מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בית משפט מחוזי חיפה

בש 003973/04

בתיק פל'   003481/02

בפני:

כב' השופטת ב. גילאור- ס. נשיא

תאריך:

08/06/2004

בעניין:

1. חב' קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ

2. שגב יוסף

ע"י ב"כ עו"ד י. נרי ואח'

 

 

 

 

המבקשים

 

- נ ג ד -

 

 

מדינת ישראל - עירית חדרה

ע"י ב"כ עו"ד מ. אחטר

 

 

 

 

המשיבה

 

 

החלטה

 

1.         בפניי ערר פלילי על החלטת השופט גינות מבית המשפט השלום בחדרה מיום 16.3.04 (להלן: "ההחלטה"), להורות למאשימה, מדינת ישראל - עיריית חדרה (להלן: "העירייה"), להעמיד לעיון הנאשמים רק חלק מחומר החקירה בהתאם לסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ").

 

2.         נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה שעניינה עיסוק וניהול עסק טעון רישוי, ללא רשיון, בניגוד לסעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968 על פי הנטען בעובדות כתב האישום מנהלים הנאשמים עסק של גן אירועים בחוף ימה של מכמורת.

במסגרת דיון בטענות טרומיות שהעלו הנאשמים הנוגעות גם לחוסר סמכות מקומית ולהגנה מן הצדק, ביקש ב"כ הנאשמים להעתיק את כל חומר החקירה שנאסף בנוגע לאישומים. לדבריו, בקשתו נענתה באופן חלקי בלבד כי ב"כ המאשימה הוציאה מהתיק מסמכים רבים, מחקה חלקים ממסמכים שהוצגו לעיון, מסרבת למסור לידיו חומר ראיות הקשור לרשיון עסק שהתנהל במקום מזה עשרות שנים, מאשרת כי קיימת מסמכים נוספים הקשורים לעסק אך נמצאים במשרד מדור רישוי עסקים, ואינם בשליטת המחלקה המשפטית ולכן לא ניתן לראותם כ"חומר חקירה". כן בקש, למסור לידיו כל החומר שנמסר לחברת המדידות ולפיו הוצאה המפה הקובעת גבול שטח השיפוט של עיריית חדרה ולמסור תמצית עדויות התביעה.

 

3.         השופט גינות דחה מרבית הבקשה לעיון בחומר החקירה וזאת לאחר שעיין במסמכים שונים שהומצאו לו ע"י באת כח המאשימה.

4.         לטענת הנאשמים, ביהמ"ש קמא לא נימק מדוע אין הוא מתיר העברת אותם מסמכים שהוגשו לו, ובהם מסמכים רלוונטיים לאישום כגון: "מסמך שנשלח לנאשמים, שנערך על ידי קצין המחוז", תמונה כביכול מאתר אינטרנט של הנאשמים וזאת כאשר ב"כ המאשימה הבהירה שעדות הגב' יצחקי, מנהלת מדור רישוי עסקים בעיריית חדרה, תתייחס להתכתבויות מטעם הנאשמים ואף תמצית עדות גב' יצחקי שהועברה לנאשמים חלקית וכללית ביותר. הנאשמים אינם מבקשים לקבל לידיהם את המסמכים המקוריים כי אם לעיין בהם.

 

5.         הנאשמים טוענים שביהמ"ש קמא שגה בסווגו ההתכתבויות שנמחקו כתרשומות פנימיות ולא כהתכתבויות או הנחיות מנהליות. לדעתם יש לאבחן בין "סיכום חקירה" שהוא סיכום וניתוח אישי אותו אין לחשוף, לבין המקרה דנן בו מדובר בהנחיות ברורות של גורמים בכירים שונים בעירייה לכפופים להם, בזמן אמת, כיצד לפעול. המסמך שהכינה המתמחה ומהווה רק סיכום החומר שבתיקי העירייה הוא אכן תרשומת חסויה אך לא המסמכים עצמם אותם בדקה.

 

6.         כן נטען שביהמ"ש קמא שגה כשלא איפשר עיון בהתכתבויות עם צדדים שלישיים, טרם ולאחר הגשת כתב האישום. המסמכים נצרכים בין היתר לשאלות הסמכות המקומית, שמכתבי התלונה נשלחו על ידי תושבים ורשויות שמחוץ לאזור השיפוט של המאשימה, ולשאלת ההגנה מן הצדק שקיים יסוד סביר כי המכתבים ישפכו אור על מניעי מי מטעם המאשימה להתעמר במערערים. ההתכתבויות נמצאות בתיק ומכאן שהיה בהן להשפיע על שיקול דעת הרשות החוקרת ועצם הרצון שלא לחשפן אומר דרשני.

 

7.         בדיון בפניי מיום 23.5.04, טענה ב"כ העירייה, כי מדובר בתיק ארכיון שנמצא אצל מנהלת מדור עסקים ואינו רלוונטי לאישומים; ההתנגדות למתן רשיון עסק נעוצה בבעיות תכנון ובניה; לפי סעיף 30 לתקנות רישוי עסקים העברת בעלות טעונה רשיון עסק חדש, הרשיון הקודם היה על שם אנשים אחרים, גם לבעלים הקודם נפתח תיק פלילי בגין ניהול עסק ללא רשיון. לדבריה, מטרת הבקשה היא לדוג במסמכים, כדי למצוא בהם דבר מה לנגח את גורמי החקירה והתביעה. אם היה רשיון לעסק הוא משנת 92-93 ואינו יכול לעזור; המערערים עצמם הגישו בקשה לתב"ע נקודתית לעיריית חדרה וכיצד ילינו על סמכות השיפוט; גם המודד של המערערים ציין כי גן האירועים בתחום שיפוט עיריית חדרה. לטענתה, הנאשמים מנסים למשוך זמן על מנת להפעיל העסק בלא רשיון עסק, כשעונת האירועים בעיצומה.

 

8.         ב"כ הנאשמים טען כי במקום התנהל עסק כ-30 שנה והחומר המצוי בעירייה יכול, אולי, להצביע על מניעים זרים בהגשת האישום. יש התכתבויות שנמחקו בטיפקס ומבין הדברים רואים הנחיות של ראש העיר, או בכיר בעירייה, הנותן הנחיות איך לפעול נגד הנאשמים. עוד נטען כי יש שאלת סמכות מקומית כי הגבולות לא ברורים, והתכתבויות בין ראש עיריית חדרה לראש מועצה מקומית מכמורת קשורים לעניין. אם העסק נמצא במועצה אזורית עמק חפר, אין לעיריית חדרה  סמכות להאשימם. הנאשמים טוענים כי לעסק היה רשיון כל השנים, זו אותה חברה ואין להם ידיעה מדוע לא ניתן להם רשיון עסק.

 

9.         כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה לפי סע' 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968:

"לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רשיון או היתר זמני לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו; עסק שאיננו נייד, לא יעסוק בו אדם, אלא אם ברשיון או בהיתר הזמני שבידו מתוארים החצרים שבהם הוא עוסק".

 

חוק רישוי עסקים, עיקר מהותו מנהלית אולם במסגרתו נקבעו אמצעי ענישה כנגד מפריו, הנושאים מאפיינים פליליים כגון מאסר וקנס, ומקנים לחוק ערך אכיפתי בר ביצוע.

הנאשמים תובעים להעמיד לעיונם חומר החקירה של העירייה בנוגע לרישוי העסק - עניין מנהלי, אך זאת במסגרת הליך פלילי המתנהל כנגדם, ולפי סעיף 74 לחסד”פ המתייחס לעיון בחומר חקירה וקובע בסעיף קטן (ב):

"נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו".

 

10.       על הערר שבפניי להבחן במערכת כפולה,  בראי המשפט המנהלי ובראי המשפט הפלילי.

פרופ' זמיר בספרו "הסמכות המנהלית", עמד על מאפיינים דומים שבין המשפט הפלילי למנהלי ומדגיש ביתר שאת נקודות החיתוך שביניהם ובייחוד בהתייחס לזכות העיון בחומר החקירה:

"נאשם במשפט פלילי זכאי, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לעיין בחומר החקירה שבידי התובע. האם אין הצדקה להעניק זכות דומה לאדם בהליך מנהלי? ההחלטה המינהלית עשויה לא פעם לפגוע באדם לא פחות מעונש פלילי. מבחינה מסויימת מצבו של אדם בהליך המינהלי עשוי להיות אף גרוע יותר ממצבו של נאשם בהליך פלילי: בהליך הפלילי חומר התביעה מוצג בפני הנאשם בבית המשפט וניתנת לו הזדמנות להתייחס אליו; ואילו בהליך המינהלי, בו הרשות המינהלית ממלאת לא פעם תפקיד הדומה לתפקיד של תובע ודיין גם יחד, ההחלטה הפוגעת עשוייה להתקבל על יסוד חומר שלא יוצג בפני הנוגע בדבר בשום שלב" (כרך ב', 1996, עמ' 889-890).

11.       חוק חופש המידע תשנ"ח - 1998 (להלן: חוק חופש המידע) בא ליתן כלים ביד אזרח לממש זכותו היסודית לקבלת מידע לצורך מימוש זכויותיו. המידע אינו שייך לרשות ועליה לראות במידע ברשותה נכס המוחזק בנאמנות עבור הציבור. על יסוד חשוב זה, בא להגן סעיף 7(א) לחוק חופש המידע. במסגרת נוהלי הגשת הבקשות והטיפול בהן "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" כאשר "גישה זו נובעת מן ההכרה, שכיוון שהמידע הוא למעשה נכס מנכסי הציבור, אין חשיבות לשאלה מדוע נחוץ המידע לבעליו..." (דברי ההסבר לסעיף 7, הח' תשנ"ז 2630 מיום 21.6.97 ע' 397).  

אין הדבר אומר כי הרשות מופקעת לחלוטין משיקוליה אלא שהחוק מסייגה וקובע טעמים הראויים להגביל את זכות היסוד למסירת המידע כאמור בו. אמנם, סעיף 10 לחוק קובע במסגרת שיקולי הרשות הציבורית כי:

"בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו...".  

או כדברי ההסבר לסעיף 10:

"מן הראוי שתקח (הרשות) בחשבון את זיקתו ואת ענינו של המבקש למידע המבוקש".

 

12.       זיקתם ועניינם האישי של הנאשמים למידע המבוקש ברורים ועליהם להיות גורם דומיננטי בשיקול דעתה של הרשות, כאשר נקודת המוצא היא כי הם "נוגעים בדבר" וזכותם לעיון במסמכים - מהותית.

"הנה-הינה היא הדוקטרינה: מיסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני הנוגע בדבר; וסירוב כי יישמע מפי רשות, לאפשר לאותו נוגע בדבר לעיין במיסמכים - הן על דרך הכלל הן על דרך הפרט - הנטל הוא על הרשות לייסד סירובה. נזכיר ונזכור, כי מדברים אנו בזכותו המהותית של "נוגע בדבר", ולא נרחיב בשאלה מי נמנה עם משפחת "הנוגעים בדבר", הואיל ומיספנות ישראל הינה לכל הדעות נוגעת בדבר" (ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל . פ"ד מח(3), 749 ,עמ' 799-800).

וגם:

"הכלל הוא שמסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר ; ואין הרשות נשמעת לאמור שמשנכנס המסמך לתיקיה, שוב אין הצד הנוגע בדבר רשאי עוד לראותו. יוצאים מכלל זה מסמכים אשר מכוח הוראה חקוקה חסויים הם בפני העיון והגילוי, או שלגבי דידם מוטלת חובה על הרשות לשמרם בסוד ..."

(בג"צ 142/70 - בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין . פ"ד כח(1), 325, עמ' 330-331).

 

13.       זכות העיון במסמכי הרשות נקבעה גם בסעיף 30(א) לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, לפיו:

"מי שזכאי להגיש ערר על החלטתה של רשות מינהלית, זכאי לעיין במסמכים שבידי הרשות הנוגעים להחלטה (להלן - התיק), ולהעתיק מסמכים מן התיק".

 

זכות זו מוגבלת אמנם בסעיף 30(ב) המצמצם את סעיף קטן (א) האמור וקובע רשימת תנאים בהתקיים אחד מהם לא תחול זכות העיון במסמכים או חלק המסמכים בקבעו כי:

"זכות העיון בתיק לא תחול על מסמכים או חלקי מסמכים, שהתקיים בהם אחת מאלה:

...

 (5) הם מכילים חומר פנימי, כגון: רשומות מדיונים פנימיים, דיווח לממונים, הצעות וטיוטות של החלטות". 

 

אולם גם הגבלות אלה סוייגו בסעיף 30(ב) גופא:

"ובלבד שלא יימנע עיון בשל טעם מן הטעמים המוזכרים בסעיף קטן זה אלא במידה הנדרשת על ידי אותו טעם".

 

14.       בדומה, גם חוק חופש המידע מגביל את הנחת היסוד הקבועה בסע' 1 לחוק לפיה: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה" וקובע בסעיף 9(ב) איזה מידע אין הרשות הציבורית חייבת למסור כגון: שגילויו עלול לשבש תפקוד הרשות או יכולתה לבצע תפקידיה, מידע על מדיניות בשלבי עיצוב, "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין", "מידע על אודות שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק..." וכיוצא באלה כאמור שם.

 

15.       אני סבורה כי העירייה לא הציגה תשתית מספקת להסביר מדוע ראוי כי מסמכים נוספים הנמצאים בתיק לא יימסרו הם או העתקם לעיון הנאשמים.

 

במכתב הלשכה המשפטית של העירייה אל ב"כ הנאשמים מיום 18.1.04, כותבת העירייה (סעיף 4) כי "ייתכן וקיימים אצל מנהלת מדור רישוי עסקים בעירייה בתיקה מסמכים נוספים הקשורים לעסק אולם באם אינם נוגעים לאישום ולא הועברו על ידה ללשכה המשפטית, הם אינם מצויים בתיק החקירה ועל כן אינם מהווים חלק מחומר החקירה".

איני רואה טעם מדוע מסמכים שהעירייה לא הכניסה לתיק החקירה משום שלטענתה אינם רלוונטיים לתיק החקירה אך נמצאים בידי זרוע אחרת של העירייה, מדור רישוי עסקים, לא יימסרו לעיון הנאשמים. כאמור, המידע אינו נחלת העירייה ולא לה הזכות או הסמכות, כרשות שלטונית ציבורית, להכריע האם יש בהם תועלת להגנת הנאשמים אם לאו, אלא אם כאמור הייתה העירייה טוענת טענת חסיון בעל יסוד של ממש. שקיפות וחשיפת מסמכים בפני הנאשמים הנה ערך יסודי ומרכזי לא רק במצג ההגינות של הרשות כלפי הציבור והנאשמים אלא ככלי לעצם התנהלותה ההגונה בפועל. העירייה עצמה טוענת שאין למסמכים אלה דבר עם החקירה שהתנהלה לצורך ההליך הפלילי כנגד הנאשמים, קרי, הבקשה לעיון במסמכים ספציפיים אלה הנה מנהלית ולכן ראוי לחשפם בפני הנאשמים הטוענים כי הם רלוונטיים להגנתם.

 

16.       בפסק-דין שניתן לאחרונה בברע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף (לא פורסם) (להלן: "אבן ירושלים"), דן הנשיא ברק בשאלה האם חייב מנהל מע"מ הדן בהשגה על שומה לפי מיטב השפיטה, למסור לנישום את חומר החקירה, ואם אינו חייב, באיזה שלב בהליך הערעור, שמגיש הנישום לביהמ"ש על דחיית השגתו, נדרש מנהל מע"מ לחשוף את חומר החקירה שבידיו. הנשיא ברק תאר את ייחודה של סמכות המיסוי, המתירה לשלטון לפגוע בקניינו של הפרט, אל מול חובת האזרח לספק לשלטון מידע מלא על היקף הכנסותיו, ובכך נפגעת זכותו לפרטיות. לעמדתו מכאן עולה המסקנה כי חייב להתקיים שיתוף פעולה בין המדינה לאזרח המחייבת את רשויות המס להוציא שומה נכונה, הוגנת ושוויונית ואת הנישום לדווח דיווח מלא ומדוייק על הכנסותיו. זכות העיון במסמכי הרשות נכנסת גם תחת כנפיה של הזכות הכללית לגישה למידע שבידי המינהל, ומקל וחומר בזכות העיון הפרטית בה גורלו של מבקש המידע מונח על כף. 

וכפי שנרשם:

"ברוב המקרים אין סתירה בין תכליות החיסיון לבין זכות העיון של הנישום בחומר הנוגע לו. נמצא, כי הוראות הסודיות אינן משנות את הכלל בדבר גילוי. הן אך מצדיקות סודיות אם מתקיימת תכלית הוראת הסודיות, ותכלית זו גוברת על תכליות אחרות...כדי להצדיק את הגבלת זכות העיון, מוטל על המנהל לבסס בראיות משכנעות את חשדותיו כי העיון מבוקש לצרכים פסולים. רק בנסיבות בהן יש בפני המנהל בסיס של ממש לחשדות, יותר לו להימנע ממסירת אותו פרט-מידע, שהיוודעות המשיג אליו צפויה לאפשר שיבוש".(פס"ד פסקה 18-19).

 

17.       על דרך ההשוואה ניתן לומר כי לרשות רישוי עסקים סמכות להטיל מגבלות על חופש קניינו של הפרט, ולכן אל מול הכח של הרשות להגביל את רישוי העסק אותו מבקש הפרט לנהל, קמה החובה שלה לגלות את המסמכים שהשפיעו על קבלת ההחלטה למי שמבקש רשיון עסק, ובוודאי אלו שהביאו, בסופו של יום, להחלטה להגיש נגד הנאשמים כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רשיון.

לא מצאתי בטענות העיריה הסבר ראוי מדוע לא יוכלו הנאשמים לעיין במסמכים הרלוונטיים לרישוי אותו עסק שניתן בעבר, ואף אם מדובר בבעלות שונה, יש לאלו חשיבות, לכאורה, לאור עמדת הנאשמים כי יהיו להם לעזר בהגנתם. וכפי שאמר הנשיא ברק:

"הנטל להצדיק את מניעת העיון – בכל מקרה ומקרה – הוא על הרשות. הנחת המוצא היא כלל הגילוי. לעוסק זכות לעיין בחומר ששימש להחלטה נגדו, ולא רק זכות לפירורי-מידע, הפזורים בין שורותיה של הנמקה לאקונית".(פס"ד "אבן ירושלים", פסקה 21).

 

כל אלה נכונים במיוחד, לאור כוונת העירייה להעיד את גב' טובה יצחקי, מנהלת מדור רישוי עסקים, וטענת הנאשמים כי גורם כלשהוא בעירייה מנסה להתנכל להם, והעובדה אשר לא מצאתי הכחשתה בדברי העירייה, כי פועל במקום עסק מזה עשרות שנים בין ברשיון בין בלא רשיון, בין בידי בעלים זה בין בידי אחר.

 

18.       בהתייחסויות למשפט הפלילי פתח ביהמ"ש קמא והביא מהפסיקה להגדרת המונח "חומר חקירה" ולקביעת היקפו ותכליתו של מושג זה. על אלו הוסיף קביעתו כי "אין סעיף 74 מאפשר לנאשם להטריד את התביעה בבקשות שעניינן חשיפת מידע אשר הקשר בינו לבין כתב האישום קלוש" וכי "חומר שענינו חקירה בפרשה אחרת, שאין לו כל קשר לפרשה המתבררת בפני בית המשפט, והקשור לעד תביעה, אינו בגדר של חומר חקירה שעל המאשימה החובה להביאו לעיון הנאשם כדי שיוכל לעשות בו שימוש לצורך ערעור מהימנותו או הצגת אופיו של עד התביעה" (עמ' 4 להחלטת ביהמ"ש קמא).

 

לא אוכל להסכים למסקנותיו של ביהמ"ש קמא והשלכתו מהפסיקה למקרה דנן. סירובה של העירייה למסור לעיון הנאשמים אף מסמכים מנהליים שהעירייה עצמה הסכימה כי אינם קשורים לחקירה הפלילית, מעורר תהיות, ולכל הפחות מצג של הסתרה, לכאורה, כלפי הנאשמים.

"... כל "הסודיות" הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון והאזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר חפשי. יש ומן הסתם היא נובעת מגאוות השררה ויש והיא נותנת מקום לחשד שבאמת יש מה להסתיר. מקום שמוצדק השלטון שלא לגלות חומר, עליו לטעון לגביו את טענת החיסוי..." (בג"צ 337/66 פיטל נגד ועדת השומה שליד עיריית חולון, פ"ד כא(א) 69).

 

19.       יתירה מזאת, המסמכים הנמצאים בתיק רישוי העסקים, ובייחוד כאשר מנהלת מדור הרישוי עתידה להעיד, אינם "מידע אשר הקשר בינו לבין כתב האישום קלוש". עם האשמתם, יש ליתן לנאשמים לעיין במסמכים אשר ייתכן וישפכו אור על אותם דברים שהעירייה ושיקוליה עמה "שופכת עליהם צל", ובייחוד כאמור, כשאין מדובר בתיק פלילי גרידא אלא תיק בעל מאפיינים מנהליים ברורים של רישוי כמפורט לעיל. ואכן כפי שהביא ביהמ"ש קמא מפרשת נמרודי:

"תכליתה של זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה היא לאפשר לו לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה', ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק... אל לתביעה להפעיל שיקול-דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על-פי שיקול-דעתו המקצועי". (דעת השופט

י' זמיר בבש"פ 4157/00 עופר נמרודי נ' מדינת ישראל. פד"י נד(3), 625 ,עמ' 633-634).

 

20.       מטעמים אלה, נראה שאין לקבל עמדת ביהמ"ש קמא כי המקרה דנן נכנס דווקא בגדר מה שכינה השופט בך בבג"צ "אל הוזייל" כ"ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית, אין להחיל ככלל את הוראות סעיף 74 האמור על חומר שולי שכזה, אשר בלאו הכי אינו יכול להיות קביל באותו משפט" (בג"צ 233/85  עלי אל הוזייל ואח' נ' משטרת ישראל ואח' . פ"ד לט(4), 124 ,עמ' 129-130).

 

21.       לעניין טענות העירייה כי שאר החומר הינו תרשומות פנימיות או תכתובת פנימית שהנאשמים אינם זכאים לראותם, הסכימו הנאשמים, כי המסמך שהכינה המתמחה ומהווה, כפי שנטען, רק סיכום החומר שבתיקי העירייה הוא אכן תרשומת חסויה, אלא שלטענתם המסמכים שהיוו בסיס להכנת המסמך אינם חסויים.

ב"כ העירייה עצמה ציינה בפני ביהמ"ש קמא (פרוטוקול הדיון מיום 2.3.04, עמ' 6) בהתייחס לתיק מדור הרישוי כי "חלק מהחומר הוא סיכומי ביניים הנמצא בתיק שנערכו על ידינו... חלק מהסיכומים הם של המתמחה במשרדנו". ניירות עמדה, סיכומי ביניים, תכתובות פנימיות וכיוצא באלה, ככל שנוצרו על ידי העירייה לצורך גיבוש עמדתה, דרך כלל, הנם חסויים ופנימיים ואיני רואה מקום וערך להתיר עיון גורף בהם. אכן, כבר נקבע כי כאשר "הבקשה היא לעיון בדו"חות פנימיים שערכה המשיבה, לצורך קבלת החלטות. הדו"חות הללו הינם בגדר ניירות עמדה או תחקיר פנימי, וכל עוד הם לא ראו אור רשמי בהחלטת הרשות, הרי אין למבקש כל זכות לעיין בהם". (בש"פ 1780/96, מ"ח 6148/95 - משה עזריה נ' מדינת ישראל . פ"ד נא(2), 334 ,עמ' 358-359). בכך קיבל הנשיא ברק עמדת ב"כ המדינה אשר הדגיש כי "דו"חות פנימיים, אשר שימשו או ישמשו מצע לקבלת החלטות, אינם פתוחים לעיון הציבור הרחב. דו"חות אלו ברוב הפעמים מהווים חוות דעת אישית של עורכם והינם בגדר ניירות עמדה, שמן הראוי ויהיו חסויים, על מנת לאפשר לרשות את מרחב המחיה הדרוש לה לקבלת החלטות בלא השפעות חיצוניות, הנובעות מחשיפת המידע בדרך לקבלת ההחלטה".

 

22.       הנחת היסוד לצורך הכרעתי זו, כי במאזן האינטרסים שבין חשיפת תרשומת פנימית מנהלית לבין זכות הנאשמים להגן על עצמם כראוי, ואם הנאשמים בדעה כי ההנחיות לפעול נגדם נגועות בטעמים זרים ובאפלייתם תוך הפרת עקרון השוויון, גוברת זכות הגנת הנאשמים. ככל שלהגנתם מחפשים הנאשמים מסמכים אשר נכתבו בידי בעלי תפקיד המנחים את העובדים כיצד לנהוג במתן רשיון לעסק, גוברים שיקולי ההגינות והמינהל התקין להפרתם חוששים הנאשמים. יודגש, כי המדובר רק בתרשומת פנימית שלא נוצרה עקב החקירה ובמהלכה או שנוצרה במחלקה המשפטית לצורך גיבוש התיק. 

לחשיבות חשיפת הנחיות מנהליות של רשות, בקליפת אגוז, כותב פרופ' זמיר בספרו "הסמכות המנהלית" (כרך ב', 1996) מערך מתן פומבי להנחיות מנהליות:

"מבחינת האזרח הנזקק לרשות המינהלית, ההנחיות מאפשרות לו לתכנן את צעדיו במידה סבירה של וודאות, ומקילות עליו לבקר את החלטת הרשות אם פגעה בו תוך סטייה מן ההנחיות... מבחינת הציבור הרחב, ההנחיות תורמות לשוויון, מצמצמות את המקריות והשרירותיות בהחלטות הרשות המינהלית, ומשפרות את מערכת היחסים שבין הציבור לבין המינהל... מבחינת הביקורת על החלטות הרשות, ההנחיות מקילות על חשיפה של החלטות שרירותיות או החלטות פגומות בשל שיקולים זרים או בשל טעם אחר. עצם הסטיה מן ההנחיות נותנת בידי אדם שנפגע מהחלטת הרשות עילה לדרוש הסבר לסטיה, ומאפשרת לו לבחון את ההסבר בפני בית המשפט או בדרך אחרת. אין זה דבר של מה בכך, בהתחשב בקושי לבחון, בלא הסבר מאת הרשות, את מערכת השיקולים שהניעו אותה לקבל את ההחלטה". (עמ' 778 - 779).

(וראה דעת השופט מ' חשין בבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ו-3 אח' . פ"ד מו(3), 501 ,עמ' 512-513).

 

23.       מהאמור לעיל, ראוי אף לחשוף בפני הנאשמים התכתבויות העירייה עם צדדים שלישיים. אלה, וודאי אינם תרשומות פנימיות, ולהגנת הנאשמים יש לאלו ערך ראייתי ראשון במעלה לצורך הוכחת טענותיהם באשר לבעיות בתקינות הפעילות השלטונית כלפיהם ובאשר לשיוכם המוניציפלי. כן, לפי תמצית עדות הגב' טובה יצחקי, תתייחס עדותה אף "לעניין מכתבי התלונה אשר הועברו אליה והנמצאים בתוך חומר החקירה שהועבר לנאשמים". אם סבורה העירייה שיש רלוונטיות למכתבי התלונה, תמסור כל מכתב שכזה הנמצא ברשותה בין אם בכוונתה להשתמש בו בין אם לאו והנאשמים ישתמשו בהם לצורך ההליך המשפטי כטוב בעיניהם.

 

אשר על כן הערר מתקבל ומלוא חומר החקירה יועמד לעיון הנאשמים.

 

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי כח הצדדים בפקסימיליה. 

 

ניתנה היום י"ט בסיון, תשס"ד (8 ביוני 2004) בהעדר.

 

 

 

ב. גילאור, שופטת

סגן נשיא

הקלדנית: פ.ב.

003973/04בש

 

 
 
Hit Counter