מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

ידיעות אחרונות נ' מ"י  המבקשים טוענים שפסה"ד של ביהמ"ש העליון קבע הלכה חדשה ומכאן החשיבות הציבורית של פרסום

 

 

 

 

 

 

בפני:  

כבוד השופט א' ריבלין

 

כבוד השופט א' א' לוי

 

כבוד השופטת ע' ארבל

 

המערער:

יוסף נוי

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 27.8.04, בתיק פ' 420/01, שניתן על ידי כבוד השופטים:

ס' ג'ובראן, ר' שפירא, ר' ש' צמח

                                          

תאריך הישיבה:

ז' באייר תשס"ה      

(16.5.2005)

 

בשם המערער:

עו"ד מנחם רובינשטיין

 

בשם המשיבה:

עו"ד בת אור כהנוביץ

 

פסק-דין

 

השופט א' א' לוי:

 

1.          בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא, ר.ש צמח) יוחס למערער, יוסף נוי, ביצוען של עבירות אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין והטרדה מינית, עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית). בית המשפט קמא זיכה את המערער מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והרשיעו, תחת כך, בביצוע שתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, עבירה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין. זאת, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בגין הרשעתו בעבירה זו, השית בית המשפט המחוזי על המערער ארבעה חודשי מאסר על-תנאי.

 

           הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחילופין, כנגד חומרת העונש.

 

תמצית העובדות והאישומים

 

2.        המערער, יליד 1948, שימש כמנהל מטבח במרכז רפואי. המתלוננות, א', ילידת 1964 ו-צ', ילידת 1957, עבדו במטבח תחת פיקוחו. על-פי הנטען באישום הראשון, נהג המערער להחמיא לגופה של צ' ולהעיר לה הערות בעלות אופי מיני. כן נטען כי במספר רב של מקרים נהג המערער לגעת בחלקי גופה השונים של צ', לתפוס את חזה, לאחוז במותניה ובחלק מהמקרים אף להניח את ידה על איבר מינו. כל זאת, בניגוד לרצונה של צ' וחרף ניסיונותיה להדפו מעליה. זמן מה לאחר מכן, במהלך העבודה, תפס המערער את צ' בכתפה ומשכה בכוח לחדר סמוך, שם קיים עמה יחסי-מין שלא בהסכמתה החופשית ועקב שימוש בכוח (כהגדרת עבירת האינוס טרם תיקון 61 לחוק העונשין). ועוד נטען, כי במועדים שונים ורבים לאחר האירוע המתואר, נהג המערער להזמין את צ' למשרדו באמתלות שונות, שם היה נוגע בגופה, מלטפה ומזמינה להילוות אליו לבית-מלון. בנוסף, המשיך המערער לגעת בגופה של צ' עת עבדה לבדה במטבח וכן לתפסה בכתפיה, והכל תוך שהיא מנסה להתחמק ממגע עמו.

 

           על-פי הנטען באישום השני, נהג המערער להזמין את א' למשרדו באמתלות שונות, שם נהג לגפפה וללטף את ידה וחזה לצורך סיפוק וגירוי מיניים, תוך מתן הבטחות כי ידאג לקידומה בעבודה. בנוסף, נהג המערער לגעת בחלקי הגופה השונים של א' עת עבדה לבדה במטבח, חרף ניסיונותיה להדפו ובקשותיה כי יחדל ממעשיו. ולבסוף נטען, כי במהלך משמרת ערב, קרא המערער לא', תפסה בידה ומשך אותה לתוך חדר המחסן שבבית החולים, שם קיים עמה יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית ועקב שימוש בכוח.

 

           המערער כפר בעובדותיו של כתב האישום. הוא הודה כי קיים יחסי-מין עם המתלוננות, אך בשני המקרים, טען, הסכימו המתלוננות לקיום היחסים. כמו כן, הכחיש המערער את האישומים המתייחסים לביצועם של מעשים מגונים בשתי המתלוננות ולהטרדתה המינית של א'.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.        עיקרה של המסכת הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי, נסמכה על עדויותיהן של המתלוננות, אשר סיפרו על עצמן כי הן חברות קרובות (עמ' 76 לפרוטוקול). לאלו הצטרפו עדויות מפי מספר עובדים בבית החולים, חלקם מטעם התביעה ומרביתם מטעם ההגנה, וכן עדותו של המערער עצמו. בתמצית ייאמר, כי גרסתן של המתלוננות לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט קמא, וכי עדויותיהן נמצאו סותרות ובלתי-מהימנות. 

 

           ראשונה לדברים היא העובדה, שהמתלוננות בחרו לחשוף את האירועים חודשים ארוכים לאחר התרחשותם (ואף שנים, במקרה של המתלוננת צ'), ובמקביל לחשיפתה של פרשת זיוף תלושי אוכל, מעשה שהניב פרמיות מוגדלות לעובדי המטבח. התברר, כי המתלוננת צ' הייתה מעורבת בפרשה זו – שנחשפה על-ידי המערער - ואף הועמדה בגינה לדין משמעתי. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי אינו מוציא מכלל אפשרות את התרחיש לפיו חששה של צ' למקום עבודתה ולפרנסתה, בהצטרף לחששה מנקיטת הליכים פליליים כלפיה, הביאוה לנסות וליצור מצג על-פיו למערער היה מניע לטפול עליה אשמת שווא, ולחילופין, כי הדבר הביאה לנסות לפגוע במערער על שהתלונן על מעשיה (עמ' 362 להכרעת הדין).

 

4.        נוסף על כך, עמד בית משפט קמא על שורה ארוכה של תמיהות שמעוררות עדויותיהן של המתלוננות, תמיהות המתחזקות נוכח עדותם של יתר העדים. כך למשל, בהתייחס לעדותה של א', מצא בית המשפט סתירות מהותיות שעניינן המועד בו סיפרה על מעשה האונס לחברתה צ' (עמ' 321-322 להכרעת הדין); א' אף שגתה ביחס לשנה בה בוצע האונס (עמ' 322-323 להכרעת הדין), וחצרן בבית החולים העיד כי ביום ביצוע האונס הוא ניסה להיכנס למחסן אך א' צעקה לו "רגע, עוד רגע" (עמ' 328 להכרעת הדין).

 

           אשר לעדותה של צ', עמד בית המשפט על הקושי ליישב את גרסתה ביחס לאירועים עם ממצאים שונים, ובראשם העובדה שהיא הביאה את א', חברתה הטובה, לעבוד במטבח בית החולים - חרף ההטרדות מצד המערער וחרף כך שאנסהּ  - ואף לא הזהירה אותה מפניו (עמ' 335 להכרעת הדין); קושי נוסף נמצא בעובדת השתתפותה בחתונת בתו של המערער, שהתקיימה לאחר מעשה האונס הנטען (עמ' 322 להכרעת הדין); בית המשפט אף מצא סתירות מהותיות בין תיאור האונס שנמסר על-ידי צ' במשטרה לבין תיאור האונס שנמסר על-ידה בבית המשפט (עמ' 341-342 להכרעת הדין); אורי כץ – עד מטעם ההגנה אשר עבד בבית החולים בתקופה הרלוונטית - העיד כי צ' אמרה לו שבדעתה להתלונן כנגד המערער על רקע כך שחשף את פרשת תלושי האוכל (עמ' 351 להכרעת הדין); כן מציין בית המשפט את הקושי בגרסתה של צ', לפיה המערער נהג להטרידה ולבצע בה מעשים מגונים במהלך העבודה, לאור העובדה שמדובר במטבח בו עובדים כארבעים עובדים, ולא נמצא אף לא אחד שיעיד כי ראה את המעשים הללו, וזאת במיוחד נוכח כך שמשרדו של המערער – שם נטען כי בוצעו המעשים - מוקף בחלונות גדולים ושקופים (עמ' 344 להכרעת הדין);

 

           בית המשפט אף עמד על קשיים המשותפים לשתי המתלוננות, ובהן כבישתן הממושכת, שנמצאה על-ידי בית המשפט בלתי סבירה בנסיבות המקרה, חרף ההבנה שרוחשים בתי המשפט, ככלל, לתופעה של כבישת עדות בקרב קורבנות עבירות מין (עמ' 368-369 להכרעת הדין); כן ציין בית המשפט כי התמונה המצטיירת מעדויותיהם של עדי ההגנה – עיקרם עובדי מטבח בית החולים – הנה כזו לפיה המתלוננות ביקשו את קרבתו של המערער כדי לחזק את מעמדן בקרב העובדים האחרים (עמ' 366).

 

5.        לעומת זאת, גרסתו של המערער - על-פיה יחסי המין בינו לבין המתלוננות קוימו בהסכמה - זכתה לאמון רב יותר. בית המשפט קמא מוסיף ומציין כי "לא נתגלו סתירות מהותיות בין הודעותיו של המערער במשטרה לבין עדותו בבית המשפט בעניין האירועים שאירעו בינו לבין המתלוננת צ.כ" (עמ' 357 להכרעת הדין) וכי הדברים שאמר במהלך העימותים שנערכו במשטרה בינו ובין המתלוננות, מתיישבים עם עדותו בבית המשפט (עמ' 360 להכרעת הדין); מאידך, לעניין המתלוננת א', בית המשפט ציין כי נמצאו סתירות בין הדברים שמסר המערער בהודעותיו לבין עדותו בבית המשפט (עמ' 359 להכרעת הדין), ואת גרסתו בכללותה ביחס לאירוע זה הגדיר ככזו המעלה תמיהות וכרצופת סתירות (עמ' 358, 359 להכרעת הדין). בית המשפט מציין כי מתיאור המקרה ברור כי המערער חפץ בקיום יחסי-מין עם המתלוננת א', עם זאת, הוסיף כי "עצם המסקנה כי הנאשם חפץ בקיום יחסי המין אינה מובילה למסקנה כי הנאשם כפה עצמו על המתלוננת" (עמ' 358 להכרעת הדין).   

 

6.        על-פי גרסתו של המערער, המתלוננות הן אלו אשר פיתוהו לקיים עמן יחסי מין, וזאת, כדי להשיג הטבות במקום העבודה, לחזק את מעמדן בקרב העובדים ולהחזיקו תחת איום תמידי (עמ' 360, 366 להכרעת הדין). לגרסתו, קשרו המתלוננות להעליל עליו עלילות שוא בדבר אינוס, מעשים מגונים והטרדה מינית, בשל כעסן על מעורבותו בחשיפתה של פרשת תלושי האוכל (עמ' 360 להכרעת הדין).

 

7.        נוכח העובדה שעדויות המתלוננות נמצאו בלתי אמינות, קבע בית המשפט המחוזי שאשמת המערער בביצוען של עבירות האינוס, המעשים המגונים וההטרדה המינית שיוחסו לו בכתב האישום לא הוכחה מעבר לספק סביר (עמ' 367 להכרעת הדין). יחד עם זאת, כמצוין לעיל, הורשע המערער בביצוע עבירה של בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, עבירה אשר ביצועה לא יוחס לו בכתב האישום המקורי. וכך נימק בית המשפט קמא את הכרעתו זו:

 

"מהעובדות כפי שהוכחו, עולה כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בהסכמתן של המתלוננות. אך כפי שפורט לעיל, הנאשם קיים יחסי מין עם עובדות הכפופות לו, כאשר הוא מודע לכך כי המתלוננות קיימו עמו יחסי מין בתקווה להשיג טובות הנאה ויחס מועדף במסגרת עבודתן במטבח. מצב דברים זה, בו מעביד מנצל את מעמדו ואת יכולתו להשפיע על העובדים הכפופים לו, וזאת כדי לקיים יחסי מין, מהווה בעילה אסורה בהסכמה..." (עמ' 375 להכרעת הדין) 

 

ובהמשך:

 

"הנאשם הודה בכך כי קיים יחסי מין עם המתלוננות בזמן שעבד כמנהל המטבח והמתלוננות עבדו במטבח תחת ניהולו. הנאשם עצמו העיד כי המתלוננות התחילו עמו וניסו להתקרב אליו מאחר וחשבו כי יעניק להן טובות הנאה וקידום בעבודה ומאחר וחפצו בכוח ובשליטה כלפי עובדים אחרים וכלפיו. את טענתו חיזקו עדי ההגנה, אשר סיפרו כי המתלוננות שאפו לשליטה במטבח ולכן 'התחנפו' לנאשם. עדויות אלה מצביעות על קשר סיבתי בין הסכמת המתלוננות לקיום יחסי מין עם הנאשם לבין העובדה כי הנאשם היה מנהל המטבח בו עבדו המתלוננות. על כן, מתקיים היסוד העובדתי בעבירה. בנוסף, עדותו של הנאשם לעניין זה מצביעה על כך כי היה מודע לכך שהמתלוננות קיימו עמו יחסי מין מאחר וניסו להתקרב אליו כמנהל המטבח. על כן, מתקיים בנאשם גם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה זו... לעניין היסוד הנפשי די בכך שהבועל נטל על עצמו במודע סיכון שהמתלוננת מקיימת עמו יחסי מין בשל יחסי המרות הקיימים בינו ובינה ובענייננו... הנאשם היה מודע לסיכון זה" (עמ' 381 להכרעת הדין)

 

הטענות בערעור

 

 8.       בפי המערער טענות מספר באשר לעצם הרשעתו: ראשית, טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת בעילת אסורה בהסכמה בהתייחס לאירועים נושאי האישום הראשון, נוכח האפשרות שתקופת ההתיישנות בגין אירועים אלו חלפה לה. בא-כוח המערער ביקש להסב את תשומת הלב לעובדה שעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, בניגוד לעבירת האינוס, הנה עבירה מסוג עוון, ותקופת ההתיישנות הקבועה בצדה הנה חמש שנים (ראו סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי). לכן, משכתב האישום המקורי אינו נוקב בתאריך המדויק בו בוצעה עבירת האינוס ("בשנת 1996, בתאריך מדויק שאינו ידוע למאשימה") ומשהתלונה הוגשה בשנת 2001, יש להורות על זיכוי המערער מביצועה של עבירה זו.

 

           שנית, טוען המערער כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני ההרשעה בעבירה זו, כמצוות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת המערער, אין כל זיקה עניינית בין העובדות שנטענו בכתב האישום, לפיהן יוחסה לו, בין היתר, ביצועה של עבירת אינוס, לבין העובדות עליהן נסמכת הרשעתו בעבירת בעילה אסורה בהסכמה. כן מלין המערער על כי לא הוזהר בשלב מוקדם דיו מפני אפשרות של הרשעה בעבירה זו, ועל כן התייחס לאפשרות זו אך בסיכומיו, ולאחר שנסתיימה פרשת ההגנה.

 

           שלישית, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת הרשיעו בעבירת בעילה אסורה בהסכמה, מאחר ולא ניתן לקבוע כי יחסי המין שקיים עם המתלוננות התבצעו "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה", כהגדרת העבירה בחוק העונשין. לטענתו של המערער, מכלול העדויות שהוצגו בפני בית המשפט קמא מצביע על כך שיחסי המין בין המערער למתלוננות היו פרי יוזמתן של האחרונות, כאמצעי לצבור לעצמן זכויות והטבות במקום העבודה וכדי לחזק את מעמדן במטבח. לטענת המערער, תכלית הוראת סעיף 346(ב) לחוק העונשין הנה הענקת הגנה לעובדות מפני עמידה במצבים בהם תיאלצנה לקיים יחסי מין עם הממונה עליהם מחמת חששן מפני פיטורין, הרעת תנאי עבודה או התעמרות אחרת. מצב בו העובדת היא המנצלת את מעמדו של הממונה כבעל סמכות וקושרת עמו יחסים אינטימיים לצורך קבלת טובות הנאה בעבודה, אינו המצב בו מדברת הוראת סעיף 346(ב), ועל כן אין לקבוע, בנסיבות מקרה זה, כי המערער עבר עבירה של בעילה אסורה בהסכמה. לו נגרוס אחרת, מוסיף המערער, כי אז נימצא למדים שכל קשר אינטימי בין מעבידים לעובדים במקום העבודה, הנו פסול מעצם היותו, ותוצאה גורפת מעין זו אינה מתקבלת על הדעת.      

 

עמדת המשיבה

 

9.        עמדת המשיבה היא כי יש לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס לזיכוי המערער מהעבירה בה הורשע לפי האישום הראשון מחמת הספק ביחס למועד ביצועה. מאידך, עותרת היא לדחיית הערעור כנגד ההרשעה בעבירה לפי האישום השני, המתייחס למעשה שבוצע כלפי המתלוננת א'. להשקפת המשיבה, למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן על-פי הקריטריונים ההלכתיים שהותוו בסוגיה זו, נוכח כך שהעובדות שביססו את הרשעתו בעבירה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, נכללו בכתב האישום, ובכלל זה עובדת כפיפותן של המתלוננות למערער, והעובדה שיחסי המין קוימו "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". המשיבה מוסיפה ומפנה לשאלות ואמירות שונות מתוך פרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי, בהן יש כדי להצביע על כך שהמערער בעצמו הציג - ואף הוצגו לו - טענות בנושא ניצול מעמדו לשם קיום יחסי המין עם המתלוננות, ולכן, להשקפתה, אין מקום לטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן.

 

           אשר להתקיימותו של היסוד בדבר "ניצול מרות ביחסי עבודה", עמדת המשיבה היא כי דין השגותיו של המערער להידחות, נוכח העובדה שבית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי, קיומו של קשר סיבתי בין הסכמתן של המתלוננות לקיים יחסי מין עם המערער לבין היותו מנהל המטבח, בו אין כל הצדקה להתערב. כמו כן, לטענת המשיבה, הנסיבה בדבר "ניצול מרות ביחסי עבודה" מתקיימת בהתייחס לעניינה של מתלוננת א', נוכח מספר רב של אינדיקציות התומכות במסקנה זו, ובהן הפרש הגילאים בין המערער למתלוננת; היות המתלוננת אם חד הורית העושה לבדה לפרנסת ביתה, ואשר חששה להפסיד את מקום עבודתה; היותה של המתלוננת עובדת ארעית במועד האירוע; היעדרה של מערכת יחסים רומנטית בין המערער למתלוננת וכן העובדה שיחסי המין ביניהם התקיימו במקום העבודה ובמהלך שעות העבודה. מכלול נסיבות אלו, לגישת המשיבה, עונה על הדרישה בדבר "ניצול מרות ביחסי עבודה" הקבועה בסעיף. המשיבה מוסיפה ומדגישה, כי המערער היה מודע לכך שהסכמת המתלוננת לקיים עמו יחסי מין ניתנה בשל מרות זו; ולבסוף מטעימה היא, כי בניגוד לטענות המערער אודות שלילת הנסיבה בדבר ניצול מרות ביחסי עבודה בעניינו נוכח כך שהמתלוננות הן שיזמו את קיום יחסי המין, הרי שבית המשפט קמא לא קבע כל ממצא עובדתי לפיו המתלוננת א' יזמה את המגע המיני, ותחת כך נקבע כי שיתפה פעולה עם המערער ונענתה לחיזוריו מתוך תקווה לקבל טובות הנאה וקידום בעבודה (עמ' 397 לגזר הדין).

 

           אדון בטענות המערער כסדרן.

 

טענת ההתיישנות

 

10.      נוכח האפשרות כי תקופת ההתיישנות בגין העבירה שביצע המערער במתלוננת צ' חלפה – אפשרות אשר הסיבות לה פורטו לעיל – דינו של הערעור להתקבל בנקודה זו. המערער מזוכה, אפוא, מהרשעתו בעבירת בעילה אסורה בהסכמה בהתייחס למתלוננת צ', מחמת הספק ביחס למועד התיישנותה.

 

הזדמנות סבירה להתגונן

 

11.      כך מורה הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי:

 

"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".

 

           התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן, הנה הבטחת יכולתו של הנאשם להתמודד עם הקושי הנובע מחסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום. גלומה בה ההכרה בכך שזכותו של הנאשם לנהל את הגנתו עשויה להיפגם בנסיבות בהן הוא לא הועמד, במועד הגשת כתב האישום, על מכלול העובדות שבגינן נמצא, בסופו של הליך, חייב בדין. אכן, תנאי יסודי ליכולתו של נאשם לגבש ולהציג קו הגנה הוא ידיעה בדבר האישומים המיוחסים לו, שהרי אין אדם יכול להתגונן אם אין הוא יודע מפני מה (ראו והשוו ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 316, 323, להלן: פרשת בן עזרא; ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541).

 

           הלכה עמנו כי המבחן לבחינת קיומה או היעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן, הוא מבחן כפול. ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדוראלית, שעיקרה בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום (ראו ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615).

 

12.      אינני סבור כי יש סיבה להניח שהגנת המערער נתקפחה במקרה שבפנינו. מעיון בכתב האישום עולה, כי העובדות העשויות לבסס הרשעה בעבירה בה הורשע המערער – שעיקרן אינדיקציות להתקיימותו של יסוד ניצול המרות ביחסי העבודה – פורטו ונטענו. מטעם זה, אינני סבור שניתן לקבוע כי כתב האישום חסר בטיעונים עובדתיים, כך שנמנע מהמערער קו הגנה כלשהו. לשם הדוגמא, חלקו הכללי של כתב האישום מציין כי המתלוננות "עבדו במטבח תחת פיקוחו ומרותו של הנאשם"; הפרקים העובדתיים בשני האישומים מסתיימים בקביעה כי הנאשם ביצע את אשר מיוחס לו "עקב שימוש בכוח ותוך ניצול מרות ביחסי עבודה", ובאישום השני אף נטען כי הנאשם נהג "לגפף את א.ב, לגעת בגופה וללטף את ידה וחזה לצורך סיפוק וגירוי מיניים, והכל תוך מתן הבטחות כי ידאג לקידומה בעבודה" (ההדגשה הוספה). נוכח כל אלו, אינני סבור שניתן לקבוע כי החלטתו של בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, נסמכת על תשתית עובדתית שונה מזו שנטענה בכתב האישום.

 

13.      כאן יהיה גם המקום להזכיר, שהגנתו של המערער נסמכה על הטענה כי קיומם של יחסי המין עם שתי המתלוננות היה פרי רצון והסכמה חופשיים. רצון והסכמה חופשיים, למותר יהיה לומר, אינם מתיישבים עם רצון והסכמה הנובעים מניצולה של מרות ביחסי עבודה, אשר בינם ובין רצון כן ואמיתי אין דבר. משכך, קשה לראות מהו קו הטיעון שנמנע מהמערער או כיצד היה בוחר לשנות מקו ההגנה שאימץ לעצמו, אף לו הואשם, מלכתחילה, בביצועה של עבירת בעילה אסורה בהסכמה. כאן אף תימצא התשובה לטענת המערער אודות הפגם שבאזהרתו המאוחרת בדבר אפשרות הרשעתו בעבירה זו, שכן:

 

"... אין דומה מקרה, בו מורשע הנאשם על-פי מערכת של עובדות חדשות, שזיקתה לגירסה העובדתית, עליה נתבססה האשמתו מלכתחילה, הינה רפה וקלושה, למקרה בו ניכר קיומו של קשר ענייני ממשי והדוק בין העובדות שעל פיהן הואשם הנאשם לבין העובדות החדשות, שנתגלו במהלך הדיון ושעליהן נסמכת הרשעתו. במקרה מן הסוג הראשון קרוב להניח, שאם לא הוזהר הנאשם, בשלב מוקדם של ההליך, בדבר קיומה של החזית החדשה, יימנע בית המשפט מלהרשיעו בעבירה האחרת, שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו... במקרה מן הסוג השני עשוי בית המשפט להיווכח, כי אף שהנאשם לא הועמד, מבעוד מועד, על האפשרות שיורשע על-פי תשתית עובדתית שונה מזו שעל-פיה הואשם, נמצא הוא מתגונן למעשה - ככל שהיה בידו להתגונן - לא רק מפני האישום במתכונתו המקורית, אלא גם מפני האישום במתכונת שהיוותה נושא להרשעתו בדין. כך, למשל, 'אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן'" (פרשת בן עזרא, עמ' 323)

 

           סיכומו של דבר, דינה של הטענה בדבר היעדר הזדמנות סבירה להתגונן, להידחות.

 

ניצול מרות ביחסי עבודה

 

14.      סעיף 346(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מורה כך:

 

"הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו - מאסר שלוש שנים" (ההדגשה הוספה).

 

           המעיין בחוק העונשין יגלה כי הנסיבה בדבר "ניצול מרות" קבועה בסעיפי חוק רבים – בין כנסיבה המהווה חלק מהיסוד העובדתי שבעבירה (ראו למשל סעיפים 347(א1), 348(ה) לחוק העונשין), ובין כנסיבה מחמירה לעניינה של ענישה (ראו למשל סעיפים 199(ב) לחוק העונשין, סעיף 203(א) לחוק העונשין). עניינם של חלק ניכר מסעיפי חוק אלו בעבירות מין. המשותף לעבירות מין המתבצעות בנסיבות של ניצול מרות, הוא במערכת היחסים שבין מבצע העבירה ובין קורבנה. קשר זה מאופיין ככזה לו שותפים שניים, שאינם שווים במעמדם ובסמכויותיהם, ואשר במסגרתו צד אחד נהנה מיתרונות יחסיים משמעותיים על-פני הצד השני. עם אלו יכולים להימנות יתרונות שבגיל, השכלה, מעמד, תעסוקה, יחסי משפחה, מצב נפשי ועוד. המחוקק ביקש, אפוא, למנוע מאנשים המחזיקים בכוח וסמכות כלפי אנשים אחרים – ויהיו הראשונים מעסיקים, מפקדים, מטפלים או אנשים המצויים בעמדת סמכות אחרת – מלעשות שימוש לרעה בכוח סמכותם כלפי אלו הנמצאים בעמדת נחיתות לעומתם, הכפופים להם או התלויים בהם, לצורך קבלת טובות הנאה מיניות. הוא ביקש למנוע ניצול בלתי הוגן של סמכות שיש בו כדי לעוות את אוטונומית הרצון של הקורבן, ולהכפיפה למאווייו של בעל הסמכות.

 

           מכנה משותף נוסף לעבירות אלו, הוא היעדרה של דרישה – במסגרת יסודות העבירה – לאי-הסכמה מצד הקורבן. ההנחה הברורה הגלומה במבנה זה של העבירה הנה כי בנסיבות בהן אדם כפוף למרותו של אדם אחר, אין לייחס משמעות להסכמה הניתנת מצדו למעשים מיניים עם בעל המרות, ככל שהסכמה זו הנה תוצאת ניצולה של המרות. לשון אחר, אפילו ניתנה הסכמה לביצועם של המעשים המיניים, החוק – בהכירו בעמדת הנחיתות הטבועה בה מצוי הקורבן - מאפשר לראותה, בנסיבות המתאימות, כהסכמה "טכנית" שאין לייחס לה משמעות, בהיותה תוצאתם של שימוש לרעה בכוח וניצול פערי כוחות. עמדה על כך השופטת דורנר:

 

"... יש להבחין בין קיומה של הסכמה טכנית לקיום יחסי-מין לבין תוקפה המשפטי של הסכמה זו בהקשרים שונים, ובכללם ההקשר הפלילי. האיסורים הפליליים במשפטנו, דוגמת הוראת סעיף 346(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובעת עבירה פלילית של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות ביחסי עבודה או בשירות, משקפים עמדה המתמקדת באיתור מקרים שבהם הקשר המיני בין הצדדים היה תוצאה של ניצול אחד הצדדים את פער הכוחות בינו לבין הצד האחר" (בג"ץ 4869/01 פלונית נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נו(3) 944,  955)

 

15.      כאמור, ענייננו שלנו נסב על ניצולה של מרות במסגרת יחסי עבודה. יסוד עבירה זה, כהגדרתו בסעיף 346(ב) לחוק העונשין, כולל בחובו שתי דרישות: האחת, קיומה של "מרות"; השניה, "ניצולה" של המרות. משמעותו המילולית של המונח מרות הנה שליטה או סמכות. מרות ביחסי עבודה הנה, אפוא, שליטה של הממונה על מי שכפוף לו (השופטת ביניש בעש"ם 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים (טרם פורסם), בסעיף 8 לפסק הדין, להלן: פרשת בן חיים); התפישה המונחת ביסודם של חיקוקים דוגמת סעיף 346(ב) – תפישה המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר - הנה כי כפיפות אדם לאדם אחר במקום העבודה יוצרת, באורח טבעי ובלתי נמנע, יחסי תלות ביניהם. ליחסי תלות אלו היבטים מקצועיים וכלכליים רבי-פנים. כך למשל, קיומה של תלות מקצועית בין ממונה לכפוף באה לידי ביטוי בסמכותו של הראשון ליתן לכפוף אישור או משוב מקצועי, להחליט בעניין התפקיד אותו ימלא, להמליץ על קידומו, להעניק לו הטבות, להעלות את שכרו, ליתן בידו המלצות וכיוצא באלו, ואילו התלות הכלכלית נובעת מהיותו של מקום העבודה – למצער עבור מרביתה המכריעה של האוכלוסייה – מקור עיקרי של הכנסה, שלאובדנו נלווית משמעות קשה.

 

16.      המונח "מרות" פורש בפסיקה בעיקר בהתייחס להוראות החוק למניעת הטרדה מינית, ודברים שנאמרו ביחס אליו בהקשר זה יפים, בעיקרם, אף לענייננו. החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי:

 

"(א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

...

(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;"

 

ובהמשך:

 

"הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ה), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:

...

(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות" (ההדגשה הוספה).

 

           בפרשו הוראת חוק זו, ציין בית-משפט זה כי המונח מרות אינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד, אלא כולל גם השפעה, סמכות ומרות עקיפה (השופטת ביניש בעש"ם 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 125, 134, להלן: עניין טאפירו). יחד עם זאת, נקבע כי התקיימותה של מרות צריכה לאמת-מידה אובייקטיבית, ואין די בהתרשמותו הסובייקטיבית של  הנפגע (שם, עמ' 135).

 

17.      כאמור, בקיומה של מרות לבדה אין די לצורך התגבשות יסודות העבירה, ונדרש כי יתקיים "ניצול" של מרות זו. על משמעותה של דרישת הניצול עמדה השופטת בייניש בפרשת בן חיים, בהתייחסה לניצול מרות שבעבירת הטרדה מינית מסוג מעשה מגונה:

 

"המילה ניצול היא מילה נרדפת למילה שימוש; בהקשר בו אנו עוסקים מדובר למעשה ב'שימוש לרעה'... הממונה משתמש בסמכותו או בכוחו להשפיע על מעמדו או עתידו של הכפוף למרותו, על מנת להשיג את הסכמתו לביצוע המעשים המיניים בו וכדי לכפות את רצונו עליו. התנהגות העולה כדי 'ניצול מרות' עשויה ללבוש צורות רבות ושונות. התנהגות כזו יכולה להיות מפורשת או מרומזת והיא יכולה להיעשות במישרין או בעקיפין. אחת הצורות הקיצוניות של התנהגות זו תהא השמעת איום גלוי וישיר... ברוב המקרים לא יועבר האיום באופן ברור ומפורש אלא דווקא בדרך מרומזת יותר, הגם שאין בכך כמובן כדי להפחית מעוצמתו. במקרים אחרים השימוש לרעה בסמכות ילבש צורה של הבטחה מפורשת או משתמעת של הטבה בתנאי העבודה בתמורה לטובת הנאה בתחום המיני... מכל מקום, תהא הדרך בה בא יסוד 'ניצול המרות' אשר תהא – המשמעות היא תמיד אחת: השגת הסכמתו של הכפוף לביצוע המעשים שלא על-פי רצונו האמיתי אלא כתוצאה משימוש לרעה ביחסי המרות" (סעיף 9 לפסק הדין).  

 

           ככלל, הגישה הנוהגת בבחינת השאלה האם הסכמתו של עובד לקיים מגע מיני עם מעביד יסודה בניצול מרות צריכה להיעשות בשים לב למכלול נסיבות העניין וההקשר בו המעשים התבצעו (פרשת בן חיים, סעיף 10 לפסק הדין). ובלשונה של השופטת בייניש:

 

"ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; וככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה; כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות; כל זאת, מבלי למצות את השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין אשר ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (שם).

 

18.      משעמדנו על יסודותיה אלו של העבירה, נפנה לבחינת טענות המערער באשר להן. כאמור, לגישתו של המערער, ככל שהיוזמה לקיום המגעים המיניים עם המעביד מגיעה מצדו של העובד, מתוך מטרה ורצון מודעים לקדם את ענייניו במקום העבודה, כי אז נשללת התקיימותה של הנסיבה בדבר "ניצול מרות", ואין מקום לקבוע שהמעביד עושה שימוש לרעה בכוח סמכותו. בא-כוח המערער מבקש להתריע מפני מה שהוא מזהה כפסיעה ב"נתיב אנאכרוניסטי", אשר סופו באיסור גורף על יצירת קשרים אינטימיים בין גברים לבין נשים במקום העבודה.

 

           יש לומר, בהקשר זה, כי בפרשת בן חיים - שם, כאמור, העבירה שיוחסה למעביד הייתה הטרדה מינית מסוג של מעשה מגונה בנסיבות של ניצול יחסי מרות - הותירה השופטת ביניש שאלה זו בצריך עיון. כשלעצמי, איני סבור כי יש מקום לקבוע כלל קטגורי בעניין, כגון כלל לפיו מצב בו העובד הוא יוזמם של יחסי המין שולל מניה וביה את התקיימותה של הנסיבה בדבר ניצול מרות או כלל הפוך, על-פיו אין לראות ביוזמת העובד ככזו הנוטלת מהמגע המיני את אופיו הפלילי. עניין לנו בסיטואציות מורכבות, המשתנות ממקום עבודה אחד למקום עבודה אחר, מעובד למשנהו, וממעביד למעביד. "כללי זיהוי" נוקשים אינם יפים להן. אמנם, לכאורה, ייתכן שסיטואציות בהן היוזמה לקיום יחסי המין מגיעה מכיוונו של העובד - בניגוד לסיטואציות בהן המעביד הוא יוזמם של המגעים המיניים - אינה הסיטואציה הרגילה אותה אנו משווים לנגד עיננו בדברנו אודות "ניצול מרות ביחסי עבודה". לכאורה, ביוזמה זו יש כדי להראות כי הסכמת העובד לקיום המגע המיני הנה פרי רצונו החופשי, ואינה הסכמה מאולצת וכפויה, תוצאת ניצולם הפסול של יחסי מרות. מאידך, הייתי נמנע מלקבוע כלל גורף בעניין, נוכח כך שבהחלט ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם "יוזמה" מצד עובד לקיים יחסי מין עם המעביד, תהא אף היא יוזמה "טכנית" בלבד, כגון במצב דברים בו ברור לכלל העובדים כי הדרך היחידה להימנע מפיטורין או להתקדם במקום העבודה הנה באמצעות קיום מגע מיני עם המעביד, וכי הדבר הוא בבחינת נורמת עבודה בלתי מדוברת ובה בעת – ממשית וקיימת. במצב כגון זה, יש לראות את המעביר – ביוצרו, ולמצער, בהכירו במצב זה – כמי שמנצל את מרותו על מנת לקבל טובות הנאה מיניות. בנסיבות אלו, ברי כי אין לתלות כל חשיבות בכך שהיוזמה לקיום יחסי המין הגיעה מצדו של העובד. היוצא מן האמור הוא, כי "יוזמה" מצדו של עובד לקיום מגע מיני אינה אינדיקציה מוחלטת בבחינת השאלה האם מגע מיני בין מעביד לעובד יסודו בניצול מרות ביחסי עבודה, וכי על כל מקרה להיבחן על-פי נסיבותיו-הוא.   

 

19.      כאן אף יימצא המענה לחששות בא-כוח המערער בדבר תחילתה של רגולציה פוגענית ובלתי נחוצה של יחסי מין המתבצעים בהסכמה. בחששות אלו לא מצאתי ממש. נקודת המוצא בעניין זה – והדבר רחוק מלהיות שנוי במחלוקת – היא כי מגע מיני בין בגירים, פרי הסכמה ורצון חופשיים אינו מעניינו של החוק הפלילי ואינו חשוף להתערבות. מאידך, יחסי-מין שאינם פרי רצון והסכמה חופשיים – כגון יחסי-מין שההסכמה לקיומם ניתנה כתוצאה של ניצול מרות ביחסי עבודה – לא יזכו ליחס דומה. אין בכך משום "התערבות" בלתי ראויה או "פלישה" בלתי מוצדקת לאוטונומית הפרט, באשר דווקא ההגנה על אוטונומית הרצון, דווקא ההכרה בזכותו של אדם להתקשר עם בני-אדם אחרים על-פי רצונו אמיתי, ולא בשל כפיה או אילוץ, הן העומדות ביסוד איסור פלילי זה ואחרים הדומים לו.

 

מן הכלל אל הפרט

 

20.      להשקפתי, אשמת המערער בעבירה בה הורשע לא הוכחה מעבר לספק סביר, ועל כן אציע לחברי לקבל את הערעור. הטעם העיקרי למסקנתי זו הנו כי לא הוכח – במידה הנדרשת בפלילים - שהמערער קיים יחסי מין עם המתלוננת א' "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". להלן טעמי לכך.

 

21.      כידוע, בית-המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים המתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265, 280; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551 ,555). אשר על כן, ככל שבית המשפט המחוזי היה קובע ממצא החלטי בסוגיות בהן אדבר להלן, או למצער, מיישב את הסתירות שנתגלעו בין ממצאים עובדתיים שונים אותם קבע, כי אז לא הייתי מהרהר אחר התוצאה המרשיעה אליה הגיע. ברם, אינני סבור שניתן לקרוא מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי את אותה מסקנה עובדתית מפורשת והחלטית אותה מבקשת באת-כוח המשיבה כי נאמץ. כוונתי בדברים אלו הנה להכרעתו של בית המשפט קמא בשאלה האם המתלוננות יזמו את המגע המיני עם המערער. כאן המקום להדגיש, כי הדברים שיוצגו להלן מתייחסים מעיקרם לעניינה של המתלוננת א', נוכח מסקנתי בדבר התיישנות העבירה ביחס למתלוננת צ'. ברם, נוכח כך שמרבית הממצאים העובדתיים שנקבעו בידי בית המשפט קמא נקבעו בהתייחס לשתי המתלוננות במשותף, חלקם של הדברים נאמרים אף הם בהתייחס לשתיהן. בית המשפט קמא אמנם ציין בגזר הדין, כי המתלוננות לא יזמו את המגע המיני עם המערער, ותחת כך נענו לחיזוריו בתקוותן לקבל טובת הנאה וקידום בעבודה (ראו עמ' 397 לגזר הדין). מאידך, בהכרעת הדין נקבע כי:

 

"גרסת הנאשם כי המתלוננות יזמו את הקשר המיני איתו במטרה להשיג הטבות ושליטה בעבודתן במטבח מתיישבת עם עדויות העובדים שהעידו כעדי הגנה ואישרו את הטענות כי המתלוננות נקטו בפעולות שונות כדי להתקרב לנאשם באופן שיחזק את מעמדן בקרב העובדים" (עמ' 366 להכרעת הדין).

 

 

           אני סבור, שקביעה זו מאפשרת לראות במתלוננות כמי שיזמו את המגע המיני, ועל כן ראוי שנניח, לטובת המערער, כי אכן כך היו פני הדברים. נוסף על כך, לא למותר יהיה להזכיר כי הכרעת הדין רצופה קביעות עובדתיות שונות, שבכוחן להוביל למסקנה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט קמא, ולהלן תוצגנה אך העיקריות: הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מלמדת כי המתלוננות הנן דמויות דומיננטיות במקום העבודה, ומעדותם של עדי ההגנה ששימשו כעובדים בבית החולים – עדים שלא נמצא כל טעם לפקפק במהימנותם - התברר כי המתלוננות תרו תדיר אחר קרבתו של המערער, במטרה (משוערת) להיטיב את תנאי עבודתן. שנית, עיתויה הבעייתי של חשיפת הפרשה הוגדר בידי בית המשפט קמא עצמו ככזה בו יש כדי "[לעורר] ספק שמא התלונה באה להרחיק ממנה [מהמתלוננת צ'] את החקירה, ולחילופין, כדי לפגוע במי שהתלונן על מעשיה" (עמ' 362 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה). לעובדה זו – שכאמור, לא נשללה - חשיבות קרדינאלית, נוכח כך שהיא מספקת תמיכה משמעותית לקו הטיעון שהציג המערער באשר לאירועים. שלישית, כמצוין, עדויותיהן של המתלוננות הוגדרו בידי בית המשפט קמא כמרובות סתירות, ולא נמצאו מהימנות.  

 

22.      נוכח ממצאים אלו, אינני סבור כי ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, כי יחסי המין שקיים המערער עם המתלוננת א' הנם תוצאת ניצול מרות ביחסי עבודה. אני סבור, כי הגרסה העובדתית אותה ביקש המערער כי בית המשפט קמא יאמץ, על-פיה המתלוננת קיימה עמו יחסי מין ביוזמתה, מתוך מטרה מודעת לקדם את ענייניה במקום העבודה, הנה גרסה אפשרית, המתיישבת עם העדויות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, ואף המעוררת ספק סביר בהתייחס לשאלת התקיימותו של יסוד הניצול. אשר על כן, נקודת המוצא שתשמש אותי בבחינת הרשעתו של המערער, הנה כי המתלוננת היא שיזמה את המגע המיני עמו מתוך מטרה לקדם את ענייניה במקום העבודה ולזכות בהטבות שונות. אעיר, עם זאת, כי לא ראיתי טעם לאמץ את גרסתו של המערער באשר למצבו הנפשי ביחס לאירוע זה - על-פיה הבין אך בדיעבד את המטרה שהנחתה את המתלוננות בבקשן אחר קרבתו - וזאת, נוכח מסקנתו החד-משמעית של בית המשפט קמא בדבר מודעות המערער למניעים שהנחו את המתלוננות, ודברים מפורשים שנאמרו אף מפי המערער עצמו בעניין זה. אשר על כן, השאלה העולה בנסיבות המקרה הנה השאלה הבאה: האם במצב בו עובד מקיים יחסי-מין עם מעביד ביוזמתו, מתוך מטרה מודעת לקדם את ענייניו במקום העבודה או לזכות בהטבות שונות - תוך שהמעביד מודע למניעי העובד - עשוי להיחשב קיום יחסי מין "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה".

 

23.      אמרתי לעיל – אשוב ואומר – אף משהוכח כי היוזמה לקיום יחסי המין הגיעה מכיוונו של העובד אין הדבר שולל, בכל הנסיבות, את התקיימותה של הנסיבה בדבר ניצול מרות ביחסי עבודה. משכך, התשובה על השאלה המוצגת לעיל לא תהיה זהה, בכל הנסיבות. ברם, בענייננו שלנו, אני סבור כי התשובה שלילית, באשר אין כל אינדיקציה לכך שיוזמת המתלוננות לקיים יחסי מין עם המערער התרחשה על רקע ניצולם של יחסי מרות. לא הוכח כי המערער הבטיח למתלוננות דבר-מה, כי איים לפטרן או לשנות מתנאי עבודתן או שהשמיע איום או דרישה מכל סוג, מפורשים או משתמעים. ברי כי אין הכרח - לעניין התקיימותה של הנסיבה בדבר ניצול מרות ביחסי עבודה – להשמעת איום מפורש או סמוי מצדו של המעביד, אך בענייננו -  לא הוכח כי ניתן ולו בדל הבטחה משתמעת. כאמור, הנחה שאנו מניחים לטובת המערער – הנחה לה אחיזה של ממש בממצאים העובדתיים שהתקבלו על דעתו של בית משפט קמא – היא כי המתלוננות בחרו לקדם את ענייניהן ולהיטיב את תנאיהן במקום העבודה בדרך בה בחרו, והמערער – ביודעו כי כך הם פני הדברים - נעתר להן.

 

           אכן, התנהגות זו ראויה לגינוי; אפשר כי היא מצדיקה בירור משמעתי (השוו עש"ם 7113/02 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 817, עמ' 829 ואילך); ייתכן – ובכך איני קובע מסמרות – כי מעשה זה מהווה עבירה של קבלת שוחד. עם זאת, לא אדרש לסוגיה האחרונה, באשר המבקש לא הואשם בעבירה זו, וממילא לא הוצג לנו טיעון מפורט באשר לה. יחד עם זאת - והיא השאלה העומדת להכרעתנו - אינני סבור כי התנהגות זו באה בתחולתה של הוראת סעיף 346(ב) לחוק העונשין. מסקנתי זו נלמדת מתכליתה האובייקטיבית של הוראת חוק זה, ומהערכים עליהם מבקשת היא להגן.

 

24.      כמבואר לעיל, תכליתה של הוראת סעיף 346(ב) לחוק העונשין הנה להגן על אוטונומית הרצון של הכפוף במקום העבודה. היא נועדה להבטיח את זכותו שלא להיכפות, בהסכמתו המדומה, לקיומם של מגעים מיניים עם מעסיקו, בחששו מכוח סמכותו של האחרון. אינני סבור, כי בנסיבות המקרה שבפנינו, ניתן לומר שנפגעה אוטונומיית הרצון של המתלוננות. אינני סבור שניתן לקבוע, כי קיום יחסי המין עם המערער – יחסי מין לגביהם אנו מניחים כי היו פרי יוזמתן של המתלוננות – הנו מעשה שהסכמתן לו אינה אלא הסכמה טכנית וחסרת משמעות. נדמה, כי משלא ניתן לשלול את הגרסה על-פיה המתלוננות בחרו, במודע, וביוזמתן, לקדם את ענייניהן במקום עבודתן בדרך בה בחרו, מסקנה על-פיה הסכמתן של המתלוננות לקיום יחסי המין יסודה בעיוות רצונן הנה מסקנה קשה ובלתי רצויה. אינני סבור כי החוק נתכוון לגלות מידה כה גדולה של פטרנליזם - שאפשר ודווקא הוא נמצא שולל ללא הצדקה את ההכרה באוטונומית הרצון של הקורבן - המגעת עד-כדי מסקנה מרחיקת לכת מעין זו.

 

25.      אבקש לחתום את חוות-דעתי בצייני כי לא נעלמו מעיני הנסיבות - המתקיימות בענייננו - בהן יש, על דרך הכלל, ללמד על ניצולם של יחסי מרות, בהן הפרש הגילאים בין המערער למתלוננת; פערי הכוח ביניהם; היות המתלוננת א' אם חד הורית ומפרנסת יחידה; היותה עובדת ארעית במועד האירוע ועוד. ואולם, כמפורט בחוות-דעתי, כנגד נסיבות אלו מצטרפים ממצאים התומכים במסקנה שונה, ועל כן ממעטים מערכם.

 

           נוכח כל אלו, אציע לחברי כי נקבל את הערעור, וכי נורה על זיכויו של המערער מביצועה של העבירה בה הורשע, וזאת בהתייחס לשתי המתלוננות.

 

                                                                                            

                                                                                                     ש ו פ ט

 

השופט א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                      ש ו פ ט

 

השופטת ע' ארבל:

 

1.        מקובלות עלי הנמקותיו של חברי, השופט לוי, לפיהן בנסיבות בהן כפוף אדם למרותו של אחר, אין לייחס משמעות להסכמתו למעשים מיניים עם בעל המרות, ככל שההסכמה הינה תוצאת ניצול המרות; כי עצם הכפיפות – הישירה או העקיפה – לאחר במקום העבודה יוצרת יחסי תלות ומרות ביניהם; וכי בחינתה של השאלה האם הסכמתו של עובד לקיום מגע מיני עם מעביד ניתנה בנסיבות של ניצול מרותו של המעביד, צריכה להיעשות בכל מקרה בהתאם למכלול הנסיבות ולהקשר הרחב יותר בו בוצעו המעשים. כן מקובל עלי כי גם מקום שהוכח כי היוזמה לקיומם של יחסי המין יוזמתו של העובד היא, אין הדבר שולל בהכרח את התקיימות הנסיבה של ניצול מרות ביחסי עבודה וההכרעה בעניין צריכה להתקבל בנתון לנסיבות המקרה. אני מצטרפת בהסכמה לעמדתו של חברי באשר לזיכוי המערער מהרשעתו בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה של המתלוננת צ' ובאשר לכך שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. יחד עם זאת, אף שבדרכו של חברי אני צועדת, הרי שבבואנו אל התוצאה במקרה דנן, בהתייחס להרשעה שעניינה בעילה אסורה בהסכמה של המתלוננת א', מתפצלות דרכינו.

 

2.        העקרונות שהותוו בפסיקה בהתייחס לסוגיה של ניצול מרות ביחסי עבודה הובאו בפסק דינו של השופט לוי והם מקובלים עלי במלואם. לפיכך, לא אדרש אליהם גם אני. אדגיש אך זאת כי פסיקת בית משפט זה הכירה בכך שעל דרך הכלל, בהתקיימם של יחסי עבודה, כאשר הוכחו יחסי מרות – בין אם אלה ישירים ובין אם עקיפים הם - שיסודם בכוחו או בסמכותו של בעל המרות להשפיע על עצם העסקתו של העובד, על תנאי העסקתו ועל מצבו הכללי במקום העבודה, נובעת מכך המסקנה כי העובד מודע למעמדו של בעל המרות ומכאן שמתקיים יסוד הניצול (עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח (2) 125, 137).

 

3.        עוגן משמעותי להכרעתו של חברי הינו בקביעה כי אין כל אינדיקציה לכך שיוזמת המתלוננות לקיים יחסי מין עם המערער התרחשה על רקעם של יחסי המרות, באשר לא הוכח כדבריו כי יחסי המין קוימו על רקע הבטחה שהבטיח המערער למתלוננות ואף לא על רקע איום שהשמיע לעניין עבודתן. אחזור ואדגיש את שצוין כבר, כי על אף שקביעותיו של בית המשפט המחוזי מתייחסות לעיתים לשתי המתלוננות בכפיפה, הרי שבדבריי אתייחס אך להרשעה בגין בעילתה של המתלוננת א'.

 

           חברי מציין אמנם כי אין כל דרישה, לצורך התקיימות הנסיבה בדבר ניצול מרות ביחסי עבודה, כי יושמע איום גלוי ומפורש מצדו של בעל המרות ואולם סבור הוא כי מהמסכת העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, לא ניתן לקבוע שהמערער קיים יחסי מין עם א' "תוך ניצול יחסי מרות ביחסי עבודה" וכל שניתן להניח הינו כי המתלוננות בחרו לקדם את ענייניהן בעבודה בדרך זו והמערער אך נעתר להן, וזאת מבלי למעט בחומרת התנהגותו.

 

           קשה עלי מסקנה אחרונה זו לפיה לצורך הוכחת ניצולם של יחסי המרות נדרשת למצער הבטחה משתמעת. מקובלת עלי בהקשר זה קביעת בית המשפט המחוזי כי די בכך שהבועל נוטל על עצמו סיכון מודע לכך שהמתלוננת מקיימת עמו יחסי מין בשל יחסי המרות הקיימים בינו ובינה. אכן, בעל מרות המודע לכך שעובד הנתון למרותו הישירה או העקיפה, מבקש לשפר את תנאי העסקתו או לזכות בהטבות שונות הקשורות לעבודתו, באמצעות הענקת טובות הנאה כאלה ואחרות למעביד, מודע לכך שאלמלא יחסי המרות לא היה העובד נכון להענקת אותן טובות הנאה ונכון למגע המיני. במצב דברים זה של מודעות בעל המרות, אני סבורה כי גם היעתרות ליוזמה לקיום מגע מיני הבאה מעם העובד עשויה בנסיבות המתאימות להיכנס בגדר התיבה "ניצול יחסי מרות". סבורני, כי העבירה של בעילה אסורה בהסכמה "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות" אינה באה אך להגן על האינטרס של קורבן העבירה ועל אוטונומיית הרצון שלו. עבירה זו באה להבטיח גם שמירה על סטנדרד התנהגות ראוי מצד בעלי מרות כלפי אלה הכפופים להם. באה היא ואומרת לבעל המרות כי האחריות המוטלת עליו ככזה מחייבת אותו, בנסיבות בהן ברור לו כי העובד מבקש לקיים עמו מגע מיני אך מפאת רצונו להיטיב או לשמר את מעמדו או את תנאיו במקום העבודה, להימנע ממגע שכזה. בהיבט זה מבקשת הנורמה הפלילית להביא לכך שמקום העבודה יהא מקום בטוח ומוגן לעובד ולעובדת, כמו גם מוגן מפני תופעות שליליות במערכת יחסי העבודה. עמדה זו עולה בקנה אחד עם חובתנו לנקוט מדיניות מחמירה כלפי מי שהופך את כוח הסמכות שבידו, ואשר ניתן לו במסגרת בה קיימים פערי כוחות, למנוף לסיפוק צרכיו האישיים. אכן, חובתנו לשרש תופעות של הפקת טובות הנאה על רקע מיני על ידי מעבידים ונושאי תפקידים אחרים שהשררה בידם, מכוח הסמכות שניתנה להם (ראו, הגם שהדברים נאמרו בהקשר שונה: ע"פ 2695/93 שירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.7.93); עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פ"ד נד (3) 694, 706 - 711).

 

           במאמר מוסגר אעיר, כי דומה שהדברים נכונים ביתר פשטות כאשר הסכמתו או נכונותו של העובד לקיום היחסים מיועדות להגן על משרתו או להביא לכך שיזכה במשרה, אינטרסים שעשויים להיות חשובים בעבורו ולעיתים הרי גורל. יחד עם זאת, נראה כי הדברים יכולים להיות נכונים גם כאשר על כף המאזניים עניינים אחרים בעלי חשיבות עבור העובד, דוגמת תנאי העסקתו.

 

4.        אין חולק כי בין המערער למתלוננות התקיימו יחסי מרות. יחסים אלה הם שעמדו, כך קובע בית המשפט המחוזי, שבממצאיו לא מצאנו להתערב, בבסיסם של יחסי המין בין המערער למתלוננות. קביעות בית המשפט המחוזי לעניין זה ברורות הן:

 

"הנאשם היה מודע לכך כי המתלוננות מקיימות עמו יחסי מין מאחר והוא נמצא בתפקיד מנהל המטבח ומאחר והן מקוות להשיג באמצעות יחסים אלה טובות הנאה ויחס מועדף בעבודתן" (עמ' 366 להכרעת הדין).

 

           ובהמשך:

 

"הנאשם עצמו העיד כי המתלוננות התחילו עמו וניסו להתקרב אליו מאחר וחשבו כי יעניק להן טובות הנאה וקידום בעבודה ומאחר וחפצו בכוח ובשליטה כלפי עובדים אחרים וכלפיו. את טענתו חיזקו עדי ההגנה, אשר סיפרו כי המתלוננות שאפו לשליטה במטבח ולכן "התחנפו" לנאשם. עדויות אלה מצביעות על קשר סיבתי בין הסכמת המתלוננות לקיום יחסי מין עם הנאשם לבין העובדה כי הנאשם היה מנהל המטבח בו עבדו המתלוננות...בנוסף עדותו של הנאשם לעניין זה מצביעה על כך כי היה מודע לכך שהמתלוננות קיימו עמו יחסי מין מאחר וניסו להתקרב אליו כמנהל המטבח" (עמ' 381 להכרעת הדין).

 

           כשבפניי ממצאים אלה, בדבר מודעותו של המערער לכך שהמתלוננת מבקשת להשיג טובת הנאה או יחס מועדף, ועימם יתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי, אני סבורה כי גם אם אניח לטובתו של המערער כי היוזמה לקיום היחסים באה מעם המתלוננת א', הרי שמודעותו הברורה של המערער למניעיה של מתלוננת זו יש בה, לטעמי, כדי לבסס מסקנה כי הוא ניצל את יחסי המרות. המערער לא הבטיח אמנם דבר למתלוננת א' ונכונה אני אף לקבל כי לא גרם לה להבין במשתמע כי קיום יחסים עמו יניב לה יתרונות במקום העבודה. אולם, הוא ידע כי זו מטרתה ובקיימו עימה יחסים במצב זה, יצר את פרי הבאושים – בעילתה של א' בהסכמתה תוך שהמערער מנצל את יחסי המרות. לאור האמור אני סבורה כי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ויש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

          

5.        בשולי הדברים. ערה אני לחשש מפני פגיעה אפשרית בהיווצרותם של יחסים אישיים במקום העבודה, לרבות גילויי חיזור. אין זו הכוונה, שכן בקשרים אישיים הנרקמים על רקע יחסי העבודה אין כל פסול. דא עקא, איני סבורה כי יש בעמדתי זו כדי לפגוע בהיווצרם של יחסים אלה. כאמור, עמדתי היא כי ניצול יחסי מרות בהקשר שבפנינו מתגבש מקום שבעל המרות מודע לכך שהקשר המיני בינו לבין העובד נובע מרצונו של העובד לשמר או לקדם אינטרסים שלו במקום העבודה. מודעות שכזו לא בנקל תוכח, במיוחד כיוון שמדובר בעניינים שבינו לבינה, שלא אחת רב הנסתר בהם על הנגלה. מכל מקום, משנמצא כי אין כל בסיס לקשר בין בעל המרות והעובד למעט הקשר המיני על רקע יחסי המרות, לא כל שכן במקרה שבפנינו בו התמצה הקשר לדל"ת אמות מקום העבודה, ברי לטעמי כי אין אלה יחסים שראוי להם לקבל את הגנת המשפט.  

 

6.        אשר לעונש שהושת על המערער, איני סבורה כי יש להתערב בו. על המערער נגזרו ארבעה חודשי מאסר על תנאי. עונש זה מאזן לטעמי נכונה בין שיקולי הענישה השונים ואני רואה להותירו על כנו.

 

                                                                                                       ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.

 

           ניתן היום, ה' באב תשס"ה (10.8.2005).

 

 

ש ו פ ט                                              ש ו פ ט                                       ש ו פ ט ת

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04092560_O03.doc/שב

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 
Hit Counter