<%@ Language=JavaScript %> אינני סבור כי יש לקבל את דבריו של השוטר סוריאנו בדבר התרשמותו

מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בית משפט השלום חיפה

פ  002965/04

בפני: כב' השופט ר. חרסונסקי - סגן נשיא

תאריך: 16/11/2005

 

 

המאשימה

מדינת ישראל

בעניין:

 

 

נ  ג  ד

 

 

הנאשם

אברהם בן ידל אידל

 

 

ב"כ המאשימה – עו"ד שילוני

ב"כ הנאשם – עו"ד גונן

הנאשם – בעצמו

נוכחים:

 

הכרעת דין

 

כללי:

1.         כנגד  הנאשם אברהם בן ידל אידל, הגישה המאשימה כתב אישום, אשר לפיו בתאריך 23.6.04, סמוך לשעה 13:30, בדירתם המשותפת שלו ושל אשתו ברח' חנה רובינה 10 חיפה, תקף הנאשם שלא כדין את אשתו צילה, בכך שנעל את כל פתחי הדירה כדי שצעקותיה לא תשמענה, עקר את חוט הטלפון ממקומו, כדי שלא תוכל להתקשר אל העולם החיצוני ואל המשטרה. הוא דחק אותה לפי דבריה אל פינת המטבח, חיפש על גופה מפתחות של רכב, היכה אותה מכות נמרצות ואכזריות בצורה מאסיבית בכך שהלם בה באגרופים, סטר לה, נשך אותה בצווארה, הלם בה במכות אגרוף בפה בפנים, חבט בראשה ובמקומות שונים בגופה כשכל אותה עת המתלוננת מנסה להתגונן ולהחלץ ממנו כשדם רב ניגר ממנה על הריצפה וזאת עד סמוך מחוץ לדלת הכניסה שהנאשם מושך אותה בכוונה להכניסה פנימה ולא מצליח עקב התחלקותו בשלולית דמה של המתלוננת.


 

 

2.         כתוצאה מסדרת התקיפות המתוארות לעיל, נחבלה המתלוננת קשות, נזקקה לטיפול רפואי, היא סבלה מפריקת הלסת משמאל וכן שיניה הקידמיות התנדנדו, נגרמו לה חבלות בפנים, המטומטה באפרקסות, חתך בשפה העליונה שנתפר, שטף דם בבטן התחתונה, סימני דם נרחבים בידים ובחזה.

 

דיון וראיות:

3.         הנאשם כפר בעובדות וטען להגנה עצמית ואף הסביר כי טענה שכזאת הוא טען בפני ביהמ"ש בדיון המעצר.

הסניגור טען כי לנאשם עומדת טענה של הגנה מן הצדק משום שהמשטרה ערכה לדעתו חקירה חד צדדית משום שהראיות שנאספו היו מגמתיות ואילו הראיות שהגיש הסניגור למשטרה, הועלו או הועלמו מן התיק? ורק בהתערבותו של הסניגור יכול היה ביהמ"ש לראות ראיות מהותיות אלו וזאת למרות שנמסרו לק. משטרה על ידו אישית ובנסוף על כך המתלוננת והנאשם שניהם צולמו בשל הפגיעות על גופם, הפגיעות של המתלוננת הוכנסו לתיק החקירה, ואילו הצילומים לגבי הנאשם, לא הוכנסו לתיק החקירה וזאת כדי ליצור הטעייה חד צדדית, בעת הדיון במעצר.

בסופו של דבר הגדיר ב"כ הנאשם, את התנהגות המשטרה כהתנהגות שערוריתית.

 

4.         אדגיש כי בסופו של דבר, נמצאים בפני תצלומים שונים של הנאשם (ראה תצלום 16 בת/25), שם מתואר פצע בראש בצד שמאל, פצע שורש כף היד, ראה תצלום מס' 18, ראה צילום מקרוב תמונה 20, ראה גם תמונה 21 של ת/25 פצע בצד הפנימי של ירך רגל שמאל וכן תצלום של אותה ירך מקרוב, תמונה 23, פצע שוק רגל שמאל מאחור ותמונה 24 מקרוב וכן פצע שוק רגל ימין מאחור תמונות 26-25. כמו כן בתמ/25, רואים אנו את פניה של המתלוננת תמונות 32-31-30-29-28-27.

            בתמונה 29, אנו רואים פציעה בשפה העליונה, פציעה בשפה התחתונה ובתמונה 30, פצע בגבת עין ימין ופצע בעצם לחי צד שמאל. בתמונה 32 מבחינים בפצע בעורף.

 

            במילים אחרות, התמונה הכללית של הפציעות של הנאשם והמתלונות הובאה בפני ביהמ"ש במלואה, הן בתמונות והן בתעודות רפואות שהוגשו מטעם הצדדים.

 

5.         ע.ת. רס"ב סוריאנו, היה עד התביעה הראשון שהעיד ב-14.10.04 (ראה עמ' 6). העד סיפר על הדרך של הצילום של התלוננת במצלמת פולרואיד (ראה ת/2) הוא תפס בידיה את בגדי המתלוננת וכן טלפון ומערוך לבצק. לשאלה אם הוא שלח את הבגדים שהוכתמו בדם למעבדה לשם זיהוי, הוא משיב שלא חשב שיש צורך בכך, משום שהמתלוננת באה עם הבגדים אליה וזה אומר לדעתו של החוקר, כי הדם הוא שלה... כן אמר, כי גם נעליה היו מוכתמות בדם.

 

            לדעתו של העד, כפי שכתב בת/1 שם פרט את חבלותיה של המתלוננת, הרי מדובר בתקיפה חבלנית אכזרית שבה הוכתה המתלוננת קשות.

אדגיש כי העד רשם כי התמונות של הנאשם הגיעו לאחר מכן.

 

6.         עד נוסף רס"ר זוהר קורן, שוטר סיור, אשר הוזעק לטפל במקרה, ערך את דוח הפעולה ת/6 ואישר את תוכנו בעדות בפני. בעדותו (ראה עדות מיום 14.10.04 עמ' 7), הוא סיפר כי הוא קיבל קריאה מן המוקד אודות אלימות בין בני זוג ולאחר מכן נתקבלה קריאה נוספת אשר לפיה המדובר בבעל שתוקף את אשתו ורודף אחריה כשהיא מדממת. (ראה ת/6) כשהגיע למקום הוא ראה את המתלוננת יושבת על המדרכה בגדיה מוכתמים בדם ועל פניה סימני חבלה, מכה נפוחה מעל לחי שמאל ושפה תחתונה חתוכה. העד סיפר כי המתלוננת מסרה לו שבעלה היה זה שהיכה אותה ושהוא נמצא בתוך הבית. הוא הבחין בנאשם בתוך הבית כשהוא יושב על מדרגות. כשנשאל הנאשם ע"י איש המשטרה למקור הפגיעה במצחו, (פצע מדמם), הוא טען כי המתלוננת תקפה אותו באמצעות מכשיר טלפון בראשו ונשכה אותו. על שולחן המטבח היה מכשיר טלפון סלולרי ללא סוללות ועליו סימני דם וכן היה עליו מערוך מעץ ועליו כתמי דם . שני הפריטים הללו נתפס ע"י רס"ר זוהר קורן.

 

            יודגש כי בעמ' 9 לפרוט' מספר העד כי כאשר נשאל הנאשם כיצד נגרם הפצע בראשו, הוא סיפר שהמתלוננת נתנה לו מכה עם האפרכסת של הטלפון ולאחר מכן עם המערוך. (ראה ת/8, עמ' 2, שורה 6-5).

 

7.         ע.ת. מס' 3 רש"ט לירון ממן סיפרה בעדותה בעמ' 9, כי היא משרתת בסיור חיפה כסיירת היא גבתה תלונה מן המתלוננת ובתלונה היא ציינה בסימנים שהבחינה בפניה (ראה ת/9 שורה 14) כמו כן מילאה דו"ח בעקבות האירוע, הדו"ח סומן ת/10.

            העדה מספרת שהמתלוננת מסרה לה שיש סימני דם בדירה ומוטב שהמשטרה תגיע למקום משום שבאותה עת הבעל התוקף מנקה את הדירה ובמקום היו עוד סימני דם .

 

            הוזמנו טכנאי זיהוי אחד מהם חיפש את הסמרטוט שבו נוקה הדם, אולם סמרטוט כזה לא נמצא. היו סימני דם על הכריות ועל הריצפה. היא ליוותה את המתלוננת  לבי"ח כרמל לשם טיפול.(ראה ת/11).

 

            הנאשם הכחיש כי ניקה את הריצפה מדמה של המתלוננת והחביא את הסמרטוט בחדרו, רס"ר לימור ספרה כי המתלוננת מסרה לה שהנאשם ניקה את הדם בסמרטוט טרם הגיעה המשטרה וזאת עקב הדם הרב שניגר ממנה.

 

בעדות של הנאשם  מיום 27.1.05 טען כי הוא עצמו זב דם, ולכן ניקה את עצמו במגבוני נייר.

 

המתלוננת טענה כי הנאשם היכה אותה מכות רצח, ראה למשל ת/9, כך גם אמרה כאשר עוכבה לחקירה (ת/11).

אגב, גם הנאשם וגם המתלוננת נחקרו תחת אזהרה – ת/13, ת/14.

 

8.         אין חולק כי כב' השופטת ברגר בהחלטה מיום 11.5.04, ציוותה על שני הצדדים לנהוג באיפוק ולהתגורר בחדרים נפרדים, אולם ביום האירוע כאשר היא נכנסה אל הבית, והניחה את סלי הקניות על שולחן במטבח-היא גם הניחה את צרור המפתחות שלה על השולחן – לטענתה, הבית היה חשוך ואז חשה בנאשם שנכנס אף הוא למטבח ואז נטלה אינסטנקטיבית את צרור המפתחות והכניסה אותו אצל כיס מכנסיה – היא חששה שהנאשם יטול שלא כדין את המפתח של המכונית בה נהגה, שלגביה היה לצדדים ויכוח. אז התקדם לעברה הנאשם והחל להכותה! המתלוננת סיפרה כי התיישבה על הריצפה  וכאשר ביקשה לקום היא נתמכה במגרת השולחן שבתוכה היה מערוך עץ.

 

            המתלוננת סברה כי תוכל להכות את הנאשם באמצעות המערוך במטרה להתגונן ואז נטלה את מכשיר הטלפון, אך הנאשם תלש את הכבל מחיבורו לשקע בקיר והמשיך להכות במתלוננת, רכן מעליה והפליא מכותיה, הטיח מכות בראשה ואז נשכה היא את הנאשם בכל חלקי גופו.

 

 

9.         אינני סבור כי יש לקבל את דבריו של השוטר סוריאנו בדבר התרשמותו, שלפיה, המתלוננת נפגעה קשה יותר מאשר הנאשם – מר סוריאנו התרשם כך אולם, אם נבדוק את תצלומי שני הצדדים, הרי הנאשם נפגע קשה יותר – איש לא בדק, אם היה הדם שנשפך בדירה של הנאשם או של המתלוננת, וכן גם אין בדיקה של כתמי הדם על חולצתה!

הנאשם ננשך, הוכה במערוך ובטלפון האלחוטי נזקיו היו גדולים יותר!

 

10.        מפליא הוא כי למרות שהיתה גירסה ברורה של המתלוננת אשר לפיה, הנאשם ניקה את הדירה בסמרטוט – וכך נגב את הדם שניגר ממנה, איש לא בדק אם יש שרידי דם על הריצפה  מי היה הדם, האם של הנאשם או של המתלוננת?

 

            המתלוננת מספרת כי, קיבלה מכות רצח וכאשר הרגישה את ידיו של הנאשם על צווארה, היא תקפה אותו ואף נשכה אותו וזאת למרות שהיתה לה פריקת לסת – דבר שמבחינה אנטומית, אינו מאפשר את סגירת הלסתות בצורת נשיכה.

 

            לא הובא שום שכן אשר ראה או שמע את האירוע, ואילו סיפורה של המתלונתת שלפיו, היא ישבה בראש המדרגות וראתה את הנאשם סוחט סמרטוט ריצפה מלא דם, אינו נכון, שכן הוכח שאין אפשרות לראות את מה שקורה במטבח מגרם המדרגות ולכן המתלוננת אינה מספרת בעניין זה את האמת כלל וכלל.

 

            נראה לי כי אם אכן התנדנדו שיניה של המתלוננת, היתה עובדה זו קשורה ללא ספק בנשיכות שהיא נשכה את הנאשם ולא כתוצאה ממכות כלשהן.

            בודאי ניסה הנאשם למשוך את ידו מפיה של המתלוננת אשר נשכה אותו ועקב כך נגרם נידנוד של שיניה הקדמיות.

מקבל אני את הסברו של ד"ר בש בענין זה.

 

הסניגור תקף קשות את ניהול איסוף הראיות ע"י המשטרה ובסיכומיו אמר: (אני מצטט את סעיפים 7-1)

 

(1).       השוטר זוהר קורן מוסר כי התקבלה שיחה נוספת למוקד המשטרה, לא נערכה כל בדיקה מי מסר את ההודעה ואם נקבל את דברי המתלוננת כי מדובר בשכנה הרי לא נלקחה כל עדות ממנה, ולכן יש להסיק כי עדות כזאת הייתה פועלת לטובת הנאשם.

(2).       המתלוננת מציינת כי יצאה מחוץ לבית וצעקה "הצילו" ושכנה בבית הסמוך (הקרבה הודגמה בקלטת נ/9) שמעה אותה, גם כאן לא נלקחה כל עדות מהשכנה ולא נעשה אפילו ניסיון ליצור איתה קשר ומכאן גם יש להסיק כי  עדותה הייתה פועלת לטובת הנאשם.

(3).       עוד מסרה המתלוננת כי בעת שהיא ממתינה בראש גרם המדרגות ולכאורה צפתה בנאשם "סוחט את הסמרטוט" והמתינה למשטרה "התחילו להגיע כל השכנים כולם ראו אותי כמו שהייתי", גם כאן לא נמצא שכן אחד לרפואה שיאשר את גרסת המתלוננת וגם כאן על בית המשפט להסיק כי עדות כזאת הייתה פועלת לטובת הנאשם.

(4).       הנאשם נפגע בראשו ובהיותו לוקה כדורים לדילול דם קיימת סבירות גבוהה כי חלק ניכר מהדם מהזירה שייך לנאשם על כך גם העיד עד התביעה ד"ר סלע בעדותו בבית המשפט, אולם דבר זה לא נבדקף מר סוריאנו מעיד כי המתלוננת מסרה לו את הבגדים וטענה כי הדם הוא שלה והוא קיבל טענה זו, לא נערכה כל בדיקה לא בזירה ולא במוצגים בעניין זה והסיבה לכך ניתנה בעדותו של עד התביעה מר רוטר גיל שבעיקרון בדיקות כאלו מבוצעת רק "באירועים של פשע חמור" וכנראה המקרה נשוא כתב האישום לא עונה לקריטריונים, לכן במקרה שלנו לא ניתן להחליט בין גירסתה של המתלוננת כי ירד לה דם רב והבית היה כמו בית מטבחים ובין גירסתו של הנאשם כי הוא זה שדימם בדירה.

(5).       כל צילומי הזירה לוקים בחסר, המטבח לא צולם כי לא ביקשו מהטכנאי לצלם את המטבח, העמוד שעליו נפל הנאשם לא צולם למרות שלכאורה היה צריך להיות עליו, גרם המדרגות לא צולם לכיוון הבית מסיבה לא ידועה למרות שהמתלוננת מסרה נתון חשוב הקשור לגרסתה שמן הראוי היה שהמשטרה תבדוק אותו כחלק מחתירתה להגיע לחקר האמת.

(6).       לכל אלו מצטרפת גם ההחלטה התמוהה שלא לצרף לתיק את תמונותיו של הנאשם לאחר האירוע שלא להעביר את צלומיו של הנאשם עם פגיעותיו הרבות בהליך זריז לתיק החקירה שגם שופט המעצרים יתרשם וגם התובע שהכין את כתב האישום יתרשם בטרם החלטתו על הגשת כתב האישום יתכן והיה בצורה שונה ומקבל החלטה על סמך כל הראיות בתיק, מה שהתחיל בטעות וללא בדיקה ממשית בהגשת כתב האישום בצורה זו המשיך בטעות בכך שכל שנותר למאשימה הוא להגן עליו בחירוף נפש.

(7).       למרות בקשתה מבית המשפט לקבל זמן מעצר לצורך עריכת עימות, בפועל, לא נערך כל עימות בין הנאשם והמתלוננת עימות שהוא מתבקש בתיק כזה. יתרה מכך המתלוננת והנאשם אף לא נלקחו לבדיקת פתלוג לקבוע האם מדובר בפצעי התקפה או הגנה גם דבר שהוא כ"כ מתבקש בתיק כזה.

 

11.        טענותיו של הסניגור בסעיפים קטנים (5-1), מבוססות היטב – טענה 6 לא הוכחה. טענה  7, אינה רלוונטית, הסניגור אינו יכול לנהל את המשטרה ולהורות לה כיצד לחקור.

 

12.        הסנגוריה הביאה לעדות גורמים שונים ממשרד הרווחה את ד"ר ברגמן פסיכיאטר שהשתתף בוועדה להערכת אלימות ומסוכנות – העדה מירלה סיפרה על תחושת בטן שלה...., סבור אני כי עדויות אלה, כולל תסקירה של גב' חדווה עינב (פקידת סעד) אינן רלוונטיות כלל וכלל – לנושא האישום שבפני. כל הנ"ל לא נכחו באירוע  ואינם יכולים לשפוך אור על האספקט הפלילי ברגע ביצוע העבירה הנטענת הבאת הבנים והבנות למתן עדות בעניין זה, לא היו במקומן והוו לדעתי "שפיכת דלק" אל מדורה בוערת! שכן הם לא נכחו בעת ביצוע העבירה הנטענת וסיפור חייהם בצל הוריהם המסוכסכים לא האיר את "שבילי המאבק" האלים שהתחולל בין ההורים!

 

13.        השאלה היא מדוע התחולל "המאבק האלים". שאלה נוספת מי גרם למאבק זה ומי יזם אותו.

            המאשימה טוענת כי הנאשם אינו דובר אמת וכי מסר 4 גרסאות שונות, האחת בת/8 בבי"ח רמב"ם, השניה במסגרת חקירתו תחת אזהרה ת/13,  השלישית במהלך עדותו בפני ביום 27.1.05 עמ' 24-8, הרביעית במהלך חקירתו הנגדית עמ' 94-24 לפרוט'. אשר לגירסה הראשונה והשניה, אינני רואה סתירה מהותית בין השתיים. בכל ההודעות סיפר כי התגונן מפני אלימותה של בת זוגו.

 

            אשר לעדויות בפני, שהתביעה רואה בהן עדות כבושה, סבור אני כי הנאשם סיפר אמת וכי אכן היה סכסוך הקשור לרכב המשותף, בוודאי אחד מן הפריטים אשר היו נושא לדיונים בין בני הזוג.

 

14.        לדעתי, המתלוננת היתה זו שהפגינה אלימות כלפי הנאשם, היא גררה אותו אל ויכוח ליד המטבח והיא הלמה בו במערוך ובאפרכסת של הטלפון ואף נשכה אותו.

            סיפורה כי הנאשם ניקה את הדם שניגר, אינו סיפור אמיתי לאור העדות שהראתה כי לא ניתן היה להבחין במתרחש במטבח.

 

15.        בניגוד לעמדת המאשימה אשר לפיה, אין לקבל את גירסתו של הנאשם הטוען להדיפת המתלוננת תוך הגנה עצמית, כמפורט בסע' 34(1) לחוק העונשין, סבור אני כי הנאשם לא נהג באופן פסול שעה שביקש לקחת את מפתחות המכונית המשותפת, מהלך שבו נחבלה אצבע ידו.

 

            אמת ונכון כי לפי ע.פ. 8554/80 טלמן נ' המדינה נפסק כי, הסייג שבסעיף 34(1) סיפא לחוק העונשין מבוסס על הלכה מבוססת של ביהמ"ש העליון, שאין לדון בטענת הגנה עצמית במנותק מן אירועים אשר קדמו לאותו מעמד, שבו נאלץ היה הנאשם לפעול בהתגוננות ושאין  להעניק הגנה זו למי שהכניס עצמו ביודעין ושלא כדין אל הסיטואציה שהביאה לתקיפה (השווה עפ"י 410/71 בענין הורוביץ).

 

            אכן, הנאשם ידע שאשתו הנה בעלת אופי אגריסיבי, אולם פעולותיו היו אך ורק על מנת להרחיק את אשתו הנושכת והמחיקה במערוך שבו פגעה בראשו, וכל זה משום שהיה במצוקה מול אשתו המשתוללת – ולכן פעולת ההדיפה שלו את אשתו, לא היתה אלא, התגוננות (השווה ע.פ. 20/24 הנזכר בסיכומי התביעה).

 

            הנאשם לא יכול היה לצפות מראש, להתנהגות כה אגריסיבית של אשתו והדיפתו אותה הנה פעולה מותרת בנסיבות העניין, דבר שהביא לניטרול התקיפה.

 

            ניסיון הנאשם לקחת את מפתחות הרכב המשותף, לא הצדיק מעשה חבלני מאת אשתו.

 

            בנסיבות אלה עולה בליבי ספק באמיתות גירסת המתלוננת שעדותה על האירוע היא עדות יחידה ועקב ספק ספיקא זה, אני מחליט לזכות את הנאשם.

           

ניתנה היום י"ד בחשון, תשס"ו (16 בנובמבר 2005) במעמד הצדדים

 

ר. חרסונסקי, שופט

סגן נשיא

 

הקלדנית: טלי ב.

 
 
Hit Counter