מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

עפ 070476/03

 

בפני:

כב' השופטת ד' ברלינר סג"נ - אב"ד 

כב' השופט ז' המר

כב' השופטת י' שיצר

 

 

 

 

 

 

בעניין:

קרין בת דן אלון

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

שמואל צנג

המערערת

 

נ  ג  ד

 

 

מדינת ישראל - באמצעות פרקליטות מחוז מרכז

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

בני שגיא

המשיבה

 

פסק דין

 

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ש' ברוך, ס"נ) בת"פ 1424/01, בו הורשעה המערערת בשלושה אישומים, הכוללים עבירות שונות, ונגזר עליה מאסר בפועל של 3 שנים וכן מאסר על תנאי של 12 חודשים.

 

2.         לאחר ששמענו את מלוא טיעוני הצדדים ולאור הערותנו חזרה בה המערערת מן הערעור על ההרשעה.

 

פסק דיננו מתייחס, איפוא, לגזר הדין בלבד.

 

3.         המערערת היתה קצינה בשירות בתי הסוהר, ומילאה תפקיד בכיר של מפקדת אגף שיקום בכלא מעשיהו.

 

בתקופה הרלוונטית למדה המערערת לקראת תואר מוסמך בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ובמסגרת זו נדרשה להכין עבודת תיזה מקורית לקבלת תואר המאסטר.

 

המערערת התקשתה בהכנת העבודה. חלק מרכזי בעבודה שהגישה בעבר נדחה מספר פעמים על-ידי האוניברסיטה. למערערת הודע כי לימודיה יופסקו אם לא תגיש את העבודה עד לתום תקופת האורכה שניתנה לה.

 

המערערת נעזרה בשני אסירים (עקיבא פרדקין ורוני ליבוביץ) שהיו נתונים למרותה בהכנת העבודה, אותה הגישה לבסוף לרשויות האוניברסיטה.

 

עוד הורשעה המערערת כי העבירה לפרדקין חבילות שקיבלה מאשתו, תוך ניצול העובדה כי בשל היותה קצינה בשב"ס לא היתה כפופה לבדיקות בטחוניות, ועשתה זאת בניגוד לנהלים, בלי לבדוק את תוכן החבילות.

 

המערערת לקחה חומר שהיה בידי פרדקין בתאו בבית הסוהר, חומר שהיה קשור להכנת העבודות שעשו האסירים הנ"ל עבור קצינים בשירות בתי הסוהר, הוציאה את החומר מכתלי בית הסוהר ולקחה אותו לביתה. כל זאת, כאשר נודע כי עומדת להתפרסם כתבה בדבר עבודות אקדמיות, שהכין פרדקין עבור קצינים בשירות בתי הסוהר.

 

בשל העובדות הללו הורשעה במירמה והפרת אמונים, בניסיון לקבל דבר במרמה ובשיבוש מהלכי משפט.

 

באישום נוסף הורשעה המערערת במשלוח מכתב איומים לפרדקין, לאחר ששוחרר מן הכלא, מתוך כוונה להפחידו, לאחר שנחקרה בפרשה המתוארת לעיל; והכל על מנת להניא אותו מן העדות שמסר בפרשה זו.

בשל העובדות הללו הורשעה באיומים ובהטרדת עד.

 

לאחר זאת פנתה המערערת לאסיר נוסף (עמוס דמרי), על מנת שהלה יפנה לפרדקין בנושא עדותו, ומשסירב לעשות כן, הטרידה אותו חזור והטרד על ידי שיחות טלפון ואיומים.

בשל העובדות הללו הורשעה במירמה והפרת אמונים, ניסיון לשידול להטרדת עד, איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק.

 

4.         בית משפט קמא ציין בגזר הדין, כי התמונה המצטיירת בהכרעת הדין המפורטת, לאחר שמיעת מלוא הראיות, היתה "תמונה מבהילה. מדובר בנאשמת מניפולטיבית ... שלא חסכה מאמצים לנסות ולחתור תחת ההליך החקירתי שנפתח כנגדה" (עמ' 386).

 

 בית המשפט הוסיף, כי המערערת פעלה כפי שפעלה על פני תקופה של שנתיים ויותר, בצורה אובססיבית כדי להשיג את מטרותיה. המערערת הינה חלק ממערכת אכיפת החוק, שתחת מרותה נתונים אסירים רבים. היא ניצלה את מרותה לרעה על דרך קבלת טובות הנאה, כאשר האסירים אינם יכולים לסרב לבקשת קצין שלמרותו הם נתונים.

 

בית המשפט הוסיף עוד את הדברים הבאים: "יש איפוא לאזן בין מעשיה החמורים של הנאשמת, בין הצורך להרתיע את משרתי הציבור באשר הם, ובמיוחד את אלה המופקדים על אכיפת החוק במסגרת שירות בתי הסוהר ... בין הצורך להגיב על שיטתיות המעשים אותם ביצעה, כל זאת אל מול כל אותם נתונים אישיים עליהם עמד הסניגור בהרחבה כפי שפורטו לעיל" (עמ' 388).

 

5.         הנתונים האישיים שהזכיר בית משפט קמא, בקטע המצוטט לעיל, הם הדברים שמנה הסניגור לזכותה של המערערת: נסיבות ילדותה, בעיות רפואיות ובידוד חברתי, מעשים מיניים להם היתה קורבן בילדותה, שירותה כקצינה מצטיינת בצבא בתפקידים שונים, אובדן חבר, לו עמדה להינשא, במלחמת שלום הגליל, הקריירה שלה בשירות בתי הסוהר, ומצב בריאותו של אביה.

 

בפנינו הוסיף הסניגור וטען, כי המערערת היא האדם היחיד המטפל באביה חולה הסרטן, כי מדובר באישיות מיוחדת במינה, "שאי אפשר לשפוט אותו בשיפוט רגיל של אדם סביר". עקב קשייה האובייקטיביים של המערערת, שבגינם התקשתה בעבודת המאסטר, עשתה את מה שעשתה, "אף שהיא ראתה את הדברים אחרת".

 

לדעת הסניגור, העונש שהוטל על המערערת מופרז ונוטה באופן קיצוני לחומרה.

 

לדעתו, בית משפט קמא התעלם מנתוניה האישיים ומהיותה אישה נורמטיבית ללא עבר פלילי, ואשר על כן מבקש הוא להתערב בגזר הדין, ואף להסתפק בתקופת המאסר שריצתה המערערת עד היום, תקופה של 7 חודשים.

 

6.         התלבטנו לא מעט באשר לתוצאה העונשית הראויה בתיק זה. על פניו גזר הדין של בית משפט קמא מנומק כדבעי. אין לך שיקול שלא נבדק ושלא היתה התייחסות אליו בגזר הדין. לא נוכל גם לומר כי טעה בית משפט קמא בדרך שבה כימת ושיקלל את הרכיבים השונים הרלוונטיים לתוצאה הסופית.

 

אם בכל זאת מצאנו לנכון להתערב במידת מה, הרי זה בעיקר בשל שני נושאים:

א) עובדת היותה של המערערת סוהרת לשעבר.

 

אין לנו ספק כי עבור מי ששירתה כקצינה בכירה בשב"ס, ריצוי המאסר קשה ומורכב בהשוואה לריצוי מאסר על-ידי כל אסיר אחר. אין מדובר רק בירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אלא גם בקושי מעשי שיכול להתבטא ביחס של אסירים לסוהר לשעבר.

 

בית משפט קמא התייחס לענין זה מן ההיבט של שמירה על בטחונה של המערערת, כדלקמן: "...חובה על שירות בתי הסוהר להקפיד ולשמור על שלומה לבל יבולע לה בין ציבור האסירים".

 

נראה לנו כי היה מקום לבחון גם את ההיבט שעניינו הקושי הנפשי, והחברתי בכלא לסוהר וקצין שב"ס לשעבר.

 

לאחר היסוס והתלבטות הגענו לכלל מסקנה שיש מקום לתת ביטוי כלשהו להיבט זה, לענין אורך תקופת המאסר.

 

ב) ממכלול הראיות שהיו בתיק בית משפט קמא והטיעונים בפנינו, התרשמנו כי לפחות באשר לאישומים השני והשלישי פעלה המערערת באובסיסיביות שמקורה באישיות בעייתית.

במיוחד נכון הדבר לגבי האירועים נשוא האישום השלישי.

 

אין בדברים הללו כדי לגמד מאחריותה של המערערת.

 

עדיין בענין העונש ראינו לנכון להתחשב בכך במידת מה.

התוצאה היא כי אנו מעמידים את תקופת המאסר שעל המערערת לרצות על 30 חודשים (במקום 36 חודשים כפי שקבע בית משפט קמא).

 

ייתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.

 

ניתן והודע היום, כ"ב בחשון תשס"ד, 17 בנובמבר 2003, במעמד הצדדים.

 

ד' ברלינר, סג"נ

אב"ד

 

ז' המר, שופט

 

י' שיצר, שופטת

 

 

 

 

 
 
Hit Counter