|
בבית המשפט לעניני משפחה בכפר-סבא
תמ"ש 3960/01
בפני כבוד השופט יעקב כהן,
ניתן בתאריך 01/06/2003
התובע: פלוני
ע"י ע"י ב"כ עו"ד רן צור
הנתבעת: פלונית
ע"י ב"כ עו"ד מירה רום
פסק דין
הרקע העובדתי
1. הצדדים לתיק זה היו בעבר נשואים זה לזו כדמו"י והינם
הורים לילדים משותפים. החל בשנת 1997 התנהלו בין הצדדים תביעות שונות
בביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן ולבסוף התגרשו זה מזו בתאריך 9.10.92 בגט
כדמו"י.
2. בתאריך 7.11.99 הגישה הנתבעת כנגד התובע תלונה למשטרת
ישראל בגין תקיפה ובמקביל פנתה לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה לקבלת צו
הרחקה של התובע מבית מגורי הצדדים עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה.
3.
א. כתוצאה מהתלונה שהוגשה למשטרת ישראל, נחקר התובע
במשטרה והועמד לדין פלילי בת.פ. 1577/00 בגין תקיפה במשפחה עפ"י סעיפים
382(ב) ו – 380 ובגין איומים עפ"י סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977
ב. כתוצאה מההליך שננקט על ידי הנתבעת כנגד התובע במסגרת
החוק למניעת אלימות במשפחה, במסגרת תמ"ש 8501/97 הורחק התובע מדירת
המגורים השייכת לשני הצדדים החל בתאריך 7.11.99 ועד לתאריך 11.2.00, כאשר
ביהמ"ש משתית החלטתו על תעודה רפואית שהגישה הנתבעת המאמתת קיומן של
המטומה ושפשוף בקוטר של 7 ס"מ בזרועה השמאלית של הנתבעת.
במסגרת צו ההגנה אף נלקח מהמשיב האקדח שהחזיק ברשיון.
ג. בתאריך 8.2.00 קוים דיון בבקשתה של הנתבעת להאריך את
צו ההגנה לפרק זמן של שלשה חדשים נוספים, וביהמ"ש נעתר לבקשתה והאריך את
צו ההגנה עד לתאריך 9.3.00, כאשר ביהמ"ש מדגיש בהנמקת החלטתו את חששו כי
"כאשר שני הצדדים יחזרו להימצא תחת אותה קורת גג יתדרדרו חילופי דברים
שביניהם לאלימות".
ד. בדיון שהתקיים בין הצדדים בתאריך 9.3.00 הגיעו הצדדים
להסכמות בענין משמורת ילדיהם בידי אמם והסדרי ראייתם על ידי אביהם וכן
בענין דמי מזונות הקטינים. באותו מועד הביע הנתבע משאלתו לשוב ולהתגורר
בביתו, בהתנגדותה לכך נאמר על ידי באת כוח התובעת כדלהלן:
"מדובר באלימות פיזית, אינני מקבלת את הטענה שיש לאפשר
לאשה לחוות שוב את האלימות הפיזית ורק אז להוציא פעם נוספת צו הגנה".
גם הפעם נעתר ביהמ"ש לבקשת הנתבעת להארכת צו ההגנה,
כשהחלטתו מושתתת מפורשות על ה"אלימות הפיזית" שהפעיל התובע כנגד הנתבעת,
וצו ההגנה האוסר על התובע לשוב לביתו הוארך ב – 4 חודשים נוספים.
ה. בתאריך 6.7.00 פנתה הנתבעת לביהמ"ש ב"בקשה להארכת צו
הגנה ולחילופין לצו מניעה זמני". בבקשה זו שבה הנתבעת נטענה כי: "בית
המשפט הנכבד הוציא צו הגנה לאחר שנוכח לדעת שהבעל נקט באלימות פיזית נגד
האשה". ביהמ"ש נעתר לבקשה במעמד צד אחד, והורה על מתן צו מניעה האוסר על
המשיב להכנס לדירת הצדדים, עד למתן החלטה אחרת.
ו. לבסוף הגיעו הצדדים בתאריך 3.9.00 לידי הסכם גירושין
כולל, במסגרתו נתן התובע הסכמתו שלא לשוב למגורים בדירתם המשותפת, בהתאם
להסכם תועמד למכירה וסכום הממכר יחולק בין הצדדים בחלקים שווים.
4.
א. במסגרת ההליך הפלילי שנפתח כנגד התובע עקב תלונת
הנתבעת החליטה התביעה המשטרתית, לאחר שנחקרה המתלוננת בלבד, לחזור בה מן
האישום ובהתאם למוסכם בין התביעה לבין הנאשם, בוטל כתב האישום בתאריך
19.2.01 עפ"י סעיף 94(ב') לחסד"פ.
ב. מהודעת הנתבעת במשטרה, וכן מחקירתה של הנתבעת כעדה
בהליך הפלילי עלה כי ההתרחשות שאירעה בבית הצדדים בשחרו של יום 7.11.99
נוצרה על רקע פיגורו של הנתבע בתשלום דמי מזונות חודש נובמבר 1999 בלמעלה
מיום שלם אחד, (אמורים היו להשתלם ב – 5.11.99 וטרם נפרעו עד 7.11.99 שעה
05:50).
"פיגור" זה בתשלום דמי המזונות הוביל את הנתבעת כדבריה
לידי החלטה להטיל "סנקציות" על התובע בכך שתמנע ממנו פיזית את האפשרות
ליטול מהמקרר בבית הצדדים מזון המיועד לעמל יומו, אף כי זכאי היה לכך
בהתאם להחלטה השיפוטית, כשהיא עושה בכך דין לעצמה, מחליטה ומוציאה לפועל.
וכך מצאו הדברים ביטוי בהודעת הנתבעת במשטרה:
"עפ"י החלטה של ביהמ"ש האזרחי לתשלום מזונות בסך של
4,100 ש"ח עבור שלושת הילדים בגילאי 17.5, 14.5 ו – 5 ובתמורה לכך, בעלי
זכאי לקבל שירותים בבית כמו אוכל, שתייה ולינה. כדי שהילדים יקבלו את
תשלום המזונות, הוחלט לחייב אותי לשלם את כל הוצאות הבית שזה חשמל, מים
וטלפון. היום טען שאינו יכול לשלם את המזונות של חודש נובמבר החלטתי שאני
אטיל סנקציות בפניו ולא אתן לו לקחת אוכל לעבודה לכן עמדתי מול המקרר ולא
נתתי לו גישה אליו ואז ניבל את פיו. אני לא זוכרת מה אמר ואז תפס בכוח
בידו בזרוע שלי וניסה להזיז אותי הצידה והצליח. אח"כ ניגש לארון במטבח
כדי להוציא משם קופסאות שימורים. עמדתי לפניו ולא נתתי לו לפתוח את הארון
ואז השתמש בכוח בשתי ידיו ותפס בזרועותיי וניסה להזיז אותי. בפעם הראשונה
הוא לא הצליח ובפעם השניה ניסה שוב תוך שאני מנסה לסגור את הארון והוא
הצליח להדוף אותי הצידה ע"י זה שדחף אותי ואני נתקלתי בשיש".
ג. בחקירתה של הנתבעת במסגרת ההליך הפלילי הסתבר כי
הסימנים על זרועה היו סימני לפיתה של כף יד. בעת שהגיעה הנתבעת למטבח היה
המקרר פתוח והתובע רכן לפניו כדי להוציא ממנו מצרך כלשהו, ואזי טרקה
הנתבעת את המקרר, ונעמדה חוצץ בין התובע לבין המקרר כדי למנוע מהתובע
הוצאת מזון מהמקרר, הנתבעת לא ידעה לומר אם התובע נפגע בגופו מטריקת דלת
המקרר על ידה.
בהמשך העידה הנתבעת כדלהלן:
"ש: הוא הגיע לפניך לארון?
ת: כן.
ש: הוא הצליח לפתוח את הדלת של הארון?
ת: כן.
ש: את נעמדת בינו לבין הארון?
ת: כן.
ש: איך הצלחת לעמוד בינו לבין הארון, דחפת אותו?
ת: כן. ברור שדחפתי אותו.
ש: אז לך מותר לדחוף אותו ולו אסור לדחוף אותך?
ת: לא באותה מידת כוח שהוא דחף אותי, הוא הדף אותי.
ש: איך את מסבירה שהרופאה לא ראתה סימנים של 4 אצבעות?
ת: אני לא יודעת מה היא ראתה".
המסגרת הדיונית
5. על רקע השתלשלות הדברים המתוארת לעיל הגיש התובע ביום
13/08/01 כנגד הנתבעת תביעה לפיצויים נזקיים בסך של 105,000 ש"ח בטענות
בדבר הפרת חובה חקוקה, נגישה, הוצאת לשון הרע וגרימת נזקים כספיים
והוצאות כספיות בזדון. בין היתר טען התובע כי נגרמו לו הוצאות עבור שכירת
מגורים חילופיים ועבור ייצוגו המשפטי בהליך הפלילי שהסתבר כהליך סרק.
6. מכוח הסכמתם הופנו הצדדים לבדיקת פוליגרף וקיבלו על
עצמם כי ממצאי הבדיקה יחייבו את הצדדים בכל הנוגע, לקביעת הממצאים
העובדתיים "הפלוגתאות שתוכרענה על ידי בדיקת הפוליגרף, תחייבנה באופן חד
משמעי את הצדדים ותהוונה ראיה מכרעת".
ממצאי בדיקת הפוליגרף של שני הצדדים העלו כי טענת הנתבעת
כי התובע הפעיל עליה כביכול כוח בתאריך 7.11.99 וגרם לפגיעה בידה – הינה
טענה שקרית, הנתבעת נמצאה בבדיקה דוברת שקר והנתבע נמצא דובר אמת.
אשר לטענת הנתבעת כי התובע איים עליה כי "יעלימו-אותך",
לא הצליח המומחה להגיע לממצא בעת בדיקתה של הנתבעת, אולם בבדיקתו של
התובע נתגלתה "מגמה לאמירת שקר" בנושא זה.
7. התוצאה המשפטית מההסכם הדיוני בענין בדיקת הפוליגרף
הינה כי בפני בימ"ש זה ממצא עובדתי לפיו טפלה הנתבע על התובע את אשמת
תקיפתה הפיזית על ידו, ולעומת זאת יש רגליים לטענה כי התובע השמיע דברי
איום כלפי הנתבעת, אם כי לא בהכרח באותן מילים שיחסה לו הנתבעת.
נוכח תוצאה משפטית זו נותר לכאורה צורך בפסיקת ביהמ"ש
בסוגיית הנזק בלבד, דהיינו האם נגרם לתובע נזק עקב פעולות הנתבעת, ואם כן
מהו היקפו ומהו הפיצוי הראוי בגינו.
8. לאחר שהתיק נקבע לשמיעת הוכחות לענין הנזק והצדדים
הגישו את תצהירי עדותם הראשית על נספחיהם הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה
יוסמך ביהמ"ש לפסוק בתביעת בדרך של פשרה עפ"י סעיף 79(א)(א) לחוק בתי
המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984, בהסתמך על כתבי הטענות התצהירים וטיעונים
קצרים בע"פ של ב"כ הצדדים.
דיון
9. בסעיף 3 לחוק הסדר התדיינות בין בני זוג תשכ"ה – 1969
בוטלה הוראת סעיף 18 (א') לפקודת הנזיקין, אשר הקנתה לבני זוג חסינות
הדדית בתביעות נזיקין, ומאז ואילך דינם של בני זוג לענין תביעות נזיקיות
זהה לדין השורר בין כלל הבריות, מבלי משים למעמדם האישי כנשואים או
כפנויים.
10. מאחר והדיון מתקיים במסגרת של פסיקה בדרך של פשרה,
איני מוצא מקום לדון בענין נפקותן המשפטית של העילות השונות שמיחס כתב
התביעה לנתבעת שהרי ההלכה הפסוקה קובעת כי העדר קיומה של עוולה
פרטיקולרית אין משמעה שלא ניתן לחייב בעל דין גם בעוולת מסגרת. על מתדיין
בביהמ"ש חובה לנהוג בהליכי המשפט כלפי יריבו בכנות בכנות ובהגינות.ניהולו
של הליך משפטי בזדון הינו בגדר פגיעה בחובת הזהירות שחלה עליו כלפי
יריבו.
11. בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה בדבר הרחקתו של
התובע מביתו לפרק זמן ארוך ביותר, ניכר כי העילה, העיקרית אם לא הבלעדית
שבגינה החליט כב' ביהמ"ש ליתן כנגד התובע צו הרחקה ולשוב ולהאריכו שלוש
פעמים נוספות הינה "האלימות הפיזית" שהתובע נקט בה כביכול כלפי הנתבעת:ו
12. פירוט ההתרחשויות אשר הובילו להגשת תלונתה של הנתבעת
כלפי התובע כפי שמצא ביטוי בהודעת הנתבעת במשטרה ובעדותה בבית המשפט,
הינו תאור מקומם ומעורר תרעומת. מדברי הנתבעת עצמה ניתן ללמוד כי
התנהגותה היתה פרובוקטיבית ותוקפנית וגבלה באלימות כלפי התובע, כאשר היא
מתירה לעצמה לדחפו ולמנוע ממנו פיזית את הגישה למצרכי המזון שבבית
הצדדים. ממצאי בדיקת הפוליגרף, מתווספים ומחזקים את הרושם העגום שמותירים
דבריה של הנתבע. בפני הנתבעת פתוחה היתה הדרך לפנות להליכי הוצל"פ כנגד
התובע בגין איחורו (ביום וחצי) בפרעון דמי המזונות שהושתו עליו, אולם היא
בחרה שלא לפעול כדין, אלא להטיל על התובע "סנקציות" בדרך מבישה שמקומה לא
יכירנה בקרב בני תרבות לא כל שכן בקרב בני משפחה.
13. קשה כשאול היא פגיעתה של עלילת שוא המוטחת באדם
משאין ביכולתו להפריכה לאלתר. הרחקתו של אדם מדירת מגוריו אותה רכש וטיפח
בעמלו, תוך כפיית ניתוקו ממגורים משותפים עם ילדיו, מהוה פגיעה אנושה
בזכויותיו האנושיות והאזרחיות הבסיסיות ביותר. הסדר הראיה המוגבל עם
הילדים הנכפה על הצד המורחק כפועל יוצא מההרחקה מבית המגורים המשותף אף
הוא רצוף תחושות כאב צער והחמצה ויש שהדברים מגיעים עד כדי יצירת נתק בין
הורה לבין ילדיו לאסונם של הילדים ואביהם, כפי שאכן אירע בעניינו.
לעיתים אין מנוס אמנם מנקיטה בצעדים דרסטיים לשם "הפרדת
כוחות" כדי למנוע חשיפתם של קטינים ליחסים עכורים ואלימים, אולם לא זה
היה המצב בעניינו. הרחקתו של התובע מביתו לפרק זמן כה ממושך והעמדתו לדין
פלילי הושגו על ידי הנתבעת בדרך של נקיטת התגרות מיותרת, ועשיית שימוש
לרעה בהליכי משפט.
14. להקלה בחיובה הכספי של הנתבעת יש לציין יוער כי
בישיבת כב' ביה"ד הרבני מיום 23.9.01 טען התובע כי ההוצאות שנגרמו לו עקב
התנהגותה של הנתבעת מסתכמות בסך של 9,000 ש"ח בלבד (נספח – לתצהיר עדותה
הראשית של התובעת).
התובע אף כשל מלהביא במועד בפני בית המשפט את ראיותיו
בענין שכר טירחת עוה"ד שבו נשא לטענתו חרף ארכה מיוחדת שניתנה לו לשם כך
לפנים משורת הדין, בהסכמת באת כוח הנתבעת, ואף לא קיים החלטת בית המשפט
כי עליו להציג העתקי הקבלות בפני ב"כ הנתבעת ולאפשר לה להעיר הערותיה,
טרם הגשתן לבית המשפט. (ויודגש כי הקבלות לא הוגשו כלל).
בנוסף אין להתעלם מהעובדה כי בבדיקת הפוליגרף אובחנה
בדברי התובע "מגמה לאמירת שקר" משהשיב בשלילה לשאלה אם התבטא כלפי הנתבעת
בדרך כלשהי של איום על חייה.
15. הנני מחייב לפיכך את הנתבעת לשלם לתובע סך של 17,000
ש"ח, אשר ישולם תוך 30 יום מהיום. פיגור בביצוע התשלום יחוייב בהפרשי
הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום פרעונם בפועל.
ניתן היום 1 ביוני 2003 בהעדר הצדדים.
יעקב כהן, שופט
|
