מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים                                          ע"פ  7365/00

 

בפני:  

 כבוד השופטת ד' דורנר

 כבוד השופט א' ריבלין

 כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

 

 

המערערת:

 סימה פרחאת

 

 נ  ג  ד

 

 

המשיבה:

 מדינת ישראל

 

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה

 מיום 5.9.2000 בת"פ 228/99 שניתן על ידי

 כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים: ב' גילאור, ס' ג'ובראן

 

 

תאריך הישיבה:                     כ"א בכסלו תשס"ג (26.11.2002)

בשם המערערת:                     עו"ד גיל קרזבום, עו"ד חגית לרנאו

בשם המשיבה:                       עו"ד אריה פטר

 

פסק-דין

 

השופט א' ריבלין:

 

1.        המערערת הורשעה בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ב' גילאור וס' ג'ובראן) בעבירה של חטיפה לשם חבלה – עבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין) – ובעבירה של סיוע לאחר מעשה – עבירה לפי סעיף 260 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי השית על המערערת עונש של שמונה-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל. המערערת משיגה על הרשעתה, ולחלופין – על חומרת העונש שנגזר עליה.

 

 

 

העובדות

 

2.        העובדות המוסכמות, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי לאור ההודאות, העדויות והסיכומים, הן כדלקמן: המערערת, בת למשפחה דרוזית, שהיתה בעת האירוע נשוא האישום כבת עשרים שנים, ניהלה מערכת-יחסים רומנטית עם המנוח אמיר עבוד (להלן: המנוח). המנוח מיאן להינשא לה, ועל כן דעך הקשר הרומנטי – אם כי השניים המשיכו לשוחח בטלפון. לאחר פרידתם, הגיעו לאזנה של המערערת שמועות, לפיהן סח המנוח לאחרים כי הוא והמערערת קיימו יחסים אינטימיים. שמועות אלה חיבלו ביחסיה של המערערת עם גברים אחרים.

 

           כחודשיים וחצי לפני האירוע נשוא כתב-האישום, הכירה המערערת את עלי עבדאללה (להלן: עלי), ובין השניים התפתחה מערכת-יחסים. עלי היה מודע לשמועות שנפוצו לגבי המערערת, והיא אף ציינה בפניו כי המנוח אמר לה שאין בכוונתו להניח לה גם לאחר שתינשא.

 

3.        ביום 31.5.1999 התקשרה המערערת למנוח, בנוכחות עלי, וביקשה להיפגש עמו. המערערת ידעה, כי המנוח לא ייעתר לבקשה אם יידע שעלי יהא נוכח בפגישה, ולכן הציגה בפניו מצג-שווא ולפיו היא מעוניינת לפגוש בו לבדה. המנוח והמערערת נדברו להיפגש למחרת היום, בשעה 11:00, בסמוך לצומת אליקים. בבוקר יום המחרת אסף עלי את המערערת מביתה, כשהוא נוהג ברכב מסוג "דייהטסו" אותו שכר יום קודם לכן. באמתחתו של עלי היה רובה דמוי 16M מתוצרת "אדלר", בקוטר 0.22 מ"מ, אותו החזיק ברישיון. הרובה היה טעון. השניים נסעו לצומת אליקים, ובהגיעם התקשרה המערערת למנוח – באמצעות מכשיר טלפון נייד השייך לעלי – והודיעה לו כי היא ממתינה במקום המפגש. זמן-מה לפני שהגיע המנוח למקום, התקשרה אליו המערערת שוב. ביני לביני – בסמוך לאחר שיחת הטלפון הראשונה – נכנס עלי לתא המטען, על-מנת להסתתר מעיני המנוח. לבסוף הופיע המנוח ברכב מסוג B.M.W. הוא החליף מספר מילים עם המערערת וסימן לה לנסוע אחריו. שני כלי-הרכב נסעו לחורשה, הסמוכה לקיבוץ רמות מנשה.

 

           בהגיעם, יצא המנוח מרכבו וניגש לכיוון המערערת. זו, מצדה, שחררה את תֶפֶס תא המטען של רכב ה"דייהטסו", באופן שעלי יכול היה לפתוח את מכסה התא בכוחות עצמו. המערערת אמרה למנוח "אני אוהבת אותך" – משפט שנקבע מראש כקוד מוסכם עבור עלי לצאת מתא המטען. עלי הגיח מן התא כשהוא מצויד בגז מדמיע. המנוח ביקש ללחוץ את ידו של עלי.

 

4.        עלי ירה שתי יריות במנוח והרגו. קליע ראשון פגע בגבו של המנוח וחדר דרך הותין והלב. קליע שני חדר למוחו של המנוח, לאחר שהרובה הוצמד לראשו. לאחר מעשה כפת עלי את המנוח באמצעות נייר-דבק, והכניס את גופתו לתא המטען של רכב ה- B.M.W. הוא נהג ברכב זה לכיוון העיר ג'נין, והמערערת נהגה בעקבותיו ברכב ה"דייהטסו". במהלך נסיעתם התגלה תקר באחד מצמיגי רכב ה- B.M.W. עלי החליפו בצמיג החלופי, ואת הצמיג המוחלף הניח בתא המטען, על גבו של המנוח. לבסוף ננטש רכב ה- B.M.W, ובו גופת המנוח, בג'נין. 

 

           עלי והמערערת נתפסו על-ידי המשטרה הפלשתינית בדרכם חזרה מן העיר ג'נין, והובאו למשפט בבית המשפט המחוזי בחיפה. עלי הועמד לדין באשמת רצח, ועמו הואשמה המערערת בכך שחטפה את המנוח על-מנת שיהיה נתון לחבלה חמורה, ובכך שסייעה לעלי לאחר שביצע עבירה.

 

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

 

5.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה בכתב-האישום (וכן הרשיע את עלי בעבירת רצח). בית המשפט מצא – לאחר שהתרשם מן הסתירות והתמיהות העולות מגרסתה של המערערת, וקבע ממצאי מהימנות לגביה – כי המערערת היתה "הרוח החיה מאחורי היוזמה והתכנון" של המפגש, במטרה להשיב לה את כבודה – "לאו דווקא בדרכי נועם". עוד קבע בית המשפט, כי על-מנת לפתות את המנוח לבוא לפגישה, הציעה לו המערערת כי במהלכה הם יקיימו יחסי-מין. רכב ה"דייהטסו" נשכר – כך אליבא דבית המשפט קמא – לצורך הפגישה עם המנוח. בית המשפט מצא גם, כי המערערת ידעה שעלי הביא עמו, לפגישה, את הרובה, וכן ידעה כי עלי נושא עמו, דרך קבע, מיכל של גז מדמיע.    

 

           אשר לאירועים בזירת הרצח, השלים בית המשפט את הפסיפס לאור הראיות והעדויות, וקבע כי אך יצאה מפיה של המערערת הסיסמה המוסכמת – "אני אוהבת אותך" – הגיח עלי מתא המטען של רכב ה"דייהטסו", כשהוא אוחז במיכל הגז הדמיע. המנוח הושיט את ידו לעבר עלי לשלום, ונדחה באמירה "לא באנו להתארח, באנו לפתור בעיות". בין המנוח לעלי החלה תגרת ידיים, שבמהלכה התיז עלי אל עבר המנוח מן הגז המדמיע. בשלב מסוים נטל עלי את נשקו, שהיה דרוך מבעוד מועד. במהלך המאבק נורתה ירייה אחת או שתיים, והמנוח החל לנוס על נפשו. עלי ירה בו בגבו, המנוח נפל על בטנו, ואז ביצע בו עלי ווידוא הריגה באמצעות ירי בראשו.

 

           בית המשפט קבע, כי מדברי המערערת עצמה עולה הודאתה ביסודות הפיזיים והנפשיים של עבירת החטיפה. המערערת פיתתה את המנוח, באמצעי תרמית, לעזוב את ביתו ולהגיע למפגש עמה. זאת ועוד – המערערת ידעה, כך נקבע, שהמנוח יהיה "נתון במצב של חבלה חמורה". לפיכך פסק בית המשפט, כי נתקיימו במערערת יסודות עבירת החטיפה לשם חבלה חמורה. כמו-כן, כך נפסק, במעשיה לאחר הרצח ביצעה המערערת עבירה של סיוע לאחר מעשה. בהקשר זה נקבע, כי המערערת היתה מודעת היטב לכך שעלי ביצע עבירת רצח, וכי בהתלוותה אליו לאחר מעשה, התגבשה אצלה הכוונה הנדרשת להשתכללות העבירה. טענתה של המערערת, כי עומדת לה הגנת "בן-הזוג" הקבועה בסעיף 260(א) לחוק העונשין – נדחתה.

 

           הערעור מופנה, כאמור, כנגד הרשעתה של המערערת בדין, ולחלופין – כנגד חומרת העונש שהושת עליה.

 

הערעור

 

6.        המערערת אינה חולקת על כך, שהיא נטלה חלק בתכנון המפגש עם המנוח, והציגה בפניו מצג-שווא לפיו יהיו נוכחים בפגישה רק היא והמנוח. זאת עשתה, הואיל וידעה כי המנוח ימאן ליטול חלק במפגש, אם יידע כי עלי יהא נוכח גם-הוא. אולם, כך טוענת המערערת, לא היתה לה כל כוונה לפגוע במנוח, ולא היתה לה כל ידיעה על כך שעלי נושא עמו נשק לפגישה ומתכוון להרע למנוח. כל שביקשה היה ליישר את ההדורים ולשוחח ברוח טובה. המערערת מדגישה, כי המנוח הוא שבחר את מקום המפגש – החורשה המבודדת – והיא אך נסעה בעקבותיו. לטענתה, היא ניסתה להפריד בין הניצים עלי והמנוח, בעת שאלה התכתשו ביניהם, והיא אף נפגעה מתרסיס הגז המדמיע.

 

           המערערת טוענת, כי לא נתקיימו בעניינה היסודות הפיזיים של עבירת החטיפה. לשיטתה, יש לקרוא את סעיף 369 לחוק העונשין ככולל יסוד של החזקה ושליטה בחטוף והובלתו ליעד מסוים. כמו-כן היא טוענת, כי יסוד התרמית בו דובר הסעיף צריך שיכלול אלמנט של כפייה. זאת ואף זאת – לטענת המערערת, משלא ידעה על הבאת הנשק לפגישה, אף לא ידעה על כך שהמנוח יהא נתון במצב של חבלה חמורה. לטענת המערערת, אין להחיל על היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 374 את דוקטרינת "עצימת העיניים", ומכל מקום, כך היא סבורה, לא הוכחה "עצימת עיניים" מצדה, משהזהירה את עלי לבל יריב עם המנוח.

 

           עוד טוענת המערערת, כי יש להחיל על יחסיה עם עלי את "הגנת בן-הזוג" שבעבירת הסיוע לאחר מעשה. לבסוף, טוענת המערערת כי העונש שהוטל עליה חורג באופן קיצוני לחומרה. 

 

7.        המדינה מבקשת שלא להתערב בהרשעתה של המערערת ובעונש שנפסק לה. לבקשתנו, השלימה המדינה, ובעקבותיה גם המערערת, את הטיעון בדבר יסודות עבירת החטיפה.

 

           דין הערעור להתקבל בחלקו.

 

ניתוח התשתית העובדתית

 

8.        האירוע הטרגי נשוא הפרשה שבפנינו, בא, כאמור, בעקבות מערכת יחסים רומנטית בין המערערת לבין המנוח, שנקטעה עקב סירובו של האחרון להינשא לה, ושמועות שהגיעו לאוזנה של המערערת, לפיהן המנוח מוציא את דיבתה רעה. המערערת יזמה מפגש משולש עם המנוח, אולם על הצלע השלישית במפגש – עלי – לא סיפרה למנוח, משידעה כי אם יתגלה לו הדבר, הוא לא יאות להגיע למקום המפגש. ממצאים עובדתיים אלה, שקבע בית המשפט המחוזי, מעוגנים כדבעי בחומר הראיות, ולמעשה אין עליהם מחלוקת.

 

           המחלוקת העובדתית נוגעת, בעיקר, לשאלת מה היתה מטרת המפגש מנקודת מבטה של המערערת, והאם ידעה על דבר הבאת הנשק לפגישה. המערערת טוענת, כי מטרת הפגישה, מבחינתה, היתה אך ורק לשוחח עם המנוח על מי מנוחות, להבהיר לו כי יחסיה עם עלי הם רציניים, ולהסיר מלבו של האחרון כל חשד בדבר טיב יחסיה עם המנוח. לטענתה, היא כלל לא היתה מודעת להבאת הנשק לזירה. 

 

9.        גרסת המערערת בדבר מטרת המפגש נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי - ובדין. מסקנה זו של בית המשפט נשענת על אדנים מוצקים, ובעיקר על התרשמותו השלילית ממהימנות עדותה של המערערת, ועל חוסר ההיגיון שבגרסתה, לאור הראיות שהובאו, הממצאים שנקבעו והאופן שבו השתלשלו הדברים בפועל. 

 

           בית המשפט המחוזי תיאר את המערערת כ"בחורה פקחית, יציבה, קרת רוח, יודעת את מבוקשה, ומניפולטיבית", וקבע כי היא "ערבבה אמיתות ושקרים יחדיו כדי להציג את הגירסה הנוחה לה". בנוסף, כך קבע בית המשפט, פיתחה המערערת "מנגנון של זיכרון וראייה סלקטיביים, ובנקודות זמן קריטיות, שעשויות היו מבחינתה להפלילה, העדיפה שלא לזכור". בית המשפט פירט את הסתירות המהותיות ואת השקרים שנתגלו בגרסאות השונות שמסרה המערערת.

 

           הלכה ידועה היא, כי בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבות (ראו, למשל, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20; ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 1111). במקרה שלפנינו, אין טעם המצדיק סטייה מכלל זה, גם לא בכייה של המערערת במהלך עדותה, אשר בית המשפט המחוזי ייחס אותו, בחלקו, לסיטואציה הטרגית בה נמצאה עקב האישומים שהוגשו נגדה.

 

10.      העובדות, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, מציירות תמונה שלא ניתן ליישבה עם גרסת המערערת בדבר המטרה התמימה של הפגישה. המערערת – שהיתה, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, "הרוח החיה" מאחורי הנפגש – פיתתה את המערער להיפגש עמה ביחידות, כשהיא מציגה בפניו מצג-שווא לפיו מטרת הפגישה היא לקיים עמו יחסי-מין. אין כל נפקות לכך שמצומת אלקיים, שם קבעו להיפגש, היה זה המנוח שהוביל את הדרך לחורשה שבה מצא את מותו, שהרי לנוכח תכלית הפגישה, כפי שהציגה אותה המערערת בפניו, ברור היה כי מן הצומת ישימו פעמיהם למקום אחר, בו יוכלו לשהות ביחידות.

 

           בית המשפט המחוזי פסק, כי הייעוד האמיתי של הפגישה המשולשת היה השבת כבודה של המערערת והסרת המכשול לביסוס הקשר הרומנטי בינה לבין עלי. ואכן, עניין השבת כבודה של המערערת חוזר ונשנה בעדויות שבאו מפיה ומפי עלי. אין חולק, כי בעיני המערערת פגע המנוח במעמדה בסביבה שבה היא חיה, ובדברים שהפיץ לגביה הוא עמד כחוצץ בפני יכולתה להינשא. טענת המערערת, כי השבת מעמדה וכבודה, וסילוק המכשול מעל יחסיה עם עלי, אמורים היו להיעשות בדרך של שיג-ושיח – הא ותוּ לא – מתנפצת על קרקע המציאות. לא זו בלבד, שבמהלך שיחת הטלפון, בה נדברו המערערת והמנוח להיפגש, לא הובא לידיעת האחרון כי גם עלי יהא נוכח בפגישה, אלא שגם לאחר שכבר נפגשו המערערת והמנוח, נחבא עלי מעיני המנוח כל עוד שהו במקום ציבורי. בנוסף, עלי נכנס לתא המטען של הרכב, תוך שהוא והמערערת מתאמים מראש כי הוא יגיח מן התא עם הישמע הסיסמה המוסכמת "אני אוהבת אותך" – שעל הפרובוקציה הטמונה בה, במיוחד בנסיבות המקרה, אין צורך להרחיב בדברים. ואכן, אין תימה כי מיד עם יציאתו של עלי מן הרכב, דחה את "מחוות השלום" של המנוח, והשניים החלו להתגושש.  

 

           בית המשפט המחוזי הביא גם מדבריהם של המערערת ושל עלי במהלך חקירתם במשטרה ועדותם בבית המשפט. המערערת אמרה, בין היתר, כי מטרת הפגישה היתה שעלי "יזהיר" את המנוח שלא "ילכלך" עליה. עלי אמר, כי התכוון "להשפיל" את המנוח וכי אמר למערערת ש"אני אריב איתו". גם דברים אלה עומדים בסתירה לגרסת המערערת, כי מטרת הפגישה היתה רק ליישר את ההדורים ברוח טובה. ואם בכל אלה לא די – ואכן די בהם – הרי שגם אורח התנהגותה של המערערת לאחר מעשה הרצח, לאמור – אי הזעקת עזרה ועמידתה כעזר כנגדו של עלי – יש בו כדי להעמיד את הדברים באורם הנכון.

 

11.      עם זאת, סבורני כי לא הוכחה מעבר לספק סביר ידיעתה של המערערת על דבר המצאות הנשק, שהיה מונח, כפי הנראה, בתא המטען של רכב ה"דייהטסו". בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערת ידעה על הבאת הנשק לפגישה, והשתית קביעתו זו, בעיקר, על "שקריה שלה ונסיונה להציג בקו הגנתה עמדה שלא ידעה מהנשק, כדי שלא תהיה קשורה לסיטואציה כלשהי של שימוש בנשק כלפי המנוח". בית המשפט התייחס, בהקשר זה, לדברי המערערת, כי סברה שהנשק אינו ברשותו של עלי, וקבע כי אין הסבר מה עמד ביסוד סברתה זו, "שכן היא עצמה ראתה וידעה שהנאשם [עלי] נהג לשאת עמו נשק, ואין ספק כי האפשרות שהנשק ברשותו של הנאשם היתה במודעותה...".

 

           המערערת טוענת, כי לא ידעה שעלי הביא עמו את נשקו לפגישה. לטענתה, היא היתה בטוחה שהנשק אינו ברשות עלי, לאור העובדה שזה האחרון לא נשא עמו את הנשק ביום שלפני האירוע, וביום האירוע עצמו לא ראתה את הנשק, שהיה מונח כל העת בתא המטען של הרכב השכור. גרסה זו לא זכתה לאמון בית המשפט המחוזי, והיא אכן מעוררת תמיהות ותהיות. יחד עם זאת, סבורני כי קיים ספק בעניין זה, אותו יש לזקוף לזכות המערערת.

 

12.      הנה כי כן, ניתן לסכם ולומר כי הוכח במידה הנדרשת, שהמנוח הוזמן על-ידי המערערת למפגש-אהבים עמה, כשבפועל הגיע גם עלי למקום, כשהוא מוסתר מעין. המטרה האמיתית של המפגש היתה להשיב למערערת את כבודה ולמנוע מן המנוח מלהמשיך ולדבר בגנות המערערת. אין לקבל את גרסת המערערת, כי מטרת הפגישה היתה רק לבוא בדברים עם המנוח. עם זאת, מחמת הספק יש לקבל את טענתה, כי לא ידעה על דבר הבאת הנשק לפגישה. על יסוד תשתית עובדתית זו, יש לבחון האם נתקיימו במערערת היסודות הנדרשים להרשעתה בעבירת החטיפה.

 

עבירת החטיפה: כללי

 

13.      המערערת הורשעה בעבירה על סעיף 374 לחוק העונשין, העוסק, בין היתר, בחטיפה לשם חבלה חמורה:

החוטף אדם כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה... והחוטף אדם בידיעה שהנחטף יהיה נתון במצב כאמור, דינם - מאסר עשרים שנים.  

 

           המונח "חטיפה" מוגדר בסעיף 369, אשר זו לשונו:

 

הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו - מאסר עשר שנים.

 

           סעיף 369 לחוק העונשין פועלו כפול: ראשית, מגדיר הסעיף את מושג החטיפה: "הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה". הגדרה זו משמשת לצורך סעיפי-עבירה אחרים, כפי שיבואר להלן. שנית, קובע הסעיף כי חטיפה זו – חטיפה "סתם" – היא מעשה פלילי שדינו עשר שנות מאסר. 

 

14.      מתחם התפרשֹותו של סעיף 369 – על-פי לשונו – רחב עד-מאד. כל שנדרש, מבחינת היסוד העובדתי, הוא מעשה של כפיה (אילוץ) בכוח או באיומים, או – מעשה של פיתוי באמצעי תרמית, המופנה כלפי אדם, "ללכת מן המקום שהוא נמצא בו". אשר ליסוד הנפשי – בהיעדר דרישה מפורשת בעניין זה, מדובר בעבירה רגילה של מחשבה פלילית (ראו: סעיפים 20-19 לחוק העונשין; י' קדמי, על הדין בפלילים (חלק ב, תשנ"ג) 682-681).

 

           לנוכח הגדרה זו, באים לכאורה בגדר פשט הסעיף מקרים, אשר לא ראוי כי יכללו בו – ועוד נרחיב בכך להלן. אולם נקדים ונֹאמר, כי בפועל מקובל גם על המדינה, כי יש לגדור את גבולותיו של הסעיף באופן שיהלום את תכליתו. המחלוקת הנטושה בין הצדדים אינה סבה, אפוא, על השאלה האם יש לצמצם את תחום התפרשֹותה של עבירת החטיפה, אלא נוגעת לשאלה מהי הדרך הראויה לעשות כן. עד שנגיע לפרטי מחלוקת זו, ראוי לעקוב מעט אחר קורותיה, מקורותיה ותכליתה של העבירה.

 

קורותיה של עבירת החטיפה

 

15.      מעקב אחר ההיסטוריה החקיקתית של עבירת החטיפה מחדד את הקושי הטמון בלשונה דהיום. סעיף 254 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (להלן: פקודת החוק הפלילי) קבע, בנוסחו האנגלי, כהאי לישנא:

 

Any person who by force compels, or by any deceitful means induces, any person to go from any place, is said to abduct that person.

 

           ובנוסח העברי:

 

 כל הכופה בכח אדם אחר או מפתה אותו באמצעי-מרמה אחרים ללכת מאיזה מקום שהוא, נחשב כחוטף אותו האדם האחר.

 

           יוּשם אל לב, כי בשונה מסעיף 369 לחוק העונשין, כנוסחו היום, סעיף 254 לפקודת החוק הפלילי אינו מהווה סעיף עונשי בפני עצמו, אלא הוא אך מגדיר את התיבה "חטיפה" לצורך עבירות אחרות שהיו מנויות בפקודת החוק הפלילי (ראו ע"פ 349/75, 426 דילקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(3) 44, 48). בין העבירות הללו ניתן למנות את החטיפה מפלשתינה או מאפוטרופסות חוקית (סעיף 255 לפקודת החוק הפלילי), חטיפה לשם רצח (סעיף 256), חטיפה לשם כליאה בסתר (סעיף 257) וחטיפת אדם כדי לחבול בו חבלה חמורה (סעיף 258). 

 

           גישה דומה לזו שננקטה בפקודת החוק הפלילי, אומצה גם בחוק העונשין, עת נחקק בשנת תשל"ז:

 

370. חטיפה מהי

 

העושה מעשה כמתואר בסעיף 369 [חטיפה מהארץ או ממשמורת - א' ר'], או כופה אדם בכוח או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה.

 

           הגדרה זו, של מושג ה"חטיפה", שימשה לצורך סעיפים 371, 372 ו- 373 לחוק, שעסקו, בהתאמה, בחטיפה לשם רצח, חטיפה לשם כליאה סודית וחטיפת ילד כדי לגנוב מעליו.

 

16.      בשנת תש"מ נערכה רפורמה בדיני החטיפה, ואומץ הנוסח הקיים היום. שינוי מרכזי במסגרת הרפורמה היה קביעת העבירה של "חטיפה סתם". בדברי ההסבר נאמרו על כך הדברים האלה:

 

"חטיפה סתם, בתוך הארץ, שאין עמה הוצאה ממשמורת חוקית, תהיה עבירה, ודינה מאסר עשר שנים. חטיפה שבכפיה – יכול שתהא לא רק בכוח אלא גם באיומים בלבד. המקרים של חטיפות בישראל למטרות שונות אינם מועטים, ונמצא שיש לייחד להן הוראה מפורשת. ההוראה הענשית שברישה לסעיף 369 המוצע באה במקום ההגדרה שבסעיף 370 המתבטל" (הצעות חוק 1400 (תשל"ט) 189; הרפורמה התקבלה במסגרת תיקון מס' 12 לחוק העונשין משנת תש"ם-1980. ראו ספר החוקים 968 (תש"מ) 115-114).  

 

           יוצא, כי בשנת תש"מ נקבעה, לראשונה, עבירת של חטיפה "סתם", לאמור –עצם כפייתו של אדם (בכוח או באיומים) או פיתויו בתרמית ללכת מן המקום שבו הוא מצוי – די בהם כדי להקים עבירה, אשר דינה מאסר לתקופה מרבית של עשר שנים. סעיפים 374-370 קובעים עבירות חמורות יותר, בהן מתווסף ליסוד של הוצאת אדם מן המקום בו הוא מצוי יסוד נוסף, מחמיר. סעיפים אלה ניתן לסווג לשתי קבוצות. קבוצה אחת כוללת את העבירות של הוצאה אל מעבר לגבולות המדינה (סעיף 370 לחוק) ושל הוצאת קטין ממשמורת (סעיף 373 לחוק). קבוצה שניה כוללת את עבירות ה"חטיפה לשם" - חטיפה לשם כליאה (סעיף 371 לחוק), חטיפה לשם רצח, סחיטה או איום (סעיף 372 לחוק) וחטיפתה לשם חבלה חמורה או עבירות מין (סעיף 374 לחוק). אולם ראוי להסב את תשומת הלב לכך, שלפי לשון הסעיפים, רק בעבירות ה"חטיפה לשם" כוללת הגדרת העבירה את התיבה "חטיפה". בעבירות המנויות בסעיפים 370 ו- 373 לחוק, הכותרת אמנם דוברת ב"חטיפה" (מהארץ וממשמורת), אולם בהגדרת העבירה לא נזכר המונח "חטיפה". לפיכך, נראה כי לגבי סעיפים 370 ו- 373 לחוק, אין להחיל את ההגדרה שבסעיף 369 לחוק העונשין (ראו גם קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 682).

 

           לפנינו, אם כן, עבירה אחת הדוברת ב"חטיפה סתם", ולצדה עבירות של "חטיפה לשם" ושל הוצאת אדם מהארץ וממשמורת. על פניו, מקרבת עצמה העבירה של "חטיפה סתם" לקבוצת העבירות של הוצאה מן הארץ וממשמורת. הוראות אלה האחרונות אינן מייחסות חשיבות למטרת הוצאתו של אדם ממקום הימצאו. החומרה טמונה בעצם ההוצאה מן המקום, לאמור – מן הארץ וממשמורת. כך, גם העבירה של "חטיפה סתם" אינה כוללת יסוד של מטרה, ודוברת אך בכפייה של אדם, בכוח או באיומים, ללכת ממקום הימצאו, או פיתויו באמצעי תרמית לעשות כן. אלא, שבניגוד לעבירות של הוצאת אדם מן הארץ וממשמורת, המצמצמות עצמן למקרים ספציפיים וחמורים של הוצאת אדם ממקום הימצאו, חובקת העבירה של "חטיפה סתם", על-פי לשונה, כל מקרה של הנעת אדם ללכת ממקום הימצאו בכפייה או בפיתוי – ואין נפקא מינה מהו המקום שבו הוא נמצא, לאן הוא הולך, ולאיזו מטרה נעשה מעשה הכפייה או הפיתוי. 

 

עבירות החטיפה: תיחום גבולות

 

17.      סעיף 369 מצוי בסימן ז לחוק העונשין. הערך המוגן באמצעות העבירות בפרק זה הוא חירותו של אדם. כך עולה מכותרתו של הסימן, וכך עולה מן העבירות המנויות בו. אלא שהגדרה זו של הערך המוגן היא רחבה, ואם בוחנים את לשונו של סעיף 369, מתברר כי זו, לפי פשוטה, פורצת את גבולות ההבנה המקובלת של המונח "חטיפה".

 

           אין ספק, כי סעיף 369 אוצר בחובו מקרים נוספים על אלה הבאים בגדר סעיפי החטיפה האחרים, הכוללים יסוד מחמיר. הראינו, כי בשונה מיתר הסעיפים העוסקים בחטיפה, אין בסעיף 369, על-פי לשונו, יסוד נוסף על היסודות של כפיית אדם או פיתויו בתרמית ללכת ממקום הימצאו. זוהי, לכאורה, חטיפה "סתם", בשונה מחטיפה "לשם" (סעיפים 371, 372 ו- 374) ואף בשונה מן העבירות של חטיפה מהארץ או ממשמורת (סעיפים 370 ו- 373 בהתאמה), הכוללות גם הן יסוד מחמיר ספציפי ומוגדר. עם זאת, עדיין יש לתהות – מהי אותה חטיפה "סתם"? האם סילוק אדם מביתו תוך שימוש באיומים, די בו כדי להקים עבירה של חטיפה (וראו לעניין זה ת"פ 40299/00 מדינת ישראל נ' כהן (דינים-מחוזי לג(1) 611))? האם פיתויו של אדם, באמצעי תרמית, לצאת מביתו, על-מנת שניתן יהיה לפרוץ לבית ולגנוב את תכולתו, מהווה מעשה "חטיפה"? האם פיתוי אדם ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, באמתלת-שווא, מהווה "חטיפה", גם כאשר המוזמן יכול לקום בכל עת וללכת מן המקום אליו הוזמן? מבחינה אינטואיטיבית, קשה לראות במקרים אלה משום "חטיפה". שהרי, לא מתקבל על הדעת לומר, כי כל שימוש בכוח, איום או מִרמה, הגורם לאדם לנוע ממקומו, הוא בבחינת חטיפה.

 

18.      מה מייחד, אפוא, את עבירת החטיפה, ומה מקנה לה את חומרתה המיוחדת? בפתח הדברים, ראוי להביא מספר הגדרות מילוניות למושג "חטיפה":

 

"לקיחת אדם בכוח או במרמה והחזקתו במקום מסתור נגד רצונו; השתלטות בכוח או באיומים על כלי תחבורה (בדרך כלל מטוס) ואילוץ הטייס לסטות מהנתיב המתוכנן" (יעקב שויקה, המילון השלם (כרך שלישי, תשנ"ז) 658).

 

           או:

 

"שבייה, התנפלות ותפיסה" (איתן אבניאון, מילון ספיר (תשנ"ז) 302; וכן אברהם אבן-שושן, המילון העברי המרוכז (2001) 212).

 

           אכן, מקובל לדבר על המונח "חטיפה" בנשימה אחת עם מונחים כמו "כליאה", "שבִייה", "לקיחה", "תפיסה" ו"החזקה". שלילת החירות בה מדובר בלשון-העם, עת ב"חטיפה" עסקינן, עניינה בלקיחתו של אדם ממקום הימצאו והחזקתו במקום אחר בניגוד לרצונו. במשפט המקובל הקלאסי נתפסה עבירת החטיפה כזן חמור במיוחד של כליאת-שווא – כאשר האלמנט הנוסף הוא הובלת הקורבן אל מחוץ לגבולות ארצו (ראו 1 Am. Jur. 2d 174, וכן Halsbury's Laws of England (4th. Ed., Volume II(I), 1990) 371). בתי המשפט בארצות-הברית נוהגים להדגיש את החשיבות המרכזית של אלמנט עיכוב הקורבן בניגוד לרצונו (ראו United States v. Garcia, 854 F. 2d 340 (1988)), מתוך תפיסה כי מטרת עבירת החטיפה היא ליתן הגנה לאדם מפני שלילת חירותו (State v. Brown, 312 P. 2d 832 (1957)).

 

19.      כבר אמרנו, כי גם המדינה אינה חולקת על הצורך ליתן לעבירת החטיפה פרשנות ההולמת את תכליתה, ועל הצורך המתבקש מכך, לתחום את גבולותיו של סעיף 369 לחוק העונשין. המדינה סבורה, כי יש לקרוא אל הגדרת החטיפה שני יסודות נוספים, והם: היעדר הסכמה מצד החטוף והיעדר צידוק בדין. אין ספק כי הצדק עם המדינה בעניין זה – שהרי שני יסודות אלה, אף שלא נזכרו במפורש בהגדרה, הלא הם נובעים מעצם טיבו של המושג "חטיפה" (ראו גם R. v. D. [1984] 2 All ER 449). אולם בכך לא סגי, והמדינה מוסיפה ומציינת, בהשלמת הטיעון מטעמה, כי:

 

"יש לפרש את המונח 'פיתוי', כאמור בסעיף 369 לחוק העונשין, באופן כזה שלא יכלול מעשים שנועדו להיטיב עם האדם שהלך מן המקום בו נמצא, אלא אך ורק מעשים שנועדו להרע לאדם זה ולהזיק לו. בהקשר זה ניתן גם להעלות את הסברה כי פיתוי שנועד להיטיב עם אדם, חזקה היא כי הסכמתו תינתן לכך בדיעבד, כך שאלמנט 'היעדר ההסכמה' בעבירת החטיפה אינו מתקיים כלל". 

 

           הקושי עמו נועדה להתמודד הצעה זו – נהיר וברור. המעשה של פיתוי אדם, באמתלת-שווא, ללכת ממקום הימצאו, הוא כשלעצמו אינו מצדיק, באופן טיפוסי, הרשעה בעבירה של חטיפה, שהיא עבירה חמורה אשר עונש כבד בצדה. אמנם, יש והוצאתו של אדם ממקום הימצאו, בה עצמה טמונה חומרה מיוחדת. כך הוא במקרים בהם דוברים הסעיפים 370 (חטיפה מהארץ) ו- 373 (חטיפה ממשמורת), ויתכנו מקרים נוספים. אלא שסעיף 369 אינו דובר במקרה ייחודי או יוצא דופן בחומרתו. הוא מייחס עבירה של חטיפה, שבצדה סטיגמה קשה ועונש חריף, לכל מעשה של הנעת אדם, בכפייה או בפיתוי כוזב, ללכת ממקום הימצאו. דוגמה אבסורדית היא, של איש העורך לאשתו מסיבת-הפתעה, ומניע אותה, באמתלת שווא, ללכת ממקום הִמצאה למקום האירוע. אך ישנם מקרים רבים נוספים, שאף אם אבסורד דוגמת זה אין בהם, עדיין ברור הוא, כי מקומם לא יכירם בגדרי עבירת החטיפה. על מספר דוגמאות עמדנו לעיל. מקצת מן המקרים הללו באים בגדר עבירות אחרות, כגון עבירת התקיפה או האיומים, ומקצתם כלל אינם פוגעים באינטרס חברתי באופן שדי בו כדי להצדיק הרשעה בפלילים.

 

20.      מן ההכרח, אפוא, לקרוא את עבירת החטיפה באופן ההולם את תכליתה. עמד על כך בית המשפט העליון בארצות-הברית, בדונו בסעיף החטיפה הפדראלי משנת 1932 (18 USCS §§ 1201). סעיף זה מגדיר את עבירת החטיפה, בחלק הרלבנטי לענייננו, בזה האופן:

 

Kidnapping

 

(a)       Whoever unlawfully seized, confines, inveigles, decoys, kidnaps, abducts, or carries away and holds for ransom or reward or otherwise any person, expect in the case of a minor by the parent thereof, when

 

(1)    the person is willfully transported in interstate or foreign commerce

 

           המונח "inveigles" משמעו:

 

"enticing, cajoling, or tempting the victim, usually through some deceitful means such as false promises".

 

)Britenae M. Coates, "Comment: The Fourth Circuit's New Interpretation of the Federal Kidnapping Act in United States v. Wills and the resulting Expansion of Federal Jurisdiction" 80 N.C.L. Rev. 2041 footnote 10 (2002)).

 

           וכך קבע בית המשפט העליון של ארצות-הברית, בהתייחס לסעיף החטיפה האמור:

 

"…the broadness of the statutory language does not permit us to tear the words out of their context, using the magic of lexigraphy to apply them to unattractive or immoral situations lacking the involuntariness of seizure and detention which is the very essence of the crime of kidnapping

 

A loose construction of the statutory language conceivably could lead to the punishment of anyone who induced another to leave his surroundings and do some innocent or illegal act to benefit to the former, state lines subsequently being traversed. The absurdity of such a result, with its attendant likelihood of unfair punishment and blackmail, is sufficient by itself to foreclose that construction" (Chatwin v. U.S., 326 U.S. 455, 464 (1946)).

 

[ההדגשה הוספה]

 

           ובפרשה אחרת נקבע, כי:

 

"A reasonable construction must be given criminal statutes to promote the efficient enforcement of the criminal law' to prevent crime and to promote the ends of justice. The object of statutes prohibiting kidnapping is to secure the personal liberty of citizens and to secure to them the assistance of the law necessary to release them from unlawful restraint" (State v. Brown, 312 P. 2d 832 (1957).

 

[ההדגשות הוספו]

 

עוד על ניסיונותיהם של בתי המשפט בארצות-הברית לתחום את עבירת החטיפה לגבולותיה הראויים, ראו למשל United States v. Howard, 918 F. 2d 1529 (1990); People v. Daniels, 459 P. 2d 225 (1969); Government of Virgin Islands v. Berry, 604 F. 2d 221 (1979).

 

21.      הנה, אפוא, יסוד ה"תפיסה", "הכליאה" או ה"עיכוב" הוא ממהותה של עבירת החטיפה. פעמים, מטרת החטיפה היא כליאתו של החשוד. או-אז, בא המקרה בגדר העבירה לפי סעיף 271 לחוק העונשין, הקובע כי "החוטף אדם בכוונה שייכלא שלא כחוק, דינו – מאסר עשרים שנים". עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת דילקי הנ"ל, שם קבע, ביחס לסעיף 257 לפקודת החוק הפלילי, שעסק בחטיפה לשם כליאה, כי "הכליאה היא המטרה שלמענה באה כפיית המתלונן ללכת ממקום הימצאו" (שם, בעמ' 48). בזמן שניתן פסק-הדין בפרשת דילקי, עוד לא היתה בספר החוקים שלנו העבירה של "חטיפה סתם". לכן, זיכה בית המשפט העליון את המערערים שם מעבירה של חטיפה, בקבעו כי הסעתה של המתלוננת ברכב נגד רצונה מהווה, אמנם, כפייה של המתלוננת ללכת ממקום למקום, ואמנם יש בה משום כליאה של המתלוננת, קרי – שלילת חופש התנועה שלה, אך לא ניתן היה לומר, בנסיבות אותו מקרה, כי הכוונה בעת החטיפה היתה לכלוא את המתלוננת. מטרת החוטף היתה להשיב אליו את אהובתו מקֶדֶם, שיועדה להינשא לאחֵר, ותקוותו היתה כי היא תימלך בדעתה ותלך עמו מרצונה. בית המשפט העליון הרשיע את המערערים שם בעבירה של "מאסר שקר" לפי סעיף 262 לפקודת החוק הפלילי, אך זיכה אותם, כאמור, מעבירה של חטיפה לשם כליאה.

 

           לוּ נידון עניינם של המערערים בפרשת דילקי לפי הדין דהיום, נראה כי לא היתה מניעה להרשיעם בעבירה של חטיפה "סתם", שכן עתה, אין דרישה כי מטרת החטיפה תהא כליאתו של הנחטף. לשם כך, כפי הנראה, נועד תיקון החוק בשנת 1980. אולם, ברי בעיני כי התיקון לא נועד להוציא מעבירת החטיפה את שורש מהותה, קרי – שלילת חופש התנועה של החטוף בדרך של תפיסתו, עיכובו או כליאתו (אף אם לא זו המטרה העומדת ביסוד מעשה החטיפה).

 

22.      על רקע הדברים האלה, יש לפרש את הוראת סעיף 369 לחוק העונשין. עמדנו על כך, שהמדינה מציעה "לפרש את המונח 'פיתוי', כאמור בסעיף 369 לחוק העונשין, באופן כזה שלא יכלול מעשים שנועדו להיטיב עם האדם שהלך מן המקום בו נמצא, אלא אך ורק מעשים שנועדו להרע לאדם זה ולהזיק לו". ואכן, פיתוי אדם בתרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, שלא נועד אלא למטרה חיובית או אף "ניטראלית" (כגון יישוב ההדורים עמו), ושאין בו כדי לשלול מן החטוף את חופש התנועה, אינו מגבש את יסודות עבירת החטיפה, ואף ניתן להניח את הסכמתו בדיעבד של "החטוף". אולם, נראה כי לא מן הנמנע שעבירת החטיפה תתקיים גם מקום שבו מעשה הפיתוי נועד – מנקודת מבטו של המפתה – להיטיב עם המפותה. טלו, למשל, אדם המניע את רעהו, באמצעי תרמית, לסור למקום מסוים, ושם תופס אותו ומונע ממנו את האפשרות ללכת, וזאת מתוך שהוא (החוטף) מאמין, כי יוכל לשכנעו לעשות דבר-מה שיועיל לו (לחטוף). מקרה כזה יכול ויקיים את יסודות עבירת החטיפה, שכן אף שמטרתו של המפתה אינה להזיק למפותה כי אם להפך, הרי שהוא מבקש להשיג תכלית זו באמצעות שלילת חופש התנועה של האחר.

 

           ועתה אל הצד השני של המטבע: פיתוי אדם בדרכי תרמית, ללכת מן המקום שבו הוא נמצא, אין בו משום חטיפה, אם אינו מעמיד את החטוף במצב שבו חופש התנועה שלו נשלל – וזאת אף אם מעשה הפיתוי נועד למטרה שלילית. טלו לדוגמא את המקרה הבא: שמעון מזמין את ראובן לביתו, תוך שהוא מציג בפניו מצג-שווא, לפיו הוא מבקש להציע לו עבודה. עם הגיעו של ראובן לביתו של שמעון, מתברר לו כי, לאמיתו של דבר, שמעון מבקש לקשור עמו קשר לביצוע פשע. ראובן נחרד למשמע אוזניו, קם – והולך, מבלי ששמעון עושה דבר כדי למנוע זאת ממנו. בעיני, לא בחטיפה עסקינן, שכן, הגם שראובן פותה על-ידי שמעון באמצעי תרמית ללכת ממקום הימצאו, והגם שמטרתו של שמעון היתה שלילית – לא היה במעשהו של שמעון כדי לשלול מראובן את חופש התנועה (ראו גם United States v. Boone, 959 F. 2d 1550 (1992)). גם סעיף החטיפה האמריקאי-פדראלי, שהוזכר לעיל, אינו שם את הדגש על מטרת החטיפה, בנקבו בלשון הכללית"for ransom or reward or otherwise", ובית המשפט העליון האמריקאי קבע, בפסק-הדין United States v. Healy, 376 U.S. 75, 82 (1964), כי"the wording certainly suggests no distinction based on the ultimate purpose of a kidnapping". אכן, מטרת החטיפה היא בעלת נפקות רבה לצורך הקביעה האם נתקיימה חטיפה שנסיבותיה מחמירות, לאמור – "חטיפה לשם". אולם, לצורך הגדרת ה"חטיפה", ולצורך העבירה של חטיפה "סתם" – שהיא למעשה מעין עבירת-סל, הקולטת אל קרבה את כל אותם המקרים, אשר לא מתקיימת בהם אחת מן הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיפי החטיפה הספציפיים – הדגש אינו על מטרת החטיפה, כי אם על עצם שלילת חופש התנועה של החטוף. נראה, כי לכך כיוון המחוקק, בהסבירו את העבירה של חטיפה "סתם" כמתייחסת ל"מקרים של חטיפות בישראל למטרות שונות" (ראו הקטע המצוטט לעיל מהצעות חוק 1400 (תשל"ט) 189).

 

23.      ודוק: עבירת החטיפה אינה דורשת ליווי פיזי של הנחטף על-ידי החוטף או שליטה פיזית של האחרון על הראשון. הרי אין כל הבדל, מבחינה מהותית-תכליתית, בין כפייה או פיתוי הנעשים פנים מול פנים, לבין מעשים אלה כשהם נעשים בדרך אחרת כגון באמצעות הטלפון, האינטרנט וכיוצא באלה. וכבר נאמר, בהקשר אחר, כי "בעידן המודרני אין צידוק ענייני לדרישת הנוכחות. הפיתוח הטכנולוגי מאפשר לעבריין להשתתף בביצוע עבירה, ואף לשלוט בנעשה בזירת ביצועה הלכה למעשה, מבלי להתקרב למקום הביצוע בעצמו: באמצעות הטלפון, המחשב, הפקסימיליה ואפילו האינטרנט" (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 30-29). במיוחד כשמדובר בחלופת הפיתוי בתרמית, אין היגיון לדבר על שליטה והחזקה פיזית, שהרי הנחטף הולך "מרצונו" (המבוסס על מצג-שווא) ואין צורך בנוכחות או בשליטה פיזית על-מנת להניעו לעשות כן, ובלבד, כאמור, שנפגע חופש התנועה של הקורבן.

 

           בארצות-הברית, נתגלעה מחלוקת בסוגיה זו, כאשר בית המשפט של ה- Fourth Circuit  פסק כי ליווי פיזי של החטוף אינו מהווה דרישה מנדטורית (ראו United States v. Wills, 234 F. 3d 174 (4th. Cir. Va. 2000)), ואילו בית המשפט של ה- Fifth Circuit פסק אחרת (ראו United States v. McInnis, 601 F. 2d 1319 (5th. Cir. Tex. 1979)). בהקשר זה, ראוי גם להביא מדבריו של בית המשפט האנגלי לערעורים, אשר אישר את הוראות שופט הערכאה הדיונית לחבר המושבעים, בפרשה שעניינה חטיפת אישה באמצעי מרמה, בזו הלשון:

 

"It is not necessary that she should be physically removed, for example picked up and carried or anything of that kind. It would be quite enough if, because of his conduct, the defendant had the practical effect upon Deborah Garry [the victim] that she felt compelled to submit to his instruction, and for example to walk a short distance... (R. v. Mike Colin Wellard, 67 Cr. App. R. 364, 366).

 

24.      יחד עם זאת, כאמור, אין לכם חטיפה שאין בה שלילה אמיתית של חופש התנועה של החטוף, או בלשון אחרת – הנעתו ללכת ממקום אחד למקום אחר, הכרוכה או המביאה לתפיסתו, עיכובו או כליאתו. ואם בטיפוס ה"קלאסי" של החטיפה, קרי – כפיית אדם בכוח ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, שלילת חופש התנועה של הקורבן בדרך של תפיסתו, עיכובו או כליאתו היא, על-פי רוב, חלק אימננטי ממעשה הכפייה, הרי שלא בהכרח כך מקום שבו מדובר בחלופת הפיתוי באמצעי תרמית. אם הפיתוי אינו מתגבש לכלל צורך או חוסר-ברירה, מבחינת הקורבן, להימצא במקום אליו פותה להגיע, ואם אין כל פגיעה ביכולתו של הקורבן לסוב על עקביו ולשוב למקום ממנו בא – אזי נתקשה לראות בכך משום שלילת חירות העולה כדי חטיפה.

 

           פרשנות זו מתיישבת עם המובן הטבעי של המונח "חטיפה" בסעיף 369 לחוק העונשין, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו של הסעיף; פרשנות זו הולמת גם את הפסיקה, ממנה עולה כי יישום הסעיף נעשה אך במקרים בהם הפיתוי באמצעי-תרמית אכן העמיד את הנחטף במצב בו חופש התנועה שלו נשלל. ראו, למשל, ע"פ 9645/01 מדינת ישראל נ' נידאל בן עבד אל פתח עבודי (תק-על 2002(2), 421), שם הורשעו שניים, על-פי הודאתם, בחטיפתו של אדם שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, מתוך כוונה להעבירו אל הרשות הפלשתינאית. החטוף פותה באמצעי תרמית להגיע לבית מסוים, ואחר-כך הוכנס לרכבם של החוטפים. כן ראו ע"פ 671/87 סורני נ' מדינת ישראל (תק-על 88(3), 685) שם הורשע אדם בחטיפתו של אדם אחר, על-ידי שהתחזה לשוטר ודרש ממנו כי יתלווה אליו לחצר חשוכה הנמצאת בקרבת מקום, שם רוקן את כיסיו בניסיון לגנוב ממנו. במקרים אחרים, שימשה החטיפה לצורך אחת המטרות האסורות המנויות בסעיפי החטיפה הספציפיים (ראו, למשל, ע"פ 1819/91 מדינת ישראל נ' עבידייה (תק-על 92(2), 400); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205). גם במקרים אלה, למותר לציין, מצא עצמו החטוף, בעקבות מעשה החטיפה, במצב בו חירותו וחופש תנועתו נשללו ממנו.

 

           ניתן אפוא לסכם ולומר, כי היסוד המאבחן את עבירת החטיפה ממעשה שאינו עבירה ומעבירות אחרות, בא לכלל ביטוי בהנעתו של הקורבן ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, תוך כדי פגיעה בחירותו בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה. 

 

עבירת החטיפה: מן הכלל אל הפרט

 

25.      מניתוח התשתית העובדתית בפרשה שלפנינו, כפי שתיארנוהַ לעיל, עולה כי המנוח פותה, על-ידי המערערת, באמצעי תרמית, ללכת ממקום הימצאו, וכי משנתברר לו מצב הדברים לאשורו, לא יכול היה לנוס על נפשו. בשלב זה נפגעה חירותו בדרך של תפיסה או עיכוב. אין ספק, כי המנוח לא פותה לבוא למקום מבודד על-מנת לשוחח שיחת רעים בשלושה, וברור כי המערערת ועלי טמנו לו פח והעמידו אותו במצב בו יהא נתון, למצער, לאזהרות ולסכנה של פגיעה בשלומו. ואכן, מן הפח אליו נקלע, בעקבות מעשה הפיתוי הכוזב מצד המערערת – לא יצא המנוח בחיים. על כן, אכן, היה מקום למצוא את המערערת אשמה בעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק. 

 

           יחד עם זאת, ולא בלי היסוס, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את המערערת מן העבירה של חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 לחוק העונשין. המבדיל עבירה זו מן העבירה של חטיפה "סתם" הוא הלך הנפש של החוטף, ואין נפקא מינה אם התממשה המטרה הנקובה בסעיף אם לאו. סעיף 374 מונה שתי חלופות, מבחינת היסוד הנפשי הדרוש: האחת, "כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה", והאחרת, "ידיעה שהנחטף יהיה נתון במצב כאמור". אשר לחלופה הראשונה, בית המשפט המחוזי קבע כי הוכחה כוונה מיוחדת מצד המערערת לגרום למנוח חבלה, לאמור – "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים", אך לא הוכחה כוונתה לגרום לו חבלה חמורה, לאמור – "חבלה העולה עד כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים" (סעיף 34כד לחוק העונשין). לפיכך, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא הוכחה, לגבי המערערת, החלופה הראשונה המנויה בסעיף 374 לחוק.

 

           לעומת זאת, בית המשפט המחוזי סבר כי הוכחה במידה הנדרשת החלופה השנייה הנקובה בסעיף 374 לחוק. המערערת ידעה על קיום הנשק ברשות עלי – כך נפסק – והבינה כי לאור מהות הפגישה ומטרתה, עלול המנוח להימצא בסיטואציה של פגיעה בגופו ובבריאותו. בית המשפט קבע, כי על אף מודעותה לכך שהמנוח יהא נתון לחבלה חמורה, היא לא התנגדה, ואף עודדה את קיום המפגש. בנסיבות אלה – הוסיף בית המשפט וקבע – אין די בכך שהמערערת ביקשה מעלי – לפי טענתה – שלא לבוא בריב עם המנוח. למעלה מן הצורך הביע בית המשפט את דעתו, כי די בחשד שלא נתברר ("עצימת עיניים") בכדי לקיים את היסוד הנפשי הנדרש.

 

           לאור מסקנתנו, כי לא הוכחה ידיעתה של המערערת על דבר הבאת הנשק לפגישה, אין עוד לומר כי הוכח מעבר לספק סביר היסוד הנפשי הדרוש להרשעתה בעבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין. על כן, יש לבטל את הרשעתה בעבירה זו, ולהרשיעה, חלף זאת, בעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק. ברי, כי למערערת היתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה זו, והיא אכן התגוננה מפניה (סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

 

עבירת הסיוע לאחר מעשה

 

26.      סעיף 260 לחוק העונשין קובע את העבירה של סיוע לאחר מעשה, וזו לשונו:

 

היודע שפלוני עבר עבירה ומקבל אותו או עוזר לו בכוונה שיימלט מעונש, הריהו מסייע לאחר מעשה, זולת אם היה בן זוגו, הורהו, בנו או בתו של העבריין...

 

           אין מחלוקת כי המערערת קיימה את היסוד העובדתי של עבירה זו, בכך שנסעה בעקבות עלי, ברכב ה"דייהטסו", מזירת הרצח לכיוון ג'נין, ולאחר שננטש רכב ה- B.M.W. ובו גופת המנוח, שבה יחד עם עלי, ברכב ה"דייהטסו" לכיוון שטח ישראל. בפנינו גם לא משיגה המערערת על כך שנתקיים בה היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. אולם, היא שבה וטוענת את שטענה בבית המשפט המחוזי, כי עומדת לה "הגנת בן הזוג" הקבועה בסעיף. לטענתה, "די בכך שמדובר בבני זוג שמתקיימת ביניהם מחויבות רגשית עמוקה אשר עשויה להעמידם בקונפליקט רגשי מול נאמנותם לשמירה על החוק". 

 

27.      בית המשפט המחוזי סבר, כי אמנם אין הכרח ש"בני הזוג" יהיו נשואים, על-מנת שתקום ההגנה הקבועה הסעיף, אולם בד בבד:

 

"... יהיה זה בלתי ראוי לאמץ את ההשקפה שדי בכך שה'מסייעת' תהא מאורסת ותתעתד להתחתן (ועוד בזמן לא מוגדר) עם העבריין, כדי להקנות לה את ההגנה המתוארת שם. אמנם הרציונל בחקיקת חוק זה, הוא מניעת אותו קונפליקט, בין החובה המוסרית בנאמנות לבן הזוג, לבין חובת הנאמנות לחוק, אך אין בקבלת רציונל זה, כדי להוות רשת בטחון הנפרשֹת להגנתו של כל מי שמרגיש, רגשי נאמנות לאחר, או מי שיש לו יחסים מסויימים עם אחר ולא עומד אפילו בתנאי 'ידוע בציבור' (וראה: ע"פ 4341/99 ימית וידאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) תשנ"ט, 928)".

 

           בית משפט קמא ציין, כי המערערת ועלי הכירו זה את זה כחודשיים ומחצה עד שלושה חודשים לפני האירוע, כי הוריו של עלי לא באו אל הוריה של המערערת על-מנת לבקש את ידה – כנהוג בחברה הדרוזית – וכי "ספק אם בכלל ידעו על היכרותו [עם המערערת]".

 

           אין ספק, כי בנסיבות העניין לא קמה למערערת "הגנת בן הזוג", ועל כן, דין הערעור, ביחס להרשעתה בעבירה של סיוע לאחר מעשה – להידחות.

 

העונש

 

28.      בית המשפט המחוזי הטיל על המערערת עונש מאסר לריצוי בפועל, לתקופה של שמונה-עשרה שנים. לטענת המערערת, לא הביא בית המשפט בחשבון העונש את גילה הצעיר, את עברה הנקי מהרשעות פליליות, את נסיבותיה האישיות הקשות ואת העובדה כי המערערת לא היתה חפצה במותו של המנוח, לא נהגה באלימות כלפיו ולא הואשמה כלל בעבירות הקשורות במותו – אדרבא, לטענתה היא ניסתה לחצוץ בגופה בין הניצים.

 

           מעשיה של המערערת – הן חטיפתו של המנוח לפני הירצחו והן הסיוע לאחר מעשה הרצח – הם אכן חמורים ביותר. עם זאת, בהתחשב במכלול הנסיבות, ובמיוחד בהמרת ההרשעה בעבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין להרשעה בעבירה קלה יותר, לפי סעיף 369 לחוק, סבור אני כי יש להעמיד את תקופת עונש המאסר בפועל של המערערת על עשר שנים.

 

סוף דבר

 

29.      מכל הטעמים שלעיל, יש, לדעתי, לקבל את הערעור באופן חלקי, לבטל את הרשעתה של המערערת בעבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, ותחת זאת להרשיעה בעבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין. הרשעת המערערת בעבירה של סיוע לאחר מעשה תעמוד בעינה.

 

           עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערערת יופחת, ויעמוד על תקופה של עשר שנים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

 השופטת ד' דורנר:

           אני מסכימה.

                                                                                              ש ו פ ט ת

 

 השופטת א' פרוקצ'יה:

           אני מסכימה.

                                                                                              ש ו פ ט ת

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.

           ניתן היום, י"ג באב תשס"ג (11.8.2003).

 

ש ו פ ט ת                                 ש ו פ ט                                   ש ו פ ט ת

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   00073650_P09.doc/אמ

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 

Hit Counter