מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

בפני:  

כבוד השופט מ' חשין

 

כבוד השופט א' א' לוי

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

המערער:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

 בתל-אביב-יפו, בת"פ 1209/01, מיום 25.6.03, שניתן על ידי כבוד השופטים ד' בר-אופיר, ש' דותן, ש' ברוש

                                          

תאריך הישיבה:

י"ח בשבט תשס"ד      

(10.2.2004)

 

בשם המערער:

עו"ד דן רונן

 

בשם המשיבה:

עו"ד עמית מררי

 

 

פסק-דין

 

השופט א' א' לוי:

 

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער בביצועם של מעשים מגונים בקטינה בת-משפחה, ובתקיפת בן-משפחה בנסיבות מחמירות. בעקבות כך נגזרו למערער 18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן חויב המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ₪.

 

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה.

 

 

2.        האישום

 

           המתלוננת בתיק זה, קטינה ילידת 14.8.1986, היא בתה של אשת המערער מנישואיה הקודמים. המתלוננת גרה בעת התרחשותם של האירועים בהם עוסק כתב האישום, בביתם של אמה והמערער. על פי הנטען בכתב האישום, בתקופה שתחילתה בחודש אוגוסט 1999 וסופה בחודש אוגוסט 2001, ביצע המערער, במספר הזדמנויות, מעשים מגונים במתלוננת. על פי גרסה זו, נהג המערער להיצמד למתלוננת, לחבקה ולגעת בחזה, חרף מחאותיה והתנגדותה.

 

           באישום נוסף שיוחס למערער נטען, כי ביום 11.12.01 הוא אחז בצווארון חולצתו של בנו והעיפו לספה, וכתוצאה מכך ספג הקטן מכה בגבו. משעמדה המתלוננת להתקשר אל אמה כדי להתריע בפניה על התנהגות המערער, הוא סטר לה, וכתוצאה מכך נפלה המתלוננת על הרצפה ומשקפיה ושעונה ניזקו. בשלב זה ניסתה המתלוננת לגמול למערער באותה דרך, אך הוא בעט ברגלה.

 

           להשלמת התמונה אוסיף,כי כתב האישום כלל אישום שלישי, ובו נטען כי המערער איים על המתלוננת. מאישום זה הוא זוכה, ועל כן אנו פטורים מלדון בו.

 

3.        ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

 

           בפתח הדיון במשפטו, כפר המערער בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו. ביחס לשניים מהאירועים הוא טען כי שהה במקום אחר, אך בעוד שביחס לאירוע הראשון הוא מסר טענת אליבי כללית ביותר, היתה טענתו ביחס לאירוע הרביעי הנזכר באישום הראשון (ראו סעיף 2(ד) לכתב האישום), ממוקדת. ביחס לאישום זה טענה המשיבה, כי בקיץ שנת 2001 עמדו המערער ומשפחתו לנסוע לחופשה בטבריה. המתלוננת לא היתה להוטה להצטרף לאותה נסיעה, והמערער עלה לחדרה לשכנעה לשנות את דעתה. בשלב זה, ולאחר שהמתלוננת נתרצתה, אחז בה המערער, נישק אותה בצווארה ונגע בישבנה מעל בגדיה. המתלוננת טענה כי אירוע זה התרחש בשעות הבוקר של יום נסיעתם, אולם על פי גרסת המערער המשרת בצבא הקבע, אף שנכונה העובדה שהם נסעו לחופשה, אולם בשעות שעל פי גרסת המתלוננת בוצעו בה העבירות, הוא לא שהה כלל בביתו כי אם במוסך בירושלים, שם בוצע תיקון ברכב שהצבא העמיד לרשותו.

 

           המערער התגונן בבית משפט קמא בטענה, כי המתלוננת לא אהדה אותו בלשון המעטה, הואיל וראתה בו כמי שגרם לפירוד בין הוריה. הוא הוסיף וטען, כי בתקופה שעל פי הנטען בוצעו המעשים שיוחסו לו, נתגלע סכסוך בינו לאשתו ובעקבות כך הם החליטו להיפרד. על פי סברת המערער, התלונה שהוגשה נגדו היתה חלק מקשר שקשרו נגדו אשתו והמתלוננת, ואשר מטרתו היתה לאלצו להסכים לתנאיה של אשתו לגירושין.

 

4.        המתלוננת נקראה להעיד בטרם מלאו לה 16 שנים, וכבר בפתח חקירתה הראשית הגדירה את המערער כ"אויב הכי גדול שלי" (ראו עמ' 9 לפרוטוקול הדיון). בהמשך הסבירה כי לא רק מעשים מגונים ביצע בה המערער, אלא שהוא גם נהג בה ביד קשה, והיא לא הסתירה כי ליחסיה העכורים עמו תרמה גם השקפתה לפיה הוא היה זה שגרם לפירוד בין הוריה, לאחר שקיים יחסים עם אמה בעוד זו היתה נשואה לאביה.

 

           המתלוננת העידה שהמערער נהג לחבקה במפתיע, ואז היה שולח את ידיו לעבר חלקים אינטימיים בגופה. המתלוננת הגיבה במחאה על מעשיו ואף נאבקה בו, ואז נאלץ היה להרפות ממנה. היא טענה עוד, כי המערער היתרה בה לבל תספר על מעשיו לאיש, אך היא לא צייתה לדרישה זו, ולסוד העניין הכניסה תחילה את חברתה ר' ב', ואחר כך גם את אביה ואמה. אך בלב האם התעוררו ספקות, והיא חקרה את בתה כדי לוודא שאין מדובר בחלום או בהזיה. משעמדה המתלוננת על דעתה, התכנסו הוריה, המערער והיא-עצמה לליבון הפרשה. המתלוננת השמיעה באוזני הנוכחים את גרסתה, אך המערער הכחיש את דבריה בתוקף, וכתיאור האם (בעמוד 62): "הוא צעק, אתם מעלילים עלי, אתם מכפישים את שמי לחינם". בשלב זה נתבקשה המתלוננת לעזוב את החדר, ובהמשך שוחח עמה אביה שאמר לה: "גם אם זה קרה וגם אם לא קרה, זה לא יחזור יותר" (ראו עמוד 12). אך המערער חזר כחלוף זמן לסורו, ובעקבות כך הוגשה התלונה למשטרה.

 

           בית המשפט המחוזי (מפיה של כב' השופטת ש' ברוש) נתן אמון בעדותה של המתלוננת, אותה הגדיר כ"עדות אמת, המתארת נכונה את המעשים שעשה בה הנאשם במשך כשנתיים". לעניין זה הוסיף בית המשפט ואמר את אלה (ראו עמ' 264):

 

"המתלוננת מסרה עדות בהירה, עקבית, רצופה ונטולת הגזמות באופן קיצוני ... המתלוננת לא אצה לשתף את הוריה במעשים שנעשו בה, וכשעשתה כן, נתקלה בתגובה של חוסר רצון משווע לסייע לה, בדרך כלשהי, תוך הפגנת חוסר אימון וניסיון לרפות את ידיה. הם ...[חברתה], כמו גם אביה, יעצו לה לפנות למשטרה, היא סירבה לעשות כן, כדי שלא לפגוע בחיי נישואיה של אמה ...

אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת, בתיאור המעשים וסדרם הכרונולוגי, הרי יש לייחס זאת לעבור הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה ... המתלוננת העידה בפנינו במשך יומיים ... שוכנעתי כי המתלוננת תיארה את אשר חוותה ...".

 

 

           בית המשפט היה ער לכך שהמתלוננת לא מיהרה לפנות לרשויות החוק, אך הוא לא ראה בכך כבישתה של גרסה, הואיל ונמצא כי המתלוננת סיפרה על הקורות אותה לחברתה ר' כבר בתחילתם של המעשים, וכאמור, גם לאמה ואביה אשר בעקבות כך קיימו את אותה "שיחת בירור" עם המערער.

 

           בית המשפט מצא כי ראיות המשיבה האחרות חיזקו את גרסת המתלוננת, וביניהן הוא מנה את העדויות על מצבה הנפשי, עדותם של אביה ואמה, וכן עדותן של שתי עובדות סוציאליות עמן שוחחה – שרון וולף והדס וייל-לביא. מאידך, דחה בית המשפט את גרסת המערער לפיה קשרו המתלוננת ואמה קשר להפלילו. נקבע כי גם המתלוננת, ובעיקר האם, לא היו להוטות להגיש תלונה במשטרה, וספק אם זו היתה מוגשת לולא הבהירו העובדות הסוציאליות למתלוננת כי הן כי ייאלצו להעביר את המידע שמסרה להן לגורמי החקירה.

 

נימוקי הערעור

 

5.        המערער, באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד ד' רונן, פרט את השגותיו כנגד הרשעתו בהרחבה, ותמציתן היא זו: בעדותה של המתלוננת התגלו סתירות רבות, ועל כן הינה בעייתית ואסור היה לה שתשמש בסיס להרשעה; בית המשפט לא נתן משקל כלשהו לטענת האליבי שהעלה המערער ביחס לעבירה שעל פי גרסת המשיבה בוצעו ביום הנסיעה לטבריה; המתלוננת ניהלה יומן אישי אותו סירבה להציג לעיונו של בית המשפט. לטענת המערער, אפשר שביומן זה נרשמו אמרות אשר היו עשויות היו לשרת את הגנתו, ולחלופין, אם נעדרו מהיומן אמרות על המעשים האסורים שלגרסת המתלוננת בוצעו בה, יש בכך כדי לחזק את טענתו לפיה בדתה המתלוננת את המעשים מלבה; ועוד נטען, כי בית המשפט התעלם מהתנהגותה של המתלוננת אשר הוסיפה לגור בביתו של המערער גם לאחר שלטענתה בוצעו בה המעשים המגונים; לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהמניעים עליהם הצביע ככאלה שגרמו למתלוננת להגיש נגדו תלונת שווא.

 

           מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי עדותה של המתלוננת אינה ניצבת לבדה, והיא נתמכת בראיות חיזוק, ומכל מקום הכרעתו של בית המשפט המחוזי הכרעה עובדתית היא, ולא הוכחה עילה אשר תצדיק התערבות בה. עם זאת, הסכימה באת-כוח המשיבה כי הטענה הכלולה בסעיף 3(א) לעובדות של האישום השלישי (תקיפת המערער כנגד בנו), לא הוכחה, ולפיכך נכון לקבל את הערעור בסוגיה זו ולזכותו.

 

6.        דיון

 

           חלקן הארי של עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים, הרחק מעין בולשת, ולאחר שהעבריין הצליח לבודד את קורבנו. עקב כך כמותן של הראיות אותן מצליחים גורמי החקירה לאסוף היא זעומה, ומכאן הקושי עמו נדרש בית המשפט להתמודד, כאשר התביעה עותרת לתת אמון במי שנטען כי היתה קורבנן של העבירות, ולדחות את גרסתו של הנאשם בביצוען. כך בדרך כלל, וקשה היא מלאכת השפיטה שבעתיים כאשר מדובר במתלוננת-קטינה, שאת חיצי האשם היא מפנה לבעלה של אמה, שתחת קורתו היא חוסה ואל שולחנו היא סמוכה. מערכת יחסים מסוג זה מורכבת היא מטבעה וטעונה רגשות עזים, ועל כן מצווים הכול לשוב ולשנן כי יש לבחון את עדויותיהן של הנפשות הפועלות בזהירות רבה, כדי שלא נימצא מרשיעים את מי שלא חטא. מטעם זה נוהגים בתי המשפט להתייחס לכבישתה של עדות הקורבן כגורם הפוגם במהימנותה, אלא אם ניתן לו הסבר המתקבל כמהימן על ידי בית המשפט (ע"פ 5874/02 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פד"י נה(4), 249, 260; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נה(1), 684, 692). עם זאת, נכון גם להדגיש כי שיהוי לבדו בהגשתה של התלונה אינו מעיד בהכרח על חוסר מהימנות, הואיל ולעתים קרובות נאלצת המתלוננת להתמודד לא רק עם הקושי הנפשי הכרוך בחשיפתם של מעשים בעלי גוון אינטימי שבוצעו בה, אלא גם עם החשש שתלונתה, בין אם תזכה לאמון ובין אם לאו, עתידה לגרום קרע במשפחתה שבעקבותיו יצביעו עליה הכול כמי שגרמה לו. לפיכך, עדותה של קטינה בנסיבות אלו פנים רבות לה (ראו ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פד"י מח(1), 302), ועל כן לצורך ההכרעה בשאלת מהימנותה אנו נדרשים לכלי-עזר, וביניהם: מצבה הנפשי של הקורבן (ע"פ 3416/98 אפרגן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4), 769, 784); חשיפת סוד המעשים בפני אחרים סמוך לאחר התרחשותם; תגובות מחשידות והתנהגות מפלילה של הנאשם, וכיוצא באלה עניינים אשר נועדו להבטיח כי יורשע בדין החוטא בלבד, ומי שאשמתו הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים. מטבע הדברים, ניתן משקל רב גם להתרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנותם של הנאשם והמתלוננת במהלך עדותם בפניה. כלי חשוב זה אינו עומד לרשות בית משפט שלערעור, ומכאן ההלכה שהתערבותו בממצאים של עובדה ומהימנות מוגבלת. חרף זאת, סבורני כי התערבותנו בערעור הנוכחי נדרשת, ולהלן אבהיר את דברי.

 

7.        המתלוננת היא נערה צעירה שחייה נקלעו למערבולת קשה, עקב פרידתם של הוריה על רקע מה שהוגדר בפיה כבגידתם של אמה עם המערער. על רקע זה הצטברה בלבה טינה קשה כלפי המערער, ועל כן, קבלת גרסתה כמהימנה אסור לה שתתבסס רק על התרשמותו של בית המשפט בפניו היא העידה, וראוי לבדוק אם יש בראיות הנוספות את אותו ערך מוסף אשר משקלו יכריע את הכף לחובת המערער. כך נהג בית המשפט המחוזי, ובפרק העוסק בראיות חיזוק הוא מנה את אלה:

 

           א.  התנהגות המתלוננת ומצבה הנפשי: בית המשפט הפנה לעדותם של הורי המתלוננת, אשר מסרו כי במהלך הבירור שנערך עם המערער, היתה בתם מבוהלת, נרגשת מאוד ובוכייה. לעניין זה הוסיף בית המשפט ומנה את התרשמותה של שרון וולף ממצבה של המתלוננת שעה שזו סיפרה לה על עבירות המין שבוצעו בה, היינו: "התרשמתי שהיא מדברת עם הרבה כאב, היא נראתה עצובה" (ראו עמוד 142). כן היפנה בית המשפט לעדותה של הדס וייל, לפיה התנהגות המתלוננת מעידה על מי שסבלה מבעיות רגשיות או שחוותה טראומה (עמוד 135).

 

           ב.  עדות האם: האם הכחישה את גרסת המערער לפיה היא יזמה את תלונתה של בתה על רקע מאבק הגירושין, ומקובלת עלי החלטתו של בית המשפט המחוזי לתת אמון בתשובה זו, ולו מן הטעם שסוגיית הפירוד בין האם למערער, עלתה רק לאחר שהמתלוננת הכניסה את אמה לסודם של המעשים האסורים שלטענתה בוצעו בה. חיזוק נוסף לדברי המתלוננת מצא בית המשפט בטענת האם כי המערער נהג באלימות וביד קשה כלפי ילדיו וכלפי המתלוננת.

 

           ג.  עדות האב: עד זה הביע בפני המשפט את הערכתו לפיה בתו "בכלל לא ילדה שקרנית", וגם בכך ראה בית המשפט נדבך נוסף לעניין מהימנותה של המתלוננת.

 

           ד.  עדות ר', חברתה של המתלוננת: עדה זו, שלא הוכח טעם שלא להאמין לה, מסרה שהמתלוננת סיפרה לה כי המערער "נוגע בה", וניתן להסיק מעדותה שאת הדברים הללו מסרה לה המתלוננת סמוך לאחר התרחשותם.

 

8.        בטרם אתייחס למשקלן של ראיות החיזוק, אני מבקש להפנות לפן אחר של הראיות, זה שעליו הצביע בא-כוחו של המערער, ואשר, להשקפתי, יש בו כדי לעורר ספקות בשאלת גרסתה של המתלוננת:

 

           א.  באשר למניע - הקדמתי וציטטתי את הגדרתה של המתלוננת ביחס למערער, לאמור: "הוא האויב הכי גדול שלי" (עמוד 9 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית (עמוד 20) הסבירה המתלוננת את הרקע לאותה עוינות: "הוא תמיד עיצבן אותי ... הרביץ לי ... עשה לי מעשים מגונים, ואנו לא חושב שאפשר להגדיר אותו כבן אדם טוב אחרי הדברים האלה". בהמשך עדותה אישרה המתלוננת, בתשובה לשאלותיו של בא-כוח המערער, כי לסלידתה מהמערער גרמה גם תחושתה שהוא גרם לפירוד בין הוריה, הואיל וקיים יחסים עם אמה בעודה נשואה לאביה. המתלוננת הוסיפה וטענה, כי המערער חטא גם בכך שהסית את אמה נגדה, ונראה שלמרירותה תרמה גם העובדה שאמה ראתה בה כמי שגרמה לכך שנותרה בגפה לאחר פרידתה מהמערער, ובלשון המתלוננת: "היא האשימה אותי כאילו שעכשיו נהרסה המשפחה ועכשיו היא נשארה לבד וכל הזמן רבנו" (ראו עמוד 47).

 

           על מערכת היחסים המעורערים בין המתלוננת למערער העידה גם האם: "זה לא הלך מהתחלה. היא לא סבלה אותו, הוא לא סבל אותה. היו ביניהם המון התנגשויות" (עמוד 72), ובעמוד 73 הוסיפה: "ירח דבש ביניהם אף פעם לא היה".

 

           ב.  בניגוד לעמדה אותה הציג האב בעדותו, התרשמה המתלוננת שהוריה אינם מאמינים לגרסתה, ודברים אלה מצאו ביטוי בעדותה של הדס וייל, עמה שוחחה המתלוננת (ראו עמוד 123): "היא אמרה שהיא סיפרה לאביה הביולוגי וגם לאמא אבל הם לא מאמינים לה". בדרך זו התרשמה הדס וייל גם בעקבות שיחתה עם הוריה של המתלוננת, ובלשונה (בעמוד 127):

 

"שוחחתי איתם [עם ההורים], דיברתי איתם בטלפון ואת האב פגשתי בביקור בית. האבא טוען ש[המתלוננת] נתפסה בעבר בכל מיני שקרים ובגלל זה בעצם לא האמין לה. גם האמא אמרה את זה".

 

 

           לדבריה של הדס וייל נמצאו תימוכין בעדותה של האם. זו נשאלה מדוע לא הגישה בתה תלונה למשטרת ישראל כבר בתחילת האירועים, והאם השיבה כך (ראו עמוד 67): "כי לא האמנתי לה. היה לי קשה להאמין, זה לא נשמע לי הגיוני דבר כזה. ל[מתלוננת] היו קצת דמיונות בגיל 12...".

 

           ג.  על פי טענת המשיבה, החלו מעשיו האסורים של המערער בשנת 1999, וההיגיון מחייב כי בעקבות האירוע הראשון ינקטו המתלוננת והוריה בצעדי מנע, למשל, על ידי העתקת מקום מגוריה של המתלוננת לביתו של האב. לחלופין, אתה מצפה כי מאותו מועד תקפיד המתלוננת שלא להימצא ביחידות בחברתו של המערער. ועובדה היא שלא זו בלבד שלא כך נהגה, אלא שהיה זה המערער שהסיע אותה, על פי בקשתה, למקומות שונים, גם בשעות הלילה המאוחרות (ראו עדות המתלוננת בעמוד 32).

 

           ד.  המתלוננת ניהלה יומן אותו נמנעה מלהציג לחוקרים ולבית המשפט. באת-כוח המשיבה טענה בפנינו, כי מקובל עליה שביומן זה לא תועד דבר ביחס למעשים המיוחסים למערער. עובדה זו משקלה אמנם אינו רב, הואיל ונערות אינן פועלות על פי קוד מוסכם, עם זאת, ניסיון החיים מלמד כי נערות בגילה של המתלוננת נוהגות לרשום ביומנן חוויות טראומתיות שחוו, במיוחד כאשר הן אינן זוכות לאוזן קשבת מסביבתן הקרובה, וכזה היה מצבה של המתלוננת. לפיכך, היעדרו של תיעוד ביומן ראוי היה שיעורר לפחות תהייה.

 

           ה.  באשר לאירוע שהתרחש ביום הנסיעה לטבריה, טענה המתלוננת, כי את המעשה המגונה בגופה ביצע המערער בשעות הבוקר. על פי גרסה זו, באותו יום לא נסע המערער כלל ליחידתו הצבאית, וגם כאשר חזר בא-כוח המערער והסביר למתלוננת כי בידו מצויות ראיות הסותרות את גרסתה, היא לא שינתה מדעתה (ראו עמוד 36).

 

           ואכן, בידיו של המערער היו ראיות סותרות, ומאלו עולה כי הוא יצא מביתו לא יאוחר מהשעה 06:00 של אותו יום, ונסע לירושלים במטרה לתקן את רכבו במוסך (לעניין זה ראו עדותו של אלי אמזלג בעמוד 150 ואילך, תצהירו של גיל זעירא, והמוצגים נ/5-נ/8). העולה מהאמור הוא שטענת האליבי אומתה, ולפיכך, לא יכול היה המערער לבצע את המעשה שיוחס לו, לפחות לא בבוקרו של אותו יום. אמנם, אפשר שלכל אלה קיים הסבר, אך הוא לא הוצע לבית המשפט, וגם בהכרעת הדין לא מצאתי החינה ומענה הולמים שיש בהם ליישב את הסתירה בין גרסת המתלוננת לטענת האליבי.

 

9.        כידוע, הלכה היא, כי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, ודי לה לתביעה שתוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לכל ספק סביר (ע"פ 6358/99 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 653, 661; ע"פ 2518/94 אלימלך ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נא(2), 481, 497). אותו ספק סביר שדי בו כדי להוביל לזיכוי, אינו יכול להתבסס על גרסה בעלמא, ועל הנאשם להוכיח כי יש לו אחיזה בחומר הראיות (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4), 221, 653). באשר לקביעת משקלו של הספק, עושה בית המשפט שימוש במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ובעזרתם של אלה הוא מגבש את החלטתו אם הרשעת הנאשם היא מחויבת המציאות (ע"פ 524/77 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 682, 686).

 

           ומן הכלל אל הפרט. משהעידה המתלוננת בבית המשפט, ועדותה זכתה לאמון, ניתן היה לבסס את הרשעת המערער עליה בלבד. אולם כפי שכבר אמרתי, לנוכח מערכת היחסים המורכבת ששררה בין המתלוננת למערער, נכון היה לבחון אם יש בראיות הנוספות שהובאו על ידי המשיבה, כדי לתמוך במהימנות גרסתה של המתלוננת. לעניין זה מנה בית המשפט המחוזי את הראיות שפורטו בסעיף 7 של חוות דעתי, דא עקא, בחינתן של אותן ראיות הובילתני למסקנה כי אין בהן די לסילוקו של כל ספק סביר ביחס להרשעת המערער. כזהו המצב בעניין מצבה הנפשי של המתלוננת במהלך שיחת הבירור שנערכה עם המערער והוריה, וכוונתי לכך שבבית משפט קמא לא לובנה די השאלה אם סערת הרגשות שתקפה אותה נגרמה בעטים של המעשים שבוצעו בה או מעצם קיומה של אותה שיחה אשר לכל הנוכחים היוותה מעמד טעון, מביך וקשה. גם להתרשמותן של העובדות הסוציאליות ממצבה הנפשי של המתלוננת לא סברתי כי יש לייחס משקל יתר, הואיל ואפשר שהעצבות והכאב אשר נשקפו מעיניה, הם תולדה של מסכת החיים שנכפתה על המתלוננת מאז היותה רכה בשנים עקב הקרע שחל בין הוריה, וכן עקב מערכת היחסים העכורה ששררה בינה למערער במשך שנים רבות, ללא קשר למעשים האסורים שיוחסו לו.

 

           גם בעדותם של הורי המתלוננת לא היה מקום לראות חיזוק, באשר עתה ברור כי גם בלבם ניקרו ספקות ביחס לתלונתה של בתם. ברוח זו העידה האם, ודברים דומים נשמעו מפיה של העובדת הסוציאלית אשר שוחחה עם ההורים. באשר לעדותה של ר', חברתה של המתלוננת, זו לא היתה עדת-ראייה לאירועים, וכל שמסרה הם דברים ששמעה מפיה של המתלוננת. במצב זה, כאשר מתעוררים ספקות ביחס לעדות לה נדרש החיזוק, ממילא אין בעדותה של ר' כדי להעניק את החיזוק הנדרש.

 

           לנוכח האמור, סבורני כי הרשעתו של המערער לא היתה מבוססת דיה. גרסתה של המתלוננת עוררה ספק גם בלבם של מי שהיו קרובים לה, וספקות אלה הלכו והתעצמו משהתברר כי למתלוננת היה מניע לפגוע במערער, ולשבחה ייאמר כי היא גם לא הסתירה את שנאתה אליו. ואם באלה לא די, גם טענת האליבי של המערער בקשר עם האירוע שעל פי הנטען התרחש ביום הנסיעה לטבריה, הוכחה כדבעי. במצב זה, המעט שניתן לומר על הרשעת המערער הוא, שהואיל והיא מושתתת על עדות המתלוננת וללא חיזוק חיצוני של ממש, אסור לקיימה. שאם היא מושתתת על עדות המתלוננת בלבד, וכזהו המצב בפועל, אסור לקיימה. עם זאת, וכדי להסיר ספק מלב, אני טורח להבהיר, כי אין כוונת הדברים לומר שהמתלוננת בדתה את המעשים המפלילים מלבה, אלא רק זאת שעל פי הכללים הנקוטים בידנו בדיני העונשין, לא הוכחה אשמתו של המערער במידה הנדרשת.

 

10.      לסיכום, ואם דעתי תישמע, הייתי מקבל את הערעור ומזכה את המערער מחמת הספק.

 

                                                                                                      ש ו פ ט                 

 

 

השופט מ' חשין:

 

           נתקשיתי לצרף דעתי לדעתו של חברי, השופט לוי. שלא כחברי, לא נמצא לי טעם טוב וראוי לשנות ממסקנתו של בית-המשפט המחוזי כי המתלוננת דוברת אמת היא וכי אשמתו של המערער הוכחה למעלה מספק סביר.

 

2.        הכרעתו של בית-המשפט המחוזי משתיתה עצמה, בעיקרה, על מימצאי מהימנות; כך, לאחר שהמתלוננת, המערער ועדים אחרים ניצבו לפניו פנים-אל-פנים, ולערבו של יום נמצא לו לבית-המשפט כי עדותה של המתלוננת עדות מהימנה היא; כי נמצאו לה לאותה עדות חיזוקים אלה ואחרים; כי עדותו של המערער אין היא עדות מהימנה; וכי הוכח למעלה מספק סביר שהמערער ביצע בגופה של המתלוננת אותם מעשים שהמתלוננת קבלה עליהם בעדותה. אכן, יש חריגים לכלל הקובע כי ערכאת ערעור לא תתערב במימצאי מהימנות שקבעה ערכאת הדיון - ערכאה אשר התרשמה מן העדים באורח בלתי-אמצעי - אך סבורני, שלא כחברי, כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדריו של אחד מאותם חריגים.

 

           אמת נכון הדבר: מערכת היחסים בה היו נתונים המערער והמתלוננת - בתו החורגת - בתוכְכי המשפחה, היתה מערכת בעייתית לא-מעט. המתלוננת שטמה את המערער בהאשימה אותו בגירושי הוריה הביולוגיים ובשל התנהגותו הקשה והברוטלית. ואולם, מערכת יחסים בעייתית זו, הגם שמחייבת היא אותנו לזהירות-יתר בשקילת העדויות ובעימותן זו-עם-זו, אין בה - באשר היא - כדי לשלול אפשרות שהמתלוננת דוברת אמת בהאשימה את המערער כי ביצע בה מעשים מגונים. ואמנם, בית-המשפט המחוזי היה ער לצורך לנהוג זהירות רבה לעת בחינת העדויות שבאו לפניו. כן היה בית-המשפט מודע לאיבתה של המתלוננת למערער, איבה שיכולה היתה לצמוח גם על רקע מעשיו המגונים. ואם לסוף החליט כי המתלוננת דוברת אמת היא, לא ידעתי מה הצדק יש בידינו שלא לקבל קביעה זו כערכה על-פניה ולאשר את הרשעת המערער.

 

3.        המתלוננת היא בתה של אשת המערער מנישואין קודמים, ובהיותה כבת שלוש נישאה אמה למערער. בהיותה כבת שלוש עשרה וחצי סיפרה המתלוננת לאמה על-כך שהמערער ביצע בה מעשים מגונים: אחז בחזה מעל הבגדים, נגע בישבנה ובגופה, נישקה על-פיה ואמר לה אמירות בעלות גוון מיני. בעקבות תלונה זו נערך מיפגש משפחתי בהשתתפות המתלוננת, אמה, אביה הביולוגי והמערער, ובסיומו הודיעו האם והאב למתלוננת כי בין אם ביצע המערער מעשים כתלונתה, בין אם לאו, מעתה ואילך לא עוד יהיו אותם מעשים. עברה כשנה, ולגירסת המתלוננת שב המערער ועשה בה מעשים כבעבר. זו הפעם נמנעה המתלוננת משתף את הוריה במידע, אך סיפרה על המעשים לעובדת הסוציאלית ששוחחה עימה בנושא אחר. המתלוננת סירבה לפנות בתלונה להוריה או למשטרה. רק לאחר מסע שיכנוע מצד שתי עובדות סוציאליות שהיו איתה בקשר, פנתה המתלוננת לאמה, ויחד עימה התלוננו השתיים במשטרה. המתלוננת העידה בבית-המשפט בהיותה כבת חמש עשרה וחצי. עדותה ארכה כיומיים, בהם עמדה בחקירה ראשית ובחקירה נגדית ממושכת. לסיומה של אותה עדות נשתכנע בית-המשפט באמת שבתלונתה ובמהימנות דבריה. וכך אמר בית-המשפט, בין שאר דבריו (בעמ' 265):

 

המתלוננת, העידה בפנינו במשך יומיים, ותיארה בבהירות רבה, את אשר אירע לה במהלך תקופה ארוכה. היא תארה בפנינו אירועים מיניים כפי שהיו, וניכר בה שהיא כואבת ומיוסרת. שוכנעתי כי המתלוננת תיארה את אשר חוותה, העידה אמת לאמיתה ועמדה על גרסתה שלה. המתלוננת לא הקצינה את העובדות ולא הגזימה בתיאוריה בכל דרך שהיא. היא סיפרה אודות מעשים מיניים, מינוריים בלבד. אין לי ספק, כי המתלוננת מודעת למהותם של מעשים מיניים ואילו חפצה להעליל על הנאשם, ולו היתה שקרנית ו"תחמנית", כדברי הסניגור, היתה מתארת מעשים חמורים בהרבה, כמו למשל הכנסת יד מתחת לחולצה ולא מעליה. ...

 

המתלוננת תארה עובדות כהוויתן עם כל הכאב הכרוך בשחזור מסכת האירועים שחוותה. 

 

 

ובמקום אחר (בעמ' 264):

 

שמענו וראינו את המתלוננת בעדותה. המתלוננת מסרה עדות בהירה, עקבית, רציפה ונטולת הגזמות באופן קיצוני. העובדות לגבי המעשים משתלבות זו בזו בסדר הגיוני. המתלוננת חזרה על גרסתה הן בפני אמה ואביה, הן בפני [חברתה], העובדות הסוציאליות, שרון והדס והן בפנינו בבית המשפט, ולא היו בה סתירות מהותיות או אי דיוקים שנגסו ביסוד עדותה. המתלוננת לא אצה לשתף את הוריה במעשים שנעשו בה, וכשעשתה כן, נתקלה  בתגובה של חוסר רצון משווע לסייע לה, בדרך כלשהי, תוך הפגנת חוסר אמון וניסיון לרפות את ידיה. הגם ש[חברתה], כמו גם אביה, יעצו לה לפנות למשטרה, היא סירבה לעשות כן, כדי שלא לפגוע בחיי נישואיה של אמה. המתלוננת פנתה למשטרה רק לאחר שהדס ושרון שכנעוה ולא הותירו למעשה בידה כל ברירה, בהבהירן כי מוטלת עליהן חובת דיווח, אם לא תעשה כן בעצמה.

 

בית-המשפט לא דלג על סתירות מסוימות שהיו בעדותה של המתלוננת, לרבות באשר לאירוע שנסב על בוקר הנסיעה לטבריה, ומסקנתו הייתה כי אין באותן סתירות ואי התאמות כדי לגרוע ממהימנות עדותה של המתלוננת:

 

אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת, בתיאור המעשים וסדרם הכרונולוגי, הרי יש לייחס זאת לעבור הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה. (בעמ' 264)

 

 

ובאשר לאירוע טבריה, כך כתב בית-משפט קמא (בעמ' 268):

 

אך הגיוני וברור הוא, כי בזיכרונה של המערערת נשמרו פרטי המעשה שהם הקרדינליים לגבי אירוע זה, הקשור בהזדמנות של השכנוע [ניסיונו של המערער לשכנע את המתלוננת כי תיסע עמם לטבריה], בעוד שהמועד לא נחרט בזיכרונה, במדויק; לפיכך אם היה אי דיוק לגבי המועד בו בוצעו המעשים, יש לייחס זאת, לאופי הזיכרון האנושי, ואין בכך כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת.

 

 

           התרשמותו זו של בית-משפט מעדות המתלוננת התרשמות ראויה היא - ראויה, סבירה והגיונית - ולא ידעתי מה טעם נחרוג ממנה ונהפוך דברים על-פיהם. עדותה של המתלוננת הייתה ראויה ובהירה, ולא נמצאו בה סתירות או פירכות מהותיות השוללות אותה מעיקרה; נהפוך הוא: המתלוננת חזרה בעדותה על דברים שסיפרה במועדים שונים - חלקם מוקדמים בהרבה להגשת התלונה במשטרה - לאנשים שונים שחלקם אף אינם מכירים זה-את-זה ואין ביניהם כל קשר שהוא. המתלוננת אף נהנית מכלל ה"מיגו". לו ביקשה לבדות מליבה עלילות-דברים יכולה הייתה לנפח את תלונתה ולהטיח במערער האשמות כי עשה בגופה מעשים חמורים בהרבה מאלה שעשה. אלא שהמתלוננת הייתה עקבית בדבריה ותלונותיה נסבו על מעשי הטרדה מיניים שאינם כה חמורים.

 

4.        אני מתקשה לקבל את הגירסה - המתבקשת מחוות-דעתו של חברי - כי מצויה לפנינו ילדה-נערה מתוחכמת ומניפולטיבית, אשר תיכננה את מעשיה במשך כשנתיים ימים - מאז היותה כבת שלוש עשרה וחצי - בטוותה עלילה כה קשה על אביה החורג. גירסת התיכנון כמו מדמה את המתלוננת לאותה נערה מן האגדה שנחטפה בידי אנשים רעים, וכדי שמשפחתה תדע לאן חטפוה פיזרה על דרך החטיפה אבני חצץ קטנטנות. כך החלה המתלוננת מטפטפת, כביכול, על אודות המערער סיפורי-בדים מאז היותה כבת שלוש עשרה וחצי, ובמלאת השנים הלכה והתלוננה במשטרה. לא-זו-בלבד שסברה זו קשה לעיכול, אלא שיש סתירות לא-מעטות השוללות אותה. כך, למשל - כפי שציין בית-המשפט המחוזי - לא הגזימה המתלוננת בתיאורי המעשים. כך אף, שלמרות ההפצרות הרבות בה מצידה של חברתה, סירבה המתלוננת להתלונן במשטרה על מעשי המערער, ואילו העובדת הסוציאלית העידה על האמביוולנטיות של המתלוננת לעניין הגשתה של תלונה.

 

5.        גם אופן חשיפת הפרשה מחזק, לדעתי, את מהימנות דבריה של המתלוננת ושולל את גירסת העלילה. לו נתכוונה המתלוננת לפגוע במערער, סביר להניח כי הייתה פונה למשטרה או לאביה ולאמה שידעו על תלונותיה בעבר. אלא שהמתלוננת נמנעה מפניה להוריה או למשטרה וסיפרה את הקורות אותה דווקא לעובדת סוציאלית אשר הכירה אותה אך היכרות מוגבלת ואשר עימה נפגשה ללא ידיעת הוריה. גם לאחר שהעובדות הסוציאליות ניסו לשכנע את המתלוננת לפנות להוריה או להתלונן במשטרה סירבה המתלוננת לעשות כן, ואף התעמתה עימהן על רקע זה לאחר שאחת העובדות הסוציאליות הודיעה לה כי אם היא, המתלוננת, לא תדווח למשטרה, היא עצמה - העובדת הסוציאלית - אפשר תדווח למשטרה. וכדבריה של העובדת הסוציאלית הדס: "היא אמרה לי שהיא בעצם באה להפוך [מרכז הסיוע] כדי שיעזרו לה ואיך עכשיו אתם רוצים לפתוח אינפורמציה שסיפרתי" (עמ' 122 לפרוטוקול). רק לאחר ניסיונות שיכנוע רבים ולאחר שהודע לה כי העובדות הסוציאליות אפשר תהיינה חייבות לפנות למשטרה, פנתה המתלוננת לאימה, ויחדיו פנו השתיים למשטרה.

 

6.        המערער מייחס משקל רב לעובדה שעלה בידו להציג אליבי הסותר את טענת המתלוננת כי בבוקר נסיעתה של המשפחה לטבריה ביצע בה מעשים מגונים. לגירסתו, סתירה זו מוכיחה כי אין לתת אמון בדברי המתלוננת, וכי דבריה דברי-שקר הם. ואולם ניתן לטעון גם איפכא מסתברא, לאמור, כי מקרה זה דווקא מחזק את גירסת המתלוננת, תורם לאמינותה ומוכיח כי אין המדובר בעלילה מתוחכמת. ראשית לכל, אם אמנם - בניגוד לטענת המתלוננת - לא היה המערער בבית בבוקר הנסיעה, מה היה לה למתלוננת שסיפרה על אירוע שאירע אותו בוקר דווקא שעה שידעה כי המערער לא היה בבית? מעשי המערער במתלוננת נמשכו והלכו זמן לא מעט; מדוע אפוא עמדה המתלוננת על גירסת הבוקר?  הכך יעיד אדם המעליל עלילות דברים? יתר-על-כן: ניתן לטעון אף על דרך של איפכא מסתברא. אדם מתוחכם ומניפולטיבי - כנדרש לטוויית עלילה כה סבוכה - בהיתקלו בתשובת המערער כי נעדר מן הבית, היה מנסה למצוא "פתח מילוט". אפשר היה חוזר בו מטענתו על יום האירוע, או, למיצער, היה מביע הסתייגות מסויימת מאיתור יום המעשה. ואולם המתלוננת נותרה עיקשת בטענתה כי המעשה היה אותו יום. ניתן ללמוד מכאן, כפי שהסיק בית-המשפט קמא, כי האירוע אכן אירע אלא שלא אותו יום. ואכן, בית-המשפט המחוזי מצא כי אפשר טעתה המתלוננת ביום אך אין באותה טעות כדי לשלול את מהימנות גירסתה באשר לעצם המעשה.

 

7.        על כל אלה נוסיף ונזכור כי המתלוננת העידה בהיותה כבת חמש-עשרה שנים וחצי, וכי לעת שהתלוננה לראשונה היתה אך כבת שלוש-עשרה וחצי. אתקשה מאוד להאמין כי ילדה-נערה כה צעירה הצליחה לשטות באנשים כה רבים - לרבות בבית-המשפט המחוזי - בטוותה עלילה בהמשכים במשך כשנתיים, תוך שהיא משתפת אנשים רבים ומודעת לכל הדקויות המשפטיות הסובבות את תלונותיה. מנגד, קרוב להניח כי גילה הצעיר תרם במידה מסוימת לקשיי הזיכרון, בעיקר בנוגע למועד האירועים ולסידרם הכרונולוגי.

 

8.        מסקנת בית-המשפט המחוזי - שהתרשם מן המתלוננת באופן בלתי אמצעי ומצא כי דוברת אמת היא - מסקנה סבירה ומקובלת היא, ולא נמצא לי טעם טוב לשנות ממנה. אכן, אין ספק שהמתלוננת חשה איבה כלפי המערער, אולם מניע זה כשלעצמו אין בכוחו לשלול אפריורית כל טענה ותלונה של המתלוננת. ומשנמצא לנו - חרף אותה איבה - כי עדותה של המתלוננת עדות אמינה היא, אין זה דין כי נשלול את טענותיה אך בשל כך שהיה לה מניע לפגוע במערער.

 

גירסת המערער

9.        המערער הינו אדם מבוגר, רב-סרן בצה"ל. המערער העיד בבית-המשפט עדות ממושכת, הכחיש את טענות המתלוננת נגדו, ובית-המשפט מצא כי גירסתו אינה גירסת אמת. טענתו המרכזית היתה כי המתלוננת מתנכלת לו בשל איבתה אליו, וכי קשרה קשר עם אמה - אישתו - במטרה לפגוע בו על רקע רצונה של האם להתגרש ממנו. אלא שטענת הקשר בין האם לבת נסתרה מיניה-וביה, הואיל ועומדת היא בניגוד לסדר התרחשות האירועים. שכן עד לשלב מאוחר העדיפה האם את גירסת המערער על-פני גירסת בתה, בסוברה שהבת בודה דברים מליבה. אשר לעדותו של המערער יאמר, כי בית-המשפט מצא בדבריו סתירות שקשה לישבן עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה ועם מימצאים אחרים שהובאו לפניו. כך, בין השאר, קובע בית-המשפט באשר לעדות המערער (בעמ' 285-284):  

 

הנאשם ניסה להסוות את מעשיו ולהציג אותם בעטיפה ורודה; כך למשל כאשר הוא מתייחס לאירוע מיני בו שכב על המתלוננת ונגע לה בחזה, הוא נוטל ממנו את הנופך הפלילי, ומספר עליו כעל השתוללות של הילדים כשהם במיטתו. ...

 

בהודעתו למשטרה מספר הנאשם על חיבוקים אבהיים שאין בהם כל התאמה לתיאור שנתן בבית המשפט, קרי ניתוק שיצר מהמתלוננת בשל חששו ממנה ומסיטואציות שעמד מולן ... הנאשם היה מודע ליחסי הקרבה עם המתלוננת בהזדמנויות שונות, כמו למשל בחדר המלון בטבריה, לאחר שאשתו הזהירה אותו, כביכול, שלא לרקוד עם המתלוננת, פן תעליל עליו. הנאשם מתאר אירועים חסרי ערך שאין כל סיבה לזכרם, אלא אם כן היו בהם דברים חריגים. הנאשם מתייחס להתנהגותו כאל התנהגות טבעית של אבא ובת, החיים תחת קורת גג אחת, שוכח פרטים חריגים ...  

 

המערער לא הביא בפנינו טיעונים שיש בהם כדי לסתור ממצאי מהימנות אלה של בית-המשפט המחוזי. ממילא, לא נמצא לי טעם ראוי לשנות מקביעותיו ומהתרשמותו של בית-המשפט המחוזי לעניינו של המערער.

 

מיקצת ראיות לחיזוק

10.      בעימות שבין עדותה של המתלוננת לבין עדותו של המערער נמצא כי עדות המתלוננת מהימנה ואילו עדותו של המערער אינה מהימנה. ואולם, בית-המשפט המחוזי לא הסתפק בעדויות אלו ומצא כי יש בנמצא ראיות נוספות התומכות ומחזקות את עדותה של המתלוננת. הראיה המרכזית המחזקת את עדות המתלוננת היא, לדעתי, עדותה של ר', מי שהייתה חברתה הטובה של המתלוננת בתקופה שבה טענה לראשונה על כך שהמערער מבצע בה מעשים מגונים. העולה מעדות זו הוא כי סמוך לימים שבהם נעשו המעשים, ומתוך תחושה של מצוקה, סיפרה המתלוננת לחברתה על-אודות מה שעשה המערער בגופה. נביא מקצת הדברים (בעמ' 113-112 לפרוטוקול):

 

אני בת 15. אני חברה של [המתלוננת] ... רק בסוף כיתה ו' בערך היינו חברות טובות. אני בכיתה י'. כיום אנחנו חברות אבל לא כל כך, כי אנחנו לא לומדות באותו בית ספר. אני יודעת בקשר למה באתי לבית המשפט. [המתלוננת] היתה מספרת לי או שהיא היתה בחדר והוא היה בא אליה. "הוא" כוונתי ל[מערער]. והיה שואל אותה מה נשמע וזה ואחרי זה הוא היה נוגע בה. הוא שאל אותה גם פעם אחת אם היא התנשקה והיא אמרה לו שלא.

 

לשאלת בית המשפט - היא סיפרה שהוא היה נוגע בה בישבן ובחזה בעיקר.

 

כשהוא שאל אותה אם היא התנשקה והיא אמרה לו לא, הוא ניסה לנשק אותה, היא לא אמרה לי באיזה חלק בגוף.

 

לשאלת בית המשפט - היא סיפרה לי את זה כשהיינו חברות הכי טובות וגם אחרי זה. תמיד דיברנו בטלפון, היה לנו קשר. הפסקנו להיות באותו בית ספר בתחילת כיתה ז'.

 

ש. את זוכרת מקרים ספציפיים שהיא סיפרה לך?

 

ת. כן. היא היתה בסלון, היא לבשה גופיה ומכנס קצר, היא הלכה לחדר כושר, היא ראתה טלוויזיה בדיוק והוא בא וישב לה על הרגליים והוא התחיל לנגוע בה. הוא ניסה לנשק אותה ואז היא דחפה אותו וקמה. עוד פעם שהם היו בבית מלון היא ואמא שלה היו למטה והוא היה בחדר למעלה. אמא שלה אמרה לה ללכת לקרוא לו. היא עלתה למעלה לקרוא לו והיא אמרה לו: בוא, אמא קוראת לך, ואז הוא שוב נגע בה, אני לא זוכרת איפה, ואז היא דחפה אותו ואמרה לו: בוא, אמא מחכה. עוד מקרה היה במטבח, שהיא הכינה משהו לאכול ואז הוא בא מאחורה ונגע בה. אני לא זוכרת איפה הוא נגע בה, אני חושבת שהיא אמרה בחזה, אם אני לא טועה. זהו, אני לא זוכרת יותר.

 

ש. משהו שקשור לטלפון.

 

ת. אה, היא היתה בחדר, היא היתה לבד בבית והוא בא לשאול אותה מה נשמע והוא נגע בה ואז צלצל הטלפון והיא ענתה ואז הוא בא אליה מאחורה ונגע לה בישבן והיא אמרה "די, די" ואז שאלו אותה בטלפון מה קורה והיא אמרה כלום, ולא ענתה.

 

....................

 

ש. איך את הגבת? מה אמרת לה?

 

ת. אחרי כמה זמן אמרתי לה שתתלונן במשטרה אבל היא אמרה שהיא לא רוצה, שהיא מפחדת.

 

לשאלת בית המשפט - היא מפחדת שיהיה בלגן כי גם אמא שלה לא האמינה לה .

 

ש. כשהיא סיפרה לך את הדברים, איך היא התנהגה או איך נראתה לך?

 

ת. היא היתה לחוצה ויותר מזה אני לא זוכרת.

 

לשאלת בית המשפט - כשהיא סיפרה לי על המקרים, כל כמה זמן היא סיפרה לי מקרה ממה שתיארתי פה. זה לא שבבת אחת היא סיפרה לי על כל המקרים. היא אמרה לי מתי היו המקרים, אבל אני לא זוכרת. אני לא זוכרת אחרי כמה זמן היא היתה מספרת לי על המקרה.

 

 

וכי עדות זו אינה מדברת בעד עצמה? וכי יש טעם לפקפק באמון שבית-משפט קמא נתן בעדות זו? אכן כן: עדות זו אין בה, כשלעצמה, כדי להוכיח את אשמתו של המערער; ואולם לדעתי - שלא כדעתו של חברי השופט לוי - יש בה, בנסיבות העניין, כדי לחזק ביתר את עדותה של המתלוננת, ולא עוד אלא שיש בה כדי להצביע - בעקיפין - על אמינותה של המתלוננת. המעשים המגונים שהמתלוננת תיארה לחברתה דומים במאוד לתיאור המתלוננת באותה תקופה להוריה ולבית-המשפט שנתיים לאחר מכן; התנהגות המתלוננת שהיתה בלחץ בעת שסיפרה לחברתה על האירועים; העובדה שהמתלוננת ציינה בפני חברתה כי אמה אינה מאמינה לה; מועדי הדיווחים - סמוך לאחר קרות האירועים וכשנה וחצי לפני הגשת התלונה למשטרה; והעובדה שהמתלוננת סיפרה לחברתה על המעשים במועדים נפרדים ולא בהמשך אחד; כל אלה מחזקים את המסקנה כי אין מדובר בבדותה של המתלוננת אלא בדברי-אמת על-אודות אירועים שאכן אירעו. כל אלה מעידים לטעמי על צורך נפשי של המתלוננת לחלוק חוויה קשה העוברת עליה עם חברתה הטובה.

 

11.      עדים אחרים שהמתלוננת סיפרה להם על האירועים העידו כי אף שהמתלוננת היתה מאופקת בהתנהגותה, ניכר היה כי נסערת היא במאוד. כך, למשל, אבי המתלוננת תיאר כי לעת שסיפרה לו על האירוע "[]היו לה דמעות בעיניים, ראיתי שהיא בוכה מתחת למשקפיים שהרכיבה" (עמ' 87 לפרוטוקול). כאשר נערך עימות בין המערער לבין המתלוננת בנוכחות הוריה היתה המתלוננת נרגשת מאוד, לחוצה ואף פרצה בבכי (עמ' 272 לפסק הדין). גם שתי העובדות הסוציאלית העידו על התנהגות דומה. וכדברי העובדת הסוציאלית שרון "התרשמתי שהיא מדברת עם הרבה כאב, היא נראתה עצובה" (עמ' 142 לפרוטוקול). שתי העובדות הסוציאליות הסבירו עוד, כי השתלשלות העניינים שבה סיפרה המתלוננת על עבירות המין - אגב שיחה על נושאים אחרים - הינה השתלשלות מוכרת כאשר עוסקים בעבירות מין בכלל ובעבירות מין במשפחה בפרט, ולמיצער אין היא בלתי סבירה. אכן, אסכים עם חברי השופט לוי כי אפשר שמצבה הנפשי של המתלוננת הוא תולדה של מסכת חייה הקשה; כי התנהגותה במעמדים מסוימים הושפעה מאותם מעמדים עצמם; ונתקשה לראות בכל אחת מן העדויות, כשלעצמה ראיה לחיזוק עדותה של המתלוננת. נזכור עם זאת, כי עדויות אלו מתארות את מצבה הנפשי של המתלוננת בעת שסיפרה לאחרים על ההטרדות המיניות דווקא, וסבורני כי מישקלן הכולל וצירופן ליתר הראיות אך מחזק את המסקנה הסופית באשר לאשמתו של המערער.

 

12.      במסכת הראיות הכוללת, לא מצאתי עובדות או ראיות העשויות לעורר ספק סביר באשמתו של המערער. כך, למשל, העובדה שהוריה של המתלוננת לא נתנו בתחילה אמון בטענותיה על-אודות הטרדות המערער, אין בה, לדעתי, כדי להפחית כהוא-זה מאמיתות טענותיה. תופעה ידועה היא - זאת למדנו מניסיוננו - כי נטייתם הראשונה של בני המשפחה היא שלא להאמין לתלונות מעין-אלו של המתלוננת שלפנינו. אי-אמון זה מקורו באי-נכונות - שמא נאמר: באי-יכולת נפשית - לקבל ולהסכים כי אירועים מעין-אלה יארעו "במשפחתנו"; בהלם שבני המשפחה סופגים; ברצון - ולו בתת מודע - לשמור על שלמות המשפחה, ועוד. בין כך ובין אחרת, לא מצאתי כי חוסר אמון זה של הורי המתלוננת בתלונותיה - בראשית הדרך - יש בו כדי לפגום בעדותה של המתלוננת. גם העובדה שהמתלוננת סירבה לחשוף את יומנה לפני בית-המשפט אין בה כדי לעורר ספק סביר באשר לאשמתו של המערער. אכן, ראוי היה אולי בנסיבות העניין כי יומן זה ייבחן על-ידי גורמים מוסמכים, אך אי בחינתו אינה גורעת מן המסקנות הסופיות.

 

 

 

סוף דבר

 

13.      לא נמצא לי כי יש מקום לשנות ממימצאיו ומהכרעתו של בית-המשפט המחוזי, ומסקנתי היא כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר. גם אם היה לה למתלוננת מניע לפגוע במערער, ודווקא בשל כך, ניזהר בית-המשפט זהירות-יתר בקביעת המימצאים ובהכרעת הדין. הכרעת הדין משתיתה עצמה על ראיות ועדויות מוצקות, ושוכנעתי מעבר לספק סביר כי יחסה של המתלוננת למערער לא הביא אותה לבדות מליבה עלילות דברים. אם דעתי תישמע כי-אז נדחה את ערעורו של המערער ונותיר את הרשעתו על-כנה. הערעור היה אך על הכרעת הדין בלבד על-כן לא אדרש לנושא גזר-הדין.

          

 

                                                                                                    ש ו פ ט                                                                                                                                                                                              

 

השופט ס' גו'בראן:

                                          

           אודה ולא אבוש, כי קשתה עליי מלאכת ההכרעה במקרה הנדון. ואם עומד אני להכריע כפי שאכריע, אין זאת אלא משום שהכרעה נוגדת הייתה מקשה עליי הרבה מעבר לקושי שאני חש בהכריעי כפי שאני מכריע. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בחוות הדעת של חברי השופט א' א' לוי וכן בחוות הדעת של חברי השופט מ' חשין, החלטתי לצרף את דעתי לדעתו של חברי השופט א' א' לוי.

 

           ואלו הטעמים העומדים בבסיס החלטתי:

 

           כפי שכותבים חבריי, אין מחלוקת, כי מערכת היחסים בה היו נתונים המערער והמתלוננת – בתו החורגת, הייתה מערכת יחסים בעייתית וזו אף בלשון המעטה.

 

           המתלוננת-בתה מנשואים קודמים של אשת המערער, אשר חיה עמם בביתם המשותף,  רואה במערער כמי שאחראי במישרין לפירוק נישואי הוריה הביולוגיים ולתפיסתה הוא "האויב הכי גדול שלי" (ראה עדותה של המתלוננת בעמוד 21 החל משורה 6 ואילך). אף אמה אישרה את איבתה של המתלוננת כלפי המערער באומרה כי: "היא לא סבלה אותו, הוא לא סבל אותה. היו בניהם המון התנגשויות" (ראה פרוטוקול עמוד 72 שורה 12), וְ- "הוא היה הולך לישון אצל אימו. כתוצאה מסכסוך. הפירוד היה שבועיים- שלושה. מצא-חן בעיני ח' (להלן: המתלוננת). היא אמרה שכשהוא לא פה אני נותנת יותר תשומת לב, לא צועקת, אמרה שאני יותר רגועה וקשובה אליה" (ראה פרוטוקול עמ' 73 שורה 1).   

 

           בבית-המשפט המחוזי כפר המערער בכל אשר יוחס לו בכתב האישום. בפיו מצויות טענות על גורמים מגורמים שונים, שנעלמו לדבריו מעיניו של בית המשפט המחוזי על מסקנות לא נכונות שהסיק מעדויות וממצאים שהיו לפניו, על טעות בהערכת מהימנותו של עד, שלעיקרו של דבר הוא עד יחיד, על כלליות ניסוח סעיפים מסוימים בכתב האישום ועל טענת אליבי שלא זכתה להתייחסותו של בית-המשפט המחוזי ועוד.

 

           באשר לאירוע הראשון שבאישום הראשון מסר המערער טענת אליבי רחבה ולא ממוקדת. לא כן הדבר ביחס לאירוע הרביעי שבאותו אישום שם מסר המערער טענת אליבי ממוקדת (אתייחס לכך בהרחבה בהמשך). בית-המשפט המחוזי מצא, כי גרסתה של המתלוננת אמינה עליו: "סבורה אני, כי יש ליתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת בהיותה עדות אמת, המתארת נכונה את המעשים שעשה בה הנאשם במשך כשנתיים" (ראה עמוד 263 פסקה 33 להכרעת הדין), עוד קבע בית-המשפט, כי עדותו של המערער אינה אמינה עליו: "העדפתי את גרסתה של המתלוננת, לה האמנתי, על פני גרסתו של הנאשם, לו איני מאמינה ואיני מקבלת" (ראה עמוד 282 פסקה 53 להכרעת הדין). עיקר הכרעתו של בית-המשפט המחוזי נשענת על ממצאי מהימנות אותם תמך בחיזוקים שונים.

 

           המתלוננת בעדותה מספרת, כי המעשים המגונים החלו בעת שהגיעה לגיל 13. לטענתה, בהזדמנויות שונות נהג המערער לחבקה מאחור, ותוך שכך לגעת באיברים אינטימיים בגופה ולנשקה. לדבריה, בכל אותם הפעמים נאבקה היא במערער והדפה אותו וזה מצידו הרפה. ממשיכה המתלוננת ומתארת, כי המעשים המיניים לוו בפגיעה מילולית ולעיתים גם פיזית. בד בבד, מספרת היא, כי המערער ניסה לא אחת, לפצותה, בתשומת לב או בפיצוי כספי (ראה עמודים 233, 237 להכרעת הדין).

 

           לראשונה הביאה המתלוננת בסוד העניינים את חברותיה: ר.ב. (להלן: ר') וְ- ז, ולאחר מכן את אביה הביולוגי (להלן: אביה) ואת אמה. בפגישה שהתקיימה בביתם של המערער ואשתו אשר בה נכחו גם המתלוננת ואביה, לא הוסקו מסקנות והעניין נותר כפי שהיה. בפנייתה השנייה סיפרה המתלוננת לאמה, כי המעשים נמשכים וכשנשאל על-כך המערער על-ידי אשתו, הכחיש הוא מכל וכל את אשר יוחס לו על-ידה. הועלתה הצעה על-ידי מי מבני המשפחה להיבדק במכונת אמת, אך הרעיון ירד כשם שעלה, מפאת העלויות הכספיות הגבוהות הכרוכות בבדיקה. אביה של המתלוננת בפנייתה הראשונה אליו אמר לה: "אמרתי לח' בנוכחותם: אם הוא נגע בך, לעולם הוא לא ייגע בך..." (ראה עמוד 243 להכרעת הדין). בפנייתה השנייה אליו שמעה המתלוננת את הדברים הבאים: "תראי, אני את כל החלק הזה שומע לך ומקשיב, אבל אין לי כוונה, לאור המידע שלך בלבד, להתחיל לנקוט בכל מיני פעולות שאני יכול להרוס פה את כל חיי המשפחה. היא אמרה לי: אני רוצה ללכת למשטרה. אמרתי לה: תראי, הדרך פתוחה בפנייך, אני לא אעצור אותך, אם את רוצה בבקשה, את יכולה להתלוות לבן אדם מבוגר ביחד איתך... בבקשה את יכולה ללכת, תפני לאמא שלך...". יחס דומה קיבלה המתלוננת מאמה, אשר לא האמינה לה בעת שסיפרה לה אודות המעשים האמורים, אך לבסוף התרצתה האם וניגשה עם המתלוננת לתחנת המשטרה וכך הוגשה התלונה.

           

נימוקי הערעור

 

           בהודעת הערעור המפורטת מעלה המערער טיעונים שונים ולהלן אביא מקצתן: טענת האלימות שיוחסה לו כנגד שני בניו, אשר בה הורשע, מבוססת על ראיות נסיבתיות שכללו את עדותן של המתלוננת ואמה בלבד. בית-המשפט המחוזי לא העניק משקל כלשהו לטענת האליבי אותה העלה המערער בנוגע לאחד מחמשת המקרים שעליהם דיווחה המתלוננת (יום הנסיעה למלון בטבריה) ואשר אותה תמך במסמכים רבים ובעדויות שונות. לטענתו, בית-המשפט המחוזי התעלם מנושא היומן האישי שאותו ניהלה המתלוננת לאורך התקופה שבה לכאורה נעשו בה המעשים האמורים. בעדותה של המתלוננת עלו סתירות רבות ועל-כן לא יכול היה בית-המשפט המחוזי להסתמך עליה. בית-המשפט המחוזי לא הביא במניין שיקוליו את אופייה של המתלוננת בדבר נוהגה החוזר ונשנה לשקר בחיי היום יום ואף לרקום עלילות אותן בודה היא מליבה. בית-המשפט התעלם לחלוטין מהמניע של המתלוננת שנובע משנאתה אליו וכן התעלם מתלונות "חדשות" שעלו לראשונה על דוכן העדים על-ידי המתלוננת וחברתה אשר לא אוזכרו הן במשטרה והן אצל הגורמים הטיפוליים.  

 

           מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי עדותה של המתלוננת נמצאה על-ידי בית-המשפט המחוזי כאמינה, עקבית ושניכר בה, כי היא כואבת ומיוסרת. למרות שהורי המתלוננת לא תמכו בה ולא היו מוכנים לגשת עימה לתחנת המשטרה על-מנת להגיש תלונה, הם לא שללו את התלונות שלה על הסף. המתלוננת לא רצתה שדבר המעשים המגונים יוודע לכולי עלמא ולכן לא נענתה לבקשותיהן של חברתה והעובדת הסוציאלית להגיש תלונה במשטרה, ומשכך הם פני הדברים, הרי שלמעשה נשללת טענת המניע של המערער, וְלא זו בלבד, אלא שהוצב בפניה של המתלוננת אולטימאטום בן יום אחד, על-מנת לפנות למשטרה ולגולל סיפורה וזאת משום שאם לא תעשה כן, תפנה העובדת הסוציאלית למשטרה ותספר בעצמה אודות המעשים האמורים. עדותה של המתלוננת אינה עומדת לבדה אלא נתמכת בחיזוקים כגון עדותה של החברה, אביה של המתלוננת, שתי העובדות הסוציאליות וכו'.  

 

דיון

 

           בטרם נכנס לבירורה של פרשה קשה וסבוכה זו, מן הראוי שנעמוד תחילה על הבחינה המשפטית של התערבותנו, כבית-משפט שלערעור, במסקנות בית-המשפט המחוזי בדבר מהימנותם של העדים וחומר הראיות.

 

           מן המפורסמות הוא, כי בדרך כלל אין בית-משפט שלערעור מתערב בממצאיו של בית-המשפט ששמע את העדים והתרשם מדבריהם, מהתנהגותם וממהימנותם. אך אין זה כלל בל-יעבור, ומצויים בו יוצאים מן הכלל. מעולם לא נבצר מבית-משפט שלערעור להתערב אף בעניין של הערכת עדויות, כאשר הערכה זו יסודה היה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או כאשר אי מהימנותו של עד בולטת לעין, במקרה זה אין בית-המשפט לערעורים רשאי לעצום את עיניו ולקבל את מסקנתו המוטעית של השופט כדבר שאין לערער עליו (וראה: ע"פ 504/76 אברהם טוז נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 393), ובמיוחד נכונים דברים אלה, כאשר מדובר בעדותו של עד יחיד במשפט (ע"פ 579/76 דוד פרג'ון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 219). טעות בולטת זו בהערכת מהימנות העד יש שהיא נובעת, מנסיבותיו המיוחדות של העניין, מתכסיסיו ומתחבולותיו של העד, שיש שבית המשפט נופל להם קורבן דווקא משום מגעו הישיר והבלתי אמצעי עם העד.

 

           יפים לעניין זה דברי חברי השופט מ' חשין שנאמרו בע"א 53/89 יעקב נוטס נ' ברוך בעל טכסא , תק-על 92(4), 373 עמוד 374:

 

"מקום שבית-משפט קמא מייסד מימצאים שבעובדה על דברי עדים שהוא מאמין להם, בית-משפט שלערעור לא יושיב עצמו - על דין הכלל - על כיסאה של ערכאה קמא, ולא יתערב במימצאים שהיא עושה. לא כן במקום שגירסאות בעלי הדין נמדדות במאזני ההגיון והסבירות; במקרה מעין זה אין לערכאה קמא זכות בכורה והרי בית-משפט שלערעור יכול ורשאי, ככלל, להתערב במימצאים שהיא עושה. ראה והשווה: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2084 ,2017, 2267 ,2216-2215; ע"א 24/64 דוכנה נ' ברויר, פ"ד יח(503 ,501 (2; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(257 ,253 4); י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, ש' לוין עורך, 1990) עמ' 807 סע' 665. על פי הנחיה זו נדריך עצמנו להלן".

 

           נמצא, כי משהרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער הוא עשה זאת כאשר עמדו לפניו שתי גרסאות סותרות של המתלוננת מחד ושל המערער מאידך. גרסתה של המתלוננת, זו המרשיעה, ניצבה כעדות יחידה ועל-פיה נקבע על-ידי בית-המשפט, כי אשמתו של המערער הוכחה מעל לכל ספק סביר. בית-משפט זה כבר עמד לא אחת על חובת הזהירות המוטלת על שופט שעה שהוא ניצב בפני מצב כזה של עדות יחידה מול כפירת נאשם. בעניין ע"פ 590/76 צסיס נ' מדינת ישראל. פד"י ל"א (3) 733, בעמוד 735 אמר בית-המשפט:

 

"אולם תנאי לכך (להרשעה על-פי עדות יחידה) שהשופט ישקול את ערכה של העדות היחידה בשבע עיניים, מעל ומעבר לזהירות הרבה שלה הוא נדרש כרגיל". (הסוגריים הוספו – ס.ג'.).

 

ובהמשך:

 

"על השופט לנתח את העדות ולתת דעתו על הסתירות והפגמים שהוא מגלה בה. מצא כאלה ואף על פי כן הגיע למסקנה שעיקרי הדברים הם אמת, עליו להבהיר את שיקוליו ולהסביר כיצד הגרסה מתיישבת עם אותן תהיות ואי דיוקים." (שם, עמוד 736 מול האות ג').

 

 

           במקרה דנן, מצאתי, שיש מקום לסטות מן העיקרון הנזכר לעיל, השזור לאורך פסיקתו של בית-משפט זה. עיינתי בתשתית הראייתית ששימשה את הערכאה הראשונה כדי לקבוע את הממצאים העובדתיים אותם קבעה, ומצאתי כי התערבות שכזו במסקנות שהוסקו מהם מתחייבת היא.

 

           בחינה מדוקדקת של חומר הראיות והטיעונים שהושמעו מעלה, כי במקרה שלפנינו לא ננקטה מידת זהירות היתר המתחייבת וְכי עדותה היחידה של המתלוננת רחוקה מלהיות נקייה מספקות ומסתירות. לחלק מאלה לא התייחס בית-המשפט המחוזי וְבחלק אחר מאלה ניתנו הסברים שאינם עומדים במבחן הראיות שהובאו בפניו.

 

           אנמק דבריי:

 

יומן אישי

 

           המתלוננת סירבה לחשוף את יומנה האישי בפני בית-המשפט המחוזי או בפני חוקרי המשטרה (ראה עמוד 26 לפרוטוקול). המערער הגיש בקשה לבית-המשפט המחוזי לחשוף את היומן. בית-המשפט דחה בקשה זו בקובעו, כי היומן אינו מהווה חומר חקירה כל עוד לא נתפס וכי יהווה הדבר פגיעה בפרטיותה של המתלוננת ובמיוחד לאור התנגדותה לכך.  חשיבותו של יומן מסוג זה נדונה בע"פ 5133/96 פלוני נ' מדינת ישראל. תק-על 96(3), 947:

 

לדעתי יש חשיבות לפרשת היומן גם במה שיש בו וגם במה שאין בו. לו הוצג היומן אפשר היה אולי לברר מה הגירסה אותה העלתה נ. ביומנה לגבי האירועים נשוא המשפט (ואם הועלתה גירסה) והאם היא תואמת את גירסתה של נ. במשפט. גם אם לא הועלתה גירסה ביומן לגבי האירועים האמורים יכול והעדר רישום אומר דרשני.

 

           כמו חברי השופט א' א' לוי אמנע אף אני מלהסיק מסקנות לכאן או לכאן, עם זאת מצטרף אני לחברי השופט א' א' לוי אשר סבר, כי מן הראוי היה שהעדר תיעוד ביומנה האישי של המתלוננת יעורר תהייה לכל הפחות.

 

טענת האליבי

 

           טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת: אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום; אלא, שהיא מזמינה את בית המשפט לקבוע ממצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום; בעוד שטענה של טעות בזיהוי, מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו.

 

           בשל אופייה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני - הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת כתב האישום; ואילו מן ההיבט הראייתי - אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחייה מוחלטת של הראיות המצביעות על נוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה הראייתית האמורה - יורדת טענתו מ"גדולתה" כטענת אליבי; והופכת לטענה "רגילה" כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם. הכלל המתחייב ממצב דברים זה סוכם בע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל. פ"ד מז(4) 221, (להלן: "פרשת דמיאניוק") כדלקמן:

 

"נאשם הטוען טענת אליבי צריך להוכיח את טענתו או לעורר ספק סביר בליבו של בית המשפט אם אמנם הוא זה שביצע את המעשים המיוחסים לו."

 

           מן הכלל אל הפרט: במקרה שבפנינו היו בידי המערער ראיות המלמדות על-כך, שביום הנסיעה לבית המלון בטבריה, אשר על-פי הנטען, הוא יום ביצוע העבירה האמורה באישום הראשון בסעיף 2(ד) לכתב האישום (להלן: פרשת טבריה), יצא המערער את ביתו בשעה 5:00 לפנות בוקר וחזר לביתו בשעות הצהריים המאוחרות. ראיות אלו נתמכות בעדותם של קציני צבא, אשר פגשו במערער ביום ובשעת ביצוע המעשים המיוחסים לו כאמור, ואף במסמכים אשר חיזקו את טענתו האמורה, אשר לא יוחס לה כל משקל בבית-המשפט המחוזי. משנה תוקף מקבלת טענה זו לאור התעקשותה של המתלוננת, כי המקרה אירע בבוקר שלגביו הוצגה טענת האליבי כפי שאביא להלן מחקירתה הנגדית של המתלוננת (ראה עמוד 35 לפרוטוקול):

 

ש. את אומרת שהמקרה שהוא שכנע אותך היה בבוקר נכון?

ת. כן.

ש. ומתי נסעתם לטבריה?

ת. בצהריים בערך.

ש. באיזו שעה הוא הלך לצבא באותו יום?

ת. אני לא חושבת שהוא הלך, כי הוא היה איתנו בבוקר.

ש. זאת אומרת ביום שנסעתם לטבריה הוא לא נסע לצבא.

ת. כן.

ש. את בטוחה במה שאת אומרת?

ת. כן.

ש. אני אומר לך שביום הזה הוא כן היה בצבא.

ת. הוא לא היה בצבא. אנחנו התכוונו לנסוע לטבריה והוא לא נסע לצבא. אמא שלי הלכה  לעבודה והוא לא הלך.

ש. ואם הייתי מראה לך מסמכים שמעידים על זה שהוא היה באותו בוקר בצבא במוסך, זה גורם לך לשנות את דעתך?

ת. זה לא היה גורם לי כי זה קרה באותו יום בבוקר.

 

 

סתירות בעדויות

 

           סתירות נוספות ניתן למצוא בעדויותיהן של העובדות הסוציאליות, אשר לדבריהן סיפרה להן המתלוננת על שני מקרים של מעשים מגונים (ראה עמוד 122 לפרוטוקול), ובעדותו של האב בה הוא מאשר, כי אכן ידוע לו על שני מקרים בלבד (ראה עמוד 98 לפרוטוקול). לא זו אף זו, אלא שהמתלוננת בעדותה בבית-המשפט מספרת על חמישה מקרים ולא שניים כפי שסיפרה קודם לעדותה כאמור. עדותה של ר' חברתה של המתלוננת אינה מתיישבת אף היא בכפיפה אחת עם תיאור המקרים על-ידי המתלוננת. להלן מקצת מהסתירות: בעדותה (ראה עמוד 113 לפרוטוקול) טענה ר', כי המתלוננת הראתה לה עת שהיו בכיתה ו', סימנים כחולים ואשר מקורם במכות שהמערער היה מכה אותה. בחקירתה הנגדית מסרה ר', כי ראתה "הרבה פעמים" (ההדגשה שלי ס.ג.) סימנים כחולים על גופה של המתלוננת, וזאת בניגוד גמור לכל טענותיה של המתלוננת, אשר לא טענה מעולם, כי המערער נהג להכותה ולהשאיר סימנים כחולים על גופה. ואף מסרה כי תחילת המעשים בכיתה ז' (ראה עמוד 233 לפרוטוקול).

 

           בעדותה במשטרה וכפי העולה באישום השני בסעיף א3ב לכתב האישום מסרה המתלוננת, כי המערער סטר לה בפניה פעמיים לאחר שניסה לחטוף לה את האפרכסת ולאחר מכן אף בעט בה. בעדותה בבית-המשפט מסרה המתלוננת גרסה שונה (ראה עמוד 13 ואילך לפרוטוקול):

 

"...אחר כך הוא בא, שמע את השיחה שלי איתה, הוא אח"כ חטף ממני את הטלפון כאילו רבנו עם הטלפון והכל, והיו ויכוחים. בסופו של דבר, השפורפרת התנתקה מהתקע והתחיל ריב, וזכור לי שהוא דחף אותי והחלקתי על הרצפה, השעון נשבר לי, המשקפיים עפו לי. אני קמתי אליו, התחלתי להחזיר לו בחזרה, פשוט הייתי כבר ספוגה מכאבים שפשוט הייתי חייבת להחזיר, ואז הוא נתן לי בעיטה עם נעלי הצבא שלו".

 

           בחקירתה הנגדית מסרה המתלוננת גרסה נוספת לאותו אירוע (ראה עמוד 51 ואילך לפרוטוקול):

 

ש. הנאשם אומר שנכנסת להתקפת טירוף והתחלת להכות אותו ולהתפרע והוא דחף אותך כדי להדוף אותך ממנו.

ת. אני התחלתי באמת להתקוטט איתו אבל הוא דחף אותי בחוזקה לא בשביל להדוף, הוא עשה את זה בכוונה. הוא לקח לי את השפורפרת בכוונה ואז התחלתי לריב איתו ונפלתי על הרצפה אחרי זה.

ש. הנאשם אומר שאחרי שהשפורפרת ניתקה, זרקת אותה עליו.

ת. אחרי שהוא העיף אותי על הרצפה, השפורפרת נשארה לי ביד, והמשקפיים היו על הרצפה ואחר כך לקחתי את השפורפרת, הוא בכלל היה בצד ואני זרקתי אותה לכיוון המסדרון.

 

ובעניין אחר:

ת. כן. אמא שלי ישנה, וזה התרחש בסלון. שאלתי אותו למה אתה עושה את הדבר הזה, אתה נשוי, זאת אומרת מה מניע אותך לזה? אז לא זכור לי שהייתה תגובה כלשהי (ראה עמ' 231 לפרוטוקול)

ש. איפה הייתה אמא שלך באותו זמן?

ת. בעבודה (ראה עמ' 232 לפרוטוקול).

 

           כעולה מכל המקובץ, ובשונה מדעתו התרשמותו ומסקנותיו של חברי השופט מ' חשין, אין אני יכול לרכוש למתלוננת ולדבריה את אותו אמון מוחלט ובלתי מסויג, אשר די בו כדי לקבוע כי הוכחה אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר, ואשר מייתר את הצורך בראיה נוספת או חיזוק משמעותי ואמין, הנדרש בעבירות המיוחסות למערער ואשר לגביהן נתגלו סתירות בדבריה של העדה היחידה.

 

           עדותה של המתלוננת מאופיינת באי-דיוקים, המגיעים לכדי סתירות מהותיות. במאמר מוסגר אציין שגם הודעתו של הנאשם אל מול עדותו בבית-המשפט אינה נקייה מאי-דיוקים, מתוספות או השמטות. אולם בל נשכח, כי התביעה היא הנושאת בנטל לבסס תשתית ראייתית, אשר עליה יוכל לבנות בית-המשפט הרשעה העולה מכתב האישום וזאת לאחר שהשתכנע מעבר לכל ספק סביר. על-כן מצאתי לנכון לבחון בקפידה את עדותה של המתלוננת, שהרי שומה על בית המשפט לרדת לחקר האמת כמיטב יכולתו.

 

           בפרשת דמיאניוק (עמוד 662) נבחנו משמעותן והשפעתן של הראיות כאמור על תוצאות הדיון, ומשכך אומר בית-המשפט דברים הנוגעים לענייננו:

 

"מגוון האפשרויות בעת בחינת הראיות הוא כמובן רב: יש שראיה פלונית נראית מעורפלת ובלתי בהירה במידה מספקת כדי לשקול כנגד ראיות אמינות ובעלות משקל, ויש שראיה אינה אמינה כפשוטו; אין אפשרות למצות את כל מגוון הנסיבות שיכולות להיווצר בעת השוואת ראיות זו לזו; העיקר הוא שחובה על בית המשפט להתייחס לכל ראיה מהותית כדי להבין פשרה ובמידת הצורך לנמק דחיית אמינותה. הווי אומר, גם כאשר יש בפני בית המשפט ראיות הנראות אמינות לעילא, לא ניתן להשאיר בצד, כדבר שאין חפץ בו, מערך ראיות נוסף ומקביל, מבלי שהוסבר איך הוא משתלב בגירסה השוקלת לחובת הנאשם; הראיות צריכות להשתלב זו בזו, למעט אלו הנדחות כבלתי משכנעות או בלתי אמינות או מזויפות, או בשל טעמים כיוצא באלה; לפיכך, לא ניתן לומר לגבי ההודעות: קבוצת ראיות זו איני יודע איך להגדירה או איזו תווית להדביק עליה, אולם אני מתעלם ממנה"

 

על הספק הסביר ומידת ההוכחה

 

           משבאנו לכאן, ומשנדרשנו לחזור ולשקול טיבן של עדויות, קביעתם הנכונה של ממצאים ונכונות הסקת המסקנות מהם, אין לנו אלא לחזור ולעיין בכל נבכי חומר הראיות, על מבואותיו ופרטיו, שבפרשת הדברים שלפנינו. לטעמי, במרכזה של פרשה זו עומדים לבירור שני עניינים עיקריים, שעניינם בספק הסביר ומידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי.

 

           בית-משפט זה כבר הטעים מספר פעמים, כי נאשם שהובא נגדו חומר הוכחות מספיק כדי הרשעה, לא די לו, לשם הפרכת הראיות, כי יספר סיפור בעלמא או כי יעלה גרסה סתם, אשר לכאורה אינה מתיישבת עם קיומם של יסודות האישום. מול חומר ראיות לכאורה על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת, אשר אינו פרי הדמיון בלבד. אם בית-המשפט הדן בדבר אינו מאמין בנכונות סיפורו של הנאשם ואינו מגלה בחומר הראיות יסוד ושורש לגרסה אשר הוא מעלה, אין הוא חייב להעדיף את הגרסה נטולת השורשים של הנאשם על הגרסה הבנויה על יסודות איתנים שלא נתערערה גם מכוח הספק, רק משום ש"ייתכן" ו"אפשרי הדבר" שהגרסה של הנאשם, התלויה על בלימה, נכונה היא (ע"פ 134/52 הרסון נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(1) 39).

 

           הראיות שהובאו לפני בית המשפט יכולות להיות בעלות משקל רב. אולם גם אז ייתכן לשער ולהעלות נסיבות יוצאות דופן, המתיישבות עם חפות מפשע, אך מובן שההשערות צריכות להיות מעוגנות בנתונים הנדרשים לפני בית המשפט.

 

           לשון אחר, בעת ההערכה של חומר הראיות, על בית-המשפט לשאוף ליישומו של מבחן הבנוי על ההסבר הסביר. במה דברים אמורים: המבחן מורכב משני יסודות - "ספק" ו"סביר". שם התואר שנתווסף לשם העצם "ספק" אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות המידה הראציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי "סביר" טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית (ראה ע' גרוס ומ' עורקבי "מעבר לספק סביר", קריית המשפט" (תשס"א) 229, 233-238.)

 

           להבנת המונח "ספק סביר" ניתן לערוך אנמנזה שלילית המקבצת יחד את כל התכונות שאין לתלות באמת המידה האמורה: אין המדובר בוודאות מוחלטת, מתמטית או מדעית, לא כל דבר שהוא אפשרי (POSSIBLE) הוא גם קרוב וממשי (PROBABLE) כדברי הלורד דנינג בפסק-דיןMILLER V. MINISTER OF PENSIONS [1947] 2 ALL E.R. 372, 373  ואין להיתפס למסקנות שאינן מתיישבות עם הערכה ראציונאלית (ראה פרשת דמיאניוק לעיל).

 

           ספק לבד אינו מספיק, אלא רק ספק שיש לו אחיזה סבירה בחומר הראיות. מבחן הספק הסביר הוא אפוא מבחן השכל הישר וניסיון החיים ובהקשר זה נאמר בפרשת מזרחי (רפאל מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 682), כי חייב כל ספק סביר לפעול לזכות הנאשם. 

 

           בענייננו נראה, כי בית-המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי לטענותיו של המערער בדבר טענת האליבי שהעלה באשר לאחת ההאשמות כנגדו (פרשת טבריה), פרשת היומן והסתירות בעדויות מצידן של עדי התביעה ובכללן גם עדות המתלוננת כמפורט לעיל. בהקשר לדברים אלו נאמר על-ידי בית-משפט זה בע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חיג'אזי, תק-על 2001(2), 709, כי:

 

"כאשר, בצד הגרסה שבראיות, קיימים נתונים חיצוניים, אובייקטיביים שהינם רלבנטיים לבחינת אמיתות הגרסה, שומה על בית המשפט, במסגרת קביעת ממצאיו, להתמודד עימם ולבחון את השלכתם והשפעתם על גרסת העדויות".    

 

           בית-המשפט המחוזי מציין בהכרעת דינו, כי: "לא בא מפיו של הנאשם ולו שמץ של הסבר ראוי להפרכת האישומים" (ראה עמוד 268 להכרעת הדין), ממשיך ומציין הוא לעניין טענת האליבי שהעלה המערער בדבר פרשת טבריה (ראה עמוד 268 להכרעת הדין), כי:

 

"אך הגיוני וברור הוא, כי בזיכרונה של המתלוננת נשמרו פרטי המעשה שהם הקרדינלים לגבי אירוע זה, הקשור בהזדמנות של השכנוע, בעוד שהמועד לא נחרט בזיכרונה במדויק; לפיכך אם היה אי דיוק לגבי המועד בו בוצעו המעשים, יש לייחס זאת, לאופי הזיכרון האנושי, ואין בכך כדי לפגום במהימנותה  המתלוננת".  

 

 

           בעניין זה אוסיף ואציין, כי המתלוננת בחקירתה התעקשה על המועד בו התרחש האירוע כ"חומה בצורה" ולא הייתה נכונה לקבל סברה אחרת אשר הוצגה לה על-ידי בא-כוח המערער.

 

           באשר לסתירות בעדותה של המתלוננת קובע בית-המשפט המחוזי (בעמוד 264 להכרעת הדין), כי:

 

"אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת, בתיאור המעשים וסדרם הכרונולוגי, הרי יש לייחס זאת לעבור הזמן ולמתח הנפשי בו הייתה נתונה"

 

           מידת ההוכחה הנדרשת מן התביעה במשפט הפלילי, הנה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. על-פי תפיסותינו המשפטיות והחברתיות, איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי, רק על-פי נטיית מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין פלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע (ראה בעניין זה דברים שנאמרו בפרשת דמיאניוק בעמוד 644).

 

           אמת המידה, אשר על-פיה אין הרשעה אלא אם כן יש ראיות לאשמה שמידתן מעבר לכל ספק סביר, היא אבן היסוד של המשפט הפלילי ודרכי הפעלתו. הכלל האמור בדבר מידת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי הוא אחיו הבכור של הכלל הקובע כי חובת ההוכחה רובצת על התביעה עד תום, ושניהם יחד מצטרפים זה לזה ומשלימים את המסגרת הכללית לפיה מתנהל ההליך הפלילי. לשון אחר, על ההוכחה להיות כה משכנעת וקרובה לוודאי, עד כי ייאמר לגבי טענה הנטענת לזכותו של הנאשם (קרי, נגד חיובו בדין), כי הדבר אמנם בגדר האפשרי מבחינה תיאורטית, אך זוהי אפשרות כה רחוקה עד אשר אין לתת לה כל ממשות. ספק כזה אינו קם על דרך העלאת השערות מצוצות מן האצבע. צריך הוא להיות הגיוני ואחוז בראיות. עם זאת יכולות להיות נסיבות בהן גישת הנאשם אינה זוכה לאמון, אך יתר הראיות יוצרות תשתית ראייתית שדי בה כדי לעלות ספק סביר (ראה ע"פ 1964/91 דוד בן דוד נ' מדינת ישראל, מו(3), 75).

 

           הן טענותיו והן גרסתו של המערער נבחנו בקפידה על-ידי בית-המשפט המחוזי אשר מצאם כבלתי אמינים, אך, אין זאת אומרת שכל ראיה בפני עצמה, חייבת להספיק להרשעת הנאשם או לחילופין, ליצור את אותו הספק הסביר הנדרש מבחינתו של המערער (שם-הנאשם) לשם השמטת בסיס ראיות התביעה. נכון הדבר, כי כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם או לחילופין כאמור. כדי לברר אם מסקנת האשמה היא המסקנה מחויבת המציאות, מפעיל בית-המשפט את מבחני ההיגיון וניסיון החיים הכללי, ולבסוף חייב כל ספק סביר לפעול לזכות הנאשם. 

 

           באשר לראיות החיזוק הנדרשות לשם ביסוס אשמתו של המערער דעתי היא כדעתו של חברי השופט א.א. לוי. לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי אין ראיות אלו מסירות את הספק הסביר שהעלה המערער בטיעוניו כפי הנדרש לשם אי הרשעתו בפלילים.  בכללן של עדויות חיזוק אלו מנה בית-המשפט המחוזי את עדותם של הורי המתלוננת, ר' חברתה, העובדות הסוציאליות ואת מצבה הנפשי של המתלוננת.

 

           להלן אביא מקצת מהשגותיי:

 

           בעדותם של הורי המתלוננת ניכר סממן אחד בולט השזור לאורכה של התקופה המדוברת בכתב האישום. לא אחת נאמר, כי הוריה של המתלוננת עצמם אינם מאמינים לה. הדס וייל העובדת הסוציאלית (להלן: הדס) מעידה בחקירתה הנגדית, כי שוחחה עם אביה של המתלוננת והלה מסר לה, כי אינו מאמין למתלוננת מאחר וזו נתפסה משקרת בעבר. לא זו בלבד אלא שהמתלוננת עצמה טענה בפני הדס, כי הוריה אינם מאמינים לה, ובלשון בית-המשפט המחוזי (ראה עמוד 246 להכרעת הדין):

 

"על אף שהמתלוננת שפכה את ליבה בפני הוריה, מולידיה, חרף הקושי, המבוכה והפחד, נתקלה באטימות צורמת, בסירוב להאמין לה ולגרסתה, ללא כל אוזן קשבת, הן מצד אימה והן מצד אביה".

 

           עינינו הרואות, בליבם של "הוריה, מולידיה" של המתלוננת ניכר ספק גדול ביחס לאמינות דבריה. לא זו אף זו, אלא שגם מעדותה של ר' חברתה, לא ניתן ללמוד דבר מאחר והיא עדות מפי השמועה ואינה יכולה להוות חיזוק לעדותה של המתלוננת מאחר וזו היא "שהזינה" את ר' בסיפורים כאמור.

 

           בעניין מצבה הנפשי של המתלוננת, לא נראה, כי נשמעה עדות מומחה בעניין זה. הלחץ והבהלה שאחזו במתלוננת ביום העימות (ראה עמוד 272 להכרעת הדין) יכול שנבעו מהיות כל המשפחה מסובים סביבה ועל-כן נתקפה סערת רגשות. לא מצאתי לייחס כל משקל לאירוע זה ולאו דווקא בשל הסברה שהעליתי לעיל, אלא באם אפרוש את היריעה לאורכה, הרי שהתנהגותה של המתלוננת אינה מובנת לי להלן אביא מקצתה.

   

           לדברי המתלוננת, ביצע בה המערער את המעשה המגונה המתואר בסעיף א2א לכתב האישום, כאשר הכינה את ארוחת הבוקר. לאחר התנגדות נמרצת היא הדפה אותו ומשכך חדל הוא ממעשיו ופנה לשבת בסלון הבית. עם תום הכנת הארוחה ניגשה המתלוננת והתיישבה בסמוך למערער באותה הספה בה ישב באותה העת. התנהגות זו אינה ברורה לי כלל ועיקר (לא מן המותר לציין, כי גם לעובדת הסוציאלית לא הייתה תשובה בדבר התנהגותה זו של המתלוננת- ראה עמ' 131 לפרוטוקול). אם בכך לא די, הרי שבעת מריבה עם אביה "מולידה", שבועיים עובר למועד הגשת התלונה במשטרה, ביקשה המתלוננת מהמערער, כי יקחנה מבית אביה ויסיעה משם (ראה עמ' 31 לפרוטוקול), לא זו בלבד, אלא שבמספר הזדמנויות אחרות היה המערער מסיעה בשעות לילה מאוחרות וזאת על-פי בקשתה של המתלוננת. לשאלת בא-כוחו של המערער השיבה המתלוננת, כי היא לא חששה מהמערער ועל-כן ביקשה ממנו להסיעה אף כשהמדובר הוא בשעת לילה מאוחרת.

 

           סוף דבר, התיק שבפנינו אינו תיק פשוט, ולא בלב קל אומר, כי סבור אני שיש לזכות את המערער מחמת הספק. כל התהיות אותן העליתי לא באו לומר, כי המתלוננת אינה דוברת אמת או כי חפותו של המערער "זועקת" מן הראיות. אני ער לראיות התומכות בעדותה של המתלוננת. החללים והתהיות אותם העליתי, כל אחד מהם כשלעצמו, לא היה מביא אותי למסקנת הזיכוי. עם זאת, כאשר מצטברים הם יחד,  התוצאה היא, כי לא יהיה זה מעל לכל ספק סביר, באופן הנדרש במשפט פלילי, על-מנת להרשיע את המערער. אילו בהליך אזרחי היינו עוסקים, היה מקום לדחות את הערעור ללא היסוס, אך המערער הצליח לכרסם במידת מה במשקל הראיות שהביאה המדינה לחובתו, ומשמעות הדבר, שקיים ספק סביר באשמתו, שיש בו כדי להצדיק את זיכויו. אפשר להחיל על העניין שלפנינו את הדברים שנאמרו בפרשת דמיאניוק (ראה עמוד 662):

 

"גם כאשר יש לפני בית המשפט ראיות הנראות אמינות לעילא, לא ניתן להשאיר בצד, כדבר שאין חפץ בו, מערך ראיות נוסף ומקביל, בלי שהוסבר איך הוא משתלב בגרסה השוקלת לחובת הנאשם; הראיות צריכות להשתלב זו בזו, למעט אלו הנדחות כבלתי משכנעות או בלתי אמינות או מזויפות..."

 

           בסיכומו של דבר, נותר ספק סביר באשמתו של המערער, ובנסיבות אלה, אין מנוס, לדעתי, מזיכויו מחמת הספק.

 

           אשר על כן, אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט א' א' לוי.

 

                                                                                                            ש ו פ ט

 

           הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.

 

           ניתן היום, כ"ו באייר תשס"ד (17.5.2004).

 

 

ש ו פ ט                                               ש ו פ ט                                        ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03100490_O06.doc/שב

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 
 
Hit Counter