מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

 

נ  ג  ד

 

 

דליה הורביץ

הנאשמת

נוכחים:

ב"כ התביעה: עו"ד גולדנברג.

הנאשמת ובא כוחו עו"ד בן-ישעה.

 

 

 

 

 

גזר-דין

הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון עם התביעה. הנאשמת הורשעה בעבירות שיוחסו לה בשמונת פרטי האישום, שבכתב האישום המתוקן ובסך הכל המדובר ב-13 עבירות כדלקמן:

8 עבירות של גניבה בידי מורשה – עבירה על פי סעיף 393 (3) לחוק העונשין.

עבירה אחת של משיכת שיק ללא כיסוי – עבירה על-פי סעיף 432 (א) לחוק העונשין.

4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה על-פי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום, הוסכם שהנאשמת תשלח לשרות המבחן לקבלת תסקיר בעניינה ולאחר מכן יעתרו הצדדים באופן חופשי לעונש.

כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, אשר בהן הודתה הנאשמת, שימשה הנאשמת כעורכת דין ופעלה ממשרדה בחולון. במסגרת עבודתה ייצגה הנאשמת לקוחות רבים, בין היתר בעסקאות נדל"ן (להלן: העסקאות). במסגרת ייצוג המתלוננים, קיבלה הנאשמת מאחד הצדדים בעסקאות סכומים שונים לשמירה בנאמנות עד אשר יבשילו התנאים להשלמת העסקאות, ויהיה עליה להעביר הכספים לצד השני בעסקה. הנאשמת קיבלה הכספים במרמה, ביודעה, כי בכוונתה לעשות בהם שימוש לכיסוי חובותיה האישיים וביודעה, כי מדובר בכספים שאינם שייכים לה וכי לא תוכל להשיבם לבעליהם. ללא הסכמת בעליהם החוקיים, הנאשמת הפקידה שלא כדין את הכספים שקיבלה בחשבונות בנק הרשומים על שמה, או שהעבירה אותם ישירות לכיסוי חובותיה.

משבשלו העסקאות בגינן הופקדו הכספים בנאמנות אצל הנאשמת ונתבקשה הנאשמת להעביר את הכספים לצד השני, לא עשתה כן הנאשמת משהשתמשה בכספם כאמור לכיסוי חובותיה האישיים. במעשיה אלה קיבלה הנאשמת במרמה את הסכומים המתוארים בכתב האישום המסתכמים בסך של 1,025,221 ₪ וגנבה אותם. הנסיבות המחמירות מתבטאות בסכומי המרמה הגבוהים ובמעמדה של הנאשמת כעורכת דין, אשר מכוח מעמד זה נוצרו בינה לבין המתלוננים יחסי נאמנות.

בכתב האישום פורטו אחד לאחד שמונת האישומים, אשר תיארו מעשי המרמה והגניבה של הנאשמת ודרך פועלה. לקוחותיה פנו אליה בשל היותר עורכת דין המטפלת בעסקאות מכר/רכישה של דירות, כמו גם בענייני גירושין. סמכו על יושרה המקצועי. התייעצו איתה, ערכו באמצעותה הסכמים והפקידו בידיה כספים בנאמנות.

על-פי פרט האישום הראשון - ביום 1.9.02 –הופקדו 55,920 ₪ בנאמנות עבור המתלוננת אצל הנאשמת שהיתה עורכת דינה בעסקת מכר דירה, ע"י הקונים.

סמוך לאחר אותו מועד הפקידה הנאשמת הסכום בחשבון פרטי שלה, וכאשר זכאית היתה המתלוננת ב-26.5.03 לקבל הכספים שהיו מופקדים בנאמנות אצל עורכת הדין, לא העבירה אותו הנאשמת למתלוננת ובכך עברה עבירה של גניבה בידי מורשה. כך גם באירוע נשוא פרט האישום השני, כאן היתה הפקדה בנאמנות ביום 11.10.02 – כאן מדובר בסכום של 15,000 ₪, שאמור היה להיות מועבר למתלוננת עפ"י הסכם המכר ביום 24.7.03. גם סכום זה שהיה בנאמנות, נגנב ע"י עורכת הדין. באישום השלישי, המדובר בעבירות של גניבה בידי מורשה, ומשיכת שיק ללא כיסוי במקרה זה קיבלה הנאשמת סך של 191,726 ₪ שהופקד אצלה על-מנת שתעבירהו לאחר וגנבה סכום זה. כמו כן, מסרה הנאשמת שיקים ביודעה כי לא תחול עליהם חובת פירעון. על-פי פרט אישום זה, בשנת 1997 פנתה אילנה רפאלי לנאשמת על-מנת שזו תייצגה בהליך גירושין מבעלה. במסגרת הייצוג הנ"ל מונתה הנאשמת ככונסת נכסים של המתלוננת ובעלה, שכללו בין השאר ברחוב אהרונוביץ בחולון. בסמוך לתאריך ה-6.11.02, הוחלט כי המתלוננת תרכוש את מחצית הדירה מבעלה, תמורת סך של 51,700$. בחודש דצמבר 2002 העבירה המתלוננת לנאשמת במשרדה שני שיקים בנקאיים על סך כולל של כ-191,726 ₪, על-מנת שזו תעבירם לבעלה תמורת מחצית הדירה. הנאשמת קיבלה את הכספים האמורים בגניבה ביודעה, כי בכוונתה לעשות בהם שימוש לכיסוי חובותיה האישיים. הנאשמת הפקידה את הכספים שקיבלה בחשבונות בנק הרשומים על שמה, או שהעבירה אותם לכיסוי חובותיה, ללא הסכמת המתלוננת, וזאת ביודעה, כי אינם שייכים לה, וכי לא תוכל לעשות בהם כפי שהוסמכה. משפנו המתלוננת ובעלה לנאשמת בבקשה לקבל הכספים האמורים, התחמקה הנאשמת בתואנות שונות וכתוצאה מכך, נמכרה הדירה לצד שלישי.

סמוך ליום 1.3.04 מסרה הנאשמת למתלוננת כפיצוי והשבת החוב, 5 שיקים מחשבונה בבנק מסד בחולון על סך של 58,000 ש,ח כל אחד, שמועד פירעונם חל בראשון לכל חודש החל מיום 1.3.04. הנאשמת מסרה את השיקים האמורים בידיעה, כי אלה לא יכובדו על ידי הבנק. מתוך חמשת השיקים הוגשו לפירעון על-ידי המתלוננת שלושה שיקים, אשר לא כובדו על-ידי הבנק, בהעדר כיסוי.

באשר לאישום הרביעי כאן מדובר שוב בעיסקת מכר דירה מחודש ינואר 2003. במסגרת עיסקת המכר היתה אמורה המתלוננת לשלם סך 23,954 ₪ עבור מיסים. סכום זה ניתן לנאשמת על ידי המתלוננת, וביום 29.5.03 הפקידה הנאשמת הסכום בחשבון הנאמנות שהיה על שמה. סמוך לאחר מכן, משכה הסכום לצרכיה האישיים.  ובכך עברה העבירה של גניבה בידי מורשה.

באישום החמישי שוב עיסקת מכר דירה שנערכה ביום 30.10.03. באותו מועד ניתן שיק על סך של 45,040 ₪ הוחלף בשיק בנקאי שפרעונו ביום 3.11.03. השיק מופקד ביום 4.11.03 בחשבון הנאמנות של הנאשמת. בסמוך לאחר מכן עשתה בסכום זה הנאשמת שימוש לצרכיה האישיים. גנבה הסכום שקיבלה במרמה בנסיבות מחמירות.

באשר לאישום השישי גם כאן נגנבו באותה דרך 275,240 ₪ ע"י הנאשמת שהיתה אמורה להפקיד הכספים בנאמנות והכספים נתקבלו על ידה במרמה בנסיבות מחמירות. זאת לגבי עיסקת מכר דירה מיום 7.7.03 כספים נמסרו ביום 1.12.03 להפקדה בנאמנות וסמוך לאחר מכן נגנבו הכספים על ידי הנאשמת שעשתה בהם שימוש לצרכיה האישיים. שוב גנבה הסכום שקיבלה במרמה בנסיבות מחמירות.

האישום השביעי - הנאשמת שילשלה לכיסה במרמה, סך של כ- 374,371 ₪. על-פי פרט אישום זה, פנתה בחודש נובמבר 2003 גלית יעקובוב לנאשמת, על-מנת שזו תייצגה בעסקת רכישת דירה בחולון. במהלך אותו חודש, ערכה הנאשמת במשרדה הסכם מכר בין המתלוננת לבין אברהם קובריץ (להלן: המוכר) ורעייתו. במסגרת ההסכם התחייבה המתלוננת להעביר לנאשמת סך של 130,000$, מתוכם 128,000 ₪ ישמשו לכיסוי המשכנתא שרבצה על הדירה ואילו היתרה תישאר בידי הנאשמת בנאמנות עבור המוכר, עד אשר יושלמו ההליכים הנוגעים לעסקה. על-פי הרשום בהסכם, התחייבה המתלוננת להעביר סכום זה לא יאוחר מיום 1.12.03 ו/או לאחר 15 ימים מתום השביתה בלשכת רישום המקרקעין לפי המאוחר מביניהם. ביום 1.12.03 פנתה הנאשמת לעו"ד ברוטפלד, אשר אצלו הוחזקו הסכומים האמורים לעיל והורתה לו להעביר אליה שיק על-סך 128,000 ₪ לפקודת בנק דיסקונט ושיק נוסף על היתרה משוך לפקודתה. בעקבות האמור לעיל, ביום 2.12.03 העביר עו"ד ברוטפלד לחשבון בנק שהיה רשום על שמה של הנאשמת כחשבון נאמנות, סך של 128,000 ₪ וביום 10.12.03 סך של 440,000 ₪.

לאחר התאריך 10.12.03, העבירה הנאשמת למוכר, בהסכמתה של המתלוננת, סך של 10,000$ מתוך הסכום שהופקד אצלה בנאמנות, ובתאריך 14.12.03 העבירה הנאשמת לבנק סך של כ- 150,000 לכיסוי המשכנתא. לאחר ההעברות האמורות, נותרו ברשותה של הנאשמת, בנאמנות סך של כ- 374,371 ₪. בסכום זה עשתה הנאשמת שימוש לכיסוי חובותיה האישיים, ללא הסכמת המעורבים בעסקה וביודעה, כי עליה להעביר סכום זה למתלוננת.

במועדים שונים, עובר לתאריך 23.1.04, לאחר שנתקבלו כל האישורים הנדרשים על-פי ההסכם, פנו המתלוננת והמוכר לנאשמת על-מנת שזו תמסור את הסכום שהופקד ברשותה בנאמנות, אך זו סירבה לעשות כן בתואנות שונות. סמוך לתאריך האמור, חתמה הנאשמת על הסכם להשבת הכספים האמורים, בכפוף לכך שהמוכר לא ינקוט בהליכים נגדה, אך לא עמדה בתנאיו ונמנעה מלהשיב את הכסף.

ובאישום השמיני הסיפור חוזר על עצמו כאן נחתם חוזה מכר דירה ביום 25.8.03.  נמסר שיק בנקאי לנאשמת ביום 19.1.04 על סך 44,030 ₪ לשמירה בנאמנות. השיק הופקד בחשבון הנאשמת של הנאשמת ביום 20.1.04 סמוך לאחר מכן נגנבו הכספים על ידי הנאשמת ועשתה בהם שימוש לצרכיה האישים. ושוב חוזרת על אותן עבירות של גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

מטעם ההגנה הובאו שני עדים שבאו לספר על אופיה הטוב של הנאשמת. הודגש חזור והדגש כי הנאשמת גם נתנה ייעוץ משפטי בויצו בהתנדבות במשך מספר שנים. הוצג מסמך רפואי. הסנגור המלומד עשה כמיטב יכולתו על מנת להדגיש הנורמטיביות של הנאשמת, אופייה הטוב והמצוקה הכלכלית אליה נקלעה בשל חובות בשוק האפור. מכוח הסדר הטיעון אף הובא תסקיר קצין מבחן באשר לנאשמת. 

מטעם התביעה העידו שתיים מן המתלוננות, הוגש גיליון הרשעות קודמות. ואכן, בעברה של הנאשמת הרשעה משנת 1991 בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית שנעברה בשנת 1988 וניסיון לשיבוש מהלכי משפט שנעברה בשנת 1987. 

הסנגור המלומד אף ביקש להדגיש, כי הנאשמת הורשעה בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין ורישיונה נשלל ממנה לצמיתות.

אכן, אין לי ספק, כי נאשמת כגון דא, אינה ראויה להיות עורכת דין. די היה לשמוע עדויותיהן של שתיים מן המתלוננות בתיק זה כדי ללמוד על כך שהנאשמת לא ראתה את מצוקת לקוחותיה לנגד עיניה, וכל שהנחה אותה היה טובתה היא ותו לא. אין מדובר במקרה חד פעמי שניתן לכנותו כמעידה חד פעמית. מדובר בשיטה ובמעשי עבירה שנעברו בקור רוח בעקביות במחשבה תחילה ובעזות מצח  במשך למעלה משנה (מספטמבר 2002 עד לתחילת שנת 2004) מדובר בשמונה ארועים שונים שבוצעו פעם אחר פעם ללא חשש ומורא.  הקורבנות חששו להתלונן במשטרה מתוך שציפו שהגזלה תוחזר לידיהם, בעקבות תואנות שווא שהפריחה הנאשמת בבואם לדרוש את כספם.

על יסוד אמונתם בהתנהגותה החיובית לכאורה של הנאשמת ואמונתם כי כל שעושה למענם עושה היא, על יסוד אלה נלכדו ברשתה הקורבנות התמימים, אותם מתלוננים שהביאה עליהם הנאשמת אומללות של ממש.

מדובר בנאשמת מניפולטיבית, הפועלת כדי לקדם את מטרותיה, בניגוד לעמדות מוסריות ועל רקע של טישטוש ערכים.  בעלת אישיות דומיננטית הבאה לידי ביטוי ביכולת השפעה על אחרים,  כך גם הוערכה על ידי שרות המבחן.

הנאשמת, שהיתה במועדים הרלוונטים עורכת דין נהגה כאחרונת העבריינים, לא התנצלה, לא ניסתה להסביר או להחזיר הכספים הגם שהכירה קורבנותיה באופן אישי. פרוסים היו בפניה מצוקותיהם של הקורבנות,  אך לא היה בזה כדי להרתיעה מלפגוע בהם באופן כה כואב ואכזרי.

הנאשמת, למעשה פיתחה שיטה על מנת לבצע את מעשי הגזילה באותם קורבנות קשיי יום ומעשי העבירה שעברה כעורכת דין שנתנו בה אמונם חוזרים על עצמם באותה שיטה כחוט השני, שוב ושוב.

אי אתה יכול לגלגל מצוקותיך על הזולת בדרך של מעשי עבירה כה חמורים כנגד אנשים חסרי כל ולטעון בניקיון כפיך.  קרי: רק משום שנקלע אתה לחובות שהבאת על עצמך במו ידיך לצורך הגדלת נכסיך, לגרום לגזילתם של הנכסים הדלים של אחרים ולהפכם חסרי כל. כל זאת תחת האיצטלה של היותך עורך דין במדינת ישראל, והאמון של הציבור בעורך הדין בתור שכזה. הקורבנות מצאו עצמם בפני שוקת שבורה וזאת כאשר הנאשמת ידעה שאין בידה להחזיר להם את כספם. ואף אם בידיהם של מי מהמתלוננים פסק דין המזכה אותו בהחזרת הכסף שנגזל מהם אין לו בידו עתה אלא את פיסת הנייר עליה ניתן פסק הדין.

כאמור, מדובר בפרשה חמורה, בה הכירה הנאשמת את קורבנותיה באופן אישי וניצלה את האמון המוחלט שרחשו לה לקוחותיה עקב מעמדה כעורכת-דין, אלו שמו מבטחם בה, וסמכו כי ידיה נאמנות המה.

הנאשמת לא חסה על מצוקתם של לקוחותיה שנקלעו לרגעי משבר, וכל שביקשו, לפחות, להבטיח לעצמם, כי כספם ישמר בידיים בטוחות ונאמנות. מבין המתלוננים היו נשים קשישות, אישה שהינה חירשת אילמת, נשים גרושות חד הוריות. הן עדת התביעה לעונש 1 (להלן: עדה 1) והן עדת התביעה לעונש 2 (להלן: עדה 2), כפי שהעידו בבית-המשפט היו נשים עם ילדים, שעת פנייתן לנאשמת היו בהליכי גירושין, שהו במשבר משפחתי, במצוקה נפשית וכלכלית. נשים אלה ראו בנאשמת עוגן הצלה, מקום מבטחים והאמינו באמת ובתמים, כי במסגרת תפקידה תסייע בידם בכל הנוגע לעסקאות אותן ביצעו. המתלוננים בפרשה זו, לא העלו על דעתם כי מקום מבטחים זה,  יהווה עבורם מכשול  שעמו יצטרכו להתמודד במהלך שארית חייהם. מילותיה של עדה 2 ממחישות היטב את המצוקה אליה נקלעה בעקבות פרשייה זו: "... הייתי המומה נפלתי ברחוב וריסקתי את הקרסול. הייתי בגבס, נכנסתי לדיכאון עמוק כי לא יכולתי לעבוד עם גבס ואין מי שיפרנס את ילדיי ואין מי שישלם את השכירות. הגעתי למצב קשה שנזקקתי לבריאות הנפש בחולון, נזקקתי לכדורים... ; ... 20 שנה הייתי בהתעללות נפשית עם הגרוש שלי ולא הגעתי לבריאות הנפש. אני חיה על כדורים מאז המקרה..." (עמ' 13 לפרוטוקול).

הנאשמת במעשיה ניצלה בשיטתיות את מעמדה כעורכת-דין, מעלה באמון לקוחותיה וגזלה מהם את מיטב כספם. המתלוננים סמכו על הנאשמת יותר מכל אדם אחר ועל כן הפקידו בידיה את מיטב כספם."... אני עוד לא מאמינה שעורכת-דין תגנוב, הרגשתי שמשהו לא כשר, אמרתי בטח היתה זקוקה לכסף, היא השתמשה בו ואין לה להחזיר. אמרתי בטח היא לא תרצה שישללו לה את הרישיון ואם עורך-דין לא כשר מי יהיה כשר?" (עמ' 10 לפרוטוקול). 

עדה 2 הגיעה למשרדה של הנאשמת, על-מנת שזו תחזיר לה את כספה. הנאשמת לא היססה ואף הזמינה משטרה לפינויה. גם כאשר המתלוננת גוללה בפני השוטר את סיפורה, סרב השוטר להאמין כי המדובר בגניבה, הכיצד על ידי עורך דין?!  

עבירות הגניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיק ללא כיסוי, הינן עבירות חמורות ביותר והאינטרס הציבורי מחייב החמרה עם עובריהן. קל וחומר כאשר בעורך דין עסקינן. רואה אני במעשי הגניבה בידי מורשה חומרה יתרה, שכן, לבד מהרכיב הרכושי בעבירות מסוג זה, חומרתן בכך שהן נגועות במעילה באמון. עורכי-הדין זוכים לאמון רב מהצבור, על כל רבדיו. האמון המוחלט ביושרם של עורכי–דין, הינו נכס צאן ברזל, וכל פגיעה בנכס יקר זה, ראויה לענישה חמורה ומרתיעה, למען יראו ויראו.

לענייננו, יפים דבריו של השופט בך בע"פ 696/82 מדינת ישראל נ' דוד בן אליהו לאלו לז (4) 533:

"יותר ויותר נזקק כמעט כל אזרח לעזרתו של עורך-דין, הן להסדרת יחסיו עם הרשות והן לפתרון בעיותיו הכלכליות והמשפחתיות. הוא מפקיד בידי עורך-הדין ללא היסוס את רכושו וכן את סודותיו האינטימיים, וזאת מתוך אמון מוחלט ועיוור, שהלה יעשה שימוש בכל אלה אך ורק לטובת מרשו, לפי מיטב יכולתו והבנתו. שחיקה באמון זה, שהאזרח בצדק רוחש לעורכי הדין בישראל, יש לראות בה משום היזק ציבורי מירבי, ועל כן יש להעניש בחומרה כל מי שבמעשיו עלול לגרום לשחיקה כזו".

רואה אני אף להדגיש, כי בעניינה של עדה 2 שימשה הנאשמת ככונסת נכסים אשר מונתה יחד עם עו"ד חסטר, על-ידי בית-המשפט. הנאשמת במעמדה ככונסת נכסים, היתה הזרוע המבצעת של מערכת אכיפת החוק,  ובמעשיה לא די שמעלה בציבור לקוחותיה, אף מעלה באמון שרכש לה בית-המשפט. 

אני חוזרת ומדגישה, הנאשמת במעלליה פעלה ללא מעצורים, תוך כוונה להונות את ציבור לקוחותיה ועשתה שימוש בכספם למען כיסוי חובותיה האישיים. למותר לציין, בגדר יחסי הנאמנות שבין עו"ד ללקוחו, חל איסור על עו"ד לעשות שימוש כלשהו בכספו של הלקוח, בלא הסכמה מפורשת מטעמו (ראה: ע"פ 1075/98 מ"י נגד מרדכי אופנהיים, פ"ד נד (1) 303).

הנאשמת כמו גם בא כוחה המלומד והעדים מטעמה, כאמור, ציינו את העובדה, כי מספר שנים אף נתנה ייעוץ בהתנדבות בויצו בחולון. תוהה אני, מה עצה היתה נותנת נאשמת זו כעורכת דין מתנדבת בויצו לאותם קורבנות קשיי יום, נשוא פרטי האישום שבפנינו, אם היו פונים אליה לקבלת ייעוץ משפטי בגין מעשי עבירה של עורך דין כנגדם, כגון מעשי העבירה שהיא עצמה עברה כנגד קורבנותיה?!

בטוחתני, כי היתה מצפה שבתי המשפט ינקטו כנגד עורך דין כגון דא, במלוא חומרת הדין. מה שמביאני לטיעונים לעונש מטעם התביעה העותרת לענישה מחמירה. אין ספק, כי האינטרס הציבורי מחייב החמרת יתר כאשר מדובר בעורך דין המבצע עבירות כמו אלה שבפנינו. וכניגזר שיקולי גמול והרתעה הם המנחים את בית המשפט בבואו לגזור הדין בנסיבות העניין. אין בנסיבות האישיות של הנאשמת כדי להטות הכף כהוא זה לזכותה.  מדובר בנאשמת שלא היה חסר לה דבר, לא מבחינה מקצועית, לא מבחינה כלכלית ואף לא מבחינה אישית ומשפחתית.

מדובר בנאשמת, עורכת דין, שכבר הורשעה בפלילים בעברה ונראה, כי אימת ההרשעה בפלילים לא היתה עליה, אולי משום שהקלו עמה בעבר. הרשעה קודמת לגבי עורך דין משקלה הסגולי כבד פי כמה.

בע.פ. 395/75 מיכאל צור נ. מדינת ישראל קובע כב' השופט חיים כהן:

”כבר חיוויתי דעתי לא פעם כי לעניין מידת העונש אינו דומה קלונה הרב של עבירה שהיא נעברת על ידי איש משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון: עבירתו של בעל "הצווארון הלבן", המקפיד על ניקיון בגדיו ומזניח ניקיון כפיו, חמורה פי כמה ועונשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים... בית דין של מטה – רחמיו על הפושע שלא ידע ולא למד ולא טעם טעמו של שכר המעשים הטובים וזעמו על מי שידע ולמד וטעם, הבוגד בעברו ועושה את הרע ביד רמה.”

ועוד אומר הוא:

”כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמותו כטובל ושרץ בידו”.

 

דברים אלה יפים בענייננו. וכאן רואה אני לחזור ולהדגיש שמדובר בעורכת דין שהיה לה משרד פעיל ולקוחות רבים שנתנו בה אמונם. לא עשתה להשבת כספי הגזלה טרם הוגש כתב האישום.  ועד כה לא החזירה הנאשמת הכספים למי מקורבנותיה, נשוא תיק זה, כמו כן, הובהר לנו על ידי הנאשמת ובא כוחה המלומד כי הינה חסרת כל ואין לה יכולת כלכלית להחזיר את אשר גזלה.

סבורתני, כי העונש הראוי במקרה זה בהתחשב בכל שפורט לעיל, הוא עונש של מאסר לתקופה ממושכת,כל ענישה כספית או פיצוי למתלוננים לא תהא להם נפקות.

רואה אני לשוב ולהדגיש, כי האינטרס הציבורי מחייב ענישה מחמירה ומרתיעה, דווקא בעבירות כגון דא, שהרי, הופקד בידי הנאשמת הן נכס רכושי והן נכס מוסרי – האמון, ובשני אלה מעלה באופן בוטה עבור בצע כסף.

אכן, לאחרונה רבו המקרים בהם הורשעו עורכי דין בגין מעילה באמון לקוחותיהם ושליחת יד בכספם. נפיצות העבירה מחייבת אף היא הרתעה על דרך של החמרה בענישה.

בענייננו בנסיבות שפורטו לעיל. סבורתני, כי הדרך הנאותה להשבת כספים במקרה זה היא הדרך של הליך האזרחי.

והתוצאה היא שאני גוזרת את דינה של הנאשמת כדלקמן:

 

1.         משיתה על הנאשמת מאסר לתקופה של  6 שנים.

 

2.         משיתה על הנאשמת מאסר על תנאי תקופה של שנתיים והתנאי הוא שלא תישא בעונשה זה אלא אם תעבור משך 3 שנים כל עבירה על פי הוראות החיקוק בהן הורשעה לרבות ניסיון לעוברה. וכן כל עבירת מרמה ו/או גניבה לרבות ניסיון לעוברה.

 

 

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

 

 

 

ניתנה היום כ"ג בניסן, תשס"ה (2 במאי 2005) במעמד הצדדים.

 

                                                                                

ע. בקנשטיין, שופטת

נשיאה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב"כ הנאשמת:

אבקש שהנאשמת תחל בריצוי עונש ביום א' הבא.

 

ב"כ התביעה:

מתנגדת. הנאשמת ידעה שהיא צפויה למאסר בפועל ואמורה היתה לבוא מוכנה עוד היום.

החלטה

הנאשמת תחל בריצוי מאסרה היום.

 

ניתנה היום כ"ג בניסן, תשס"ה (2 במאי 2005) במעמד הצדדים.

 

                                                                               

ע. בקנשטיין, שופטת

נשיאה

 

 

 

 

 

 

 

 

 
Hit Counter