:

"אתמול כשנפגשנו לראשונה, אתם ואני, במשרדי התביעה באורלנדו, אחרי שחקרתם את אשתי, התלבטתי קשות מה לעשות ואיך לענות לכם בחקירה. בהתחלה לא אמרתי לכם את כל האמת. ובשעות הראשונות נהגתי אתכם כמי שפיכמן אמר לי להתנהג בחקירה וכאילו אני לא יודע כלום. מהרגע ששאלתם אותי על שמעון [איטח] וראיתי על השולחן את המסמכים הרבים שמונחים לפניכם, ביקשתי זמן לחשוב ולאחר שעשיתי חשבון נפש עם עצמי, למרות שלא הבטחתם לי כלום, אני הגעתי למסקנה שאם כבר 'אכלתי אותה' יותר טוב ויותר נכון יהיה להגיד את האמת ולענות בצורה אמיתית לשאלות שאתם שואלים אותי ובכך להקטין את הנזק ככל שאפשר. לכן, אני גם מבקש בכל לשון של בקשה, להתחשב בשיתוף הפעולה ובכך שבסופו של דבר אמרתי לכם את האמת וגיליתי לכם את המעורבות האמיתית שלי בעסקאות הנ"ל עם פיכמן ואני חוזר ומבקש שהדבר יילקח בחשבון ויוקל איתי ככל שניתן. עשיתי מה שעשיתי, הסברתי לכם איך זה נולד ואיך נגררתי לזה, יש לי משפחה מכובדת שהיא יקרה לי וחשובה לי וחשוב לי ביותר שהיא לא תינזק בעקבות מעשי" (שם, מש' 394).

2.13 אם נחזור לע"פ 4998/95, לפיו צריך להתחשב גם בשיקול הסוביקטיבי, אין אני סבור שיש במלים אלה כדי להעביר את העד גולדנברג ממעמד של שותף לעבירה למעמד של עד מדינה.
בשלב שבו חשוד, שותף לעבירה, משנה גרסתו או מחליט מלכתחילה לחשוף את שותפו לעבירה בפני חוקריו, ברור שהוא מצפה להקלה.
אם נרחיב את דרישת הסוביקטיביות, כך שתכניס למסגרתם של עדי המדינה כל מי שהודה בחלקו בעבירות מתוך תקווה לקבל טובת הנאה, נאלץ להכיר בכך שכל שותף בעבירה המודה בחלקו בעבירה, הוא עד מדינה. זו אינה קביעת ע"פ 4998/95. בוודאי שזו אינה הדעה בע"פ 2642/99.
להבהיר, הדרך שנבחרה בע"פ 2642/99 נראית לי על פני זו שבע"פ 4998/95.

2.14 ברי ששותף לעבירה המודה בחלקו בעבירה, פועל על פי מערכת מורכבת של שיקולים ואילוצים. הוא חושש ממה שיאונה לו במהלך החקירה, כולל מעצר. הוא בוודאי חושש ממה שיקרה לו בבית-המשפט לכשיוגש כתב אישום. הוא יודע שככל שההודאה נמסרת בשלב מוקדם יותר, גדלה ההתחשבות בעת גזירת העונש.
אלה שיקולים מוכרים, ואין צורך ללמוד את תורת המשפט כדי להכיר בהם.

2.15 נשוב מן הכלל אל הפרט.
בשלב שבו מסר גולדנברג את המידע לחוקריו, לא היה לו יסוד להניח שיופטר מאחריות למעשיו. הדברים עולים בצורה ברורה מחקירתו, מעדותו ומעדויותיהם של חוקריו, והן מהימנות עלי. העובדה שבדיעבד החליטה הפרקליטות לחתום אתו על הסכם לפיו יופיע בבית-המשפט בישראל ויעיד על הידוע לו, ותמורת זו ימחלו לו על חלקו בעבירות, אינה הופכת אותו לעד מדינה.

3. ראיות נוספות וסיכום

3.1 שוכנעתי שלא צריך לראות בעד גולדנברג עד מדינה.
עם כל ההסתיגות מאופיו של גולדנברג, כפי שהצטייר מן הראיות ומהודאותיו בשותפותו במעשים הנוגעים לענין זה ולענינים אחרים, שוכנעתי שגולדנברג סיפר בעיקרו של דבר את העובדות כהוויתן.

בעוד שתפקידו של גל היה לטפל באישורים של עורכי דין ובהגשת מסמכים לבית-המשפט, הנאשם הטיל על כל שותף לבצע חלק מן המשימה, והותיר לעצמו את התאום, הזיוף, המכר וקבלת הכסף.
תפקידו של גולדנברג היה לספק את המסמכים שהנאשם היה זקוק להם לצורך זיוף ראיות, שהוכיחו שהמנוח חוואט שרד את השואה, נותר בחיים והשאיר אחריו יורש, וכן כדי "לשחק" את תפקידו של היורש, הן בשיחות טלפון והן במשלוח מסמכים לישראל. לכל משתתף היה תפקיד בתאטרון הגדול שעליו ניצח הנאשם.

3.2 הנאשם, שהכיר בכך שגולדנברג הוא מי ששיחק את תפקידו של "צ'ואט", ביקש לפגוע במשקלה של העדות הן בכך שהצביע על אופיו של גולדנברג ורקעו, והן בכך שניסה לשייך את גולדנברג לחבורת הקושרים שקמו נגד הנאשם, והם כוללים את שמחה קלמנוביץ, אריה עמוס, יגאל אלוני וגל.

3.3 כתמיכה בתאורית הקשר האמור, הביא הנאשם מספר עדים ובכללם מוטי ברקון. לא אאריך בהתיחסות לעדותו של העד ברקון, עוד אחד מאנשי השוליים שעדותו היתה מוזמנת ומתוכננת על ידי הנאשם. בניגוד לאחרים, לא הודה ברקון ברקע פלילי, אלא הציג עצמו כבעל התמחות שאינה הולכת בדרך כלל בצידן של עבירות כלכליות, אולם כאמור הדברים שהתבררו היו שונים.

3.4 פרק מענין בחקירתו של ברקון נוגע למחלוקת בינו לבין הנאשם בדבר תצהיר שעליו חתם כביכול ברקון. לא אאריך בענין, פרט לכך שגם כאן פעל הנאשם כדרכו.
במהלך חקירתו של אריה עמוס, נותבה החקירה לקשרים נטענים בין אריה עמוס לבין עורך דין פלאט, המקיים קשרים קרובים עם גולדנברג. כאשר הכחיש אריה עמוס כל קשר לעו"ד פלאט, טען הנאשם שבידו תצהיר של ברקון המפריך זאת.
כאשר סירב ברקון לאשר לנאשם בחקירה עובדות שונות, טען כלפיו הנאשם שבשיחה ביניהם שמע ברקון דברים שונים. הנאשם הוסיף שהדברים הוקלטו וכי ברקון קיבל עליו לחתום על תצהיר אך לא חתם עליו.
ברקון הכחיש את הדברים. הקלטת השיחה עם ברקון, שהנאשם טרח לציין פרטיה בהרחבה בהציגו שאלות לברקון, לא הוגשה. גם התצהיר לא הוגש.

3.5 בהקשר זה צריך לציין שבמהלך חקירתו של אריה עמוס, כאשר נחקר על אותו "תצהיר" של ברקון, ביקש ממני ב"כ המאשימה ליטול מן הנאשם את התצהיר ולשמור עליו. לא נעתרתי לבקשתו, אבל אין ספק שמדובר ב"תרגיל", מאלה שהנאשם הרבה לנהוג בהם בהליך.
מכל מקום, עדותו של ברקון אינה מהימנה עלי ואינני מיחס לה כל משקל.

3.6 כך גם עדותו של יעקב ליבה, שהובא על ידי הנאשם כדי לקשור את גולדנברג, את איטח ואת גל הרינג.
גם ליבה הוא איש שוליים בעל רקע שלילי. אין לי אמון בעדותו של ליבה. הוא הובא, כמו חברים רבים אחרים של הנאשם, שהתהדר בריבוי חברים המוכנים ללכת אתו באש ובמים, והוכיח זאת לפחות ביחס לנכונותם להעיד שקר בבית-המשפט.

3.7 אינני מתעלם מקיומה של הכרות שטחית בין גל הרינג לבין גולדנברג. היכרות זו נעשתה על ידי הנאשם. אינני מיחס לה כל חשיבות.
הוכח שגולדנברג והנאשם קיימו ביניהם קשרים עסקיים וכן קשרי טלפון. גולדנברג הבהיר שחלק מההתקשרויות נעשו בטלפונים שבשימושם וחלקם נעשו באמצעות טלפונים ציבוריים ואחרים, כדי להמנע מאיתור השיחות.
אני מאמין לעדותו גם בענינים אלה.

3.8 כדי להצביע על חוסר מהימנותו של גולדנברג, הפנה הנאשם בסיכומיו לכך שעל פי רשימת הכניסות של גולדנברג לישראל ויציאות ממנה (ת/111), שהה גולדנברג בישראל במשך חמישה חודשים, ולעומת זאת אמר גולדנברג שלא היה בישראל תקופה ממושכת.
על פי התעודה ת/111, שהה גולדנברג בישראל מיום 19.6.96 עד 6.11.96.
אין ספק שמדובר בתקופה קריטית לביצוע העסקה. נזכיר שזכרון הדברים הראשון נחתם בתחילת ספטמבר 1996, שצו הירושה ניתן ביום 11.10.96, החוזה (ת/4) נחתם ביום 13.10.96, למחרת נרשמה הפעולה בלשכת רישום המקרקעין וביום 15.10.96 ניתן השיק של 316,750 ש"ח וכו'.

3.9 על בסיס הטענה שגולדנברג היה בארץ בתקופה זו, ניסה הנאשם לשמוע מפי אלוני כי ביום 15.10.96, קיבל מגולדנברג סכום כסף שאותו ייחס אלוני לנאשם.
אלוני דחה את הטענה (ישיבה מיום 15.12.01) ועמד על דעתו שקיבל את הסכום מן הנאשם, או ממישהו שפעל בשמו של הנאשם, אולי אחיו של הנאשם. אלוני העיד שראה בנאשם ובאחיו דמות אחת.

3.10 האם היה גולדנברג בישראל בתקופה זו, כרשום במסמך, או שהיה מחוץ לישראל?
לכאורה, למסמך ת/111 משקל רב. הוא נהנה מחזקת התקינות המנהלית. לא הוצג דרכונו הישראלי של גולדנברג לאותה תקופה (כשש שנים לפני מסירת עדותו) שממנו ניתן היה ללמוד פרטים סותרים.
לעומת זאת, קיימת ראיה נוגדת שמקורה בנאשם, והוא לא הסביר אותה ולא הפריך אותה.

3.11 עיון בפלט השיחות של הטלפון הסלולרי של הנאשם לתקופה הרלבנטית (ת/112), מעלה את הנתונים הבאים:
על פי הרשום בעמ' 10 מתאריך 30.5.96, התקשרו מטלפון זה בשעה 19:44:59 למספר הטלפון של העד גולדנברג בפלורידה והתקימה שיחה בת חצי דקה.
שיחה נוספת מאותו מכשיר טלפון סלולרי הרשום על שמו של הנאשם לטלפון בביתו של גולדנברג נרשמה ביום 27.7.96 בשעה 15:29:52 והתמשכה דקה.
למחרת, 28.7.96 בשעה 16:02:29 נרשמה שיחה נוספת (עמ' 39) וזו נמשכה שבע וחצי דקות.
בפנינו אם כן ראיה, התומכת בגרסתו של גולדנברג, לפיה לא שהה בארץ בתקופה האמורה אלא היה בביתו בארה"ב והתקיימו שיחות בינו לבין הנאשם.

3.12 הנאשם יכול היה להסביר את פשר השיחות מטלפון שלו לביתו של גולדנברג. אם גולדנברג נמצא בישראל באותה תקופה - מדוע מתקשרים מטלפון של הנאשם לביתו של גולדנברג?
הנאשם לא התיחס לכך בעדותו, וגם בסיכומיו ובפרק הארוך שהקדיש לגולדנברג אין זכר לכך.

3.13 השאלה אם היה גולדנברג בישראל בתקופה זו נותרת ללא מענה החלטי. אי אפשר לשלול את האפשרות שהיה בישראל ועמד בקשר הדוק עם הנאשם, ושניהם, איש איש מטעמו, העדיפו להסתיר עובדה זו במשפט.
מכל מקום, במכלול הראיות, יש לשאלה זו משקל משני מול הראיות החד-משמעיות המצביעות על הנאשם כעל היזם והרוח החיה בפרשת החלקה.

3.14 ענין לפני אחרון, והוא מעט על דרך הסרקזם.
ביום 18.4.01, פנה הנאשם במכתב לעורכת דין נקום במשרדיה בדואלה שבקמרון, וביקש סיועה בקשר למסמך שבו אישרה את התיצבותו של "צ'ואט" בפניה. באותו שלב ידע הנאשם היטב כי אין "ג'וזף צ'ואט" וכי האיש הוא יציר דמיונו שהולבש בדמותו של גולדנברג. הנאשם גם ידע היטב שגולדנברג שילם עבור הכנת המכתב שנועד לאשר קיומה של הדמות הפיקטיבית.
למרות זאת, כחלק מניהול הגנתו, ביקש הנאשם להצביע על כך שהוא פעל בכוחותיו, כדי "לברר את האמת".
צריך להבהיר שהמכתב נשלח חמישה חודשים לפני שנגבתה הודעתו של גולדנברג בארה"ב.

3.15 ברי, על פי הראיות ששמעתי, שגולדנברג מילא את התפקיד של "ג'וזף צ'ואט". הוא האיש ששוחח בטלפון עם עו"ד ברנט ועם בן שאול. הוא האיש שהשיג את המסמך בקמרון, ששימש יסוד לתשלום יתרת התמורה על ידי ברנט.
אני מאמין לו שהוא המציא לנאשם את המסמכים מארה"ב, ששימשו יסוד לזיוף המסמכים שהוגשו לרשויות בישראל. אפילו על פי המבחן המחמיר שנקבע בע"פ 4998/95, אין יסוד לקבוע שהודעתו של גולדנברג בחלקה השני, לאחר ההפסקה, ועדותו בבית המשפט אינה אמת, וכי הושפעה מן הרצון להקל על עצמו.

3.16 אילו הייתי מגיע למסקנה שיש לראות בגולדנברג עד מדינה לצרכי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, הייתי קובע שלעדותו יש סיוע מספיק. אזכיר כאן את הידע בדבר פרטים (אם כי הנאשם הקפיד להעיד ששיתף את גולדנברג בפרטים), את העובדה שתעודות הפטירה שזוייפו הן מפלורידה, מקום מגוריו של גולדנברג, את עדויותיהם של בן שאול ושל ברנט בדבר שיחות הטלפון שקיבלו מ"צ'ואט", את עדויותיהם של גל ושל אלוני וכמובן את שקריו של הנאשם.

XI עדים נוספים

1. אריה עמוס

1.1 בפרק הכללי על העדים (חלק III) הזכרתי את אנשי השוליים שהופיעו במהלך שמיעת המשפט. ביניהם הזכרתי גם את אריה עמוס, שעיסוקו ב"איתור יורשים".
בשדה המערכה של משפט זה תופס אריה עמוס מקום מרכזי בין המטרות העיקריות בעיניו של הנאשם. בין אם מקורה של גישה זו בתקווה שיעלה בידיו להסיט את האש לכיוונו של אריה עמוס, בין אם הדבר נעשה מחמת יריבות או תחרות בת שנים, הדברים אינם ברורים וגם אינם צריכים בירור. מכל מקום, שמו של אריה עמוס כיכב במהלך המשפט.

1.2 בעוד שעדים כמו יגאל אלוני או יוסף גולדנברג, הפכו מטרות בגלל עדותם במשפט, שתרמה לחיזוק ראיות המאשימה נגד הנאשם, הרי אריה עמוס הוצג כמטרה במסגרת תאורית הקשר. כדי להצביע על כך שהמקור לחלקה איננו הנאשם, שעיסוקו משך שנים במקרקעין, אלא גל, צריך היה לבנות מערכת דרכה הגיעו פרטי החלקה אל גל.
מערכת זו התחילה, על פי גרסת הנאשם, אצל שמחה קלמנוביץ במס רכוש, משם עברה לאריה עמוס ומאריה עמוס לגל.

1.3 אריה עמוס הוא מאנשי השוליים. הוא עוסק בתחום שכנראה הוא אפור עם נטיה לעבור לשחור. עמוס עצמו צבר הרשעות כפי שטרח הנאשם להראות, כולל הרשעות בחו"ל.
אופי פעילותו של עמוס ביחס לאיתור מקרקעין גם עלה מעדותו של העד בונדי, שסיפר כיצד עמוס פנה אליו כאל יורש אפשרי לבעל חלקה, והציע לו לשנות תאריך הלידה שלו, כדי שיתאים לנתונים הנדרשים (בעקבות זאת שינה העד את תאריך הלידה!).

1.4 אריה עמוס העיד שהוא ושותפו יצחק סגל איתרו את החלקה. הם בדקו בארגון יוצאי לודז', והתברר להם שהמשפחה נספתה בשואה בגטו לודז' וכי לא נותרו יורשים. לפיכך הפסיק את הטיפול בחלקה ולא עסק בה יותר.

עמוס וגל הכחישו שהם מכירים זה את זה. גל אישר ששמו של עמוס מוכר לו, שכן הנאשם הזכיר אותו כשותפו.
מכל מקום, בהעדר ראיה מהימנה לכך שגל עסק בעסקי מקרקעין קודם לשותפותו עם הנאשם ביחס לחלקה, לא היה מצע משותף שהיה מצדיק הכרות בינו לבין עמוס.

1.5 חקירתו הנגדית של אריה עמוס היתה, כדרכו של הנאשם, מפורטת ומעליבה ועלתה ממנה יריבות אישית עמוקה. הנאשם טען בסיכומים שעלה בידו להוכיח קשר בין אריה עמוס לבין קלמנוביץ בעזרת העד ליבה, וכי עלה בידו להוכיח קשר בין אריה עמוס לבין גל. עוד הוא מאריך בפרשת הרשעותיו של אריה עמוס וחוסר האמון שיש לרחוש לו.
אין בכל אלה מאומה.
הנאשם לא הצליח להצביע על קשר בין אריה עמוס לבין גל בכל הנוגע לחלקה.

1.6 יש קשר בין עדותו של אריה עמוס לבין עדותו של העד שלמה לב. לב היה היחיד מבין העדים שעדותו לא נשמעה בפני אלא בפני חברי השופט י' כהן, מחמת העדרי מן הארץ בתקופה שבה הוגשה בקשת הנאשם לשמוע עדות מוקדמת של העד, שמקום מגוריו הקבוע אינו בישראל.
משלא נשמעה העדות בפני, קשה לי לכלול בהתיחסותי לעד התרשמות ממראה עיני. העד הציג עצמו כשותפו של אריה עמוס, שעה שאריה עמוס טען שלא היו שותפים וכי לב עבד עמו. העד סגל תמך בגרסת עמוס.
אינני מוצא בפרוטוקול עדותו של העד לב דבר שישנה ממסקנותי לגבי חוסר הביסוס להאשמותיו של הנאשם כלפי אריה עמוס.

2. עו"ד נפתלי נשר

2.1 עו"ד נפתלי נשר העיד כעד הגנה. בתקופות מסוימות שימש כעורך דינו של גל.
בחקירתו הנגדית נחקר גל על ניתוק יחסיו עם עו"ד נשר. תשובתו היתה שהוא מתחרט שלא שמע בעצתו של עו"ד נשר. הוא סיפר ביזמתו כי במהלך נסיעה סיפר לעו"ד נשר, שהוא עומד לעשות עסקה יחד עם הנאשם, ועו"ד נשר אמר לו שלא להתעסק עם הנאשם.
גל העיד עוד שלא סיפר לעו"ד נשר על פרטי העסקה "... סיפרתי לו שאני הולך לגנוב עם דוביק קרקע" (עמ' 181 מש' 2).

גל נשאל שוב אם סיפר לעו"ד נשר שהוא "הולך לגנוב את הקרקע" והשיב "כן. הוא לא רצה לשמוע מזה. הוא לא נתן לי להמשיך אפילו" (שם, מש' 4).

2.2 בחקירתו הראשית של עו"ד נשר ציטט הנאשם כמה מדבריו של גל בקשר לשיחה זו (לא את הדברים שציטטתי, אלא את התחלת המעשה בעמ' 80). עו"ד נשר השיב כי הפגישה זכורה לו. לדבריו, בשום שלב לא הבין שמדובר על "גניבת" קרקע. נושא השיחה היה אמירה של גל שהוא מבקש לפתח עסקים בעניני מקרקעין וכי "(ש)... יש בכוונתו לצרף לעניין אדם נוסף... מתווך שעוסק בענייני מקרקעין... דב פיכמן" (עמ' 2795 מש' 5).

2.3 ההבדל בין גרסתו של גל לבין גרסתו של עו"ד נשר הוא בשני פרטים. האחד, שעל פי גל אמר לעו"ד נשר במפורש שהכוונה "לגנוב" את הקרקע. השני, שבפני עו"ד נשר הציג גל את התכנית כחלק מהרחבת עסקו למקרקעין. בהקשר זה גם אמר שהוא מצרף אליו את הנאשם, ולא שהנאשם מצרף אותו אליו.
עו"ד נשר אישר שהוא אינו זוכר את המלים המדויקות שאמר לו הנאשם. גל גם העיד שעו"ד נשר עצר אותו בעדו ולא רצה לשמוע פרטים.
צריך לזכור שחלפו למעלה משש שנים בין אותה שיחה לבין מועד עדותו של עו"ד נשר.

2.4 ביחס לפרט הראשון של אי ההתאמה, אינני רואה צורך לקבוע בו עמדה שכן הוא אינו רלבנטי.
הפרט השני אינו מתישב עם גרסתו של גל, לפיה הנאשם היה היזם. עם זאת, עניננו באמירה המיוחסת לגל, שתכנה אינו ברור.
אפילו נאמרו הדברים כפי שהוצגו על ידי עו"ד נשר, איני רואה בכך תמיכה בגרסת הנאשם.
הראיות שהנאשם היה היוזם והמתכנן, וגל, כמו גולדנברג ואחרים, מילא תפקיד בתכניתו של הנאשם, חד משמעיות.
אם אמר גל מה שיוחס לו על ידי עו"ד נשר, ניתן ליחס זאת להתרברבות ולרצון של גל להרשים את עורך דינו.

2.5 חיזוק נוסף לתפיסה זו אני מוצא בכך שפרשת השיחה בין עו"ד נשר לבין גל הועלתה, כאמור, ביזמתו של גל, מבלי שנשאל על כך. אם גל הוא היוזם, ואם הודה בכך בפני עו"ד נשר, אין שום הגיון שיחשוף ענין זה בחקירה הנגדית שלו.

2.6 בהקשר זה ניתן להוסיף את דבריו של עו"ד ברנט כי בפגישה במשרדו של גל אמר לו גל כי הוא הינו בעל הקשרים לבעלי הקרקע וכי הנאשם מסייע לו, במכירה (סעיף IV, 2.4).
מול אמירה זו יש לזכור את התרשמותו של עו"ד ברנט, לפיה הנאשם היה פעיל בדיון וגל נראה משועמם (שם, 2.5).
נוסיף לכך את דבריו המהימנים של בן שאול, לפיהם הציג הנאשם עצמו בפניו כמי שאיתר את הקרקע ועומד בקשר עם הבעלים (סעיף IV, 1.11).

2.7 סיכומו של דבר, עדותו של עו"ד נשר אינה משנה מן התמונה הכוללת והחד-משמעית, לפיה הנאשם היה היזם של ההליך כולו, אבי הרעיון והאחראי לביצועו על ידו ועל ידי עוזריו.
גל לא היסס לתת ידו לעסקה הפלילית שיזם הנאשם ואף ראה בכך אפשרות להרחיב את עסקי המשפחה.

3. שמעון איטח

3.1 שמו של שמעון איטח (באיות שונה לעתים), עלה שוב ושוב במהלך המשפט, ביוזמתו של הנאשם. לשמעון איטח יוחסה על ידי הנאשם מעורבות הדוקה עם גל בעסקי קרקעות.
היה חשוב לנאשם להוכיח כי גל עוסק בעסקי קרקעות, שבניגוד לעדותו החד משמעית של גל, לפיה מעולם לא עסק בעסקי מקרקעין, אפילו כאשר היה צורך לעקל מקרקעין במסגרת הטיפול שלו בתיקי הוצאה לפועל.

3.2 הדרך לנסות ולקעקע עמדה איתנה זו של גל, היתה באמצעות הטעון, שלפיו העסקה בקשר לחלקה לא היתה ראשונה של גל, וקדמו לה אחרות מאותו סוג. כל זה נועד כדי להצביע על כך שלא הנאשם הוא זה שגייס את גל, אלא גל גייס את הנאשם.

לצורך זה הוזעקו עדים רבים, כולל מאיר אלמגור, שטרחו וצירפו את גל לקבוצת סוחרי קרקעות, ושייכו אותו לעסקות מפוקפקות. בכל אלה היה לשמעון איטח תפקיד מפתח.

3.3 אקדים לענין זה כי עדותו של נפתלי נשר, שזומן על ידי הנאשם כעד הגנה, תומכת בגרסתו של גל, לפיה לא עסק במקרקעין.
הוא אומר זאת במפורש, ומדבריו עולה ש"כונת ההתרחבות" של גל קשורה לעסקה משותפת עם הנאשם, קרי לחלקה. תמיכה נוספת עולה מעדותה של לינדה סרויה, פקידתו של גל שטינתה אליו עלתה בבירור בעדותה.

3.4 שמעון איטח אינו בישראל אלא בספרד. מעמדו המדויק לא הובהר, אולם הנאשם עמד כל העת על דעתו כי יש להשמיע את שמעון איטח כעד הגנה לאחר שהתביעה ויתרה על השמעתו, אף שהיה ברשימת עדי התביעה.
כך למשל אישר יוסף גולדנברג שקיים קשרי עסקים עם איטח וכי אף תוכננה עסקה שבה היו שותפים הוא, הנאשם ושמעון איטח. שמעון איטח גם היה אמור, כך ניתן להבין, לתמוך בגרסתו של הנאשם (בעמ' 1932 מש' 22) כי בינו לבין גל התנהל ויכוח על תביעת הנאשם בגין דמי תיווך.

3.5 בשלב מסוים, לאחר שמדי פעם היה הנאשם פונה ומבקש להאיץ את נושא חיקור הדין בספרד, ולאחר שהוסכם שהפרקליטות תשא בעלות של חיקור הדין, הודיע הנאשם שהוא חוזר בו. בסיכומים הוא מבהיר שעשה כן משהוברר לו שבין איטח לבין המאשימה יש מגעים ולכן

"... אין לו [לאיטח] שום כוונה למסור מאומה בעת חיקור הדין בפרשה זו שמא ייפגע בו הדבר להגיע להסדר עם המאשימה בעניינים אחרים (הצלחה מלאה של המאשימה למנוע את עדותו)." (סעיף 399 בסיכומי הנאשם).

3.6 הנאשם מקיש מאמירה של החוקר רפ"ק לשר, לפיה נודע לו שעורך דינו של איטח מנהל משא ומתן עם הפרקליטות או עם המשטרה, שכל הדברים נעשו כדי לשבש את הגנתו של הנאשם, במסגרת הקשר המיוחס על ידי הנאשם לכל המעורבים שהעידו נגדו וכן למשטרה ולפרקליטות.

אין בכך מאומה. מה שיכולתי ללמוד הוא שישיבתו של שמעון איטח בספרד נכפתה עליו מסיבה כלשהי. ניתן להבין מדברי רפ"ק לשר, ששמעון איטח מיוצג וכי עורך דינו בישראל פועל עבורו. מעבר לכך אין כל נפקות לדברים.
הנסיונות לקשור בין גל לבין שמעון איטח, כפי שעשה הנאשם באמצעות עדים כמו יעקב ליבה, לא שכנעו אותי בקיומו של קשר כזה, שיכול היה להביא לרקימת הסיפור של החלקה.

4. עדים אחרים

הנאשם ביקש להעיד שלושה עדים מחו"ל הקשורים ליוסף גולדנברג - טרודי, אשתו של גולדנברג, דניס דיויד, חברו מדרום אפריקה ובוב פלאט, עורך דינו וחברו.
דחיתי בקשות אלה משלא מצאתי שנתמלאו התנאים להעדתם.

5. עורכי הדין

5.1 במשפט העידו מספר עורכי דין שעמדו בקשר עם גל במסגרת עסקיו בהוצאה לפועל.
באמצעות עורכי הדין שהוזמנו כעדי הגנה ביקש הנאשם לבסס את טענתו לפיה גל, הן בעצמו והן כחלק מבני משפחת הרינג, אינו ראוי לאמון, שהוא עוסק בעסקי תרמית והונאה ונוהג לזייף חתימות.

5.2 כך נחקר עו"ד אהרון מרגלית, שהעיד בצורה בטוחה ונחרצת שהחתימות במסמכים שהציג בפניו הנאשם אינן שלו והחותמת אינה חותמתו. עם זאת, אישר שבעבר יצג את עסקי משפחת הרינג ובכלל זה גם את גל בענינים פרטיים.
לדבריו, עשו גל ורן שימוש בחתימתו ובחותמתו ופעלו בתיקי הוצאה לפועל כאילו הוא המטפל.
עו"ד מרגלית, שחזר מספר פעמים ואמר שהוא לעולם אינו אומר דברים שאינם אמת, אישר שבעבר הכיר במכתב שחתימתו זויפה בו, בכך שכתב מכתב המשך.

5.3 בחקירה נגדית אישר עו"ד מרגלית שעבד עם האחים הרינג במשך שנים מספר. תחילה שולם שכרו בגין כל תיק ולאחר מכן עבד תמורת תשלום קבוע. עו"ד מרגלית אישר שנהג להגיע למשרדם של האחים הרינג, שם היו מונחות כבר בקשות לחתימתו והוא היה חותם עליהן.
עו"ד מרגלית דחה הצעת עו"ד ליפשיץ, לפיה נהג לבקר במשרדים מספר פעמים בשבוע, ועמד על דעתו שהביקור היה פעם בשבוע. הוא אישר שעל המשרד היה שלט ובו שמו. הוא גם אישר שהשלט נשאר במקום לאחר שנותקו יחסי העבודה בינו לבין גל.

5.4 אחד הענינים שעמד במוקד עדותו של עו"ד מרגלית היה אם החותמות שכללו את שמו ואת כתובת משרדם של האחים הרינג היו שלו. העד השיב בשלילה. עם זאת אישר כי האחים הרינג פתחו תיקי הוצאה לפועל בלשכות הוצאה לפועל שונות באישורו וברשותו, ויתכן שבתיקים אלה נרשמה כתובת משרדו במשרדם, שכן נהג לבוא פעם בשבוע, לדבריו, למשרד ולטפל בתיקים אלה.
במהלך החקירה הנגדית הוצגו גם הרשעותיו של עו"ד מרגלית בלשכת עורכי הדין ובפלילים.

5.5 אינני מוכן לסמוך על דברי עו"ד מרגלית, לפיהם לא התיר שימוש בחותמת שלו, שבה כתובת המשרד של האחים הרינג בדרך עכו, שכן זה היה משרד שממנו פעל תקופה מסוימת.
אף שעו"ד מרגלית הצהיר וחזר והצהיר שכל דבריו אמת, לא שוכנעתי שאלה פני הדברים, לא ניתן להתעלם מן ההבדל המהותי בין תשובתו החד משמעית של עו"ד מרגלית במהלך עדותו, לפיה החתימה על יפוי הכח של האחים הרינג (נ/139 מיום 10.6.92 ביחס לת"פ 759/92) אינה שלו, בעוד שבפרוטוקול של אותו תיק (נ/140), נרשם בפירוש שעו"ד מרגלית התיצב לדיון וטען בפני השופט.
כך נרשם בפרוטוקול ביום 29.6.92, כך ביום 22.12.92. כך הודה בשם שולחיו, טען לענין אי התיצבותו לישיבה, טען באריכות לעונש. הוא התיצב גם ביום 12.1.93 לדיון הנוסף כדי להשלים טעון לעונש ובסופו של דבר, התיצב ביום 15.2.93 וטען נוספות לעונש.
ביום 25.3.93, מועד שימוע גזר הדין, הופיעו רק הנאשמים האחים הרינג והודיעו "עורך הדין שלנו לא הגיע. אנחנו לא יודעים מדוע".

אם חתימתו על יפוי הכח זויפה - מדוע הופיע במשפט? אם לא זויפה - לא אמר אמת כשהעיד שהיא מזויפת.
לא צריך יותר מכך כדי להכתים את כל עדותו של עו"ד מרגלית ביחס לחתימותיו ולחותמת.

5.6 תשובותיו של עו"ד מרגלית, לפיהן החתימות אינן שלו, נאמרו מיד עם הצגת המסמך, בבטחון עצמי ובצורה חד משמעית. הן מתנגשות עם מסמך רשמי של בית-המשפט, ממנו עולה לא רק נוכחותו של עו"ד מרגלית בדיונים אלא גם העלאת טעונים. כאשר כל אלה מצטרפים להרשעותיו של עו"ד מרגלית בעבירות חמורות בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, אינני מוכן לסמוך על טעוניו בדבר נכונות חתימותיו וחותמותיו.

5.7 גם עו"ד ברטקוב שזומן על ידי הנאשם כדי להעיד שחתימותיו זויפו, אמר כך ביחס לשני צילומי תצהירים של גל שהוצגו בפניו (נ/235, נ/236).
נוסח התצהירים זהה, אם כי חתימותיו של גל בצילומים אינן זהות. צילומי התצהירים נחזים כמאומתים על ידי עו"ד ברטקוב ביום 8.12.97.
לאחר שעיינתי בתיק בו אמורים היו התצהירים להיות מוגשים (הדברים פורטו בהחלטה שנתתי ביום 28.4.02, עמ' 2324), לא מצאתי את התצהירים שתצלומיהם הוגשו, אם כי מצאתי בקשה של גל, הנחזית כאילו הוגשה על ידי עו"ד ברטקוב.

5.8 ב"כ המאשימה מציע שאין זה הגיוני שעו"ד ברטקוב יגיש בקשה לבית-המשפט שאליה מצורפים תצהירים שבהם זויפה חתימתו. אני מסכים אתו.
הבקשה עצמה נחזית כחתומה על ידי עו"ד ברטקוב, לא הוצגה על ידי הנאשם בפני עו"ד ברטקוב כדי לקבל תגובתו אם גם בה זויפה חתימתו.
בנסיבות אלה, אין מקום להסתמך על דברי עו"ד ברטקוב.
מכל מקום, העדרם של התצהירים בתיקים וקיום צילומים בידי הנאשם עוררו סימני שאלה שלא הצלחתי לפתור אותם.

5.9 עוד השמיע הנאשם עורכי דין נוספים שיצגו את גל או את עסקי המשפחה, והם באסם דקואר ואלון נשר. הנאשם ניסה לערער באמצעותם את מהימנותו של העד גל.
כפי שכתבתי, היו בפני ראיות מספיקות לדעת מיהו גל, עברו ואופיו.
אין בכל אלה כדי להפחית משכנועי שהנאשם יזם את ביצוע העבירות, ורתם את גל, נוכל לכשעצמו, למרכבתו.

XII מס רכוש

1.1 כידוע, במקביל לרישום מקרקעין בלשכות רישום מקרקעין, מתנהל רישום המקרקעין לצרכים פיסקליים במשרד האוצר, אגף מס הכנסה ומס רכוש.
מעורבותו של האגף בכל הקשור בחלקה עלתה בדיון, והעידו בענין זה מספר עובדים של האגף, מרביתם כעדי הגנה.
כיוון שהדברים נחקרו כחמש או שש שנים לאחר התרחשותם, ומכיוון שמדובר מבחינת העובדים, בפעילות שגרתית, ניתן היה לשחזר את ההתרחשויות בקשר לחלקה כמעט רק על יסוד מסמכים.

1.2 תמצית הדברים היא שבתחילת שנת 1996, הודיע יוסי דהן, השמאי הראשי של אגף מס רכוש ומס שבח מקרקעין בחיפה, שהחלקה, שהיא פנויה ואין בה בנין (ולפיכך היא חבה במס רכוש), אינה מופיעה בחלק הממוחשב של ספרי מס רכוש. יוסי דהן מסר בהודעתו במשטרה (ת/39) שעוד קודם לפעולה זו שלו, נעשתה פניה מחוץ לאגף, והועברה אליו, של מישהו שהתענין בחלקה.
החלקה הוכנסה למאגר הנכסים הממוחשבים.

1.3 בחודש אוגוסט 1996 הוגשה לבית-המשפט הבקשה למתן צו ירושה.
בתחילת חודש ספטמבר 1996 נחתם זכרון הדברים ומאוחר יותר, דווח למשרד מס שבח מקרקעין על העסקה.
בשלב כלשהו התקבל מידע אנונימי במשרדי מס רכוש כי צו הירושה שהוצא מזוייף.

1.4 מי ששימש כרכז בכיר והיה אחראי על אזור הכרמל היה שמחה קלמנוביץ. אליו אמור היה להתנקז מידע ביחס לחלקה.
קלמנוביץ העיד כי בעקבות ההודעות בטלפון שמנסים "לגנוב את המגרש", החל הוא ואחרים באגף לערוך בירורים ביחס למכר שנעשה. לדבריו, רשם את כל המידע שהצטבר אצלו הן מן ההודעות האנונימיות והן מבירורים שערך, וריכז את כל הנקודות שהעלו ספקות וקשרו את העסקה במסמך שאותו כינה "ריג'קטים'" (ת/72).

1.5 המסמך הודפס על ידי קלמנוביץ והועבר למנהלת המחוז מרים שרוני. שרוני פנתה להנהלת האגף בירושלים ביום 11.2.97, וביקשה להסיר את החסיון כדי למסור את הנושא לחקירה במשטרה (נ/231).
בקשר לכך ניסתה שרוני לעכב את העברת הזכויות בחלקה על שמה של חנה בן-שאול, מכח הוראה מנהלית לרשם המקרקעין. עו"ד ברנט העיד כי כאשר הדבר נודע לו, פנה וביקש להסיר את המגבלה, שלדעתו לא היתה לה בסיס. מכיוון שבשלב זה טרם היה חומר מספיק כדי לבסס עיכוב הרישום, בוצע הרישום, על תוצאותיו, כפי שהן ידועות לנו.

1.6 בתקופה מקבילה, תחילת שנת 1997, נחשד קלמנוביץ במסירת מידע לחוקרים פרטיים. בחיפוש שנעשה בביתו, נמצאו מסמכים הנוגעים למקרקעין שבטיפולו באגף. בין שאר המסמכים היו גם כאלה הנוגעים לחלקה.
אחד מכיווני ההגנה של הנאשם היה להטיח בקלמנוביץ את האחריות לפרשה כולה. על פי גרסתו, קלמנוביץ הוא שמסר את נתוני החלקה לאריה עמוס. אריה עמוס מסר את הנתונים לגל, שעל פי גרסת הנאשם, הפעיל את הנאשם כמתווך.

1.7 איני יודע אם היו לקלמנוביץ כוונות טהורות כפי שתאר, כאשר החזיק ברשותו מסמכים השייכים לעבודתו, או שכוונותיו לא היו טהורות.
אינני סבור שהשאלה רלבנטית להכרעה בעניננו.
הנאשם, כדרכו בהליך, ביקש להסיט את תשומת הלב ואת העין הבוחנת מן הדברים בהם היה מעורב, לנושאים צדדיים, שאינם מעלים ואינם מורידים. למטרה זו, ניסה לבנות תשריט של קשר סיבובי, שעיקרו הוא שקלמנוביץ עבד בשיתוף פעולה עם אריה עמוס. הוא מסר פרטי החלקה לאריה עמוס, שגייס את גל, עמו היתה לו הכרות.

1.8 אריה עמוס לא כפר בכך שבשלב מסוים טיפל בחלקה. לטענתו, משלא עלה בידו לאתר יורשים לבעליה, ויתר על המשך הטיפול.
הנאשם השקיע הרבה בנסיון ליצור קשר בין אריה עמוס לבין קלמנוביץ וגל. סנגורו אף ניסה למצוא את מספר הטלפון של אריה עמוס בטלפון הסלולרי של גל במהלך הדיון, נסיון שלא עלה יפה.
בסיכומיו (בפרק 5) אין הנאשם טוען עוד לקשר בין אריה עמוס לבין גל, אלא טוען לקשר בין אריה עמוס לבין קלמנוביץ.
עדי שקר שהביא הנאשם (כמו ברקון) אינם תורמים לגרסתו.

1.9 כדי להפריך את גרסתו של קלמנוביץ, לפיה הגיע אליו מידע המחשיד את העסקה מגורם חיצוני, טרח הנאשם וזימן את כל העובדים שהיו להם קשרי עבודה עם קלמנוביץ. כך זומנו והעידו מרים שרוני, יוסי דהן, דוריס אורן, שושנה שטרן, בלה גבעוני, אינה ז'יבוטובסקי, שולה ממן, יחזקאל בר-יוסף. כל אלה הוזמנו בעיקר בתקוה לשמוע מפיהם שקלמנוביץ לא קיבל מידע חיצוני בדבר החשדות בכשרות העסקה וכי הדברים עליהם העיד הם פרי דמיונו.

1.10 אפילו היתה השערה זו של הנאשם נכונה, אין זה סביר שמישהו מן העובדים עם קלמנוביץ יוכל לומר, בריחוק של מספר שנים, שקלמנוביץ קיבל שיחה או שיחות כאלה או שלא קיבל אותן.
לסיכום פרשת קלמנוביץ ועובדי מס רכוש, לא הונח יסוד כלשהו לקבוע שיש לראיות שהובאו בענין זה קשר למעשיו של הנאשם.

1.11 בהקשר זה צריך להעיר כי המידע שבת/72 הוא "מקצועי", ומי שמסרו צריך היה להיות בעל ידע מקיף במסמכים משפטיים שמקורם בארה"ב, וגם ביצע חקירה משלו.
כך, למשל, סעיפים 3 ו-4 בת/72 מחייבים בדיקה בקובץ נתוני ה-Social Security “Services" בארה"ב, אם כי עד לתקופה מסוימת ניתן היה לבררם באתר הרשות באינטרנט.

XIII התחזות לעורך דין

1. באישום הראשון, שעניינו כל הקשור לזיוף המסמכים, העברת הנכס על שם "צ'ואט" ומכירתו, נכללה גם התחזות, על פי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין וסעיף 29 לחוק העונשין.
עובדות המקרה מפורטות בסעיף 6 של פרק העובדות באישום הראשון, וכך נכתב שם

"בנוסף לאמור לעיל, התחזה הנאשם לעו"ד וזאת לצורך השגת חוות דעת מומחה לעניין דיני העזבון שבפלורידה ארה"ב, שם נפתרו על פי מצג השווא והמסמכים המזוייפים בני הזוג "צ'ואט".

2. אישום זה מבוסס בעיקרו על עדותו של עו"ד רזיאל גסלר, מומחה למשפט אמריקאי, ששירותיו נשכרו כדי לתת חוות דעת לבית המשפט המחוזי בחיפה, על פי דיני הירושה של מדינת ישראל החלים על עזבונו של המנוח מאיר צ'ואט.

3. ביום 6.10.96 נתן עורך דין גסלר חוות דעת של מומחה שהוגשה לתיק עזבונות 2433/96, עזבון המנוח מאיר צ'ואט ז"ל, ובה אישר שדיני הירושה של מדינת ישראל חלים על המקרקעין. תמצית עדותו של עו"ד גסלר היא שהוא נוהג לפרסם בפרסומים של לשכת עורכי הדין על כך שהוא נותן חוות דעת לעניין המשפט האמריקאי. הפרסומים מכוונים "לעמיתים", כלומר לעורכי דין. עו"ד גסלר הסביר זאת במגבלה בדבר פרסומים על ידי עורכי דין. עוד הוסיף, שבמדור העזבונות בבית המשפט המחוזי בתל אביב ידעו על עיסוקו והתמחותו, ואף נטלו ממנו כרטיס ביקור. לדבריו, החזיקו אצלם את כתובתו, וכאשר היה צורך בחוות דעת היו נוהגים להפנות לעורכי דין שונים.

4. לדברי עו"ד גסלר, חזר למשרד לאחר שהות מחוץ למשרד ומזכירתו הודיעה לו כי חיפש אותו "עו"ד פיכמן". אותו אדם התקשר אליו שוב וביקש חוות דעת. לצורך כך ביקש עו"ד גסלר לקבל עותק של הבקשה למתן צו ירושה ומסמך זה הועבר אליו למשרדו בפקס.
"עו"ד פיכמן" ביקש שחוות הדעת תשלח במונית. כשהודיע לו עו"ד גסלר על קושי הכרוך בכך, השיב האיש שהמסמך דחוף לו, והוא יגיע לתל אביב.

5. חוות הדעת שהוכנה מופנית לעו"ד ויקטור מנסור, שכזכור, רשום בבקשה למתן צו ירושה כעורכה.
הנאשם הגיע למשרדו של עו"ד גסלר ושילם לו במזומן עבור חוות הדעת. הוצאה חשבונית ת/43, שבה נרשם, לאחר המלים המודפסות "נתקבל מ: "עו"ד דב פיכמן ממשרד עו"ד ויקטור מנסור", עם חשבון ( ת/41) המופנה לעו"ד ויקטור מנסור.
עו"ד גסלר העיד עוד שקיבל את התשלום במזומן ובגלל שהיה עסוק, כנראה, דחה את הוצאת החשבונית ליום שלמחרת. משהחל להכין את החשבונית לא היה ברור לו למי לרשום אותה ולאן לשלוח אותה, מאחר שקיבל את הסכום המזומן מ"עו"ד פיכמן". התקבלה תשובה באמצעות המזכירה, לפיה יש לשלוח את החשבונית לתא דואר בחיפה.
הדברים נרשמו על ידי הפקידה שרשמה "פיכמן מעו"ד מנסור קבלה לשלוח לת.ד. 7667 חיפה" (ת/44).

6. עו"ד גסלר העיד שהתרשמותו משבא אליו הנאשם תאמה את התואר עורך דין. לדבריו:

"הוא עשה עלי רושם כאדם רב עוצמה, זאת אומרת שהרגשת את הנוכחות שלו כשהוא נכנס לחדר" (עמ' 419 מש' 19).

הדברים התיישבו עם הנתונים שהיו לו מפי מזכירתו כי מדובר בעורך דין. לפיכך, כשהתקשר לאיש לא פנה אליו כאל מר פיכמן אלא "עו"ד פיכמן".

7. לשאלת עו"ד ליפשיץ השיב עו"ד גסלר כי התיק היה חריג במשרדו, משום שאין הוא זוכר מקרה אחד שמישהו שילם במזומן עבור חוות דעת, אין הוא זוכר שמישהו בא למשרד או שביקש ממנו ללכת למוניות אביב וכן

"... גם נזכר לי הרושם שהיה לי. זו רק תחושה שאדם נכנס אלי למשרד שלי ועשה עלי רושם כאדם בעל נוכחות". (עמ' 418 מש' 23).

8. בחקירה נגדית נחקר עו"ד גסלר שוב ושוב לפרטי פרטים, כאשר הנאשם מציג בפניו גרסותיו שלו להתרחשויות. העד עמד על דעתו שלא רק שפקידתו אמרה לו שמדובר בעורך דין, אלא שגם בשיחות הציג עצמו הנאשם כעורך דין פיכמן. העד אישר שטעה בהודעתו הראשונה במשטרה.

9. הנאשם מבקש להבנות מן הקושי של עו"ד גסלר, לזהות בתחילת הדיון את הנאשם כמי שהתייצב אצלו והתחזה כ"עורך דין פיכמן". אין בכך מאומה. יש להבחין בין קושי בזיהוי פני אדם אותו פגש עו"ד גסלר לפני שנים פגישה קצרה במשרדו, לבין זכירת מקרה שהוא חריג.
תוך כדי חקירה הלך עו"ד גסלר והשתכנע שהנאשם הוא האיש שהותיר עליו את הרושם שתאר בחקירתו הראשית.

10. הנאשם זימן את לימור זרוג, שעבדה כאחת המזכירות במשרדו של עו"ד גסלר. העדה זיהתה את כתב היד בהודעה ת/44 כשלה. בהודעה זו אין ציון של המילה "עורך דין" לפני שמו של הנאשם.
עו"ד גסלר העיד שעבד עם עורך דין אחר, כי היו במשרד מספר מזכירות, אך אין הוא יודע מי המזכירות האחרות.

11. אני מעדיף, ללא היסוס את גרסתו של עו"ד גסלר, כי בשום שלב לא נאמר לו, כפי שטען הנאשם במהלך החקירה הנגדית, כאילו משוחח הנאשם ממשרדו של עו"ד ברנט.
הנאשם ניסה להעתיק את הופעתו במשרד למועד שבו לא נכח עו"ד גסלר במשרד.
כדרכו, בנה סיפור מעשה שלם, הכולל דברים שייחס למזכירה במשרד, לה הציע לשלם את החשבון בשיק והיא השיבה לו שכיוון שאינו עורך דין, לא תקבל ממנו שיק. הגרסה נדחתה בצורה תקיפה וחד משמעית על ידי עו"ד גסלר, שאמר שמעולם לא היה דבר כזה.

12. השאלה היחידה שעומדת לדיון בפרק זה היא, האם הנאשם התחזה כעורך דין בפני עו"ד גסלר ובפני עובדות משרדו.

בעניין זה העיד עו"ד גסלר במפורש על שיחת טלפון שקיים עם הנאשם, כאשר דיברו על משלוח החומר במוניות אביב, ואמר

"הוא [הנאשם] אמר לי... הוא אמר לי להשיג את מספר הטלפון של מוניות 'אביב' שזה יהיה על שם עו"ד דוב פיכמן..." (עמ' 415 ש' 15).

צריך לציין בהקשר זה שמשעה שהנאשם אמר לעו"ד גסלר לשלוח את החומר ל"עו"ד פיכמן", לא היה צורך לחזור בכל שלב על הביטוי.

13. ההתחזות היתה נוחה לנאשם, אם כי לא היתה מחוייבת המציאות, שכן עו"ד גסלר אמר במפורש שכרטיס עם פרטיו היה מצוי במזכירות העזבונות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומגישי בקשות הופנו אליו.

14. אין אני רואה פגם בהימנותו של עו"ד גסלר לעניין זה, לאור העובדות שתאר לגבי אותה שיחה. העובדה, כאמור, שעו"ד גסלר לא זכר את תאורו של הנאשם שהגיע אליו, וכי סבר שהוא גבוה ממה שהוא באמת, גם היא אינה צריכה לשנות מן העובדות בנושא של שיחת הטלפון בדבר משלוח החומר באמצעות חברת המוניות.
עו"ד גסלר הבהיר שהאיש שנכנס למשרדו לקבל את חוות הדעת, עמד, בעוד שהוא, עו"ד גסלר, ישב. עוד הוסיף, שכנראה היה במהלכה של ישיבה.

15. הנאשם הצביע על תגובותיו של העד גסלר, כאשר דובר על כך שהעבירה היתה גזילת רכוש של מי שנספה בשואה, וביקש להסיק מקשר בין נתון זה, שנמסר לעד על ידי אנשי משטרה, לבין החשד שהנאשם מעורב בכך, כי עו"ד גסלר הטה עדותו לחובת הנאשם.
אינני מוכן לקבל את הדברים. שוכנעתי שעו"ד גסלר העיד על עובדות ועדותו לא הוטתה משום כעס. לא מצאתי גם חשש לטעות, ושוכנעתי שהיה יסוד לדברים עליהם העיד העד גסלר ביחס להתחזותו של הנאשם.

XIV "המחזה"

1. בחלק האחרון של הסיכומים הציג הנאשם את מה שהגדיר "המחזה החסוי (האמיתי)" ובו הציב את יריביו במקומותיהם בתרחיש של תאורית הקשר.
בתחילת הכרעת הדין (סעיף II) כתבתי שלתכנית היו שני שותפים עיקריים - הנאשם וגל, ורק שניהם יודעים מי מהם יזם את התכנית.

2. הנאשם מפנה את האצבע לאחרים, ואת תפקיד "המוח" נתן לרן הרינג, שקיבל את המידע מ"היזם", אריה עמוס.
נראה שתפקידו של רן נקבע במאוחר, כיוון שבכל תקופתו הארוכה של רן, נשאל שאלה אחת על הכרות עם עמוס, שאלה אחת על הכרות של גל עם עמוס ועוד אחת על הכרות של נפתלי נשר עם עמוס.

3. עם זאת, מסכת הראיות מאפשרת להגיע למסקנה חד-משמעית לפיה היזם היה הנאשם, שגייס לעזרתו אנשי שוליים לפי הצורך, ושוללת כל אפשרות אחרת.
ראיות אלה כוללות, בין השאר, את עדויותיהם של בן שאול ושל ברנט, של אלוני ושל יוסף גולדנברג, את המכתב ת/14, את פרשת "שמעון גולדמינץ" ואת גל.

4. נוסיף לאלה, כתבלין, את שתיקתו של הנאשם במשטרה. התרוץ שכך יעץ לו עורך דינו, ככל שלתרוץ כזה יש תוקף במקרה של שתיקת חשוד בחקירה, מאבד כל משמעות אצל הנאשם, לאור בטחונו העצמי וכישוריו. מי שבונה סיפור כיסוי תוך 10 דקות במהלך חקירתו במשטרה, כאשר הוא מעומת בנושא שלא צפה שיעלה, מי שמכלכל צעדיו, לבדו, בהליך מורכב כמו שהתנהל כאן, לרבות הליכים נלווים (שחרור ממעצר, שאלת הערובות), אינו פועל על פי עצת עורך דינו, אלא אם שוכנע שזו הדרך הטובה לו.

5. הנאשם ער לכך שתאורית הקשר מחיבת הסברים למספר שאלות, וביניהן - אם קלמנוביץ הוא המקור ועמוס היזם - מדוע מכשיל קלמנוביץ (על פי גרסת הנאשם) את העסקה, בכך שהוא מעלה חשדות (מבוססים) לזיוף?

הנאשם מציע תשובות אפשריות, וביניהן - רצונו של עמוס לנקום באחים הרינג, משום שהחליטו לא לתת לו את חלקו בעסקה.
לתאוריה זו לא הונחה תשתית, והיא מתנגשת בראיות מהימנות.

6. בפנינו תצרף (puzzle). חלקיו הם הראיות. הנאשם אסף פריטים זרים והוסיף אותם לחלקי התצרף. חלק חתך, חלק שייף, אחרים צבע.
הנאשם מבקש לשכנע שהתמונה האמיתית היא זו שהוא מציג, אלא שהיא מחייבת שינוי חלקים, השארת חלקים מקוריים בחוץ והכנסת חלקים מתצרף אחר, וכל זאת, בעזרת פטיש כבד.
ניסיתי לברור מתוך הראיות רק את החלקים של התצרף האמיתי, הנחתי כל חלק במקומו וקיבלתי את התמונה האמיתית.
על פי תמונה זו, הנאשם הוא היזם, שגייס לעזרתו עוזרים ונטל לכיסו את התמורה.

XV החקירה והחוקרים

1. חוקרי המשטרה ומס הכנסה, נחקרו ארוכות על ידי הנאשם. מטרת החקירה היתה להצביע על כך כי החוקרים התאנו לו ו"חיפשו אותו" וכי עקב עויינות לו, לא העמיקו בחקירה.
החוקרים וכן הפרקליטות (ובעיקר עו"ד ליפשיץ) הותקפו והושמצו על ידי הנאשם במהלך המשפט ובסיכומים, כאשר הנאשם חוזר על טענותיו כלפיהם.

2. לא מצאתי הצדקה לדון כאן בעדויותיהם של החוקרים. מצאתי שעשו מלאכה ראויה בחקירת התיק.
מחומר הראיות שהוצג עולה כי החקירה נפרשה והתפרשה לתחומים שונים של הונאות במקרקעין שבעליהם ויורשי בעליהם נספו בשואה, וכי נחקרו מקרים שונים, ולא רק החלקה שבעניננו.
בסופו של דבר, הניבה החקירה תוצאות, ונתפסה קבוצה, שבראשה הנאשם, שפעלה כדי להניח ידה על חלקה שנרכשה על ידי מי שנספה בשואה.

3. לא מצאתי יסוד לטענות הנאשם כלפי חוקריו, כלפי אנשי הפרקליטות וכלפי אחרים (למשל, עו"ד ברנט).
בשולי הדברים צריך להזכיר כי המבחן אינו אם ניתן להעמיק חקירה אלא אם הראיות מספיקות. (ע"פ 4584/94 פנחס גולשטיין נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 96(2) 809).

4. הנאשם ביקש במהלך ישיבה לאפשר לו לחקור את ב"כ המאשימה עו"ד ליפשיץ. דחיתי את בקשתו. בבקשה נוספת (ב"ש 5642/02) ביקש לעיין שוב בהחלטה. הוא פירט בבקשה את הנושאים בהם כוונתו לחקור את עו"ד ליפשיץ.
בהחלטה שנתתי קבעתי שאיני מוצא יסוד לשיקול נוסף בענין זה.
לא נימקתי אף אחת מן ההחלטות, וקבעתי שאעשה כן במידת הצורך בהכרעת הדין.
פעולותיו של עו"ד ליפשיץ נעשו במסגרת מילוי תפקידו כנציג המאשימה, ובמסגרת זו אין מקום ואין דרך להעמיד אותו לחקירה על פעולותיו.

XVI החיקוקים

הערות קצרות לענין סעיפי החוק בהם הואשם הנאשם בכתב האישום. נזכיר כי בכל דברי החקיקה המופיעים ביחס לאישום הראשון והשני, הוסף סעיף 29 לחוק העונשין.

1. האישום הראשון

1.1 קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 סיפא לחוק העונשין).
חומרתן של הנסיבות עולה מן התחכום במעשים שעשה הנאשם, מהיקף העבירות, מן המאמץ המתוכנן שבארגון שותפים ומסייעים, שכל אחד יטפל בחלקו בעבירה, ומן הכריכה של העבירה בעבירה אחרת, זיוף.
כל אלה נבחנים לקביעת נסיבות מחמירות (י' קדמי, על הדין בפלילים (מהדורת 1999, חלק ראשון) 414).

1.2 גם לגבי זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, חלים אותם מבחנים, לאבחנה בין ביצוע העבירה בנסיבות מחמירות לבין ביצועה שלא בנסיבות כאלה.
אף שלא הוכח זיוף ישיר בידי הנאשם, הרי הכנת הבקשה למתן צו ירושה והתצהירים יחד עם גל, יש בהם משום זיוף. כך גם זיוף המסמכים מארה"ב, באמצעות זייפן שלא אותר.

1.3 שימוש במסמך מזוייף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין.
העבירה מתגבשת בשימוש במסמך המזוייף, בידיעה שהוא מזוייף.
הנאשם השתמש במסמכים המזוייפים (הבקשה למתן צו ירושה, התצהירים, תעודות הפטירה, צילומי הדרכונים ואישור הקונסול), הן בפני בית-המשפט המחוזי, הן בלשכת רישום המקרקעין והן בפני עו"ד ברנט.

1.4 בידוי ראיות, עבירה לפי סעיף 238 לחוק העונשין.
בידוי הראיות כולל ריכוז המסמכים שהוגשו לבית-המשפט כדי לקבל צו ירושה.

1.5 העבירה של התחזות כעורך דין, עבירה לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הוכחה.

1.6 קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין הוכחה.
עניננו בקשר מורכב ומתוחכם, חובק מדינות ויבשות, בין מספר שותפים שתפקידו של כל אחד מהם נקבע על ידי הנאשם, על פי תחום התמחותו של כל אחד מהם.

1.7 מרמה, עבירה לפי סעיף 220(1) ו-220 (5) לפקודת מס הכנסה.
ס"ק (1) מדבר בהשמטת הכנסה ביחס לתמורת החלקה (בניכוי ההוצאות שהיו מותרות לניכוי).
הנאשם טען שהוציא חשבונית (במסגרת חב' פיל) בגין דמי התיווך שקיבל.
אפילו אקבל שהדברים נכונים, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהתמורה כולה הגיעה לידי הנאשם.

אשר לס"ק (5), המדבר במי ש"השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה...", קשה לחשוב על מקרה מתאים אחר יותר להוראת הסעיף מאשר פעולותיו של הנאשם.

2. האישום השני

2.1 האישום השני עוסק בפרשת ת/14 והקשר עם גל, וגם בו הוסף סעיף 29 לחוק העונשין לכל אחד מסעיפי החיקוק.
העובדות שהוכחו מקימות עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין. פעולותיו של הנאשם נועדו להדיח את גל להעיד הודעת שקר.

2.2 פעולותיו של הנאשם בקשר עם גל ובהדחתו נעשו בניגוד לתנאי שחרורו בערובה, כפי שנקבעו בב"ש 1999/98 ביום 15.10.98, ולפיכך עבר עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

3. האישום השלישי

3.1 ענינו של האישום השלישי - פרשת מאיר אלמגור.
דבר החיקוק הראשון שהפרתו מיוחסת לנאשם, הוא סעיף 244 לחוק העונשין בדבר שיבוש הליכי משפט.
ב"כ המאשימה טוען כי בקשתו של הנאשם מבית-המשפט להחיש שמיעת העד, בתואנת כזב כי לא נפגש עמו היא שיבוש הליכי משפט.
דברי הנאשם נאמרו מתוך שתי מטרות: האחת, להביא לשמיעת אלמגור בהקדם, שלא בתורו כעד הגנה (משויתרה עליו התביעה);
השניה, כדי לשכנע את בית-המשפט שאין תאום בין הנאשם לבין אלמגור, טענה שהיתה כוזבת.
בנסיבות אלה, נתמלאו תנאי הסעיף.

3.2 הוכח שהנאשם הדיח את אלמגור למסור עדות שקר. בכך עבר את העבירה המיוחסת לו, של הדחה בעדות לפי סעיף 246(ב) לחוק העונשין.

XVII לפני סיכום

בתיק שבו היקף הראיות כה גדול, הראיות כה סבוכות, והסיכומים כה ארוכים, אין מנוס מהכרעת דין שאינה קצרה.
ניסיתי לקצר ככל שניתן. מקום שלא הזכרתי שם של עד, מקום שלא התיחסתי לסתירות או לאי התאמות בעדויות, מקום שלא ניתחתי מוצגים, לא עשיתי זאת משום שבחרתי להתעלם מהדברים, אלא מחמת הצורך לבחור בין עיקר לבין טפל, לדון ולהכריע רק בשאלות הנחוצות.
מצד שני, לא יכולתי להמנע, פה ושם, מכפילות בחלק מן הדברים.

XVIII סיכום

1. שניים היו מעורבים ראשיים בגניבת החלקה, הנאשם וגל.
אם היזם הוא גל, ברי שנזקק לנאשם מכיוון שהוא אינו בקיא בעניני מקרקעין.
אם היזם הוא הנאשם, ברי שנזקק לגל מכיוון שהוא צריך אדם שעוסק בענינים של בתי משפט, וקשור בקשרי עבודה הדוקים עם עורכי דין.

2. הבעלים הרשומים של הקרקע, שרכש אותה בשנת 1935 בהיותו בפולין, סביר שהיה אדם מבוגר. סביר שנספה בשואה וכך גם יורשיו.
אפילו ניצל מהשמדה, הוא בא בימים. עדיף "להמיתו" ולהציג במקומו "יורש".

3. הסיכון בפעולה אינו גדול. המנוח נספה בשואה, ומכל מקום - איש לא תבע את החלקה למעלה מששים שנה.

4. הרוצה לשקר-ירחיק עדותו. מי שחי בישראל רשום במרשם התושבים ובמקומות רישום אחרים, הנגישים לבדיקה.
עדיף להעביר את הבעלים למדינה רחוקה, ו"להמיתו" שם.

5. לנאשם שותף המתגורר בארה"ב. האיש אינו בורר באמצעים, וישתף פעולה ככל שידרש.
בטלפון הוא נשמע אמריקאי, ומחמת נסיעותיו בעולם, יוכל למלא תפקידו של "היורש", שעתותיו אינן בידיו ולא ניתן לפגוש אותו.
השותף האמריקאי יעביר לנאשם מסמכים שישמשו בסיס לזיוף.

6. לנאשם קשרי עבודה עם יגאל אלוני והוא יוכל להעביר דרכו את התמורה שיקבל ממכירת החלקה.
הנאשם בעל רקע במקרקעין, בעל כושר שכנוע ויוכל למכור את החלקה לקונה.

7. הנאשם מנווט את כל הפעולות - הוא מזמין אצל גולדנברג את המסמכים כדי להכין להם זיופים מתאימים, הוא רותם את גל להכנת הבקשה לבית-המשפט (גל מצרף את אלמגור לצורך החותמת והחתימה של עו"ד מנסור).

8. הנאשם מנהל את המו"מ עם רוכש החלקה ועורך דינו. הנאשם "ממנה" את עו"ד ברנט כנציגו של "היורש", כדי להסיר דאגה מלבו של עו"ד ברנט, החש בעקבות זאת שהוא שולט במצב.

9. הנאשם ממלא אחר כל דרישותיו של עו"ד ברנט.
רוצה יפוי כח? בבקשה.
רוצה אישור כי "היורש" קיבל את הכסף? בבקשה.
כל בקשה נענית ללא קושי ובמהירות.

10.
התוצאה

אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

תוצאת הכרעת הדין הודעה לב"כ המאשימה ולנאשם, והם קיבלו עותקי הכרעת הדין.

ניתנה היום י"ב באב, תשס"ג (10 באוגוסט 2003).

י' דר, שופט

000180/99פ 051-א.ס
 

 
Hit Counter