בתי המשפט

 

 

 

 

גזר דין

 

במסגרת הסדר טיעון שסוכם בין הצדדים, תוקן כתב האישום שהוגש בתיק זה. הנאשם הודה בכל העובדות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן והורשע בביצוע עבירות של תקיפת קטין לפי סעיף 368ב(א)(רישא) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן:החוק) ואיומים לפי סע' 192 לחוק.

 

הצדדים עתרו בהסכמה לכך שבית המשפט יטיל על הנאשם קנס והתחייבות וכן פיצוי למתלונן, בסכומים אשר ייקבעו על ידי בית המשפט.

 

ע"פ המפורט בכתב האישום המתוקן, בשעות הערב של ה- 17.12.1999, חזר בנו, בן השתים עשרה, של הנאשם לביתו בישוב נוקדים והתלונן כי שלושה ילדים היכו אותו.

הנאשם רדף אחר הילדים, איתר את המתלונן בתוך אחד הקרוונים ביישוב ותקפו. הנאשם הכה את המתלונן בפניו וזה נפל ארצה, כשבמהלך הנפילה נחבט ראשו בקיר. לאחר מכן, אחז הנאשם בחוזקה במתלונן בצוארון חולצתו ובזרועו והובילו לרכבו. הנאשם לקח את המתלונן לביתו ביישוב תקוע, כדי להביאו לפני הוריו ולהתלונן באזניהם על כך שבנם הכה את בנו.

כתוצאה מן התקיפה המתוארת נחבל המתלונן ונגרמו לו נפיחות מתחת לעינו השמאלית, חבלה בחלק האחורי של ראשו וסימנים בזרועו.

הנאשם גם איים על המתלונן שיכה אותו אם יחזור ליישוב נוקדים.

 

בהציגה את שיקולי התביעה להסדר הטיעון שבין הצדדים ולעמדתה העונשית טענה באת כח המאשימה כי נלקחו בחשבון השיקולים הבאים:

א.         המקרה הנידון אינו מאפיין את התנהגותו של הנאשם והארוע התרחש עת הגיב הנאשם, באופן לא מתוכנן, על פגיעה בבנו. עם זאת, תגובת הנאשם הינה בלתי נסבלת, במיוחד כשהיא כלפי קטין, שהוא בן גילו של בנו.

ב.         הודאת הנאשם מהווה הכרה מצידו באחריותו למעשיו.

ג.          הרשעת הנאשם, שהוא דמות ציבורית, מכתימה אותו ובכך נפגע הנאשם פגיעה מיוחדת.

ד.         הסדר הטיעון הנידון אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בתיקים מסוג זה, לרבות היעדרו של המאסר המותנה, אשר חלופתו, בדרך של התחייבות להמנע מעבירה, ראויה במקרה הנידון.

ה.         הסדר הטיעון מייתר את הצורך בניהול התיק והצורך בשמיעת עדים, בכללם עדים צעירים מאד – ונמנעת הפגיעה בהם, זו העלולה להגרם מן ההשתתפות בהליך הפלילי. מטרה זו ראויה היא גם במחיר ויתור על הוכחת חלק מן העובדות.

ו.          משפחת המתלונן בקשה שלא למצות את ההליך עם הנאשם והעדיפה להמנע ממתן עדות.

 

ב"כ הנאשם טען את אלה:

א.         ראשיתו של האירוע בכך שבנו של הנאשם הותקף ע"י חבורת ילדים באופן חמור, גם בארוע הנידון וגם במקרים אשר לדברי ב"כ הנאשם היוו "תופעה סדרתית של קבוצת ילדים שהתנהגותה היתה חריגה". הנאשם פעל מתוך מצוקה שנקלע אליה עקב התנהגות המתלונן.

ב.         הפגיעה במתלונן היתה מזערית ונגרמה כאשר הנאשם הכניס את המתלונן למכוניתו, כדי להביאו לבית הוריו ולהתלונן באזניהם על כך שהמתלונן תקף את בנו.

ג.          בדרך כלל, נמנעים מלהביא לפני המשטרה תלונות על אירועים מהסוג הנידון, כאשר הם מתרחשים במקומות יישוב קטנים, וזאת מתוך התחשבות במסגרת החברתית הקיימת בקהילות אלה. המקרה הנידון – הוא בבחינת חריג הנובע, כמרומז, ממעמדו של הנאשם.

ד.         חלפה תקופה של כשנתיים מאז האירועים המתוארים בכתב האישום, הנאשם הוא איש ציבור ידוע בקהילתו ומכובד בה ואך טבעי הוא שגם משפחת המתלונן אינה מעוניינת לפגוע בו בשל התקרית הנידונה.

ה.         עצם העמדתו של הנאשם לדין, הודאתו, הרשעתו וכן הפירסום שניתן לחקירה ולהליכים נגדו מהווים פגיעה בנאשם, במיוחד על רקע מעמדו בציבור.

 

עד כאן טיעוני הצדדים.

 

בבואנו לבחון את העונש הראוי לנאשם נתיחס מן הצד האחד למהות העבירות בהן הורשע ומנגד למשקלם של הודאתו ושל הרשעתו של הנאשם.

 

אין ספק כי נעלמו מן הנאשם עצתו של קהלת  "אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת, פרק ז' פסוק ט') או זו האומרת (שם, פרק י"א פסוק י') "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך". אילו שלט הנאשם בעצמו בעת שזעם למשמע תלונת בנו על שילדים אחרים היכו אותו, לא היה הנאשם  מגיע לכלל ביצוע המעשים שעשה. ודוק: אין להקל ראש כלל בחומרתם של מעשיו של הנאשם. הנאשם בחר לרדוף אחרי הילדים הנילונים ולא הרפה עד שמצא אחד מהם בתוך קרוואן, שם הכהו וזה נפל ארצה ונחבל בתוך כך. הנאשם לא נרגע ואחז בחזקה בזרועו של הילד, הובילו אל מכוניתו והסיעו לבית הוריו כדי להתלונן באזניהם על התנהגותו.

נקל לתאר את החיל והרעדה שאחזו במתלונן, שאז טרם מלאו לו 13 שנים, כשהיה נתון בידיו של הנאשם, או במכוניתו, או כשאוים על ידי הנאשם שלא לשוב לישוב נוקדים. לא ניתן להתעלם מן הפגיעה הנפשית במתלונן בנסיבות כאלה, ולא נכון יהיה להתיחס אך לפגיעותיו הגופניות, שב"כ הנאשם הגדירן כפגיעות קלות.

הנאשם שכח את הכתובים לפיהם:

”חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין" (בית יוסף, חושן משפט, סימן צ"ו אות ה', ד"ה "החרש והשוטה").

מעשיו של הנאשם לא היו כה מינוריים באופים. אין המדובר בפעולה אחת בודדת שנעשתה כתגובה ספונטנית וללא כל חשיבה מוקדמת, אלא בסדרת מעשים שבוצעה בפרק זמן, שהיה בו די כדי להביא את הנאשם לשלוט ברוחו ולהמנע מביצועם, כולם או חלקם.

הנאשם היה נחוש בהחלטתו להעניש את הילד שהשתתף בתקיפת בנו והתעלם מאי החוקיות של מעשיו ומהשלכותיהם כלפי המתלונן ולא רק כלפיו.

 

תופעת האלימות הפושה בחברה ומצב הדברים בו מועדף השימוש בכח הזרוע על פני דרכים אחרות לפתרון סכסוכים מכבידה על חיי החברה ויש מקום להבהיר, בכל דרך, שאלימות הינה פגע רע (תרתי משמע) ולא תסולח. במיוחד תקפים הדברים, כשהם מופנים אל אדם בעל מעמד ציבורי, כשל הנאשם, אשר נדרשת ממנו הקפדה יתירה במילוי החוק.

 

מנגד, נכונה גם הטענה כי ההליכים כנגד הנאשם, מראשיתם ועד הנה, כשהם מלווים בפרסום רב ובדיונים ציבוריים המנתחים את מעשיו ואת אופיו של הנאשם, פוגעים בו במידה גדולה יותר מן הפגיעה שנפגע אזרח מן השורה העומד לדין בעבירה דומה.

 

להודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן יש  ערך משמעותי בשיקולי ענישתו. להודאה זו מספר פנים. הפן האחד הוא משמעותה של ההודאה מבחינת "הכרת החטא", הכרה באחריותו של הנאשם למעשים. פן אחר הוא, החרטה הגלומה בכל הודאה והתקוה שנותנת חרטה זו, שאין לחשוש שהנאשם ישוב וימעד. זאת למרות, שמשום מה, לא ראה הנאשם לנכון להביע במו פיו, ולו בשלב הטיעונים לעונש, חרטה, או בקשת מחילה, מהמתלונן וממשפחתו.

בא כוחו של הנאשם הדגיש שלנאשם לא היה כל קשר עם משפחת המתלונן מאז קרות הארועים. דבריו התיחסו, כמובן, לקשר במובן של נסיון השפעה עליהם. עם זאת, במיוחד נוכח הודאתו של הנאשם, כמפורט, ודווקא לאור הייחוד באותה קהיליה מצומצמת שאליה התייחס ב"כ הנאשם, היה מקום שעד לעת הזאת יהיה פיוס כלשהו בין הנאשם ובין משפחת המתלונן, במובן של בקשת סליחה, ולו באמצעות נציגי התביעה. 

 

פן נוסף להודאה של הנאשם - והוא בעל משקל רב במקרה זה - נובע מכך שהנאשם ייתר את הצורך לקיים דיונים ממושכים, להעיד ילדים קטינים ולגרום להם לחוות חקירות שעלולות להיות בלתי נעימות בעליל. ניתן לאמר, במידה מסויימת, שבהודאתו איזן הנאשם, מבחינה ציבורית, את הנזק שגרם בביצוע העבירות הנידונות.

 

נתנו דעתנו לכך שבמקרים שונים – כל מקרה ונסיבותיו – מוטלים בעבירות מן הסוג הנידון עונשים הכוללים גם מאסר מותנה או שרות לתועלת הציבור, עונשים ממשיים שיש בהם מסר חינוכי והרתעתי.

במקרה שלפנינו, הצדדים לא ביקשו שנטיל עונש מסוג כזה, אלא רק עונש שמשמעותו כספית.

 

הלכה היא כי בית המשפט יכבד הסדרי טיעון בין הצדדים, כל עוד אין בהם חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות מן הסוג הנידון לפניו. התביעה מוחזקת כמי ששקלה כראוי את האינטרס הציבורי.

לפיכך, לאור כל השיקולים המפורטים לעיל, ומשמצאנו כי שיקולי הצדדים ראויים הם, החלטנו לכבד את הסדר הטיעון.

 

באשר לקנס שיושת על הנאשם, עמד לנגד עינינו הכלל שענישה היא אינדיוידואלית ובבוא בית המשפט לקבוע את גובה הקנס, עליו לתת את דעתו למצבו הכלכלי של הנאשם, לכן אין דומה גובה הקנס אשר יוטל על אדם בעל אמצעים לזה שיוטל על מי שאינו בעל אמצעים.

 

לעניין הפיצוי למתלונן , הנלווה לעונש שייגזר על הנאשם, קבענו את סכומו בשים לב לנזק ולסבל שנגרמו למתלונן, כמתואר בכתב האישום המתוקן ובהיעדר נתונים אחרים.

 

עונשו של הנאשם יעמוד, איפוא, על אלה:

1.         קנס בסך 7,500 ₪.

2.         הנאשם יתן התחייבות בחתימת ידו להמנע בתוך שנתיים מהיום מכל עבירת אלימות. ההתחייבות תהא על סך 10,000 ₪ והנאשם יאסר ל- 10 ימים אם לא יחתום.

3.         הנאשם יפצה את המתלונן בסכום של 10,000 ₪.

 

זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, ‏ח' תשרי תשס"ב (‏25 ספטמבר 2001), במעמד ב"כ התביעה, הנאשם וב"כ עו"ד פטמן.

 

 

_____________          _____________          _____________

שולמית דותן, סג"נ          אריה רומנוב, שופט         רחל שלו-גרטל,שופטת

אב"ד

 

 

 

 

לאחר הקראת גזר הדין

 

ב"כ הנאשם: אני מבקש דחיית תשלום הקנס עד לאחר חג הסוכות.

באת כח התביעה: אין התנגדות.

 

החלטה

הנאשם יוכל לשלם את הקנס ואת הפיצוי למתלונן עד ליום 11.10.2001.

הפיצוי למתלונן יופקד בקופת בית המשפט ויועבר אליו באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים.

ניתנה היום ח' בתשרי, תשס"ב (25 בספטמבר 2001) במעמד הצדדים.

 

_____________          _____________          _____________

שולמית דותן, סג"נ          אריה רומנוב, שופט         רחל שלו-גרטל,שופטת

אב"ד