מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

 
 
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו פ 040104/00
 
בפני: כב' השופט שלי טימן    

  

בעניין: פרקליטות מחוז -המרכז המאשימה
  ע"י ב"כ עוה"ד איטה נחמן ואביעד אליה  
  נ ג ד  
  אוחנה יחיעם הנאשם
  ע"י ב"כ עו"ד אביגדור פלדמן  
 
הכרעת הדין
כללי
פרולוג:
המסך עולה. ננוע במכונת הזמן בחזרה לבוקר יום שישי ה- 15.1.99.
בדף הראשי של עיתון "מעריב" מתפרסמת כתבה וכותרתה:
"אוחנה: "כך תפרו לי תיק"; השופט הבכיר: "שקר וכזב":
יחיעם אוחנה מטבריה הוא האיש שהורשע בסחר בסמים וטוען כי הופלל ע"י קציני משטרה- ושופט שנסחט; המשטרה: לפחות אחד המסמכים מזוייף; גורמים משפטיים: השאלה היא אם מדובר ב"תפירת תיק" או בנסיון להשיג משפט חוזר באמצעים בלתי חוקיים" ( נ/ 38 ).
באותו יום שישי בלילה מכנס יחיעם אוחנה מסיבת עיתונאים במלון "דניאל" בהרצליה, אותה הוא פותח במילים אלו:
" הוגשה תלונה, אני לא רוצה להיכנס לעסק הזה באמת שאני לא רוצה...אני לא מחפש את השופט ואני לא מחפש נאנסות..עכשיו אתם רוצים את הסיפור של סנדו מזור אז אתם גררתם אותי ואני יספר לכם, אני מקורב ויש לנו חברים משותפים אסף חפץ וביקשתי והתחננתי בפניו כל הזמן במכתבים, אני מבקש ממך תפתח את החקירה שלי יש גם קצינים מושחתים שעדיין.. והוא פתח.." (ת/ 29 -תמליל מסיבת העיתונאים)
 
בסמוך לפני אותו יום נפתחת חקירה; בין היתר כנגד יחיעם אוחנה- בחשד לזיוף מסמכים; מסמכים שהכתימו שמם של אישים מהצמרת המשפטית והמשטרתית והטבילום בשלולית רפש שהעלתה עננת צחנה גדולה מעל ראשיהם. אך, זו התפוגגה מהר מאד, מיד לאחר חשיפת דבר הפרשה בעיתונות.
 
הרקע:
1. ביום 22.2.81 הורשע יחיעם אוחנה (להלן: הנאשם או אוחנה) בת"פ 232/80 במסגרת מבצע "ניקוי העמקים" (להלן: תיק הסמים) ע"י כב' השופט אור שכיהן אז בבית המשפט המחוזי בנצרת, בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קנאבוס ונדון למאסר בפועל לתקופה של שנתיים וחצי, מאסר על תנאי לתקופה של שנה וחצי וקנס בסך 10,000 ש"ח.
 
2. על פסק דינו של השופט אור הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 310/81 ), שסב כולו על ממצאים שבעובדה שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ובמהלכו הוחזר הדיון בהסכמת הצדדים לבית משפט קמא לשמיעת ראיות נוספות. בתום שמיעת הראיות הנוספות הותיר בימ"ש קמא את פסק הדין על כנו. בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב במסקנותיו וקביעותיו של ביהמ"ש קמא והערעור נדחה ביום 3.11.83. הנאשם ריצה את עונשו.
 
3. מאז הורשע, לא נחה נפשו של אוחנה שלא שקט על השמרים ויגע ויזע כדי למצוא קצה דרך שיובילו להוכחת חפותו הנטענת. (כך טוען אוחנה וטוענים מקורביו).
 
4. ביום 5.4.00 הוגש כתב אישום כנגד הנאשם וכנגד רחל לב (להלן: הגב' לב או רחל) בבית משפט זה, ת"פ 40104/00 (להלן: התיק הנוכחי) בגין מסכת של עבירות זיוף מסמכים ושימוש בהם בנסיבות מחמירות, תוך ניסיון לקבל במרמה החלטה של רשויות החקירה והמשפט, לערוך לנאשם משפט חוזר בתיק הסמים; וזאת, תוך שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות בתיק הנוכחי.
 
 
 
מהלך הדיון:
 
5. התיק נקבע להקראה בפני כב' השופט א. אבן ארי, נתגלגל לידי כב' השופטת נ. אחיטוב שהחלה לדון בו ולבסוף התדפק על דלת לשכתי שלי.
 
6. ביום 5.7.00 ביקש סניגורה דאז של הגב' לב, עו"ד אודיז, לקיים בדיקה פסיכיאטרית למרשתו.
ביום 28.8.00 הוגשה חוות דעת משלימה ע"י ד"ר מרילנה לבן מלשכת הפסיכיאטר המחוזי לפיה, הגב' לב אינה חולת נפש ומעולם לא היתה במצב פסיכוטי, אך סובלת מהפרעת אישיות המתאפיינת באי יציבות רגשית. כמו-כן נקבע בחווה"ד, כי במצבה הנוכחי (נכון לאותו יום), מסוגלת הגב' לב לעמוד לדין ולהבין את הליכי המשפט, וכי בעת שבוצעו המעשים המיוחסים לה, היתה הגב' לב מסוגלת להבדיל בין מותר ואסור ומכאן שהיתה אחראית למעשיה.
חרף מסקנות הד"ר לבן, הגיש עו"ד אודיז בקשה להפסקת ההליכים כנגד מרשתו בשל חוסר מסוגלותה לעמוד לדין. הדיון במצבה הנפשי של הגב' לב התנהל במקביל לדיון בתיק העיקרי בו החלו להישמע בינתיים עדי התביעה, באשר סניגורה של הגב' לב הצהיר, כי אי מסוגלותה לעמוד לדין היא הגנתה היחידה.
במסגרת הדיון הפסיכיאטרי בכל הנוגע למצבה של הגב' לב, הוגשו חוות דעת ונשמעו עדויותיהם של מומחה מטעם ההגנה, פרופ' נוימן ושל הד"ר לבן כעדה מטעם בית המשפט שהתפרשו על-פני למעלה מ- 400 עמודי פרוטוקול.
הצדדים הגישו סיכומיהם בבקשת הנאשמת 2 להפסיק ההליכים נגדה ולאחר שביקש עו"ד פלדמן ארכה להגשת הסיכומים מטעם נאשם 1 לה נעניתי בחיוב, הוגש כתב הסיכומים האחרון בנושא ביום 4.6.01.
 
7. בטרם ניתנה על ידי החלטה בעניין זה, הודיעה התביעה לביהמ"ש ביום 10.7.01 לאחר שהתחבטה בדבר ארוכות, כי תעתור להשית על הנאשמת עונש של מאסר מותנה בלבד עקב הנסיבות המיוחדות של מצבה הנפשי שעלול היה לגרום על דעת המומחים, לפגיעה של הנאשמת בעצמה, אם יוטל עליה מאסר בפועל.
ביום 16.7.01 חזר בו עו"ד אודיז מבקשתו להפסקת ההליכים והגב' לב הודתה במיוחס לה בכתב האישום. בו ביום הופרד הדיון בעניינה מהדיון בעניינו של הנאשם וזו הורשעה על ידי בכל העבירות המיוחסות לה בשלושת האישומים הראשונים בכתב האישום (זיוף ושימוש בנסיבות מחמירות; נסיון לקבלת דבר במרמה; שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות). ביום 18.7.01 נידונה הגב' לב לשתי שנות מאסר על תנאי. כבר בשלב זה נבהיר, כי הגב' לב לא העידה מטעם מי מהצדדים: לא בעניינה ולא בהמשך הדיון, בעניינו של אוחנה.
 
8. ביום 16.1.02 עם סיום פרשת התביעה בעניינו של אוחנה, לאחר שנשמעו עשרות עדי תביעה והוגשו ראיות הרבה, בהסכמת הנאשם, ביניהם מסמכים כגון: פסק-דין של השופט אור עם הערות, חוזה למתן שוחד, פנקס הערות של שופט, מכתב של הנאנסת לכאורה, קלטות וידאו וכיו"ב טען סניגורו המלומד של הנאשם, עו"ד פלדמן, טענת "אין להשיב לאשמה" (No case to answer) וביקש לזכות הנאשם בהיעדר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982.
ההגנה הגישה סיכומיה בטענת "אין להשיב לאשמה" ביום 16.1.02 והתביעה הגישה תגובתה ביום 12.2.02.
בהחלטתי מפורטת מיום 9.4.02, דחיתי טענת ההגנה והוריתי לנאשם להשיב לאשמה.
 
9. בתום שמיעת עדי ההגנה, משנדמו תקתוקי מקשי המקלדת, לאחר שמילאו קרוב ל- 1700 עמודי פרוטוקול; ולאחר ששתי בקשותיו של הסניגור להארכת מועד הגשת סיכומי ההגנה נענו על-ידי בחיוב- הוגשה ההשלמה לסיכומי הנאשם בעל-פה ביום 8.6.03.
מכאן ואילך, נתעכב שיומע הכרעת הדין עד היום (גם בניכוי הפגרה והמועדים הקבועים בחוק), מחמת בעיות לוגיסטיות ואירגוניות; ואני מתנצל על כך.
 
 
 
 
יריעת המחלוקת
הצגת הדמויות:
10. היות ו"צוות השחקנים" המיומן שילווה פרשתנו הינו מגוון ומונה מספר לא קטן של חברים, מצאתי לנכון להציגם תחילה, בטרם אשטח גלגולי הפרשה; למען יובן כבר מעתה מי הוא מי.
שני השחקנים הראשיים הם: הנאשמת 2 "לשעבר" רחל לב והנאשם שבפנינו שנותר בגפו, על הבמה ושאלת אשמתו הינה לב דיונינו -יחיעם אוחנה.
צוות שחקני המשנה שהיו מעורבים בצורה זו או אחרת בשלבים שונים של הפרשה, והעידו במהלך הדיון, מורכב מחמש קבוצות עיקריות: "אנשי מבצע "ניקוי העמקים""; "אנשי ציבור"; "שוליות אוחנה"; "היועצים של אוחנה" ו"אנשי "מעריב"".
1) אנשי מבצע ניקוי העמקים: ציון פרץ (ראש ימ"ר עמקים ומפקד המבצע בשנות ה- 80); ישראל ליטמן (ראש מאגר חוקרים במרחב עמקים בשנות ה-80); אלי ליטמן (חוקר במרחב עמקים בראשית שנות ה- 80); עמוס סבג (עברין ששימש סוכן סמוי בשנות ה-80); ישראל טוביה (היה בראשית שנות ה-80 שוטר במרחב עמקים ותפקד כסוכן סמוי בצוותא עם עמוס סבג) ; מירי מלול (שוטרת במרחב עמקים בראשית שנות ה- 80); נצ"מ (בדרגתו דאז) אלכס איש שלום (קצין משטרה בכיר במטא"ר בשנות ה- 80); עו"ד דרור חוטר ישי (ייצג את אוחנה בתיק הסמים בבית המשפט המחוזי בנצרת).
2) אנשי הציבור: קציני משטרה כמו אסף חפץ (מפכ"ל המשטרה דאז); סנדו מזור (ראש אגף החקירות במטה הארצי דאז); ערן שנדר (ראש מח"ש דאז); סגניתו ורדה שחם; יורי מרגוליס (חוקר במח"ש); מירי גולן (ראש יחא"ה ); ישראל מוסבא (חוקר ביאח"ה).
דמויות פוליטיות כמו חנן פורת (יו"ר וועדת חוקה, חוק ומשפט דאז); אליקים רובינשטיין (היועץ המשפטי לממשלה דאז ); מר רחבעם זאבי ז"ל (ידיד של אוחנה).
דמות מיתולוגית: שמעון כהנר -קצ'ה (ידיד של אוחנה).
3) שוליות אוחנה: חבורת מעריצים, עושי דברו של אוחנה ואנשי סודו כמו דויד אוחנה -דודיק (אחיו של יחיעם) ; מנחם אלקין (חבר של אוחנה); עמנואל מזעקי (חבר של אוחנה, חוקר פרטי במקצועו); צבי ינטל (חבר של אוחנה שהכירו דרך ליפמן) ; זהבה כהן (מזכירתו של אוחנה); נחום תגר (חבר של אוחנה) ; דויד צ'רקס (חבר של אוחנה).
4) היועצים: עסקנים ועורכי דין יודעי דבר, שייעצו וליוו את אוחנה במסעו: אהרון ליפמן (איש עסקים אמיד, מכובד וחכם, שתמך בו לכל אורך הדרך); עו"ד אבי רובינשטיין (הכיר את אוחנה דרך אלקין); עו"ד חיים גלזר (ייצג את אוחנה בחלק ניכר מפרשת הזיוף); עו"ד יוסי ליבנה (ייצג את אוחנה בפרק האחרון של פרשת הזיוף).
5) אנשי "מעריב": בן כספית (כתב ב"מעריב"); עו"ד ברץ ועו"ד בר-נתן (יועצים משפטיים חיצוניים ב"מעריב", יעקב ארז (עורך "מעריב", שלא העיד).
בנוסף לאלה מעורבים בפרשה (אם כי, לא העידו בפניי): כב' השופט תיאודור אור (היום- המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס ובזמנו- שופט ביהמ"ש המחוזי), שדן בעניינו של יחיעם בפרשת "ניקוי העמקים"; כב' השופטת דורית בייניש ,כשהיתה המשנה לפרקליטת המדינה; כב' השופטת איטה קציר, כשהיתה תובעת בפרשת "ניקוי העמקים"; נצ"מ (בדרגתו אז) אלכס איש שלום, שהוזכר כמי שגילה "עריכה" בלתי חוקית של סרט וידאו ע"י סניגורו של אוחנה בפרשת הסמים, והסכים שלא להעמידו לדין, תמורת "הגנה מינורית" של אוחנה, ודאג להברחתה לחו"ל של צעירה בשם איקה כדי שלא תספר על אינוסה ע"י כב' השופט אור; הוזכר גם דודי אפל כמי שזומן לבירור עם דרור חוטר ישי ע"י גנדי ז"ל, עקב חשדו של אוחנה ביושרו; הוריה של רחל לב (ראש עיריית פתח תקווה דאז, ורעייתו), ועוד דמויות משנה אחרות.

 
כתב האישום בתמצית :
11. כתב האישום מונה חמישה אישומים; שלושת הראשונים עוסקים במסכת זיוף המסמכים ע"י לב , השימוש בהם והעברתם למח"ש (כ- 10 מסמכים לרבות קלטות לבדיקה ראשונית וכ- 17 אחרים לבדיקה נוספת בערר על ההחלטה השלילית הראשונית) וליועץ המשפטי לממשלה (כ- 23 מסמכים) וזאת, על- מנת לבחון התגבשותה של עילה למשפט חוזר לנאשם בתיק הסמים, הכל על דעת הנאשם ובשליחותו תוך בידוי ראיות ושיבוש הליכים.
שני האישומים החותמים את כתב האישום, בגינם הואשם מלכתחילה הנאשם לבדו- עניינם בהוצאת קלסרי המסמכים המזוייפים ע"י הנאשם שאוחסנו בביתו, העברתם אל בית חברו, נחום תגר ובהברחת יתר הקלסרים ממסעדת "טיבריוס" שבבעלות הנאשם לדירת צביקה ינטל (חבר נוסף של הנאשם) ומסירתם למשרדי עיתון "מעריב"; וזאת, ביום בו נתבקש הנאשם ע"י המשטרה להתייצב מיידית לחקירה במשרדי יאח"ה. הקלסרים הועברו למשטרה, עפ"י דרישתה, רק לאחר מספר ימים. בחלק זה של כתב האישום מיוחסות לנאשם עבירות של שיבוש מהלכי משפט בלבד.
מכאן, שהעבירות המיוחסות לנאשם בגין חמשת הפרשיות העובדתיות לעיל הינן: זיוף ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות על דעתו ובשליחותו ( סעיף 418 סיפא וסעיף 420 לחוק העונשין התשל"ז 1977 (להלן: חוק העונשין)); נסיון לקבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין); בידוי ראיות (סעיף 238 לחוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין).

 
גרסת התביעה:
12. לשיטת התביעה, מתחיל סיפורינו ב"לב", תרתי משמע. הנאשם וגב' לב, תחקירנית בטלוויזיה לשעבר, הכירו לפני מועדי ביצוע המעשים נשוא כתב האישום. אט-אט החלו בוקעים ניצני אהבתה של הגב' לב לנאשם וככל שהללו התחזקו והצמיחו עוד ועוד ענפים -שמה לה הגב' לב למטרה לטהר את שמו של הנאשם שחש, כי נעשה לו עוות-דין בל יכופר, ע"י גורמי החקירה והתביעה, שהביאו להרשעתו בתיק הסמים, על לא עוול בכפו ורק משום שאיפתם להתנכל לו.
וכך, במהלך שנת 96', על רקע אישיותה הדכאונית והאובססיה שפיתחה כלפי הנאשם, החלה רחל - כידידת נפש נאמנה לנאשם, מצויידת במיומנויות של תחקירנית טלוויזיונית- לערום ערימות על ערימות של מסמכים המצביעים, ישירות או בעקיפין, על פרשיית שחיתויות שבמימיה טבלה צמרת החקירה והמשפט, שעסקה בתיק הסמים.
רחל התגייסה במרץ למלחמת החורמה של הנאשם ברשויות ושמה חפותה שלה, על קרנות מזבח הוכחת חפות אהובה לכאורה, בזייפה חותמות וכתבי יד על-גבי דו"חות, מזכרים ופרוטוקולים כאחוזת תזזית, כלשון התביעה; והכל- בתקווה לכבוש בסופו של דבר את ליבו ה"לאו-בר כיבוש" של הנאשם.
את המסמכים -כולם, הציגה בגאווה לנאשם בנסיון לשכנעו בשלל מצגים, כי המסמכים כשרים ונשואם-אמת. בין היתר, אמרה לנאשם כי התגייסה למח"ש וכי חקירת פרשיית השחיתות על ידה נעשית מטעמם; ועוד כהנא וכהנא טענות שווא ובדיות.
 
13. לאחר הצגת המסמכים לנאשם, פנתה רחל להציגם למח"ש וליועץ המשפטי בשלושה שלבים; לראשונה פנתה למח"ש בגפה באפריל 98' ומסרה אסופת מסמכים בסיסיים לרבות קלטות, אותן ערכה מחדש ביחד עם הנאשם, וכן נתנה עדות כוזבת לעניין מקום הימצאם של המסמכים [פרשת האישום הראשון (להלן: קבוצת המסמכים הראשונה שהועברה למח"ש ) ].
לאחר מכן, בנובמבר 98' צויידה במסמכים נוספים ומסרה אותם למח"ש יחד עם מכתב ערר שהגיש עורך דינו של הנאשם, עו"ד גלזר מטעם הנאשם לפרקליטת המדינה [פרשת האישום השני (להלן: קבוצת המסמכים השניה שהועברה למח"ש-מסמכי הערר )].
לבסוף, בינואר 99' , פנתה רחל ביחד עם חבר הכנסת דאז חנן פורת, ליועץ המשפטי עם אסופת מסמכים נוספת [ פרשת האישום השלישי (להלן: קבוצת המסמכים השלישית שהועברה ליועהמ"ש )].
בשלושת הפעמים פנתה רחל למח"ש וליועץ המשפטי בשם הנאשם, למען יבדקו באם מצביעים המסמכים על ראיות לכאורה לגיבוש עילה למשפט חוזר לנאשם בתיק הסמים.
 
14. בינתיים, עיין הנאשם במסמכים; תייקם בקלסרים בעזרת מזכירתו, זהבה; יזם פגישות עם מקורבי היועץ (חה"כ חנן פורת ועו"ד אבי רובינשטיין); סיפק לרחל אינפורמציה על התיק וכלי עבודה טכניים לביצוע הזיוף (מכונת צילום; מכשיר פקסימיליה ומחשב) ותיגמל אותה מוראלית, בהבהירו כי הינו שבע רצון מהמסמכים שהביאה עד עתה ובדרשו המסמכים אותם הבטיחה לספק בהמשך; חברתית, משהביא להתרועעותה עם מקורביו שחלקם היוו עמודי תווך באליטה החברתית בתחומי הפוליטיקה, המשפט והכלכלה באותה העת; וכלכלית, משתמך בה כספית ומימן עבורה נסיעה לחו"ל, מכיסו ומכיסם של מקורביו (אהרון ליפמן ועו"ד גלזר).
בנוסף, זייף הנאשם קלטות אותן הגישה רחל למח"ש משהורה לה להשמיט קטעים מסויימים מתוכן.
15. עוד טוענת התביעה, כי הנאשם ידע ידיעה ממשית ולחלופין לפחות "עצם עיניו" לעובדת זיוף המסמכים על ידי רחל (היינו: חשד בפועל שזוייפו על-ידה ונמנע מלברר חשדו לפי סעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין) , אך כדי שמעריצתו תמשיך במלאכתה נאמנה, הציג בפניה מצג שווא כי הינו מאמין באמת ובתמים בכשרות המסמכים ובאמיתותם תוכנם.
על "ידיעת הנאשם" בדבר הזיוף לומדת התביעה בעיקר מפסיפס ראיות נסיבתיות המורכב בין היתר מסדקים באמינותה של רחל בעיני הנאשם, כעולה מהתנהגותה לאורך הפרשייה דנן ונוכח ממצאים מפרשיות ותקריות אחרות כגון: פרשת המכונית וכרטיס האשראי; פרשת "טבריה"; פרשת ההתפרצות לביתה של רחל וכיו"ב וכן, מבקיעים באמיתות המסמכים, שנחצבו בלב הנאשם ובלב מקורביו ונלמדים- בין היתר- מהתוכן האבסורדי של חלק מהמסמכים, כעומד בפני עצמו, או בעקיפין כעולה מהפער בין תוכן המסמכים לבין ידיעתו האישית של הנאשם; כמות המסמכים; המקורות הנטענים של המסמכים ; צורתם ומועדי הגעתם לידי הנאשם.
כמו-כן, מוצאת התביעה תמיכה לידיעת הנאשם, בהתנהגותו המפלילה בחקירה; בהוראתו לזייף את הקלטות נשוא האישום הראשון ובפרשיית השיבוש נשוא האישום הרביעי והחמישי.
מכאן, מסיקה התביעה, כי הנאשם ביצע בצוותא חדא יחד עם רחל את העבירות המיוחסות לו מכוח שליטתו בביצוע ו/או היותו "אדון לעבירה" או בו-זמנית משדל ומסייע.
לחלופין נטען, כי ביצע העבירות באמצעות אחר לפי סעיף 29 (ג) לחוק העונשין.
לעניין פרשיית הסתרת הקלסרים (להלן: האישום הרביעי והחמישי) נטען, כי הנאשם פעל בגפו, כאמור לעיל, מתוך כוונה להכשיל את החקירה בעניינו.
 
גרסת ההגנה:
16. הנאשם כפר, בתשובתו לאישום, במיוחס לו , באופן גורף.
לעניין זיוף המסמכים, טען הנאשם לראשונה בתשובתו לאישום באופן חוזר ונשנה, כי המסמכים הנזכרים בכתב האישום הינם אותנטיים ואינם מזוייפים, כי במראם אין כדי ללמד שהמסמכים מזוייפים או שיש לחשוד בהם ככאלה; ולחלופין, כי הנאשם לא ידע כי המסמכים מזוייפים וכי לא היה לו כל קשר לזיופם, כך שמעשיה של לב נעשו שלא על דעתו ולא בשליחותו.
בהמשך, נראה כי זנח הסניגור המלומד את הטענה כי המסמכים אינם מזוייפים, בין היתר, נוכח הרשעת לב בזיופם ובשימוש בהם בנסיבות מחמירות עפ"י הודאתה ( אף שעוד קודם לכן לא ביקש לחקור את מומחי מז"פ שקבעו זאת, חד משמעית והסכים להגשת חוות הדעת- ת/ 26, ת/ 27).
מכאן, ששאלת עצם זיוף המסמכים אינה שנויה עוד במחלוקת , וגדר המריבה סובבת סביב היסוד הנפשי שהתגבש בליבו של אוחנה באם התגבש היינו: האם ידע או לפחות חשד כי המסמכים מזוייפים ונמנע מלאשש חשדו.
 
בפרשה נשוא האישומים הרביעי והחמישי (להלן: פרשת הסתרת הקלסרים) מודה הנאשם בעצם הסתרתם מהמשטרה בסיוע מקורביו בשלב הראשוני של חקירתו; אך, כופר בכוונה המיוחסת לו: הכשלת החקירה. לטענתו, מאחר ואיבד אמונו במשטרה נוכח פרשיית השחיתויות שחשפו המסמכים בתיק הסמים, ביקש בראש ובראשונה לגבותם, בעותק נפרד שיישמר במשרדי עיתון "מעריב" ומיד לאחר שווידא, כי ברשותו גיבוי לאסופת המסמכים העניפה, התכוון למסרם למשטרה וליועץ המשפטי.
 
בפרשה נשוא שלושת האישומים הראשונים (להלן: פרשת זיוף המסמכים ) מודה אוחנה בעיקרו של דבר בקבלת המסמכים לידיו, בעיון בהם ובתיוקם בקלסרים, במתן גב כלכלי לרחל ואף בכך שהורה לה להשמיט קטע מסויים מן הקלטות שסיפקה לו.
עם-זאת, לטענת ההגנה, לא זו בלבד שאוחנה לא ידע ולא חשד כי המסמכים מזוייפים אלא, שכל מי שנתקל במסמכים מקרב מקורביו, ובמיוחד חברו ליפמן ולרבות חוקרי מח"ש עצמם- שחלק בלתי נפרד ממיומנויותיהם, קשור בבדיקת מסמכים כאמור - לא חשד באמינותם למעשה. עד לפרסום הכתבה השערורייתית בעיתון "מעריב". וכלשון ההגנה, אם "מח"ש אינה עונה" למה שאוחנה יענה?
 
 
 
17. בנוסף, תוקפת ההגנה את תיזת התביעה בשלוש חזיתות: דמותה של רחל; המוטיבציה של אוחנה וליוויו של ליפמן את הפרשה.
נזכיר עיקרי התיזה: לטענת התביעה זייפו אוחנה ולב את המסמכים "ביחד ולחוד". היינו: חרף העובדה שאוחנה ידע כי המסמכים מזוייפים, הציג לרחל מצג שווא לכאורי לפיו האמין בכשרותם למען זו תמשיך לספקם עבורו בתקוה שיביאו בכל זאת לזיכויו.
ההגנה מקשה ושואלת שלוש קושיות מרכזיות:
 
18. ראשית, לעניין קווי דמותה של רחל לב כפי שהותוו ע"י התביעה, נטען כי לא זו בלבד שזו לא הובאה בפני ביהמ"ש כעדת תביעה ונמנעה ממנו ההזדמנות להתרשם ממנה ישירות, אלא שצבעי ה"חולי" בהם נצבעה אישיותה כאובססיבית, מעורערת ולוקה מעט בנפשה, אינם מעוגנים בחומר הראיות. נהפוך הוא: מקורבי הנאשם לרבות חוקרי מח"ש שבאו במגע עם רחל התרשמו שלפניהם אישה אינטיליגנטית, כריזמטית ומקצועית המתמסרת לעניינו של אוחנה מסירות אין קץ בשל אהבתו אליו.
כמו-כן, בהנחה שברחל אכן דבק טירוף באותה העת, כיצד מתיישב הדבר עם ידיעתה (שלא עולה מפורשות מגרסת התביעה), לפיה המסמכים המזוייפים לא יביאו לזיכויו של אוחנה?
הרי אם היתה אחוזת דיבוק לטהר את שמו של אהובה מדוע ברגע האמת של בחינת פירות מלאכתה התעשתה לפתע, נתקפה משב רציונליות והבינה שמאמציה היו לשווא? וכיצד מתיישבת ידיעתה זו עם קונספט הכיבוש בהנחה שכל פועלה -לא זו בלבד שלא יביא לזיכויו הנכסף של אהובה אלא ייתכן שיורשע בעבירות של זיוף ומרמה בעקבות פירותיו?
כשל נוסף מלקטת ההגנה מקונספציית השותפות. באם אוחנה ידע לאורך כל הדרך, כי המסמכים מזוייפים והשניים אכן פעלו בצוותא, לשם מה התאמצה כל-כך רחל לשכנעו באמיתות המסמכים וביצירת "היקום המקביל" של מח"ש, כלשון ההגנה? נראה, כי "ביצוע בצוותא" לא יכול לעלות בקנה אחד עם תיזת התביעה לפיה כל אחד מהשניים מבודד מהאחר.
שנית, בהנחה שאוחנה ידע שהמסמכים מזוייפים איזו סיבה יכולה היתה להניעו להגישם ישירות לגוב האריות של אנשי מח"ש או לשכת היועץ המשפטי המצויידים בצוות מקצועי מיומן [שלמצער לא הופעל הלכה למעשה מלכתחילה אלא רק לאחר שתי פניות למח"ש ואחת ליועהמ"ש] שיחשוף הזיוף מיידית לולא התקווה שהללו לא ייבדקו כלל נוכח החשש מהשערורייתיות המתפרצת מהם? ואם אכן לכך ייחל אוחנה איך עולה הדבר בקנה אחד עם מלחמת החורמה שניהל למען יטוהר שמו בראש חוצות? הרי אם האמין שהמסמכים לא ייבדקו על מנת שפרשיית השחיתויות העולה מהם לא תתנפץ לאלפי רסיסים ותגונב לאוזני הציבור -אזיי לכאורה גם השלים עם העובדה שלכל היותר יזוכה בחשאי-עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם תיזת התביעה, על אף שהתביעה מקבלת אפשרות זו בעמ' 137 לסיכומיה.
שלישית, נאחזת ההגנה בליווי המתמשך של ליפמן את הפרשה, כחיזוק על דרך ההיקש, לטענתה בדבר אי ידיעת אוחנה על הזיוף; לשיטתה: אם גם ליפמן, שלא היה חדור ברוח השליחות המעוורת שאחזה באוחנה ואין לו כל גחמה להכתים המוניטין ללא רבב שצבר, אם גם הוא לא חשד בכשרות המסמכים עד לשלב המאוחר של הפגישה ב"מעריב" בעקבותיה נדלקה בליבו נורת אזהרה ראשונה, מדוע שאוחנה יחשוד באמיתותם מלכתחילה?
 
פרשת הסתרת הקלסרים- נשוא האישום הרביעי והחמישי
19. דווקא משום היותה מצומצמת בהיקפה ובמידת מורכבותה מהפרשה נשוא שלושת האישומים הראשונים - בחרתי לפתוח בפרשת הסתרת הקלסרים, נשוא האישומים הרביעי והחמישי (שינותחו כחטיבה אחת) במסגרתה מיוחסות לנאשם עבירות של שיבוש מהלכי משפט בלבד לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
דומני, שהכרעה בפרשייה המאוחרת והנספחת הזו תאמץ אל חיקנו כלי נוסף לבחון את ההלך הנפשי של הנאשם תוך חדירה לנבכי נשמתו וצפונות מחשבתו ומניעיו המסקרנים בסוגיה העיקרית נשוא דיוננו, ותקדם אותנו בדרך לגילוי האמת; בתקווה, כי זו תצוף על פני המים בערוב היום.
 
20. יוער, כי רוב רובן של העבירות נשוא כתב האישום שבפנינו וביניהן זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 ובידוי ראיות לפי סעיף 238 לחוק הנ"ל -הינן בסמכות בית המשפט השלום לפי סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 וזאת, למעט העבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 סיפא ( יחד עם סעיף 25 לחוק) שהינה בסמכותו של בית משפט זה לפי התוספת השניה לחוק בתי המשפט, באם החליט פרקליט מחוז להעמיד בגינה לדין בפני ביהמ"ש המחוזי, כבענייננו.
נראה שסמכותי לדון ביתר העבירות נשוא כתב האישום שאובה מסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982, סיפא, וזו לשונו:
86."מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע".
בענייננו אין חולק, כי פרשת זיוף המסמכים ופרשת הסתרת הקלסרים שזורות זו בזו כך שהן מהוות סדרת מעשים אחת כשהראשונה קודמת כרונולוגית לאחרונה וקיים ביניהן חוט מקשר ההופך אותם לפרשה כוללת אחת [ראה: קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני (ספר ראשון), בעמ' 596 וכן הדיון בע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מ"י, פ"ד נ (1), 793 ].
 
 
גדר המחלוקת
21. בטרם נשטח שלשלת האירועים העובדתיים נשוא שני האישומים שבבסיס פרשת הסתרת הקלסרים, נקדים ונדגיש, כי עצם התרחשותם אינה שנויה במחלוקת.
היינו: הנאשם מודה בעדותו, כי מיד לאחר שנפתחה חקירה בעניין זיוף המסמכים וכשהמשטרה פתחה בחיפושים אחריו, הורה לחבריו: נחום תגר ומנחם אלקין להוציא הקלסרים מביתו וממסעדתו, בהתאמה, ולהחביאם בדירותיהם של תגר וצביקה ינטל בסיוע אחיו דודיק ומזכירתו זהבה ומשם להעבירם למשרדי עיתון "מעריב". [כעולה מעדות הנאשם שתצוטט בהמשך פ/ עמ' 870- 871 והודעתו-מס' 7 מיום 17.1.99 עמ' 8-9, 16; הודעה 7א' מיום 18.1.99 עמ' 4; הודעה 7ב' מיום 20.1.99 עמ' 1].
 
22. הנה כי כן, בהוכחת היסוד הנפשי, ולא העובדתי, נעוץ סלע המחלוקת בפרשת הסתרת הקלסרים; כשמזה טוענת התביעה, כי הנאשם פעל להסתרת הקלסרים במטרה להכשיל החקירה שנפתחה כנגדו בגין זיוף המסמכים; ומנגד טוען הנאשם, כי כפיו היו נקיות וכל שראה לנגד עיניו היה הצורך לגונן על המסמכים (שלדידו עשויים היו להביא לחפותו בתיק הסמים) מפני השחתתם או עיוותם ע"י המשטרה, שהתנכלותה לו בעבר, חצבה בליבו סדקי אימון בכל הנוגע ליושרם והגינותם של אנשיה. כך שקודם כל ביקש לגבות המסמכים בעותק נוסף ולהעבירם ל"חוף מבטחים" למען תישמר האותנטיות שלהם, ומיד לאחר מכן למסרם לידיה, כבקשתה.
 
מסכת הראיות
גרסת התביעה- הוכחת היסוד העובדתי: כרונולוגיית מעשי השיבוש
23. טוענת התביעה, כי ביום 13.1.99 נפתחה חקירה בחשד לזיוף המסמכים הנ"ל בעקבות פגישת רחל לב עם היועמ"ש, בהנחיית פרקליטת המדינה ועל דעת היועמ"ש, כעולה ממכתבה של פרקליטת המדינה לניצב סידבון- ראש אח"ק דאז (ת/ 122 ). באותו היום ויום לאחר מכן, נפגש ראש מח"ש דאז, עו"ד שנדר עם כב' השופטת ד. בייניש ועם פרקליט המדינה לשעבר, מר יונה בלטמן ותיעד תגובותיהם למסמכים שהוצגו בפניהם לפיהן אין מדובר במסמכים אותנטיים (ת/ 123, ת/ 124 ).
 
24. ביום חמישי בבוקר, ה-14.1.99 נחשפה ב"מעריב" לראשונה בכתבת "פרומו" פרשת השחיתות, שחשפו –לכאורה- המסמכים בתיק הסמים, שהופקדו במשרדי העיתון.
באותו היום נקרא אסף חפץ, מפכ"ל המשטרה לשעבר, לפגישה ב"מעריב" ומשהוצג בפניו המסמך נשוא ת/ 7 המכונה "מסמך סנדו" התריע בפני הנוכחים (בין היתר, בן כספית ויעקב ארז), כי על-פניו נראה שהמסמך אינו אותנטי. חפץ התקשר מיד לרחל לב וזו נותרה ללא מענה, כשנשאלה על-ידו מאין השיגה המסמך. בסמוך לאחר-מכן, הודיע חפץ לאוחנה כי המסמך מזוייף:
"התקשרתי מיד לרחל.. ושאלתי מאיפה המסמך הזה. אמרתי לה- זה לא מסמך אותנטי...אמרתי לה שאני לא מכיר אותו ושזה לא מסמך נכון.. שאלתי אותה איך השגת אותו. היא לא נתנה לי תשובה. אני לא זוכר אם באותו ערב, מיד אחרי זה או לפני כן כי גם הייתי בקשר עם יחיעם עצמו, התרעתי בפניו שהמסמך הזה לא אותנטי ואם הוא לא אותנטי אז גם שאר המסמכים לא אוטנטיים.." (פ/ עמ' 31 מעדות עד התביעה אסף חפץ).
באותו לילה נערך בירור טלפוני עם סנדו מזור אודות אחד המסמכים הנושא את חתימתו (ת/ 4-המסמך האותנטי; ת/ 7 - המסמך המזוייף, ע"ת מירי גולן פ/ עמ' 711-713) ובעקבותיו ניתנו מאוחר יותר צווי האזנת סתר.
 
25. למחרת בבוקר ביום שישי ה- 15.1.99 ,הוצאו צווי חיפוש בביתו של אוחנה ובדירתה של רחל לב (מעדות עדת התביעה, מירי גולן פ/ עמ' 715).
באותו בוקר פורסמה במעריב כתבה שכותרתה הובאה על ידי בפתיח, לה צורף עותק של "מסמך סנדו" (ת/ 7 ) ובצידו נכתב:
"המסמך אמיתי או מזוייף-זהו אחד המסמכים בתיק שהועבר ליועץ המשפטי רובינשטיין והמשטרה קובעת שהוא מזוייף".
 
26. בסביבות השעה 13:22 שוחח הנאשם עם חברו נחום תגר ששהה בביתו של אוחנה והורה לו לקחת כמה קלסרים מביתו לדירתו של נחום:
" שמע יש כל מיני התפתחויות אני חושש שיבואו לקחת לי ניירות עכשיו אני יגיד לך איפה נמצאים כמה קלסרים והייתי רוצה שתיקח אותם בבקשה... הארון הזה בצד שמאל שלו יש מגירות ויש שמה שניים או שלושה קלסרים ...אותם לקחת חוץ מזה באמצע יש פנל של מערכת.. נתלש במשיכה אתה פותח אותו יש שמה קלסר.. אתה לוקח אותו במהירות גם כן זה צריך להיעשות במהירות לדעתי...קח אותם ואני ידבר אליך הביתה" (תמליל האזנת סתר ת/ 102).
החיפוש בביתו של אוחנה שבוצע בו ביום- העלה חרס. אוחנה עצמו נעדר מביתו.
במקביל נעצרה רחל ונתפסה כמות בלתי מבוטלת של מסמכים בביתה בפתח תקוה (פ/ עמ' 717 לעדות גולן).
 
27. בצהריים התקשר אוחנה לעו"ד ליבנה, עדכן אותו כי עו"ד גלזר וקצ'ה נעצרו וביקש שייסע להרגיע את אשתו וילדיו. מעדות עד ההגנה ,יוסי ליבנה פ/ עמ' 1492:
"ש'-..יש לך שיחה עם יחיעם ביום שישי.
ת'- בעוונותיי ישנתי שנת אחר הצהריים ביום שישי ואחד הילדים שלי העיר אותי ואמר לי: יחיעם אוחנה אומר שזה דחוף. אני לא אשכח את זה. יחיעם אמר: תשמע גלזר עצור, אם אני לא טועה גם קצ'ה עצור. קצ'ה צריך להבין, הוא גם מצד אחד היה דמות , ומצד שני היה חבר מאד קרוב של יחיעם וגם שלי, ויש שוטרים אצלי בבית ביבניה (צ"ל ביבניאל - ש.ט.) אל, אני מבקש שתיסע, תרגיע את מזל ואת הילדים. אמרתי לו בבקשה".
 
28. אחר הצהריים הורה אוחנה לידידו ,מנחם אלקין, לבקש ממזכירתו זהבה להוציא את הקלסרים ממסעדת "טיבריוס" בטבריה, שבבעלותו, ולהניחם מחוץ לדלת; משם יאספם דודיק, אחיו (ת/ 33 א' הודעת אלקין עמ' 9 משורה 23 ואילך)..
 
29. יותר מאוחר במהלך יום שישי שוחח אוחנה עם אסף חפץ, והאחרון הנחהו שיסור לחקירה שנפתחה בענייננו ביאח"ה; בדבריו בביהמ"ש:
" למחרת זה יום שישי כשדיברתי עם יחיעם, אני חושב שביום שישי זומנתי לחקירה ביחא"ה ...שלקח שעתיים שלוש שהייתי שם.. ואחרי זה באיזשהו שלב נוצר קשר עם יחיעם ואני הבנתי שבתקשורת יש חיפושים ומהומה גדולה ושהם רוצים אותו. התוכן המרכזי של השיחה.. היה שהמשטרה מחפשת אותו ואני חושב שגם יצרתי קשר בינו לבין מפקדת היחידה מירי גולן. אני לא זוכר שהיתה שיחה בבוקר. יכול להיות שהיתה. אני חושב שאחה"צ, לקראת הערב היתה שיחה או ב- 19:00- 20:00 ביום שישי שבה אני מבין שנפתחה חקירה ואמרתי שישתף פעולה ויגיע לחקירה" (פ/ עמ' 31 מעדות עד התביעה אסף חפץ).
כעולה מעדותה של תנ"צ גולן לאחר שהביעה תרעומת בפני חפץ על כך ששימש כעין מתווך ביניהם לצורך הגעת אוחנה לחקירה, דרשה מחפץ למסור לאוחנה ליצור עמה קשר מיידי ולהתייצב לחקירה (פ/ עמ' 719-720) :
" החוקר שלי, רפ"ק נדר גל כשהיה בבית בטבריה, בחיפוש, השאיר הזמנה למר אוחנה להגיע לחקירה ביום א' 17 בשעה 10:00...זו תקלה. כי הכוונה היתה לזמן אותו מיידית. זאת אומרת לצאת לחיפוש ולהביא אותו מן החיפוש לחקירה, עם המסמכים..כשאני מדברת עם מר אסף חפץ, אני מדברת על הגעה מיידית לחקירה..ביום שישי. באופן חד משמעי, אני אומרת את זה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ואני אומרת לו אני צריכה אותו מיד לחקירה. אני לא רוצה שאתה תתווך. אני חושבת שזה לא בסדר. ..הייתי אומרת בהתאם למעמדו זו היתה שיחה די חריפה כלפיו, שאני מצפה שהדברים לא יתנהלו בדרך הזו, ודרשתי שמר אוחנה כיוון שהוא נמצא איתו בקשר ברור לי מתוך השיחה שיודיע לו שאני דורשת התייצבותו המיידית...אני לתומי סברתי שיעברו 10 דק', רבע שעה והאיש ייצור איתי קשר. עד 8 בערב לא נוצר איתי שום קשר".
 
בשעה 20:00 לערך באותו ערב התקשר אוחנה לתנ"צ גולן ולכאורה לא ידע, כי מבקשים לחקרו עד שהודיעה לו גולן כי עליו להתייצב לחקירה באופן מיידי:
"..בשעה 8 בערב מתקשר מר אוחנה ומתחיל לנהל איתי שיחה כאילו כרגע הוא ירד מן הירח והוא לא יודע בכלל מה רוצים ממנו ומתנהלת שיחה כאילו לא היה שום דבר..איש לא דיבר איתו..והנה עכשיו מן המאדים הוא נחת פה...אני אומרת למר אוחנה שעליו להתייצב באופן מיידי לחקירה ושמרגע זה מה שנקרא וברור לו שאני מצפה שבפרק זמן קצר, האיש יגיע לחקירה. בפועל זה לא קורה כך" (פ/ עמ' 720- 721; וכן עמ' 871 לעדות אוחנה).
 
30. בערב יום שישי שוחח אוחנה עם זהבה טלפונית וביקש ממנה "להעיף את כל החומר":
" אתמול התקשר אלי יחיעם בערב להגיד לי להעיף את כל החומר והעפתי את זה כבר בבוקר. אתמול אני, נחי וזה ודוד הרוסי, הכל העלמנו מפה אז ככה שלא נשאר כלום" (ת/ 88ד', עמ' 2-האזנת סתר לשיחת זהבה עם אשתו של אוחנה מיום 17.1.99 בשעה 15:28).
 
 
 
ת/ 87 עמ' 2 להודעת זהבה:
"..לשאלתך השיחה מיחיעם היתה בערב בין השעות 19:00 ל- 20:00 והוא אמר לי לעשות את זה מיד, הוא היה לחוץ, הבנתי שהוא מדבר ממסיבת העיתונאים שלו ולא רציתי לשאול שאלות ויצאתי לבד למסעדה עם הרכב שלי.."
 
31. בסביבות השעות 21:00-22:00 בשישי בלילה נפגש אוחנה עם עו"ד ליבנה בצומת אולגה.
מעדות עד ההגנה יוסי ליבנה פ/ עמ' 1495-1497:
"ש'- מה אתה עושה באותו ערב של יום שישי? אתה בדרכך אתה מקבל את שיחת הטלפון, מה הלאה?
ת'- מבקשים ממני להצטרף. לנו היה איזה שהוא אירוע משפחתי, התנצלתי שאני לא יכול לבוא..וקבעתי להיפגש עם יחיעם בצומת גבעת אולגה, אם אני לא טועה ב- 9 או ב- 10 בלילה..לצורך ליווי שלו לתחנת המשטרה. כשנפגשנו שם הוא הגיע במכונית מרצדס שהיתה נהוגה ע"י בחור בשם יואב חרלפ..ועלתה לדיון השאלה האם יחיעם צריך כעצתו או כדבריו..של בן כספית..אם צריך לעשות מסיבת עיתונאים או לא...בקיצור הוא סידר לנו חדר במלון ואולם אירועים..איך שהגענו לשם כבר היתה תקשורת. בדרך היתה לנו שיחה עם ניסנבאום מערוץ 2".
בשעה 23:30 בלילה כינס אוחנה מסיבת עיתונאים במלון "דניאל" בהרצליה במהלכה סיפר פומבית על פרשיית השחיתויות כפי שנחזתה עפ"י המסמכים שברשותו.
משהופיע אוחנה בלוויית סניגורו החדש (ליבנה) ליחידת המשטרה, בסביבות השעה 2:00 בלילה, מצא את דלת התחנה סגורה ושב לביתו.
כל- זאת, כעולה בין היתר, מהזכ"ד שרשמה תנ"צ גולן מיום 17.1.99 (ת/ 125 ).
 
32. ביום שבת ה- 16.1.99 בבוקר נפגש אלקין עם זהבה בתחנת דלק בסמוך למסעדה, ביקש ממנה להוציא הקלסרים מצריח המסעדה וטילפן לדויד צ'רקס על מנת שיסייע לזהבה להוציא הקלסרים (ת/ 33א', עמ' 10 ואילך) .
צ'רקס אכן סייע בעדה כפי שנתבקש ( פ/ עמ' 518 לעדות עד התביעה דוד צ'רקס ).
ת/ 87 עמ' 3 להודעת זהבה:
"הכל היה כמו איזה מבצע שלא הכרתי דבר כזה".
בנוסף, ביקש אלקין מנפתלי ראובני, שכנו, ליטול הקלסרים (ב-2 ארגזים) מהמסעדה ולהעבירם לדודיק במקום מפגש בצמח:
"לשאלתך מדוע ביקשתי מנפתלי ראובני לקחת את החבילה ולא עשיתי זאת בעצמי אני משיב כי חששתי שעוקבים אחרי מכיון שהאוטו שלי עמד ליד הבית של יחיעם כל יום שישי עד שבאו לקחת אותו ואז לא היה לי ענין שמה שיש שמה אני אגע בזה...לא ידעתי מה יש בחבילה הזאת ואני לא רציתי לנסוע כדי שתשומת הלב של המשטרה לא תהיה אלי מכיון שהמכונית שלי חנתה בבית של יחיעם.." (ת/ 33א', עמ' 10-12).
דודיק, אחי הנאשם, אסף בצמח את הקלסרים והללו אוחסנו זמנית בדירה סמוכה לדירתו של צביקה ינטל בפתח תקווה (פ/ עמ' 552-556 מעדות עד התביעה דוד אוחנה (להלן: דודיק); ת/ 86 עמ' 17-18 להודעת דודיק ) וזאת, עד לסיום המו"מ עם גורמים מ"מעריב", שבסופו הביא דודיק את הקלסרים למשרדי העיתון והללו נותרו שם מספר ימים, עד שהועברו למשטרה עפ"י דרישתה.
 
33. בבוקר יום ראשון ה- 17.1.99 נחקר אוחנה במשטרה. ביום שני, נתפסו הקלסרים מכוח צו ביהמ"ש ב"מעריב".
אגב, על רוב הפרטים העובדתיים שלעיל (כמעט כולם), אין מחלוקת בין הצדדים.
 
אתנחתא משפטית- הפן הראייתי: העברת הנטל לשכם ההגנה לספק הסבר סביר למעשי
השיבוש
34. מן המסכת הראייתית הנפרשת בפנינו נראה, כי בידי התביעה ראיות למכביר להוכחת פעילות הנאשם להסתרת הקלסרים, משנורתה "יריית הפתיחה" לחקירתו בחשד לזיוף המסמכים, גם בלעדי הודאת הנאשם על דוכן העדים בפעילותו האמורה.
 
35. למעשה האסור, בעבירת השיבוש נשוא סעיף 244 לחוק, ניתנה פרשנות רחבה בפסיקה, וזו לשונו של הסעיף:
"העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית-משפט" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
ראה רע"פ 7153/99 אלגד נ' מ"י, פ"ד נ"ה (5), 729 ,בעמ' 734 מפי כב' השופטת בייניש:
"הרכיב ההתנהגותי של "העושה דבר" בעבירה לפי סעיף 244 לחוק, מנוסח באופן הרחב ביותר. הדוגמאות המובאות בגוף הוראת סעיף 244 לחוק - סיכול הזמנתו של עד או העלמת ראיות - אינן ממצות, ומעידה על-כך החלופה: "ובין בדרך אחרת", החלה מבחינה לשונית על אין-ספור התנהגויות אפשריות.. גבולותיו של הביטוי "העושה דבר", רחבים הם. נוכח הגדרת "מעשה" בסעיף 18 לחוק העונשין, הוכרעה השאלה שנידונה בעבר בפסיקה, ולפיה "מעשה" כולל "מחדל". השאלה מה נכלל בגדר "מעשה" היא מורכבת, והמענה לה עשוי להשתנות על פי תוכנו של האירוע הקונקרטי הנכלל בביטוי "העושה דבר", בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ".
 
כן נקבע, כי יכול שיתבטא המעשה גם בשרשרת מעשים בע"פ 236/88 איזמן נ' מ"י, פ"ד מ"ד (3), 485 בעמ' 506 ע"י כב' השופט בדימוס מ.שמגר :
"כאשר מדובר על דרך התנהגות המורכבת משרשרת מעשים ומחדלים, מתקבלת המסקנה לאור המכלול ואין מקום לכך כי שרשרת האירועים, המורכבת ממעשים ומחדלים... תפורק לחוליותיה, כי התמונה, שעליה מתבססת המסקנה המרשיעה מתגבשת ומתקבלת מן השלם ולא מכל אחד מחלקיה, וקטעיה בנפרד, כאשר הוא עומד בגפו. הרי יכול שקטע של התנהגות לא יוליך כשלעצמו למסקנה כלשהי, אך הרצף או השלם הוא שמלמד הן על המשמעות והן על הכוונה המתלווה אל הפעולות". (ראה גם את דברי בע"פ 867/85, מחרבי נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ב(2), 802, 809).
הנני רואה להוסיף כאן, כי האפשרות המשפטית לקבוע את המסקנה
הערכית לאור רצף של התנהגות, אינה שוללת בהכרח את קיומה של האפשרות, כי חוליה נפרדת זו או אחרת מתוך השרשרת נושאת עימה, כשלעצמה, גם כן את מלוא תכונותיו של המעשה האסור, המלווה במחשבה הפלילית הנ"ל הנוגעת לענייננו".
 
העלמת ראיות כבמקרה שבפניי, הינה לפחות בבחינת התנהגות מפלילה המקיימת את הרכיב ההתנהגותי הרחב שבבסיס עבירת השיבוש.
ראה קדמי, "על הראיות" חלק ראשון, עמ' 272 תשס"ד , 2003:
"המדובר בהתנהגות של נאשם לאחר מעשה, שיש בה ביטוי חיצוני לתחושת אשמה, לאמור: לכאורה- בהיעדר הסבר אחר- כך מתנהג מי שמרגיש אשם. כאמור, הכלל הוא, שרואים התנהגות כזו כ"ראיה נסיבתית" לחובתו של הנאשם; וככל ראיה נסיבתית עשויה היא להצטבר לראיות האחרות ולהשלים את הדרוש לביסוסה של הרשעה. בתור שכזו, עשויה "התנהגות נאשם לאחר מעשה", לשמש גם סיוע במקום שנדרש כזה".
ראה גם: ע"פ 5152/91 חליווה נ' מ"י , דינים עליון מ"ב, עמ' 374 בעמ' 382; ע"פ 867/85 מחרבי נ' מ"י, פ"ד מ"ב (2), 802 בעמ' 808 ; ע"פ 258/83 אהרוני נ' מ"י, פ"ד מ (1), 617, בעמ' 620 ]. ברי, כי הרכיב הנסיבתי של "חקירה פלילית" מתקיים גם הוא בענייננו.
 
36. הנה כי כן, מצויידת התביעה, בין היתר, בהודאתו של אוחנה בין כתלי ביהמ"ש במעשי השיבוש המיוחסים לו, כך שאף אינה צריכה "דבר מה" בצידה, משאין מדובר בהודיית-חוץ
[ראה ע"פ 556/80 אל בחירי נ' מ"י, פ"ד ל"ז (3), 169, בעמ' 178, 181 ].
מכאן, שפסיפס הראיות ,לרבות הודאות הנאשם מחוץ לביהמ"ש ובין כתליו, מטילות נטל טקטי על כתפי הנאשם לרפדן בהסבר סביר להתנהגותו שיסתור הכוונה המיוחסת לו;
"על ידיעתו של אדם - כמו גם על התנהגותו - ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות ... במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה פלילית שעשויה להיות לו, אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי הנאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות". [ ראה ע"פ 3289/90 מ"י נ' בראונר , פ"ד מ"ה (1), 397 בעמ' 400 ].
לאור האמור, נפתח דווקא בהסברים, שמציעה ההגנה למעשיו של אוחנה ככאלה המאיינים לכאורה, את התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של שיבוש מהלכי חקירה; ונבחן, האם הודאת אוחנה, בגפה נותרת או שמא עומדת לצד הדחה בעלת טעם [ראה ע"פ 675/81 מ"י נ' אלבזיז , פ"ד ל"ו (3), 265, בעמ' 269 ].
 
 
היסוד הנפשי-מטרה להכשיל החקירה בתיק הזיוף ו/ או להבטיח תקינותה בתיק הסמים?
37. עבירת השיבוש הינה עבירת התנהגות הדורשת בנוסף למודעות לשיבוש גם מחשבה פלילית מיוחדת מסוג מטרה /מניע לפי סעיף 90א (2) לחוק העונשין ולענייננו: "כוונה להכשיל חקירה פלילית בהעלמת ראיות או בדרך אחרת".
וראה פס"ד אלגד בעמ' 735 מתוך חוות דעתה של כב' השופטת בייניש:
היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 244 לחוק, הוא השאיפה לפגוע בקיומו של ההליך השיפוטי ("למנוע"), השאיפה לפגוע במטרתו או בעצם התנהלותו של ההליך השיפוטי ("להכשיל"), או השאיפה לפגוע במהותו או בתוצאתו של ההליך השיפוטי ("להביא לידי עיוות דין").... בהגדרת היסוד הנפשי יש כדי לתחום את גבולותיה של העבירה, אל מול ההגדרה הרחבה של הרכיב ההתנהגותי בה. הנה כי כן, במסגרת היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 244
 
 
לחוק, יש להוכיח - מלבד מודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות - גם "כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין".
 
 
הסברי ההגנה
38. כפי שהזכרנו בראשית דברינו, ההגנה אינה חולקת על התקיימות היסודות העובדתיים של העבירות אולם מספקת לה הסבר אחר מזה שמציעה התביעה, ולפיו כל מאווייו של אוחנה התמצו בשאיפתו להגן על החומר לבל ייפגע או יושחת ע"י אנשי המשטרה; וזאת למצער, לאור נסיונו העגום עמם בעבר, כשמיד לאחר תיעודם ב"מעריב" , שיתף פעולה עם המשטרה והעבירם לידיה.
מכאן, טוענת ההגנה, כי לא זו בלבד שאוחנה לא התכוון לשבש ההליכים ושלא שיבשם בפועל, אלא שבנסיבות הרלבנטיות לא יכול היה לצפות [לא צפה- ש.ט], בוודאי לא ברמה גבוהה של וודאות, שיבוש שכזה עקב עיכוב המסמכים עד לתיעודם (סיכומי הגנה (להלן: ס"ה), עמ' 162 ).
ההגנה תומכת גרסתה במספר יתדות המתארות שלבי ההתפתחות בנפשו של אוחנה ובנפש מקורביו בסמוך לפרסום הפרשה ב"מעריב" ועד לחתימת ההסכם ב"מעריב" לפיו יימסרו המסמכים ליוהעמ"ש או למשטרה;
 
39. ראשית נטען, כי "עננת המורא ופחד" מן המשטרה שנישאה מעל ראשו של אוחנה וליוותה אותו לכל אורך הדרך, מרגע הרשעתו בתיק הסמים וקיבלה משנה תוקף משהוזנה ע"י רחל לב באופן תדיר בהנפקת ראיות לכאורה לפרשיית השחיתות שהביאה להרשעתו - מחזקת הטענה, כי כפיו של אוחנה היו נקיות בכל הנוגע להעברת הקלסרים ל"מעריב" וכי עוד בטרם נמסרו לעיתון לא היתה לאוחנה כל מטרה להכשיל החקירה בתיק הזיוף. נהפוך הוא; כל שניצב לנגד עיניו היה לתעד המסמכים בסט נוסף ולשמרו מפני שיני המשטרה בשלב הביניים עד למסירתם לידיה למען לא תוכל שוב לחבל בו, כך שעצם עיכוב המסמכים ובעטיו עיכוב החקירה נדחק לשולי הכרתו של אוחנה.
 
40. לתמיכה בפרנויה שנשתרשה באוחנה, מובאות עדויות מקורביו (ס"ה/ מעמ' 163 ואילך); פ/ עמ' 553-554 מעדות דוד אוחנה :
"..מכל הפיברוקים של שנות ה- 80 שהייתי נוכח שם ודברים שידעתי גם אני, ואז היתה לו חשש שזה יגיע למשטרה ויעיפו את זה משם. ואז הוא רצה לפני שזה יגיע למשטרה, לתעד את זה באיזשהי צורה..אני ידעתי, הוא כל הזמן פחד. כל השנים הוא פחד..לא היה לנו שום אמון במערכת" .
 
ת/ 119 מהודעת צבי ינטל מיום 24.1.99 עמ' 9 שורה 251 :
".. בקטע הזה התנהגנו כמו חבורת חסמב"ה בגלל העובדה שיכולים להאזין
לנו ".
" היה פחד מסויים שהמשטרה תתפוס את המסמכים לפני שיעברו לרשויות החוק, הרי יחיעם, חוסר האימון שלו במשטרה, חשב שהם יכולים להעלים לו את המסמכים ויעשו לו מה שעשו לו לפני הרבה שנים.
ש'- ..מאחר ועולה מהמסמכים שחיתות, היה חשש שהמשטרה תעלים את המסמכים ותשנה אותם.
ת- נכון. למשל רצו לגשת ל"מעריב" כדי שיצלמו את המסמכים ויתנו ביטוי ציבורי קודם" ( פ/ עמ' 698 לעדות ינטל).
 
פ/ עמ' 1338-1339 מעדות ליפמן בחקירה ראשית:
"ש'-..אתה יודע שבשלב מסויים מח"ש מודיעים שאין עילה למשפט חוזר?
ת'- כן.
ש'-..בכל זאת מסמכים שהם כ"כ מפוצצים, כ"כ מובילים למשפט חוזר?
ת'- התחושה היא שגם אצלם מקנן איזשהו פחד ממשהו. כאילו גם להם חשוב לעצור את הכל ולהסתיר, וזו התחושה"
 
 
 
פ/ עמ' 1345 , 1347 לעדות ליפמן בחקירה ראשית:
"עוד פעם, אותה מטרה כל הזמן, להביא לידיעת התקשורת את החומר לפני שמישהו יוכל לשים יד על החומר ולהעלים אותו, שבעצם היה כל הזמן הפחד.. כל הזמן המטרה היא שקודם להציג אותם למספיק גורמים תקשורתיים שיראו ורק אז להעביר אותם ליועמ"ש ".
" ה- state of mind ..כמו שהיה לאורך כל הדרך שהפחד ופחד של כולם זה שעד שהמסמכים לא יתועדו כראוי ע"י גורמי תקשורת, פוחדים להעביר אותם לידי המשטרה, שמא יעלימו אותם, וזה היה גם באותו באותו רגע ונכון, יש פה קטע שאני לא הייתי ער מספיק לזה שהנה אנחנו מעכבים את המסמכים מלהגיע למשטרה. אבל גם צריך לזכור שמלווה אותנו כל הזמן עו"ד ליבנה..אז אני לא מקדיש לזה איזו חשיבות גדולה" (פ/ 1358 מעדות ליפמן).
 
41. בנקודה זו נטען, כי תחת מסך הקונספירציה והמיסתורין, איש ממקורבי אוחנה, לרבות אוחנה עצמו, לא התפלא -למעשה -נוכח סגירת תיק מח"ש. "חבורת חסמב"ה" שוכנעה, זה מכבר, גם בלעדי מאמציה של רחל, כי לרשויות יש משהו להסתיר וכי "שם קבור הכלב".
להמחשה נוספת של חוויית הרדיפה של אוחנה ולהבהרת מטרת אחסון המסמכים ב"מעריב" מוצגות עדויות הגורמים מ"מעריב";
פ/ עמ' 1451 -1448 מעדות עד ההגנה, עו"ד בר-נתן:
"ת- למעשה מה שעמד על הפרק היו שני דברים: אחד, האם זה סקופ דרמטי או ברווז, שניים כיצד נחשפים לכל מערכת המסמכים.. אי ידיעה איזה כלי תקשורת אחרים בתוך הסיפור ובאיזו מידה אנחנו במהלך ההיסוס יכולים לאבד סקופ או לחלופין לפרסם ברווז. הזמן היה קצר ביותר. ..ת-..מה שהוא תיאר זה שהמסמכים הללו ..הם העדות בידיו להפללתו ולחפותו ושהוא חושש שהמשטרה רודפת אותם ולכן הם נמצאים בידי חבריו במקומות בטוחים..ושהחשש שלו זה שהמצוד הזה ייגמר בכך שהמסמכים הללו ייתפסו ולעולם לא תהיה לו יותר ראיה לחפותו. אנחנו מצידנו רצינו כמקובל לרכוש את הזכות ממר אוחנה לקבל בלעדיות על פרסום המסמכים האלה..ובעצם המו"מ מתנהל בשני מישורים: המישור האחד..היה מישור של קבלת בלעדיות ואיזושהי תמורה כספית לא גבוהה עבור המסמכים..אני זוכר סכום של 50,000 ₪. המישור השני שהיה ..יותר משמעותי היה מישור שבו אוחנה רצה להבטיח שהמסמכים לא יילכו לאיבוד..הוא היה בטוח שאם המשטרה תופסת אותם הוא לעולם לא יראה אותם יותר.. אמרנו שני דברים: אחד, הסיכוי שצו תפיסה כזה יתרחש בצורה לא מסודרת במערכת של עיתון קטן יותר. שניים..נענינו לפנייתו..כך שכל החומר יצולם פעמיים, פעם אחת יישאר ב"מעריב" לצרכי הפרסומים..והעותק השני יימסר ליועמ"ש, כאשר התנהל מו"מ על זה שהוא עמד על כך שכל מסמך שמוגש ליועץ יסומן, ימוספר.. או אולי הסט השני לאוחנה והמקור ליועמ"ש...
ש'- של מי בעצם היה הרעיון של צילום סט מלא למעריב, החתמת היועץ המשפטי על כל העתק?
ת'- אני חושב ששלנו, שלי..
המחשבה אמרה שגם אם יש צו תפיסה במסגרת מסמכים שנמסרו בחסיון עו"ד-לקוח והכוונה היא לא עו"ד-לקוח עם מר אוחנה, עו"ד-לקוח עם מעריב..".
 
פ/ עמ' 1468-1469 מעדות עד ההגנה, עו"ד ברץ:
"ת- ..מעריב רצה לוודא שאם הוא יפרסם משהו..הרי שהדברים יהיו מבוססים באופן שיגן על העתון מפני תביעת דיבה.. מר אוחנה חשש להיפרד מהמסמכים שבידיו..בעייתו היתה חוסר האימון שלו, ליתר דיוק כמעט הוודאות מבחינתו הסובייקטיבית, שהמסמכים האלה לא יישארו מוגנים ברגע שהם יימסרו לרשויות. אנחנו התבקשנו למצוא מנגנון שיבטיח שאם המסמכים האלה יועברו ע"י מעריב לרשויות..כי אז המסמכים יישארו בשלמותם מבלי שהם או יאבדו או יושחתו או יועלמו.. לפי הוראותיי המזוודה הוכנסה לחדר הישיבות הקטן שהיה לנו באותה העת במשרד, חדר הישיבות ננעל, המפתח הופקד אצלי. יש לי מגירה ננעלת".
 
מכאן נטען, כי אף עו"ד מיועצי "מעריב" לא העלה בפני אוחנה את האפשרות שאחסון המסמכים במשרדי העיתון עשוי לשבש החקירה שנפתחה בעניינו וחרף העובדה שהיו מודעים לחלוטין לכך שייתכן ומדובר במסמכים מזוייפים- נענו לבקשת אוחנה לאחסנם במשרדיהם ואף פרסמו תוכנם של חלק מהמסמכים בעיתון (ס"ה/ עמ' 170 ).
 
42. שנית, מרגע פרסום הפרשה לראשונה בעיתון נטען, כי חרושת השמועות לפיה ייתכן והמסמכים "נגועים" או לפחות כי מסמך "סנדו" מזוייף לא השכילה להסיט מקורבי הנאשם מאמונתם באמיתות המסמכים אלא התיישבה היטב עם עננת מוראם מן הרשויות שינסו לחבל במסמכים האותנטיים בכוח. לא זו אף זו: "החבורה" היתה משוכנעת, כי בקרוב מאד ינצח יקירם במלחמתו וחפותו תיחשף קבל עם ועדה (ס"ה/ עמ' 172- 173);
 
פ/ עמ' 1338 , 1343-1345 מעדות עד ההגנה ליפמן בחקירה ראשית:
" ש'- מה אמר לך יחיעם לגבי הפגישה הזאת בין גנדי לחוטר ישי?
ת'- דרור חוטר ישי טוען שהמסמכים מזוייפים.
ש'- ואיך הגיב לאמירה הזו יחיעם?
ת'- שזה ברור שזה מה שהוא יגיב, ברור שזו תהיה תגובתו של דרור חוטר ישי, מה יש לו להגיד משהו אחר?
ש'- האם העמדה הזו שבאה בפניך של חוטר ישי ביחס למסמכים לא מדליקה אצלך נורה אדומה?
ת'- לא. אולי באותה תקופה זה אולי רק מחזק עוד יותר, אני מאמין כל הזמן שהכל נכון, אז אם הוא אומר שזה לא נכון, אני צריך מזה לחשוד במסמך?
..יום חמישי יש פרסום..אני בטוח שהנה הולך להיות יופי, יחיעם הולך להיות מזוכה ואותו דבר אני חושב ביום שישי. ביום שישי..בערב הוצג בפעם הראשונה המסמך של סנדו מזור בטלויזיה, המסמך המזוייף.
..ש'- ידוע לך בשלב הזה, אתה כבר שומע.. אמירות וקולות שאומרים שהמסמך, מסמך אחד או יותר מזוייפים?
ת'- פעם ראשונה שנאמר וזה היה בטלויזיה זה שאותו מסמך של סנדו מזור שהוא מזוייף..
ש'- השאלה אם זה לא גורם לך מיד לעצור את המהלך?
ת'- עוד פעם, אני עדיין בטוח שהכל נכון וכולל אפילו שאם אומרים, שהנה מסמך כזה מזוייף, אז אני אומר יופי, אז עכשיו עוד יותר , אז יתפסו שזה גם שקר שנאמר".
ת/ 119 מהודעת ינטל מיום 24.1.99 עמ' 4 - 5:
" ביום חמישי ה- 14.1.99 כשהתפוצצה הפרשה, ניסיתי לתפוס את יחיעם על מנת לברך אותו, כי הנה עומדת להתפוצץ הפרשה שכ"כ חיכינו לה, שתעזור ליחיעם להוכיח את חפותו. לא תפסתי אותו בטלפון אז שלחתי לו פקס.."יחיעם חברי! אני מבין את הקושי להשיג אותך בטלפון, בהצלחה וכו'"..יחיעם לא ענה לי על הפקס. למחרת נודע שעצרו את רחלי לב לחקירה, בתקשורת. ליפמן בא אלי ודיברנו על זה שהנה מגלים סוף סוף את הפרשה. אנחנו עדיין לא חשדנו. לא ברחלי ולא באף אחד והיינו שמחים וטובי לב... ביום שישי ה- 15.1.99 הגענו אהרון ואני למלון דניאל. אני הבאתי איתי מהבית לאור בקשתו של לבנה או יחיעם..שקית ניילון לבנה שבתוכו חולצת טרנינג, חולצת סוודר, משחת שיניים, מברשת שיניים. יחיעם ביקש זאת שיהיה לו את הדברים האלה איתו כי אח"כ הוא הולך למשטרה לתת עדות והוא יכול להיות שם כל הלילה" .
 
פ/ עמ' 695 -697 מעדות עד התביעה, צבי ינטל בחקירה נגדית ע"י סניגורו של אוחנה:
"ת'- ..הבנתי שיראו בישיבת העתונאים..מסמכים ועדויות לגבי אותה פרשה של יחיעם לפני 20 שנה, מסמכים שישפכו אור על הפרשה ואנו קראנו לזה-פיצוץ הפרשה שיזעזע..
ש'- בשלב הזה לא העלית בדעתך ולא שמעת מיחיעם, שהענין שיקרה זה לא הבאת המסמכים בפני הציבור, אלא חשדות לגבי יחיעם שהמסמכים מזוייפים.
ת'- לא. אני הבנתי שזה כדי להביא את המסמכים בפני הציבור..
ש'-..מה ששוב חיזק את התחושה שהולך לקרות דבר גדול.
ת'- דבר גדול ואמיתי.
ש'-..אתה אומר שהבאת סוודר, טרנינג ומברשת שיניים כי יחיעם ביקש זאת..כי הוא הולך לתת עדות ואתה הבנת..שהוא הולך לחשוף את המסמכים למשטרה.
ת'- כן.
ש'-לא שהוא מתכונן למעצר או לחקירה.
ת'- לא.
ש'- ברור היה לך שהמסמכים ימסרו למשטרה ויחיעם יתן עדות עליהם.
ת'- כן.
ש'- וזו סיטואציה של התרגשות, התרוממות רוח
ת'- מאוד
ש'-..אתה לא התרשמת ביום הזה שהוא חושש מחקירה מחשידה.
ת'-להיפך, הוא רצה ללכת, והוא היה בא והביע נכונות בכל שניה"
 
פ/ עמ' 559- 560 מעדות דוד אוחנה בחקירה נגדית:
"ביהמ"ש- אז כשלקחת את הקופסאות לא ידעת שזה למעריב..
העד- בשלב הזה אני חושב שלא. כי לא ידעתי מה יחליטו. ..אני מהשלב הזה מיום שבת..אני עכשיו רוצה לראות מה קורה..עד עכשיו הבנתי שהכל מסתדר כמו שצריך. אני ראיתי נייר אחד. ולמה פתאום מדברים על זיופים. החומר נמצא אצלי באוטו ובמשטרה כותרות ואני שומע ברדיו שהם אומרים שהחומר מזוייף..זה עוד יותר חיזק אצלי את המחשבה שיכול להיות פה משהו. איך יכול להיות שהחומר אצלי באוטו, אני נוסע באוטו ואני שומע בחדשות שהקצין אומר כל החומר מזוייף..זה עוד יותר החשיד אצלי את הענין הזה שכבר היה קיים, את המחשבה הזו שיכול להיות. ולכן שמרנו מכל משמר ואמרתי, אני צמוד לחומר הזה עד שיגיע לחוף מבטחים".
 
 
 
 
פ/ עמ' 1536 -1537 מעדות עו"ד יוסי ליבנה:
" ישנם הערות מסויימות ואני רוצה שתבין, אנחנו עושים איזשהו מאזן בראש..ובמאזן זה מצד אחד יש לנו איזושהי הערה שמצוטט היועמ"ש שלא בטוח שהמסמכים אותנטיים, יש לנו ואני מדבר על שבת, הערה של בלייך שהוא אומר שהוא דיבר עם שר הפנים, ישנו חומר שמבחינתי התצהיר של חוטר ישי בפני דורית בייניש, זה יוצר סדקים כשאתה שואל שאלות, אבל במאזן הכולל הכף נוטה לזכות. אני לא יכול להתעלם מזה..הרי אנחנו לא יודעים שחור או לבן, אני לא הייתי שותף לשום שלב..בכפות המאזניים שהעמדנו נכון לתאריכים שעוד ייצגתי עד לרגע שאמרתי די..לא עוד, אני האמנתי שיחיעם אוחנה מאמין באמיתות המסמכים".
 
43. עוד טוענת ההגנה בסיכומיה, כי השיחה הטלפונית בין אוחנה לאסף חפץ נערכה ביום שישי בערב ביוזמת אוחנה ולא ביום חמישי וזאת, על סמך חקירתו הראשונה של חפץ מיום שישי ה- 15.1.99 בצהריים ממנה עולה, כי בשלב זה טרם שוחח עם הנאשם (על אף שאף אחת מהודעותיו לא הוגשו לביהמ"ש) ; על בסיס עדות חפץ בביהמ"ש במהלכה אינו אומר פוזיטיבית ששוחח עם אוחנה ביום חמישי (פ/ עמ' 31) וכן לפי הודעת אלקין שנוכח בשישי בלילה בדירת אוחנה ממנה התקשר לאסף חפץ (ת/ 33א', עמ' 9 ).
 
44. לאור האמור לעיל נטען, כי אין חולק שבשלב מוקדם ביום שישי ידעו הנאשם ויתר המעורבים כי חקירת המשטרה כוללת בין היתר טענות בדבר זיוף (ס"ה/ עמ' 176), אלא שידיעה זו רק חיזקה החשד בטוהר מניעי החקירה שקינן בלב המעורבים והפחד מהשחתת המסמכים ע"י הרשויות או מהניסיון לטייחם , כך שאמונתם באמיתות המסמכים נותרה בעינה.
 
45. שלישית, טוענת ההגנה, כי לכל המעורבים היה ברור שהתחנה הסופית אליה מיועדים הקלסרים להגיע הינה היועמ"ש או המשטרה, כך שמלבד הרצון להבטיח תיעודם בתחנת הביניים של משרדי "מעריב" לא היתה כל כוונה להעלים המסמכים מן הרשויות (ס"ה/ 177);
פ/ עמ' 972 מתוך עדות אוחנה בחקירה נגדית:
"יכול להיות שאמרתי להעיף, יכול להיות שאמרתי להעלים, הכל יכול להיות. אני מודה שלא היה לי אימון במשטרה, לא רציתי שזה יגיע למשטרה לפני שזה יתועד באיזשהו מקום..היה ברור לי שזה צריך להגיע למשטרה..החומר כמו שהוא ללא יוצא מן הכלל עבר למעריב ולמשטרה וליועמ"ש שהעביר למשטרה".
פ/ עמ' 76 מתוך עדותו של עד התביעה, בן כספית:
"..בשלב מאוחר יותר כשכבר היתה רדיפה של רשויות החוק, אז הם גם הופקדו במזוודה גדולה בבית מעריב על מנת שמעריב יעביר אותם
למשטרה אבל ישאיר העתקים, כי אם יש לנו פה אח גדול שמתכונן לשרוף מסמכים אותנטיים, אז שתהיה לנו עדות.."
 
פ/ עמ' 694-695; 698-699 מעדות ינטל בחקירה נגדית:
"..ת'-המטרה שידעתי, לא זוכר אם מאהרון או יחיעם, שהמטרה בסופו של דבר להביא את המסמכים לרשויות החוק או למח"ש על מנת להוכיח את חפותו בענין שקרה לו לפני אותה פרשה זאת...
ש'- מאחר ועולה מן המסמכים שחיתות, היה חשש שהמשטרה תעלים את המסמכים ותשנה אותם.
ת'- נכון. למשל רצו לגשת למעריב, כדי שיצלמו את המסמכים ויתנו ביטוי ציבורי קודם.
ש'- רצו לפנות לעיתון כדי לפנות לעוד גורם שהוא לא משטרתי, אלא ציבורי, כדי שיחזיק גם במסמכים הללו.
ת'-בדיוק.
ש'- גם הבנת שהעיתון מתבקש לצלם את המסמכים ולהעביר אותם אח"כ למשטרה.
ת'- כן. ליוהמ"ש, למח"ש ולכל הקשורים.."
 
 
פ/ עמ' 1354-1355; 1358-1359 מעדות עד ההגנה ליפמן בחקירה ראשית:
.."ת'- המטרה, עוד פעם, כמו כל החומר, כל הדפים שהיו גם קודם, לדאוג לצלם אותם..צילום ע"י דנה וייס למשל, להביא לידיעת מעריב, ושיגיעו לגורם מוסמך כמו היועץ המשפטי.
..ש'- אתה יודע בשלב זה מה התחנה הבאה של החומר?
ת'- קודם צילום ע"י דנה וייס, אח"כ למעריב ומשם ליועץ המשפטי.
..ש'- אתה יכול לזכור מי בעצם מעלה את הרעיון לצלם את החומר במעריב ולהעבירו אח"כ למשטרה..
ת- לא יודע. יכול להיות שגם אני. לא יודע".
 
פ/ עמ' 556 לעדות דודיק, עד התביעה בחקירה נגדית:
"..ש'- כשאמרת לאיפה שהם צריכים להגיע, למה התכוונת.
ת'- צריכים להגיע למשטרה כמובן.
ש'- הבנת שבסופו של דבר המסמכים הללו יגיעו למשטרה.
ת'- בהחלט. ללא ספק...זה כולם אמרו, כולם, אהרון, יחיעם. היה ברור שהמסמכים האלה צריכים להעביר, לאחר שיצולמו להעביר אותם למשטרה כמובן...הבנתי שחלק גדול של המסמכים זה מסמכים אותנטיים
ואז הם חייבים להגיע כמו שהם למשטרה, ולא יהיה מצב שפתאום איזה מסמך ייעלם. אז צריך לצלם אותם קודם ולהעביר הלאה"..
 
46. רביעית, נטען כי נוכח הבלבול והחרדה שאחזו במעורבים, לא ייחסו יתר חשיבות לסוגיית מיהות הרשות אליה יועבר החומר (היועמ"ש או המשטרה) לה נמצא פתרון הולם בסעיף 4 להסכם שנחתם ב"מעריב" . מתוך נ/ 41 :
"4. מעריב ימסור המסמכים ליועץ המשפטי לממשלה או למשטרת ישראל עפ"י דרישה כדין..6. "כל חומר שלא ייעשה בו שימוש-יוחזר לאוחנה; 7. אוחנה יהא זכאי לתמורה כפי שתסוכם בין הצדדים..".
לפיו, יועברו המסמכים אקטיבית ליועהמ"ש ורק עפ"י צו שיומצא כדין-יימסרו גם לידי המשטרה וזאת, חרף חוסר האימון שהביע אוחנה בפני עו"ד ליבנה בשני גורמים אילו בשלבים מוקדמים יותר למו"מ;
פ/ עמ' 1539 מעדות עד ההגנה, עו"ד ליבנה בחקירה נגדית:
"..ש'- בכל מקרה לך היה ברור שהמסמכים צריכים להגיע למשטרה או לחלופין ליועמ"ש.
ת'- חד משמעית כן.
ש'- אתה אומר במשטרה:" הבעתי את דעתי זו בקול אך דיעה זו לא היתה מקובלת על יחיעם וליטמן שהביעו חוסר אימון בשני גורמים אלה".
ת'-כן.
ש'- בסופו של דבר ההסכם עם מעריב כן מדבר על העברת המסמכים באיזושהי טכניקה ליועץ המשפטי לממשלה או למעריב, אני מבין שזו היתה התרומה שלך כי זו לא היתה עמדתם.
ת'- ..המסמכים האלה היו צריכים להגיע. יחיעם כל הזמן אמר: "אני אראה את המסמכים לבימ"ש"...
 
47. חמישית טוענת ההגנה, כי לא נעשה שום נסיון מטעם הנאשם ומקורביו להסתיר מאנשי "מעריב" את העובדה, כי מתנהלת חקירה בחשד לזיוף המסמכים , נהפוך הוא; בן כספית ידע על מעצרה של רחל לב, עו"ד בר-נתן עודכן מפי אוחנה כי המשטרה דולקת אחר המסמכים ( פ/ עמ' 1453 ) והטענה שהועלתה בדבר הזיוף פורסמה בין היתר בכתבה מאותו בוקר יום שישי ה- 15.1.99 ע"י מערכת העיתון עצמו (ס"ה/ עמ' 188 ).
פ/ עמ' 1452-1453 מעדות עו"ד בר-נתן:
"..חיוויתי את דעתי שהענין הוא ריסקי מאד, שהפרשה נשמעת פנטסטית, שאין שום יכולת בלוח הזמנים שעומד לבדיקות מאוד מאוד מקיפות של אמיתות מסמכים, של גרפולוגים, של נטילת תגובות, של כל מיני דברים מהסוג הזה..אני אמרתי ליעקב ארז: זה שווה פרסום כי זה אחת משתיים, או שזה פרשיה פלילית פנטסטית של שחיתות במערכת המשפט או שזה הפללה של שופט שגם היא כאירוע שווה פרסום..".
48. עוד טוענת ההגנה, כי שאננות החוקרים שבאה לידי ביטוי בהסתפקותם בהשארת ההזמנה לאוחנה בביתו; בחוסר הבהירות בדברי מירי גולן לפיהם לא היה ברור כלל שהוא מחבל בהליכי חקירה ושעליו להביא עמו את כל המסמכים שברשותו; בנטישת התחנה בשישי בלילה כשאוחנה הגיע אליה יחד עם ליבנה ובצהריי יום שבת כששב אליה בגפו (פ/ עמ' 871 לעדות אוחנה) , בהמתנה חסרת מעש חרף מסיבת העיתונאים שניהל אוחנה ובהמשך המתנה לסיום הצילומים ב"מעריב" (פ/ עמ' 1470 לעדות עו"ד ברץ)- לא עלתה בקנה אחד עם ציפייה קרובה לוודאי של שיבוש באופק.
 
49. לבסוף, מקשה ההגנה ושואלת: איך ייתכן הדבר שכל חברי חבורת "חסמב"ה" התגייסו ל"מבצע" ללא כחל ושרק, באותו סוף שבוע "לא רגוע" אם ידעו שהמסמכים מזוייפים; שמא כולם סייעו לדבר עבירה או שלחילופין רק אוחנה ידע שהמסמכים נגועים והוליך את חבריו שולל?
החל בליפמן שהביא המסמכים והקלטות ממשרדו (פ/ עמ' 1352 ); דרך נחום תגר שהוציא הקלסרים מדירת אוחנה; יוסי לבנה שהרגיע את הנוכחים בבית יחיעם במהלך החיפוש (פ/ עמ' 1494 ), נטל חלק פעיל במסיבת העיתונאים (פ/ עמ' 1499-1450 ) ונפגש עם רחל לב לאחר מעצרה; גלזר שאמר לאוחנה כי נאסר עליו לדבר עמו ע"י השוטרים במשרדו וקצ'ה ששמע כי השוטרים שם וניתק; זהבה, אלקין, צ'רקס, דודיק וינטל ששיתפו פעולה בהוצאת הקלסרים מטיבריוס והעברתם לדירת ינטל וביום ראשון ל"מעריב"; ינטל שהביא לאוחנה בגדים וכלי רחצה למקרה שיישאר בתחנה כל הלילה לאחר מסיבת העיתונאים; פתיחת ה"חמ"ל" בדירת ינטל בשבת ועיון החבורה בצוותא במסמכים ובקלטות (מוטי קירשנבאום מתאם עם דנה וייס שתבוא לצלם החומר ומשוחח עם ארז יעקב על המסמכים. למחרת ליפמן נפגש עם דנה וייס ומציג בפניה המסמכים) וכלה בפגישה הנלהבת ב"מעריב" ביום שבת בערב.
 
עוד נטען, כי המעורבים נשאבו למלאכה הקדחתנית להוציא פרשת חפותו של אוחנה לאור, במהלכה לא התעכבו יתר על המידה על אסופת הבקיעים שהחלה להתגלות בה, משייחסוה לניסיונות הרשויות להכשיל נצחונם וודאי שלא צפו, כי פעילותם עשויה בעצמה להכשיל חקירה אחרת שזה עתה נפתחה. בסופו של דבר נטען כי, ממילא לא שובשה חקירת הנאשם בפועל בשל העיכוב הקל בהעברת הקלסרים לידי המשטרה.
 
עד כאן- הסברי ההגנה והתמיכה להם בראיות, כפי שהוצגו בסיכומי ההגנה.
 
 
תגובת התביעה-הפרכת הסברי ההגנה
50. התביעה טוענת מצידה, כי מעשי הנאשם היינו: הברחת הקלסרים ועיכובם מלהגיע לשערי יחא"ה-נעשו מתוך כוונה לשבש את החקירה.
זאת, כעולה מעדות הנאשם עצמו, לפיה מרגע שידע, כי הוא נדרש לחקירה בחשד לזיוף המסמכים, הרי שפעולותיו, בין אם רצה גם לגבותם בעותק נוסף ובין אם לאו -תוכן כברן-מעידות לכשעצמן על מטרתו להכשיל החקירה:
פ/ עמ' 870-871 מדברי אוחנה בחקירה ראשית [ ההדגשות שלי-ש.ט]:
 
" ..אני מתקשר לעו"ד גלזר ביום שישי בצהריים הביתה..ואז אמרה לו יחיעם רוצה לדבר איתך ואז שמעתי ברקע שאמרו- אסור לו לדבר עם אף אחד. סגרתי את הטלפון, נכנסנו לאוטו אמרתי להורביץ שלום ואמרתי שאם הם באו אליו הביתה אז זה סוף העולם. הגענו ליד ראש פינה מילאנו דלק ונחי עוד פעם עונה לטלפון שלי, ואז מתקשרת אשתי ואומרת-שוטרים בבית, חיפושים. ואז אמרתי זה באמת סוף העולם. המחשבות שלי היו שרוצים לתלות אותי, שממאשים הפכתי לנאשם. הניירות היו אצלכם שנתיים ולא אמרתם מזויף ופתאום פרסמו כל המסמכים מזוייפים?! והרי לא כל המסמכים היו אצלם, כי הגיעו אליהם רק ביום שני...צלצלתי ליוסי ליבנה שהוא היה העו"ד היחיד שהוא גם חבר ושייצג אותי בעבר לפני גלזר. סיפרתי לו שיש שוטרים אצלי בבית, שלא רוצים לצאת ושיראה מבחינת החוק מה זה הסיפור הזה, ואכן נסע לשם ולא יצא עד שהם לא יצאו. דרך אגב השאירו לי הזמנה לבוא ביום ראשון ב- 9:00 ביחא"ה ואכן התייצבתי. בשלב מסוים כשאמר אסף חפץ בחדשות שהמסמך מזוייף, אז התקשרתי וכעסתי עליו ושאלתי אותו מה אני עושה עכשיו כשיש שוטרים אצלי בבית..הוא צלצל כנראה למירי גולן ואמר שאתקשר אליה להגיד לה מתי אני מגיע. היה כבר שעה 20:00 ואני מתקשר אליה..עוד לא סיימתי את השם יחיעם אוחנה שמעתי צרחות. לא הבנתי מה היא רוצה. אמרתי שאני בדרך וסגרתי..סגרתי, כי באיזה זכות היא צורחת עלי? אני נפגש עם יוסי ליבנה שאמר לי שארגן מסיבת עיתונאים כי אני הולך להתייצב לחקירה ומי יודע אם יקברו אותי, ושאגיד מה שאני רוצה להגיד, במסיבת עיתונאים. אמרתי שמה לי ולתקשורת ..ושזה לא לענין. הוא אמר שאני חייב כי אחרת יקברו אותי ולכן נאלצתי לעשות את זה...
ש'- ..החומר שנמצא ברשותך הוא החומר שקיבלת ממי?
ת'- ברובו מרחל לב וחלקו ממה שהיה לי ומלאוניד, וחלקו ממה שהיה במשרד של אחי, חלקו מחוטר ישי שהחזיר לי.כולו מאורגן בקלסרים וכל תיק נושא מסויים והוא במשרד. אני אומר שאם עשו את מה שעשו הם הולכים לקבור אותי ולכן קודם כל אני צריך לקבור את החומר הזה. אמרתי שאם באו לעשות חיפוש אצלי בבית, אצל גלזר, אצל קצ'ה והבנתי שכבר לקחו אותם לחקירות והפיצו שהכל מזוייף, אז אני רוצה להגן על מה שאספתי בעמל רב, ולכן צלצלתי וביקשתי שיקחו את זה הצידה, כדי שהמשטרה לא תתפוס ותעלים לי את החומר, כפי שהעלימו חלק מהניירת שהיתה שם. ביקשתי מחברים שיוציאו את החומר החוצה. ביקשתי ממנחם שיקח את הקלסרים ויחביא אותם עד להוראה חדשה. לא הגדרתי איזה מקום. לאחר מכן דווח לי שהחומר הועבר לרמות. כוונתי היתה למסור את החומר ליוהמ"ש שבו היה לי אימון ולא למשטרה ושהיוהמ"ש יעשה עם זה מה שהוא רוצה. אח"כ בשבת אנחנו בבית של צביקה ינטל בפ"ת, ישבנו אהרון ואני ובשלב מסויים דודי אחי אמר שהוא בדרך, אמרתי לו אל תבוא והוא אמר שהוא לא מוכן והוא בא ובשלב זה אני עוד לא יודע איפה הקלסרים, ואז אנחנו מחליטים להעביר את החומר ליוהמ"ש אבל קודם יש לתעד, ואהרון ליטמן [צ"ל ליפמן-ש.ט.] אמר שנעשה את זה אצלו במשרד. אמרתי לדודי אח"כ שיחזור שייגש לפה ויביא את כל החומר, שידבר עם נחי שיתן לך את החומר ותביא אותו הנה לפ"ת. החומר הובא לפ"ת באותו יום שבת. הועלתה הצעה לעשות את זה במשרד של אהרון ואמרתי שזה לא מריח טוב. הועלתה הצעה להעביר למעריב, הם יעבירו ליומ"ש ושהיוהמ"ש יעביר למשטרה. אמרנו "מעריב" כי מעריב התחילה את הסיפור באמצעות בן כספית. יוסי ליבנה יצר קשר עם יעקוב ארז ממעריב, היתה פגישה באותו יום שבת, אני הייתי נוכח בפגישה. יוסי אמר לי שהוא הולך להוציא מהם הרבה כסף ואמרתי שאני לא רוצה כי אני לא רוצה שיהיה לזה ריח של סחטנות. אני לא יודע מה סיכם איתם, אבל החומר הגיע אליהם. אני לא הייתי נוכח כשהחומר הגיע. נפגשנו עם יעקב ארז, עוד כמה עו"ד ובן כספית. הסיכום היה שהחומר מגיע אליהם, הם מתעדים אותו ומעבירים ליוהמ"ש. אני לא חושב שהיה סיכום בכתב על זה. החומר מגיע למעריב, אבל אני לא יודע אם באותו יום שבת.. אני לא יודע אם מהעיתון זה הועבר למשטרה. אני יודע שזה היה אמור להגיע ליוהמ"ש. אינני יודע את המסלול שעשה. אם רציתי להעלים אותו החומר היה קבור ברמות. החומר רק מביא אותי למשפט חוזר, שזה מה שרציתי, אבל אמון במשטרה אין לי לחלוטין ואם היה לי טיפ טיפה של אימון, אז עכשיו הוא נגמר והאמון היחיד שהיה לי זה היוהמ"ש ואמרתי שעליו אני סומך שיעביר למשטרה ויבדוק איך שהוא רוצה.
ש'- בשלב זה לפחות מסמך אחד אתה מאמין לאסף שהוא מזויף, מסמך סנדו.
ת'- נכון, אבל אל תשכח שאני מאמין לו כי אני חושב שהוא ישר אבל תוכן המכתב זהה למה שהוא הקריא לנו וכתוצאה מאותו מכתב נפתחת החקירה ובוצע מה שבוצע רק בגלל המכתב הזה" .
 
אוסיף מצידי ציטוט נוסף מהודעתו של אוחנה ת/ 7א' מיום 18.1.99 בעמ' 4:
"ש'- המזוודה המכילה את הקלסרים שסידרת, כיצד הגיעה לידי היועמ"ש?
ת'- בהתחלה כל הקלסרים היו בשלושה ארגזים שהיו בצריח של טיבריוס, ודוד הרוסי עזר להוציא אותם משם, וזאת אני יודע כי אמרתי לזהבה שעליה אני סומך, שדוד יעזור לה להוציא את זה. הארגזים הועברו למקום אחר, ואני לא יודע להיכן. משם אחי, דודיק, לבקשתי, הביא אותם במזוודה שנשארה בדירה היכן שישנתי. הדירה הזאת היא בפ"ת, אצל חברי צביקה ינטל. הכוונה שלי היתה להביא את זה קרוב אלי כדי שאוכל להביא את זה אליכם. מאחר ויש לי טראומה מעברי עם משטרת ישראל, ערן קמין הציע לי שאביא מסמך אחד ואני התנדבתי להביא עוד, ואף רשמתי על נייר צהוב מה להביא. אבל לאחר שהתעקשתם שאביא את כל החומר והתעקשתם לבוא איתי, איבדתי שוב את האימון שלי בכם וסירבתי להביא לכם את המסמכים. אני מניח שהחברים שלי דאגו להעביר את המסמכים למעריב, תוך מתן הנחיה להעביר את החומר ליועמ"ש לאחר שיתעדו את החומר אצלהם".
 
51. מוסיפה התביעה וטוענת, כי גם אם נקבל את טענת ההגנה לפיה, המניע שליווה את מעשי הנאשם נעוץ בחששו מהשחתת המסמכים ורצונו לתעדם-הרי שאין בו כדי לשלול מטרתו האחרת לעכב המסמכים ובכך לעכב החקירה בעניינו, זאת כעולה משרשרת פעולותיו באותו סוף שבוע מדובר בו הפעיל אוחנה את מקורביו למען יבריחו הקלסרים מביתו וממסעדתו ויניידום מקצה אחד של הארץ לקצה שני שלה, בזמן שהמשטרה תרה אנה ואנה אחר אוחנה וקלסריו.
 
52. לחלופין נטען בסיכומי התביעה, כי גם אם נקבל הסברי הנאשם להתנהגותו, הרי שעדיין לדידה, התגבש אצלו היסוד הנפשי הנדרש בעבירת השיבוש וזאת גם אם לא כנלמד ישירות מפעולותיו, אזי לפחות בעקיפין, מכוח "הלכת הצפיות" לפיה, די בצפייתו בדרגת הסתברות גבוהה את הכשלת החקירה.
מלומדים ופוסקים רבים דנו ונחלקו בסוגיה ,כפי שהוגדרה, ע"י השופטת בייניש בפס"ד אלגד , שם בעמ' 737 ,אם על "כוונה" הנכללת כיסוד בעבירות שאינן עבירות תוצאה, חלה ההגדרה הסטטוטורית של "כוונה" שבסעיף 20(א)(1) וזו לשונו:
"מחשבה פלילית
20. (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות
הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת
מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות".
היינו: כפועל יוצא, האם הלכת הצפיות השקולה ליסוד נפשי של "כוונה" בעבירות תוצאתיות תחול גם על עבירות התנהגות הדורשות מחשבה פלילית מיוחדת מסוג מטרה או מניע כבענייננו ואם כן, האם מכוח סעיף 20(ב) לחוק העונשין לפיו:
20 (ב) "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות
קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".
או שמא מכוח הכלל הפסיקתי מקדמת דנא שיופעל בין היתר, באותם מקרים בהם העבירה העומדת לדיון מצדיקה זאת מבחינת תכלית חקיקתה ומטרותיה.
התביעה מאזכרת בסיכומיה גישות הרווחות בפסיקה [ע"פ 2831/95 אלבה נ' מ"י, פ"ד נ (5), 221 ; ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מ"י, פ"ד נ"ג (1), 289 ; ע"פ 5640/97 רייך נ' מ"י, פ"ד נ"ג (2), 433; ע"פ 6269/99 כהן נ' מ"י , פ"ד נ"ה (2), 496] ובספרות [פלר, "יסודות בדיני עונשין, עמ' 493-495 , 550; קרמניצר, "תיקון 39 וחמש שנים לחקיקתו" מגמות בפלילים תשס"א 2001, 55 מעמ' 77 ואילך] בסוגיה לעיל ובסוגייה-בת שלה: נפקות האבחנה בין "מטרה" ו"מניע" כנובעת מפרשנות סעיף 90א(2) לחוק וזו לשונו:
""בכוונה"- מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה לפי ההקשר".
לסקירה מקיפה של הגישות לעיל ראו גם פסק דינה של השופטת בייניש בפס"ד אלגד, מעמ' 738 ואילך:
"בשאלה זו נחלקו עמדות השופטים בע"פ 2831/95 אלבה הנ"ל, באגב אורחא. היו שפרשו את סעיף 90א(2) לחוק כמחיל את היסוד הנפשי של "כוונה" שבסעיף 20(א)(1) לחוק, גם בעבירות לא תוצאתיות. בהתאם לכך, סברו כי סעיף 20(ב) בשילוב עם סעיף 90א(2) לחוק, מקנים לכלל הצפיות עיגון סטטוטורי רחב, באופן שהוא חל הן בעבירות כוונה תוצאתיות, והן בעבירות הנכללות בסעיף 90א(2) הנ"ל. לפי עמדה פרשנית זו, שניתן לכנותה "הגישה המכלילה", ניטלה מבית-משפט האפשרות להחליט בכל מקרה לגופו האם כלל הצפיות חל. (ראו: עמדתם של השופטים מצא ובך בע"פ 2831/95 אלבה הנ"ל, עמ' 276 ואילך, 307; לעמדה זו הצטרף מאוחר יותר בדעת יחיד השופט אנגלרד בע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1) 289, 319- 317). רוב שופטי ההרכב בע"פ 2831/95 אלבה הנ"ל סברו כי הגדרת "כוונה" בסעיף 20(א)(1) לחוק,
מתייחסת לעבירות תוצאה בלבד. בהתאם לכך, סברו כי סעיף 20(ב) לחוק, על-פי לשונו ותכליתו, מתייחס לעבירות כוונה תוצאתיות בלבד. יחד עם זאת, לגישתם, סעיף 20(ב) לחוק אינו מהווה הסדר שלילי באשר לתחולת הלכת הצפיות הפסיקתית בעבירות שאינן עבירות תוצאה. לפי עמדה פרשנית זו, השאלה האם צפיית אפשרות מימוש היעד כקרובה לוודאי תהווה תחליף מהותי ל"כוונה" הכלולה בסעיף 90א(2) הנ"ל, תיבחן באופן ענייני ופרשני לגבי כל עבירה העומדת לדיון. (ראו: עמדתו של הנשיא ברק ושל השופטים א' גולדברג,
דורנר, טל וטירקל בע"פ 2831/95 אלבה הנ"ל, עמ' 301, 315, 320-319, 324, 337; [749] לעמדה זו הצטרף מאוחר יותר השופט קדמי בע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 475). באשר לאמות המידה שיש להחיל על בחינה פרטנית זו, ניתן למצוא גוונים בעמדות השופטים השונים, אולם נראה כי
קיים מכנה משותף לכולם: המקבילה הפסיקתית של כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, תחול בעבירות ה"כוונה" שאינן תוצאתיות - עבירות המטרה - לפחות באותם מקרים בהם העבירה העומדת לדיון מצדיקה זאת מבחינת תכלית חקיקתה ומטרותיה. (ראו: ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כח,
820, בפיסקה 11 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה)".
 
ראו בהמשך ע"פ 6269/99 מפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה שאומץ בדעת רוב, לעניין עבירה של מעשה מגונה:
"...בענייננו אין הכרח לנקוט עמדה פסקנית בשאלה איזו מן הגישות הפרשניות שהוצעו היא ההולמת, שכן גם על פי הגישה הפרשנית המצרה ביותר את תחולת הילכת הצפיות על עבירות מטרה היא חלה על עבירת המעשה המגונה בהתחשב בתכליות החקיקה ובאופי הערכים המוגנים עליהם ביקש המחוקק להגן במסגרת איסור זה".

מסקנת התביעה אחת היא; לגישתה, גם לשיטת הגורסים, כי מקור החלת הלכת הצפיות בעבירות התנהגות עם יסוד נפשי של מטרה או מניע שאוב מסעיף 20(ב) לחוק, וגם לשיטת המסתפקים בהחלתה בעבירות הנ"ל מכוח הכלל הפסיקתי-הרי שראוי להחילה במקרה דנן.
הראשונים האוחזים בגישה ה"מכלילה" יחילוה על כל עבירה הדורשת יסוד נפשי של "כוונה", בין התנהגותית ובין תוצאתית; והאחרונים יבחנו הפסול המוסרי הטמון במעשה השיבוש ויגיעו למסקנה המתחייבת, לפיה, אוחנה -בנסיבות שבפנינו- פגע במובהק בערך המוגן עליו מסוככת עבירת השיבוש והוא-הבטחת עשיית משפט צודק ראוי והוגן.
 
53. עוד נטען, כי הסברי הנאשם חסרי שיניים והללו נופלים זה אחר זה כקוביות במשחק ה"דומינו"; ראשית, דוחה התביעה מכל וכל את הסברי ההגנה לפיהם סבר אוחנה בטעות, כי הינו מוזמן לחקירה כמתלונן על פרשיית השחיתות בתיק הסמים ולא כחשוד בתיק הזיוף וכי השיהוי בהתייצבותו לחקירה נבע מאי-הבנה.
כתמיכה לטענת התביעה מוצג תמליל מסיבת העיתונאים מיום 15.1.99 ממנו עולה במפורש, כי אוחנה ידע בבוקר יום שישי לכל המאוחר שהוא נדרש כחשוד לחקירה נוכח שיחותיו עם אסף חפץ אודות מסמך "סנדו" ביום חמישי (כעולה מעדות אסף חפץ פ/ עמ' 31 שצוטט לעיל) ושישי, כשביום שישי הלה הנחהו ליצור קשר עם תנ"צ מירי גולן:
ת/ 29 עמ' 1:
" אני דיברתי איתו (עם חפץ) היום אמרתי לו מה לעשות, האנשים האלה היו אצלי בבית, הוא אומר תתייצב, תתקשר לגב' הזאת, ותגיד לה שאתה תגיע, מה זאת אומרת, מה אתה צריך לברוח, אמרתי לו אני לא בורח, אני פשוט לא יודע איך לאכול את הסיפור הזה, עכשיו, ממאשים אחד שרוצה זיכוי אני נהפך לנאשם, עוצרים לי את העורך- דין שלי, עוצרים את החברים שלי.."
 
בנוסף, נטען בסיכומי התביעה, כי אוחנה היה ער לפרסום ב"מעריב" בבוקר יום שישי לפיו עלו חשדות לעניין האותנטיות של המסמכים, זאת כעולה בין היתר מעדות אוחנה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 870 :
"..ואמרתי שאם הם באו אליו ( עו"ד גלזר) הביתה אז זה סוף העולם. הגענו ליד ראש פינה, מילאנו דלק, ונחי עוד פעם עונה לטלפון שלי, ואז מתקשרת אשתי ואומרת- שוטרים בבית, חיפושים. ואז אמרתי זה באמת סוף העולם. המחשבות שלי היו שרוצים לתלות אותי, שממאשים הפכתי לנאשם. הניירות הרי היו אצלכם שנתיים ולא אמרתם מזוייף, ופתאום פרסמו כל המסמכים מזוייפים?! והרי לא כל המסמכים היו אצלם, כי הגיעו אליהם רק ביום שני".
 
בהמשך, נסמכת התביעה על עדות מירי גולן לפיה, הבהירה לנאשם בשיחתה עמו את מעמדו כחשוד; פ/ עמ' 737 מעדות גולן:
"..אני יכולה לומר לך דבר אחד. מהשיחה שלי היה ברור למר אוחנה, שהוא נדרש לחקירה, כמי שהדבר הזה נוגע בו, ולא כמי שבא פה לעשות רק כאיזה שהוא עד. אי אפשר היה להבין את השיחה שלי כעד..אני חושבת שהדברים יכלו רק להשתמע אתה דרוש לי כנחקר. כנחקר שהוא נחקר. כמי שיש נגדו משהו. שאני צריכה במיידי לעשות את החקירה"
 
בנוסף, מסתייעת התביעה בעדות ליפמן, בה אישר בחקירה נגדית, רק לאחר מספר רב של שאלות, כי טרם מסיבת העיתונאים היה קיים חשש למעצרו של אוחנה פ/ עמ' 1428:
"ש'- בכל מקרה, יום שישי בלילה אחרי מסיבת העיתונאים אתה מספר לנו שיוסי (ליבנה) ויחיעם נכנסו למשטרה, אתה מספר לנו שצביקה העביר ליחיעם איזו שקית עם איזשהם בגדים. איזה בגדים?
ת'- אם אני לא טועה תחתונים.
ש'- ..לצורך מה הבגדים?
ת'- למטרת שהוא יגש, בזה אני רק אח"כ נזכר, יגש לחקירה למעצר.
..ש'- האפשרות של מעצר עלתה מן הסתם, לא היו מעבירים לו בגדים.
ת'- אם כזה רעש בעיתונות של יום חמישי ושישי אז ייתכן גם מעצר".
 
עוד נטען, כי ינטל בעדותו, בחקירה חוזרת, הסביר את הבאת השקית לאוחנה למסיבת העיתונאים עם הבגדים וכלי הרחצה כ"גחמה" שלו, גחמה שכלל אינה מתיישבת עם ידיעתם הברורה של אוחנה וחבריו כי הוא נחשד בזיוף המסמכים:
מעדותו בחקירה נגדית פ/ עמ' 696:
"ש'- בעמ' 5 להודעתך אתה אומר שהבאת סוודר, טרנינג ומברשת שיניים, כי יחיעם ביקש זאת שהדברים האלה יהיו איתו, כי הולך לתת עדות, ואתה הבנת שהוא הולך לתת עדות שהוא הולך לחשוף את המסמכים למשטרה.
ת'-כן.
ש'- לא שהוא מתכונן למעצר או לחקירה.
ת'-לא.
ש'- ברור היה לך שהמסמכים יימסרו למשטרה ויחיעם ייתן עדות עליהם.
ת'-כן.
ש'- וזו סיטואציה של התרגשות, התרוממות רוח
ת'- מאוד".
ומעדותו בחקירה חוזרת פ/ עמ' 701:
"ש'- סיפרת לגבי הבאת הטרנינג ומשחת השיניים למסיבת העיתונאים למלון דניאל. מי ביקש ממך להביא את זה?
ת'- לא זוכר, אולי זו היתה גחמה שלי, אולי ליבנה, אולי יחיעם, אבל אני טיפוס דאגני מטבעי וחשבתי שהוא יישאר ביחא"ה עד הבוקר. הוא אמר לי שאחרי מסיבת העיתונאים הוא הולך למשטרה..".
 
ולהבדיל מעדות ינטל, מציגה התביעה דבריו של דודיק אוחנה בהודעתו- ת/ 86 בעמ' 16:
"..ניסיתי לכוון למסיבת העיתונאים אנשי תקשורת, הייתי בחששות כי פחדתי שיעצרו את יחיעם עוד לפני תחילת מסיבת העיתונאים.."
 
התביעה תומכת טענתה בעדות ליבנה לפיה, ליווה את אוחנה לתחנה בליל שישי (פ/ עמ' 1499-1500) וכי אוחנה אמר כל הזמן, כי יראה המסמכים לביהמ"ש (פ' עמ' 1539), היינו שכבר בשלב זה צפה אוחנה לא רק כי ייחקר כחשוד אלא אף שייתכן ויועמד לדין.
 
 
 
והתביעה מצטטת מעדות ליבנה בחקירה נגדית, פ/ 1532:
"ש'- אתה היית שותף לדעה שיחיעם עלול להיעצר בסוף מסיבת העיתונאים, זה נכון?
ת'-כן.
ש'- ובשלב הזה כבר ידוע לך באיזה חשד או למה בכלל?
ת'- בעיתונות היה כתוב באותו יום שישי שטוענים נגדו שחלק מהמסמכים הם לא אותנטיים".
 
אוסיף מצידי (ש.ט.) ציטוט נוסף מעדות ליבנה בחקירה נגדית, פ/ 1527-8 :
"אני זוכר שבאיזשהו שלב עלתה איזושהי בדיקה במעבדה בלונדון..בכל אופן ההמלצה שלי היתה לכל אורך הדרך לא לעשות שימוש במסמך שהוא לא נכון. תראה, זה גב' איטה קציר, זה השופט תיאודור אור, זה קציני משטרה, אתה לא יכול לבוא ולומר דברים של מה בכך, להטיל רפש באנשים כאלה במיוחד כשאת כולם או מרביתם הכרתי באופן אישי ומקרוב. לכן באתי ואמרתי לכל אורך הדרך: תבדקו כל דבר בזכוכית מגדלת".
 
בשולי הדברים נעיר, כי נראה שההגנה זנחה את טענת ה"טעות" , כעולה מעמ' 176 לסיכומיה:
"איש אינו מכחיש כי בשלב מוקדם-במהלך יום שישי-כבר ידעו הנאשם ויתר המעורבים, כי חקירת המשטרה כוללת בין היתר טענות בדבר זיוף.."
 
54. מוסיפה התביעה וטוענת, כי השיהוי בהתייצבותו של אוחנה לחקירה מרגע בו הובהר לו במהלך ערב יום שישי ע"י אסף חפץ ומירי גולן בסביבות השעה 20:00 כי הוא נדרש מיידית לחקירה ועד שהתייצב ביחא"ה הלכה למעשה לאחר מסיבת העיתונאים בסביבות השעה 2:00 בלילה- נבע מרצונו לשבש החקירה ולא מקצר תקשורתי;
 
 
 
זאת, כעולה מעדות חפץ בחקירה ראשית, פ/ עמ' 31:
"..לקראת הערב היתה שיחה, או ב- 19:00-20:00 ביום שישי שבה אני מבין שנפתחה חקירה , ואמרתי שישתף פעולה ויגיע לחקירה".
 
מהודעת אלקין- ת/ 33, עמ' 9:
" כתוצאה מהשיחה (עם חפץ) הוא היה צריך להתקשר לאיזה גברת פה, שוטרת גנרלית פה..יחיעם התקשר ודיבר עם גברת פה נאמר לו להגיע מיד כי הוא שאל אם אפשר לבוא למחרת".
 
ממזכרה של גולן- ת/ 125 ומעדותה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 720 :
"..עד 8 בערב לא נוצר איתי שום קשר. בשעה 8 בערב מתקשר מר אוחנה ומתחיל לנהל איתי שיחה כאילו כרגע הוא ירד מן הירח...אני אומרת למר אוחנה שעליו להתייצב באופן מיידי לחקירה ושמרגע זה, מה שנקרא וברור לו שאני מצפה שבפרק זמן קצר, האיש יגיע לחקירה. בפועל זה לא קורה כך.... בשעה 11 בלילה התקשר אלי מר סדבון ומספר לי.. שעומדת להתקיים מסיבת עיתונאים במלון דניאל בהרצליה, מר אוחנה מכנס שם מסיבת עיתונאים כיד להציג את גרסתו, כי הסיפור כבר פרץ לתקשורת..וזה מסביר לי מדוע עד אותה העת האיש לא מופיע לחקירה אצלנו במשרדים...ב- 1:30 אני חושבת שהייתי כמעט האחרונה, שקיפלתי את היחידה. עזבנו את היחידה ולאחר מכן נודע לי שבשעה 2 מופיע מר אוחנה ביומן התחנה".
 
ומעדות ליבנה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1495 :
" אני מקבל טלפון מיחיעם שאומר לי שהוא דיבר , אם אני לא טועה, עם אסף חפץ ועם מירי גולן שהיא תת ניצב..וסיכם איתם שהוא יבוא לתת עדות באותו יום. הוא ביקש ממני להצטרף, ללוות אותו למתן העדות הואיל וגלזר עצור...קבעתי להיפגש עם יחיעם בצומת גבעת אולגה, אם אני לא טועה ב- 9 או ב- 10 בלילה..לצורך ליווי שלו לתחנת המשטרה...מסיבת העיתונאים מתרחשת..אז אנחנו נוסעים לבת-ים..אני חושב שזה היה בסביבות 1..באנו לשם ואיזה יומנאי התייחס אלינו בערך כמו שאתה שאלת "אתה חושב שהם חיכו לך?" והוא ככה גם כן התבטא כך- "מה אתם עושים פה?"..ביקשתי ממנו (מיחיעם) שיצלצל למחרת, בשבת על הבוקר לגברת מירי גולן ויתייצב בפניה כמו שהוא הבטיח..אני מניח שכך הוא עשה..אני נפגשתי איתו לאחר מכן ביום שבת אחר הצהריים..מה שקיבלתי ממנו זה שהוא סיכם עם גברת גולן להיפגש למחרת ב- 8:00 בבת-ים".
 
אוסיף מצידי ציטוט מעדות אוחנה בעניין זה, פ/ עמ' 871:
"..באתי למחרת ביום שבת, אחרי שכבר נשארתי לישון אצל צביקה, ונאמר לי הם לא נמצאים פה היום, תבוא מחר. אח"כ יוסי התקשר למירי גולן והיא אמרה לו שאבוא למחרת ב- 9:00 ".
 
עוד אעיר מצידי, כי ההבהרה ה"מיידית" לעיל לא עלתה בקנה אחד עם ההזמנה שהושארה לאוחנה בביתו לסור לתחנה רק ביום ראשון. כעולה מעדות גולן פ/ עמ' 719:
"החוקר שלי רפ"ק נדר גל, כשהיה בבית בטבריה, בחיפוש, השאיר הזמנה למר אוחנה להגיע לחקירה ביום א' ה- 17.1.99 בשעה 10:00...אני מוכרחה לומר שזה בהחלט הדבר הזה מבחינת החוקר שלי, זו תקלה".
 
ביום שבת, טוענת התביעה, נפגש אוחנה עם מקורביו בדירת ינטל ושם אף הספיק להחליף עם רחל לב מספר מילים וזאת, על- אף שנאסר עליה ליצור קשר עם מי מהמעורבים ורק ביום ראשון התייצב אוחנה לחקירה ביחא"ה.
 
55. שנית טוענת התביעה, כי בעניין שאלת מיהות הגורם אליו נתכוון אוחנה להעביר הקלסרים לאחר תיעודם נגלות סתירות ותמיהות בגרסתו ;
מחד, בחקירתו במשטרה מסר אוחנה, כי כוונתו היתה להעביר הקלסרים לאחר תיעודם ב"מעריב" למשטרה כעולה מהודעה 7ז' מיום 28.1.99 עמ' 15 בשורה 425:
" ..אם אינני טועה בשלב זה סוכם להעביר את החומר למעריב קודם, לתיעוד, ואח"כ להעביר למשטרה...."
ובהמשך, בשורה 439 :
"..ישבנו, ראינו קלטות, עברנו טיפה על החומר, והוחלט עקרונית, לתת משהו קטן למוטי , ואת כל החומר ל"מעריב", לתיעוד והעברה למשטרה".
בעדותו בבית המשפט גרס אוחנה, כי ביקש למסור הקלסרים לאחר שיחנו ב"מעריב", ליועץ המשפטי ולא למשטרה, בה איבד אימון;
בחקירה ראשית, פ/ עמ' 871 :
"..ביקשתי מחברים שיוציאו את החומר החוצה. ביקשתי ממנחם שיקח את הקלסרים ויחביא אותם עד להוראה חדשה. לא הגדרתי איזה מקום..כוונתי היתה למסור את החומר ליוהמ"ש, שבו היה לי אימון, ולא למשטרה, ושהיוהמ"ש יעשה עם זה מה שהוא רוצה.."
ובחקירה נגדית פ/ עמ' 971:
"ת'- אגיד לך בדיוק מה שאמרתי. לא היה לי אימון במשטרה, היה לי אימון ביועץ המשפטי. אני התכוונתי להעביר אותם ליועץ המשפטי ושהוא יחליט מי יבדוק, משטרה, מח"ש, לא יודע. הוא צריך להחליט, שיהיה על אחריותו.
..ש'- איפה היועץ המשפטי באמצע? מה נכון מהשניים?
ת'- נכון למעריב ואח"כ ליועץ המשפטי.
ש'- אז במשטרה אתה אומר קודם לתיעוד ב"מעריב" ואח"כ למשטרה.
ת- למעריב, ליועץ המשפטי. זה היה הסיכום.
ש'- אז למה במשטרה אמרת?
ת'- לנחום, כמובן, שהוא יעביר אותם למשטרה אבל לאיזה אגף מהם לא ידענו.
ש'- לא לאיזה אגף וגם לא הזכרת את היועץ המשפטי באמירה הזאת.
ת'- זה מה שנאמר, וזה מה שסוכם, ללא יוצא מן הכלל. כל מי שנכח שם ידע. אני מעביר את זה ליועץ המשפטי דרך "מעריב".
 
 
 
 
 
טוענת התביעה, כי מדובר בטענה שקרית באשר כעולה מעדות ליבנה אוחנה איבד אימון גם ביועץ המשפטי. מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1538- 1539:
"ש'- ..ליחיעם ברור שכל מה שנמצא אצל היועץ המשפטי מזכה אותו מעבירה של שימוש בסמים, וברגע שהיועץ המשפטי מתבטא בעיתון כפי שמתבטא, אני מבין את יחיעם שאומר: תשמע, אין לי אימון במערכת....
הוא יכול לומר ככה, אני חושב אחרת, אבל דעתו היתה שאין לו אימון, כי אם היועץ המשפטי על המסמכים האלה שנמצאים אצלו אומר את הדברים האלה, אני יכול להבין את יחיעם.. לא היתה שלילה נגטיבית של המסמכים...אבל ההבנה שלי שיחיעם איבד את האימון מפני שמסמכים שהוא הגיש ואמר לגביהם שהם נכונים והיועץ המשפטי שלל ורצה לבדוק אותם מחדש, בזה הוא איבד את האימון...תראה המסמכים האלה היו צריכים להגיע. יחיעם כל הזמן אמר: אני אראה את המסמכים לבית משפט".
 
מכאן נטען, שאוחנה לא ערך כל אבחנה בין המשטרה לבין היועץ ולא נתכוון למסור הקלסרים לא לזו ולא לזה, כך שטענתו לפיה, התעתד למסור הקלסרים ליועץ הינה טענה שקרית.
 
לתמיכה, מציינת התביעה בסיכומיה, כי טיוטת ההסכם הראשוני שגובשה ב"מעריב" ב- 14.1.99 לא כללה אף סעיף בדבר מסירת החומר לרשויות ע"י "מעריב" (נ/ 40 ).
כמו-כן נטען, כי סעיף 4 להסכם הסופי (נ/ 41) לפיו:
"מעריב ימסור המסמכים ליועץ המשפטי לממשלה או למשטרת ישראל על-פי דרישה כדין"
 
הוכנס ביוזמת "מעריב" כעולה מעדות עו"ד בר-נתן בחקירה נגדית , פ / עמ' 1461:
"..מה שהיה זה שמבחינת אוחנה הבקשה, הדאגה היתה שהחומר יגיע ליועץ המשפטי לממשלה. ההערכה שלו היתה שכל גורם משטרתי או אחר מבחינתו הוא משהו שרוצה לקחת את המסמכים האלה ולהעלים אותם. אני חושב שאנחנו העלינו את השאלה, מכיוון שלא היתה לנו שום כוונה לעשות שום מעשה שיעמוד בניגוד לאיזשהו צו שיפוטי, ואנחנו הכוונה וגם עורכי הדין, אני חושב שזה נוסח באופן הזה כדי להבהיר שאם המשטרה תבוא עם צו כדין היא תקבל את זה. אנחנו לא הופכים להיות עיר מקלט למסמכים האלה".
 
לחיזוק היעדר האבחנה בין הגורמים הנ"ל מבחינת אוחנה, מביאה התביעה עדותו של עו"ד ברץ בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1470:
"במהלך אותה פגישה במוצאי שבת, שבה נדון חששו של יחיעם מפני הרשויות באופן ערטילאי, אני זוכר שהחשד שלו בכל המערכת שהיא מערכת המשפט במדינת ישראל. מבחינתו היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם הפרקליטות, כמו גם המשטרה, כמו גם שמות ספציפיים שהוזכרו ..כולם היו חשודים בעיניו כמעורבים.."
ובחקירה נגדית פ/ עמ' 1476:
"ש'- הבנתי ממך שהאימון שנתן יחיעם ביועץ המשפטי לממשלה, לא יותר גדול מהאימון שהוא נתן במשטרת ישראל או ברשויות התביעה.
ת'- לא היתה חלוקה לנושאים ולשמות. מבחינתו כל הממסד היה מערכת אחת שהוא הטיל ספק בהגינותה".
 
מוסיפה התביעה לטעון, כי את הרעיון למסור הקלסרים לעיתון תחילה לא יזם אוחנה כטענתו היות ומדובר בגורם "אובייקטיבי" אלא, הוא נולד בהשראת רחל שהגתה את היתרון שבחסיון עיתונאי באחד המסמכים שיצרה שמתעד את פגישתם של עו"ד קירש ואפל עם עו"ד חוטר ישי- ת/ 138 :
"קירש הדגיש, כי אני אוחזת בתעודת עיתונאי, מה שנותן לחומר חסיון מלא, ואין אף בית משפט שיוכל לקחת ממני את החומר .. קירש אמר להם שכל המקורות שלי גם הם חסויים".
 
56. עוד נטען ע"י התביעה, כי טענת הנאשם לפיה, איבד אימון ביועץ מאחר ולא הצטרף ל"מקהלת מעריציו"-אין לה על מה שתסמוך.
לגרסת התביעה, בתחילת הדרך קיווה אוחנה, כי הרשויות יחששו לבדוק המסמכים וימצאו דרך חרישית לטהר את שמו, אך משתוכניתו השתבשה בהמשך ודבר הפרשה פורסם, כך שהמסמכים נבדקו והיועץ המשפטי הצהיר על הסתייגותו מאמינותם-נטרפו קלפיו של אוחנה והקש האחרון בו נאחז הינו לצאת לעימות חזיתי מולן.
 
שוב, נעיר כי אין ההגנה חולקת על כך שאוחנה לא ערך אבחנה כלשהי בין המשטרה ליועץ המשפטי וכי התייחס אליהם כשני חלקים מאותו שלם המייצג בעיניו את הממסד, אך לדידה של ההגנה- לפחות לאחד מהם היתה כוונה למסור הקלסרים (ס"ה / עמ' 185).
 
אדגיש מצידי, כי לעניין גיבוש הכוונה לשבש החקירה, הרי שאין נפקא מינא באם נתכוון אוחנה גם להעביר הקלסרים למי מהגורמים לאחר חנייתם ב"מעריב" אם לאו. די מבחינתי, בעיכוב של שלושה עד ארבעה ימים בהגעת חומר החקירה לידי המשטרה כדי לגבש הכוונה להכשיל החקירה בפרק הזמן עד שנתפסו ע"י המשטרה ב"מעריב".
לעניין טענתה האחרונה של התביעה בדבר תקוות אוחנה ל"זיכוי שקט"-אדון בה באריכות, כשאגיע לפרשת הזיוף.
 
57. שלישית, נטען בסיכומי התביעה, כי כאינדיקציה להבנת המעורבים את הפסול שדבק במעשה הברחת הקלסרים יש להסתייע בהודעת אלקין, ת/ 33, מעמ' 10 ש' 24:
"..במוצ"ש בשעה 19:00 יחיעם התקשר ואמר לי לפגוש את דודיק אחיו אני התקשרתי לנפתלי ראובני והוא נסע ופגש את דודיק אוחנה בצמח. לשאלתך מדוע ביקשתי מנפתלי ראובני לקחת את החבילה ולא עשיתי זאת בעצמי אני משיב כי חששתי שעוקבים אחרי מכיוון שהאוטו שלי עמד ליד הבית של יחיעם כל יום שישי עד שבאו לקחת אותו ואז לא היה לי עניין שמה שיש שמה אני אגע בזה".
 
כמו-כן, מציגה התביעה כחיזוק את עדות ליבנה בחקירה נגדית לפיה, אישר כי קיננה בו תחושה מאוד לא נוחה נוכח עיכוב המסמכים פ/ עמ' 1540 :
"ש'- אבל בכל מקרה עם העיכוב של המסמכים, כל ההתלבטות הזאת, אני מניח שאתה כעו"ד חשת תחושה מאד לא נוחה.
ת'- נכון".
 
58. רביעית, מקשה התביעה ושואלת, מדוע רץ אוחנה לצלם המסמכים בשני סטים נוספים ב"מעריב" ולא הסתפק בסט העותקים שכבר היה ברשותו אותם צילם ותייק בקלסרים יחד עם זהבה בכל פעם שרחל שלחה להם מסמך ""On line וזאת, כעולה מהודעת זהבה ת/ 87 עמ' 2:
"..לפני כשנה התחילו להגיע פקסים..שהגיעו מיחיעם שהיא רחל לב היתה מעבירה לו לביתו ויחיעם אמר לי שזה ממנה או שזיהיתי אותם כפקסים שלה. הייתי מצלמת את הפקסים לבקשתו במשרד של המסעדה ומעבירה לו את הצילומים, כך זה נמשך כ- 7 חודשים, הייתי מעבירה ליחיעם את הצילומים והוא היה לוקח אותם איתו, ורק בתקופה האחרונה משהו לפני 3 חודשים הוא רצה שאעזור לו לסדר את כל הניירת שצילמתי לו לפי נושאים ואני יודעת שהוא התייעץ איתה, עם רחלי, על איך לסדר את המסמכים. קניתי קלסרים וגם היו לי קלסרים בטיבריוס וסידרתי את המסמכים לפי מה שיחיעם אמר לי, לפי הנושאים שהוא רצה. אני נתתי מספרים לכל נושא ונושא בערך 160 ויחיעם היה כותב על המסמכים את מספר הנושא כדי שאתייק אותם. סה"כ הגענו לכ- 14 קלסרים שנשמרו בשלושה ארגזים במסעדה בטיבריוס בקומה השניה".
 
59. אוסיף מצידי, כי הדבר עולה גם מעדות אוחנה (פ/ עמ' 856) ונראה שאינו חולק על עצם קיום הסט הנוסף בידו:
"..ש'- המסמכים שאתה מקבל, הם מקור או העתקים?
ת'- חלקם מקור, חלקם צילומים. אני מסדר אותם לפי נושאים ומצלם , חילקתי את זה ל- 160 נושאים, ממספר אותם ומאחסן אותם אצלי במשרד, כשעוזרת לי בכך זהבה".
 
כמו-כן, נטען כי סט העתקים שני או לפחות חלק ממנו נשמר אצל ליפמן, כעולה מעדותו (פ/ עמ' 1320- 1322):
"ש'- ..איזה כמות של מסמכים אתה מקבל?
ת'- כמות גדולה, מעל 100...את רובם ראיתי..המסמכים שהועברו אלי הושארו אצלי. שמרתי אותם..חלק היה בקלסר וחלק בכספת. שנמצאת אצלי במשרד.
ש'- לאיזה צורך נשארו אצלך מסמכים?
ת'- בעיקר הפחד שמישהו ישים ידו על מסמכים שהיו מאוד מאוד חשובים והוא רצה שהם ימצאו במספר מקומות.
ש'- מי מעביר לך מסמכים?
ת' גם רחל וגם יחיעם..הרוב היה בפקס. חלק ידני...לא הייתי נכנס לעומק של המסמכים".
 
התייחסות ערכית לדמויות
60. מטבע הדברים, לא הגיעו כל העדים ויתר הראיות, אל בית המשפט, בשבתו בערכאה ראשונה, להנאתם האישית, או להנאתו של בית המשפט.
מובן, כי גם אם ניתן להגיע למסקנה עובדתית ומשפטית ממכלול הראיות והטיעונים, כפי שהם – אין בית המשפט יכול לפטור עצמו מהתייחסות ערכית לעדויות, מלקבוע מהימנות, ואפילו להמנע מביקורת (כשזו מתבקשת) – כך על פי השקפתי.
 
ואתחיל בבקורת כזו.
 
אופן פעילותה של המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש)
61. בשל אופיה של תלונת אוחנה, על הרשעתו ע"י שוטרים מושחתים, שחברו יחד כדי לעשות זאת, אף שהיה חף מפשע – הועברה בדיקת טענותיו לחקירת מח"ש.

בנבדל מרוב מקרוביו, שעינם שזפה – לעיתים להרף עין, או לפרק זמן קצר, רק כמה מסמכים נבחרים – הועברו חלק גדול של כל המסמכים המזויפים, שהגשתם לרשויות הינה ליבת כתב האישום הזה (בנבדל, למשל, מהדיווחים של רחל לאוחנה) לידיה האמונות של המחלקה לחקירת שוטרים, בשלשה "גלים".
המסמכים נבדקו ע"י החוקרים (יש לשער; ואינני מטיל צל של ספק ביושרם של אנשי היחידה) במשך זמן ניכר; וכל שהיה בפי ראשי המחלקה להודיע למבקשי החקירה הוא, שאין בחומר החדש כדי להצדיק משפט חוזר!
הא ותו לא!
 
62. אמנם לעצמו, רשם ראש מח"ש מזכר (ת/127) ובו ציין כי "גם בשלב זה ניסה המתלונן, או מי מטעמו, להביא אותנו למסקנה שונה באמצעות ראיות מפוקפקות". אולם מיד לאחר מכן הוא מוסיף כי "יודגש כי בדיקתנו התייחסה אך ורק לטענות שהושמעו כלפי אנשי משטרה ולא התייחסו לנטען כלפי המערכת הישראלית".
לא יכולתי להבין, ואינני מבין גם היום – לאחר שהופיעו בפני החוקר יורי מרגוליס וראש המחלקה, עו"ד ערן שנדר (למרות שהוא נשאל על ידי בנושא זה, ופירט באזני את גישתו הזהירה והדווקנית לחקירות מסוג זה, ולתשובות שעליו לספק לפונים אליו) כיצד נבדקו מסמכים, שחלקם מעורר תהיה; חלקם מעורר גיחוך; חלקם אבסורדיים וחלקם מעוררי פלצות או צחוק רם ונראים מזוייפים גם לעיניו של הדיוט – והמחלקה לא נקפה אצבע כדי לבדוק אותם.
 
בענין זה, מסכים אני – בכל לב – לטענותיו של הסניגור המלומד, לפיהן מהווים המסמכים הללו "חומץ נפץ" שיש בו כדי לזעזע את מערכת אכיפת החוק, בדרגיה הגבוהים ביותר, באופן שלא נודע כמוהו בישראל מעולם; או הונאה וזיוף חמורים, שחומרתם באה לביטוי בהעזה ובחוצפה מצמררת, לערב שופטים, פרקליטים, קצינים בכירים, ואחרים במעשי שוחד, שחיתות זימה ועבירות קשות אחרות.
כיצד ניתן להתייחס למסמכים אלה בשיוויון נפש, ולהסתפק (על סמך מה?) בתשובה שאין מקום למשפט חוזר?!
 
האם כך מתייחסת מחלקה שחוקריה הגיעו משורות המשטרה, ולרשותה עומדות מעבדות מז"פ; קשר טלפוני והיכרות אישית עם חלק ניכר מהבכירים, עין מקצועית ורגישות מתבקשת?
 
63. אני מבין שהיועץ המשפטי לממשלה וצוות עוזריו, לא ראו את החומר ממש, משום שהיה מונח על שולחנו בהמתנה לטיפול. גם התזכורת של "קצ'ה", והמסמך הבודד שהביא עמו, לא גרמו ליועץ הנכבד לעבור על המסמכים, עד לשיחתו עם העיתונאי בן כספית, שאז עיין בהם והבין היועץ מיד כי מדובר בהונאה בעלת אופי שערוריתי, והעביר את הטיפול ליחידה הארצית לחקירת הונאות.
כיוון שלא ראה את המסמכים קודם לכן, אין תימה שהיועץ לא עמד על אופיים המפוקפק, עם קבלתם.
אולם עובדה היא שתנ"צ מירי גולן, שאליה הועבר הטיפול, לא נזקקה ליותר מיממה, כדי לאמת חשדה המיידי כי מדובר במסמכים מזוייפים, על פניהם, ע"י סדרה של שיחות טלפון, משלוח בפקס של "מסמך סנדו" אל כותבו הנטען, ששירת בחו"ל, וקבלת תשובתו הצפויה כי מדובר במסמך מפוברק ברשלנות, שלא יצא מידו; משלוח המסמכים למעבדה לזיהוי פלילי במטה הארצי, עריכת חיפושים, וזימונם של החשודים לחקירה.
 
64. אולם במח"ש – לא נעשה דבר. איש לא התפעל מהתוכן האבסורדי והשערוריתי של המסמכים; איש לא השווה כתבי יד; איש לא טרח לבדוק אם היה קיים בשנות ה – 80 פנקס "קואינור" דוגמת זה שכב' השופט אור רשם בו – כביכול – תזכורות לעצמו; איש לא תפס ניירות מכתבים במשרדו של עו"ד חוטר ישי, כדי לוודא שעו"ד במעמדו איננו מוציא תחת ידו מסמכים עם "חותמת תפוח אדמה", כהגדרת התובע, ואיש לא טרח לבדוק כיצד ניתנו תצהירים בנוסח בלתי מקובל, בפני עורכי דין מהדרגה הראשונה. גם אין לי ידיעה, אם נבדקה תלונתו של עו"ד חוטר ישי בפני המפכ"ל יהודה וילק, כפי מזכרו ת/129.
 
התנהלות תמוהה, שלא קיבלתי עליה הסבר. ודווקא משום כך לא אוכל לקבל טענתו– מסקנתו של הסניגור המלומד, לפיה אין מקום לייחס למרשו – אדם נטול השכלה משפטית, או הכשרה כחוקר – חשד בדבר היותם של המסמכים מזוייפים, מקום שבו לא התעורר חשד כזה אצל מח"ש והיועץ המשפטי לממשלה.
 
כאמור – לא התברר, במהלך המשפט, מה היה אופן טיפולם וגישתם של אנשי מח"ש לראיות שזרמו אליהם; וגם שמענו את דעתו של ראש המחלקה על תפקידה, שאיננו כולל – במקרים כאלה – חקירות מסוג זה; וכי היוע"מ לא עיין במסמכים, עד סמוך לפיצוץ הפרשה ע"י עיתון "מעריב".
 
ואת דעתי על הלך רוחו הנפשי של אוחנה – גם בהקשר זה – אביע בהמשך.
אולם ברור שאופן הטיפול המוזר והמצער, של מח"ש, בבדיקת המסמכים – לא רק שיכול היה למנוע התפתחות הפרשיה לממדיה הנוכחיים, פרסומים שערוריתיים ומבוכה ועגמת נפש לבכירי המערכת המשפטית והמשטרתית; אלא שהיא "משחקת" לידיו של הסניגור, הטוען לתום לבו של אוחנה, כי אילו חשד שהמסמכים מזוייפים, לא היה מוסר אותם למי שמקצועו בדיקתם של כאלה ולרשותו אמצעים לבדיקתם.
 
יחיעם אוחנה – התופעה
65. דומה שקל יותר למנות את מי שאיננו חבר של יחיעם אוחנה, מאשר לספור ולהזכיר את כל חבריו. תופעה מדהימה, לגבי מי שאינו איל ממון אמריקני; שחקן קולנוע מפורסם; עיתונאי צמרת או סלבריטאי תל-אביבי (ואפילו בפלמ"ח לא שירת).
 
יחיעם אוחנה, מסעדן טבריאני – גבר נאה, כריזמטי וסימפטי – מתברך ברשימה ארוכה של מכירים, ידידים, חברים, מעריצים ועושי דברו, המדברים עליו בלהט ובחום.
פוליטיקאים; אלופי צה"ל; דמויות "מיתולוגיות" (דוגמת קצ'ה); מפכ"ל; איש טלויזיה ידוע; עורכי דין; אנשי עסקים; אנשים מן הישוב ואחרים.
צריך היה לראות את הברק בעיניהם של חה"כ חנן פורת; רחבעם זאבי ז"ל, שמעון כהנר (קצ'ה) האגדי, בעומדם על דוכן העדים ובדברם בזכותו של אוחנה.
צריך היה לראות ולשמוע את אסף חפץ מתאר את שני ביקוריו (בעת שהיה מפכ"ל המשטרה!) בוילה של דודי בלצר (חבר אחר של אוחנה), כדי לתאר בפניהם את ההתקדמות בחקירה – עליה הורה לבקשת אוחנה, כדי להאמין.

צריך היה לראות את אוחנה מגיע לעשרות ישיבות בית המשפט – תמיד עם "פמליה" של חברים ומעריצים, שהתפנו לצורך זה מעיסוקיהם בשעות הבוקר (מלבד בנותיו ומזכירתו הנאמנה, זהבה כהן, שליוו את כל הישיבות בנוכחותן), כדי להתפעל.
 
צריך היה לשמוע את עורך דינו של אוחנה, מר חיים גלזר, שלבטח גובה שכר טרחה מלקוחותיו עבור טיפולו המשפטי בהם, כפי מידת ההגיון והמקובל, וכפי שמורים כללי לשכת עורכי הדין – מספר, כי לא די בכך שלא קיבל שכר מאוחנה עבור שירותיו הצמודים, אלא אף "הלווה" לו סכומי כסף נכבדים (כ-15,000 ₪ !), אותם העביר בשמו של אוחנה לרחל לב לצורך נסיעה ללונדון וצרכים אחרים, וכיצד העניק איש עסקים מפוכח כמו אהרון ליפמן, לאוחנה סכום עתק של למעלה ממליון ושלש מאות אלף ₪, כדי להתקשות להאמין!
 
את סוד קסמו של יחיעם אוחנה – לא אדע. לפיכך הכתרתי פרק זה בשם: "התופעה".
אך יש לכל הגילויים המרתקים הללו (שלא יכולתי – כדרכי – להתאפק מלתארם, כדי לשתף את הקורא במחשבותי ובהרגשתי, במהלך הדיון) גם השלכה על התרשמותי מכל האנשים הללו ועל מידת האימון שאתן בהם; ועל התרשמותי מיחיעם אוחנה עצמו. ודאי על התדמית שביקש ליצור בעיני מכיריו ובעיני בית המשפט.
 
את עלבונו הצורב מהרשעתו בעבירות של מכירת סמים לסוכן המשטרתי, מסביר אוחנה (מלבד היותו תוצאה של עלילה והפללה מאורגנת, להשקפתו) בהיותו בן למשפחה מכובדת ושורשית, המתגוררת בטבריה כמה דורות, ששמה הוכתם לשוא, בשל המשפט שהתנהל נגדו.
 
בהופעתו בפני (במיוחד עד שנתבררו העובדות שתפורטנה מיד) ביקש להצטייר כאיש אמיד ומבוסס, בעל שתי מסעדות וחלקות קרקע באיזור בטבריה; משרד ומזכירה; עורכי דין מהשורה הראשונה (והשניה – לפי הצורך) שהוא משלם להם מליונים; עורכי דין וכספות בחו"ל; חברים רבים מאד, בהם בעלי השפעה וממון, שלחלקם "פתח שולחן" מדי פעם.
 
66. בסופו של יום, נתגלה יחיעם אוחנה ב"מערומיו": מי שאיננו מדבר עם אחיו (משה) במשך שנים, על רקע סירובו של האחרון לגלות לו כמה כסף הושקע ע"י המשפחה וללא ידיעתו בהגנתו בתיק הסמים, לפני 20 שנה; מי שמלחמתו העקרונית מתנהלת ע"י תחקירנית, שאינה דורשת - אפילו מסרבת - לקבל ממנו תמורה עבור עבודתה, ומנהלת לו – כבדרך אגב – גם את ענייניו המשפטיים האזרחיים והאחרים; משמשת מזכירה וכתבנית, ומיופת כח: בעניינים משפטיים, במגעים עם עורכי דינו ועם עורכי הדין שבצד שכנגד; נציגתו בפני הרשויות; וכמובן – חוקרת פורה המגיעה לצפון הארץ, לירושלים, ולמקומות אחרים, תוך הזנחת בנה הקטן ועניניה האישיים. מי שמאפשר / מבקש מעורך דינו לממן לה נסיעה ללונדון, ומחברו - לממן לה קניית רכב, ו"משתתף" במימון מעט מצרכי מזון שהיא רוכשת, ללא רשותו, בכרטיס האשראי שלו, בסכומים קטנים שאיננו דורש בחזרה.
 
אוחנה מתגלה כמי שמקבל את שירותיו של חוקר פרטי (המפעיל גם עובד שכיר שלו), עמנואל מזעקי, בלי שיצטרך לשלם לו עבור שירותיו (שודאי אינם זולים) משום שמדובר בחבר;
 
מי שמקבל יעוץ שוטף ושירותים משפטיים מלאים, מעו"ד חיים גלזר, בלי לשלם לו פרוטה. ומגדיל לעשות, כשהוא מבקש מאותו עו"ד – עושה דברו הנאמן – לשלם לרחל כ-15,000 ש"ח.
 
מי שמדבר על בדיקת המסמכים בשלשה מכונים בריטיים, והחזקת המסמכים בכספות, בלי שיעשה כן, ובלי שיהיה בכיסו מימון לכך, כשהוא מסתיר מסמכיו ב"צריח" של המסעדה, מאחורי פאנל של טלויזיה ובמקומות נוספים, ומקבל מחברו האמיד, אהרון ליפמן סכומי עתק שאיננו מתכוון להחזיר, ואין לדעת לאילו צרכים שימש (כשהשירותים של עוזריו ניתנים בחינם).
 
יחיעם אוחנה מתגלה גם כאיש חסר מצפון, בעל "עור עבר", שאין לו כל כוונה מוצהרת להחזיר את הסכומים ששילמו לו, או עבורו, כמתואר לעיל, ואיננו נראה מוטרד מכך!
 
נכון שגם דורשי טובתו אינם נראים מוטרדים מכך; אולם הוא–עצמו צריך היה להתייסר, ואין זה כך.
מובן מאליו שאינני מתייחס לאותם קטעים שהושמטו מהקלטות (ושאינם קבילים, משום שהדובר בהם לא נחקר בבית המשפט) המעמידים את אוחנה במצב מביך, כשהוא בונה את תדמיתו לפני.
 
ואילו למידת מהימנותו של אוחנה, ולאימון שאני רוחש לחבריו – אתייחס עוד מעט – קט, לאחר שאסקור התרשמותי מחבריו.
 
התרשמות ממספר דמויות, שהופיעו במשפט
67. בחרתי להתייחס לחלק קטן מהעדים שהופיעו בפני, על פי שני קריטריונים: הצורך (האישי שלי) להשמיע אמירה, בעלת משמעות ציבורית–מוסרית, אפילו איננה צריכה כדי להכריע בתיק זה; והצורך המעשי בקביעת מהימנות, כגורם–בין יתר הגורמים – שיכריעו גורלו של הנאשם, לשבט או לחסד.
 
68. שמעון כהנר (קצ'ה). איש מרתק ובעל קשרים טובים בצמרת, נראה כמי שעזר לאוחנה, על רקע האידיאולוגיה עליה חונך, לפיה מצויה חברות במקום ראשון; בתום לב, ללא ידיעה מלאה של התמונה, מצוייד במסמך אחד, כשהוא משוכנע באוטנטיות שלו, ובחפותו של אוחנה.
 
רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. גם הוא ראה בחברות ערך עליון, ולפיכך היה נחרץ מאד ועיניו רשפו, כשדובר על אמונתו בחפותו של אוחנה ובצדקת טענותיו.
 
עם זאת – לא יכולתי להבין כיצד הצליח ליישב בין האימון שהמשיך לתת באוחנה, לבין האימון שנתן בחברו – דרור חוטר ישי, שאמר לו שהמסמך מזוייף (או ליתר דיוק – איננו חתום על ידו). גנדי ז"ל נרגע, כשהכחיש חוטר ישי חתימתו; אפילו רצה למסור בידו את המסמך כדי שזה יתלונן במשטרה; ונעלב כשהמסמך נלקח ע"י רחל מידיו, כעבור שעה קלה.
אך כל זה לא גרם לשינוי ביחסו לאוחנה; הוא לא ניסה לשכנעו לבדוק את המסמכים, או להטיל ספק בתום לבו של אוחנה, ואף הגן עליו (מוסרית) בעדותו בפני.
 
אסף חפץ. מי שהיה, בעת התרחשותם של רוב האירועים, מפכ"ל המשטרה.
לא הובררו נסיבות חברותו עם אוחנה. אולם התאכזבתי לגלות עד כמה תמוה שיקול דעתו, ועד כמה מצומצמת הבנתו את עבודת המשטרה.
קשרים וניצולם לצורך עקיפת ביורקטיה מיותרת – מקובלים בארצנו. אך מכאן ועד להתייצבותו בפני קהל חברים, בוילה של אדם פרטי בסביון, כדי לדווח כיצד מתפתחת חקירה שהוא הורה עליה (וגם זאת - משום יחסי חברות, ושלא על פי מסמכים משכנעים) – רחוקה הדרך.
גם "התיווך" בין ראש היחידה לחקירת הונאות, תנ"ץ מירי גולן, לבין מי שדרוש לחקירה – תמוהה ומיותרת, והייתה עלולה לגרור אדם מן הישוב (שאיננו אסף חפץ) לתסבוכת של חשד בשיבוש מהלכי חקירה.
גם לא יכולתי להבין, כיצד אישר באוזני, שמתן אישורים לאזרחים מן השורה לעבוד במסגרת מח"ש הוא דבר מקובל ואפשרי (ויש לזכור כי אין מדובר ב"מקור" משטרתי, סוכן סמוי או מדובב, שגם הם אינם מקבלים תעודה או אישור על כך; אלא באזרח המצטרף למערך החקירות של משרד המשפטים!).
עם זאת – האמנתי לו, כשסיפר שהמסמך ממנו קרא, כשדיווח לחבורת אוחנה על התקדמות החקריה, היה בן שלושה עמודים; שלא היה זה "מסמך סנדו"; ושהדברים שמסר אינם תואמים את מה שתיאר אוחנה.
הוא איננו מתוחכם דיו כדי לשקר בנקודה זו, או בכל עניין אחר, עליהם סיפר בגלוי ובטבעיות.
 
עו"ד חיים גלזר. אינני נכנס לעניינים הנוגעים לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. אולם עורך דין המייצג לקוח באינטנסיביות ובמשך זמן רב, בנאמנות ובנחרצות, בלי לקבל שכר, ואף נותן מכיסו – לפי הוראות הלקוח – ספק הלוואות, ספק מענקים (שטרם קיבל בחזרה) ל"תחקירנית" העובדת במשותף אתו, כצוות, במקומו של הלקוח (אוחנה) וכנציגתו בפגישותיהם עם הרשויות (סיטואציה מוזרה ובלתי טבעית, כשלעצמה, שאין זה ברור מדוע הסכים לפעול בשכמותה) – איננו יכול לצפות שאתייחס לעדותו כעדות אובייקטיבית ומהימנה.
 
ואכן, ניכר היה שעו"ד גלזר איננו חש בנוח על דוכן העדים, מתחבט ומתייסר ומתקשה לתת הסברים לפעילותו ומחשבותיו, תוך שמירה על חזות מכובדת ושומרת חוק.
 
לא יכולתי, לדאבון לבי, להתייחס באימון, לחלקים רבים לעדותו ולתשובותיו של עו"ד גלזר בפני. במיוחד לא יכולתי לקבל טענתו כי לא שם לב ולא הרים גבה (ודאי לא סירב להגיש לרשויות) מסמכים אבסורדיים, מגוחכים, מזוייפים על פניהם, או לפחות – מעוררי תמיהה עד כדי דרישה להעבירם לבדיקת מעבדה פרטית, קודם להגשתם.
 
עו"ד יוסי לבנה. לא אביע דעתי על התנהלותו של זה, משום שעדותו נוגעת לשלב שלאחר הפעולות נשוא שלושת האישומים הראשונים; ואין לי צורך בהתייחסות ערכית לעדותו, לצורך הרשעה בשני האישומים האחרונים.
 
עו"ד פורי. (מ"פרשת טבריה"). עשה עלי רושם מהימן של אדם ישר דרך והאמנתי לדבריו.
 
עמנואל מזעקי. חוקר פרטי שנתבקש ע"י אוחנה לבדוק תלונותיה של רחל לב בדבר התפרצות לביתה והאזנות לשיחותיה. העד מצא שהתלונות הללו מופרכות, וכך אמר לאוחנה; שעל כן הובא למתן עדות ע"י התביעה.
אולם לא אהבתי את הנימה הסלחנית והמרוככת שבפיו, כשסיפר על מסקנותיו אודות תלונותיה של רחל. ודאי שלא אהבתי את אישורו – כשוטר לשעבר – כי הוא מכיר נוהל שעל פיו עובדים אזרחים, כחוקרים מטעם המשטרה, או מצטרפים לצוות חקירה, ואף מקבלים אישור על כך, שעל כן, לא התפלא על כך שרחל "עובדת במח"ש".
מעודי לא שמעתי (בכל מהלך 23 שנות שבתי על כס השיפוט) על נוהל בלתי הגיוני, אבסורדי ונוגד כל הליך תקין, שכזה.
 
כלפי חבורת החברים הקרובים והמעריצים, שכיניתי "שוליות אוחנה"- אין לי ביקורת או צורך להתייחס. אחיו – דודיק – ניסה להזהיר את יחיעם, והיה סקפטי; יתר החברים לא הכירו את החומר כולו, עד לרגע האחרון, ואינם מתוחכמים דיים.
כולם – למעט אחד: אהרון ליפמן, שההגנה מבססת על תגובתו מחשבותיו ודרך טיפולו בפרשה, חלק נכבד מטיעוניה.
אין פלא שכך, משום שמדובר באדם אינטיליגנטי וחריף; איש עסקים שלא היה מגיע להון שצבר, אילמלא פקחותו ונסיונו בעסקים ובהבנת הנאמר והנקרא; ומשום שהוא היחיד שכל מסמך שנשלח מרחל לאוחנה, עבר דרכו ונשמר גם אצלו.
אודה שאהרון ליפמן היה ונותר חידה בעיני.
 
הוא אכן מותיר רושם של מכובדות. אולם מי שמודה היום, כי בדיעבד אילו שם לבו אל כל מסמך המועבר אליו (אף שהיה מכותב ישיר של רחל לב; היחיד שיכול היה לראות את המסמכים; יועץ ומממן) בזמן אמת – היה מגלה שחלקם מוזרים או מפוברקים;
מי שנזכר לערוך בירור טלפוני בנוגע לאוטנטיות של המסמכים רק בשלב הסופי, כשהתפוצצה הפרשה ושיחת טלפון בודדת זו, משכנעת אותו שיש איתם בעיה, אולם לא עושה כן בשום שלב קודם לכן; ומי ש"משקיע" סכום דמיוני למימון מחייתו ופעילותו של אדם כמו יחיעם אוחנה (ולא שמענו על הוצאות של ממש שהיו לו, בעניין המלחמה על צדקתו), המגיע כדי 1.3 מיליון ₪ + 20,000 ₪! כשברור שאין זו דרכו של איש עסקים מצליח, המחשב השקעותיו, כך שתעשינה פירות ללא סיכון –
 
איננו יכול להיחשב בעיני עד אובייקטיבי ומהימן, שאוכל לסמוך על דבריו, בעניינו של אוחנה.
יותר מזה – לא אומר, אולם גם לא אוכל להעתר לבקשת ההגנה לסמוך על עדותו, כדי ללמוד ממנה על הלך מחשבתו של "אדם סביר", נכבד ואינטילגנטי.
 
 
דיון והכרעה באישומים הרביעי והחמישי
זה הזמן לבחון, האם השכילה ההגנה בהסבריה, לעורר ספק סביר במודעותו של אוחנה למעשי השיבוש ולכרסם קמעה במטרה שנלוותה לה, להכשיל החקירה שנפתחה כנגדו וכנגד רחל לב, בחשד לזיוף כפי שהצטיירו מראיות התביעה.
וקודם לכן - הערה אישית: טיוטת הכרעת הדין כללה יותר מ 100 עמודים נוספים, ערוכים בקפידה, ומלאים בציטוטים, ובהם פורטו - אחת לאחת - גרסת התביעה וגרסת ההגנה. אולם בשל הערות בית המשפט העליון, שהושמעו לאחרונה, בנוגע לשתי הכרעות דין (של שופטים אחרים), בהתייחס לאורכן המוגזם - החלטתי להשמיט פרק זה מהכרעת הדין, ולהסתפק באותן טענות רלוונטיות אליהן התייחסתי בדיון ובהכרעה.
אני מבטיח, עם זאת, לשני הצדדים, כי לא נעלמה מעיני אף טענה מטענותיהם, ואסופת הדפים שהוצאו מהכרעת הדין שמורה עמי.
 
מודעות למעשי השיבוש
69. ראשית, גם אם נניח כטענת ההגנה, כי אוחנה אכן האמין באמיתות המסמכים עד שנפתחה חקירה בעניינו, הרי ששורת פעילויותיו באותו סוף שבוע של ה- 15.1.99, עד ליום שני במהלכו נתפסו הקלסרים ב"מעריב" -מקימה לחובתו את "חזקת המודעות";
ראה ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מ"י, דינים עליון ס"ד , 759 בעמ' 769 :
"הוכחת היסוד הנפשי נעשית, ככלל, בדרך הסתמכות על חזקות-שבעובדה Praesumptiones Facti)) הנדרשות, למעשה, כראיות נסיבתיות. כך נוצרה "חזקת המודעות" הכללית, ולפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה": ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד), 542. חזקה זו משקפת הנחה, המבוססת על ניסיון החיים, שלפיה מודעים בני אדם לרכיבים העובדתיים של מעשיהם. הנחה זו נסמכת על כך "שכל אדם בר-דעת רוכש נסיון מינימאלי בחיי יום- יום, המלמד אותו להיות ער לפרטי התנהגותו מבחינת טיבה, נסיבותיה ותוצאותיה". פלר, שם, 543".
 
70. נראה שאין חולק, כי לכל המאוחר ביום שישי בבוקר משפורסם ב"מעריב" שמועלית טענה בדבר זיוף המסמכים ומשעה שנערך חיפוש בביתו ובדירת רחל; כששוטרים נמצאים במשרד סניגורו ונאסר עליו לדבר עמו- כבר ידעו אוחנה ומקורביו, כי אוחנה ורחל נחשדים בזיוף המסמכים. מס"ה/ עמ' 176 :
" איש אינו מכחיש כי בשלב מוקדם-במהלך יום שישי-כבר ידעו הנאשם ויתר המעורבים כי חקירת המשטרה כוללת בין היתר טענות בדבר זיוף. אך החשד במניעי החקירה היה כה גדול והתקוה שהנה יזכו המסמכים לגאולה ויביאו סוף טוב יחד עם הפחד שהמסמכים יועלמו היו כה מוחשיים שכל המעורבים-כולל עורך הדין ליבנה-סברו כי יש לתעד את המסמכים בטרם יועברו לרשויות".
 
ועדות אוחנה בחקירה ראשית פ/ עמ' 870-871 :
" אני מתקשר לעו"ד גלזר ביום שישי בצהריים הביתה, עונה לי בצחוק כזה לא ברור, והיא עונה לי- יש לי כל מיני אנשים שמחפשים בבית שאלתי אותה אם שוטרים והיא אמרה אני לא יודעת. ואז אמרה לו יחיעם רוצה לדבר איתך ואז שמעתי ברקע שאמרו-אסור לו לדבר עם אף אחד. סגרתי את הטלפון, נכנסנו לאוטו..ואמרתי שאם הם באו אליו הביתה אז זה סוף העולם".
 
למן אותו רגע פתח אוחנה בשרשרת פעולות אקטיביות ונמרצות שהתנקזו למטרה אחת ברורה: להסתיר הקלסרים מהמשטרה.
לאחר ששוחח עם אשתו בטלפון בשעת החיפוש בביתו ביקש אוחנה בצהריי יום שישי מנחום תגר להוציא המסמכים שהוחבאו בביתו לדירתו של תגר והלה מעבירם למושב מרוחק-רמות; אחר הצהריים ביקש מאלקין להורות לזהבה "להעיף" המסמכים מטיבריוס שבטבריה לצומת צמח, משם יאספם דודיק ויניידם לדירת המסתור שליד ינטל בפתח תקוה; בערב שוחח עם חפץ שמסר לו ההנחיה של תנ"צ גולן להגיע לחקירה בתחנה; בסביבות השעה 20:00 לערך שוחח טלפונית עם מירי גולן בעצמו וזו הורתה לו להתייצב לחקירה "במיידי" , כשנוכח "צרחותיה",לגרסתו, נראה שהבין אוחנה כי אינו מוזמן "להרים כוסית" עם גולן ביחא"ה , אלא כי מצפה לו שם ליל חקירה ארוך.
מאוחר יותר, בסביבות 19:00-20:00 בערב התקשר אוחנה לזהבה וביקש ממנה להוציא את הקלסרים מהמסעדה; בין השעות 21:00-22:00 הרגיש אוחנה צורך בליווי משפטי ונפגש עם עו"ד ליבנה בתחנת דלק בצומת אולגה- מקום בלתי שגרתי לחלוטין למפגש עם עו"ד, הרחק מכל מקום שהמשטרה עשויה לחפש בו- מה שאינו מלמד על תום לב וכוונות נשגבות בלשון המעטה.
יחד נסעו אוחנה וליבנה למלון "דניאל"; בסביבות השעה 23:30 נערכה מסיבת העיתונאים במלון "דניאל" בה סיפר אוחנה על הפרשה; ורק בשעה 2:00 בלילה לערך הואיל לסור לתחנה יחד עם עו"ד יוסי ליבנה ומצאה עזובה.בשבת בצהריים ניסה אוחנה מזלו בשנית לטענתו אך התחנה עדיין היתה שוממה.
גם מעדות גולן בחקירה נגדית עולה, כי לא היה שם איש בשבת (פ/ עמ' 739).
בהמשך, נסע אוחנה ל"חמ"ל" בדירת ינטל, שם עיין במסמכים וצפה בקלטות יחד עם החבורה כולה בזמן שאלקין, זהבה, צ'רקס , נפתלי ראובני ודודיק שיתפו פעולה בהוצאת המסמכים מ"טיבריוס" והעברתם לדירת ינטל. בשבת בערב הגיע אוחנה לפגישה נוספת ב"מעריב" בה גובש ההסכם. ובבוקר יום א' התייצב לחקירה בתחנה כשהמסמכים נתפסו ב"מעריב" יום לאחר מכן, על-פי צו שיפוטי.
 
נראה איפוא, שלא עלה בידי ההגנה למוטט החזקה ולפיה, הבין אוחנה באותם ימים משמעות מעשיו והגוון הפלילי שדבק בהם ועל פיה, מאותו בוקר יום שישי הוא בחזקת חשוד בזיוף המסמכים המנסה להעלים ראיות עיקריות מהמשטרה, המשתהה בהגעתו לחקירה.
 
מטרה להכשיל החקירה ו"הנחת הכוונה"
71. האם בעצם ההנחה, לפיה לא שובשה החקירה בפועל, נוכח העיכוב הקל בהגעת הקלסרים לידיה (שהשתרע על פני שלושה ימים) או בהנחה האחרת שמעלה ההגנה לפיה, המטרה שהנחתה את מעשיו של אוחנה למעשה היתה דווקא להבטיח תקינות החקירה בתיק הסמים ע"י גיבוי המסמכים ב"מעריב" תחילה כתחנת ביניים בדרך למסירתם ליועץ המשפטי-שתי הנחות הניתנות לסתירה-האם יש בהן כדי למוטט הקרקע תחת מטרת אוחנה להכשיל החקירה בעניינו?
 
72. ראשית, אין נפקא מינא באם הוכשלה החקירה בפועל למען תעמוד המטרה להכשילה על רגליה; ראה ע"פ 150/88 לושי נ' מ"י, פ"ד מ"ב (2) ,650 בעמ' 656 :
"על פי נוסחו של הסעיף ופרשנותו הפשוטה אין נדרשת זיקה בין הרכיב ההתנהגותי - "העושה דבר" לבין תוצאה של הכשלת הליך שיפוטי. לשון הסעיף חובקת קשת רחבה של התנהגות או מעשים, כאשר די באלה בצירוף הכוונה להתגבשות העבירה; זאת גם היתה כוונת המחוקק, והדבר עולה מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 35) תשל"ג-1973 שבאה לתקן הסעיף 124 לפקודת החוק הפלילי 1936 לנוסח הזהה עם הסעיף 244 הנוכחי.
התיקון נועד לקבוע הגדרה רחבה של הדרכים לשיבוש הליכי משפט כדי לכלול במסגרתה "כל מעשה שנעשה בכוונה להפריע לחקירה, למשפט או לביצוע הוראות בית משפט"...ואילו סעיף 244
הנ"ל מסתפק ב"כוונה" בלבד למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, - בלי להתנות עשיית המעשה בהשגת התוצאה, או אפילו בסיכוי ממשי להשיג התוצאה. אותה "כוונה" נדרשת בסעיף 244 הנ"ל יכול ותהא נובעת מהמטרה אותה מבקש להשיג "עושה דבר", ואילו השגת המטרה עצמה יכול שתתבצע על ידי מאן דהוא אחר.
אמור מעתה: עבירת עשיית דבר "בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי" עומדת על רגליה היא ולחוד מעצם מניעת או הכשלת הליך שיפוטי. ואין הראשונה תלוייה בהשגת השניה. אין זאת, אלא כאשר המדובר הוא בשיבוש מהלכי משפט, שהיא פגיעה באשיות המשפט, ביקש המחוקק לקבוע עבירה כבר על השלב הראשוני או המוקדם של המעשה, בלי להתנות זאת בשיבושם בפועל".
 
73. שנית, בבואנו לבחון באם התקיימו בנפשו של אוחנה שני מרכיביה של אותה מטרה מיוחדת: חפץ וחזות מראש של התוצאה האסורה [ראה קדמי, "על הדין בפלילים" חלק שני תשנ"ה 1995 בעמ' 874 ] או לפחות צפיותה בדרגת וודאות גבוהה מכוח הלכת הצפיות, הרי שגם בהנחה שנקבל טענת ההגנה לפיה, המניע שליווה את מעשיו של אוחנה היה לגבות המסמכים ולהבטיח שמירת האותנטיות שלהם תחילה-טענה שניאלץ לדחות- הוא יכול בלא כל קושי לדור בכפיפה אחת יחד עם המטרה לעכב החקירה -שאת התרחשותה צפה אוחנה באופן וודאי מעצם הסתרת הקלסרים. אין האחד בא על חשבון רעותו; נהפוך הוא: נראה בהמשך שאף זה מזין את זו; די בכך שאוחנה פעל כפי שפעל בזמן שידע שהינו דרוש לחקירה, למען תתגבש מטרתו להכשיל החקירה בעניינו וזאת, בין אם הונע במקביל מהצורך לגבות המסמכים ובין אם לאו.
סדרת פעולותיו המתמשכות של אוחנה, מאותו רגע שנודע לו כי המשטרה בעקבותיו ואילך, מצביעה על כך שידע והבין את משמעות מעשיו: הסתרת חומר חקירה דרוש ורלבנטי מעיני המשטרה- ואף על-פי כן, המשיך בהם עד שגובו המסמכים כולם. מכאן, שכוונתו התגבשה בחופף למעשיו;
ראה פס"ד מחרבי לעיל בעמ' 808:
"אכן, נכון ויציב כי היסוד הנפשי של העבירה צריכה להתלוות בו-זמנית לאקט הפלילי כפי שבית המשפט שב והזכיר, בין היתר, בע"פ 742/78 (טל נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ג(3), 449, 455), אך הוא שאירע כאן, כי מעשהו של המערער לא התמצה בקבלה החד-פעמית של חלקי הנשק בעת שהוחלפו על ידי הרנוי ליד ביתו, אלא בהחזקה המתמשכת של החלקים על ידי המערער, כאשר ידע והבין פשר ההחזקה ומשמעותה, כמתואר לעיל. הכוונה חפפה, איפוא, מבחינת המועד את ההחזקה... מן הנסיבות עלתה כאן לא רק עצימת עיניים ביחס למשמעות של המעשה, אלא לאור הפרסומים החל מליל האירוע ואילך שהמערער היה ער להם, מצביעות הנסיבות על התנהגות רצונית ומודעת, קרי על קיומה של הכוונה הפלילית לבצע מעשה של שיבוש שסעיף 244 הנ"ל דן בו".
 
74. אוכל להסתייע בנקודה זו, בכלי ראייתי נוסף-"חזקת הכוונה" ולומר, כי שרשרת פעולותיו של אוחנה, אם אכן ביקש לצלם המסמכים תחילה- מקימה לחובתו חזקה לפיה, נתכוון גם לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו והיא- העלמת המסמכים מהמשטרה באותו הזמן וכתוצאה מכך-עיכוב החקירה בעניינו;
ראה ע"פ 3126/96 יגאל עמיר נ' מ"י, פ"ד נ (3), 638 בעמ' 645 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג לעניין עבירת הרצח:
"..וכיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע
לכוונתו, נדרש בית המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה "הנחת הכוונה" שהיא חזקה שבעובדה, לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את הארוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב"הנחת הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מנסיון החיים והשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה
(סובייקטיבית) להמית. הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה את נטל השכנוע אל כתפיו, אלא אך את נטל הבאת הראיה. משמע: משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על מנת ליטול ממנה את כוחה. אולם, "אם אין הנאשם מיישב את מעשיו הבוטים, ואינו סותר את חזקת כוונת הקטילה המסתברת מהם, לפחות במידה שיש בה כדי לעורר ספק, הופכת חזקת הכוונה לראיה ממשית וחלוטה בדבר כוונתו הקטלנית".
ראה עוד לעניין הפעלת "חזקת הכוונה" פסק דינה של הש' בייניש בע"פ 228/01 כלב נ' מ"י, דינים עליון ס"ד, 666 מעמ' 672 ואילך.
 
מכאן יוצא, כי בענייננו, מעבירה הנחת הכוונה את נטל הבאת הראייה אל כתפי הנאשם; ובהמשך אבחן האם הסברי ההגנה חדים דיים כדי לחצוב סדקים בהנחה זו, או שמא ,תהפוך החזקה לראיה ממשית וחלוטה בדבר כוונת השיבוש.
 
75. הנה כי כן, בעת שאוחנה הוציא בעזרת מקורביו את הקלסרים מביתו וממסעדתו על מנת לצלמם כשהמשטרה דולקת אחריו- אחריהם, הרי שצפה בוודאות, כי מעצם פעולת "התיעוד" הנטענת - מתחייבת הסתרת הקלסרים מהמשטרה, שהינה צידה השני של המטבע; וכפועל יוצא ממנה- צפה את עיכוב והכשלת החקירה בחשד לזיוף המסמכים שבתוך הקלסרים, כראיה מכרעת לחקירה.
לשון אחר: בהנחה שאוחנה אכן רצה לגבות המסמכים תחילה, הרי שאם ידע בוודאות כי במידה והגיבוי יתממש -צפויה בוודאות גם הכשלת החקירה בהיעדר המסמכים וזאת, נוכח חשיבותם הראייתית - נראה שהתכוון בהכרח גם להכשילה.
ראה גם קוגלר, "כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין", תשנ"ז 1997 בעמ' 471-472 , עמ' 484 בה"ש 42.
 
ראה לעניין זה גם פס"ד אלגד לעיל, בעמ' 740:
"אין חולק בפנינו על ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא, לפיהם שיקר המערער ביודעין בחקירה משטרתית, כאשר אמר לחוקר כי לא היה במועדון בעת הקטטה. כן מוסכמת קביעתו של בית-המשפט, כי הסיבה בעטיה שיקר המערער בחקירתו, היה רצונו להרחיק מעצמו חשד שמא עבד במועדון ללא היתר. על אף
שמסקנתו של בית-המשפט קמא היתה כי הוכחה אצל המערער שאיפה של ממש לשיבוש החקירה בעניין הקטטה, מוכנה אני להניח כי המערער לא היה מעוניין בהכשלת החקירה דווקא, אלא רצה למנוע את פיטוריו מן המשטרה. עם זאת, חששו של המערער מפיטורין מהווה מניע חיצוני ליסודות העבירה, והוא מסביר את הסיבה שהמריצה את המערער לפעול כפי פעל. מניע זה, כשלעצמו, אינו שולל כי התנהגותו נעשתה תוך קיומה של צפייה בהסתברות ברמה גבוהה וקרובה לוודאי, כי אי אמירת האמת במהלך חקירת הקטטה, תפגע באופן התנהלות החקירה ובתכליתה. בנסיבות העניין ונוכח ממצאיו של בית-המשפט קמא, שוכנעתי כי צפייה כזו הוכחה אצל המערער" [הדגשות שלי-ש.ט].
 
אשר על-כן, איצטלת ה"תיעוד" או ה"גיבוי" ב"מעריב" תחילה, שעוטה ההגנה על מעשי הנאשם, יחד עם יתר הסבריה כמו צידוק ה"פרנויה" ו"ההירתמות הכוללת של החבורה"-אין בהם כדי לעורר ספק סביר ב"הנחת הכוונה" לשבש החקירה.
 
 
הלכת הצפיות-צפייה בדרגה גבוהה של הסתברות
76. לאחר שיצאו תיקון 39 ותיקון מספר 43 לחוק העונשין לעולם, והביאו עמם את סעיף 90א(2) שברא את צמד מונחי השסתום "מטרה" ו"מניע", נחלקו מלומדים בסוגיית פרשנותם , כשיש הטוענים, כי לאבחנה שעורך הסעיף אין כל נפקות מעשית [ראה, קוגלר, "כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין" תשנ"ז 1997 בעמ' 143; לוי ולדרמן "עיקרים באחריות פלילית" 1981 בעמ' 437 ; פלר, " לשון הרע- עבירה" ומשמעות הדרישה "בכוונה לפגוע"-מחשבה שניה (ע"פ 506/89), משפטים כ"ג 1994 , 515 בעמ' 517; ב. סנג'רו, "היהפכו מטרות למניעים? ומה צפוי להלכת הציפיות?" משפטים י"ח תשמ"ח-תשמ"ט, 337 בעמ' 342 ; ב. סנג'רו, "להטוטנית פרשנית בפלילים? ומיתת נשיקה לכלל הפרשנות המצמצמת? (עוד על "בכוונה לפגוע" בעבירת לשון הרע)" משפטים כ"ט (תשנ"ט) 723, בעמ' 724; קרמניצר, "תיקון 39 וחמש שנים לחקיקתו" מגמות בפלילים תשס"א 2001, 55 מעמ' 77 ואילך].
 
77. בין אם נבחר בפרשנות ה"מניעית" בה נוקט פלר ובין אם בפרשנות ה"תכליתית" בה מחזיקים קרמניצר ואחרים, נראה כי שאלת החלת הלכת הצפיות כלל אינה מתעוררת בענייננו.
למחלוקת שהתגלעה בפסיקה ובקרב מלומדים לעניין שאלת עצם תחולת הלכת הצפיות בעבירות התנהגות עם יסוד נפשי של מטרה מיוחדת, כבענייננו, וסיווג המקור מכוחו יש להחילה ראה הסקירה בפס"ד אלגד לעיל בעמ' 8-10 לפסק דינה של השופטת בייניש וכן: י. קוגלר,שם מעמ' 129 ואילך ; מ. קרמניצר, שם מעמ' 77 ואילך.
 
78. בבוקר יום ו' לכל המאוחר, מרגע שידע אוחנה על החיפוש הנערך בביתו ועל החקירה שנפתחה כנגדו בחשד לזיוף המסמכים כעולה מהפרסום בעיתון ובשיחותיו במשך אותו יום עם אשתו, עם חפץ ועם מירי גולן, הרי שלא תהא זו מסקנה מרחיקת לכת לומר, כי בעצם מתן הוראתו להוציא הקלסרים מביתו וממסעדתו ובזמן צילום המסמכים ב"מעריב"- אוחנה חפץ להסתיר הקלסרים מהמשטרה וצפה באופן וודאי ומיידי, כי בעקבות הסתרתם תעוכב החקירה בעניינו מאחר ומדובר בחומר רלבנטי ביותר לחקירה.
הרי , לשם מה התאמץ כל-כך להעמיד כל "החבורה" על רגליה בפעילות קדחתנית דווקא באותם ימים שלאחר פתיחת החקירה ומיהר למשרדי "מעריב" לצלם שני סטים נוספים מהמסמכים ,על-אף שהכין ממילא מבעוד מועד סט שלם של עותקים, אם לא כדי למנוע מהמשטרה להניח ידיה על חומר החקירה שאספה רחל , ובתקווה –אולי- לפחות לחלץ תמורתו איזושהי "תשורה כספית" כעולה מסעיף 7 להסכם נ/ 41 לפיו:
" אוחנה יהא זכאי לתמורה כפי שתסוכם בין הצדדים ועל בסיס ההבנה אליה הגיעו הצדדים ביום 16.1.99 ".
 
 
נוכח כמות ואיכות הררי המסמכים כראיה מכרעת לחקירת הזיוף - הרי שמהעלמתם מהמשטרה ביודעין, בזמן שהיא חוקרת חשד לזיופם- הפגיעה בחקירה כתוצאה אפשרית מתחייבת כמעט מיידית. זאת, להבדיל- למשל- מאמירת דבר שקר מסויים בחקירה שם, המטרה שמאחרי האמירה עשויה להשתמע לעיתים לשתי פנים וייתכן שמשקלה הראייתי לחקירה יהא נמוך, על אף שבפס"ד אלגד-די היה בה כדי לאשש צפיית הכשלת החקירה, ראה שם בעמ' 740;
"נוכחות בזירה של אירוע אלים, פציעה באותו אירוע, וכן מידע לגבי מי שעשויים להיות אחראיים לקטטה - כל אלה מהווים על-פי טיבם פרטים רלוונטיים, ואף מהותיים, לחקירת קטטה המונית. חזקה על-פי נסיון החיים והשכל הישר כי המערער היה מודע לרלוונטיות זו, וצפה ששקריו עלולים כאפשרות קרובה לוודאי, לפגוע במטרת החקירה - בירור נסיבות הקטטה ותוצאותיה, ואיתור האחראים לה. חזקה זו לא נסתרה על-ידי המערער".
 
ראה גם ע"פ 677/84 הרצל אביטן נ' מ"י, פ"ד מ"א (4), 33 בעמ' 16 לעניין אי התייצבות לחקירה ביודעין בשעה שהמשטרה דורשת זאת כהתנהגות מפלילה שיש בה כדי למלא דרישת הסיוע:
"בריחה והימנעות מהתיצבות ביודעין שהמשטרה דורשת התיצבותו של פלוני מטילה על אותו אדם חשד כבד. זו התנהגות מפלילה אשר אם לא נמצא לה הסבר מניח את הדעת יכולה לשמש אפילו ראיה נסיבתית, בצד ראיות אחרות, לביסוס ההרשעה (דברי השופט דב לוין בע"פ 210/81 עקביוב נ. מדינת ישראל פ"ד ל"ו (3) 393, 400), קל וחומר - כסיוע לעדות ראשית.."
 
79. למעלה מן הצורך, נציין כי בסוגיית תחולת הלכת הצפיות בעבירת השיבוש אנו מאמצים מקל וחומר את גישתה של כב' הש' בייניש בפס"ד אלגד שם דובר על אמירת דבר שקר בחקירה, גם לעניין התנהגות משבשת של העלמת ראיות כבמקרנו, לפיה מוצדק וראוי להטיל אחריות פלילית בגין שיבוש הליכי חקירה, גם מקום בו הנחקר צפה בהסתברות קרובה לוודאי כי מעשיו כגון העלמת ראיות עלולים לשבש את החקירה הקונקרטית:
"..ההתנהגות של אמירת דבר שקר בחקירה משטרתית אינה מבטאת ערכים חברתיים או זכויות יסוד ראויים להגנה, מעבר לאינטרס הכללי של הנחקר לחופש אישי. אמירת שקר ביודעין בחקירה משטרתית, פוגעת בהכרח בערך החברתי של גילוי האמת ושל עשיית משפט אמת. היא אף עלולה לפגוע בתקינותה של החקירה הקונקרטית במסגרתה נאמר השקר, ועקב כך לפגוע באינטרס עשיית הצדק ובשמירה על טוהר ההליך הפלילי בכל שלביו. על כן, מוצדק וראוי להטיל אחריות פלילית לפי סעיף 244 לחוק, גם מקום בו הנחקר צפה בהסתברות קרובה לוודאי כי שקריו עלולים לשבש את החקירה הקונקרטית (אף אם לא היה מעוניין בכך), ובכל זאת בחר לשקר".
 
80. רק זאת אוסיף: כי ההסבר שמציעה ההגנה להתנהגות אוחנה לפיו, מטרתו התמצתה בגיבוי המסמכים בסט נוסף -אינו מתיישב לדידי עם העובדה שכבר היה ברשותו לפחות סט אחד של עותקי המסמכים, כך שמועדפת עליי בנקודה זו גרסת התביעה.
בהקשר זה, לא יהיה זה מיותר להזכיר את דברי ביהמ"ש העליון בע"פ 3124/91, 3598, 3644, סמי כהן ואלברט בוסקילה נ' מ"י ,פ"ד מז (3) 406, בעמ' 414:
"אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה - אם אמנם התרחש- בקנה מידה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהוא לפניו והעדויות שהושמעו במשפט, מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף (ראה ע"פ 112/69) חליחל נ' מדינת ישראל (פ"ד כ"ג (1) 753 בע' 741). יפים לענין זה הדברים שנאמרו מפי מ"מ הנשיא זילברג, שם בע' 744:
אין בית המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות תמהוניות רחוקות מאד כדי לזכות בן אדם שקיימות נגדו הוכחות חזקות. זהו אותו STRANGER שאת נוכחותו אין לקחת בחשבון, לפי דברי גלנוויל ויליאמס...
וראה בענין זה גם ע"פ 685/81, 692 אהרוני ואח' נ' מ"י, פ"ד לז (1) 673, בע' 692, 691".
 
81. לסיכום, מי שיודע ביום שישי בבוקר, כי קיימת טענה בדבר זיוף מסמכים (אפילו אחד),
ומגלה כי נערך חיפוש בדירתו ובדירת רחל לב; ששוטרים נמצאים בדירת פרקליטו ואוסרים עליו לדבר עמו ומגיעים גם לביתו של קצ'ה; מי שמחביא מסמכים מאחורי פאנל של טלוויזיה, ומורה לחברו נחום תגר להבריחם מהבית, ולמזכירתו "להעיף" מסמכים המוטמנים בעליית הגג של המסעדה; מי שמסתובב במכוניתו כל היום ונמנע מלהימצא במקום שהשוטרים עלולים להימצא לידו; מי שחברו מגייס חבר אחר לעזור בסילוק המסמכים, כי מכוניתו חנתה ליד ביתו של אוחנה; מי שדואג שהמסמכים יעשו דרכם למושב רמות הרחוק, ויעברו ממכונית למכונית בצמח, כדי שימשיכו באמצעות אחיו לדירה בלתי מאוכלסת בפתח-תקוה; מי ששוכר לעצמו מיד סניגור חדש ואוסף אותו בצומת גבעת אולגה (דרך בלתי מקובלת להיפגש עם עו"ד); מי שמבקש בגדים להחלפה וכלי רחצה , ומכנס מסיבת עיתונאים (שאין בינה לבין שמירת מסמכים מפני ציפורני המשטרה, דבר), למרות "צרחותיה" של תת-ניצב במשטרה המורה לו להתייצב מיד במשרדה; מי שמוכר את סיפורו ומסמכיו לעיתון "מעריב" ומעדיף אותו כ"נאמן" על-פני הפקדת המסמכים - למשל אצל פרקליט בעל שיעור קומה ואמינות; מי שטוען שנזקק לצילומי מסמכים אף שהיו כאלה-גם בידו וגם במשרדו של אהרון ליפמן; מי שאיננו דואג שהמסמכים שהוא מוסר לעיתון יצולמו ויועברו לרשויות החקירה, כשיוזמה זו עולה מטעמם של פרקליטי העיתון- וטוען לאחר כל אלה, כי כל מטרתו (התמימה והבלתי מזיקה) היתה לדאוג לשמירת המסמכים שיוכיחו חפותו, ושכל מעשיו נובעים מתוך חוסר האימון המוחלט שלו במשטרה המושחתת ו/או במערכת אכיפת החוק בכלל-
פוגע באינטיליגנציה של בית המשפט, וקשה לקבל שהוא מקווה שיאמינו לדבריו ולכנותו.
 
לסיכום
82. מכל האמור לעיל, הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם הסתיר הקלסרים במטרה לשבש החקירה בעניינו, כך שיש להרשיעו בעבירות נשוא האישומים הרביעי והחמישי.
 
פרשת זיוף המסמכים- נשוא שלושת האישומים הראשונים לכתב האישום
תזכורת- גדר המחלוקת
83. לב המחלוקת בפרשת הזיוף נשוא שלושת האישומים הראשונים, כפי שפירטנו בתחילה, מתנקז להיקף אחריותו של אוחנה בפרשת זיוף המסמכים שהועברו ע"י רחל לב למח"ש וליועץ המשפטי במהלך השנים 1996-1999, על-מנת שיבחנו באם יש בהם די ראיות לכאורה כדי לגבש עילה למשפט חוזר לאוחנה בתיק הסמים.
אחריותו- בשני מובנים; האחד-פיזי והשני נפשי.
לעניין היסוד העובדתי, נבחן משפטית, האם די במעשיו של אוחנה, שהתרחשותם העובדתית אינה שנויה במחלוקת, כמו למשל העיון במסמכים ,תיוקם בקלסרים ומתן גב כלכלי לרחל- כדי לגבש אחריותו בפלילים לפחות כמסייע או משדל בעבירות נשוא פרשת הזיוף ולכל היותר כמבצע בצוותא או מבצע באמצעות אחר.
ולעניין הלך נפשו של אוחנה, ניגע הן בפן העובדתי והן במשפטי ונשיב על השאלה שבלב העניין-עליה ניצים הצדדים והיא: באם ידע אוחנה או לפחות "עצם עיניו" לעובדה, כי מדובר במסמכים לא אותנטיים.
ולעניין זה אצטט כבר בשלב זה, מסיכומי ההגנה שבעל-פה פ/ עמ' 1608:
"..כמובן שהתביעה מסכימה וזה ברור מאליו, שאין בתיק הזה ראיה ישירה למצבו הנפשי של הנאשם ואני לגמרי מסכים עם התביעה שבעצם השאלה היחידה בתיק הזה, היא שאלת המצב הנפשי, הידיעה או אי הידיעה שהיתה לנאשם שהמסמכים הללו מזוייפים.."
 
הנחת המוצא ממנה תצמח הכרעתנו ותקרום אט-אט עור וגידים -נוגעת בשלוש נקודות עובדתיות עליהן אין חולק: האחת, כי המסמכים שהוגשו למח"ש וליועץ המשפטי לממשלה ע"י רחל לב, לא היו אותנטיים וזוייפו על-ידה, כעולה מחוות הדעת של מז"פ - ת/ 26, ת/ 27; השניה, כי המסמכים הללו אכן הוגשו על-ידי רחל, הלכה למעשה, במועדים הנטענים לשני הגורמים לעיל; והשלישית, כי אוחנה קיבל המסמכים לידיו, עיין בהם, תייקם בקלסרים, תמך ברחל כלכלית בתקופה הרלבנטית בצורה זו או אחרת והורה לה להשמיט קטע אחד מתוך הקלטות שהביאה לו, לפני מסירתן לרשויות.
 
84. "לא קלה היא דרכנו". אף-על פי כן, ננסה לבחון אותם פיתולים, הרים וגאיות שמצא כל אחד מהצדדים, בשביל בו בחר חברו ללכת, ונברור הגרסה המהימנה והמתיישבת יותר עם ניסיון החיים והשכל הישר.
 
פירוט שלושת האישומים- קבוצות המסמכים והקלטות שהועברו למח"ש וליועץ המשפטי ממאי 98' ועד ינואר 99'
85. היות ועיקר ההפרדה בין שלושת האישומים נעוצה בדיכוטומיה כרונולוגית, שבחרה התביעה לערוך, בין שלוש מסכתות עובדתיות עוקבות, כך שהאישום הראשון מתייחס למסמכים הראשונים שהועברו למח"ש; האישום השני -עניינו במסמכי הערר על החלטת מח"ש שלא לפתוח התיק מחדש; והאישום השלישי דן במסמכים שהועברו ליועץ המשפטי במסגרת ערר נוסף על החלטת מח"ש לגנוז התיק- בחרתי להתייחס אליהן, כבר מהציגי גרסת התביעה- כחטיבה אחת, כשייתכן ובהגיעי לאישום השלישי- אייחד לו אי-אילו נקודות מיוחדות לו , נוכח אופי וכמות המסמכים שהוא טומן בחובו.
וזאת, בהולכי באותו קו בו צעדה התביעה בסיכומיה ,לאורכו ארגה פסיפס ראיות נסיבתיות מבלי לייחסן לאישום מסויים דווקא, אלא הסיקה מסקנותיה לגבי שלושת האישומים יחד, כמקשה אחת- מתוך רקמת הראיות כולן, ארוגות שתי וערב.
 
86. היות ופרשת זיוף המסמכים מורכבת יותר מפרשת הסתרת הקלסרים בה פתחתי, ומכילה ערב רב של מסמכים, קלטות ובדלי אינפורמציה, השזורים אילו באילו כעין סבך צמרות עצים- למען נוכל לראות נכונה את היער- נתקדם צעד-צעד; ובטרם אציג מסכת הראיות שהביאו בפניי הצדדים-אשוב לפרטי האישומים תחילה;
בשוליים ולמען הסדר הטוב, אציין, כי נוכח העובדה שלא הוגשו שלושה קלסרים עוקבים לשלושת האישומים הראשונים, המכילים בתוכם את המסמכים המזוייפים בסדר "רץ", הרי שסימנתי -כבר בשלב פירוט האישומים -את מספר המוצג, בסמוך לכל עותק או מקור של מסמך ספציפי, נשוא כל אישום, באופן אקראי, לפי המוצג שאותר על-ידי כנושא בחובו את המסמך הרלבנטי. ייתכן, כי עותקים מהמסמך מופיעים גם במוצגים נוספים.
 
פירוט האישום הראשון - קבוצת המסמכים והקלטות הראשונה שהועברה למח"ש- ממאי 98' ואילך
87. כנטען בכתב האישום, ביום 18.12.96 פנה עו"ד גלזר שייצג אז את אוחנה, אל אסף חפץ, מפכ"ל המשטרה דאז, בבקשה למינוי קצין בודק ב"פרשת יחיעם אוחנה" - ת/ 1 ,בטענה, כי מרשו הורשע על לא עוול בכפו בתיק הסמים, והופלל ע"י אנשי משטרה שונים.
לבקשה צורף נספח ובו תצהיר של הסוכן הסמוי עמוס סבג בו הוא מצהיר, כי מעולם לא קנה סם מאוחנה וכן הודאה של סבג בפני אריה הדר מהמכון הישראלי לפוליגרף מיום 6.4.82, לפיה נתבקש ע"י המשטרה למסור עדות שקר בתיק הסמים, ואכן הוא וישראל טוביה מסרו הודעות כוזבות למשטרה , באשר, בין היתר במועדים בהם התרחשו העסקאות עליהן העידו -"במקום אחר היו".
 
כאן אעיר, כי במסגרת ערעורו של אוחנה לביהמ"ש העליון בע"פ 310/81, ביקשו פרקליטיו בב"ש 379/82 לחקור חקירה נגדית מחודשת את עד התביעה, עמוס סבג, וזאת על-סמך אותו תצהיר הנ"ל החתום ע"י סבג מיום 5.5.82. בקשתם זו נדחתה.
מצאתי לנכון לצטט טעמי דחיית הבקשה מפסק דינו של כב' השופט ש. לוין אותו אימצו כב' השופטים ברק ו-י. כהן:
"...יש להתייחס למקרה שבו חוזר בו עד מעדותו בחשדנות מרובה ורק כשמשתכנע ביהמ"ש שיש רגליים להניח שקיים נימוק סביר לחזרה מהעדות ויש להניח שהראייה הנוספת עשויה לסייע בעשיית הצדק- ייעתר לבקשה להגשתה..שקיים יסוד איתן לקביעה שחזרתו של המערער מגרסתו לא היתה לשם שמיים אלא לאחר שהוצעה לו הצעה כספית בסכום נכבד ע"י מי ממשפחת המערער; ואם כי סבג התכחש לאותה הצעה כספית, הוא הודה שסיפר על הצעה זו טלפונית לנציגת הפרקליטות גב' איטה קציר, כדי לעשות למשטרה "תרגיל". סבג גם טען בהודעותיו במשטרה כי עסקות סמים רבות אחרות, זולת העסקות עם המערער היו מבויימות, ובכללן עסקות שבהן הורשעו הנאשמים על יסוד הודעותיהם. .. אין ספק בליבנו שסוגיה זו מחייבת טיפול משטרתי וככל שנמעיט לפרט הרי זה משובח. לענין הבקשה שלפנינו די שנאמר כי שוכנענו שהיעתרות לבקשה לא תסייע לגילוי האמת. לפיכך אנו דוחים אותה".
 
כמו-כן, ביקשו סניגוריו של אוחנה להתייחס לראיות נוספות, שעלו מעדויותיו של ישראל טוביה בשני עניינים אחרים שנדונו בביהמ"ש בפרשת מבצע "ניקוי עמקים", לאחר שניתן פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי. מעדויות אילו ביקשה ההגנה להסיק, כי ביום 17.8.80 בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בערב, שהו טוביה וסבג בבית חולים פוריה בביקור אצל בתו הקטנה של סבג-נרקיס, כך שלא ייתכן שבאותו יום בוצעה עסקת הסמים עם אוחנה. ביהמ"ש העליון הורה לבימ"ש קמא לגבות ראיות נוספות בעניין זה בהסכמת התביעה. לאחר גבייתן קבע כב' השופט אור, כי טוביה וסבג לא ביקרו בביה"ח "פוריה" ביום 17.8.80, אלא במוצאי אותו יום, לאחר שדיווחו למפעיליהם על העסקה שבוצעה. ביהמ"ש העליון לא מצא עילה להתערב במסקנותיו.
88. עוד על קצה המזלג מתיק הסמים, רק נזכיר, כי אוחנה העלה במשפטו לגבי שתי עסקאות הסמים שיוחסו לו -טענת "אליבי"; לגבי העסקה הראשונה, שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי, כי התקיימה ב- 17.8.80 בערב בכביש כפר חיטים, טען אוחנה כי סמוך למועד בו נערכה, הוא היה בחתונה של משפחת ברעם בסג'רה. לגבי העסקה השניה, שנקבע, כי בוצעה ביום 24.8.80 אחר הצהריים בכביש האכסניה, טען אוחנה כי היה בחולון באירוע משפחתי ושהה בחולון, עוד מיום 22.8.80. ביהמ"ש המחוזי קבע, שהאליבי לו טען אוחנה לעניין העסקה הראשונה הופרך והאליבי שנגע לעסקה השניה לא הוכח. ביהמ"ש העליון אימץ את קביעות ביהמ"ש המחוזי ודחה טענותיו של אוחנה גם בסוגייה זו.
 
89. בעקבות הבקשה, הועבר החומר למחלקה לחקירות שוטרים בירושלים (להלן: מח"ש) היות ואחד החשודים במתן עדות שקר היה שוטר- ישראל טוביה, וזאת, כעולה ממכתבו של אבי כהן, ראש אגף מודיעין דאז לעו"ד ורדה שחם, סגנית הממונה על חקירות שוטרים, מיום 29.10.97 - ת/ 6 וזו פתחה בחקירה בנדון.
 
90. ביום 28.4.98 כנטען, מסרה רחל לב למח"ש מסמכים שזייפה במו ידיה באופן שנחזים להיות אותנטיים, ועשויים להטעות , וביניהם:
א. תרשים חלוקת עבודה ותרשומות נלוות אליו, של השוטרים במבצע (מתוך ת/ 9 - אסופת מסמכים שצולמו במשרדו של עד התביעה חנן פורת והוגשו ליועץ המשפטי) [להלן: מסמך א/ 1].
ב. מסמך הנחזה להיות יומנו של השוטר ישראל טוביה (ת/ 18 ) [להלן: מסמך ב/ 1].
באותו מועד, כנטען, מסרה רחל עדות כוזבת במח"ש לפיה, מסמכים א/ 1 ו- ב/ 1 הנ"ל נמצאו על ידה בביתה של אמו של עמוס סבג, עד התביעה והסוכן המשטרתי במשפטו של אוחנה בתיק הסמים.
 
91. ביום 18.5.98 במהלך החקירה במח"ש, מסרה רחל למח"ש קבוצה שניה של מסמכים מזוייפים, הנחזים להיות אותנטיים וביניהם:
ג. דו"ח זכרון דברים שרשם סמ"ר תאופיק מולא ביום 12.9.80 בעניין "שמעון אלמליח" (מתוך ת/ 20 ) [להלן: מסמך ג/ 1].
ד. מזכר שרשם רס"ר אלי ליטמן לראש ימ"ר ביום 6.10.80 לפיו ביקש עו"ד חוטר ישי לקבל הנגטיבים של תמונות מחתונת המשפחות ברעם-דרעי מיום 17.8.80 ובה נכח אוחנה לטענתו מהשעה 19:15 ואילך (מתוך ת/ 20 ) [להלן: מסמך ד /1 ].
ה. מזכר שכתב ישראל ליטמן לראש הימ"ר ביום 14.9.80 בעניין מסדר הזיהוי שנערך לנאשם 1 בעת חקירתו במשטרה בשנת 1980. (מתוך ת/ 20 ) [להלן מסמך ה/ 1 ].
באותו מועד, נטען כי רחל מסרה עדות כוזבת במח"ש לפיה, המסמכים ג/ 1- ה/ 1 נמצאו על ידה בחיפוש שערכה בביתו של עמוס סבג בשלומי, בארגז שהכיל המסמכים הנ"ל בין היתר, וזאת לאחר שהודיעו לגרושתו של עמוס סבג- רחל סבג, כי עומדים לפנות את הדירה.
 
92. במהלך החקירה במח"ש, ביום 15.6.98, מסרה רחל למח"ש קבוצת מסמכים שלישית הנחזים להיות אותנטיים וביניהם:
ו. דו"ח זכרון דברים אותו רשם דוד יגר ועליו תרשומת שערך רפ"ק ציון פרץ (מתוך ת/ 20 ) [להלן: מסמך ו/ 1 ].
ז. מזכר שרשם מאיר קוז'ינר לרס"ר אלי ליטמן ביום 30.6.80 בנוגע להגדלת תמונתו של אוחנה (מתוך ת/ 20 ) [להלן: מסמך ז/ 1 ].
ח. מזכר שרשם רס"ר אלי ליטמן לראש הימ"ר ביום 15.10.80 בו הוא מדווח על פגישה שערך עם רחל סבג (מתוך ת/ 20) [להלן: מסמך ח/ 1 ].
באותו מועד, מסרה רחל עדות כוזבת במח"ש לפיה מסמכים ו/ 1 - ח/ 1 לעיל נמסרו לה ע"י אימו של עמוס סבג, בביתה בטבריה, מתוך שקית שחורה גדולה.

93. במהלך החקירה ביום 5.7.98 מסרה רחל למח"ש מסמך מזוייף הנחזה להיות מזכר שרשם רס"ר אלי ליטמן לראש ימ"ר מיום 15.10.80 בנוגע לפגישה שערך עם רחל
סבג [להלן: מסמך ח/ 1 ].
באותו מועד מסרה רחל כנטען, עדות כוזבת במח"ש לפיה מסמך ח/ 1 לעיל הועבר לידיה ביום 29.6.98 משמעון כהנר, המכונה "קצ'ה" מתוך ארגז מסמכים שהיו בחזקתו עד לאותו מועד.
94. במהלך החקירה ביום 8.7.98, מסרה רחל למח"ש קבוצת מסמכים רביעית וביניהם כאלה הנחזים להיות מכתביה של השוטרת מירי מלול למפכ"ל המשטרה מיום 1.3.80 (מתוך
ת/9) [להלן: מסמך ט/ 1 ] ולממ"ר עמקים מיום 15.2.80 ( ת/46א' ) [להלן: מסמך י/ 1 ].
באותו מועד, מסרה רחל, כנטען ע"י התביעה, עדות כוזבת במח"ש, כי המסמכים ט/ 1 ו- י/ 1 לעיל הועברו אליה בדואר בחבילה אשר שם שולחה עלום.
 
95. במועדים שונים במהלך 1998, ערכה רחל שיחות עם מעורבים שונים בפרשה ובין היתר עם עמוס סבג בנוגע למעורבותו במבצע "ניקוי העמקים". שיחות אילו צולמו, כנטען, ע"י רחל במצלמת וידאו.
רחל ואוחנה , כנטען, השמיטו בעצמם או באמצעות אחר, קטעים שונים מתוך הקלטות (ת/ 13 א' ו-ב' ) [להלן: הקלטות הערוכות].
ביום 8.2.98 מסרה רחל על דעתו של אוחנה, את הקלטות הערוכות למח"ש.
 
96. ביום 19.8.98, בתום חקירת מח"ש, החליט מנהל המחלקה, עו"ד ערן שנדר לסגור את תיק החקירה, בהיעדר ראיות המצביעות על נסיבות חדשות המצדיקות פתיחת התיק. במכתבו לעו"ד גלזר מיום 19.8.98- ת/ 22 כתב שנדר:
"...הריני להודיעך כי לאור הבדיקות שערכנו, שכללו בין היתר איסוף חומר וגביית מספר הודעות, הגעתי לכלל מסקנה כי הנטען ע"י מרשך נבחן כבר בעבר ע"י בית המשפט המחוזי..ובית המשפט העליון... הן ביהמ"ש המחוזי והן ערכאת הערעור בחנו בקפידה את טענותיו של מר יחיעם אוחנה כנגד הרשעתו ודחו טענותיו. מעבר לטענות שהועלו כאמור כבר בעבר לא נאספו במהלך הבדיקה ראיות חדשות שיש בהן כדי להוות נסיבות חדשות המצדיקות המשך טיפולנו.
אשר על כן לא ראיתי מקום להמשך טיפול מטעמנו והריני להביא לידיעתך כי תיקנו שבסימוכין נגנז ללא טיפול נוסף".
 
 
 
ביומן החקירות ביום 17.8.98 רשם שנדר תרשומת - ת/ 127 לפיה:
"בתאריך 29.10.97 העביר אלינו ראש אגף מודיעין את מכתבו של עו"ד גלזר..בעניין פרשת יחיעם אוחנה- הרשעתו בסחר בסמים בשנת 1981 וטענת החפות אותה הוא טוען עד היום. בסמוך לכך התקשר גם מפכ"ל המשטרה רב ניצב חפץ וטען כי אינו בטוח שאין דברים בגו. למרות שעל פניו התעורר ספק אם אכן ישנן נסיבות חדשות שלא נבחנו בעבר ולמען הזהירות הוחלט לפתוח בבדיקה על מנת לברר אם אכן ראוי לפתוח בחקירה (על האירוע עצמו חלה כמובן התיישנות).
מהבדיקה שנערכה וההודעות שנגבו עלה, כי למעשה כל הטענות המהותיות המועלות ע"י מר אוחנה והמתייחסות לאנשי משטרה נבדקו בעבר ועמדו למבחן בפני ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון ונדחו.
נחה דעתי לאחר הבדיקה המקיפה שנערכה, כי אין כל נסיבה חדשה של ממש המצדיקה פתיחה בחקירה ואוסיף כי לא השתחררתי .. כי גם בשלב זה ניסה המתלונן או מי מטעמו להביא אותנו למסקנה שונה באמצעות ראיות מפוקפקות כמו יומנו של הקצין טוביה. רק צילום ממנו. אשר על כן החלטתי לגנוז את כל החומר ללא טיפול נוסף. יודגש כי בדיקתנו התייחסה אך ורק לטענות שהושמעו כלפי אנשי משטרה ולא התייחסו לנטען כלפי המערכת הישראלית".
 
97. לגרסת התביעה, כל מעשיה של רחל נעשו על דעתו ובשליחותו של אוחנה, כך שהעבירות המיוחסות לו תחת קורת גג האישום הראשון הינן: זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק; שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 לחוק ונסיון לקבל במרמה החלטה של רשויות החקירה והמשפט לערוך לו משפט חוזר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 יחד עם סעיף 25 לחוק. הנסיבות המחמירות המיוחסות לביצוע העבירות לעיל ע"י אוחנה הינן: תחכום בביצוע העבירה ומעמדו ואופיו של מח"ש כמקום המען אליו הוגשו המסמכים המזוייפים.
בנוסף, מואשם אוחנה בבידוי ראיות בכוונה להטעות רשות שיפוטית בהליך של משפט חוזר לפי סעיף 238 לחוק וכן בשיבוש מהלכי משפט בכוונה להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין לפי סעיף 244 לחוק.
פירוט האישום השני- קבוצת מסמכי הערר שהועברו למח"ש- מנובמבר 98' ואילך
98. במועדים שאינם ידועים לתביעה, כנטען, זייפה רחל את המסמכים שיפורטו להלן באופן שהם נחזים להיות את אשר אינם ועשויים להטעות.
ביום 5.11.98 הגיעה רחל למשרדי מח"ש ומסרה יחד עם מכתב הערר שהגיש עו"ד גלזר ליועץ המשפטי באמצעות פרקליטת המדינה ביום 23.8.98 (מתוך ת/ 49), תיק צהוב ובו, בין היתר, ט"ז המסמכים המזוייפים הבאים:
א. דו"ח זכרון דברים מאת מירי מלול מיום 15.2.80 המופנה לממ"ר עמקים והמתייחס לקנוניה שרוקמים ציון פרץ ונוריאל ששון "להפיל" את אוחנה [להלן: מסמך י/ 1 לעיל] .
ב. מזכר של עו"ד איטה קציר המופנה לכב' השופט תיאודור אור בו צירפה לעיונו עמודים מסיכומיה בתיק הסמים שניהלה נגד אוחנה (מתוך ת/ 27) (קלסר מז"פ) [להלן: מסמך א/ 2 ].
ג. מזכר של השוטר סוהיל נמרי מיום 8.10.80, המופנה לראש הימ"ר, המאשר לכאורה, את האליבי שמסר אוחנה לגבי אחד ממועדי מכירת הסם על-ידו
(מתוך ת/ 138 )[להלן: מסמך ב/ 2].
ד. מזכר של אהרון חמילבסקי ממז"פ מיום 23.10.80, בנוגע לבדיקת תמונות החתונה המאושש את האליבי לו טען אוחנה. (מתוך ת/ 27 ) [להלן: מסמך ג/ 2 ].
ה. מסמך מאת אלכס איש שלום מיום 23.7.81 בו הוא מורה להעביר 50 אלף ₪ לאילן מועלם, עובד ביה"ח "פוריה" (מתוך ת/ 27 ) [להלן: מסמך ד/ 2 ].
ו. מזכר מאת סוהיל נמרי אל ראש הימ"ר מיום 19.12.80 , בנוגע לדרישה של פרקליט מחוז חיפה להעברת הסמים בתיקו של אוחנה לבדיקה נוספת במז"פ (מתוך ת/ 24)
[להלן: מסמך ה/ 2 ].
ז. מזכר שרשם תאופיק מולא מיום 28.6.80 לראש הימ"ר לפיו ביקר באותו יום בחנויותיו של אוחנה ובירר לגביו במשטרת טבריה ולא מצא דבר חריג ( מתוך ת/ 24 ) [להלן: מסמך ו/ 2 ].
ח. דו"ח זכרון דברים ומעצר שרשם רס"ל דוד יגר מיום 21.9.80, המופנה לראש הימ"ר (מתוך ת/ 24) [להלן: מסמך ז/ 2 ].
ט. מכתב מאת נוריאל ששון לאלכס איש שלום מיום 30.5.82 לגבי פגישתו עם הגב' עליזה אקוקה (אשתו של השוטר נסים אקוקה, שהשתתף באבטחת הסוכנים בעת משפטו של אוחנה בתיק הסמים) בנוגע למכתב בו דיווחה על התנהגות בעלה ועל המשתמע מכך (מתוך ת/ 24 ) [להלן: מסמך ח/ 2 ].
י. מכתב של עו"ד חוטר ישי לעו"ד איטה קציר מיום 25.11.80 בו הוא מבקש ממנה כי ישמרו על הגינות ניהולו של תיק הסמים נגד אוחנה , על אף התחייבותו לנהל "משפט מינורי" (מתוך ת/ 138) [להלן: מסמך ט/ 2 ].
קבוצת חצי תריסר מזכרים מאת רס"ר אלי ליטמן לראש הימ"ר:
יא. מיום 20.8.80 בו הוא מדווח לו על תפיסת עמוס סבג כשהוא מצלם חומר מתוך תיק החקירה בעניינו של אוחנה (מתוך ת/ 24) [להלן: מסמך י / 2 ].
יב. מיום 15.10.80 אודות השיחה שערכו הוא ומנחם חבר עם רחל סבג בנוגע להיכרותה עם אוחנה (מתוך ת/ 24 ) [להלן: מסמך י"א/ 2 ] .
יג. מיום 30.6.80 המופנה למאיר קוז'ינר (שוטר דאז במרחב עמקים), בנוגע להגדלת תמונתו של אוחנה ( מתוך ת/ 24) [להלן: מסמך י"ב/ 2].
יד. מיום 27.10.80 לגבי נסיונות שעשו לכאורה על מנת לשכנע את שמואל עטייה לשנות את עדותו בנוגע לאוחנה (מתוך ת/ 27) [להלן: מסמך י"ג/ 2 ].
טו. מיום 6.10.80 בו הוא מוסר לו על בקשתו של עו"ד חוטר ישי לקבלת נגטיבים או תמונות מה"חתונה" (מתוך ת/ 27 ) [להלן: מסמך י"ד/ 2 ].
טז. מיום 2.10.80 בנוגע להעברת יומנו של אוחנה לידי ראש הימ"ר כשחסרים בו הדפים הנוגעים למועדים בהם נטען כי אוחנה מכר סמים לטוביה וסבג (מתוך ת/ 24 ) [ להלן: מסמך ט"ו/ 2 ].
יז. דו"ח זכרון דברים מיום 20.11.80 לפיו הוסכם על דעת אלכס איש שלום ועו"ד חוטר ישי כי האחרון מתחייב לנהל משפט "מינורי" בעניינו של אוחנה תמורת אי נקיטת צעדים נגדו בגין שיבוש מהלכי משפט וכל זאת, בידיעת הגורמים הנוגעים בדבר בביהמ"ש ובפרקליטות (מתוך ת/ 138) [להלן: מסמך ט"ז/ 2 ].
 
99. כנטען בכתב האישום, רחל ביצעה המעשים האמורים על דעתו ובשליחותו של אוחנה, כך שמיוחסות לו גם באישום זו אותן חמש עבירות המפורטות לעיל במסגרת האישום הראשון בכפוף לשני הבדלים: באישום השני מצטרפת נמענת להגשת המסמכים מלבד מח"ש- פרקליטת המדינה ולנסיבות המחמירות של שלושת העבירות הראשונות נוסף אלמנט של היקף הזיוף ואופיו החמור.
 
פירוט האישום השלישי- קבוצת מסמכי הערר (השני) שהועברו ליועץ המשפטי (מינואר 99' ואילך)
100. במועד שאינו ידוע לתביעה, נטען, זייפה רחל את המסמכים שיפורטו להלן, באופן שהם נחזים להיות את אשר אינם ועשויים להטעות.
ביום 5.1.99 הגיעה רחל לב בלווית חה"כ חנן פורת, שכיהן באותה עת כיו"ר ועדת חוקה ,חוק ומשפט, למשרדו של אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה.
בפגישה האמורה ניסו השניים לשכנע את היועץ להורות על פתיחת תיק החקירה בעניינו של אוחנה מחדש, באופן שיוליך למשפט חוזר. במהלך נסיונות השכנוע לעיל, הציגה רחל בפני היועץ בין היתר את כ"ג המסמכים המזוייפים הבאים:
א. מכתב של אלמונית בשם איקה לכב' השופט אור מיום 5.5.81 בנוגע ליחסיו עמה (מתוך ת/ 138 ) [מסמך א/ 3 ].
ב. מכתב מאת עו"ד חוטר ישי מיום 30.5.82 לרונית עיני בדבר התרשמותו מהגב' עליזה אקוקה (מתוך ת/ 27) [מסמך ב/ 3 ].
ג. מכתב של אותה אלמונית בשם איקה אל כב' השופט אור, מיום 2.4.81 בנוגע להפלה שעברה, כביכול ובנוגע להמשך היחסים ביניהם (מתוך ת/ 37ד' ) [ מסמך ג/ 3 ].
ד. מסמך מיום 30.1.81 בו מעביר כב' השופט אור פרקים מהכרעת הדין בתיק הסמים לעיונה של התובעת בתיק, עו"ד איטה קציר (מתוך ת/ 27 ) [מסמך ד/ 3 ].
ה. הכרעת הדין של כב' השופט אור בת"פ 232/80 בעניינו של אוחנה בתוספת הערותיה של עו"ד איטה קציר (מתוך ת/ 27 ) [מסמך ה/ 3 ].
ו. מכתבים מאת מירי מלול מתאריכים 30.6.80 ו- 4.5.80 אל שר הפנים דאז, מר יוסף בורג ז"ל ואל מפכ"ל המשטרה, בנוגע למבצע המתוכנן ע"י ציון פרץ לתפיסת אוחנה ממניעים אישיים (מתוך ת/ 44 ) [מסמך ו/ 3 ].
ז. תרשים זרימת המבצע ל"הפללת אוחנה" מיום 3.4.80 מאת ציון פרץ המופנה לנוריאל ששון (מתוך ת/ 27 )[מסמך ז/ 3].
ח. תרשומת פנימית שערכה הגב' דורית בייניש, המשנה לפרקליטת המדינה דאז, מיום 1.11.86 בנוגע למכתביו של קצ'ה (מתוך ת/ 27 ) [ מסמך ח/ 3 ].
שלושה מזכרים מציון פרץ לאלכס איש שלום:
ט. אודות פגישתו עם הגב' עליזה אקוקה בה סיפרה לו כי יום לפני כן ביקרו בביתה ישראל טוביה, עמוס סבג ופנחס סרור כשהיו שיכורים ומסוממים והיכוה ואנסוה (מתוך ת/ 27 ) [מסמך ט/ 3 ].
י. בגין דרישת תקציב נוספת לאור הוצאתה לחו"ל של סימונה בן לולו ומסירת 5000 דולר לידיה (מתוך ת/27 )[מסמך י/ 3 ].
יא. מיום 13.8.80 בגין 20,000 ₪ שהועברו על-ידו לרחל סבג (גרושתו של עמוס סבג ובשנות ה- 80 - אשתו) על מנת שלא תסגיר את הידוע לה על הנעשה בחקירת תיקו של אוחנה (מתוך ת/ 27) [מסמך י"א/ 3 ].
יב. מזכר של ציון פרץ לליטמן מיום 1.10.80 לפיו ניתן תשלום כספי ליפה אדרי (עדה בתיק הסמים), שעשויה היתה לאושש את גרסתו של אוחנה (מתוך ת/ 27)[ מסמך י"ב/ 3 ].
שני זכרונות דברים שערך ציון פרץ:
יג. אודות שיחה בינו לבין כב' השופט אור בה התוודה השופט בפניו כי ניסה לאנוס את סימונה בן לולו. בנוסף ,מתוארת השתלשלות העניינים, בסופה נמסר לגב' בן לולו, בהנחיית השופט, סכום כסף למען לא תדווח על המקרה ולהבטיח עזיבתה את הארץ (מתוך ת/ 27 ) (קלסר מז"פ) [מסמך י"ג/ 3 ].
יד. מיום 22.11.80 הנוגע למפגש בביתו של כב' השופט אור בה נכחו גם כב' השופט, עו"ד איטה קציר ואלי ליטמן בה עודכן השופט בפרטי סרט החתונה מיום 17.8.80 וסוכם כי יפנה לעו"ד חוטר ישי בנדון (מתוך ת/ 27) [מסמך י"ד/ 3 ].
טו. מכתב מאת נוריאל ששון לאלכס איש שלום מיום 30.5.82 בדבר מכתבה של הגב' עליזה אקוקה והשלכותיו (מתוך ת/ 27) [מסמך ט"ו/ 3 ].
טז. הסכם מיום 22.11.80 בין עו"ד חוטר ישי לאלכס איש שלום להעברת 50,000 לירות במזומן מידי חוטר ישי לאיש שלום , בו צויין כי יתרת התשלום על סך 100,000 לירות תשולם בשני תשלומים נוספים (מתוך ת/ 27 ) [מסמך ט"ז/ 3 ].
יז. הסכם מיום 20.12.80 בו נמסרו 100,000 לירות מידי עו"ד חוטר ישי לציון פרץ (מתוך ת/ 24)[ מסמך י"ז/ 3 ].
יח. מסמך ט/ 2 לעיל.
יט. תרשים חלוקת עבודה בין המשטרה והפרקליטות במהלך מבצע "נקיון עמקים" (מתוך ת/ 18) [מסמך י"ח/ 3 ] .
כ. מכתב מאת עו"ד חוטר ישי לאיש שלום מיום 25.5.82 בנוגע למכתבה של עליזה אקוקה והמכותבים בו (מתוך ת/ 37ד') [ מסמך י"ט/ 3 ].
כא. תרשומת פנימית מסווגת כ"סודי ביותר" בדבר העברת 50,000 ₪ לאילן מועלם בחתימת איש שלום וחוטר ישי (מתוך ת/ 27) (קלסר מז"פ) [מסמך כ/ 3 ].
כב. תצהיר של עו"ד חוטר ישי מיום 1.6.82 שנחתם בפני עו"ד דורית בייניש (המשנה לפרקליטת המדינה דאז), בו הוא מודה כי בידה ראיות (מתוך ת/ 27)[מסמך כ"א/ 3 ].
כג. תצהיר של פקד צבי שחם מיום 3.6.82 שנחתם בפני עו"ד דורית בייניש, בו הוא מודה כי בידה ראיות (מתוך ת/ 27 )(קלסר מז"פ) [מסמך כ"ב/ 3 ].
 
101. על-פי הנטען בכתב האישום, רחל ביצעה המעשים האמורים על דעתו ובשליחותו של אוחנה, כך שמיוחסות לו גם באישום זה אותן חמש עבירות המפורטות לעיל במסגרת האישום הראשון בכפוף לשני הבדלים: באישום השני הנמען הוא היועץ המשפטי לממשלה ולנסיבות המחמירות של שלושת העבירות הראשונות נוסף אלמנט של היקף הזיוף ואופיו החמור.
 
 
דיון והכרעה בשלושת האישומים הראשונים
יחיעם אוחנה – העד
102. בפרק, שכונה על ידי: "יחיעם אוחנה – התופעה", ניסיתי להראות כיצד נהו אחריו, האמינו בו ועזרו לו, כל אותם אנשים – מחברי "חבורת חסמב"ה" ועד אישים מפוקחים ומשכילים כאילו היה "החלילן מהמלין". תיארתי אותו כאדם נאה, כריזמטי ונעים הליכות (גם אם שמעתי סיפורים על התקלות פיזית וקטטה שהייתה לו עם קצין משטרה לשעבר). אולם לא הצלחתי לפענח את סוד קסמו.
 
עתה הגיעה העת להתייחס לאוחנה כעד וכנאשם.
 
103. יחיעם אוחנה הצטייר בעיני כאדם פיקח מאד, זהיר מאד, קשה לחקירה, חשדן ומחושב, שאיננו נתפס בנקל לסתירות; ודאי שלא לאמירה או מחווה שיש בה משום הודאה בהתנהגות פלילית כלשהי.
 
התרשמות זו, תואמת – בחלקה – את התרשמותו של החוקר קמין, שסיפר כיצד רשם אוחנה את שאלותיו; חשב; ענה ואח"כ חתם על ארבע כנפות הדף, שקרא לפני החתימה.
 
גם בפני, ביקש מהתובעת, פעמים אין ספור, כי תפנה אותו לפרוטוקול או להודעה (שהיו על הדוכן, ערוכים ומסודרים בקלסר), קודם שיענה, בתואנה שאיננו סומך עליה שהיא מצטטטת נכון את דבריו.
ומשנלחץ עקב שאלות נוקבות, חזרה בפיו התשובה: אין לי הסבר לזה.
 
אולם תשובה אחת, מאפיינת – לטעמי – את דרכו להתחמק בחלקלקות ממתן תשובה ישירה, לשאלה שהתשובה עליה נראית לו כזו שיש בה כדי לסבכו בקשר של שותפות (אותו לא הצליחה התביעה להוכיח, ישירות) או יחסי מרות, עם רחל לב.
כשהוא נשאל ע"י התובע אם היו לו – גם במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, יחסים אינטימיים עם רחל לב – הוא מעמיד פני נעלב וגוער בתובע על שאלתו הפרובוקטיבית וניצול העובדה שמשפחתו נמצאת באולם (בלי לענות על השאלה, כמובן).
 
איזו התממות, ו"תרגיל" הפוגע באינטיליגנציה.
 
אוחנה מודה שכמה שנים קודם לכן (וגם אז היה נשוי ובעל משפחה) היו יחסים כאלה ביניהם, ואז חלה הפסקה, עד למפגש המחודש, לצורך העיסוק האובססיבי במציאת ראיות. הוא טוען שאיננו יודע מה רגשותיה של רחל כלפיו בתקופה הרלוונטית למשפט, אף שהיא עובדת ללא לאות וללא תשלום, ומנהלת גם את ענייניו המשפטיים האחרים, כבאת כחו; "פרקליטתו"; "סוכנת הנסיעות" שלו ומזכירתו. אפילו הערתו – תהייתו של אחיו דודיק, בעניין זה, אינם גורמים לו להרהר, שמא "מעוניינת" (חלילה לא מנהלת בפועל) רחל, ביחסים רומנטיים עמו. כל שהוא מוכן להודות בו, שהיא כנראה מעוניינת להישאר בקרבתו.
 
התממות, אמרתי, משום שיחיעם אוחנה (שרעייתו הגיעה לדיון בעניינו רק פעמיים, לפי ספירתי), היה מלווה, בכל הדיונים על ידי שתי בנותיו, שנראו מיודדות מאד עם מזכירתו הצעירה, זהבה כהן, שלא החסירה אף דיון אחד; אף שאין מדובר באיש עסקים בעל סדר יום "מטורף" ופגישות רבות, או במיניסטר, אלא בבעל מסעדה בטבריה, שאיננו זקוק למזכירה, כשהוא מגיע למשפטו בתל-אביב.
 
104. איש פיקח, ערמומי ומעשי מאד, הוא אוחנה. שתי רגליו על הארץ, והוא מבקש ממני להאמין שבאמת ובתמים היה משוכנע, לאורך כל השנים הללו, שמבצע "ניקוי עמקים" שבו הועמדו לדין כ-77 נאשמים, והורשעו יותר מ – 70(!) מהם, על פי עדותו של אותם סוכנים משטרתיים (סבג וטוביה) ע"י כמה וכמה שופטים – נועד, כולו, כדי להתנקם בו ולהפליל רק אותו; כששופט מחוזי, תובעת בכירה, סוכן שהוא עבריין, סניגור מפורסם, קציני משטרה בכירים וזוטרים, פרקליט המדינה וסגניתו, ורבים אחרים – עושים יד אחת, מעבירים ביניהם שלמונים, חוזים, הערות, נשים, הברחות לחו"ל, סחיטות, פיברוקים, עריכה גסה של קלטות וידאו – רק כדי שיחיעם אוחנה, מסעדן מטבריה, יורשע – עם עוד 72 נאשמים – בשתי עבירות של מכירת סם מסוכן?!
 
ראיתי את יחיעם אוחנה, ואין לי צורך במומחיות מקצועית בתחום הנפשי, כדי לקבוע שאינני מאמין לו שהוא האמין – באמת ובתמים – בכל הסיפור הזה (בנבדל מרצונו המובן לנקות את שמו ואת הכתם שדבק בו, כלפי משפחתו – במיוחד אמו – חבריו מיודעיו).
 
וזהו – הרי – הבסיס לכל פעילותו הנטענת, שנעשתה, לגירסתו, בתום לב, בלהט ומתוך אמונה שלמה.
וכשנשמט – בעיני – הבסיס, נותר להתייחס לעוד כמה נקודות ספציפיות, שיש בהן כדי לערער את האימון בו.
 
105. אינני מאמין שלא שם לבו לכך שכל המסמכים שהגיעו לידיו מרחל, עוסקים אך ורק בהפללתו, ואין בהם מאומה לגבי כ – 70 נאשמים אחרים;
אינני מאמין שלא שם לב, שכל המסמכים תואמים את "חשדותיו" לגבי המעורבים בפרשה עליה סיפר בפירוט לרחל;
אינני מאמין שהודעת רחבעם זאבי ז"ל כי הוא מאמין לדרור חוטר ישי, לא נטעה ספק בלבו של אוחנה, כדי שיבדוק לפחות מסמכים אלה ע"י מעבדה;
אינני מאמין שאדם המנוסה במשפטים ומעסיק עורכי דין, יקבל כמות שהם מכתבים של דרור חוטר ישי (חסרי הלוגו ומעוטרים ב"חותמת" פרימיטיבית) או יסתפק בתצהירים שנחתמו בפני עו"ד קירש – כביכול – שהוא מודה כי אינם ערוכים במתכונת הרגילה בבתי המשפט;
אינני מאמין שלא נכח באף אחת מהישיבות במחש, או עם האישים הפוליטיים או עם היוע"מ לממשלה, כיוון שהתרגש (כטענתו), משום שעדותו בפני היתה רגועה, מחושבת, מלאת בטחון;
אינני מאמין שהערות המקורבים לו: גנדי ז"ל; עו"ד גלזר שאמר לו על מסמכי חוטר ישי ש"זו איוולת"; קצ'ה שהעיר על מבול המסמכים כי זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי (או משהו בסגנון זה); אחיו דודיק; עו"ד ליבנה, שביקש – אמנם בסוף הדרך – "אלף פעמים" לבדוק את המסמכים; ועוד אחרים - וכשהתאריכים על הפקסים ועל "אישור מח"ש" אינם מתאימים למציאות - לא גרמו לאוחנה לעצור, לבדוק, להרהר לרגע, להטיל ספק.
 
106. על דרכו הערמומית והבלתי ישרה של אוחנה, ניתן ללמוד גם מן העובדה שנטל מרחבעם זאבי ז"ל, באמצעות רחל לב, את מסמכי דרור חוטר ישי, תוך שעה קלה מעת שנודע לו כי זאבי מאמין לחוטר ישי שהמסמכים זוייפו, עד שבבואו של האחרון עם ידידו – עו"ד יהודה טוניק – לראותם שוב ולמסור אותם למשטרה, כעבור שעתיים, כבר לא היו אלה בידיו של גנדי.
 
על האימון החד צדדי של החברים באוחנה, ניתן ללמוד מהעובדה שהעלים מחבריו הקרובים ביותר (ינטל, זאבי, עו"ד ליבנה) כי תיק מח"ש נסגר, בתיתו להם להאמין שמח"ש עסוק ללא ליאות בחקירה;
 
כך אני רואה גם את סיפוריו לחבריו הקרובים, כי המסמכים נמצאים בכספות, בארץ ובחו"ל – סיפור בדוי שרצה להפיץ כדי ש"אויביו" יחשבו כך, אך מדוע לספרו לחבריו הנאמנים?
מדוע שאאמין למי שמסתיר מאנשי "מעריב" המתכנסים לכבודו וערוכים, בהרכב מכובד, לחתום עמו חוזה, כי ידוע לו ש"מסמך סנדו מזוייף" ושרחל וגלזר נעצרו?
 
מדוע שאאמין למי שמקיים מסיבת עיתונאים, לאחר יום שלם של מסע להעלמת מסמכים; לאחר שהוא יודע שמסמך סנדו מזוייף; שרחל נעצרה; שמחפשים במשרדו של עו"ד גלזר ובביתו – שלו, ושהוא דרוש לחקירה?
 
מדוע שאאמין שכל "מסעות" המסמכים והפקדתם בידי עיתון מעריב וצילומם, לא נועדו לצורך קבלת תמורה כספית ו/או שיפור תדמיתו הציבורית והכנה מפני מה שייכתב עליו לאחר שייעצר – אם היה בידי אהרון ליפמן, סט שלם של צילומי המסמכים, ואיש לא חיפש אותם אצלו?
 
107. זאת וגם זאת: אותו אוחנה שמסעו לטיהור שמו - אובססיבי; זה שמספר שכל מסמך שהגיע מרחל גרם לו לסערת רגשות, וכי קרא אותו, סיווג אותו ותייק אותו בקפדנות בקלסר המתאים - מספר פעם ועוד פעם, כי הותיר את הטיפול הבלעדי מול הרשויות בידי רחל לב ועו"ד גלזר. הוא איננו מצליח להסביר כיצד איננו יודע אפילו מה אירע בפגישה זו או אחרת; כיצד נתקבל המסמך; ומה הרושם שהותיר, ומדוע הוחלט להגישו או לא להגישו.
הכל - כך אוחנה, נעשה בעצה אחת של עו"ד גלזר ורחל לב. אף ניסיון להפגש עם אנשי מח"ש; עם היועץ המשפטי לממשלה; עם אנשי הפרקליטות. שום תמיהה על התמליל הקצר מהפגישה בקפה "מרילין", שאיננו מכסה שיחה שארכה שעות.
אדישות מוחלטת ומופגנת, שאיננה תואמת את "סערת הרגשות" שפקדה אותו עם קבלתו של כל מסמך; אדישות בלתי טבעית, בלתי מובנת ובלתי אופיינית לאוחנה, המבקש להיות מעורב ובעל שליטה, בכל עניין הקשור בו, או בפרשה.
אדישות אין בה כדי להסביר המנעותו מהתערבות או מעורבות בהליכים המתקיימים בשמו, להוכחת חפותו (ומאפיינת - אגב - את עדותו הרגועה הזהירה והעניינית באולם ביהמ"ש, אף שהוא טוען כי עדיין הוא משוכנע שהמסמכים אותנטיים), יכולה לומר - לטעמי - על אפשרות אחת משתיים:
- שאוחנה ציפה למסמכים, כפי שהזמינם, ועל כן לא התרגש ורוחו לא סערה, עם קבלתם;
- ושאוחנה נזהר, למן הרגע הראשון - מיציאה "לחזית" ומנגיעה במסמכים (למעט תיוקם), באופן שיווצר קשר כלשהו בינו לבין המסמכים המזוייפים, שיש בו כדי להחשידו בפלילים; ועל פי התרשמותי - אין מדובר בתסריט דמיוני, אלא בשיטה מחושבת, המתאימה לאופיו ודרך פעולתו של אוחנה.
 
דרך זו מתאפיינת גם באופן הברחתם של הקלסרים בדרך עקלקלה, תוך המנעות ממענה לטלפונים, פגישה עם עורך דין בתחנת דלק והעברת מסרים ופקודות לבני החבורה; ומחיקת קטע בקלטת בתואנה שמדובר שם על ידידו המנוח "דדו".
 
- לא האמנתי ליחיעם אוחנה, ולא שוכנעתי לקבל את התדמית, שהתאמץ כל כך, להציג בפני.
 
 
 
כללי: היסוד הנפשי- על ידיעת אוחנה (היבט משפטי)
108. לאחר פריסת ראיות הצדדים בפנינו, הגענו לגשר בו עלי להכריע באם נתקיימו יסודות העבירות נשוא שלושת האישומים הראשונים לכתב האישום.
נפתח בעבירות המרכזיות שעניינן זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 לחוק. שתי ההוראות דורשות מחשבה פלילית ובכלל זאת עצימת עיניים ואת זאת לומד אני מהוראות סעיפים 19, 90א (3) ו- 20 (ג) (1) לחוק בהתאמה.
בחרתי להתייחס תחילה לתמונה הכללית העולה מן הראיות, ובהמשך אייחד הדיון לכל אישום בנפרד.
מבחינת היסוד העובדתי שבעבירות הללו, אין חולק, כי למעט פרשת הקלטות הערוכות בה נעסוק כשנדון באישום הראשון- הרי שאוחנה לא זייף במו ידיו שום מסמך, כך ששאלת אחריותו בעבירת הזיוף סובבת בין היתר גם סביב סוגיית שותפותו למעשים שביצעה רחל.
לעניין עבירת השימוש במסמך מזוייף- אמנם היה אוחנה נוכח רק בפגישה אחת עם החוקר יורי מרגוליס במח"ש ביום 18.12.97 (לעניין האישום הראשון ) ונפגש פעם עם עו"ד אבי רובינשטיין במהלך שנת 98' ובפעם עם חה"כ דאז חנן פורת ביום 23.12.98 (לעניין האישומים השני והשלישי).
אך היות ואינו כופר בכך שהורה לרחל, לגלזר ולפורת להגיש המסמכים למח"ש וליועץ מטעמו- ייתכן שלעניין ה"שימוש" להבדיל ממעשה הזיוף לכשעצמו- תקום לאוחנה אחריות עצמאית, שאינה נגזרת משאלת השותפות דווקא.
עוד אין חולק, כי המסמכים הוגשו ע"י רחל לרשויות בידיעת אוחנה ועפ"י הוראתו וכי סייע לרחל במתן אינפורמציה, תמיכה כלכלית ומוראלית וסיפק כלי עבודה ששימשו אותה לזיוף המסמכים.
מכאן, שעל מנת להכריע במידת חלקו של אוחנה, אם בכלל, כ"צד" לעבירות נשוא ענייננו- עלי להכריע, בראש ובראשונה, בלב המחלוקת שבפני המתמצית רובה ככולה בשאלת הידיעה. היינו: האם התגבשה אצל אוחנה ידיעה ממשית לגבי זיוף המסמכים או לפחות חשד סובייקטיבי ממשי שנמנע במודע מלבררו לפי סעיף 20 (ג) (1) לחוק, לפיו המסמכים או חלקם אינם אותנטיים ?
 
109. בטרם נכריע עובדתית בשאלת הידיעה דרך סוגיית חוסר האימון של אוחנה ברחל ובמסמכים עצמם במקביל לקידום מצג השווא שהציג בפניה לפיו הוא מאמין באמיתות המסמכים- נתווה הרף המשפטי התוחם דרכנו;
לעניין האחריות הכפיף המחוקק את עצימת העיניים לידיעה דרך פיקציה משפטית ; ראה מפסק דינה של כב' השופטת בייניש, ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מ"י, פ"ד נ"ה (3), 873, בעמ' 884:
"עצימת עיניים" הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). הסעיף קובע כי עצימת עיניים הינה שוות-ערך למודעות בפועל ("ידיעה ממשית"). התפיסה המעוגנת בסעיף הינה, כי האנטי-חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם, שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול מבלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו, שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה. (ש"ז פלר "טעות במצב דברים" מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 5, 20)"[ הדגשה שלי- ש.ט.].
ועוד מפלר, שם בעמ' 20:
"העיקר הוא, שמה אשר רואה האחד בעצימת-עיניים, רואה האחר בעיניים
פקוחות; שניהם מודעים לאותו דבר, וחרף כך הם גם עושים בדיוק אותו דבר".
ראה עוד לדיון בנושא -ע"פ 115/00 טייב נ' מ"י, פ"ד נ"ד (3), 289.
 
וראה מפרשת שומרת, פסק דינו של השופט שמגר ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי, פ"ד מ"ח (1) 302 בעמ' 84 לפסק הדין:
"יש נסיבות בהן נוצר חשד בליבו של עושה המעשה (הבועל את האשה), שמא מתקיימת נסיבה שעלולה להפוך את מעשהו למעשה עבירה, היינו, עולה במחשבתו החשד שמא האשה אינה מעניקה לו הסכמה חופשית. אם הוא בוחר לבצע מעשהו על אף החשד האמור, בלי לבדוק את הנסיבות, ובלי שהוא מראה איכפתיות לגבי דבר התקיימותן - יש בכך משום עצימת עיניים. זו האחרונה דינה ומהותה כדין המודעות לקיום הנסיבה ההופכת את המעשה לעבירה. עצימת עיניים הינה שוות משמעות לידיעה. למען הבהירות יש להדגיש כי במקרים כאלה אין ראיה על קיומה של מחשבה פלילית כפשוטה. המשפט יוצר מכוח הדוקטרינה בדבר "עצימת עיניים" מעין פיקציה המשווה מעמדה של ההתעלמות מן הנסיבות לכדי מחשבה פלילית כפשוטה" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
לעניין מידת החשד, כפי שזו נתפרשה בפסיקה ,נראה שדי בחשד סובייקטיבי ממשי. אזולאי, שם:
"על- פי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, על העושה עצמו לחשוד באפשרות התקיימות נסיבה. לפיכך, על החשד להיות אישי-סוביקטיבי, ואין להסתפק בחשד שהיה מתעורר בליבו [896] של אדם מן היישוב ("האדם הסביר").
(ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 521; ש"ז פלר "טעות במצב דברים" מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 5, 17)... מנוסחו של סעיף 20(ג)(1) לחוק עולה בנוסף, כי לצורך קיום מצב של "עצימת עיניים", די בחשד ממשי (או
בלשונו של פרופ' פלר: "חשד מעשי- רציונלי"). (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 524- 522). בכך הכריע המחוקק לגבי אימרות שונות בפסיקה טרם תיקון 39 לחוק, אשר ניתן היה לפרשן כאילו הכלל הוא שנדרשת רמת חשד גבוהה, על מנת שישמש תחליף למודעות בפועל" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
התיבה "נמנע מלבררו", דורשת ככל הנראה שהאדם יהא מודע לכך שאינו מברר. היינו: עלה בליבו חשד להתקיימותה (או אי התקיימותה במקרה של עבירות אינוס, למשל, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק) של נסיבה מסויימת וביודעין - נמנע מבדיקתה; ראה רות קנאי, " האומנם תמיד דין אחד לחושד וליודע?" מחקרי משפט י"ב, תשנ"ו 433 בעמ' 437 וראה גם מדברי ההסבר להצעת חוק 2089, תשנ"ב 6.1.92 בעמ' 125:
"עצימת עיניים פירושה, כמקובל, חשד בדבר קיום מציאות פלונית, והימנעות מדעת מנקיטת צעדים כדי לברר אם קיימת אותה מציאות ומה טיבה, תוך הליכה במודע לקראת הסיכון לעבור את העבירה" [הדגשה שלי- ש.ט].
 
ראה גם פרשת שומרת ובמיוחד פסק דינו של כב' השופט גולדברג לעניין ה"חלל התודעתי" בעמ' 106 לפסק הדין:
"חלל תודעתי" כזה, מקום בו היעדר הסכמה עומד ביסוד העבירה, כמוהו כמצב נפשי של הימנעות מכוונת מבדיקת המצב לאשורו ומבירורו, וכהתעלמות מודעת מן האפשרות בדבר היעדר הסכמה. מכאן שניתן לראות גם "חלל תודעתי" כנמנה עם "עצימת עיניים".הוא הדין במצב שבו קיווה הנאשם כי ההסכמה נתונה, אולם נמנע ביודעין מבדיקת עובדה זו, אף-על-פי שידע, כידוע לכל, כי בלעדי ההסכמה נעברת עבירת אינוס. בכך הכניס עצמו לסיכון מחושב להיעדר הסכמה, שגם אותו ניתן לסווג כ"עצימת עיניים" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
בנקודה זו נמתחה ביקורת מלומדים והוצע מבחן ה"סיכון הסביר" כמדד לנסיבות בהן תיחשב הימנעות מבירור כהימנעות שלא כדין. ראה י. קוגלר, " על דרישת המודעות כלפי הנסיבות" , פלילים ה1, תשנ"ו, 149 בעמ' 169- 170 :
"..אין זה רצוי שבכל המקרים שלא התקיים בהם התנאי של "נמנע מלברר" יהא הנאשם רשאי ליטול במודע את הסיכון שהנסיבה מתקיימת...הקו המבדיל בין האיסור להיתר צריך להיות הקו של "הסיכון הסביר". כאשר העושה נמצא במצב שאין בו דרך לברר אם הנסיבה מתקיימת, הכלל צריך להיות שמותר לו ליטול סיכון סביר ואסור לו ליטול סיכון בלתי סביר. הדרך לקבוע אם הסיכון סביר תהיה כזו המקובלת בנוגע לתוצאות. יש לערוך שקלול ערכים, תוך התחשבות, בין השאר, באיכות הנזק שעלול להיגרם לערך המוגן כאשר הנסיבה מתקיימת, בכמות הנזק ובדרגת ההסתברות שהנסיבה מתקיימת, ותוך התחשבות, מצד אחר, בין השאר, בתועלת שמצמיחה עשיית המעשה ובזכויות ובחירויות של העושה".
 
בבואי אם-כן, לבחון האם אוחנה ידע כי המסמכים ,או חלקם , מזוייפים; או לפחות עצם עיניו לדבר הזיוף- אשקול במצטבר לפחות שני היסודות האמורים: האחד- באם התעורר בליבו חשד סובייקטיבי ממשי והאחר: האם חרף החשד- נמנע ביודעין מלבררו;
 
110. דרכי אסלול , בעיקרה, דרך פסיפס ראיות נסיבתיות אל מול כפירתו הגורפת של הנאשם את ידיעתו בדבר הזיוף. כאשר בפאזל ראיות נסיבתיות עסקינן- נקבע זה מכבר, כי עליהן להוליך במצטבר למסקנה הגיונית חד משמעית ויחידה עליה תתבסס ההרשעה (גם אם לא מביאה למסקנה כזו כל ראיה בנפרד), כאשר על הנאשם לספק הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, שיש בכוחו לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. בהיעדר הסבר כאמור- מחובת ביהמ"ש לנסות לדלותו מחומר הראיות שבפניו;
ראה גם קדמי, "על הראיות" (חלק שני), תשס"ד 2003 בעמ' 688:
"ראיה נסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה בכך, שלהבדיל מן האחרונה אין היא מוכיחה במישרין "עובדה" מן העובדות השנויות במחלוקת; אלא מוכיחה קיומה של "נסיבה", שעל פיה ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה".
 
ועוד ראה ע"פ 543/79 נגר נ' מ"י, פ"ד ל"ה (1), 113 בעמ' 131:
"דרך הבחינה לובשת צורה של תהליך מחשבתי שיטתי אשר באמצעותו נבדקת כל ראיה בפני עצמה כדי להגיע להערכת-מצב מסכמת: במסגרתה נקבעים הממצאים ונבדק כל פירוש אפשרי העולה מכל ממצא לחוד וכן, לבסוף, מכולם במקובץ. כך ממויינים הפירושים לכאן ולכאן וניתן להם המשקל הראוי. לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של המערער אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת - קובע בית המשפט אם יש מקום
להסקת מסקנה חד-משמעית שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. למותר להוסיף, כי אם נותר ספק סביר כלשהו - משמע כי האשמה לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה ויש לזכות את הנאשם בדינו"
[ הדגשה שלי-ש.ט.].
ועוד, להרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד, ראה ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י , פ"ד מ"א (3), 620;
 
וכן דנ"פ 8475/02 קסטל נ' מ"י, דינים עליון ס"ג, 417 בעמ' 419:
" צירופן של ראיות נסיבתיות זו-אל-זו יכול שיהא – ועל דרך הכלל אף יהא – אפקט סִינֶרְגֶטִי, ולעיתים רק כך ניתן להרכיב את פסיפס הראיות המצביע בבירור על אשמה. הנה היא נסיבה פלונית הניתנת לפירוש מפליל ולפירוש שאינו-מפליל, אלא שנסיבות אשר סביבה מצביעות בבירור כי הפירוש המפליל הוא הפירוש הנכון. נניח אותה נסיבה בתשבץ הפסיפס; יחברו אליה נסיבות אחרות, וכל הנסיבות בעוצמתן המשותפת תגלינה לנו יחדיו את ההרשעה"
[הדגשה שלי-ש.ט].
 
ועוד גם ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מ"י, פ"ד מ"ז (2), 565, בעמ' 569:
..כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, המסקנה הסופית יכולה להתקבל מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם.." [הדגשה שלי-ש.ט.]
 

עוד נקבע, כי כוחה של ראיה נסיבתית שמוענק לה מלוא המשקל הראייתי המתחייב -שקול לכוחה של ראיה ישירה ואותו יאמוד ביהמ"ש עפ"י עקרונות לוגיים העולים בקנה אחד עם השיטה האינדוקטיבית- שיעמדו במבחן ההגיון, ניסיון החיים והשכל הישר. ראה קדמי, שם בעמ' 690 ופס"ד נגר, שם ,שם:
" אגב, מבחינת מידת ההוכחה הדרושה ואמת המידה המיושמת אין, כמובן, הבדל בין מערכת של ראיות ישירות או מערכת ראיות נסיבתיות או ראיות שהן מקצתן מן הסוג האחד ומקצתן מן הסוג השני. כאשר בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות מפעיל בית המשפט, כאמור, את מבחני ההגיון ונסיון החיים.." [הדגשה שלי-ש.ט.]
 
וראה פס"ד אזולאי, שם ,בעמ' 569:
"במודל האינדוקטיבי השאלה הנשאלת היא כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה, ומהו משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות.. באין אפשרות להגיע למסקנה הראויה בדרך חישוב מתימטית, על בית- המשפט לפסוק על-יסוד המודל האינדוקטיבי, המגלם את נסיון החיים והשכל הישר. ודוק: אין לזהות את הגישה האינדוקטיבית עם אינטואיציה שיפוטית. מן הראוי להתוות עקרונות לוגיים הניתנים גם לביקורת ערכאת ערעור… העקרונות שנקבעו בפסיקה מתיישבים עם השיטה האינדוקטיבית. נפסק כי הראיות הנסיבתיות צריכות להביא למסקנה מרשיעה בדרך האלימינציה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם " [הדגשה שלי-ש.ט.]
 
111. לעניין רמת הוודאות אליה כפוף ביהמ"ש בקביעת המסקנה המרשיעה אל מול רמת הוודאות בעטייה ידחה ההסבר האלטרנטיבי נקבע, כי אין בכוחה של אפשרות דמיונית ומופרכת בדבר חפות הנאשם כדי לעורר הספק הסביר ונדרשת אפשרות סבירה שהסתברותה סובסטנטיבית ולא אפסית -על- מנת לערער המערכת העובדתית המצביעה על אשמת הנאשם כמסקנה יחידה מעבר לספק סביר ויש גורסים- אף אם איננה בגדר וודאות ממש;
 
ראה גם ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מ"י , דינים עליון מ"ד , 748 בעמ' 756:
"אין די בקיומה של אפשרות חלופית או קיומה של מערכת נסיבות אחרת. נדרשת אפשרות סבירה. אפשרות, שהסתברותה "סובסטאנטיבית ולא אפסית"... נדרש ספק סביר שיש בו כדי לערער במידה הנדרשת את המערכת העובדתית והנסיבתית העולה מנסיבות המקרה, כך שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד משמעית בדבר אשמתו של הנאשם" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
 
וראה גם ע"פ 6527/94 מנצור נ' מ"י, פ"ד נ (3) , 732, בעמ' 735:
" בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן,היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם שכן, במצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו"[הדגשות שלי-ש.ט.].
 
וכן גם ע"פ 2014/94 סאלח נ' מ"י, פ"ד נ (2), 624 בעמ' 634:
" אם המדובר הוא בהוכחת האשמה על יסוד ראיות נסיבתיות, השאלה היא, אם הפסיפס יוצר תמונה מלאה ושלמה ואם נסגרות כל החוליות למעגל אחד, ..אם הגירסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו - אף אם איננה בגדר ודאות ממש" [הדגשה שלי- ש.ט.].

 
112. עוד אעיר, כי מקום בו כופר הנאשם בעבירות המיוחסות לו כפירה גורפת, כבעניינינו-
והאפקט הסינרגטי של הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה הגיונית יחידה של הרשעה (כשאין די בחשד גרידא להרשעה-ע"פ 4827/98 ברונשטיין נ' מ"י, פ"ד נ"ג (5), 208, בעמ' 212)- או אז מועבר נטל טקטי אל כתפי הנאשם -לחתור תחת אותו אפקט ע"י מתן הסבר תמים;
 
ראה קדמי, שם בעמ' 705 :
"הרי שמקום שמשקלן של הראיות הנסיבתיות הינו כזה שבהיעדר הסבר מצידו של הנאשם- די בהן כדי לבסס את הרשעתו בדין- מועבר אל הנאשם נטל טקטי של מתן הסבר תמים לראיות מסבכות. אי עמידה בנטל הטקטי כאמור מביא ככלל להרשעה בדין. [הדגשה שלי-ש.ט.]"
 
 
 
ראה גם ע"פ 382/80 בן ברוך נ' מ"י, פ"ד ל"ה (1), 589 בעמ' 591:
" אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה פלילית שעשויה להיות לו, אלא אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על כן, רשאי הנאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות כי ההנחה הגיונית אינה הגיונית כל ועיקר או כי עוצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות. שוב אין אנו אומרים כי יש להניח, או כי לכאורה ניתן לומר, כי הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה אלמונית, אלא אנו אומרים כי הוכח, במידת הודאות הדרושה במשפט פלילי, כי אכן הנאשם התנהג בהתנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה פלילית אלמונית. מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהינו למציאות עובדתית - התנהגותית או מחשבתית" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
ועוד , ראה ע"פ 346/02 אלגבריה נ' מ"י, דינים עליון ס"ד, 85 בעמ' 93:
"על המערערים מוטל הנטל לנסות ולהטיל ספק במסקנה המרשיעה על ידי מתן הסבר תמים וסביר לתמונה הראייתית העולה מהתיק. בהיעדר הסבר כזה תהפוך הראיה הנסיבתית לראיה מכרעת לחובתם" [הדגשה שלי- ש.ט.]
 
ראה, ע"פ 417/83 מלכה נ' מ"י, פ"ד ל"ח (1), 670, בעמ' 671:
" ההכחשה הטוטלית נושאת עמה לעתים תוצאות לוואי ראייתיות השוללות העלאתה המאוחרת של טענה חילופית הסותרת את ההתכחשות הכוללנית. כפרפרזה של האמור בע"פ 267/72 ניתן לומר כי ככל שיריעת ההכחשה רחבה וטוטלית יותר, כך גם מתקצרת האפשרות לבנות תיזה אמונה, הבנויה על הודאה חילופית חלקית בעובדות תוך סיוג קיומה של מחשבה פלילית" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
וראה ע"פ 3124/91 כהן נ' מ"י, פ"ד מ"ז (3), 406 בעמ' 7 לפסק הדין:
"לאורך כל חקירתם, הן במשטרה והן בבית המשפט, בחרו המערערים בהכחשה טוטאלית לענין הכאת המנוחה, ריקה חזן, באירוע נשוא ערעור זה. להכחשה טוטאלית תוצאות לוואי השוללות העלאה מאוחרת של טענה חלופית הסותרת את ההתכחשות הכוללת. דבר זה מפחית את כמות ההוכחות אותן נדרשת התביעה להביא להוכחת גירסתה".
 
113. בענייננו נסמכת התביעה על שני נדבכים עיקריים הניזונים מאמרות הנאשם עצמו והתנהגויותיו ומאמרותיהם ועדויותיהם של עדים רבים. בנדבך הראשון, מנסה התביעה להוכיח ידיעת אוחנה בדבר הזיוף דרך חוסר האימון שלו ברחל ובמסמכים ובנדבך השני מתמקדת התביעה במצג השווא הנטען שהציג אוחנה בפני רחל כיונק משורת התנהגויות מפלילות לכאורה, לרבות זו שבבסיס פרשת הסתרת הקלסרים נשוא האישומים הרביעי והחמישי- שאינן מתיישבות עם כפירת הנאשם בידיעתו בדבר הזיוף ; אוחנה, מצידו מספק הסברים לכל אחד מהנדבכים האמורים (שיפורטו בהרחבה בהמשך) הנשענים רובם ככולם על התיזה הכללית לפיה, נתן ברחל אימון מלא בכל הנוגע למסמכים (בניגוד לקונטקסט הכספי), כך שלא ירד לפרטים ולא נכנס לדקויות שבתוכן או צורת המסמכים. כמו-כן, לגרסת ההגנה נוכח האימון המלא שנתן בפועלה של רחל- לא התערב במהלך עבודתה השוטפת עליה פיקח, יועצו המשפטי, עו"ד גלזר ובאם הפיץ מידע כוזב או עיכב הגעת המסמכים אל המשטרה- עשה זאת בשל מוראו מנציגי המשטרה והתביעה, שעל-פי אמונתו עשו לו עוול נורא בעבר. בנוסף, הסכמתו להשמיט קטע מסויים מהקלטות שהגיש למח"ש נבעה אך ורק מרצונו לגונן על שמו הטוב של חברו שנפטר.

מידת האימון שנתן הנאשם ברחל
א. המוטיבציה הרגשית של רחל
114. מדבריו של אוחנה עצמו בהודעותיו ובעדותו עולה, כי בינו לבין רחל היה רומן קצר בזמנו, וכי ידע שרגשותיה של רחל כלפיו עודם בשיאם וכי זו היתה מונעת מאהבה/ הערצה אובססיבית- משהו ,כלפיו, בהתגייסותה למאבקו ובעזרה שהושיטה לו בעניינים אחרים; למן רכישת כרטיסי טיסה עבורו לאבידג'אן ועד לטיפול בענייני מקרקעין שלו, כמו גם מעורבותה בפרשת "טבריה" ;
כך, מהודעת אוחנה 7/א' מיום 18.1.99 עמ' 3 (מתוך ת/ 29 ):
" בעבר הרחוק היה רומן בינינו, לפני 13 שנה. אחרי שהיא התגרשה, לפני כשלוש שנים, הרומן התחדש לתקופה קצרה והיא פשוט מעריצה עיוורת שלי והיא אפילו אמרה פעם שהיא מוכנה לשים את הגוף שלה מתחת למשאית בשבילי, ושהיא מוכנה להרוג ולהיכנס למאסר עולם בכדי לנקום באילו שהעלילו עליי. יש לה אובססיה כלפיי. היא מעריצה אותי יותר מכל דבר אחר. זה כואב לי לחשוב, אבל בהחלט ייתכן שאם המסמכים יתגלו כמזוייפים, זה המניע למעשיה" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ועוד בהודעתו 7/א', עמ' 4 -מספר אוחנה על החשד שהעלה בפניו אחיו, דודי, ברחל נוכח רגשותיה החזקים כלפי יחיעם וחוזר על כך בחקירתו הראשית :
"ת'- ישנו אדם אחד שאמר לי את זה יותר מפעם אחת, שהוא יודע את האובססיה של רחל אלי, וזה אחי הצעיר דודיק. הוא אמר לי שאולי בגלל שרחל רוצה לרצות אותי ייתכן והיא ממציאה דברים" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
מעדות אוחנה בחקירה נגדית פ/ עמ' 978:
"ש'- זאת תחושת שליחות, מה שעמד מאחורי, וזה מה שהניע אותה לעזור לך בתיאום של הכרטיסים, גם כן תחושת שליחות?
ת'- הראיתי לכם כבר שהיא ניסתה לסייע לי בכל דבר.
ש'- מתוך איזו מוטיבציה?
ת'-מתוך רצון לעזור לי" [הדגשות שלי-ש.ט.].

כמו-כן, טוענת ההגנה, כי התחמקותו של אוחנה ממתן מענה מפורט בחקירתו הנגדית (פ/ עמ' 979 ואילך) לעניין טיב היחסים האינטימיים שקיים עם רחל- נעוצה היתה בשאיפתו לגונן על שלום משפחתו שהיתה נוכחת באולם.

מכאן, שאין חולק , כי רחל הונעה מתוך מוטיבציה רגשית חזקה עד כדי אובססיה ליחיעם, משהציעה לפעול לשם טיהור שמו. אך, בעוד התביעה מסיקה מכך מסקנות לחובת הנאשם, כך שהיה באהבתה של רחל כדי לעורר חשדו כי רצונה להימצא בקרבתו ולכבוש את ליבו- הוא שעמד מאחרי מלאכת ה"מחשבת" שלה ולא זיכויו, הרי שההגנה שואבת מהערצתה של רחל לאוחנה דווקא חיזוק לאימון שנתן בה לפיו, כל שראתה לנגד עיניה הוא את טובתו שלו וודאי שלא הוא ולא אחיו עשו ההיקש מרגשותיה ליחיעם למסוגלותה לזייף המסמכים.
מעדות דודיק בחקירה נגדית, פ/ עמ' 544- 549:
"..הקשר האישי. חשבתי שיש בזה איזשהו ענין כזה..לא חשבתי על ענין של זיופים או כאלה. פשוט למשוך את הקשר הזה for ever.."
 
ב. המצב הנפשי והאישי של רחל
115. גם כאן, נראה שאין חולק, כי אוחנה היה מודע לאופייה ה"קיצוני" של רחל שנטתה ל"תגובות יתר" לדבריו, וכן ידע שמאז שבעלה נטש אותה היא מטפלת בכוחות עצמה בבנה וכי הזניחה הטיפול בו נוכח ניתוב כל מרצה וזמנה לפועלה בעבור אוחנה;
מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1004:
"..ת'- ..היה לה אופי קיצוני, בוא נגיד של תגובות יתר.
ש'- ..יש עוד אירועים נקודתיים שאתה יכול לספר לנו עליהם, שבהם ההתנהגות של רחל היתה היסטרית?
ת'- היו מקרים שהיא דיברה בטלפון ואמרתי לה הבנתי.. ועכשיו אני עסוק, כי ישבתי עם אנשים. אז הבנתי שלום. אז היא יכולה היתה 4 , 5 או 6 פעמים להתקשר.
..ש'- ראית אותה..בהתקפות בכי?
ת'- במקרה של הפריצה היה סיפור כזה. היה עוד מקרה שהיא אמרה שהתקשרו לגן של הבן שלה ומישהו במבטא צרפתי כבד אמר, איים או ביקש פרטים על הילד ...ואז גם שם היה קצת, היה חששות לילד וכו', היתה קצת היסטריה. וזה נראה לי כן טבעי דווקא" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מהודעת אוחנה 7/ י"ד , עמ' 9:
"ש'- אם אתה מזכיר כבר את הבן האם ידעת ששירותי הסעד מבקשים לקחת את בנה ממנה?
ת'- לא. ידעתי שיש סכסוך ארוך ומתמשך עם בעלה, ולפני כמה חודשים אמרה לי שדרך בימ"ש הוא לוקח את הבן. ואני חייב לומר שהרגשתי קצת אשם בענין, מכיון שהאשימו אותה שהיא מזניחה אותו. והבנתי שחלק גדול מזמנה מוקדש לעניין שלי ולכן הילד מוזנח. לפיכך, הרגשתי אשם והצעתי לה פעם נוספת לקחת איזה עו"ד או סטאז'ארית על חשבוני, שיעזרו לה בעבודה, וכך תוכל להתפנות יותר לבנה. והיא כמובן סירבה" [הדגשות שלי-ש.ט.]
 
מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 950:
"..היא הציגה את עצמה שאבא שלה תומך בה ונותן לה ותמיד היא סירבה לקבל כסף אלא רק ממש אם איימתי עליה שאני מנתק את הקשרים והיא לא תעבוד יותר בתיק שלי, כי הרגשתי לא נוח עם הענין הזה שאישה אם לילד חד הורית עזבה את העבודה ולמעשה זה מה שהיא עושה ולא רוצה לקבל כסף" [הדגשה שלי-ש.ט.].

ומהודעת ליפמן ת/ 139א', עמ' 3:
"..היא אמרה לי זאת הרבה פעמים, שהיא לא עושה שום דבר, למעט עזרה ליחיעם. עפ"י דבריה של רחל, היא היתה נוסעת כל בוקר במהלך השנה האחרונה, בשבע וחצי בבוקר מהבית, למח"ש בירושלים, כאשר היא מספרת כיצד היא מזניחה את גידול בנה, נוסעת, מגיעה למח"ש בירושלים, ומשם היינו מקבלים טלפונים"[ הדגשה שלי-ש.ט.].
 
אף על-פי כן, בעוד התביעה תופסת את מצבה הנפשי המעורער של רחל (ונסמכת בעניין זה על חוות דעתו של רופאה האישי, פרופ' נוימן לפיה היתה בין פברואר 98' למאי 98' במצב דכאוני קשה) כמקור נוסף להעמקת חשדו הנטען של אוחנה ברחל ובמעשיה- הרי שלטענת ההגנה, היסטריה לחוד ודיכאון לחוד. היינו: גם אם תגובותיה נראו לאוחנה מעט מוגזמות- הרי שלא היה בהן כדי להצביע על מצוקה נפשית ממשית במיוחד לאור האסרטיביות שהפגינה לכל עבר, כעולה מעדויות מקורביו שלא הבחינו בשום דבר חריג בהתנהגותה.
 
בנוסף, זוקפת התביעה את ידיעת אוחנה בדבר הזנחת הבן לחובתו וטוענת שהלה ניצל הסיוע הבלתי נדלה שהושיטה לו רחל עד תום ומבלי לתגמלה כלכלית - מה שמחזק את התיזה, לפיה שיחק בה אוחנה ככלי בידיו ולא שם את טובתה שלה בראש מעייניו.
מנגד, לטענת ההגנה, הציע אוחנה לרחל פעמים מספר תמיכה כלכלית וזו סירבה לקבלה.
עם-זאת, אוסיף מצידי , כי את הלוואותיהם של אהרון ליפמן ועו"ד גלזר הסכימה משום מה רחל לקבל כעולה מהודעותיהם ועדויותיהם.
מהודעת גלזר ת/ 50 מיום 10.2.99 בעמ' 5 :
"לבקשת יחיעם, משום שהוא היה במצוקה כלכלית, אני הלוויתי לו כסף, בשביל לתת לרחלי, שהציגה את עצמה שאין לה מקורות פרנסה, שעזבה עבודה כדי לעסוק אך ורק בנושא הזה, ונראתה כ"כ מסורה לו. אני מדבר על סכום של 10,000 ₪ ועל סכום נוסף שנוצל על ידה לחופשה בלונדון, משהו בסדר גודל של 3000-4000 ₪" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
מהודעת ליפמן- ת/ 139 א', בעמ' 16:
"במקרה של רחלי, הכסף שנתתי לה הוצג כהלוואה..למרות שידעתי אין לה כסף ושהיא לא תחזיר לי..אחרי תקופת מה.. דיבר איתה צביקה על החזר".
 
ומהודעתו של צביקה ינטל- ת/ 119 , עמ' 12:
"..כמו-כן התלוננה בפניי רחל לב באופן תכוף על חסרון כסף וכשאמרתי לה למה היא לא מבקשת מיחיעם, אמרה שלא נעים לה. גם כשאני הצעתי לה לבקש ממנו כסף עבורה היא סירבה. ואז אני לא זוכר אם היא או אני הצענו שנבקש מאהרון על סמך שאמרה לי שלאביה עומד להשתחרר כסף..ואני בעוונותי הרבים שכנעתי את אהרון לתת לה כסף והוא הלווה לה 10,000 ₪ שלא הוחזר עד היום"[הדגשה שלי- ש.ט.].
116. בשתי הנקודות האמורות, אעצור לרגע המירוץ. לדידי, אופייה הגבולי משהו של רחל בצד מצוקותיה האישיות, לכשעצמם- לא היה בהם כדי להעלות סימני שאלה ממשיים בליבו של אוחנה לגבי מידת האימון שנתן ברחל ובטוהר פועלה למענו. עם-זאת, אין בידי לקבל טענת ההגנה כי, ההיקש הלוגי בין אהבתה האובססיבית של רחל לנאשם לבין האפשרות שתעשה מעשה לא כשר רק על מנת להיות במחיצתו או לכבשו -לא זו בלבד שאינו מופרך - אלא שאוחנה בעצמו הופכו להיקש ריאלי בהודעתו 7/ א' לעיל:
יש לה אובססיה כלפיי. היא מעריצה אותי יותר מכל דבר אחר. זה כואב לי לחשוב, אבל בהחלט ייתכן שאם המסמכים יתגלו כמזוייפים, זה המניע למעשיה" (וזאת עוד בשלב בו הוא טוען לכאורה כי הוא עדיין מאמין באמיתות המסמכים).
אם כן, לעת-עתה, מקבל אני גרסת ההגנה לפיה אוחנה "לא התרגש" מתגובותיה הקיצוניות של רחל לכשעצמן ולא נתן להם משמעות חריגה משאוזנו עם יתר תכונותיה, כמו האסרטיביות, הנחישות והדומיננטיות שלה. עם-זאת, משברקע מרצדת האובססיה של רחל אליו, יחד עם ענני החשד שהפריח דודיק אחיו לאוויר ובצד סירובה רחל להיתמך כלכלית ע"י אוחנה עצמו בעוד נעתרה להצעות כאלה מחבריו - נראה, כי האופציה ששאיפתה האינסופית של רחל לרצות את אוחנה- תקדש גם אמצעי לא כשר- לכל הפחות לא נעלמה מעיניו. את משקלה הראייתי של קביעתי זו אבחן בהמשך, במצטבר, על רקע יתר הראיות הנסיבתיות .
 
ג. שקרים "קטנים" ומיני רמאויות
פרשת המכונית וכרטיסי האשראי
117. טוענת התביעה, כי חשדו של אוחנה ברחל צריך היה להתחזק נוכח טענתה הכוזבת בפניו, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, לפיה המכונית שרכש עבורה בתמורה לטיפולה בענייני המקרקעין שלו נגנבה, (לטענתה- כתמרור אזהרה בעקבות מעורבותה בתחקיר), כשמאוחר יותר הסתבר לאוחנה, כי לא היו דברים בגו ,כי המכונית שועבדה ע"י הבנק וכי סיפור שלילת רשיונה חסר שחר.
עוד נטען ע"י התביעה, כי משהתחוור לאוחנה שרחל עשתה פעמים מספר שימוש בכרטיסי האשראי שלו לקניית מצרכים ולא זו בלבד שלא יידעה אותו על כך, אלא שניסתה להסתיר זאת ממנו בשיחותיהם, משנתקל בחיובים שלא הכיר - הרי שהתעמק חשדו ביושרה ובניקיון כפיה;
מהודעת אוחנה 7/ י"ב-ת/ 29 , מיום 9.2.99 בעמ' 6:
"ש'- מתי נודע לך שרכבה של רחל לב נגנב?
ת'- לפני מספר חודשים. היא הודיעה לי בטלפון שרכבה נגנב.
ש'- ומתי למדת שהוא לא נגנב אלא השתמשה בו לכסוי חובותיה?
ת'- אחרי איזה חודשיים. נודע לי שהרכב היה משועבד לבנק, ושהבנק מכר אותו"
 
ועוד מהודעתו 7/ ו'- ת/ 29 מיום 27.1.99 מעמ' 16 ואילך:
".. יום אחד שמתי לב שיש שם שלושה חיובים רצופים של קו-אופ גלילות, ואני לא זוכר שנכנסתי לשם בחיים שלי.. רחל ענתה: "תן לי לטפל בזה". חזרה אלי אחרי פרק זמן קצר ואמרה לי: "אכן זו טעות, הכסף יוחזר אליך לבנק"... אבל לאחר זמן מה בחשבון אח"כ, ראיתי עוד חיובים במקומות שלא הייתי..ואז מנהל הבנק התקשר אלי ואמר שרכישה אחת או יותר נעשתה טלפונית וחתומה רחל לב. אז אמרתי לו: "או קיי, תניח לזה".
 
לטענת הנאשם, הוא ייחס כזביה בדבר המכונית וכרטיסי האשראי, למצוקתה הכלכלית בלבד- אותה התביישה לחשוף בפניו, ולרגע לא לאמיתות המסמכים או למסוגלותה לזייפם;
מעדותו בחקירה ראשית פ/ עמ' 874:
" וגם כשהיינו יושבים במסעדה היא היתה חותמת רחל לב ואני הייתי אומר לה למה בכלל חותמת, והיא היתה אומרת סתם- תראה שזה יעבור....ש'- זה לא גרם לך להטיל בה ספק? ת'- ברור שזה פגע בי מאד, כי מעשית הצעתי לה כל הזמן כסף והיא לא רצתה ומצד שני את הולכת ועושה דבר כזה?! אבל הבנתי שזה מצוקה כלכלית ואני כבר הייתי בסוף הדרך, ואם הייתי אומר לה חצי מילה אז הייתי חייב לנתק את הקשרים, כי היא יודעת מה גישתי ליושר ולכן סתמתי"[ הדגשה שלי-ש.ט.].
מחקירתו הנגדית של אוחנה, פ/ עמ' 993:
"ש'- ..הסיפור הזה שנודע לך, לא גרם לך להתייחס אליה בחשדנות יתרה?
ת'- בחשדנות יתרה לא. אבל אולי, אולי הסביר לי יותר את המצוקה הכלכלית, שהיא ניסתה לשחק שהיא חיה מאבא שלה והבנתי שזה מאיזה מצוקה כלכלית, לא מרצון לרמות אותי"[הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ובהמשך, פ/ עמ' 1000:
"ש'- מקודם אמרת, לא היה אלמנט של חשדנות, היה אלמנט של לסייע לה?
ת'- אדם עושה פעמיים אותו דבר ומועל באימון, מבחינה כספית, הרי אני מתרגם את זה שזה ממצוקה כלכלית ולא מרצון לגנוב כסף..מכבוד עצמי מנופח שהיה לה, היא לא רצתה להשפיל את עצמה"[ הדגשה שלי-ש.ט.].
 
עוד, ומבלי להכריע באבחנה שעושה הנאשם בין הקונטקסט הכספי לקונטקסט של המסמכים, רק אציין כי מדברי אוחנה עצמו עולה, כי נתקל במצגים כוזבים ומיני מעשי מרמה שביצעה רחל גם בשדה של מסמכי התחקיר;
מחקירתו הנגדית, פ/ עמ' 990 :
"אמרתי שחלק מהשיטות שלה, השיטה בהתחלה למעשה לדבר עם אנשים ולדובב אותם, היא הציגה את עצמה כסטודנטית שעוסקת במחקר לגבי פרשת ניקוי העמקים וזאת היתה הדרך שבה אנשים פתחו את הלב בפניה ונתנו לה להקליט ולדבר ..
..ש'- מסמכים מסויימים היא השיגה בדרך של גניבה, היא אמרה לך?
ת'- יכול להיות...היא אמרה לי שפעם היא היתה במשרד של ראובן גרוס, הוא יצא לרגע והיא לקחה כמה מסמכים..אמרתי לה אל תעשי את זה, אל תפעלי בדרכים לא חוקיות בכל מה שקשור אלי..אני פועל למשפט חוזר לאמת, אז אני לא אלך, לא אשתמש בדרכים עקלקלות ולא בגניבות ולא כלום".
 
 
 
טענת ההתפרצות לביתה של רחל וההאזנות לשיחותיה
118. עוד טוענת התביעה, כי אוחנה לא ייחס יתר חשיבות, בלשון המעטה, לא לתלונותיה של רחל בפניו לפיהן עו"ד חוטר ישי ודוד אפל איימו עליה והציעו לה הצעות שונות ומשונות בעקבות מעורבותה בעניינו ולא לטענתה המופרכת של רחל בדבר ההתפרצות לדירתה, תוך ריסוס קירותיה וקריעת לבניה; לא זו בלבד, שלא נקט בשום אמצעי על מנת לגונן על שלומה של רחל מפני הגורמים שעשויים לשוב ולהתנכל לה, משהמשיכה לעסוק במלאכת התחקיר למענו, אלא שמזעקי ידידו דיווח לו על חוות דעת החוקר ששלח לדירת רחל בעקבות תלונותיה על האזנות לקו הטלפון שלה לפיה, נראה שהללו לא היו ולא נבראו;
מעדות אוחנה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 853:
"ת'-..אז ביקשתי מעימנואל שתהיה שם שמירה.
ש'- הוא מעלה ספקות ביחס לפריצה?
ת'- שום ספק. אח"כ אמרה שיכול להיות שיש האזנה לטלפונים שלה, הוא אמר שזה יקר ואמרתי שזה לא משנה, הבחורה מודאגת. בא המומחה שאמר למזעקי- היא מטורפת, אין לה שום האזנות. אני עשיתי את מה שצריך לעשות. רחל גם סיפרה שפעם ניסו לדרוס אותה כשחיכתה בחוץ, ומראה איזה הזמנה של משרד חקירות שיעקבו אחריה, וכן ענין האוטו שגנבו לה, שחשבה גם כן".

ומהודעתו של עמנואל מזעקי, ת/ 34 מיום 1.2.99 בעמ' 3-5:
"התפלאתי על חוסר מציאת הסימנים המעידים על ההתפרצות והבעתי זאת בפניה איך היא הפנתה אותי לחלון אמבטיה והראתה לי כביכול דרך שממנה אולי נכנס הפורץ או הפורצים לדירתה. האמת, שלי לא הסתדר כל הענין אבל משום כבוד שתקתי ועשיתי מלאכתי כפי שהתבקשתי ע"י יחיעם לבדוק מה קרה שם.. הפגישה הנוספת התקיימה כיון שהיה לה חשש לטענתה שמישהו טיפל לה בטלפונים והכוונה שמאזינים לה. לכן נפגשתי איתה, קיבלתי את האינפורמציה הנ"ל וכעבור שעתיים שלוש שלחתי אליה בחור בשם יורם פריג שביצע לה בדיקת האזנה והוא אמר לי שהיא דפוקה בשכל, שאלתיו מדוע והוא ענה שהיא מדברת שטויות, ואין שום האזנה אצלה ואין שום סימנים שמישהו שחק בארון הפנימי של הבית או פתח את ארון הטלפון היכן שמצויים כל החוטים. כעת משנפתחה החקירה המשטרתית צלצל אלי יורם פריג ואמר לי "אתה רואה מה שאמרתי לך לגביה... כחודש וחצי עד חודשיים לאחר שצילמתי בביתה של רחל לב, נפגשתי עם יחיעם בטבריה, גם תוך כדי עבודתי ודיברנו על הנושא .. אז דיברנו ושוחחנו בענין התמיהות ואגב אמרתי לו "אתה בטוח שהכל בסדר?" רציתי להשחיל לו, לא מתוך כוונה רעה חלילה, אלא להשחיל משפט..וזאת לאחר שראיתי שתמוה לי דברים רבים... אני אישית הייתי סקפטי בעניין כי היה לי קשה להבין איך היא הצליחה להשיג את כל האינפורמציה הזאת כל-כך מהר, אינפורמציה כביכול כל-כך מדוייקת"[ הדגשות שלי- ש.ט.].
 
בתגובה טוענת ההגנה, כי כעולה מעדותו, מזעקי לא שיתף את אוחנה בהרהוריו לגבי ההתפרצות וכי הדיווח שקיבל מהחוקר פריג לא גרם לו לפקפק כהוא זה באמיתות המסמכים ו/ או באמינותה של רחל;
מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 116:
"ש'- את יחיעם באותה תקופה לא הזהרת מפניה ושיש בעיה עם המסמכים והבחורה.
ת'- אי אפשר. המסמכים נראו לי אותנטיים מאוד, הגב' נראתה לי אמינה מאד והצביעה על קשרים חזקים וכנים עם ר' מח"ש ואמרה שהיא נוסעת לי-ם, ונכנסת לשם חופשי ואמרה- יש לי אפילו תעודה להיכנס...
..ש'-ההפניה לחלון האמבטיה הסיר את החששות והתמיהה שהיו?
ת'- כן.
ש'- ולא אמרת בענין הזה דבר וחצי דבר ליחיעם.
ת'- לא.
..ת'-..ושלחתי את האיש הטכני שלי שביצע בדיקת האזנה, ומאחר לא מצא דבר במקום, הודיעני שהיא מדברת שטויות. לזה הוא התכוון.
ש'- מה היתה התגובה שלך לגבי מי הבחורה רחל לב?
ת'- זה לא שינה. אם זה היה משנה לי, בוודאי שהייתי מעיר ליחיעם ואומר לו-תעצור" [נהגשות שלי-ש.ט.].
מצידי אוסיף, כי גם אם נקבל גרסת הנאשם לפיה אמרת החוקר פריג למזעקי בעניינה יידעו ידידו, שרחל מדברת שטויות- לא גרמה לו לפקפק בה או באמיתות המסמכים, הרי ששוב האפשרות שרחל העלתה מצג כוזב בפני אוחנה להאזנות בביתה וגם הפעם ללא כל קשר למצוקתה הפיננסית-הסתמנה כאפשרות ממשית בעיני אוחנה, נוכח דברי החוקר.
 
פרשת "טבריה"
119. היות ואין בדעתי להכריע עובדתית בשאלות השנויות במחלוקת בפרשת "טבריה", הנוגעות לנסיבות משלוח המסמכים לעו"ד פורי ע"י הנאשם ולאמיתות תוכנם, מאחר ולא נפרשה בפניי התמונה הראייתית כולה- הרי שמתמצית בחינתי סביב התיק האזרחי האמור בנפקות הראייתית העולה מן הדמיון שבהתנהגות הנאשם במהלך אותה חלופת מכתבים בינו לבין עו"ד פורי בשנת 97' ומשהללו הוגשו על-ידו לביהמ"ש השלום בעפולה כנספחים לתצהיר עדותו הראשית ביום 21.7.99 לבין התנהגויותיו נשוא הפרשה שבפניי;
 
האם מדובר ב"מעשים דומים"?
אקדים ואומר, כי מקובלת עלי, חלקית, האבחנה שעורך עו"ד פלדמן בין המסמכים בפרשת טבריה לבין חלק ניכר מהמסמכים נשוא ענייננו, לפיה בעוד, כלפי הראשונים נטען שהכילו עובדות לא נכונות וגיבשו טענות כוזבות בלבד, הרי שכלפי חלק מהמסמכים בפרשה שבפני נטען כי לא זו בלבד שתוכנם בדוי אלא שזוייפו הלכה למעשה ע"י רחל, היינו- שנחזו להיות את אשר אינם (ראה הגדרת "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין).
בשוליים, אציין כי אם היתה עולה מחומר הראיות בתיק האזרחי המסקנה לפיה, המסמכים מעולם לא נשלחו לעו"ד פורי- הרי שבעצם עריכת המסמכים בצורה של מכתב שבו פורי הוא הנמען ובעצם הוספת הכותרת באחד המסמכים "באמצעות פקס שמספרו.."- נראה שהללו אף היו נכנסים לגדר "זיוף" כמשמעותו בסעיף 414 לחוק לעיל, מאחר ונחזים להיות כאילו נשלחו לפורי או לפחות נחזים להעיד על כוונת הנאשם לשלחם;
 

 
כעולה מ- ת/ 75 - רישום הערתו של עו"ד פורי בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש השלום:
" "עו"ד פורי- אבקש לציין כי הנתבע 1 מגיש אסופת מסמכים ובה מצויינות עובדות לא נכונות וכי מכתבים אלה לא ניתנו לי מעולם ואני שומר לזכותי לטעון" [הדגשה שלי-ש.ט.].

הדיון האמור התקיים ביום 19.11.98 וזאת, כעולה מעדותו של עו"ד פורי בחקירה ראשית, משהמועד אינו מצויין על גבי הפרוטוקול עצמו, פ/ עמ' 499:
"..במסגרת דיון מוקדם בתיק התקיים דיון חופשי, שלא נרשם הכל בפרוטרוט, ובמסגרתו העליתי את הנושא של הראיות הבדויות, ובסוף..ביקשתי שתירשם הצהרה בעניין הזה והיא נרשמה..זה היה לפני המועד שבו נודעה פרשת אוחנה בציבור".
 
וכעולה מהתלונה שהגיש עו"ד פורי למשטרה ביום 13.7.98 - ת/ 73 :
"5. בין המסמכים האלו נמצא מספר בלתי מבוטל של מכתבים שכביכול נשלחו אלי, תוך אזכור שיחות טלפון שכביכול התנהלו עימי ו/או סיכומים שכביכול הושגו עימי, וכן פגישה שכביכול נקבעה עימי ואליה לא הופעתי.
6. כל הדברים הללו לא היו ולא נבראו.
..
8. כמו-כן צורפו למסמכים הנ"ל מכתבים הנחזים כאילו נשלחו לנתבעת השניה בתיק, חב' יחזקאל מורד בע"מ, לה השכיר יחיעם אוחנה את המקרקעין של מרשי, וגם שם נטענו חלק מן העובדות הנזכרות לעיל, אשר כאמור אין להן כל אחיזה במציאות".
עם זאת, אסייג הסכמתי לאבחנה האמורה ואומר שכל אותם מסמכים שכתבה רחל לאוחנה אישית כמכתבים או דיווחים, ולא נחזו להיות כאילו נכתבו ע"י אחר או כאילו לא נכתבו על ידה- בהם תיארה בפניו, בין היתר מהלכי פגישות ואירועים שבדתה מדמיונה (למשל: מסמך "קפה מרלין"- נ/ 14 וכל שורת המסמכים שמכנה התביעה "מסמכי היועץ המשפטי" דוגמת מסמך "פמלה"- נ/ 23 המסכם אחת הפגישות עם היועץ) - כמוהם כמסמכים שנטען שנשלחו לפורי;
מבלי להכריע בטענת הנאשם לפיה, רחל שלחה המסמכים לפורי בשמו, בידיעתו ועפ"י הוראותיו, כך שתוכנם משקף נכונה את הסיכום שהיה בינו לבין פורי, ומבלי להיכנס לסתירות בין גרסת הנאשם לבין תוכן המסמכים עצמם על רקע המועדים בהם נכתבו ונשלחו בפקס ולבין עדות זהבה- הרי שגם אם נקבל טענת אוחנה לפיה שיקפו המסמכים את הסיכומים בינו לבין פורי ואת הוראותיו, וכי קיבלם בזמן אמת ולא בדיעבד- לא אוכל להתעלם מהעובדה שבפרשת טבריה דובר במסמכים שכתבה רחל או הורתה לזהבה לכתוב בשם אוחנה; שנטען לגביהם מפורשות ע"י הנמען גם בנוכחות הנאשם, כי תוכנם כוזב; ושלאחר וחרף הטענה האמורה הוגשו ע"י אוחנה כראיה מטעמו לביהמ"ש.
גם בענייננו נטען, כי רחל סיפקה לנאשם את המסמכים-רובם ככולם (ואף זייפה אותם); כלפי חלק מהמסמכים נטען מפורשות בנוכחות הנאשם, כי תוכנם בדוי (מסמכי חוטר ישי בסמוך ליום 26.6.98; ובסמוך לפיצוץ הפרשה- מסמך "סנדו" למשל) וכלפי האותנטיות של יתר המסמכים הועלו חשדות כלליים באוזני הנאשם; בעיקר נוכח כמות המסמכים, מועדי הופעתם ותוכנם הפנטסטי (עדויות זהבה ודודי למשל); ולאחר וחרף חלק מהחשדות הישירים והעקיפים האמורים שהופרחו כלפי המסמכים במחיצתו- הגישם הנאשם באמצעות רחל למח"ש פעם נוספת בנובמבר 98' וליועץ המשפטי בינואר 99'.
האם די בהוראת אוחנה לרחל להגיש המסמכים האמורים לרשויות בשני המקרים, לאחר שהוזהר ע"י גורמים שלישיים בדבר תוכנם הכוזב - על מנת לגבש שרשרת נקודות הדמיון הנדרשת למען תנעץ שיניה הראייתיות ביריעת המחלוקת שבפנינו ?
 
120. נראה, כי מגמת הפסיקה נוטה לרכך מידת הדמיון הנדרשת בין ה"מעשים הדומים" (להבדיל מ"שיטת ביצוע") וזאת במקום בו טוען הנאשם למקריות, היעדר ידיעה או כוונה, כבענייננו- ומסתפקת בדמיון כללי של תבנית המעשה הקודם- שמספר נקודות דמיון שטות בינו לבין המעשה הנוכחי;
בהחלטתי מיום 3.4.01 הפניתי לעניין זה לספרו של קדמי, שם בעמ' 513 (ובמהדורה החדשה-קדמי, "על הראיות" (חלק שני) תשס"ד 2003, בעמ' 610):
"כוחם הראייתי של "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" נעוץ בדמיון שביניהם לבין המעשה נושא האישום..כאשר מדובר ב"מעשים דומים" רמת הדמיון הנדרשת פחותה מזו הדרושה לעניין הוכחתה של "שיטת ביצוע". לעניינם של "מעשים דומים"- די בקיומם של מספר נקודות דמיון המספיקות לקביעה כי המדובר במעשה "דומה"; בעוד שלעניינה של "שיטת ביצוע"- יש להוכיח רמת דמיון המתקרבת לזהות מוחלטת של גורמים מייחדים מאפיינים" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
ועוד מפסק דינו של השופט קדמי בפרשת קריספין לעיל, על האבחנה בין "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" לעניין נשוא הוכחתם ונטל הוכחתם שם בעמ' 231:
" מעשה דומה" נבדל ממעשה המשקף "שיטת ביצוע" הן בטיבו והן בכוחו הראייתי. על פי טיבו, נבדל מעשה המשקף "שיטת ביצוע" מ"מעשה דומה" בכך שמעשה של "שיטה" מבטא רמת דמיון מוחלטת של מאפיינים מייחדים בין המעשה נושא האישום לבין מעשה קודם; בעוד ש"מעשה דומה" מסתפק ב"דמיון" כללי של תבנית המעשה "הדומה" למעשה נושא האישום. לענין כוחם הראייתי, מוגבל כוחו של "מעשה דומה" להשמטת הבסיס מתחת לטענת מקריות או העדר כוונה מצידו של עושה המעשה נושא האישום; בעוד שמעשה המשקף "שיטת ביצוע" מצביע על עושה המעשה הקודם כעושה המעשה נושא
האישום" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ראה עוד מפסק דינו של השופט בך בע"פ 3049/94 פלוני נ' מ"י, פ"ד מ"ט (4), 189
לא ניכרת בעניין זה אחידות מוחלטת בפסיקה. יש מקרים בהם נטה בית המשפט להקל בסוגיה זו עם התביעה ולהכשיר כראיה "מעשים דומים", כאשר הדמיון בין המעשים האמורים היה רופף כלשהו ושולי, והיו שופטים אשר הקפידו יותר על הגנת זכותו של הנאשם למשפט הוגן. בסוף הגיעו בתי המשפט להכרה שלא ניתן לקבוע לעניין זה קריטריונים מאד ברורים, גורפים ונוקשים. בכל מקרה חייב בית המשפט לקחת בחשבון את כל הנתונים העובדתיים ולשאול את עצמו: "לאיזה גורם יש במקרה מיוחד זה משקל רב יותר - לערך ההוכחתי האפשרי של אותה ראיה (ה -"PROBATIVE VALUE" ), או להיבט של הפגיעה המוגזמת והבלתי צודקת אולי במצבו של הנאשם, כאשר הוא עדיין נחשב בבחינת חף מפשע PREJUDICIAL EFFECT""? [הדגשה שלי-ש.ט].
 
וגם ע"פ 3122/91 מ"י נ' אלעביד, דינים עליון , כ"ז , 542 בעמ' 551 לפסק דינו של כב' השופט אור:
"אין לנהוג בעניין זה על פי כללים נוקשים, ואת הראיות בדבר מעשה או מעשים דומים ומידת השפעתם על התוצאה הסופית המתבקשת יש לבדוק באספקלריה של כלל הראיות ומשקלן המצטבר, כשהראיות על מעשים דומים הן חלק מהן. רק בחינה כוללת של כלל הראיות ומידת השכנוע שבהן יכולה להכריע בשאלה אם הוכחה האשמה אם לאו" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
במקרים מסויימים מתחה הפסיקה את כוחם הראייתי של "מעשים דומים" עד כדי "סיוע";
ראה ע"פ 1326/02 צבי אהרון נ' מ"י, דינים עליון ס"ב , 979 בעמ' 982 ; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ"ה (1), 684 בעמ' 692 וכן ע"פ 4009/90 מ"י נ' פלוני, פ"ד מ"ז (1), 292 בעמ' 301 וראה קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, תשס"ד בעמ' 256 ..
 
בענייננו מעצב הנאשם חזית מריבה רחבה משטוען, כי לא ידע ואף לא חשד שתוכן המסמכים כוזב ושחלקם זוייפו ע"י רחל. מכאן, כלל ידוע הוא שהרחבת יריעת המחלוקת-מצרה הדרישה בה התוספת הראייתית צריכה לעמוד .
ראה ע"פ 4009/90 פלוני לעיל בעמ' 298:
" הכחשתו של המשיב את גרסת הילדות היתה גורפת, ובכך הורחבה יריעת המחלוקת. ו"ככל שיריעת ההגנה מתרחבת וההכחשה היא כללית וטוטלית יותר, גם אופייה של ראית הסיוע הנדרשת יכול להיות מוגבל יותר" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
ראה גם ע"פ 595/95 קריספין נ' מ"י, דינים עליון, מ"ד , 226 בעמ' 231:
המערער הכחיש בעדותו , הכחשה מוחלטת, את גירסתן של שתי האחיות בדבר משיכתן לחדר השינה בצאתן מן המקלחת; ודינו בהקשר למעשים המיניים שעליהם מספרות שתי האחיות - כדין מי שמכחיש הכחשה כללית וגורפת
את גירסתן בענין זה. הכחשה כאמור, מרחיבה את "חזית המריבה", שבין האחיות המתלוננות לבין המערער, אל מעבר למעגל המצומצם של עשיית המעשה המיני נשוא התלונה; וכתוצאה מכך, הופכות עובדות "קרובות" למעגל האמור, המהוות חלק אינטגרלי של הפרשה נושא האישום, ל"עובדות ממשיות" אשר ראית הסיוע יכולה להתייחס אליהן".
 
אשר על כן, לדידי, נוכח הכחשתו הגורפת של הנאשם בדבר כל סוג של ידיעה או חשד לגבי האותנטיות של המסמכים בענייננו- נראה בעיני, כי העובדה שבפרשת טבריה, על- אף אזהרתו של פורי לפיה לא קיבל המסמכים- הגיש אוחנה את המסמכים שכתבה או הורתה רחל לכתוב לביהמ"ש, מבלי שווידא אמיתות תוכנם ואף-על פי שעולה מהם, כי נשלחו לפורי בניגוד לגרסתו- מגבשת "מעשה דומה" למעשים המיוחסים לו בעניין שבפניי ויש בו כדי לחזק גרסת התביעה בענייננו, לפיה ליבו אינו תם וכפיו אינן נקיות; או לפחות כי אזהרת פורי גיבשה אפשרות ממשית לכך שיתעורר בלב אוחנה חשד לגבי אמינותה של רחל גם בקונטקסט לבר-כלכלי ובקשר ליצירת מסמכים על ידה, מטעמו.
את מידת משקלו של המעשה הדומה במקרה- אבחן בהמשך, על רקע משקלן המצטבר של הראיות כולן;
לסיכום פרק זה, נראה כי אוחנה נחשף ל"צד האפל" של רחל גם בקונטקסט לא כלכלי (אם אקבל גרסתו בדבר פרשת המכונית וכרטיסי האשראי), עם ובלי קשר לעשיית מסמכים על ידה ככלל. עוד נראה, שעל רקע מודעותו של הנאשם למניעיה הרגשיים של רחל כלפיו, בצד ידיעתו על גניבת מסמכים על ידה מעו"ד גרוס, על התחזותה לסטודנטית בפני מרואייניה ועל נוהג, שאימצה לחתום במקום אוחנה, על חיוב כרטיס האשראי שלו; ויחד עם פקפוקים והסתייגויות בדבר אמינותה ומהימנותה, שהעלו אנשים זרים לזירת התחקיר, ואף חלק ממקורביו כמו: החוקר פריג (לעניין טענתה הכוזבת בדבר ההאזנות שמתקיימות בביתה), עו"ד פורי (בקשר למסמכי פרשת "טבריה"), אחיו דודי, ובעקיפין אף חברו מזעקי- הרי שהאפשרות שנסדק אימונו של אוחנה ברחל משנתקל במצטבר בשרשרת התקריות האמורה ושלכל הפחות חשד במסוגלותה להציג מצגים כוזבים ולהשתמש באמצעים לא כשרים- עד לא חוקיים בעבודתה כשלוחתו- נראית לי אפשרות הגיונית וממשית- אותה עליי לבחון על רקע יתר הראיות הנסיבתיות הנוגעות לקוויהם של המסמכים עצמם שהובאו בפניי.
 
 
121. מידת האימון שנתן הנאשם במסמכים
לב טענת התביעה סביב פרק זה מתבסס על שניים; האחד, לפיו חשד הנאשם באמיתות המסמכים ונמנע מלבררו, וזאת כעולה בעיקר מעצם היחשפותו לכל המסמכים המופרכים לכשעצמם , ועל רקע הפער בין ידיעתו לבין העולה מהם; והאחר, לפיו על אף ידיעתו, נטע הנאשם ברחל את האמונה הכוזבת כי הוא מאמין באמיתות המסמכים, וניסה לחזק אמונה זו תוך עידודה ודרבונה להמשיך ולספק לו חומר- מזה, בצד ניסיונו להצטייר כלפי הרשויות כצד הפסיבי במערכה -מזה, תוך שהסתייע במיני מניפולציות שונות ומשונות;
 
א. מחדליו של הנאשם והצגת עצמו כחף ממהלכי שתדלנות
מסמכי היועץ המשפטי לממשלה
122. טוענת התביעה, כי מיום 18.3.98 פורשת רחל בפני אוחנה המהלכים שעשתה אצל היועץ המשפטי ואצל פרקליטת המדינה בעניינו אחד לאחד. אציין הבולטים שבהם:
מסמך ה"תיקים האישיים" מתוך ת/ 138 מיום 6.5.98:
".. בחלקה הראשון עשיתי פרזנטציה שבה הקראתי למר רובינשטיין את המשמך (צ"ל: מסמך) שהכנו על "ניקוי העמקים" ובחלקה השני נשאלתי שאלות הקשורות לתחקיר.. מר רובינשטיין שאל אותי מה הדברים שהוא יכול לעשות בעבורנו כעת..אני מבחינתי התחייבתי על שמירת הסודיות .. וכן בניית תיקים אישיים.. אליקים רובינשטיין הראה התלהבות אדירה מהחומר שהוא קיבל לידיו..
...וזה נראה לי ההישג החשוב ביותר, נוצרה מחוייבות מצד המדינה לחשוף את האמת, הוא מבין שיש פה תיק שהוא גם עבורם הצלחה בחשיפתו והוא יעשה את המקסימום שניתן לעזור לנו.." [ הדגשות שלי-ש.ט.]
מסמך "פמלה" מיום 2.9.98 מתוך ת/ 138:
"..אליקים..סקר בפנינו את הפגישה ....הוא אומר ..וברור אין ספק שניתן יהיה ללכת על מחיקת ההרשעה כי אכן הצטברו המון ראיות חדשות ומספקות ..בשלב זה לטובת כולם הוא מייעץ לשמור על שקט בענין....אני סבורה שקיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי..עצם זה שנפתח לי קו ישיר אליו שהוא יראה את כל החומר" [הדגשה שלי- ש.ט.].
מסמך ה"טיפה בים", המתעד הפגישה בין פרקליטת המדינה לבין ורדה שחם בנוכחות רחל מיום 19.11.98 מתוך ת/ 138:
"דיברה הגב' ורדה שחם .. נתנה סקירה על חומר הראיות החדש..ומסרה..שיש בו בכדי לאשר אישור נוסף כי אנשי המשטרה שלקחו חלק בפרשת ניקוי העמקים אכן בידו ראיות.. כמו-כן, ציינתי בפני הנוכחים כי החומר שהוגש להם הינו "טיפה בים" כיון שאנו אוחזים במסמכים רבים.. חשוב להדגיש כי ורדה שחם אמרה (לא בנוכחותי) כי אנחנו הופכים לנחושים מיום ליום בכל הקשור לפרשה וכי הזמן אינו מכניע אותנו אלא מחזק אותנו..
רחל לב
ת.ז. 058401928"
[הדגשות שלי-ש.ט.]
 
מסמך תיעוד פגישתם של רחל ויורי מרגוליס מיום 14.12.98 מתוך ת/ 138:
"..התיק נמצא כעת על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה ומחכה להחלטתו לפי דיווח מח"ש בשלב זה אין למח"ש נגיעה לתיק..לדבריו של יורי מרגוליס, אנשי מח"ש ננזפו קשות ע"י היועץ על שלא לקחו לתשומת ליבם ברצינות רבה יותר את התיק וכמו כן על כך שלא טרחו לזרז את ההליכים בתיק זה..."
 
 
מסמך תיעוד הפגישה בין היועץ לבין חנן פורת בנוכחות רחל מיום 5.1.99, מתוך ת/ 138:
".." בתחילה נתתי סקירה של כל הפרשה החל משנת 1980..התחלתי את הסקירה מינואר 80' כיון שהיועץ ביקש שאני אצמד למה שנכתב בפסק הדין של אור....אח"כ דיבר חנן פורת ואמר שלדעתו ולפי מה שהוא ראה.. אין ברירה אלא לטהר את המערכת כולה ע"י הקמת גוף מיוחד שיחקור את הנושא ושיביא את כל הצמרת המשפטית והמעורבת להשהיה מיידית.. היועץ אמר שניתן לבצע משפט חוזר ושהוא אינו רואה בעיה עם הנושא ואמר זאת כבר בפורומים שונים.. אבל הוא אינו רואה כיצד ניתן להעמיד לדין את האנשים המעורבים.." [הדגשות שלי- ש.ט.]
 
123. כן נטען ע"י התביעה כי מסכת מחדליו של אוחנה ממאי 98' לערך ועד ינואר 99' על רקע המידע הנ"ל בו הוזן ע"י רחל מחזקת גרסתה לפיה, לפחות חשד באמיתות המסמכים;
ראשית, התעלם אוחנה מסתירות ברורות בין המסמכים לבין עצמם. למשל, הצורך התמוה בעריכת סקירה מקיפה נוספת בפני היועץ לגבי החומר בתיק בינואר 99' וזאת לאחר שכבר היה בקיא ברזי הפרשה עוד ממאי 98'.
בעניין זה טוענת ההגנה, כי אוחנה פירש את המסמך מספטמבר 98' כחידוש הקשר עם היועץ ולא כפתיחת המגעים עימו. כמו-כן, היות ולא עלה במובהק מסיכומי רחל כי החומר אכן הועבר ליועץ בסביבות מאי- אלא רק שכנראה יועבר אליו בעתיד- הרי שלא התעוררו סימני שאלה בליבו לאור טפטוף החומר הנוסף ללשכת היועץ בדצמבר 98' ובינואר 99'.
 
שנית, טוענת התביעה, כי אוחנה נחשף לתמיהות העולות במובהק מצורתם של חלק מהמסמכים כמו למשל: הוספת מספר תעודת הזהות של רחל בסוף מסמך ה"טיפה בים" לצד שמה וזאת, על אף שהמסמך משקף תכתובת אישית בינה לבין אוחנה ומיועד לעיניו בלבד או המקור הנעלם ממנו לתיעוד הדברים שאמרה ורדה שחם שלא בנוכחות רחל .
שלישית, הסיק אוחנה מתוכן המסמכים, כי לעיתים רחל חרגה מהוראותיו ולא נהגה כפי שנתבקשה לנהוג על ידו. למשל, על-אף שהורה לה במופגן ,לדבריו, להפסיק הזרמת המסמכים למח"ש כשנסגר התיק לראשונה ב- 19.8.98- המרתה פיו כעולה ממסמך ה"טיפה בים" וסיפקה חומר נוסף למח"ש. עוד נטען, כי הסברו של אוחנה לפיו סיפקה החומר הנוסף משחודש האימון עם היועץ והחייה הוראתו "לתת הכל"- אינו מיישב התמיהה- משמסרה רחל רק "טיפה בים", כעולה מהמסמך. ההסבר השני שדולה אוחנה לפיו ייתכן שרחל רצתה להרשים את פרקליטת המדינה ולכן השתמשה בביטוי האמור- רק מחזק גרסת התביעה כי פקפק באמינותה של רחל.
 
מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1229 -1224:
"..אז הטיפה בים והמסמכים הרבים, זה בחודשיים האלה נצטברו?
ת'- קודם כל זה מה שהיא אמרה. זה מה שהיא כתבה. יכול להיות שהיא רצתה להרשים.
ש'- אתה רוצה להגיד לי שרחל לב שיקרה לפרקליטת המדינה בידיעתך?
ת'- תשמעי אני אומר,
ש'-אני המומה.
ת'-יכול להיות. אל תהיי המומה" [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
מחקירתו הנגדית, פ/ עמ' 1229-1233:
"..ת'- אני האמנתי לכל מה שהיא כותבת, ויכול להיות שהיא אמרה את זה בהגזמה כדי להרשים את פרקליטת המדינה. מה את רוצה שאני אגיד?
ש'- ואתה אמרת לה.. מה את מגזימה לפרקליטת המדינה?..
ת'-כפי שלא אמרתי לה, לא נתתי לה הוראה ללכת בלילה, להיכנס לארכיון של משרד המשפטים או של המשטרה..היא פעלה מאד עצמאי, והיה ברור לי שהיא פועלת נכון לכיוון משפט חוזר שלי, וזה הכל.
..ש'- בנובמבר 98' כל המסמכים במח"ש, והיא הגזימה לפרקליטת המדינה?
ת'- יכול להיות.. ש'- למה היא חותמת עם מספר תעודת זהות? שאלת את עצמך? שאלת אותה?..
..ת'- יכול להיות שהיא העבירה את זה לגלזר לא יודע. אין לי,
ש'- מה, לגלזר היא צריכה לכתוב עם תעודת זהות? הוא לא יודע מי זו רחל לב?
ת'- לא יודע. באמת שאין לי הסבר לדברים האלה.
..ת'- אותי עניין המהות של המכתב ולא איך היא חותמת. כמו שלא ענין אותי כשהיא חותמת את כל החתימות המוזרות שקראתם פה".
. [הדגשות שלי- ש.ט.]
 
בהקשר זה טוענת ההגנה, כי גם אם חשב אוחנה כי רחל לעיתים הפריזה בתיאוריה ונכשלה בלשונה- הרי שאין להסיק מכך, שידע כי זייפה המסמכים. הקפיצה משקר לזיוף אינה נתמכת כנטען, בראיות;
 
רביעית נטען ע"י התביעה כי, חוסר התעניינותו של אוחנה בהתפתחויות פרי אותם מפגשים רבי חשיבות בדרך לטיהור שמו אותה הגדיר כמפעל חייו; היעדרותו הסיסטמטית מהם; התנערותו מהטיפול השוטף במאבקו; העברת כל הנטל לכתפי רחל וגלזר, והדרת מקורביו לרבות גלזר מנושא הפגישות עם היועץ כמו גם הדרת חלקם, לרבות עו"ד ליבנה, מסגירת התיק ע"י מח"ש (מעדות אסף חפץ פ/ עמ' 42 ; מהודעת ינטל- ת/ 119 ) - יש בהם כדי לחזק גרסת התביעה לפיה, לא האמין אוחנה הלכה למעשה באמיתות המסמכים. אחרת, נראה שהיה מתאמץ ומשתף קצת יותר;
מעדות גלזר בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1172:
"ש'- ... על איזה מסמך אתה היית שותף להכנתו?
ת'- לא הייתי שותף להכנת המסמך. הכנו זה יכול להיות היא וגלזר"
נגדית, פ/ עמ' 1174-1175:
"ש'- אתה שאלת אותה לפי איזה קריטריונים בחרת, איזה מסמכים להביא ליועץ המשפטי בפגישה הזו ביום 6 במאי?
ת'- לא, גלזר והיא.
..ש'- מה אתה עשית על מנת לעזור בבניית התיקים האישיים?..
..ת'- סמכתי על גלזר ועליה. אני לא עשיתי כלום בענין הזה"
[הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מעדות גלזר בחקירה נגדית, פ/ עמ' 155:
"ת-..על כך שגב' לב היתה יוצאת ובאה אצל היועמ"ש התברר לי במהלך החקירה. אני ידעתי על פגישה אחת שהיתה אצל היוהמ"ש".

מנגד , לטענת ההגנה, מחקירתו הנגדית של גלזר עולה, כי ידע על המפגשים עם היועץ;
כעולה מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 153:
"ת'-..בשלב יותר מאוחר התברר לי שגב' לב היתה יוצאת ונכנסת אצל היועץ המשפטי, ואם כך אז למה שאפקפק..
ש'- רחל לב התברר לך נפגשה איתו.
ת'- התברר יותר מפעם אחת".
 
מעדות עד ההגנה, עו"ד ליבנה בחקירתו הנגדית , פ/ עמ' 1515-1516:
"ת'- ...אני לא ידעתי לא שהוגש ערר ליועץ המשפטי ולא שנסגר התיק.
ש'- אתה ידעת שמדובר בחומר חקירה שהגיע מתוך תיק מח"ש ועשית בו שימוש בהליך האזרחי שהיה בחיפה.
ת'- לא רק שעשיתי בו שימוש, אני ביקשתי להפסיק את ההליך האזרחי כדי לקבל עוד מסמכים מתיק המח"ש שמבחינתי היה פתוח ועומד.."
 
חמישית נטען, כי שני המפגשים היחידים אליהם טרח אוחנה לכתת רגליו- עם עו"ד אבי רובינשטיין, במשרדו יחד עם אלקין, בסוף שנת 98' לערך; ועם חנן פורת, בכנסת, יחד עם רחל ב- 23.12.98 , על מנת שישתדלו אצל היועץ עבורו- מעידים בין היתר על כך, שאוחנה לא האמין באמיתות מסמכי היועץ לפיהם שקוע הלה זה זמן רב עד צוואר בעניינו ואף התחייב לפעול למענו.
כמו-כן, מוצאת התביעה תמיכה לגרסתה בניסיונו של אוחנה להתנער משני המעשים האקטיביים היחידים שלו, ולהציג עצמו כמי ש"הובל" למפגשים האמורים; וזאת בניגוד לגרסתם של אלקין ופורת לפיהם הגיע לפגישות ביוזמתו;
מהודעת נחי אלקין- ת/ 33א' מיום 21.1.99 בעמ' 5-6:
ת'-..אני סיפרתי ליחיעם שעו"ד אבי רובינשטיין מטפל בענין פרטי שלי וכן שסיפרתי את הסיפור של יחיעם והוא העו"ד לא האמין לי ואז יחיעם אמר תן לי להיפגש איתו ולי הוא יאמין. אציין כי יחיעם אוחנה ידע כי עו"ד אבי רובינשטיין הוא אחיו של אליקים רובינשטיין.." [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
 
מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1275-1276:
"ת'- אני לא ביקשתי את הפגישה הזו. אני הסכמתי להיפגש לבקשתו של נחי.
ש'- אבי רובינשטיין הוא אח של היועץ..זה קשור.
ת'- מה פתאום? זו היתה פגישה למטרה רק לעניין של נחי"
[הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1276 -1270:
"ת' אמרתי כבר שלחנן פורת לא הגעתי ביוזמתי. ומה שהוא פעל, פעל ביוזמתו"
[ הדגשות שלי-ש.ט.].
..ש'- לא. חנן פורת אתה אמרת שהלכת לפגישה, כי אסף ביקש ממך.
ת'- נכון, נכון.
ש'- לא שהיה לך איזה אינטרס משלך,
ת'- נכון, אבל הלכתי בשמחה. ברצון. בכל זאת, יושב ראש של בתי המשפט" [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
 
מעדות חנן פורת בחקירה ראשית , פ/ עמ' 18:
"ת'-.. זמן מה לפני הפגישה עם אוחנה ועם רחל לב הגיע אלי פניה מאת בן דודי ושמו אסף בן צבי, שמוכר לי אדם טוב ישר ונאמן. והוא סיפר לי על יחיעם אוחנה שמסתובב שנים בתחושה שנעשה לו עוול גדול מבחינה משפטית, והוא מבקש ממני לפגוש אותו ואת התחקירנית שלו רחל לב, כדי לשמוע מפיהם מכלי ראשון, על העוול שנעשה ליחיעם" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מסמכי עו"ד קירש, עו"ד חוטר ישי וגיורא לב
124. ראשית, טוענת התביעה, כי אף על-פי שכעולה מהמסמכים, גייסו עו"ד קירש וגיורא לב כל מרצם למאבקו של אוחנה, הרי שהלה כמעט ולא בא עמם במגע, וזאת, למרות שלכאורה התחייבה התייעצותו עימם במספר סוגיות אקוטיות בהן לכאורה פעלו למענו. למשל לעניין קירש- היקף הפיצוי שראוי היה לדרוש מחוטר ישי וכיו"ב;
מעדותו של אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 958:
"..ת'- קירש פעל לפי דבריה מכוח זה שהוא עו"ד של אביה. לא מטעמי.
ש'- מה הקשר של אביה? אבל ברגע שהוא מתגייס לעניין שלך,
ת'- אני לא מכיר את הבן-אדם, לא פניתי אליו, לא ראיתי אותו בחיים שלי.
ש'- איך אתה מסביר את המעורבות הכל-כך הדוקה שלו? הוא איש עסוק מן הסתם, יש לו זמן לקרוא את כל הדבר הזה? יש כאן עשרות קלסרים.
ת'- אני לא מסביר. היא אמרה שהוא חבר של אבא שלה והוא מוכן לעזור. קיבלתי את זה.
ש'- קיבלת את זה ולא שאלת שאלה כמה זה יעלה לך?
ת'- לא.
ש'- איך לא?
ת'- כי היא אמרה שהוא עושה את זה בהתנדבות". [הדגשות שלי-ש.ט.].

מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1020:
"..ת'- איזה בדיקה חיצונית? מה אתה רוצה, שאני אתקשר לקירש..
ש'- למשל.
ת'- מה אני מכיר את קירש, מיהו, מה פתאום שאני אפנה אליו.
ש'- לא יודע, הוא אדם שהתגייס כל כולו בשביל לעזור לך.
ת'- מה פתאום. אני לא פונה לאנשים, כבר ציינתי את זה, אני לא פונה לאנשים שלא מבקשים שאני אפנה אליהם ואם אני ארצה לפנות למישהו רק עם מקצועו תמורת תשלום אני אפנה אליו..אמרתי לך, זה בניגוד לאופיי מיום שנולדתי ועד עולם" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
ועוד, מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1026:
"..ש'- מה שלא הביא אותך מעולם להתקשר לגיורא לב
ת'- מי אני שאתקשר? הרי הסברתי לך עם מי יש לך עסק. אני אגיד לו תודה? מה זאת אומרת, אני לא מכיר את הבנאדם, אני ארים לו טלפון? [הדגשה שלי-ש.ט.]"
 
מנגד, נטען ע"י ההגנה כי אוחנה שלח לגיורא בקבוק משקה פעם או פעמיים. בהמשך, פ/ עמ' 1026:
"שהסתיים הסיפור להודות לו (לגיורא לב) באיזושהי צורה. והיה פעם או פעמיים שהיה לו יומולדת או משהו, שלחתי לו בקבוק משקה. זה כן. בשמי".
 
בהודעתו 7/ י"ד מתוך ת/ 29 עמ' 8 מספק אוחנה להימנעותו מקשר עם גיורא-הסבר אחר:
"אני אישית לא יכולתי להיות איתו בקשר..בגלל מעמדי..אני נשוי ובעל משפחה רחל גרושה עם ילד..לדבריה גיורא לב יודע על הקשר שהיה לי ולרחל לב, ואם הייתי נפגש איתו, אני מוצא שזה היה טעם לפגם".
 
שנית, פרטים שמסרו עו"ד קירש וגיורא לב לחוטר ישי, כעולה ממכתבו של גיורא לגלזר מיום 16.6.98 מתוך ת/ 116("מכתב ספגיצה") ומתיעוד פגישתם של קירש עם חוטר ישי ואפל מיום 27.7.98 מתוך ת/ 138- אינם עולים בקנה אחד עם הפרטים שהיו בידיעת הנאשם, כמו למשל: היקף הוצאותיו בתיק ושכירת שירותיהם של עו"ד מחו"ל; גם הפעם, כנטען, מצטייד אוחנה בהסבר לפיו ייתכן ומקור הסתירה נעוץ בניסיונותיה של רחל להרשים את קירש;
 
מתוך ת/ 116 ממכתב "ספגיצה" :
".. עוד הוספתי..שהעלויות שיחיעם השקיע עד היום עומדות על למעלה מ- 10 מליון דולר. כמו-כן אמרתי לעו"ד חוטר ישי, כי את חומר החקירה שאני ראיתי טרחו לפזר בכספות בכל העולם"
 
בהודעת אוחנה מיום 14.2.99, ת /29:
"..ת'- מעולם לא עשיתי חשבון ועניתי לך בנושא ההשקעות שלי בענין הזה. ..ואין לי כספות שיש בהם חומר בארץ או בחו"ל" [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
ומתוך ת/ 138, עמ' 4 -3:
"..קירש אומר המערכת שעובדת עבורו גדולה ישנם גם עורכי דין מחו"ל. דרור מאבד את היכולת להשיב ואומר זהו יחיעם החליט לגמור אותי קירש אומר תפצה אותו כמה קיבלת אז מהם? דרור אומר כמליון דולר.. קירש אומר להם הסיפור כבר עלה להם יותר מ- 10 מליון דולר".
 
אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 957:
"ת'- אני חוזר ואומר שניסיתי כל הזמן להגיע כמה עלה לי המשפט הזה, כמה קיבל חוטר ישי. מעולם לא קיבלתי תשובה ואולי היא רצתה להסב פה לתשומת ליבי: הנה, אחיך, לא רצה להגיד לך אבל הוא קיבל מליון דולר" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
ועוד, מעדות אוחנה בחקירה נגדית , פ/ עמ' 1047 :
"ש'- ..עכשיו, קירש אומר במסמך הזה, שבשירותיך פועלים עורכי דין מחו"ל, אתה יכול לפרט מי הם?
ת'- אין לי עורכי דין מחו"ל.
ש'- אז מיכה קירש ידע שאין לך עורכי דין מחו"ל?
ת'- לא יודע.
..ת'- אני לא כתבתי. זה הכל, הדבר הזה, מסתבר שזה דמיוני. אז מה אתה רוצה, שאני אסביר דמיון?
..ת'- יכול להיות שהיא אמרה לו את זה כדי להרשים אותו, שיש לי גם עורכי דין מחו"ל כדי שיחשבו לא לזלזל בענין הזה.
..ש'- ..מה ההסבר שלך לגבי עורכי דין מחו"ל..
ת'- אין לי הסברים לכל דבר שהיא כתבה. אין לי הסברים לכל דבר" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
שלישית, למדה התביעה מהעובדה שאוחנה לא שיתף את גלזר במעורבותו של גיורא לב בעניינו ולא סיפר לרחבעם זאבי כי חוטר ישי הודה בפני קירש במעשים אליהם התכחש בפני זאבי קודם לכן- כי לרגע לא לקחם ברצינות; כמו-כן, התעלמותו מהאימון שנתן זאבי בחוטר ישי; ההוראה שנתן לרחל לאסוף בבהילות המסמכים מזאבי מיד לאחר הפגישה בינו לבין חוטר ישי, כעולה מעדות זאבי (שנעלב מכך) פ/ עמ' 141 והעובדה שלא הגיש תלונה כנגד חוטר ישי; או לחלופין- לא ביקש לבדוק המסמכים בעקבות הכחשת חוטר ישי ואזהרת זאבי (מעשה שלא בהכרח מתנגש עם טענתו בדבר חפותו)- מחזקות הטענה בדבר ידיעתו כי המסמכים כוזבים;
 
מהודעת גלזר מיום 24.2.99 - ת/ 52 בעמ' 12-13:
"..ת'- מי שהזכיר בפני את השם גיורא לב זו היתה ביתו, רחל..יחיעם אוחנה עצמו, למיטב זכרוני מעולם לא הזכיר את גיורא לב בהקשר כלשהו לפרשה הזו" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
מעדותו אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1202:
".. ש'- חזרת לגנדי? אמרת לו- הלו דרור רימה אותך. הוא אמר לך החתימות מזוייפות אבל הנה אפל אישר את החתימות של דרור?
ת'- לא זוכר שצלצלתי לגנדי ואמרתי לו, אבל נפגשנו לעיתים קרובות ועדכנתי אותו, לא זוכר אם בפרטי פרטים" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
זאבי בחקירה ראשית, פ/ עמ' 141:
"ת'- ..הצגתי להם את המסמכים, דרור עיין בהם והחוויר, ולאחר מכן אמר- אני לא מזהה את החתימה כחתימה שלי.. לאחר מכן הם יצאו, ואחרי שעה קלה הופיעה בביתי הגב' לב וביקשה את המסמכים. נתתי לה אותם, בהרגשה לא קלה, כי חשבתי על המהירות הזו שאוספים ממני את המסמכים, שהיא בטח מבוססת על חשד של יחיעם, שאני חבר של דרור ואולי חושבים שאני עלול/ עשוי למסור לו את המסמכים האלה. מסרתי את המסמכים בחזרה אבל לא חלפה עוד שעה קלה ודרור עם עו"ד אחר, נדמה לי ששמו טוניק, הופיע וביקש לראות את המסמכים. אמרתי לו שהם אינם בידי. הם נלקחו..הוא (חוטר ישי)..אמר לי שהוא יפנה למפכ"ל או למטה הארצי" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
מנגד, טוענת ההגנה, כי כעולה מעדותו- ידע גלזר על מעורבותו של גיורא לב ועל
המפגשים של רחל לב עם היועץ;
מהודעתו ת/ 52 , עמ' 13:
"ת'- מי שהזכיר בפני את השם גיורא לב, זו היתה בתו, רחל, שסיפרה לי שאביה נפגש עם דוד אפל ואפל איים על אביה, ואם בתו (רחל) לא תפסיק להתעסק עם העניין הזה, לא יהיה טוב, מפני שהוא (אפל) וחבריו שולטים בכל".
 
מעבר לכך, טוענת ההגנה, כי אף בליבם של גלזר וליפמן לא כרסם החשד למשמע
התכחשותו של חוטר ישי בפני זאבי, כעולה מהודעת גלזר - ת/ 50;
ומעדות ליפמן בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1336- 1338:
ש'- האם העמדה הזו שבאה בפניך של חוטר ישי ביחס למסמכים לא מדליקה אצלך נורה אדומה?
ת'- לא. אולי באותה תקופה זה אולי רק מחזק עוד יותר, אני מאמין כל הזמן שהכל נכון, אז אם הוא אומר שהכל נכון, אני צריך מזה לחשוד במסמך?"
 
רביעית נטען ע"י התביעה, כי אם האמין אוחנה באמיתות המסמכים האמורים, כטענתו,
אין הדבר מתיישב עם טענתו האחרת, לפיה לא חפץ בשום פיצוי מעו"ד חוטר ישי; ועם
שקידתו על השמרים בכל הנוגע למו"מ ,שהתנהל לכאורה, להשגת הפיצוי.
מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 957:
"ש'- יפה, ואז מיכה קירש אמר: תפצה אותו. המסמך הזה מגיע לידיך, אבל אתה מאמין בו ואתה לא עושה שום דבר על מנת לעצור את עו"ד קירש. אתה הרי לא רוצה פיצוי.
ת'- אין לי מה לענות לך" [הגדשה שלי- ש.ט.].

מנגד טוענת ההגנה, כי טענת התביעה בסוגיית הפיצוי לוקה בכשל לוגי, באשר אם ידע אוחנה שהמסמכים מזוייפים, מדוע שישתכנע מהם עו"ד חוטר ישי ויעניק לו פיצוי בעטיים? לחלופין נטען, כי אם עברה מחשבה לעשיית רווח כלשהו בראשו של אוחנה- הרי שהיתה זו מחשבה איזוטרית ושולית שהתפוגגה תחת המניע העיקרי שהניעו שהתמצה בהוכחת חפותו;
מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 955:
ת'- ..כסף לא היה המטרה שלי. המטרה שלי היתה משפט חוזר ואחרי שאני אזכה אתבע את מי שעשה לי מה שעשה בהתאם לנזקים שנגרמו לי".

לבסוף, נטען כי הימנעות אוחנה מבדיקת המסמכים במכון מוסמך- מעידה לכשעצמה על כך, שלא בכדי התייתר המהלך ברגע שהבין, כי במסמכים מזוייפים עסקינן.
מהודעת אוחנה 7/ י"ב- ת/ 29, מיום 9.2.99 עמ' 7 :
"הכוונה היתה להעביר את המסמכים לבדיקה בחו"ל..לפחות לשניים או שלושה מכונים. .הנושא עלה יותר מפעם אחת בשיחות עם חבריי הקרובים לא זוכר בדיוק מי..הכוונה היתה קודם לבדוק את המסמכים המקוריים ביחס לזמן כתיבתם ואח"כ להשיג כתבי יד או לתת את זה לעו"ד גלזר שיטפל בזה בדרכו..לא פקפקתי אבל רציתי להיות סגור בצורה חוקית מכל הכיוונים".
בחקירתו הנגדית, פ/ עמ' 890-894:
"ת'- ..אני אמרתי לגלזר: תשמע, אני חושב שכדאי שנבדוק את המסמכים האלה ואני מאמין שיש מכונים כאלה בעולם...ש'- למה סברת שיש מקום לבדוק את המסמכים? ת'- מה זאת אומרת למה סברתי..כי אני רוצה להיות בטוח בכל מה שאני עושה. אם אני פועל כ"כ הרבה שנים כדי להשיג את החפות שלי, אני רוצה שכל צד יהיה מאושש ומחוזק וברור.
ש'- מה עורר בך את הספק שמא צריך לבדוק את זה?
ת'- יש שם מסמכים מדהימים בתוכנם, ממש מדהימים, אז אני רוצה להיות בטוח במאה אחוז.
ש'- ..המסמכים המשיכו להיות מדהימים גם אחרי שמסרת אותם למח"ש.
ת'- נכון.
ש'- ולמה לא המשכת במימוש כוונות הבדיקה בחו"ל?
ת'- מרגע שמסרתי למח"ש מסמכים אמרתי זה עבודה של המשטרה כבר..
..ת'- .. הייתי מוכן להגיע עד אנטרטיקה שיבדקו את המסמכים האלה" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מעדות עו"ד גלזר בחקירה נגדית, פ/ עמ' 153:
"..ת'- בעניין הזה לא בדקתי את המסמכים. לא חשבתי שמה שהגיע לידי טעון בדיקה. מה שעבר דרכי בצורה כזו או אחרת, הועבר לרשויות המדינה.."
 
מנגד, מעביר הנאשם הנטל לבדיקת המסמכים לכתפי מח"ש;
פ/ 890 מעדות אוחנה:
"..ת'- מרגע שמסרתי למח"ש מסמכים אמרתי זה עבודה של המשטרה כבר.
..ת'- אם משהו לא היה בסדר ברור שהייתי מצפה שיזמינו אותי ויגידו לי: אדוני, המסמך הזה מזוייף, מאיפה הבאת אותו בדיוק?.."
 
ב. מופרכות המסמכים- סימנים שבתוכן ובצורה
כתב המינוי ממח"ש
125. טוענת התביעה, כי מעבר לכך שעצם "גיוסה" של רחל לשורות מח"ש, לחקירה בעניינו של מקורבה, מופרך מיסודו, הרי שבעוד הובאה הפרשה בפני מח"ש לראשונה רק בדצמבר 97 (ת/ 14 תלונת אוחנה בפני יורי ביום 18.12.97) - מכתב המינוי עולה כי רחל "מונתה" כממונה על תחקיר הפרשה כבר בינואר 97'-מתוך ת/ 130.
בחקירתו הנגדית מתקשה הנאשם לספק הסבר לאנומליה פ/ עמ' 1288 -1287:
"..ש'- זאת אומרת בדצמבר 98' (צ"ל: 97') התחלת לנדנד לה מה קורה עם האישור של מח"ש?
ת'- אני לא יכול לזכור. יכול להיות שהוציאו תאריך רטרואקטיבי..
..ש'- ואנחנו יודעים, שבינואר 97' לא הייתם במח"ש. רק בדצמבר 97' הגעתם לראשונה למח"ש. אז היא יכלה לעבוד מינואר 97' במח"ש?
ת'- אין לי הסבר לזה.
ש'- אין לך הסבר?
ת'- לא הטלתי ספק במסמך הזה.
..ת'- לא הטלתי ספק במסמך הזה. וגם מי שראה את המסמך הזה לא הטיל ספק.
..ת'-אמרתי כבר יותר מפעם אחת. אם היה צל צילו של חשד באיזשהו מסמך, הכל היה נעצר באותה שניה" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
חיזוק לגרסתה לפיה, לא האמין אוחנה לרגע לכך שרחל מונתה כעובדת של מח"ש-מוצאת התביעה בהימנעותו מלהציג ההודעות, שכביכול גבתה רחל במח"ש, בפני גלזר;
ת/ 50 מיום 10.2.99 , בעמ' 4:
"ש'- האם ראית הודעות שנגבו במח"ש בנושא של יחיעם אוחנה.
ת'- טרם ראיתי..לשאלתך האם רחל או יחיעם, או מישהו אחר הראו לי הודעות שנגבו במח"ש, או העתקים.. אני משיב שלא ראיתי אף פעם הודעות שנגבו במח"ש, לא מהם ולא מאף אחד אחר" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
גם למחדלו זה- אין בכוחו של אוחנה לספק הסבר. פ/ עמ' 1284-1285:
"..ש'- אז איך אתה מסביר את העובדה, שגלזר אומר ב-ת/ 50: "לא ראיתי אף פעם הודעות שניגבו במח"ש.."
ת'- אולי הוא לא ראה, אבל הוא דווח.
ש'-.. אז הוא היה אומר. לא ראיתי אבל דיווחו לי.. אתה לא יכול להסביר?
ת'- לא."

מנגד, טוענת ההגנה כי באותו עמוד להודעתו, גלזר לא מכחיש שידע על החקירות, בהן כביכול השתתפה רחל במח"ש;
"ת'- מה שהיא סיפרה, שהיא מסייעת להם בחקירה, שהם נעזרים בה, ושהיא נוכחת בחקירות של אלה שהוזמנו למח"ש. אני זוכר שהיא אמרה לי שהיא היתה נוכחת בחקירה של ישראל טוביה, שהוא עישן סיגר וזה הפריע לה. דומני שגם בעת חקירתו של ציון פרץ, היא אמרה שהיא היתה נוכחת, אבל ניתן היה להבין מדבריה שהיא מלווה את כל החקירה".
 
 
מסמכי קירש, חוטר ישי וגיורא לב
126. טוענת התביעה כי יכולותיה הרואות והבלתי נראות של רחל כעולה מהמסמכים, יחד עם הביטויים הפומפוזיים בהם השתמשה לתיאור חליפת הדברים בין המשתתפים בפגישות האמורות, לצד תמיהות העולות מצורתם של המסמכים- חייבים היו להוסיף לחצוב במכרה האימון הלכאורי של אוחנה באמיתותם. שוב, אזכיר המסמכים הבולטים ביותר;
המסמך המתעד המפגש מיום 27.7.98 - מתוך ת/ 138, עמ' 2-3- יורד עד לרמת פירוט של הבעות הפנים של משתתפיו, וזאת, אף-על פי שרחל לא נכחה בו;
"..דרור האדים ואמר בחיים לא.. קירש שאל אם כך עשית, ואז דרור התחיל להתקפל".
 
אוחנה בחקירתו, תולה את פירוט הדקויות לעיל באופיה החטטני של רחל שוודאי התעכבה עם קירש על כל צעד ושעל לאורם התפתחה הפגישה, פ/ עמ' 1041.
במסמך "עיני העגל" מיום 22.7.98 - מתוך ת/ 138 מנבל אפל את פיו ומצטייר כאישיות בוטה וגסה עד כדי אבסורד, כשלטענת אוחנה עולה הדבר בקנה אחד עם המציאות;
"..הוא אמר לי יש לך עיני עגל ולא עיניים חכמות , "תרדי ממה שאת עושה, אנחנו שולטים בבתי המשפט בארץ אף אחד לא יכול עלינו..[הדגשה שלי-ש.ט.]"

לעניין שלושת המסמכים נשוא הפגישה ב"קפה מרלין" המתיימרים לתאר אותו אירוע, נטען, כי לא זו בלבד שנגלות סתירות מההשוואה בין תוכן המסמכים, אלא שהתמליל לפגישה, נשוא נ/ 13 זהה לחלוטין בצורתו לתמליל שיחה שנערכה יום קודם לכן בין אבי לביא לדוד אפל בקונטקסט אחר לגמרי, ומכתוביות הפקס מהן עולה שנשלחו לאוחנה ברצף;
תשובתו החד-גונית של הנאשם בעניין זה, מפ/ עמ' 1209:
"..ת'-... ברגע שקיבלתי מסמך קראתי אותו ותייקתי אותו בנושא, שבו אני מתייק ולא עשיתי השוואות ולא עשיתי בדיקות כי האמנתי לכל מסמך".
פ/ עמ' 1199:
ת'- ..לא יודע. אמרתי לך, לא נכנסתי לפרטי פרטים. נכנסתי למהות הכללית של סיכום פגישה. כפי שלא שמתי לב לנקודות בתאריכים" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
לעניין תצהירי רחל וגיורא לב בפני עו"ד קירש נשוא נ/ 19, נטען כי מעבר לתוכנם התמוה
בדבר הפגישה היזומה עם חוטר ישי, לאחר שרשרת איומיו ופיתויו במפגשים קודמים, כעולה
מהמסמכים "עיני העגל", "ספגיצה" ו"קפה מרלין"- הרי שאינם תואמים את הפורמט
הסטנדרטי והמקובל לתצהירים מסוג זה, אותו הכיר הנאשם על-פי דבריו בהודעתו
7/ י"ד מיום 14.2.99 בעמ' 7 מתוך ת/ 29:
"..ת'- לא, זה לא נראה תצהיר סטנדרטי, אך כפי שהבנתי מרחל מערכת היחסים של אביה ושלה עם קירש היא חברית, וזה היה מן צורת תצהיר שונה מאלו שאני מכיר אבל לא ראיתי בזה שופ (צ"ל: שום) פסול".
ובנגדית, פ/ עמ' 1032-1033 :
"ש'- אתה ראית פעם תצהיר אחר..
ת'- איזו שאלה, אני הרי ראיתי הרבה מאוד תצהירים אחרים. תצהיר שמגישים לבימ"ש מסוגנן אחרת, ואתה יודע את זה טוב מאוד. זה לא תצהיר לבימ"ש".
 
הנאשם טוען בחקירתו, כי הרעיון לעריכת התצהירים בפני עו"ד קירש היה פרי יוזמה
שלו מאחר וראה הלחצים שהופעלו על השניים ע"י חוטר ישי בפגישתם מיום 8.9.98
בחומרה. זאת, מבלי שהיה בידו להסביר מדוע דווקא הפגישה האמורה היא שעוררה
יוזמתו ולא אלה שקדמו לה; ובניגוד לגרסתו, בהודעתו, לפיה רחל היא זו שהעלתה את
עניין התצהירים- מתוך 7 י"ד בעמ' 7.
מעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1039 :
"ש'- ..ואת הפגישות הקודמות של חוטר ישי עם גיורא לב.. ושל אפל עם גיורא לב אתה לא רואה כדבר חמור?
ת'- חמור.
..ש'- ..למה לא ביקשת שבאותו מסמך גיורא לב, שכבר פולט שליש סיפור, למה שלא יספר גם את השני שלישים הנוספים..?
ת'- לא יודע.
ש'- לא נראה לך מוזר?
ת'- לא.."
 
זכ"דים, מכתבים ומזכרים המתעדים שחיתויות שהשתיקה יפה להן
127. עוד נטען ע"י התביעה, כי מעבר למופרכות תוכנם, אותם מסמכים המשקפים פרשיות "מלוכלכות" שמקובל לנהלן "מתחת לשולחן" כמו: מסמכים הנוגעים לפרשיות בהן היה מעורב השופט אור, כביכול, והמסמכים הנוגעים ל"מכירת" אוחנה ע"י חוטר ישי - מתנגשים עם כל הגיון בריא הן בעצם העלאתם על הכתב והן בהטבילם אישים רמי מעלה ברפש; אוחנה דולה ההצדקה לקיום מסמכים כאלה, בין היתר, באופיים המושחת של השוטרים;
מעדות אוחנה בנגדית, פ/ עמ' 5 -1152:
"ש'- תאמר לי מה ההגיון לאפשר לסימונה בן לולו להעלות על הכתב יחסים קרובים עם השופט אור? הרי כל המטרה זה ההעלמה שלה. שולחים אותה לחו"ל, נותנים לה כסף רק שתיעלם והיא נשארת פה במלוא הדרה עם מכתב.
ת'- היא קיבלה 5000 דולר אולי לאשר את זה. אפשר כך ואפשר כך.
..ש'- תסביר מה ההגיון.
ת'- אמרתי לך הרבה דברים לא הגיוניים פה.
..ת'- הרבה דברים עקומים היו פה.
..ש'-.."" מזכר 19.10.80 אל ראש ימ"ר מאת ליטמן אלי, לקחתי את סימונה בן לולו לנתב"ג ווידאתי שהנ"ל עולה על הטיסה"...ותוספת לליטמן: "לא יהה צורך במזכר בענין, זה היה מיותר, סנ"צ אלכס איש שלום".. איך אתה מסביר שאלכס איש שלום שהמשנה הסדורה שלו היא לא לערוך מזכרים על דברים כאלה, עושה את זה על גבי מזכרים?
..ת'- אין לי הסברים. הרבה מזכרים פה בן אדם נורמלי לא היה כותב. הרבה מאד מזכרים. אבל שוטרים שמכניסים חפים מפשע לכלא מסוגלים לכל דבר" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
כמו-כן, גרסת אוחנה בדבר הנסיבות בהן נודע לו על "מכירתו" ע"י חוטר ישי אינה מתיישבת עם המשך טיפולו המסור של חוטר ישי בתיקו ועם דברי ליטמן העומדים בסתירה גמורה לגרסתו בעניין;
אוחנה בנגדית, פ/ עמ' 942-943:
"ש'-..זה גרסה הפוכה
ת'- זה לא מה שהיה.
ש'- הוא משקר?
ת'- כן...ועוד איך. אני לא מדבר איתך על משהו ששמעתי או קראתי או שאני חושב שנדמה לי. אני מדבר איתך על דברים שהוא אמר לי אישית..הסתכל לי לתוך העיניים. הוא פקח את עיני בעניין סרט החתונה...הוא היה אצלי במשרד. אני הצעתי לו, הוא הציע לי את דדון.." [הדגשות שלי-ש.ט.]
מהודעתו של ליטמן, מיום 3.2.99- ת/ 105 בעמ' 3:
"באותה פגישה אמר לי יחיעם אוחנה שהוא מאמין שלי אין יד ב"הלבשת" תיק הסמים עליו והוא מבקש לדעת ממני אם אני יודע אם אכן הלבישו עליו את התיק...הסברתי לו..ומהבדיקה עלה שכל האליבי שמסר כוזב.. באותו מעמד הציע לי יחיעם אוחנה שאני אקח על עצמי את החקירה של הפרשה והוא מוכן לשלם לי תמורת החקירה כל סכום שאבקש... הוא שאל אותי אם אני יכול להמליץ לו על משרד חקירות..אמרתי לו שאני לא מכיר משרדי חקירות..בזה הסתיימה הפגישה.." [הדגשות שלי-ש.ט.]
 
אחת הדוגמאות הבולטות למופרכות המסמכים עניינה ב"מסמך סנדו". טוענת התביעה, כי המסמך ממנו הקריא חפץ לקרואי האירוע בבית בלצר בסביון- ת/ 4, שונה בתכלית מהמסמך המתיימר לשקפו- ת/ 7 הן באורכו (ת/ 4 - שלושה עמודים. ת/ 7- עמוד אחד.) והן בתוכנו.
בעוד המסמך האותנטי כללי ואין להסיק ממנו על כוונה מוצהרת כלשהי, כעולה מדברי חפץ בעדותו, הרי שהמסמך המזוייף פרטני ומכריז שבודו ראיות;
מעדותו של אסף חפץ בחקירה ראשית, פ/ עמ' 30:
אני חושב שאחרי כמה חודשים היתה עוד פגישה באותו מקום שבה אני מדווח דיווח שאנחנו ממשיכים בבדיקה ויש איזה ממצאים שצריך להמשיך לבדוק אותם, אבל אני כבר ידעתי שמינינו צוות שיבדוק את זה. בכלליות הזאת דיווחתי. לא נכנסתי לפרטים, גם לא היו אז שום פרטים נוספים".
 
ואוחנה בנגדית, פ/ עמ' 969 -964:
"ת'- תשמע כולם הבינו שהוא אמר את המשפט "היה בידוי ראיות", זה אף אחד לא שוכח, ובעקבות זה נפתחה החקירה שהגיעה בסוף למח"ש..
..ת'- אני יכול להגיד לך שהיה דף אחד ואני עשיתי בירור אם חשבתי נכון עם חברים...היה דף אחד".
 
מעדות עד ההגנה ליפמן, בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1333:
"ש'- אתה יכול לזכור איך נראה המסמך הזה?..
ת'- מאוד מעורפל .
ש'- אם זה היה דף אחד, יותר מדף אחד?
ת'- לא, זה היה יותר מדף אחד, זה היה שניים או שלושה דפים. למיטב זכרוני, הוא לא נותן לאף אחד את המסמך, כנראה רק מקריא חלק ממנו.."
 
גרסת הנאשם בנוגע למחדליו ובאשר למופרכות המסמכים כעולה מתוכנם וצורתם
128. הנאשם מצידו טוען, כי לא שם ליבו לפרטי הדברים ולא ניסה להסבירם לעצמו בזמנו, נוכח אמונתו העיוורת ברחל ובפועלה- דרכם "שלח לחמו";
פ/ עמ' 1145-1147:
"ש'- אבל אם הוא כ"כ זהיר, למה הוא עושה את זה בכתב?
ת'- אני לא יכול להסביר לך את המוח שלו ואיך הוא עובד.
ש'- מה הסברת לך?
ת'- לי הסברתי שזה מתאים.
..ש'-..איך הסברת לעצמך שמתנהלת חקירה במח"ש ותכתובת בין ורדה ליורי בעניינך ב- 12.5.80?
ת'- לא נכנסתי לעניין הזה, לא שמתי לב,
ש'- איך הסברת את זה? תסביר לי עכשיו.
ת'- עכשיו אני מסביר לך שעכשיו אתה מסב את תשומת ליבי" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
או למשל, מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1169- 1177:
"ת'- לא יודע אם ספציפית אמרתי לו בדיוק את המילים האלה, אבל הוא (גלזר) היה מעודכן ממנה יותר מאשר ממני, כי היא עשתה את הדברים.
..ת'- היא שליחה שלי היתה בכל העניינים.
ש'- ..התעניינת אצל גלזר, או אצל רחל לב מה קרה בפגישה הזו של קירש עם היועץ המשפטי?
ת'-..קשה לי לזכור..היה מליון פגישות ומליון אירועים. אני לא יכול לזכור ספציפית. סמכתי עליה וסמכתי עוד יותר על גלזר. העניינים זרמו".
..ת'- כשקיבלתי את זה שמחתי שהיתה פגישה, ובכלליות של המכתב זה נראה לי שאני מתקדם יפה קדימה לכיוון המשפט החוזר שלי, או לביטול ההרשעה ולא נכנסתי לפרטי פרטים, התלהבות, אמרה, שמח..
ש'- מה גלזר אמר לך.. כשהראית לו את המכתב ואמרת לו שהיועץ המשפטי מבין, שיש פה תיק שהוא גם עבורם הצלחה בחשיפתו?
ת'- אני לא הראיתי לו את המכתב הזה. אם הוא ראה את זה זה הגיע ממנה..
..ת'- ..אם..היה לו שאלות אז הוא שאל אותה. היה לו קשר ישיר איתה בענין הזה ולא היה צריך לשאול אותי, ולא הייתי צריך להראות לו ולא לשאול אותו ולא כלום"[הדגשות שלי-ש.ט.].
 
 
ג. מקורות המסמכים, כמות המסמכים, מועדי הופעתם ומידת נגישות המקורבים אליהם
129. טוענת התביעה, כי לא זו בלבד שהאישים הדמיוניים שאיישו סיפורי האלף לילה ולילה של רחל, בדבר דרכי השגת המסמכים- רק העמיקו חשדו של אוחנה בדבר אמיתותם, אלא שהוא בעצמו גילם את המקור הראשי ממנו שאבה רחל האינפורמציה.
ובהמשך, ועדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1307:
"ש'- כל מה שידעת.. הכל אתה סיפרת לה.
ת'- זה הגיוני. היא היתה גם חקרנית ושואלת , ונכנסת לפרטי פרטים, כן.
ש'- וכל מה שתיארת באוזניה את מה שהיה, הכל מצא את ביטויו אח"כ במסמכים נכון?..
ת'- פחות או יותר, כן.
ש'- אז אפשר לומר שבעצם אתה הזנת אותה במידע שאח"כ מצא ביטוי בתוכן המסמכים שהיא הביאה לך.
ת'- זה טבעי, אם היא התחקירנית שלי, אז הזנתי אותה בכל מה שידעתי.
ש'- זה לא נראה לך too good to be true יותר מדי מוזר שכל מה שאתה מזין אותה מגיע אליך בפידבק במסמכים?
ת'- לא, זה לא היה מזין אותה ומגיע אלי בפידבק. זה לא היה כך..את מציגה את זה לא נכון.
ש'- אני מציגה את זה לא נכון?
ת'- מצטער. זה שהיא ידעה את כל הסיפור היא ידעה ממני כמובן" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
 
חקירה ראשית פ/ עמ' 854:
"עוד היא מספרת לי שהבת של עמוס סבג, ביחד עם חבר שלה, הגיעו יום שישי אחד במונית אליה והביאו לה מסמכים שהיו בבוידעם שבבית של אמא שלו, מסמכים הקשורים אליי וגם לאחרים..פעם אמרה לי שעמוס אמר לה שיצא עם בחורה שעובדת כיצאנית ברח' הירקון והוא החביא אצלה איזה מעטפה,..מקור נוסף הוא שהגיעה חבילה לבית של ההורים שלה חבילה מעפולה, וזה היה אחרי שהיתה אצל פקד בשם שחם במשטרה, שהיה מעורב בהפללה שלי, ואני זוכר שראיתי אותו פעם אחת בחמת גדר, ואני אומר לו-אתה לא מתבייש, איך אתה ישן בלילות כשהיית שותף? והוא אמר אני בורג קטן... מקור נוסף של מסמכים שהשיגה רחל כשהופנתה או הגיעה לאיזה אסיר ברמלה שהבטיח לתת לה איזה מסמכים.. ושם היו מכתבי האהבה לשופט. שאלתי איך זה הגיע, הרי אלה מסמכים משנת 81, והיא אומרת שבשנת 81 האסיר פרץ לאוטו של השופט אור, לקח את זה והחביא את זה.. ..היא סיפרה לי שדפנה היתה חברה של טוביה ואת זה אני יודע..ומכיון שדפנה היא חולת סרטן סופנית , היא נפגשה איתה במרכז הרפואי בהרצליה ונתנה לה..היומן של טוביה הגיע לדפנה לאחר שהחביא אותו אצלה".
 
עוד נטען ע"י התביעה, כי להבדיל מאוחנה שעיין בכל המסמכים לדבריו, ותייקם לפי נושאים- הרי שמקורביו אם נחשפו- נחשפו מלבד ליפמן וגלזר למסמכים בודדים בלבד.
חקירה ראשית, פ/ עמ' 856 :
"ש'- המסמכים שאתה מקבל, הם מקור או העתקים?
ת'- חלקם מקור, חלקם צילומים. אני מסדר אותם לפי נושאים ומצלם, חילקתי את זה ל- 160 נושאים, ממספר אותם ומאחסן אותם אצלי במשרד כשעוזרת לי בזה זהבה"
ראשית, פ/ עמ' 877 :
"ש'- כל המסמכים שנמצאו ברשותך קראת?
ת'- כן. הכל קראתי. אולי היו פרוטוקולים ארוכים שלא קראתי את כולם. קראתי חקירות מח"ש, פתקים, הכל" [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
להבדיל מהנאשם- נחשף עו"ד גלזר לכל היותר לקלסר אחד (מעדותו בנגדית פ/עמ' 155); נחי אלקין לא ראה אף מסמך או קלטת (ת/ 33); קצ'ה לא ראה את יומנו של טוביה ואת מסמכי איקה לשופט אור (ת/ 60 ו- ת/ 61) ; דודי אוחנה ראה מסמך אחד (ת/ 86) ; צביקה ינטל ראה ארבעה או חמישה מסמכים (ת/ 119); ועמנואל מזעקי ראה העתק של מסמך אחד.

כמו-כן, נטען שמבול המסמכים שצנח על מפתן דלתו של אוחנה והופעתם, כאילו לפי הזמנה – אמורים היו להעמיק חשדותיו של אוחנה.
 
מנגד, טוענת ההגנה, כי לא הוכח שהמסמכים הועברו לידי הנאשם באופן שיטתי ועוקב, משרחל לא העידה. כמו-כן, גם אם נחשף אוחנה ליותר מסמכים משנחשפו מקורביו- הרי שעבר עליהם ברפרוף ועיין בהם עיון שטחי ולא מעמיק. יותר מזאת, בזמן אמת, נטען כי לא הבחין בדקויות שבתוכן ובצורת המסמכים- בהם הבחינה התביעה בדיעבד, בעיקר נוכח "הטיית האישוש" ההולכת וגוברת בליבו, כעולה מחוות הדעת של פרופ' דר.
מעדות אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1061- 1064:
" ת'- לא, לא התעמקתי בזה אבל עכשיו אני אומר לך שכל זה נראה לי הגיוני.
..ש'- שאלת את עצמך אם זה לא מוזר, אם זה לא מעורר שאלה.
ת'- לא, לא שאלתי את עצמי. אמרתי, אלה אנשים שעושים את העבודה שלהם והם יודעים מה הם עושים".
..ש'-.. אבל הפרטים הקטנים כמו שראינו ביומיים האחרונים ועוד קודם מאד מעניינים אותך. אתה בודק את קוצו של יוד.
ת'- תלוי מה. אם יש נקודה או אין נקודה זה לא מעניין אותי ואני פעם ראשונה שם לב לזה".
פ/ עמ' 1109:
"ש'- כן, מה הסברת לעצמך אז?
ת'- לא הסברתי לעצמי, אני חוזר ואומר. את הנקודה העשרונית הפנית לתשומת ליבי רק היום. אם הייתי חושד במשהו שלא בסדר או מזוייף הייתי עושה הכל, הייתי בודק בזכוכית מגדלת. האמנתי.."
 
 
ד. אזהרות מקורבי אוחנה בדבר אמיתות המסמכים
130. עוד טוענת התביעה, כי מקורביו של אוחנה, ובכללם יועציו המשפטיים, "הרימו גבותיהם" לא פעם ולא פעמיים, בנוכחות אוחנה, נוכח תוכנם הפנטסטי של המסמכים ונסיבות הגעתם לידיו;
מהודעת גלזר ת/ 52, עמ' 20:
" אמרתי לשולחי יחיעם אוחנה, שזה איוולת. אמרתי ליחיעם: "תהא דעתי על חוטר ישי ככל שתהיה בתור מי שהוא אופוזיציה לחוטר ישי, זה לא מתקבל על הדעת. רק יחיעם היה משוכנע שעורך דינו "מכר אותו", ואני לא יכולתי להוציא את זה ליחיעם מהראש".
ובחקירתו הנגדית:
"ת'..לגבי המסמכים שנוגעים לחוטר ישי למרות יריבותי האישית איתו לאורך השנים, קשה לי מאד לקבל שהוא מוכר לקוח שלו, בין שזה יהיה יחיעם או בין שזה יהיה מישהו אחר" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מהודעת מזעקי - ת/ 34א' , בעמ' 1:
"אני אישית הייתי סקפטי בענין כי היה לי קשה להבין איך היא הצליחה להשיג את כל האינפורמציה הזאת כל-כך מהר, אינפורמציה כביכול כ"כ מדוייקת אבל מעבר לזאת הבנתי מצד שני את הנאיביות.. האימון העיוור שנתן יחיעם בגברת הזאת, אני חושב שאני רמזתי לו בין השורות כאשר שוחחנו על זה איך משיגים חומר כזה והוא אמר לי שהבחורה היא משהו" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
 
מהודעת קצ'ה ת/ 61 -
ת'- אני במשך כל השנים וראיית המסמכים לא פעם הרהרתי ואולי אפילו בקול רם האם הכל נכון וגם שאלתי שאלות ואמרתי אמירות זה ממש לפי הזמנה שבאמירה כזו יש ביטוי לכמה שזה מאמת את הגירסה שלנו ומצד שני זה גם יכול להביא ולהגיד to good to be true אני לא אומר שכך אמרתי אלא שזה היה יכול להשתמע אולי [הדגשה שלי-ש.ט.].

מהודעת זהבה- ת/ 87 עמ' 4:
"..רק פעם כשראיתי מסמכים שאומרים שאור אנס איזה קטינה..אז שאלתי את יחיעם מה זה והוא אמר שהשופט הבן זונה הזה אנס אותה ואני עצמי בתוך תוכי כשראיתי את המסמכים הייתי מופתעת אבל לא שאלתי ולא דיברתי על זה עם אף אחד" [הדגשה שלי-ש.ט.].

מעדות עו"ד ליבנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1527- 1528:
"תראה, זה גברת איטה קציר, זה השופט תיאודור אור, זה קציני משטרה, אתה לא יכול לבוא ולומר דברים של מה בכך, להטיל רפש באנשים כאלה, במיוחד כשאת כולם או את מרביתם הכרתי באופן אישי ומקרוב. לכן באתי ואמרתי לכל אורך הדרך: תבדקו כל דבר בזכוכית מגדלת" [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
מנגד, טוענת ההגנה, כי אף אחד ממקורבי הנאשם לרבות ה"מזהירים" לכאורה, ובין היתר משפטנים ושוטרים לא פקפק לרגע באמיתות המסמכים וזאת, אף על-פי שנחשפו לחלק מהם (קצ'ה, פ/ עמ' 159; מזעקי, פ/ עמ' 117; גנדי פ/ עמ' 149 ; בן כספית, פ/ עמ' 77 )
 
מעדות אסף חפץ בחקירה נגדית, פ/ עמ' 34:
" ת'- אני לא יכול לזכור אם כתב ידו של השופט עצמו, אבל אני חוזר על זה שהמסמכים גיבו את מה שאמרו וזה עשה עלי רושם אמיתי".
מעדות עו"ד גלזר בחקירה נגדית, פ/ עמ' 153:
"ת'- המסמכים כשהגיעו אלי, לא היתה לי כל סיבה לפקפק באמינותם.
..ת'- בעניין הזה לא בדקתי את המסמכים. לא חשבתי שמה שהגיע לידי טעון בדיקה. מה שעבר דרכי בצורה כזו או אחרת, הועבר לרשויות המדינה. אילו חשבתי שהדברים מזוייפים, אז יש להניח שדעתי לא השתבשה עד כדי כך שאשלח אותם לפרקליטת המדינה או ליוהמ"ש".
 
ומהודעתו ת/ 50 בעמ' 12:
"ת'- ..לשאלתכם, האם אני האמנתי, באמת ובתמים, שלרחל לב יש גישה לגינזך במטה הארצי, אני משיב שכן. אני האמנתי שיש לה גישה להרבה מאוד מקומות. היא הצליחה לשכנע אותי שהיא מצליחה להגיע לדברים, שאיש לא הצליח להגיע אליהם במשך כל התקופה הזאת".
 
בנוסף נטען, כי חרף היכרותו הקרובה של גלזר עם השופט אור, לא הטיל ספק במסמכים
בהם עלה שמו של השופט ולא מצא לנכון לוודא אמיתות תוכנם מול השופט.
 
מעדות עו"ד ליבנה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1503:
"ת'-.. והעותקים של המסמכים האלה הוצגו לי וזה היה- פלצה אחזה בי, בוא נגיד ככה".
 
 
מעדות דודי אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 547:
"ת'- ..הוא הראה לי מסמך אחד..היה כתוב מטרת המבצע.. ואני הייתי המום. כשראיתי את המסמך הזה באמת השתתקתי, כי זה נראה לי ברור לגמרי. ואז לא שאלתי יותר שאלות ודרך אגב, אני גם אמרתי לה, אני מצדיע לך, אם את מסוגלת להביא דברים כאלה".
 
 
מעדות זהבה כהן בחקירה נגדית, פ/ עמ' 587- 592:
"ת'- יחיעם האמין וגם אני האמנתי למסמכים.
..ש'- שמעת על זה מקודם, לפני שזה הופיע בתקשורת?
ת'- לא. אני הייתי המומה לחלוטין ששמעתי שהמסמך של סנדו מזור מזוייף".
 
מעדות דודי אוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 547:
"ת'- ..הוא הראה לי מסמך אחד..היה כתוב מטרת המבצע.. ואני הייתי המום. כשראיתי את המסמך הזה באמת השתתקתי, כי זה נראה לי ברור לגמרי. ואז לא שאלתי יותר שאלות ודרך אגב, אני גם אמרתי לה, אני מצדיע לך, אם את מסוגלת להביא דברים כאלה".
 
מעדות זהבה כהן בחקירה נגדית, פ/ עמ' 587- 592:
"ת'- יחיעם האמין וגם אני האמנתי למסמכים.
..ש'- שמעת על זה מקודם, לפני שזה הופיע בתקשורת?
ת'- לא. אני הייתי המומה לחלוטין ששמעתי שהמסמך של סנדו מזור מזוייף".
 
מעדות עו"ד ליבנה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1503:
"ת'-.. והעותקים של המסמכים האלה הוצגו לי וזה היה- פלצה אחזה בי, בוא נגיד ככה".
 
האימון שנתן ליפמן במסמכים
131. ההגנה נאחזת בליפמן , חברו של הנאשם, איש עסקים אינטיליגנטי ומצליח, כאינדיקציה לטענתה לפיה האמין הנאשם באמיתות המסמכים. שהרי, באם אהרון ליפמן, שנחשף כמעט לכל החומר וליווה באופן צמוד למדי את אוחנה במאבקו- אם איש מכובד ומתוחכם כמותו נתן אימון מלא ברחל ובמסמכים- למה שאוחנה יפקפק בהם?
מעדות ליפמן בחקירה ראשית, פ/ עמ' 1332 -1329:
"ש'- מה ההתייחסות שלך לדברים שהיא אומרת?
ת'- אני לא מקדיש לזה בעצם מחשבה מרובה, כי אני כל הזמן רק מבסוט, איזה יופי של חומר מגיע מדי פעם..והנה יחיעם הולך לצאת מכל הפרשה שלו,
ש'- יש לך ספקות ביחס לרחל לב?
ת'- לרגע לא.
..ת'- זה אני חושב תהליך של כמה שנים.. שזה החל שיחות שלה, על כל אחד מאיתנו, וכלה בעוד פעם מסמך כזה או אחר שהיא מביאה. בצורה ססיטמתית זה נבנה כאילו אני מאמין בכלל בלי לחשוב.
ש'-היה איזה רגע שאמרת: עצור, זה לא מתקבל על הדעת, זה בלתי אפשרי?
ת'- אף פעם.
..ת'- ..לרגע אני לא מפקפק בשום מסמך, שום מסמך בלי יוצא מן הכלל. בזה שמועברים מסמכים, הם נמצאים אצלם, אז מה יש לי לפקפק בזה?
..ת'- אני מאמין שכל מי שהיה בסיטואציה דומה.. לשלי, שמצד אחד הוא מאמין ליחיעם, ואני מתחיל לקבל מסמכים, וכל פעם עוד מסמך נוסף, וכל מסמך יש לו את ההגיון שלו, לא רואה סיבה למה לא להאמין למסמכים".

ה. התנהגות מפלילה של הנאשם לפני החקירה ובסמוך לה
132. ראשית, נטען כי אוחנה הורה לרחל להשמיט קטעים מהקלטות שתיעדו שיחתה של רחל עם עמוס סבג (ת/ 13א ו- ב) והללו הוגשו, בין היתר, למח"ש ביום 8.2.98;
זאת, כעולה גם מדברי אוחנה עצמו בחקירתו הנגדית, וזאת לאחר שהכחיש הדבר בתחילה במהלך חקירתו במשטרה;
מהודעת אוחנה- 7/ ג' מיום 21.1.99, עמ' 3, 4:
"ת'- מעולם לא אמרתי לרחל להשמיט קטעים כלשהם או לשנות דבר שהוא בקלטות או בכל דבר אחר.
..ת'- לא זכור לי דבר כזה, אלא אם כן האפשרות היחידה שזה משהו לא רלבנטי, או פוגע במישהו אחר..אני לא זוכר דבר כזה אבל אני יכול לרענן את זכרוני אולי עם אהרון" [הדגשה שלי-ש.ט.].
ומחקירתו הנגדית, פ/ עמ' 902:
"ת'- אני חוזר ואומר שיתכן שהיה עוד קטע או שניים מהקלטת של עמוס סבג שהיו לא רלוונטיים לענייני לדעתי, ואת הקטע או את שני הקטעים האלה יכול להיות שאמרתי לרחל לב להוציא מהקלטות.
..ת'- הוצא קטע אחד לפי הוראתי... [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
כאן אציין כי הגדרת מעשה הזיוף לפי סעיף 414 לחוק העונשין טומנת בחובה גם שינוי
מסמך, לרבות השמטת פרט ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי
בסמכות כדין.
 
לטענת הנאשם, אכן הורה לרחל להשמיט קטע אחד אך רק מפאת כבודו של דדו, חברו
שנפטר וששמו הוכפש בקטע הרלבנטי וזאת, לאחר שדיווחה לו דיווח כוזב לפיו גם ליפמן
נתן אישורו להשמטה האמורה. בנוסף, טוענת ההגנה כי אוחנה לא ניסה להסתיר
השמטת הקטע שהוצא בגסות מהסרט כולו, כך שבנקל ניתן להבחין בה, כעולה בין היתר
מעדותו של השוטר צבי משה, פ/ עמ' 684-685. מכאן, שמחדלו מתמצה אך בעובדה שלא
דיווח למח"ש על דבר ההשמטה, בעת שהגיש הקלטות ואין בו כדי לגבש מעשה של זיוף.
 
סממן נוסף המצביע על חוסר תום ליבו של הנאשם דולה התביעה מכך שמצא לנכון
להפיץ אפילו בקרב מקורביו טענה שקרית לפיה, מאוחסנים המסמכים בכספות בארץ
ובעולם, לדבריו, על- מנת להזהיר את אלה המבקשים רעתו;
 
מעדות אוחנה בחקירה ראשית, פ/ עמ' 888-889:
 
"ת'- הפצתי את הסיפור הזה.
ש'- למה הפצת?
ת'- ככה, כדי שמישהו ישמע אז שיידע שיש עוד עותקים..
..ת'- אמרתי שאני מחזיק בכספות בארץ ובעולם וכו' .. כדי שאם מישהו יחשוב להעלים לי את המסמכים האלה, שיחשוש מזה, שיידע שיש עוד. מה שפועל (צ"ל: בפועל) לא עשיתי.
ש'- אמרת סתם למעשה.
ת'- אמרתי מתוך מגמה שאם מישהו ישמע, שייקח בחשבון שיש עוד עותקים" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
ההגנה טוענת בעניין זה, כי דווקא העובדה שהנאשם בחר להפיץ השמועה דרך קירש ורחל - מצביעה על כך שהאמין באמיתות המסמכים.
 
שנית, טוענת התביעה, התעלמותו של הנאשם מאזהרותיו המאוחרות של חפץ בעניין
מסמך "סנדו" ביום חמישי ה- 14.1.99 בערב, ומאזהרתו של עו"ד ליבנה ביום ו' ה-
15.1.99, בסמוך למסיבת העיתונאים, בעניין המסמכים בהם נזכר שמה של כב' השופטת
בייניש ובמוצאי שבת שאחריו לעניין מכתבו של השר בורג [פ/ עמ' 1507; 1527 ]- נושאת
גם היא טעם לפגם.

מהודעת אוחנה- 7 , בעמ' 12-13:
לשאלתכם האם שוחחתי עם אסף חפץ בנוגע לחקירה אני משיב שכן. שוחחתי איתו ביום שישי בערב ב- 15.1.99 והתרעמתי בפניו איך הוא מכחיש את המסמך, כפי ששמעתי על כך בטלויזיה. אסף אמר לי: "יחיעם , זה לא המסמך שאני הראיתי לכם.. צלצלתי לרחלי ושאלתי אותה מאיפה המסמך והיא לא רצתה להשיב לי, ויש לכם כ"כ חומר מוצק שראיתי ואתם עושים שטויות"..אמרתי לו אתה מטיל ספק בי או ביושרי?" [הדגשה שלי-ש.ט.].
שלישית, טוענת התביעה כי במעשים המיוחסים לנאשם באישומים הרביעי והחמישי- יש כדי לחזק גרסת התביעה לעניין פרשת הזיוף. הברחת הקלסרים מידי המשטרה ע"י אוחנה תוך גיוס מקורביו לעזרתו בצד הימנעותו מלהתייצב בזמן לחקירה וזאת, חרף האזהרות המוקדמות והמאוחרות אליהן נחשף מסביבתו הקרובה בדבר המסמכים- לפחות משמיטים הקרקע, כנטען, תחת טענתו לפיה, היה תם לב.
 
133. לסיכום פרק זה; מוכן אני להניח, כי הנאשם לא התעכב על דקויות שבמסמכים ודילג על חלק מהסתירות המובהקות העולות מתוכנם וצורתם , על אף שעיין בכל המסמכים ותייקם יחד עם זהבה לפי נושאים. עוד מוכן אני להניח, כי לחלק מהסתירות האפשריות סיפק לעצמו הנאשם הסברים כמו לעניין טפטוף החומר החוזר ונשנה ליועץ המשפטי וכיו"ב.
עם-זאת, מבלי להתייחס עדיין להכרעתי לעיל בעניין מידת האימון שנתן הנאשם ברחל; ואם אותיר לרגע חלק מהמסמכים הבולטים במופרכותם בצד- וגם אם אקבל טענת הנאשם כי "לא שם לב" למופרכות המסמכים- הרי שאין בכוחה ליישב בין לב טענתו לפיה, האמין באמיתות המסמכים ולרגע לא פקפק באותנטיות שלהם, ובחלק מהם-אף עד עצם היום הזה, מזה (ראשית, פ/ עמ' 855) -יחד עם התנהגותו בפועל, מזה;
הרי אם אכן מדובר במפעל- חיים, ברצון עז של אוחנה לטהר את שמו גם לאחר שריצה עונשו; ואם אכן "מרוב" שסמך על רחל, לא מצא לנכון לפקח עליה או למדוד צעדיה; ואם אכן קיבל המסמכים שמסרה לידיו "as is", כתורה מהר סיני- למה לא התעניין? למה לא הושפעה התנהגותו מהממצאים שהעלו המסמכים? למה לא יצר קשר עם ה"סוכנים החשאיים" גיורא לב וקירש, שסייעו לו מבלי שביקש? למה לא התערב במשא ומתן לקבלת הפיצוי המגיע לו מחוטר ישי, לפי סברתו? למה לא הגיע אף פעם לפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה אף על-פי שידע שהלה מעוניין להיפגש עמו? למה הורה לרחל להשמיט חלק מאחת הקלטות? למה מיהר להסתיר הקלסרים מידי המשטרה ולהחביאם אצל מקורביו מרגע שנפתחה החקירה כנגדו? ועוד כהנא וכהנא תהיות לי, המתעצמות במיוחד לאור הנחותי הבאות.
בהנחה שאוחנה נחשף לשיטותיה המפוקפקות של רחל ולמעשיה הלא כשרים שטבלו במרמה וניזונו ממצגי שווא וטענות כוזבות למיניהם, (גם בקונטקסקט של המסמכים), ובהנחה שלהבדיל מיועציו הנאמנים- גלזר וליפמן- עיין אוחנה במסמכים כולם (פ/ עמ' 877) ואף תייקם תיוק קפדני לפי נושאים (פ/ עמ' 856) כיאה לאופיו (כעולה מעדות החוקר קמין, פ/ עמ' 812); ובהנחה שכטענתו, יותר מעשרים שנה מחייו הקריב על מזבח טיהור שמו מתוך אמונה שלמה שיש במסמכי התחקיר כדי להביא לזיכויו או לפחות למחיקת הרשעותיו- ככל שחככתי בדעתי אנה ואנה, מול ההסברים שהביא אוחנה באמתחתו- לא השכיל אף אחד מהם ליישב התמיהה- מדוע לא זו בלבד שנתן לרחל לעשות את כל העבודה ה"לבנה" ו"השחורה" כאחד, בעניין שהתיימר להציגו כמאבק חייו ,כעולה מעדותו המצוטטת בהמשך, אלא שבחיי היומיום כמעט ולא הושפע כהוא זה בפועל מהתגליות הסוערות שהתפרצו מדפי המסמכים?
נגדית, פ/ עמ' 1309:
"..מי שמכיר את האופי שלי, יודע שזה נגד האופי שלי ולא אלך לחפש אמת בדברים שאני חושד בהם, שהם לא בסדר. הרי מה רציתי? רציתי לנקות את השם שלי כדי שאימא שלי תפסיק לבכות 20 שנה, כדי שלא יגידו לבת שלי אבא שלך היה סוחר סמים לפני 15 שנה. בשביל זה רציתי. לא רציתי כסף ולא כלום. הרי היום כל אחד אומר לי מה זה החשיש זה שטויות. אבל לי זה לא שטויות. הגישה שלי לסמים ידועה. היה חשוב לי הענין הזה ובשום פנים ואופן לא הייתי הולך לנקות את השם שלי במשהו שיש בו טיפ טיפה של לכלוך" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מדוע מלחמתו העיקשת הנטענת על סמך אמונתו במסמכים, מול שקיטתו המשמימה על השמרים בחיי היומיום- מצטיירות בעיניי כ"אחת בפה ואחת בלב"? למה לא עשה אוחנה "שמיניות באוויר" כדי שיצליח במשימתו האחת והיחידה ולא ליווה את רחל בכל צעד ושעל שפסעה בדרכו, במהלך שלוש השנים המדוברות? איך זה שלא יגע ויזע, ועשה, ופגש (למעט שלוש פעמים ספורות), עם כל מערכת קשריו המסועפת ורק ישב וחייך ?
שאלתי מתחדדת עוד יותר נוכח מסמכים אבסורדיים במיוחד, בהם נתקל אוחנה, כמו מסמכי השופט אור, הפנקס שלו והתכתבותו עם עו"ד איטה קציר; מסמכי עו"ד חוטר ישי לאור התכחשותו של חוטר ישי אליהם; ואותם מזכרים של אנשי משטרה המותירים אחריהם מסמכים מפלילים ומעלים על הכתב פרשיות שחיתות כמו הברחת סימונה בן לולו לחו"ל; התשלום מחוטר ישי לאלכס איש-שלום וכיו"ב.
למשל מעדותו בנגדית, פ/ עמ' 958:
"ש'- אתה הרמת טלפון למישהו, ביקש מרחל לב לעצור מכונת הפיצויים המתגלגלת ת'- לא הרמתי טלפון לאף אחד. לא התכוונתי לקבל פיצויים מאף אחד, אלא רק משפט חוזר ולתבוע את כל מי שעשה לי עוול לאחר המשפט. ש'- אז למה אתה שותק בשלב הזה..הנושא שלך עולה לדיון ביניהם והם כבר מגלגלים עניין של פיצוי, ולא סתם, עפ"י תחשיב מדוייק. ת'- קשה לי לענות לך היום" [הדגשות שלי-ש.ט.].
מכאן, שלא עלה בידי ההגנה ליישב הסתירה המהותית הזו בין אמונתו הנטענת של הנאשם במסמכים לבין התנהגותו הפסיבית הלכה למעשה, במיוחד נוכח שורת מעשים אקטיביים לא כשרים, בהם כן בחר אוחנה לנקוט, שבאו לידי ביטוי בין היתר, בהפצת הטענה הכוזבת למקורביו, לפיה המסמכים מאופסנים בכספות ברחבי העולם; בהוראתו לרחל להשמיט קטע מאחת הקלטות הערוכות (פעולה, בה הודה לאחר ששיקר בנקודה זו בחקירתו ואח"כ חזר בו),
ובפעילותו בעניין הסתרת הקלסרים.
 
היסוד הנפשי- עצימת עיניים:
132. כעת אבחן, האם די בפסיפס הראיות הנסיבתיות בו הצטיידה התביעה כדי לגבש מסקנה הגיונית יחידה מעבר לספק סביר לפיה, התעורר חשד ממשי באמיתות המסמכים בליבו של הנאשם, שנמנע מבירורו?
נראה שמעבר להיתקלויותיו של אוחנה ברמאויותיה ושקריה של רחל בפרשיות שונות הקשורות למסמכים, דוגמת פרשת טבריה- הרי שגם העיון עצמו במסמכים העלה בלב אוחנה חרושת הרהורים וספקות, וזאת כעולה, קודם כל, מדבריו שלו;
הודעה 7/ ו' עמ' 10-13 מיום 27.1.99:
"כבר ציינתי בחקירתי, יותר מפעם אם אינני טועה, שהיו מקרים כאלה שפקפקתי בקיומו של מסמך זה או אחר, ולאחר טלפונים וטלפונים, כשהתחלתי טיפה לחשוד, ואולי זה נשמע מטון קולי- הגיע מסמך...וכשעלה חשד כלשהו ממני אליה לגביה תוך פרק זמן קצר הוא נפתר ע"י מסמך, או קלטת, או הודעה משמחת שנראתה אמיתית" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
הודעה 7/ ז' מיום 28.1.99 בעמ' 3:
"ת'- כבר אמרתי מספר פעמים בעדויות שמסרתי עד היום, שתמיד בעקבות משברון קטן באימון, הגיע איזה מסמך או הודעה משמחת, שהחזיר את האימון שלי ברחלי.
ש'- ממה נבעו אותם משברוני אימון, כהגדרתך שלך כלפי רחלי?
ת'- כשדיווחה לי רחלי, או סיפרה לי על אירוע או מסמך והעניין נמשך ללא הוכחה, כלומר קלטת או מסמך, זה הגיע בסופו של דבר" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
מהודעתו 7/ י"ב, עמ' 7 :
"הכוונה היתה להעביר את המסמכים לבדיקה בחו"ל..לפחות לשניים או שלושה מכונים. ...לא פקפקתי אבל רציתי להיות סגור בצורה חוקית מכל הכיוונים"[ הדגשה שלי-ש.ט.].
 
פ/ 890- 896 מעדותו הראשית:
"אני אמרתי לגלזר: תשמע, אני חושב שכדאי שנבדוק את המסמכים ..מה
זאת אומרת למה סברתי..כי אני רוצה להיות בטוח בכל מה שאני עושה. אם אני פועל כ"כ הרבה שנים כדי להשיג את החפות שלי, אני רוצה שכל צד יהיה מאושש ומחוזק וברור";
ש'- מה עורר בך את הספק שמא צריך לבדוק את זה?
ת'- יש שם מסמכים מדהימים בתוכנם, ממש מדהימים, אז אני רוצה להיות בטוח במאה אחוז.
.."ת'- ישבנו עשרות ואולי מאות פעמים ודיברנו על כל הנושא ודיסקסנו.
ש'- ואף פעם זה לא עלה?
ת'- עלה שהדברים הם חמורים, שזה נראה לו (לגלזר) באמת דמיוני כל העסק הזה, אבל אמרתי לו זה מה שיש וזה המצב [הדגשות שלי-ש.ט.].
נגדית, פ/ עמ' 1207:
"..ש'- מר אוחנה, שאלת את עצמך, ת'- יכול להיות ששאלתי. יכול להיות שהיו לי תהיות. אם שאלתי אותה, נתנה לי הסבר שהניח את דעתי עד כדי כך שאני לא זוכר"[ הדגשה שלי-ש.ט.].
 
נגדית, פ/ עמ' 1103:
"ש'- ..אני שואל אותך אם ניסוח כמו: (מירי מלול מ) עמודי התווך והיושר של המשטרה לא נשמע לך כמו הגזמה פראית?
ת'- אמרתי לך שהרבה דברים נראו הגזמה, אבל כל מה שקשור למשטרה באותה תקופה במיוחד, מתקבל על הדעת, אם הכניסו בן אדם חף מפשע לכלא" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
ומעדותו בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1018-1019:
ת'- ..ואני אומר לה; אני רוצה את התמליל ואני רוצה את הקלטת. זה לא בידי, זה משרד המשפטים. הם הבטיחו להביא לי את זה ביום חמישי. יום חמישי מה קרה, לא יצא לי ללכת. זה מתחיל לעצבן אותי ואני אומר לה אז תסעי במיוחד ותביאי את זה.
ש'- מה היא עובדת אצלך?
ת'- כן.
..ת'- היא פועלת לפי ההוראות שלי. ואז היא היתה מביאה. ואז הייתי כועס על עצמי, איך פקפקתי בכלל בדבר הזה.. פקפקתי בקיומו של מסמך או פגישה [הדגשות שלי-ש.ט.]".
 
פ/ עמ' 852 בחקירה ראשית:
"יש פער זמנים בין הזמן שאמרה לי שהיא עובדת במח"ש לבין המסמך שהראתה לי לגבי כך. ..ואני שואל מה עם המכתב כי אני רוצה להיות בטוח שמה שהיא אומרת זה מה שקורה. ..אני מצלצל לשם, משאיר לה הודעות". [הדגשה שלי-ש.ט.].
חקירה נגדית, פ/ עמ' 1220:
" ש'- נראה לך, שאפל טיפש כזה שמעלה את הדברים האלה על הכתב..
ת'- אם זה נראה לי או לא אמרתי לך, הרבה דברים נראים תמוהים. כל הסיפור שלי הוא תמוה ואני מקבל דבר כזה ונראה לי...."
 
 
פ/ עמ' 1024 בחקירה נגדית:
"ש'- ..ומה היה קורה לדעתך אם היית אומר לה את זייפת את המסמך הזה, או אני חושד שאת זייפת את המסמך הזה..
ת'- באותו רגע שהייתי חושד היה נתק, היו מתנתקים הקשרים באותו רגע" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ראשית פ/ עמ' 854:
"מקור נוסף של מסמכים שהשיגה רחל כשהופנתה או הגיעה לאיזה אסיר ברמלה שהבטיח לתת לה איזה מסמכים.. ושם היו מכתבי האהבה לשופט. שאלתי איך זה הגיע, הרי אלה מסמכים משנת 81, והיא אומרת שבשנת 81 האסיר פרץ לאוטו של השופט אור, לקח את זה והחביא את זה.."
 
נראה שחשדו של אוחנה באמיתות המסמכים ניזון גם מאזהרות מקורביו, וספקותיהם שלהם באמיתות המסמכים, כעולה מדבריו ומדבריהם;
הודעת אוחנה- 7א' עמ' 4 :
"ת'- ישנו אדם אחד שאמר לי את זה יותר מפעם אחת, שהוא יודע את האובססיה של רחל אלי, וזה אחי הצעיר דודיק. הוא אמר לי שאולי בגלל שרחל רוצה לרצות אותי ייתכן והיא ממציאה דברים" [הדגשה שלי-ש.ט].
 
מהודעת דודיק , ת/ 86 ,עמ' 6-7:
" ואין לי ספק שהאובססיה הזאת שלה להצלחה ולהשקעה רבה משמשת לה או תשמש לה דרך לקשור את יחיעם אליה בעתיד. אני אפילו חשבתי על הסרט "חיזור גורלי" בו אישה מתיישבת על העורק הראשי של הגבר..אני זוכר מקרה אחד שאמרתי ליחיעם שאולי כל הבדיקה מתארכת מדי כי היא רחל רוצה למשוך את הקשר איתו"[הדגשות שלי- ש.ט.].
 
 
 
הודעת גלזר, ת/ 50, עמ' 14:
"ת'.. לשאלתכם, האם אמרתי ליחיעם, שהמעשים המיוחסים לשופטים ולאנשי הפרקליטות, כעולה מהמסמכים, נראים לי תמוהים, או בלתי סבירים, אני משיב שאמרתי לו שהדברים נראים לי דמיוניים, ושאין לערבב אותם כלל לנושא שאני רוצה לטפל בו בדרכי, וזה לא כולל הטלת אשמות בפרקליטות, ברשות השופטת או בעורך הדין שטיפל במשפט אז. לשאלתכם מתי אמרתי זאת ליחיעם, אני משיב שבמספר הזדמנויות.."

מעדות עו"ד ליבנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1527- 1528:
"ת'- עוד פעם, לכל אורך הדרך ואולי זאת הסיבה שיחיעם אוחנה ביכר להשתמש בשירותים של עו"ד גלזר ולא שלי, אני ביקשתי באלף אלפי בקשות לבדוק היטב כל מסמך.
..ת'- "... תראה, זה גברת איטה קציר, זה השופט תיאודור אור, זה קציני משטרה, אתה לא יכול לבוא ולומר דברים של מה בכך, להטיל רפש באנשים כאלה, במיוחד כשאת כולם או את מרביתם הכרתי באופן אישי ומקרוב. לכן באתי ואמרתי לכל אורך הדרך: תבדקו כל דבר בזכוכית מגדלת [הדגשות שלי-ש.ט.]".
 
מחקירתו הנגדית של רחבעם זאבי ז"ל, פ/ עמ' 146-8 :
" ש'- אתה האמנת לדרור חוטר ישי. ת'- כן. שמחתי להאמין וביטאתי את זה גם בדברי ליחיעם, שאמר לי שאני נאיבי...ת'- הוא (יחיעם) אמר לי שהוא לא מקבל את האבחנה שלי המטהרת את דרור מהסיפור [הדגשה שלי-ש.ט.]".
 
ובהמשך מעדותו בחקירה נגדית של עו"ד פורי, פ/ עמ' 510-511:
"ת'- מעולם לא דיברתי איתו ולא סיכמתי איתו. יותר מזה, במהלך המשפט גם שאלתי את אוחנה, נכון שמעולם לא שוחחת איתי עד למשפט פה, אוחנה אמר שלמיטב זכרונו זה נכון".

מהודעת זהבה, ת/ 87 עמ' 4:
"..לא תחקרתי את יחיעם ולא שאלתי שאלות. רק פעם כשראיתי מסמכים שאומרים שאור אנס איזה קטינה..אז שאלתי את יחיעם מה זה והוא אמר שהשופט הבן זונה הזה אנס אותה ואני עצמי בתוך תוכי כשראיתי את המסמכים הייתי מופתעת אבל לא שאלתי ולא דיברתי על זה עם אף אחד" [ הדגשות שלי-ש.ט.].
 
ומחקירתה הראשית, פ/ עמ' 588:
"אני לא יודעת אם היה לי ספק, לא נכנסתי. אני לא מכירה את המערכת הזו..אז ישר כשעלה לי בראש מן מחשבה כזאתי אז ניגשתי ליחיעם שאלתי אותו והוא הסביר לי".
 
מכאן, נראה כי לפחות חשד ממשי שאינו חשש של מה בכך, התגבש בליבו של אוחנה בהזדמנויות לא מעטות לאורך שנות העבודה על התחקיר, בין אם עלה ממופרכות המסמכים עצמם, על סמך ידיעותיו של אוחנה, ובין עם נוכח פקפוקיהם של הסובבים אותו במניעיה של רחל להשיגם; בנסיבות הגעתם לידיה בתוכנם וצורתם.
 
135. האם נמנע אוחנה ביודעין מלברר חשדו? נראה, שאף-על פי שחשב הנאשם לשלוח המסמכים לבדיקה במכון כלשהו הותיר אוחנה את העניין בידי גלזר שלא עשה דבר בעניין;
מעדות עו"ד גלזר בחקירה נגדית, פ/ עמ' 153:
"ת'- המסמכים כשהגיעו אלי, לא היתה לי כל סיבה לפקפק באמינותם.
..ת'- בעניין הזה לא בדקתי את המסמכים. לא חשבתי שמה שהגיע לידי טעון בדיקה. מה שעבר דרכי בצורה כזו או אחרת, הועבר לרשויות המדינה. אילו חשבתי שהדברים מזוייפים, אז יש להניח שדעתי לא השתבשה עד כדי כך שאשלח אותם לפרקליטת המדינה או ליוהמ"ש" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
כמו, כן, על אף שאוחנה הטיל ספק בלא מעט מסמכים בכמה וכמה הזדמנויות, ובהקשרים שונים, כעולה מדבריו ובעקיפין מאזהרות חבריו, כמו: אם נציגי משרד המשפטים אכן תמללו את מסמך "קפה מרלין"; אם רחל באמת מונתה מטעם מח"ש; אם אפל העלה התבטאויותיו חסרות הרסן על הכתב; איך הגיעו לידי רחל התכתבויות השופט אור עם איקה וכיו"ב - נראה שלא זו בלבד שנמנע מלברר חשדו לגבי רוב רובם של המסמכים ה"נגועים" בעיניו, אלא שבחלק קטן מהמסמכים עליהם בחר להתעכב- הסתפק באימות שטחי של פרט איזוטרי ושולי, וזאת למרות שבלי כל מאמץ ובשיחת טלפון אחת - יכול היה להפריך הכזבים האבסורדיים המובהקים שמילאו את המסמכים. למשל: לגיורא לב (כפי שעשה ליפמן לאחר פתיחת החקירה) או לעו"ד קירש.
 
ראשית, פ/ עמ' 858:
".. ת'- רציתי לאמת, כי מצד אחד זה נשמע דמיוני, אבל התאים לי לגבי כל מה שחשבתי, ואחותי שעבדה שם ידעה לומר לי אם יש אדם כזה ואם נוהג לעשות עבודות כאלה, וכשקיבלתי תשובה חיובית זה מיד הוציא לי כל ספק, אם היה לי, לא היה לי"[ הדגשות שלי-ש.ט.].
 
... שהשופט כתב את זה שהוא מחפש רופא..השמות לא מוכרים לי, אבל לגבי פרופ' ברנדס יכולתי לברר כי אחותי עבדה שם. לגבי השמות האחרים לא ניסיתי לברר. זה הספיק לי.
ש'- מכתב נוסף: "תיאודור היקר...יוסי הרופא היה מאד נחמד איתי..
ש'- מדוע ביררת אם יש באמת רופא כזה?

פ/ עמ' 852, ראשית:
"ש'- היתה פעם שצילצלת לשם והיא היתה שם?
..ת'-- היא אמרה היום אני נוסעת למח"ש, יבואו אלה ואלה ואם תצטרך אותי אני אצל יורי, כי הפלאפון לא קולט כי זה במרתף. צלצלתי וביקשתי מיורי את רחל לב והוא מסר לי אותה. ..למשל אמרתי מה אתה עושה במשרד, אתם צריכים לחקור את ציון פרץ, והוא נתן לי להבין שהם הולכים או יילכו. דיברתי עם יורי אם היא משתפת פעולה, והוא אמר הכל בסדר".

ומעדות יורי מרגוליס בחקירה נגדית פ/ עמ' 69:
"ת'- אני זוכר שהיתה שיחת טלפון אחת מאוד קצרה, באחד הפעמים שרחל היתה אצלי במשרד.
ש'- היא היתה אצלך במשרד והנאשם התקשר למשרד ואמרת לו שרחל אצלך.
ת'- לא. היה לה פלאפון בו דיברה, ואח"כ נתנה לי להגיד לו מילה או שתיים.
ש'- אתה התרשמת בשיחה הזאת, אם התרשמת, שרחל לב מנסה ליצור אצל הנאשם את הרושם שהיא נמצאת במח"ש כחוקרת או כמי שנמצאת שם כאיזה פונקציה ולא כנחקרת?
ת'- לא. בתיק הזה היא באה למסור איזה חומר, לתדע אותו, שהגיע למסור איזה חומר שתועד מראש" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
ואוחנה בחקירה נגדית, פ/ עמ' 1131-1129:
"ת'-.. אני רק יכול להסביר לך שמה שבדקתי זה הלכתי וחיפשתי לאיזה משפחת לוי יש שיכון דייגים..אז הלכתי לאישה הזאת ושאלתי אותה: האם היתה לך פריצה ומה נגנב. כב' השופט- למה שאלת אותה? ת- למה שאלתי..? כדי לדעת האם מאצלה או יש משפחה אחרת, כדי להיות בטוח".

הודעה 7/ י"ב מיום 9.2.99 עמ' 5:
"ת'- עד היום אני לא בטוח במאה אחוז שהוא (אחיו משה)ידע בפירוש את עניין המכירה. ("מכירתו" של הנאשם ע"י עו"ש חוטר ישי-ש.ט.)כפי שאמרתי לך אני לא מדבר איתו, אבל אני יכול להגיד לך שסיפרתי את זה לאחי דודיק, וכשהוא העלה את הנושא בפניו, כלומר את עריכת הסרט. פעם אחת הוא ענה לו תשובה מבולבלת, ופעם שניה סיפר שבן דודי, אברהם אוחנה נכח בעריכה...בהזדמנות הראשונה כשדיברתי עם בן דודי, סיפרתי לו מה שמשה סיפר. הוא ענה לי שאינו יודע על מה אני מדבר בכלל..דבר שהגביר את החשד שלי שיש לו מה להסתיר בענין. אבל בכל זאת לא יכולתי לברר זאת אישית בגלל מערכת היחסים בינינו.." [הדגשות שלי-ש.ט.].
לדידי, הנאשם לא בדק ביודעין אמיתותם של חלק ניכר ומשמעותי מהפרטים, שבנכונותם פקפק.
נראה, כי הסתפקותו בווידוא זניח של מספר עובדות יבשות שעלו מן המסמכים כגון: האם קיים רופא בשם כזה וכזה וכו'- אינה פרופורציונית לכמות הפעמים הבלתי מבוטלת, בהן התעורר חשדו באמיתות המסמכים; לאופיים המהותי של הפרטים בהם הטיל ספק, מרכזיותם והישנותם בבליל המסמכים כולם. כך שאין בווידוא האמור כדי לחתור תחת התקיימות היסוד "שנמנע מלבררו" לעניין ס' 20 (ג) (1) לחוק העונשין.
 

חלקו הפיזי של הנאשם בעבירות הזיוף
136. כעת, משהכרעתי כי הנאשם לפחות עצם עיניו לעובדה שהמסמכים זוייפו ע"י רחל בכל
הדרכים הנקובות בהגדרת עבירת ה"זיוף" בסעיף 414 לחוק, גם יחד:
"זיוף" - אחת מאלה:
(1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
(2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות,
או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות
כדין;
(3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן
העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני;-
נותר לי למדוד חלקו של הנאשם בביצוע הזיוף; היינו: האם די במעשיו כדי שייחשב
ל"מבצע בצוותא" או שמא הללו מקימים לו אחריות בגין סיוע לזיוף , אם בכלל?
הקושי מתעורר נוכח התנהגותו הפסיבית של אוחנה שהלכה למעשה לא זייף אף מסמך,
מלבד הוראתו הישירה להשמיט קטע מהקלטות הערוכות, נשוא האישום הראשון.
קושי נוסף נעוץ בהיעדר ראיה על התכנון המשותף. בעניין זה, מקבל אני את טענת
התביעה לפיה, אוחנה לא ניסה לעמת את רחל עם חשדותיו באמיתות המסמכים, כי ידע
שעימות כאמור ישים קץ לפעילותה וגלגלי "בית החרושת" למסמכים יעצרו מלכת.
כך שהיוותרותו "מאחורי הקלעים", מאחורי מסך לפיו האמין באמיתות המסמכים-
שירתה אותו גם במישור שבינו לבין רחל למען זו תמשיך לספק בעבורו ה"מצרכים" ולא
רק בטענתו המאוחרת מול הרשויות לפיה לא היו לו יד או רגל במעשה הזיוף;
פ/ עמ' 1024 בחקירה נגדית:
"ש'- ..ומה היה קורה לדעתך אם היית אומר לה את זייפת את המסמך הזה, או אני חושד שאת זייפת את המסמך הזה..
ת'- באותו רגע שהייתי חושד היה נתק, היו מתנתקים הקשרים באותו רגע".
 
פ/ עמ' 873 אוחנה בראשית:
"..וגם כשהיינו יושבים במסעדה היא היתה חותמת רחל לב ואני הייתי אומר לה למה בכלל חותמת, והיא היתה אומרת סתם- תראה שזה יעבור....ש'- זה לא גרם לך להטיל בה ספק? ת'- ברור שזה פגע בי מאד, כי מעשית הצעתי לה כל הזמן כסף והיא לא רצתה ומצד שני את הולכת ועושה דבר כזה?! אבל הבנתי שזה מצוקה כלכלית ואני כבר הייתי בסוף הדרך, ואם הייתי אומר לה חצי מילה אז הייתי חייב לנתק את הקשרים, כי היא יודעת מה גישתי ליושר ולכן סתמתי"[ הדגשה שלי-ש.ט.].
 
בצד שורת מחדליו הנזכרים לעיל והתחמקותו ממעורבות יתר בהשגת המסמכים
ובהגשתם לרשויות- עדיין ניתן להבחין בשרשרת מעשים אקטיביים באמצעותם ליווה
אוחנה את הליך זיוף המסמכים ע"י רחל;
ראשית, כעולה מדבריו, קרא אוחנה כל מסמך ומסמך ששלחה לו רחל ותייק אותו בקלסר, ערוך לפי נושאים, יחד עם מזכירתו, זהבה.
 
פ/ עמ' 877, ראשית :
"ש'- כל המסמכים שנמצאו ברשותך קראת?
ת'- כן. הכל קראתי. אולי היו פרוטוקולים ארוכים שלא קראתי את כולם. קראתי חקירות מח"ש, פתקים, הכל".
 
מעדות זהבה בראשית, פ/ עמ' 590:
"ת'-..היינו יושבים אני ויחיעם. היה נושאים לכל הקלסרים, היה אומר לי כל מזכר למה שייך, הייתי מצלמת ומכניסה לתוך הקלסר.
ש'- מצלמת לאיזה צורך.
ת'- כי ברגע שזה עובר בפקס בפקס זה לא נשמר. והייתי חייבת לצלם אותו שיישאר לאורך זמן.
ש'- בסדר. והיכן הוחזקו המסמכים.
ת'- במסעדה, בטיבריוס. יש לנו צריח למעלה" [הדגשות שלי- ש.ט.].
 
שנית, אין חולק כי אוחנה הזין את רחל באינפורמציה רבה שבאה לידי ביטוי מאוחר
יותר במסמכים;
 
חקירתו הראשית, פ/ עמ' 855:
"ש'- סיפרת לרחל מה שהיה לך בראש מ- 1980?
ת'- היו לנו שיחות ארוכות מאד ואני מניח שסיפרתי.
ת'- מכיון שהיא הכירה אותי טוב וידעה שהדבר הכי חשוב לי זה האמת והאמינות, היא לא היתה מעזה, ואתה יודע שעד היום אני חושב שרוב המסמכים הם אמיתיים".
ובחקירה נגדית, פ/ עמ' 946:
" אתה אומר בהודעתך 7/ ט' שאתה העברת לה חומר שהיה אצלך " פרוטוקולים, פסקי דין, אולי אפילו מספר קלטות אודיו"..ת' כן".
 
שלישית, דרש אוחנה לקבל לידיו חלק מהמסמכים שנודע לו על קיומם מפי רחל;
בחקירתו הנגדית, פ/ עמ' 1039:
"ת'- ראיתי את זה דבר חמור מאוד מאוד ולכן ביקשתי שילכו לעו"ד ויחתמו בפניו, זה מה שהיה. אני ביקשתי.ש'- ממי ביקשתי? ת'- מרחל.
ש'- אז אתה נותן פקודות לגיורא לב דרך רחל? ת'- כן".

בחקירה ראשית, פ/ עמ' 858-9 :
"... אח"כ כשהפגישה הסתיימה אמרתי איפה הקלטת, והיא אמרה שממשרד המשפטים מתמללים אותה ויתנו לה אותה, ועוד פעם אני מבקש והיא אומרת שמשרד המשפטים עוד איתה ואז אני מתחיל לכעוס ואז מגיע אלי פקס עם תמלול מילה במילה..כמובן שאני כבר לא צריך לשמוע את הקלטת אם אני מקבל ממשרד המשפטים תמלול".
 
פ/ עמ' 852 בחקירה ראשית:
"..היא גם מראה לי אישור שהיא חוקרת מטעם מח"ש מטעם ניקוי העמקים ושזה נותן לה רשות להיכנס ולהסתובב שם. על המסמך חתום ורדה שחם (ת/ 36א) אני לא זוכר מתי קיבלתי את המסמך. יש פער זמנים בין הזמן שאמרה לי שהיא עובדת במח"ש לבין המסמך שהראתה לי לגבי כך. ..ואני שואל מה עם המכתב כי אני רוצה להיות בטוח שמה שהיא אומרת זה מה שקורה".

רביעית, אין חולק, כי אוחנה סיפק לרחל כלי עבודה דוגמת מכונת צילום; מכשיר פקס
ומחשב, וכן תגמל אותה מדי פעם כלכלית (קניית המכונית; ביקש הלוואות בשבילה
מחבריו) ומוראלית;
פ/ עמ' 873 אוחנה בחקירה ראשית:
" במשך כל התקופה היא לא עבדה. ניסיתי לתת לה כסף כמה פעמים, בכוח נתתי לה כסף. פעם נתתי לה 5 או 6 שיקים של 3000 ₪ ואח"כ כל פעם סכומים קטנים. תמיד אמרתי לה שאני רוצה לשלם לה על העבודה, והיא היתה אומרת-אבא שלי תומך בי ונותן לי ויודע שאני עושה עבודת קודש".
 
פ/ עמ' 991 בחקירה נגדית:
"ש'- אבל בעניין המכונית, אני מבין שהיא טיפלה בעניינך במנהל מקרקעי ישראל ואתה החלטת לתגמל אותה במכונית?
ת'- כן.
ש'- הרעיון היה שלך, של ליפמן ושל ינטל?
ת'- נכון".
מהודעת גלזר- ת/ 50, עמ' 5;
" לבקשת יחיעם, משום שהוא היה במצוקה כלכלית, אני הלוויתי לו כסף, בשביל לתת לרחלי, שהציגה את עצמה שאין לה מקורות פרנסה.. אני מדבר על סכום של 10,000 ש"ח ועל סכום נוסף שנוצל על ידה לחופשה בלונדון, משהו בסדר גודל של 3000-4000 ש"ח..ניתנו בצ'ק מחשבוני האישי, אני חושב שהצ'ק נמסר לרחלי".
 
חמישית, לאחר שמסר גרסה סותרת בחקירתו- הודה אוחנה, כי הורה לרחל להשמיט קטע מהקלטת ת/ 13;
 
בהודעה 7ג' מיום 21.1.99 בעמ' 3 שורה:
"ת'- מעולם לא אמרתי לרחל להשמיט קטעים כלשהם או לשנות דבר שהוא בקלטות או בכל דבר אחר.
..ת'- אני חוזר ואומר שייתכן שהיו קטע או שניים שהיו לא רלבנטיים לענייני לדעתי, ואת הקטע או שני הקטעים הללו, יכול להיות שאמרתי לרחל להוציא מהקלטות שהוגשו למח"ש..
..ת'- בכל מקרה אני חף מפשע. אני לא טיפלתי בקלטות, לא אני הסרטתי, לא אני הקלטתי, לא אני העתקתי, ולא אני העברתי. לדבריך על כי למרות דברים אלה, בכל זאת אני הוריתי על הוצאת הקטעים אני מגיב כי אם היו קטעים שלא רלבנטים ונשאלתי עליהם ע"י רחל, יתכן".
 
 
פ/ עמ' 868 :
"דיברתי עם גלזר ועם אהרון שיש להשמיט את הקטע שדדו מוזכר...אותי עניין לא לפגוע בכבודו של המת.
 
 
פ/ 902:
"ת'- זה קטע שהפריע לי מאד וזה היה לא רלבנטי לחקירה שלי ולהגיע למשפט חוזר וחשבתי שזה פגיעה בשם נפטר, חבר. אבל כשהעברתי את החומר..העברתי בשלימות אם רציתי לערוך משהו הייתי משמיד ממה שקטעתי. ..
 
שאלת השותפות
136. האם יש במעשיו של אוחנה כדי לגבש חלקו כ"צד לעבירה" ואם כן, מה היקף אחריותו?
האם הנאשם הינו מבצע עיקרי לפי ס' 29 (ב) לחוק:
"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".
או שמא רק סייע לפי סעיף 31 לחוק?
"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".
 
אקדים ואומר כי טענת התביעה לפיה ייתכן ומדובר ב"ביצוע באמצעות אחר" לפי סעיף
29 (ג) לחוק- דינה להידחות באשר רחל לא היתה נתונה במצב העונה לאחת מהחלופות
המנויות בו [(1) קטינות או אי שפיות הדעת; (2) העדר שליטה; (3) ללא מחשבה פלילית;
(4) טעות במצב דברים; (5) כורח או צידוק].
 
השאלה הנשאלת לעניין מיקום קו הגבול בין מסייע לבין מבצע בצוותא הינה , האם נטל הנאשם חלק בביצוע העיקרי או שמא ביצע מעשי עזר הנפרדים מביצוע העבירה ע"י העבריין העיקרי (ראה, מ. גור אריה, " צדדים לעבירה- תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה", מגמות בפלילים, עמ' 87 ). כדי להפעיל את מבחן ההשתתפות (ראה, א. אנקר, "על ההבחנה בין המבצע בצוותא למסייע", מחקרי משפט י"ז, תשס"ב 2002, עמ' 339), יש לשים לב אל שני ממדים הכרוכים זה בזה; האחד- עניינו במילוי תוכן פרשני למושג ה"ביצוע" במקרה ספציפי, במסגרתו ניטה לפרש ביד רחבה יחסית את גבולות "מעשה הביצוע". המימד השני הינו ראייתי- נסיבתי ושם דגש בעיקר על היסוד הנפשי; ראה פסק דינו של הש' מצא בדנ"פ 1294/96 משולם נ' מ"י, פ"ד נ"ב (5), 1 בעמ' 10:
"אמות המידה שגובשו מותירות מידה של גמישות חיונית בייחוס משקל לשני ממדים עיקריים הקשורים במושג הביצוע: הגדרת מהות המעשה הנדרש מחד, ובחינת מידת קירבתו של המשתתף למעגל המבצעים, ויכולתו להשפיע על הביצוע, מאידך. הממד הראשון, המבוסס על מתן פרשנות למושג "ביצוע", הוא משפטי-מהותי, והתקיימותו, בכל מקרה נתון, הינה תנאי הכרחי לסיווגו של משתתף כמבצע בצוותא. הממד השני הוא ראייתי-נסיבתי, הדרוש (בעיקר, אם לא רק) לאיפיון היסוד הנפשי.הפסיקה הבחינה היטב בין שני הממדים האלה. למושג "מעשה-ביצוע", כמובנו בסעיף 29(ב), ניתנה בפסיקה משמעות רחבה. הגדרה זו מאפשרת לכלול במעגל המבצעים בצוותא משתתף, שיחסו הנפשי לעבירה (שאינו שנוי במחלוקת או הנלמד ממקור עצמאי) היה כשל מבצע, גם אם חלקו בעשייה היה קטן יחסית. להגדרת רכיביו של הממד השני, נזקקה הפסיקה למבחן משולב שבכוחו לאפיין, על-פי מידת קירבתו של המשתתף למעגל המבצעים, ומידת יכולתו להשפיע על גורל הביצוע, את היסוד הנפשי שהתקיים בו. ניתן לומר, כי בגיבוש אמות המידה להבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע, חתרה הפסיקה להגשמת התכלית הרעיונית שביסוד ההבחנה "[ הדגשה שלי- ש.ט.].
 
ועל האבחנה בין מידת האשמה של המסייע מול זו של המבצע בצוותא, ראה מדברי
השופט גולדברג בע"פ 8710/96 הלדשטיין נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 97(4) 195,
פיסקה 84:
"תיקון 39 לחוק מבטא את ההכרה שהאשמה המוסרית, והמסוכנות הסובייקטיבית והאובייקטיבית שבסיוע, פחותות מאלה שבביצוע בצוותא.
פער זה הוא שעומד ביסוד האבחנה בתוצאות העונשיות בין מבצע בצוותא למסייע, והוא שגם צריך להנחות אותנו בקביעת המבחנים המשמשים לאבחנה בין מבצע עיקרי למסייע" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
לעניין הרובד השני המוזכר לעיל, קבעתי זה מכבר, כי אוחנה לפחות עצם עיניו למעשי
הזיוף של רחל ועצימת עיניים כאמור שקולה ל"ידיעה" הנדרשת ממבצע הזיוף בעבירה
נשוא סעיף 418 לחוק.
על-מנת לקבוע באם מעשיו של הנאשם שמניתי לעיל עולים כדי "מעשה של ביצוע",
בעבירת הזיוף - אסתייע בכמה מבחנים;
כאבן דרך ראשונית אקיש מן האבחנה שנהוג לעשות בין "ניסיון" לבין "מעשי הכנה"
ואשאל האם התנהגותו של אוחנה גלשה במובהק לשלב הביצוע של העבירה במובן זה
שאילו היתה עומדת ברשות עצמה, היתה מספיקה כדי לחייבו באחריות בגין נסיון לבצע
את מעשי הזיוף ואז יש לראותו כמבצע בצוותא או שמא לא חרגו מעשיו מפעולות עזר-
כאלה שאילו היו עומדות בפני עצמן היו משתייכות לשלב של הכנה לקראת הביצוע ואז
יש לראותו כמסייע בלבד (מ. גור אריה, שם בעמ' 89-90 ).
ראה גם האבחנה שערך הש' קדמי בין המעגל הפנימי של מעשי העבירה למעגל חיצוני להם בע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל , דינים עליון, מ"ג 883 בעמ' 891 :
"'מבצע בצוותא' הוא - על פי ההגדרה שבסעיף 29(ב) לחוק - מי שנוטל חלק ב'ביצוע' העבירה, על ידי עשיית 'מעשה' המצוי, על פי טיבו, במעגל ה'פנימי' של ביצוע העבירה; כשלמושג 'ביצוע' לעניין זה, יש משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה. לעומתו, 'המסייע' - הינו זה ה'תורם' בהתנהגותו לביצועה של העבירה, אך תרומתו אינה מהווה 'מעשה-של-ביצוע' כאמור, והיא נותרת 'חיצונית' למעגל 'ביצוע' העבירה".
 
 
 
 
ראה עוד מפסק דינו של השופט מצא בפרשת משולם, בעמ' 18 לפסק הדין;
"..לקיום הרכיב ההתנהגותי הנדרש להשלמת חלקו של כל אחד מן המבצעים בצוותא (שאין בסיס אחר לחייבו באחריות) די בעשייה פיסית שבמבצע יחיד עשויה להעמיד בסיס להרשעה בניסיון לעבור את העבירה המושלמת. וכשם
שהרשעה בניסיון אינה מותנית בכך שהמעשה שנעשה עולה כדי עבירה מושלמת אחרת, אף אחריותו שלמבצע בצוותא בגין חלקו בביצועה של העבירה המשותפת אינה צריכה להיות מותנית בכך" [הדגשה שלי- ש.ט.].
 
הנשיא ברק טבע אמות מידה נוספות ליישום האבחנה בין המעגל הפנימי לחיצוני של לב העבירה בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 בעמ' 246, כך שאחדות המקום והזמן אינה חיונית ובגדר מעשה של ביצוע תוכר גם חלוקת עבודה בין המשתתפים, כל עוד החלק שביצע כל אחד מהם הינו מהותי להגשמת התכנית המשותפת;
"תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'... אכן, לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ראה גם גישתו של הש' מצא בפרשת משולם בעמ' 16 לעניין משקלה של נוכחות הנאשם בזירה כאינדיקציה נסיבתית בלבד לשותפות ולא כדרישה הכרחית;
אכן, בעידן המודרני אין צידוק ענייני לדרישת הנוכחות. הפיתוח הטכנולוגי מאפשר לעבריין להשתתף בביצוע עבירה, ואף לשלוט בנעשה בזירת ביצועה הלכה למעשה, מבלי להתקרב למקום הביצוע בעצמו: באמצעות הטלפון, המחשב, הפקסימיליה ואפילו האינטרנט. ואם הוא מצויד באמצעי הנדרש, יכול הוא ליזום ולהנחות את ביצוען של עבירות אפילו מבין כותלי הכלא בו הוא נתון במעצר או במאסר. לא כל שכן שבהיותו חופשי, בידו לבצע מעשים הרחק מהזירה, כדי לאפשר לחבריו, הפועלים איתו בעצה אחת ובתיאום מראש, לעשות מעשים
בזירה עצמה. נמצא שהנוכחות בזירת העבירה אינה אלא בגדר נסיבה עובדתית שלעתים נודעת לה משמעות ראייתית ולעתים היא אף חסרת משמעות כזאת; אך בשום מקרה אין לייחס לה משמעות לעניין סיווגו הנורמאטיווי של צד לעבירה כמבצע בצוותא" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
יותר מזאת, מאחר ומקרי השותפות מורכבים יותר ממקרים של ביצוע יחיד ותלויים במארג נסיבתי מיוחד הניזון מסוג העבירה ואופן ביצועה הייחודי במקרה- נראה, שיש להיעזר באבני בוחן נוספות ולא ניתן להסתפק באבחנה בין שני המעגלים לעיל. ראה מאמרה של מ. גור-אריה, שם בעמ' 90:
".. עם זאת, מאחר שהמקרים של שותפות מורכבים יותר מהמקרים של ביצוע יחיד ואף כוללים פעילות שמבצע יחיד אינו נוהג לעשות- כגון נוכחות בעת הביצוע, אבטחת הביצוע- לא ניתן להסתפק במבחנים שגובשו בהקשר להבחנה בין ניסיון לבין הכנה, לצורך ההבחנה בין ביצוע בצוותא לבין סיוע. ההבחנה האחרונה מחייבת הסתייעות במעשי עזר נוספים כדי לקבוע, אם התנהגותו של שותף מסויים משתייכת לשלב ביצוע העבירה- ובתור שכזאת הופכת אותו למבצע בצוותא.." [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
הנשיא בפרשת מרדכי לעיל, בעמ' 7 לפסק הדין, הסתייע במבחן השליטה הפונקציונלית לפיו יש לבדוק האם הנאשם חובש את כובעו של "אדון העבירה";
"למבצע בצוותא שליטה פונקציונלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה. הוא אדונה ..הוא חלק מתבניתה המשותפת..הוא משתתף "בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה" [הדגשה שלי-ש.ט.]"
 
 
 
 
ראה גם מאמרו של מ. קרמניצר, "המבצע בדיני עונשין- קווים לדמותו", פלילים א', תש"נ בעמ' 74 :
"מתפישת הביצוע המשותף כשליטה פונקציונלית נובעות שתי מסקנות בדבר מהות הביצוע המשותף: ראשית, נדרשת החלטה משותפת, כיסוד מיסודות הביצוע המשותף. על-מנת שהמבצעים יהיו תלויים זה בזה, עליהם להגיע לאחדות דעים ביחס לביצוע..שנית, לא ייתכן ביצוע ביחד בשלב ההכנה, שכן הביצוע עצמו אינו בידיו של מי שפועל רק בשלב ההכנה. ההכנה עשויה להיות חיונית לביצוע, אבל עד סיומה של ההכנה, אין בטחון שאחריה יבוא הביצוע...גם כאשר מדובר בפעולות הכנה שהן חיוניות לביצוע, הן מסתיימות ב"העברת המפתח" תרתי משמע- בלשון פרוזאית ובלשון ציורית- לידי המבצע, ומרגע זה ואילך, השליטה היא כולה בידיו" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
יש גורסים, כי מבחן השליטה ראוי להילקח בחשבון בין יתר השיקולים בדרך לתחימת קו הגבול בין המסייע למבצע העיקרי, אך איננו בבחינת המבחן המכריע או היחיד;
הש' גולדברג בע"פ 8710/96 הלדשטיין נ' מ"י, פ"ד נ"א (5), 481 בעמ' 40 לפסק הדין, הציע מבחן משולב:
.". הבחנה זו (מבחן השליטה הפונקציונלית) אכן יכולה להיות מבחן עזר בשקילת מידת התרומה הפיסית והיסוד הנפשי של המעורב בדבר העבירה. שהרי תרומה ניכרת לביצוע העבירה במישור העובדתי מצביעה על שליטה על מהלך ביצוע העבירה, וכן גם מצביעה תפישת עושה העבירה את עצמו כ"אדון העבירה" במישור הנפשי.עמדנו על מרכיבי ההבחנה בין המבצע בצוותא לבין המסייע. מבחן העזר הראשון מצוי במישור העובדתי, ביטויו באיכות התרומה הפיסית של עושה העבירה. המבחן השני מצוי במישור הנפשי, הוא המבחן העומד על היחס
החפצי בביצועה של העבירה. סיווג מעמדו של הנאשם כמבצע בצוותא או כמסייע, מתקבל כתוצאה מסינתיזה של שני המבחנים הנ"ל, שהלא נאמר כבר כי "בין היסוד הנפשי (קרי: הנכונות לתרום לפגיעה משותפת בערך חברתי מסוים) לבין היסוד העובדתי הקבוע בעבירה קיימת זיקת גומלין"..מדובר, איפוא, במבחן משולב" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ראה גם גישתו של הש' מצא בפרשת משולם לעיל בעמ' 13 לפסק הדין:
"אף אני סבור, כי אין לאמץ את מבחן השליטה כמבחן יחיד, או מרכזי, ועם זאת אין לוותר עליו. תועלתו של מבחן השליטה היא בשילובו, כמבחן-עזר, לצד המבחנים ... לעניין ההסתמכות על תוצאות הפעלתו יש טעם רב להבחין בין מצב שבו מוכחת שליטה לבין מצב שבו דבר קיומה של שליטה אינו ברור. ניתן לומר, כי שליטה בביצוע מהווה ראיה נחרצת לסיווגו של בעל השליטה כמבצע בצוותא, בעוד שהעדר שליטה אינו שולל סיווג זה. לשון אחר: היותו של המשתתף בעל שליטה אינו תנאי-בלעדיו-אין לסיווגו כמבצע בצוותא. גם מי שאינו בעל שליטה, ואף תרומתו הפיסית לביצוע העבירה אינה קריטית להשלמת הביצוע, עשוי להיחשב כמבצע בצוותא" [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
לסיכום, נראה שמבחנים שהוצעו בפסיקה משרטטים מרחב מחיה גמיש לבחינת הסינתזה בין חלקו הפיזי של הנאשם במעשה העבירה, גם אם מתמצה בניסיון לעוברה, לבין יחסו הנפשי לעבירה ומידת עניינו בהתממשותה.
עוד עולה, כי אם מבחני השליטה והנוכחות משמשים קריטריון ראייתי בלבד ואינם בבחינת תנאים שאין בלתם לקיומה של שותפות לשמה במקרה- הרי שנראה כי ישנה אחידות דעים בדבר הכרחיות הימצאותו של יסוד התכנון משותף;
מפרשת משולם, פסק דינו של השופט קדמי בעמ' 37 לפסק הדין;
""ההשתתפות" בביצועה של התכנית העבריינית, היא העומדת בבסיס אחריותו של "מבצע בצוותא".. מעשה-של-השתתפות" אינו חייב לבטא פעילות המשולבת בביצוע ה"מעשה" הנמנה על רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה; ומשמעותו רחבה ומקיפה כל "מעשה" המבטא "השתתפות" בביצועה של העבירה. סעיף 29 לחוק העונשין, המגדיר "מעשה-של-השתתפות" אינו דורש ש"המעשה" יעשה תוך כדי ביצוע היסוד העובדתי של העבירה, ודי שיהא בו לבטא "השתתפות" בביצוע. "השתתפות" כאמור, יכול ותתחיל בהעלאת הרעיון בפני המיועדים לבצע את העבירה; ומכל מקום, לשיטתי, אין ספק, שתכנון הביצוע, מתן ההנחיות והתווית קוי פעולה, לרבות חלוקת תפקידים בין המשתתפים, מהווה "מעשה" המבטא "השתתפות" כאמור.. במצב דברים זה, כאשר אחריותו של "מבצע בצוותא" נעוצה בתכנון ביצוע העבירה - במובן הרחב של המושג "תכנון" כמפורט לעיל - אין כל חשיבות למיקומו בשעת הביצוע בפועל." [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
ראה גם פסק דינו של הנשיא בע"פ 2796/95 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ"א (3), 388 בעמ' 395 :
"אכן, החוק רואה במבצעים בצוותא גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. פעולתה של כל זרוע משוייכת לגוף כולו, ולכל אחד ממשתתפיו. על כן, אם שניים נכנסים לחדר במטרה משותפת לגנוב, ורק אחד נוטל את החפץ הגנוב, כל אחד מהם הוא מבצע בצוותא של עבירת הגניבה. זאת ועוד: ביצוע בצוותא מחייב תכנון משותף..הוא מבוסס על חלוקת עבודה בין המבצעים. ביצוע בצוותא אינו מבוסס בהכרח על אחידות המקום והזמן. על כן, שניים המתכננים שוד בנק, הם
מבצעים בצוותא גם אם האחד נכנס לבנק ונוטל באיומים את הכסף, ואילו האחר מבצע חסימה במרחק ניכר מהמקום. [הדגשות שלי-ש.ט.]"
 
מן הכלל אל הפרט
138. בענייננו, נעדר על פי חומר הראיות הקיים, יסוד התכנון המשותף. אוחנה ידע כי באם יחשוף חשדו בדבר מעשי הזיוף של רחל בפניה- בכך ישים קץ לפעילותה בעניינו. לכן, נשאלת השאלה האם בכל זאת די בעצימת עיניו ובמעשיו הפיזיים שתרמו להכשרת הקרקע לזיוף- כדי לגבש אחריותו של אוחנה למעשי הזיוף מכוח שותפות;
לדידי, באישום הראשון, בו , בין היתר, הורה אוחנה לרחל מיוזמתו, באופן בלתי אמצעי להשמיט לפחות קטע אחד מאחת הקלטות- קמה אחריותו כמבצע בצוותא למעשה ההשמטה שכמוה כזיוף, וזאת גם אם לא ביצע ההשמטה בפועל. קביעתי יונקת מהעובדה שבנושא הקלטות הערוכות, מעבר לכך שההסבר שנתן הנאשם לעצם עריכתן לעניין הגנה על שמו הטוב של חברו עליו השלום – אינו רציני ואיננו ראוי לאימות- הרי שבעניין הקלטות, להבדיל מהמסמכים- היה תכנון משותף. אוחנה שוחח עם רחל טלפונית נתן לה אישורו להשמיט קטע אחד לדבריו (בין אם כפועל יוצא מדיווחה הכוזב של רחל, לטענתו, בדבר מתן הסכמתו של ליפמן להשמטה ובין אם לאו), והורה לה להגישם לאחר מכן למח"ש מטעמו, מבלי שיידע החוקרים אודות ההשמטה.
אוסיף, כי די לי בהודאת אוחנה בדבר ידיעתו על השמטת קטע אחד, אם כי מהתבוננות השוואתית בעדותו של סבג שמוקלטת בקלטת שהוגשה למח"ש- ת/13ב' ובקלטת שנתפסה במשרדו של עו"ד ברץ- ת/92, עולה, כי בפועל הושמטו ארבעת הקטעים המפורטים בדו"ח נשוא ת/93 במהלך הסרט נשוא ת/13ב' וכי סוף הסרט ב-ת/13ב' נקטע הרבה לפני שנקטעת הקלטת המקורית.
להלן חלקים מארבעת הקטעים שהושמטו:
קטע ראשון-"..יחיעם השתמש בסמים ב"קוק" ובחשיש..היה קשר רומנטי בין אשתו
של סבג ליחיעם לפני חתונתה של סבג עם רעייתו"
קטע שני- "יוסף מויאל, כנראה שוטר, סייע למשפחת אוחנה להעלים ראיות במשטרה.
פעם נתפס קוקאין 300 גרם החומר הוחלף לפודרה. פעם נוספת נתפש ע"י המשטרה
אקדחו של יחיעם שניתן לאדם שירה במישהו ודאגו להחליף את האקדח לאקדח
פלסטיק".
קטע שלישי- "משפחת אוחנה קיבלה חומר מוטעה.הם הטעו את העו"ד שלהם חוטר
ישי. אם היו הולכים על קו הגנה אחד שמבוסס על אמת אולי היה מזוכה.."
קטע רביעי- "התברר שלמשפחת אוחנה ע"פ פליטת פה מסייעת עובדת ביהמ"ש
שהיתה מדליפה להם את הלכי הרוח בפסקי הדין.."
כמו-כן, מעיון בקלטת ת/ 13א' שהוגשה למח"ש ובקלטת שסומנה ברץ- 5, עולה כי הלכה למעשה הושמטו שני קטעים במהלך עדות סבג המוקלטת ב- ת/ 13א' כמפורט בדו"ח נשוא ת/ 94ב' וכי גם במקרה זה נקטעת הקלטת שהוגשה למח"ש הרבה לפני שמסתיימת הקלטת המקורית.

להלן חלקים משני הקטעים שהושמטו:
קטע ראשון- סבג מספר שאוחנה התעסק בפלילים. שלא היה נקי. היה מייבא סמים. סגרו לו תיק על 300 גר' קוק בגלל שיוסי מויאל החליף את הסם לפודרה בתחנה.
קטע שני- סבג מספר שישראל טוביה היה מעשן הרבה סמים ושהיה מתחלק איתו בכסף שנשאר מהקניות המבויימות.

לעניין האישומים השני והשלישי העוסקים בהגשת מסמכי הערר למח"ש וליועץ המשפטי, בהיעדר תכנית משותפת- הרי שלא קמה לגישתי, אחריותו של הנאשם לזיוף המסמכים כמבצע בצוותא;
 
 
סיוע לזיוף
139. האם די במעשיו של אוחנה שמניתי לעיל, כדי לגבש אחריותו בגין זיוף המסמכים, כמסייע?
המסייע הינו שותף זוטר. היינו, כזה שמעשיו העובדתיים מצויים מחוץ למעגל הפנימי של לב ביצוע העבירה אך יש בהם כדי להקל, להבטיח או לאפשר את הביצוע. היינו: הם טומנים בחובם "סגולה" לסייע, לתרום לביצוע השלם של מעשה העבירה;
ראה מפסק דינו של הנשיא בע"פ 320/99 פלונית נ' מ"י, פ"ד נ"ה (3), 22 בעמ' 26:
".. ההתנהגות המסייעת - בין אם היא מעשה ובין אם היא מחדל - מתאפיינת בכך שיש בה לאפשר, להקל או לאבטח את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה
העיקרית. מעצם מהותה של עבירת הסיוע כתורמת באופן עקיף ומשני להגשמתה של העבירה העיקרית, מתבקשת המסקנה כי מעשה הסיוע צריך להיות "מסוגל" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית.. עם זאת, לא נדרש כי ההתנהגות המסייעת תהיה אפקטיבית או כי הסיוע יהיה תנאי בלעדיו לא היתה מתגבשת העבירה..אכן, סעיף 31 מדגיש כי ההתנהגות המסייעת צריכה "לתרום... ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה. ה"נסיבה" בעבירת הסיוע היא הפליליות של ההתנהגות לה מהווה הסיוע גורם משני ועקיף. סיוע זה, מבחינת גורם הזמן, יכול שיהיה לפני עשיית העבירה העיקרית או בשעת עשייתה. הסיוע צריך שיופנה כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי .. כמו כן, לעניין אחריותו של המסייע, לא נדרש שהעבירה העיקרית הושלמה. די בכך שהעבריין העיקרי ניגש לביצועה" [הדגשות שלי-ש.ט.].
בענייננו, אין ספק כי הנאשם יצר תנאים לביצוע מעשי הזיוף של רחל: אם תנאים טכניים בהספקת מכשירי עבודה דוגמת פקס, מכונת צילום ומחשב; אם מוראליים, בכך שתיגמל את רחל כלכלית, בעצמו או תוך שנעזר במקורביו; ואם תנאים מהותיים יותר, במתן אינפורמציה שאוחסנה רובה ככולה מאוחר יותר במסמכים; אם בבקשותיו והפצרותיו לקבל ב"מיידי" מסמכים ספציפיים, עליהם דיווחה לו רחל; ואם בעיון השוטף בהם, בתיוקם במשרדו ובהבעת שביעות רצונו מהממצאים העולים מהם;
לעניין הרף התוחם את היסוד הנפשי הנדרש בסיוע- נראה שפרשת פלונית לעיל סתמה הגולל על המחלוקת שפרצה בין השופטים בעניין זה בפרשת פוליאקוב, ע"פ 6327/97 פוליאקוב נ' מ"י, פ"ד נ"ג (1), 289 . ראה לעניין זה מאמרם של מ. קרמניצר וליאת לבנון, "בית המשפט כמסייע לדבר חקיקה, על הסיוע לדבר עבירה ועל הפרשנות בפלילים, מחקרי משפט י"ז, תשס"ב 2002, בעמ' 403.
הנשיא קבע, כי למען יתגבש היחס הנפשי של המסייע לעבירה, נדרשת התקיימותם של שניים: ראשית, מודעות הנאשם לטיב ההתנהגות המסייעת, כלומר לסגולתה לסייע , יחד עם מודעותו לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע העבירה. שנית, הימצאותה של מטרה לסייע בלב הנאשם, גם אם העבירה העיקרית דורשת יסוד נפשי של פזיזות או כוונה; שם מעמ' 27:
".. מכאן, שהמחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הסיוע - שאינה עבירה תוצאתית - הינה כפולה: ראשית, מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, כלומר מודעות לכך שההתנהגות תורמת ליצירת התנאים לשם עשיית עבירה עיקרית בעלת ייעוד מוחשי; שנית, מודעות לקיום הנסיבות הרלבנטיות בעת ההתנהגות המסייעת, כלומר, מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע עבירה, הגם שלא נדרשת מודעות לכל פרט מפרטי העבירה.. מבין שתי השקפות אלה נראית לי העמדה הדורשת, בנוסף למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולנסיבות הרלבנטיות, גם מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי. אכן, המצב הנפשי המיוחד הנדרש בדין הסיוע הוא, שהמסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי... לעתים המסייע מודע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות, אך לא מעמיד לנגד עיניו את מטרת הסיוע, למרות שמטרה זו מתבקשת, ברמת הסתברות של וודאות קרובה, ממודעותו של המסייע לטיב
התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות. במצב דברים זה יש מקום להחיל את הלכת הצפיות אשר פותחה בפסיקה.. אין לדרוש זהות בין המחשבה הפלילית בעבירה העיקרית ובעבירת הסיוע. די בכך שהמסייע שם לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבריין העיקרי. הטעמים המונחים ביסוד רצונו של אדם לסייע - אם הוא רצה בכך שהעבריין העיקרי יגשים את זממו אם לאו - נוגעים למניעיו של המסייע ולא למצב הנפשי הנדרש ממנו" [הדגשות שלי-ש.ט.].
 
במקרה שבפניי, נתמלאו בעיני שני היסודות לעיל; נראה שאוחנה עצם עיניו לנסיבות
הזיוף, ידע על רקע אהבתה של רחל, כי משצייד אותה בכלים, באינפורמציה ובתחושה
שהוא מלא גאווה וסיפוק מפירות מאמציה- שהללו יתרמו להמשכם של שרשרת מעשי
הזיוף על ידה והציב לנגד עיניו המטרה להבטיח הזיוף של מסמכים רבים נוספים, שלפי
אמונתו- ייתכן והיו מביאים לפחות למחיקת הרשעותיו בעסקה חשאית עם מח"ש.
 
 
עבירות השימוש במסמך מזוייף
140. היסוד הנפשי הנדרש בעבירת השימוש במסמך מזוייף יילמד מהתבוננות בלשונן של שלושת ההוראות הבאות;
סעיף 420 לחוק קובע:
"המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא
מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך".
סעיף 90 א (3) לחוק קובע :
"ביודעין" או מונח בעל משמעות דומה - יתפרש המונח כמחשבה
פלילית כאמור בסעיף 20(א)";
לשון סעיף 20:
א) "מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה.."
ג) לענין סעיף זה - (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;"
 
מנוסח ההוראות עולה, כי עבירת השימוש דורשת במישור הנפשי את ידיעת העושה
על דבר הזיוף ומסתפקת בעצימת עיניים. ראה ע"פ 555/77 רבי נ' מ"י, פ"ד ל"ב (2), 762 בעמ' 775. [לדיון בלגיטימיות עשיית ההיקש האמור בעבירות מחדליות ראה: ע"פ 3417/99 הר שפי נ' מ"י, פ"ד נ"ה (2), 735 ].
מאחר וקבעתי כשדנתי בעבירות הזיוף, כי הנאשם עצם עיניו נוכח עובדת זיוף המסמכים ע"י רחל- הרי שכל שנותר לי ,לבחון בהקשר זה ,מתמצה ביסוד העובדתי היינו: באופן השימוש במסמכים ע"י הנאשם;
ביום 18.12.97 התייצב הנאשם ליתן עדות במח"ש, במשרדו של החוקר יורי מרגוליס; וזאת, בעקבות הבקשה למינוי קצין בודק בעניין הרשעתו בתיק הסמים, שהוגשה מטעמו באמצעות בא כוחו, עו"ד גלזר, לידי אסף חפץ מפכ"ל המשטרה דאז, והועברה לאחר מכן לבדיקת מח"ש. באותה פגישה לאחר ששטח טענותיו בדבר העוול שנגרם לו הוגשו שתי הקלטות הערוכות - ת/ 13 א' ו- ב', מהן הורה הנאשם לרחל להשמיט קטע כעולה מדבריו, יחד עם דפי תקציר שהכינה רחל. זאת, כעולה מהמזכר שרשם יורי- ת/ 14.
בהמשך, במהלך החקירה במח"ש , הגישה רחל. במספר הזדמנויות. את המסמכים נשוא האישום הראשון, המפורטים לעיל, מטעם הנאשם.
ביום 5.11.98 הופיעה רחל שוב במח"ש והפעם, מצויידת במכתב הערר, שהגיש עו"ד גלזר מטעם הנאשם לפרקליטת המדינה, בגין סגירת התיק במח"ש- ת/ 49 , הגישה אסופת מסמכים שניה, נשוא האישום השני, המפורטים לעיל, מטעם הנאשם. במקביל, במהלך 98' נפגש אוחנה עם עו"ד אבי רובינשטיין ובמהלך הפגישה הציגו הנאשם ורחל בפניו מספר מסמכים ממסמכי התחקיר. כמו-כן, ביום 23.12.98 נפגשו אוחנה ורחל עם חה"כ דאז חנן פורת וגם בפניו הציגו קבוצת מסמכים ממסמכי התחקיר. ביום 5.1.99 נפגשו רחל וחנן פורת עם היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין, וזאת לאחר ששיגר אליו עו"ד גלזר, יום קודם לכן, בקשה לדון עימו בעניין מרשו והגישו לידיו את אסופת המסמכים השלישית ממסמכי התחקיר, המפורטים לעיל, מטעם הנאשם.
הגם, שמלבד מסירת העדות במח"ש, לא נוכח אוחנה בעצמו במעמדי מסירת המסמכים למח"ש וליועץ- אין בכך לדידי כדי לפגום בהתגבשות הרכיב העובדתי של ה"שימוש" במסמכים המזוייפים על ידו, אם מכוח הגשתם באמצעות שלוחיו לרשויות ואם מכוח השימוש הישיר שלו בהם בדרכים אחרות כמו: הגשת הקלטות הערוכות ליורי מרגוליס במעמד מסירת עדותו; הצגת חלק מהמסמכים המזוייפים בפני עו"ד אבי רובינשטיין וחה"כ חנן פורת, ממקורבי היועץ, ואף בעשיית מעשים להסתרת הקלסרים מפני המשטרה הדולקת אחריהם, עם פתיחת החקירה כנגדו- נשוא האישומים הרביעי והחמישי.
נראה, כי אין בעצם העובדה שבאישומים השני והשלישי לא הגיש הנאשם את החומר בעצמו, לכשעצמה- כדי להשמיט הקרקע תחת אחריותו בגין השימוש במסמכים המזוייפים. ראשית, מאחר וטובתו שלו, השאיפה לטהר את שמו-היא ולא אחרת שעמדה מאחרי הגשת המסמכים ע"י שלוחיו. ושנית, נוכח שותפותו למעשי הזיוף גופם, אם כמבצע בצוותא בעניין האישום הראשון ואם כמסייע לעניין האישומים השני והשלישי.
ראה גם רע"פ 694/02 שגב נ' מ"י, דינים עליון ס"א, 12 בעמ' 13 מהחלטתה של כב' השופטת דורנר:
"העובדה כי המבקש עצמו לא הגיש את המסמך המזוייף לרשות המוסמכת,
אלא מסר אותו לבתו על מנת שתגישו, אין בה כשלעצמה כדי לפטור אותו מאחריות על עבירת הנסיון לקבלת דבר במירמה. המבקש ביצע את העבירה בצוותא עם בתו, תוך שהוא עצמו תיכנן את המעשה ונטל בו חלק אקטיבי ודומיננטי.. נסיבות אלה ההרשעה מבטאת את חומרת עבירות הזיוף והמירמה, ואת הצורך החברתי להוקיען.." [הדגשה שלי-ש.ט.].
 
הנסיבות המחמירות
141. טוענת התביעה כי עבירות הזיוף והשימוש נעברו בנסיבות מחמירות במקרה שבפנינו נוכח התחכום שבביצוע העבירה; מעמדו ואופיו של המקום אליו הוגשו המסמכים- מח"ש והיועץ המשפטי והיקפו הפיזי של הזיוף.
ראשית, אעיר, כי גם עבירת השימוש נשוא הוראת סעיף 420 , כפופה לדרגות החמורות יותר של ביצועה, המנויות בסיפא של הגדרת עבירת הזיוף בסעיף 418 לאור הכפפת דין המשתמש לדין המזייף.
ראה ע"פ 875/76 בור נ' מ"י, פ"ד ל"א (2), 785 בעמ' 795:
"הוראת החוק האמורה קובעת כי המגיש או המפיץ מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך. כפי שנאמר לא מכבר בבית-משפט זה, הרי המילים "דינו כדין" מקובלות בטכניקה החקיקתית ומשמעותן היא כי בית-המשפט מצווה להחיל על דבר פלוני את הדין שנקבע לגבי דבר אלמוני .. במילים אחרות, אם דינו של המפיץ כדינו של המזייף, פירושו של דבר כי הוראותיו של סעיף 5 לחוק, הדנות בזיוף על כל חלקיהן, חלות על המפיץ בשינויים הנובעים מן הענין ושינויים אלה הם כי כל מקום בסעיף 5 בו נאמר "מזייף" קרי, לענין סעיף 7, "מגיש", "מפיץ" או "משתמש" במסמך מזוייף, בידעו שהוא מזוייף. מכאן כי גם החלופות המחמירות שבסעיף 5, ישימות לאישום על-פי סעיף 7".
 
נראה לי, כי היקף הזיוף בענייננו המשתרע על פני מאות מסמכים; השיטתיות בביצוע מעשי הזיוף ע"י רחל בסיועו של הנאשם והגשתם החוזרת ונשנית של המסמכים מטעמו לגורמים בכירים כמו מח"ש והיועץ המשפטי- יש בהם כדי להעמיד נסיבות ביצוע הזיוף והשימוש במסמכים המזוייפים באור קדורני עוד יותר של אותן "נסיבות מחמירות". התחכום לדידי, אינו מאפיין את מעשי הזיוף בענייננו. והראיה: ניתן היה לזהותם בנקל ע"י בדיקת מעבדה פשוטה ומהירה.

ניסיון לקבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות
יסוד נפשי של כוונה
142. טענות התביעה לפיה נתגבשה אחריות הנאשם גם בגין ניסיון לקבל דבר במרמה לפי סעיף 415 ביחד עם סעיף 25 לחוק, בגין שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק ובגין בידוי ראיות לפי סעיף 238 לחוק - דינן להידחות, באשר בשלושתן נדרש יסוד נפשי של "כוונה", שלא הוכח לדעתי כי נתקיים בלב הנאשם, במידה שמעבר לספק סביר, בנסיבות שלושת האישומים הראשונים.
 
ניסיון לעבור עבירה הינו צורה נגזרת של העבירה המושלמת ובמישור הנפשי נדרשת "מטרה" לבצע את העבירה המושלמת ,מלבד הדרישה כי יתקיים אצל המנסה הלך הנפש הדרוש להרשעה בגין העבירה המושלמת וזו לשונו של סעיף 25 לחוק:
25) "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה
בלבד והעבירה לא הושלמה" [הדגשה שלי-ש.ט.]
 
ראה קדמי, "על הדין בפלילים" (עדכון והשלמה) 1996 בעמ' 60 וכן ע"פ 752/90 ברזל נ' מ"י, פ"ד מ"ו (2), 539 בעמ' 16 לפסק הדין:
"לשם הרשעה בעבירה בלתי מושלמת של נסיון לא די בכך שיוכח שהנאשם נהג בלא איכפתיות או בפזיזות לגבי תוצאות מעשהו, אלא יש צורך להוכיח כוונה ממשית מצד הנאשם לעבור את העבירה, היינו במקרה דנא לקבל "דבר"".

עבירת השיבוש הקבועה בסעיף 244 לחוק דורשת בצידה כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין (ראה גם הדיון באישומים הרביעי והחמישי). וזו לשונו:
" העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית-משפט" [הדגשה שלי-ש.ט.].

היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של בידוי ראיות לפי סעיף 238 דורש כוונה להטעות רשות או ועדת חקירה. ראה גם ע"פ 670/80 אבו-חצירא נ' מ"י , פ"ד ל"ה (3), 681. וזו לשונו:
"הבודה ראיה, שלא בדרך של עדות שקר או של הדחה לעדות שקר, או המשתמש ביודעין בראיה בדויה כאמור, והכל בכוונה להטעות רשות שיפוטית או ועדת חקירה בהליך שיפוטי, דינו - מאסר חמש שנים" [הדגשה שלי-ש.ט.].

נראה שאין בפסיפס הראיות הנסיבתי בהוכח בפניי במסגרת שלושת האישומים הראשונים, כדי להרים הנטל המוטל על שכם התביעה להוכיח, כי נתקיימה בלב אוחנה כוונה ממשית כיונקת מחשדו בדבר אמיתות המסמכים- להוליך שולל את הרשויות או להביא לעוות דין או לקבל מהם טובת הנאה בדמות משפט חוזר או מחיקת הרשעותיו.

בהקשר זה ראוי להזכיר קביעתי, כי לא נתמלאו התנאים לסיווגו של הנאשם כמבצע
בצוותא עם רחל לב; ושבעניין ההשמטות מתוך הקלטות- בגינן הוכחה מעורבותו הישירה- כבר קבעתי כי יש להרשיעו בעבירת זיוף. לפיכך, אין מקום להרשעתו בגין אותו מעשה בעבירות נוספות (בידוי ראיות ושיבוש מהלכי חקירה) שיש בהן דרישה ליסודות נוספים.
אפילוג
143. המסך עומד לרדת. מצאתי, כי בפרשת הזיוף, נשוא שלושת האישומים הראשונים, מוביל מארג הראיות הנסיבתיות שבפניי- למסקנה הגיונית יחידה, כי אוחנה עצם עיניו למעשי הזיוף של רחל.
נזכיר שוב את פס"ד נגר בהקשר זה (ע"פ 543/79 נגר נ' מ"י, פ"ד ל"ה (1), 113 בעמ' 131):
". לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של המערער אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת - קובע בית המשפט אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. למותר להוסיף, כי אם נותר ספק סביר כלשהו - משמע כי האשמה לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה ויש לזכות את הנאשם בדינו"
[ הדגשה שלי-ש.ט.].
כמו-כן, במסגרת האישומים הרביעי והחמישי, קבעתי כי הנאשם לא השכיל לעורר ספק סביר בחזקה שהיה מודע למעשי השיבוש והתכוון בין היתר להכשיל באמצעותם את חקירתו.
מכאן שיש להרשיעו בעבירות הבאות:
בעבירת הזיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין -בנסיבות האישום
הראשון;
בסיוע לזיוף- בנסיבות האישומים השני והשלישי;
בעבירת השימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 לחוק -בשלושת האישומים הראשונים;
בעבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק- באישומים הרביעי והחמישי.
כאמור, יש לזכותו מעבירות השיבוש, בידוי הראיות והנסיון לקבלת דבר במרמה במסגרת שלושת האישומים הראשונים.
 
144. דומה שאין צורך להזכיר, שכל אדם מוחזק זכאי, אלא אם מצליחה התביעה להוכיח, על- פי הכללים המשפטיים, כי יש לחייבו בדין. עניין של יום-יום הוא, שנאשמים מזוכים בדין, גם אם על פי התרשמותו של השופט והרגשתו הפנימית - שקוע הנאשם עד צוואר בביצועה של העבירה ממש.
כך תמיד, וכך גם כאן.
 
התוצאה האופרטיבית
145. על פי כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם, יחיעם אוחנה, מהעבירות לפי הסעיפים 244
415 ו-238 לחוק העונשין שיוחסו לו בשלשת האישומים הראשונים; ומרשיע אותו בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין בהתייחס לאישום הראשון; בסיוע לזיוף על פי סעיף 418 סיפא, ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, על פי הסעיפים 184 –186 לחוק סדר הדין הפלילי, בהתייחס לאישומים: השני והשלישי; בעבירות של שמוש בסמך מזויף, לפי סע' 420 ביחד עם סעיף 418 סיפא לחוק העונשין בהתייחס לשלשת האישומים הראשונים ובעבירות לפי סע' 244 לחוק העונשין שיוחסו לו באישומים הרביעי והחמישי.
 
זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום.
 
ניתנה היום 10.6.04 במעמד ב"כ התביעה, הנאשם וסניגורו.

שלי טימן, שופט
 
 

 
 
היסטוריה של עמוס ברנס בעניין האישום ברצח רחל הלר

בפניי בקשה למשפט חוזר, הרביעית במספר, של עמוס ברנס. פרשת הרשעתו של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר ז"ל שבה ומעסיקה את הציבור הישראלי ואת מערכות המשפט במדינה מאז שנות ה ‎70- של המאה הקודמת ועד עתה. זאת, על רקע טענתו של ברנס, שעליה עומד הוא בתוקף מאז משפטו בשנת ‎1975 ועד עצם היום הזה, כי הורשע ברצח שלא ביצע.  

            ב"כ הנאשם ער לכך ועם זאת עומד על טענתו שיש לזכות את הנאשם. מאידך גיסא, ב"כ המדינה הדגישה שעמדתה הינה שיש להורות על ביטול כתב האישום, וכי אין ולא תהיה בהכרעה זו, גם אם לא ייקבע שיש לזכות את הנאשם, כדי לחסום את דרכו של הנאשם בתביעת פיצויים נגד המדינה בגין מאסרו. אם תוגש עתירה בנושא הפיצויים תהיה למדינה מחלוקת בעניין זכותו לפיצויים והתנגדות לגופו של עניין, לתשלום פיצויים לנאשם. 
(ד) סנ"צ מרקוס הועמד לדין בגין עדות שקר. הוא הורשע ברוב דעות בבית-המשפט המחוזי (ת"פ (י-ם) 233/81 מדינת ישראל נ' מרקוס [8]). נקבע שאמנם נכח מרקוס בשחזור אם כי לא נקט אמצעי אלימות כלפי המבקש. ערעורו של מרקוס שהוגש לבית-המשפט העליון נתקבל (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [4]). נקבע באופן פוזיטיבי (ראה בעמ' 302) שמרקוס לא נכח בשחזור.

אולם ברנס לא נח ולא שקט. הוא הפעיל גורמים מגורמים שונים, תוך זעקה חוזרת ונשנית שהוא חף מפשע ומרצה עונש על לא עוול בכפו. נוכח עמדתו זו נחלץ משרד המשפטים לבדיקה מדוקדקת של הפרשה כולה, בדיקה אשר הניבה חוות-דעת מקיפה ויסודית, פרי עטה של הגברת קרפ, המשנה ליועץ המשפט לממשלה. קשה שלא להתרשם מהעמל הרב שהשקיעה ומתשומת הלב שהקדישה לכל פרט בחור הרב שנערם מאז  ...

 
 
 
 
 
 
 
Hit Counter