‎

פסק דין

1.         בפני תביעה רכושית שהגישה אישה נגד בעלה למתן פס"ד הצהרתי, לפיו כל הכספים והזכויות שנצברו בחשבונות הנתבע לפחות עד חודש 5/1999, משותפים לצדדים, בחלקים שווים ביניהם; וכי השיתוף יעשה בדרך של חלוקת הכספים שווה בשווה בין הצדדים.

רקע עובדתי

2.         הצדדים שבפני הינם בנ"ז שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 25.11.73.

מנישואיהם אלה נולדו לבנה"ז 3 ילדים, מהם אחד קטין (יליד 6.11.93).

3.         ביום 13.1.97 הגישה התובעת תביעה למזונותיה ולמזונות בנם הקטין של הצדדים (תמ"ש 12120/97). ביום 22.3.98 ניתן פס"ד בתביעה זה עפ"י הסכמת הצדדים.

4.         ביום 21.7.98 הגישה התובעת תביעה לפירוק השיתוף בדירה בה התגוררו הצדדים בדמי מפתח (להלן: "דירת הצדדים") (תמ"ש 12121/97).

ביום 4.3.99 ניתן פס"ד בתיק זה, ובו ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים, בדרך של העברת חלקה של התובעת על שם הנתבע, תמורת סך השווה בשקלים ל - 22,000$. נפסק, כי התשלום יבוצע בתוך שלושה חודשים מיום מתן פסה"ד, כפוף לפינוי התובעת מהדירה.

5.         בחודש 5/1999 עזבה התובעת את דירת הצדדים, ומאז התובעת והבן הקטין מתגוררים בדירה שכורה, והנתבע מתגורר עם חברתו לחיים בדירה שהיתה דירת הצדדים, ואשר השיתוף בה פורק.

6.         בחודש 2/2002 הגישה התובעת תביעת גירושין בבית-הדין הרבני בתל-אביב. נכון להיום הצדדים טרם התגרשו.

הנתבע טוען, כי הוא מעוניין בשלום-בית.

התובעת טוענת, כי הנתבע, אשר מתגורר עם חברתו לחיים, מסרב לתת לה גט ממניעים סחטניים.

7.         ביום 23.11.99 הגישה התובעת תביעה רכושית, היא התביעה נשוא פס"ד זה.

בהחלטה מיום 30.9.02 הופנו הצדדים להליך גישור, אשר לא עלה יפה, ובסיומו הודיעה התובעת כי היא רוצה להתגרש, והנתבע הודיע כי הוא מעוניין בשלום-בית.

טענות הצדדים

8.         לטענת התובעת, לצדדים נכסים משותפים, הכוללים מספר חסכונות בבנקים שונים, קופות גמל ותכנית ביטוח חיים.

בכתב תביעתה עתרה התובעת לפירוק השיתוף בדרך של חלוקת הנכסים המשותפים בחלקים שווים בין הצדדים. עוד עתרה התובעת למתן פס"ד הצהרתי לפיו הכספים והזכויות המפורטים בכתב תביעתה שייכים לשני הצדדים בחלקים שווים, וכן עתרה למתן סעד עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק").

9.         הנתבע טען בכתב הגנתו, כי התובעת אינה זכאית לעתור לפירוק שיתוף לפני שניתן פס"ד הצהרתי, וכן כי התובעת אינה זכאית לסעדים לפי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, הואיל והצדדים נישאו לפני כניסתו לתוקף של החוק.

10.       בהמשך ההליכים טענה התובעת לשיתוף בזכויות ובנכסים לפי הלכת השיתוף.

לטענתה, משך כ-26 שנים גרו הצדדים תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף, כאשר כל אחד מהם תרם כפי יכולתו - הנתבע עבד במגן דוד אדום, והתובעת תרמה בעיקר בטיפול בילדים ובמשק הבית.

בשנת 84', לאחר שהילדים גדלו, החלה התובעת לעבוד כמזכירה בקו-אופ.

11.       לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה, בשל קיומו של מעשה בית-דין, שכן לדבריו, במעמד פירוק השיתוף בדירה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה כל אחד מהם יישאר הבעלים הבלעדי של זכויותיו. אילולא כן, לטענתו, במעמד פירוק השיתוף בדירה היו הצדדים מבצעים איזון בכל זכויותיהם.

            עוד טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשתה, וכן משום שהוגשה בכדי ללחוץ עליו ליתן גט ומתוך מטרה להשיג הישגים רכושיים.

12.       לגופו של עניין טוען הנתבע, כי חיי הצדדים היו בלתי תקינים בשל התנהגות התובעת, ואופיינו בהפרדה רכושית מוחלטת ובהעדר מאמץ משותף.

לדבריו, התובעת מעולם לא הפקידה כספים לקופה המשותפת, והוא לבדו דאג לפרנסת המשפחה.

כמו כן, התובעת, ביוזמתה, דרשה ביום 26.2.95 כי לצדדים יהיו חשבונות נפרדים, ולכן נגרעה בעלותה מהחשבון המשותף.

לטענת הנתבע, כל צד צבר את זכויותיו ואת חובותיו בנפרד, והתובעת מעולם לא ראתה עצמה שותפה לזכויות שצבר הנתבע בשנות עבודתו - והראיה לכך היא שהתובעת צברה זכויות בנפרד על שמה.

לאור כל זאת, טוען הנתבע, לא חלה על הצדדים הלכת השיתוף.

לעניין הפרדת החשבונות, טוענת התובעת, כי המהלך היה טכני בלבד ולא ניתן ללמוד ממנו על הפרדה רכושית.

לטענתה, בשנת 95' נצברה יתרת חובה בחשבון המשותף, ולכן, בלחץ הנתבע ובהמלצת הבנק, פתחה התובעת חשבון בנק נפרד אליו הופקדה משכורתה ואשר ממנו משכו הצדדים כספים מבלי ליצור יתרת חובה.

13.       התובעת טוענת, כי מועד הקרע הוא, לכל המוקדם, המועד בו עזבה את דירת המגורים (מאי 1999).

לטענתה, הגישה את תביעת המזונות לאחר שנודע לה כי הנתבע נוהג להתרועע עם נשים אחרות (הנתבע מכחיש טענה זו), ותוך תקווה כי הנתבע ישוב למוטב. ואכן, לטענתה, נרגעו היחסים בין והצדדים והם המשיכו לחיות חיי שיתוף וזוגיות כשגרה, מכאן ששגרת חייהם לא נפגעה לאחר שהוגשה תביעת המזונות.

התובעת טוענת, כי הגישה את התביעה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים (ביום 21.7.98) בעקבות החרפה שחלה בהתנהגות הנתבע.

            לטענת התובעת, לאור סירובו של הנתבע להתגרש, וטענתו כי הוא מעוניין בשלום בית, ומאחר שהמניעה לחזרת התובעת לדירת הצדדים - מקורה בנתבע (המתגורר בדירה זו עם חברתו לחיים), ניתן אף לקבוע כי עדיין קיים שיתוף בנכסים בין הצדדים.

הנתבע טען כי הקרע בין הצדדים חל בסמוך לנישואיהם, שעה שהורי התובעת התנגדו לנישואין. לדבריו, משך שנים התובעת לא מילאה את חובותיה כלפיו, לא עשתה את מלאכות הבית ושמה לה למטרה להתגרש.דיון

14.       המחלוקת בין הצדדים שבפני הינה בשאלת קיומו של שיתוף בנכסים ובזכויות שנצברו על-ידם במהלך חייהם המשותפים, כאשר התובעת טוענת לשיתוף, ואילו הנתבע טוען להפרדה.

15.       הצדדים שבפני נישאו בשנת 1973, בטרם נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון בין בני-זוג"), ולכן המשטר הרכושי החל עליהם הינו הלכת השיתוף בנכסים כפי שפותחה ע"י בית המשפט העליון.

            עפ"י הלכת השיתוף בנכסים, בהעדר הסכם בין בנ"ז הקובע אחרת, תיוחס לבנה"ז כוונת שיתוף ביחס לכלל נכסיהם. החזקה נובעת מאורח חיי הנישואין של בנה"ז ומהתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים והרכושיים. במסגרת ייחוס הכוונה, קובע ביהמ"ש תנאים מוקדמים לתחולת הלכת השיתוף, מחד גיסא, ונסיבות שונות לסתירתה, מאידך גיסא. תנאים ונסיבות אלה עומדים בעיקר בצילם של שני רכיבים עיקריים המהווים את הציר עליו סובבת הלכת השיתוף, דהיינו: "אורח חיים תקין", ו"מאמץ משותף".

            (ר' א' רוזן-צבי, "יחסי ממון בין בני זוג", הוצאת רמות (מהד' חמישית - תשנ"ה), בעמ' 227).

וכפי שפסק כב' השופט ברנזון בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה פ"ד כה(1) 561:-

"באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים יחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה".

16.       בשאלת היחס בין שני התנאים לתחולת חזקת השיתוף קיימות דעות שונות בפסיקה.

הנתבע טוען בסיכומיו, כי תחולת הלכת השיתוף בנכסים מותנית בקיומם של שני התנאים – חיי שלום ומאמץ משותף – גם יחד, ולכן, על ביהמ"ש להחיל את הלכת השיתוף רק בהתקיים שני התנאים.

אמנם ניתן למצוא במספר פסקי-דין גישה לפיה התנאים לתחולת חזקת השיתוף הינם תנאים מצטברים (כך בע"א 264/77 דרור נ' דרור פ"ד לב(1) 829; וכן בפסק דינו של השופט אלון בע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי פ"ד לג(3) 1), ברם נראה כי גישה כזו סותרת את הרוב הגדול של פסקי-הדין. בפסקי דין רבים הובעה דעה לפיה התנאים הינם חלופיים- היינו די באחד מהם בכדי שתקום החזקה, או משלימים- היינו במקרה בו אחד מן התנאים מתקיים ברמה גבוהה, פוחתת הדרישה ביחס לתנאי השני.

בסיכומיו ניסה הנתבע לתמוך טענתו, כי התנאים הינם מצטברים, בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 3563/92 גטלר נ' גטלר פ"ד מח(5) 489, אולם מבחינת פסה"ד עולה כי הוא תומך בדעה ההפוכה:-

"תחולת ההלכה בדבר שיתוף נכסים בין בני-זוג מותנית בקיומם של אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים. בדרך-כלל, רכיבים אלה משלימים זה את זה וקשיים מתעוררים רק כאשר נעדר רכיב אחד מן השניים. ראו א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני-זוג (תשמ"ב) 227. לדעתי, תנאים אלה הם חלופיים, וככלל די בקיומו של תנאי אחד מבין השניים כדי להקים את החזקה בדבר כוונת בני-הזוג לשותפות בנכסים. על-כן, מחד-גיסא, כאשר חיי בני-הזוג הרמוניים אין צורך בהוכחה בדבר קיום מאמץ משותף. ראו דברי השופט ויתקון בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה פ"ד כה(1) 561, 577: 'חלק אחר (של השופטים) מעמיד את בני-הזוג בחזקתם ומסיק את הכוונה האמורה מעצם חייהם בשלום במשך שנים רבות'. מאידך גיסא, כאשר הוכח כי בן-הזוג נטל חלק במאמץ הנדרש לקיום המשפחה, יש לראות בחיים תחת קורת גג אחת – גם אם אינם חיי שלום רצופים – כמספיקים להקמתה של חזקת השיתוף (ע"א 491/75 חיימי נ' אשתר פ"ד לא(2) 589; ע"א 888/76 חיימי נ' חיימי (טרם פורסם))..."

(הדגשה שלי - ו.פ.)

וכן ר' ע"א 819/94 לוי נ' לוי פ"ד נ(1) 300:-

"...אמנם אין די במעמד הנישואין כשלעצמו ליצירת שותפות רכושית בין בני זוג, אך הפסיקה אינה דורשת הרבה מעבר לכך כדי שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף. די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על המבקש לסתור קיומו של שיתוף נכסים כאמור"

(הדגשה שלי - ו.פ).

התפתחות נוספת שחלה בעמדת הפסיקה בשאלת היחס בין שני המבחנים לתחולת חזקת השיתוף, הינה העברת נקודת הכובד מן הרכיב של אורח חיים הרמוני, במשמעותו הרגילה והמקובלת על הפסיקה בעבר, לרכיב של המאמץ המשותף.

ר' לעניין זה פס"ד לוי נ' לוי הנ"ל:-

"עם תחילת פיתוחה של הלכת השיתוף על ידי בית המשפט הוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להצביע על נישואים הרמוניים, ולהוכיח כי הנכסים נרכשו ב'מאמץ משותף'. במשך הזמן צומצמה דרישה זו עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשיים (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי פ"ד לו(2) 645, 650). בפסיקה המאוחרת פרשנות המונח 'שלום בית' קיבלה תפנית אוביקטיבית בכיוון של חיים משותפים תוך מאמץ משותף (אריאל רוזן-צבי, 'יחסי ממון בין בני זוג' תשמ"ב, עמ' 229). בע"א 888/76 חיימי נ' חיימי (לא פורסם) נקבע, כי 'למרות סכסוכים נמשכים ובלתי פוסקים במשך כל תקופת הנישואין, די בחיים משותפים, תוך מאמץ משותף, כדי לקבוע את תחולת השיתוף במערכת היחסים בין בני הזוג'".

וכן ר' א' רוזן-צבי בעמ' 230:-

"...כאשר כל אחד מבני-הזוג מילא את חלקו במסגרת חלוקת התפקידים במשפחה, דהיינו: השתתף במאמץ, יש בכך לא רק עדות על קיומם של חיים משותפים, אלא גם מילוי התנאי של אורח חיים תקין".

ובהמשך:-

"למרות העברת הדגש למאמץ המשותף, נראה לנו כי לא בכל מקרה יהא בעובדה זו כדי להקנות לבן-הזוג שיתוף בנכסי האחר. מערכת היחסים הכוללת הנבחנת על-ידי בית המשפט תכלול, מחד גיסא, את אופי המריבות בין בני-הזוג, מידת תכיפותן, השפעתן על חיי המשפחה, נסיבות החיים הסובבות והתנהגות בני-הזוג לרקע המריבות, כשהמאמץ המשותף יהיה תלוי בכל מקרה בחיים משותפים. מאידך גיסא, יבחן בית-המשפט גם נסיבות מיוחדות. כך, למשל, תהיה חשיבות לטיבו של הנכס או הנכסים נשוא התביעה של בן-הזוג, ולקשר בין המאמץ של בן-זוג לבין אפשרות רכישת אותו נכס או החזקתו. בחינה זו תיעשה, כמובן, לאור מערכת היחסים שבין בני-הזוג".

עולה מן המקובץ, כי בחינת התנאים המוקדמים לתחולת הלכת השיתוף תיעשה תוך בחינת מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג, כאשר בקיום אחד התנאים ברמה גבוהה יש כדי ללמד על קיומו של התנאי השני.

להלן אבחן את קיומם של שני התנאים בענייננו.

17.       האם הצדדים שבפני ניהלו "אורח חיים תקין"?

הנתבע טען, כי בין הצדדים שורר ריחוק רב, אך לא פרט במה בא לידי ביטוי אותו ריחוק (מלבד טענותיו בדבר התביעות המשפטיות שהגישה נגדו התובעת - טענות שיובאו בחשבון לצורך קביעת מועד הקרע).

כאמור, עם השנים חלה התפתחות ביחס הפסיקה לדרישת אורח חיים תקין, ונקודת הכובד הועברה מן הרכיב של אורח חיים הרמוני לרכיב של המאמץ המשותף. כיום ההלכה היא כי, לצורך עמידה בדרישת "אורח חיים תקין", די בחיים תחת קורת גג אחת והיעדר קרע או פירוד של ממש. מריבות, אפילו הן תכופות - ואפילו הן חורגות מן המקובל בין בני-זוג החיים ביניהם בשלום - אין בהן כדי לסתור כשלעצמן את הדרישה האמורה.

(ר' ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי פ"ד לא(2) 233; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי פ"ד לו

(2) 645).

לפיכך יש לקבוע כי לפחות בתקופה בה חיו הצדדים תחת קורת גג אחת- היינו עד לחודש 5/1999 אז עזבה התובעת את דירת הצדדים- התקיים התנאי של "אורח חיים תקין".

18.       האם הצדדים שבפני קיימו "מאמץ משותף"?

אין חולק כי עד שנת 1984 הנתבע דאג לפרנסת המשפחה והתובעת טפלה במשק הבית ובילדים.

בשנת 1984 החלה התובעת לעבוד, ולטענתה סייעה בפרנסת המשפחה, בעוד שלטענת הנתבע התובעת שמרה לעצמה את זכויותיה. מכל מקום, המאמץ המשותף הנדרש אינו תרומה כספית סובסטנטיבית, ודי בכך שהאישה "מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך ילדי הזוג" כדי להצדיק את החלת החזקה.

            (ר' ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס העזבון פ"ד יט(2) 240; ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן פ"ד לו(3) 551; ע"א 663/87 נתן נ' גרינר פ"ד מה(1) 104; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר פ"ד מט(2) 233; וכן ר' רוזן-צבי, עמ' 220).

לפיכך - בין אם התובעת שמרה לעצמה את זכויותיה ממקום עבודתה ובין אם לאו - הואיל ומשך השנים התובעת נשאה בעול הטיפול במשק הבית, יש לקבוע כי נתקיים התנאי של "מאמץ משותף" בעניינם של הצדדים שבפני.

19.       מן האמור לעיל עולה כי נתקיימו שני התנאים המוקדמים לתחולת חזקת השיתוף בנכסים, אולם, ככל חזקה אחרת גם חזקה זו ניתנת לסתירה; סתירה זו יכול ותוכח, בראש ובראשונה, על ידי שהצדדים גילו דעתם, שכוונתם אינה זו, כפי שעולה מחזקת שיתוף נכסים.

(ר' ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן פ"ד לה(4) 359; וכן פס"ד נתן נ' גרינר הנ"ל).

            כמו כן, ניתן לטעון כי חזקת השיתוף אינה חלה על נכס זה או אחר מכלל נכסי בנה"ז- ע"י הוכחה כי נכס זה שייך בלעדית למי מהם (ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף פ"ד מז(5) 596).

לטענת הנתבע, מכך שהצדדים מנהלים חשבונות בנק נפרדים נלמדת כוונתם להחיל על עצמם משטר של הפרדה רכושית.

אולם, עפ"י הפסיקה, חשבונות בנק נפרדים אינם מלמדים בהכרח על כוונת בנה"ז להפרדה רכושית. המבחן לצורך הקביעה אם נתכוונו הצדדים להפרדה רכושית בחשבונות הבנקים שבבעלותם הוא בבחינת השימוש שעשו בכספם.

ר' פס"ד קוטלר נ' קוטלר הנ"ל.

וכן ר' דברי כב' השופט בך בע"א 964/92 אורון נ' אורון פ"ד מז(3) 758:-

"הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שימשו לצרכיהם המשותפים של בנה"ז וילדיהם... עינינו הרואות, כי על אף הפרדת חשבונות הבנק, קיימו בנה"ז, במידה מסויימת, אף ביחס לכספים שברשותם, ככל שהדבר נוגע להוצאות המשפחתיות, כעין קופה רעיונית משותפת".

            אם כן, יש לבחון מהו השימוש שעשו הצדדים בכספים שהיו בחשבונות הנפרדים. אם יימצא כי הצדדים השתמשו בחשבונותיהם לטובת צרכי המשפחה- המסקנה תהא כי חזקת השיתוף לא נסתרה, אולם אם יימצא כי כל אחד מהצדדים עשה בחשבונו לצרכיו  בלבד - יהיה בכך כדי לסתור את חזקת השיתוף.

            התובעת טענה בתצהירה, כי ביקשה להיגרע מחשבון הבנק המשותף ולפתוח חשבון נפרד- בלחץ הנתבע ובהמלצת הבנק- בכדי שמשכורתה תופקד בחשבון אשר אינו נמצא ביתרת חובה, ואשר ממנו יוכלו הצדדים למשוך כספים. בחקירתה, נשאלה התובעת ע"י ב"כ הנתבע בדבר הסיבות לפתיחת החשבון הנפרד, ותשובותיה כדלקמן:-

                        "ש. מתי פתחת את החשבון?

            ת. שעברתי לגור שם כי היה לי נוח. הסניף הקודם היה ב___ וזה היה רחוק, אז עברתי ל___ מבחינת נוחות".

                        (עמ' 8 לפרוטוקול).

            ובהמשך (בעמ' 10-11 לפרוטוקול):-

            "ש. היו לך מריבות על כספים?

            ת. היו כמה פעמים שרציתי שיבוא איתי לעשות קניות והוא היה אומר שאין לי. ואז הבלגתי ולא היה אכפת לי לעשות מהחשבון שהיה לי.

                        ש. הסבירי שוב.

            ת. היה לי חשבון בבנק והוא היה בבנק אחר. אז מהחשבון שלי היה יותר אפשר להוציא כסף כי לא היה לי במינוסים, ואז הוא אמר שאין לו ואז הוצאתי מהחשבון שלי.

            ש. אמרת קודם שהחשבון שלך היה בבנק פועלים סניף ___ ורק לאחרונה העברת אותו?

            ת. נכון.

ש. ואיך אמרת עכשיו בסניף אחר?

            ת. החשבון שהיה לי בבנק הפועלים בסניף ___, בשנים הראשונות המשכורת נכנסה לחשבון המשותף. ואח"כ הצטברו חובות, ואז הוא דיבר איתי שאני אפתח חשבון חדש והמשכורת שלי תיכנס לחשבון נפרד כדי שנוכל לכלכל את הבית. וגם מנהלת הבנק יעצה שלא נשלם כ"כ הרבה ריבית.

            ש. יש חשבון משותף. ומה שצריך להראות לבנק שמפקידים ומכסים מינוס. את אומרת שלא כיסיתם מינוס ופתחתם חשבון למשכורת שלך – זה הגיוני?

            ת. החשבון שלו היה במינוס. ובשביל שלא נוציא כסף מהחשבון שלו לכלכלה, ונוכל לכסות עם משכורתו את החשבון שלו. פתחתי חשבון נפרד בלחץ בעלי והבנק, כדי שהיה לנו כסף לכלכלת הבית".

            איני מקבלת את טענת הנתבע כי שתי תשובותיה של התובעת (בעמ' 8 לפרוטוקול ובעמ' 11 לפרוטוקול)- עומדות בסתירה זו לזו. מטענת התובעת בתצהירה ומתשובתה בעמ' 11 לפרוטוקול ניתן להבין כי התובעת פתחה חשבון בנק נפרד עמ"נ ליצור חשבון שאינו ביתרת חובה ואשר ממנו ניתן יהיה למשוך כספים, ומתשובתה בעמ' 8 לפרוטוקול עולה כי התובעת העבירה את החשבון לסניף שונה מהסניף בו היה החשבון של הנתבע, מסיבות של נוחות (קירבה פיזית למקום מגוריה החדש).

            לגופו של עניין - יש לבחון מהו השימוש שנעשה בכספים שהופקדו בחשבונות הנפרדים.

עפ"י טענות התובעת, חשבון הבנק הרשום על-שמה שימש לצרכי המשפחה. למעשה, לדבריה, זו היתה תכלית פתיחת חשבון התובעת (החשבון נפתח בכדי שניתן יהיה למשוך כספים לצרכי המשפחה מבלי ליצור יתרת חובה).

הנתבע כופר בטענה זו.

לטענתו, הוא נשא בעלויות משק הבית לבדו. מטענתו זו של הנתבע עולה, כי השימוש שנעשה בחשבון הבנק הרשום על-שמו היה לצרכי המשפחה. לאור המבחן שנקבע בפסקי דין קוטלר ואורון הנ"ל- לפיו יש לבחון את "השימוש שנעשה בכספי החשבון הנפרד"- המסקנה המתבקשת מטענת הנתבע הינה כי הצדדים לא ניהלו משטר של הפרדה רכושית, שכן, לטענתו, השימוש שנעשה בכספים שהופקדו בחשבונו של הנתבע- היה לצרכי המשפחה.

נמצא, אפוא, כי לפחות אחד מחשבונות הבנק שהתנהל ע"ש מי מהצדדים, שימש לצרכי המשפחה- ומכאן, שהגם שהצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, התקיימה בעניינם, במידה מסוימת, "קופה רעיונית משותפת"- ככל שהדבר נוגע להוצאות המשפחתיות.

            לאור זאת, יש לקבוע כי תחולת חזקת השיתוף בנכסים לא הופרכה בעניינם של הצדדים שבפני, וכי יש לראותם כשותפים בכלל הנכסים שנצברו על-ידם החל ממועד נישואיהם (ביום 25.11.73) ועד למועד הקרע.  

20.       מועד הקרע - כאמור לעיל, אף לעניין מועד הקרע חלוקים הצדדים. אמנם בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים מאז שנת 1986- אז פנו לבית-הדין הרבני בתביעת גירושין, אולם הליך זה נסתיים בניסיון שלום-בית, ולאחריו אף נולד בנם הצעיר של הצדדים, ולכן ברי כי אין לראות במועד זה את מועד הקרע. גם במועד בו הגישה התובעת תביעת מזונות בבימ"ש זה- 13.1.97 (בתמ"ש 12120/97)- אין לראות את מועד הקרע, שכן הצדדים המשיכו לחיות יחד ולקיים משק בית משותף אף לאחר מכן (למקרה דומה ר' ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן פ"ד מ(1) 287).

            ביום 21.7.98 הגישה התובעת תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים (בתמ"ש 12121/97). כאשר נשאלה ע"י ב"כ הנתבע מדוע הוגשה תביעה זו, ענתה: "לא חיינו טוב. הוא לא פירנס את הבית כמו שצריך, הייתי חייבת. רציתי להתגרש הוא לא רצה והחלטתי להגיש תביעה לפירוק שיתוף" (עמ' 9 לפרוטוקול) – האם בכך יש כדי ללמד על קרע בין הצדדים? נראה לי כי התשובה לשאלה זו שלילית, שכן אף לאחר הגשת התביעה, הצדדים המשיכו לגור תחת קורת גג אחת ולקיים משק בית משותף. לעניין זה ר' דברי הנתבע

בחקירתו ע"י ב"כ התובעת:-

"ש. ז"א שעד הרגע האחרון ב-5/99 אתה המשכת לכלכל את הבית ועשית מאמצים שהיא תישאר בדירה וניהלתם משק בית משותף?

                        ת. נכון. אף פעם לא היכיתי אותה ולא שברתי חפצים".

                        (עמ' 19 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, מועד הקרע בין הצדדים ייקבע כיום 31.5.99 – אז עזבה התובעת את דירת הצדדים.

בעניין זה יוער, כי בנה"ז שבפני טרם התגרשו, אף שהתובעת מעוניינת בגירושין, משום הצהרת הנתבע כי רצונו בשלום-בית. לפיכך תמוהות בעיני טענותיו כי בין הצדדים קיים קרע מזה זמן רב.

21.       אין לקבל את טענת הנתבע בדבר שיהוי מצד התובעת בהגשת התביעה נשוא פס"ד זה. עפ"י הפסיקה, יש לאפשר לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה אין לומר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות. (ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה פ"ד מד(2) 607).

(הלכה זו סויגה בע"א 5774/87 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין פ"ד מח(3) 372, ונקבע כי לא תחול במקרה בו החלת חזקת השיתוף עלולה לפגוע בזכויותיו של צד שלישי, אולם הסייג אינו חל בענייננו).

22.       כמו כן, נדחית טענת הנתבע לקיומו של מעשה בית-דין משום שבמעמד פירוק השיתוף בדירה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה כל אחד מהם יישאר הבעלים הבלעדי של זכויותיו, שכן המדובר בעילות תביעה שונות - האחת הינה פירוק שיתוף במקרקעין עפ"י חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, והשניה הינה הלכת השיתוף בנכסים בין בנ"ז, אשר פתוחה ע"י ביהמ"ש - שלא עפ"י חוק המקרקעין הנ"ל.

23.       סוף דבר:-

א.         ניתן בזאת פס"ד הצהרתי לפיו הצדדים שותפים בכלל הנכסים שנצברו על ידם במהלך התקופה שמיום 25.11.73 ועד ליום 31.5.99 - כמפורט בתצהירים שהגישו עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 6.6.00.

            ב.         ניתן צו לפירוק השיתוף בנכסים אלה בחלקים שווים, כערכם ביום 31.5.99.

ג.         הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ח באלול, תשס"ג (25 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים.

העתק פסה"ד ישלח לצדדים בד.ר. עם אישור מסירה.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים.