החלטה

א. כללי

      מה היקף תחולתם של דיני "שיתוף הנכסים" בין בני זוג בכלל ועל צדדים שלישיים בפרט ?        זו הסוגיה העומדת ביסוד פסק הדין.

ב.  העובדות הטענות וההליכים

      המבקשת פנתה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המטלטלין המצויים בדירת מגוריה הינם בבעלותה הייחודית' ולפיכך אינם ברי עיקול לצורך פירעון חובותיו של בעלה, המשיב 2 (להלן: החייב) לנושה משיב 1 (להלן: הנושה).

      בנימוקי הבקשה שנתמכו בתצהיר ובנספחים שצורפו לבקשה, נטען כי המבקשת חיה בניפרד מהחייב מזה למעלה מ 10 שנים (משנת 1992) ומאז מנהלת משטר רכושי נפרד.

      המבקשת תמכה את בקשתה בנספחים רבים ובכלל זה הסכם ממון שלפיו כל המטלטלין הועברו לבעלותה היחודית, פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אישורים על ניהול חשבון בנק נפרד ונספחים רבים נוספים.

      בתגובת הנושה לבקשה נטען כי בניגוד להצהרת המבקשת מתגורר החייב בדירתה. לפיכך, ולנוכח "המגורים המשותפים" מחד ו"חזקת השיתוף" החלה לענין נכסים של בני הזוג, שלא נסתרה, מאידך, הבעלות במטלטלין הינה משותפת, ומכאן יש לדחות את הבקשה.

      הנושה הדגיש כי ההסכמים שנכרתו בין בני הזוג, לענין ההפרדה הרכושית, מחייבים צדדים שלישיים וכל תכליתם "להבריח" רכוש ולפגוע בנושים.

      יצוין כי המשיב לא צירף תצהיר לתמיכה בטענותיו.

      בחקירתה הנגדית חזרה המבקשת והעידה על "משטר ההפרדה" בנכסיה ופירטה את המטלטלין בדירה, שלגביהן נתבקש פסק הדין (עמ' 4 לפרוט' מיום 28.12.03, שורות 14-24 (להלן: "המטלטלין").

      בנסיבות אלו ולנוכח הנספחים שצורפו בתמיכה לבקשה, המלמדים לכאורה על משטר של הפרדה רכושית, הוצע למשיב להסכים לבקשה ואולם זה עמד על זכותו להמשך הדיון, לעניין זה עוד נחזור.

      לבקשת הנושה זומן החייב, כמו גם עדה נוספת למתן עדות לענין "המגורים המשותפים" והיחסים שבין החייב למבקשת.

      החייב בחקירתו חזר ואישר את גירסת המבקשת לעניין "משטר ההפרדה" הרכושי הקיים ביניהם, ואף הוסיף כי במסגרת הסכם הממון, החל בעניינם, משלם 4,000 ₪ לחודש דמי מזונות.

      בסיום הדיון ולאחר שנשמעו הראיות, הוצע למשיב לחזור בו מהתנגדותו לבקשה ואולם גם בשלב זה עמד המשיב על טענותיו.        

      לפיכך ומשסוכמו טענות הצדדים הובא התיק בפני למתן פסק דין.

ג.  גדר המחלוקת

      למעשה אין חולק בדבר בעלות המבקשת במטלטלין.

השאלה היחידה שבמחלוקת הינה באשר למידת הבעלות, קרי: האם למבקשת בעלות ייחודית  במטלטלין, כפי שטענה, או בעלות משותפת, כפי שטוען הנושה, על יסוד "חזקת השיתוף".

ד. חזקת השיתוף

חזקת השיתוף, כפי שעוצבה בפסיקה קובעת כי "באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם (של בני הזוג – מ.ב.) ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומרייים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים יחד ובשלום ובמשך תקופה ארוכה שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה" (ע"א 595/69 אפטה נ. אפטה, פ"ד כה(1) 561 עמ' 566-567).

      לענין נטל ההוכחה בדבר החלתה של "חזקת השיתוף" נקבע כי:

"דרך הבחינה השיטתית מחייבת הבחנה בין שני שלבים - תחילה יש לברר האם קמה בכלל חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית - מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף, להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית - מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם יכשל ולא יעמוד בנטל - דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף."

      (ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי (דרחי), פ"ד מח(3) 685 עמ' 691-692).

ה. הפסק

      לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בבקשה, התרשמתי מעדות המבקשת ושקלתי את השיקולים הרלבנטים לענייננו, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה קיומה של חזקת השיתוף בין המבקשת לחייב במטלטלין נשוא הבקשה, וזאת מששוכנעתי בדבר כוונה משתמעת אחרת בנסיבות הענין. ולמצער, שוכנעתי כי חזקת השיתוף, גם אם זו חלה - ואינני קובע שכך, נסתרה מניה וביה, כפי שהוכח מהראיות שהובאו בפני, אשר די בהן כדי לעמוד במאזן ההסתברויות לעניין קיומו של "משטר הפרדה" רכושי.

      ממכלול הראיות שהובאו בפני, באשר תוכנן לא נסתר, עולה כי המבקשת והחייב גיבשו ביניהם הסדר של הפרדה רכושית וזאת, לפני יותר מעשר שנים.

      על כך ניתן ללמוד מהסכם הממון, מפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, מבעלותה הייחודית של המבקשת בדירת מגוריה (על כל ההסבר שניתן לענין רכישתה), מחשבון בנק נפרד ותשלום מזונות שהושת על המשיב.

      הנושה טען כי החייב מתגורר עם המבקשת בדירתה וזאת בניגוד להצהרתה, ולצורך כך סמך על ראיות שונות, בין היתר תעודה של הרשות המקומית בנוגע לתשלומי מים וארנונה לעניין מס' הנפשות הגרות בדירה, וכן על עדותה של הגב' בר. ואולם, אין בראיות אלו כדי לשנות מהמסקנה העולה לענין משטר ההפרדה, שכן גם אם הובאו ראיות התומכות בטענת המשיב לעניין מקצת מיסודות החזקה, על המשיב מוטל הנטל להוכיח את קיומה של חזקת השיתוף במלואה ונטל זה לא הורם בנסיבות הענין, מקום בו הוכח מעבר למידה הנדרשת, קיומה של כוונה משתמעת אחרת.

      ודוק - "מגורים משותפים" הינו יסוד רלבנטי אחד, לענין חזקת השיתוף ואולם איננו יסוד בלעדי ומשלא הוכחו יסודות נוספים הנחוצים לתחולת החזקה, ובשים לב לכך שיסוד המגורים המשותפים אף הוא לא הוכח במידה הנדרשת, אין מקום להיזקק לחזקת השיתוף וממילא אינני נדרש לקבוע ממצאים לענין סתירתה.

      זאת ועוד, אין מניעה עקרונית לקיומו של משטר הפרדה רכושי גם בנסיבות של "מגורים משותפים" ומכאן, יסוד זה, עליו עמד המשיב בלהט רב, במידה מסוימת אף איננו רלבנטי בנסיבות הענין, מקום בו הוכחה – כאמור, כוונה אחרת וממילא איננו נזקקים לחזקת השיתוף.

      לא זו אף זו, אף אם נאמר כי חזקת השיתוף חלה בנסיבות הענין, עדיין, על פניו, זו נסתרה לנוכח הראיות שהובאו בפניי ובכלל זה עדותה המהימנה של המבקשת.

      בענין זה ראוי להביא מדברי בית המשפט בע"א 4374/98  ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ו-3 אח'  פ"ד נז(3) 433 ,עמ' 446-447, הטובים בשינויים המחוייבים אף לענייננו ולפיהם:

      "בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי, לעניין הנכסים הנדונים, נסתרה חזקת השיתוף. ראוי, בנסיבות העניין, לכבד את רצונם המשותף וההדדי של בני הזוג ליצור הפרדה רכושית בנכסים אלו. הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי בניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת (ראו: א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) 68 ,62). הדבר תואם גם את התפישה, המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין ובייחודו של התא המשפחתי, ומדגישה, בד בבד, גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן -זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין (ראו: שם, בע' 7. ראו והשוו גם: .(405 U.S. 438 (1972) 453 Eisenstadt v. Baird תפישה זו משמיעה לנו, כי גם בין בני-זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדר יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים, ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש בניהם, זאת - בכפוף למגבלות שנועדו להגן, במקרה הצורך, על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה..."

      זאת ועוד "... כללים אלה המאפשרים לבני הזוג ליתן ביטוי מעשי לרצונם ההדדי ולבחירתם ליצור הפרדה רכושית ביניהם, אינם סותרים את הלכת השיתוף, כי אם מתקיימים לצידה. אכן, במוקד הלכת השיתוף בנכסים מונחת חזקה, המבוססת על אורח חיי הנישואים של בני הזוג ועל דרך התנהגותם הכללית בענייני רכוש, שעל פיה הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, בהעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות (ראו דברי השופט ברנזון בע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(245 ,240 (2; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(566 ,561 (1). אלא שהחזקה אינה קמה מניה וביה מכוחו של קשר הנישואין. "קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם, ותחת זאת ניתן תוקף מלא לבעלות הנפרדת של כל אחד מבני הזוג בנכסיו  (פרשת יהלום, הנ"ל, בע' 378 )."

      (ראה שם בעמ' 448-449).

      באשר להיקף תחולת חזקת השיתוף בעניינם של צדדים שלישיים-נושי אחד מבני הזוג- המבקשים להיבנות ממנה, נקבע כי:

      "במקרה שלפנינו, ברורה כוונתם המשותפת של בני הזוג ליצור הפרדה רכושית, כוונה שניתן לה תוקף - בעת העברת הנכסים וביטוי - בעת ההתדיינות בתיק שבפנינו. בענייננו, אין מתקיימת חזית מריבה בין בני הזוג, בינם לבין עצמם. המחלוקת מתקיימת בין שני בני הזוג, מצד אחד, לבין הנאמן, המייצג גם את עניינם של הנושים, מצד אחר. בנסיבות כאלה, באין מחלוקת כאמור ובהינתן תוקף וביטוי לכוונה המשותפת ליצור הפרדה ברכוש, וכפי שעולה ממכלול הנסיבות, נסתרה חזקת השיתוף בנכסים.

      הדין עשוי להשתנות במקרה בו פורץ סכסוך בין בני הזוג, או כאשר קיים ניגוד רצונות בין בני הזוג, בשעת ההתדיינות או אף בשלב מוקדם יותר, מקום בו אחד מבני הזוג טוען להחלת הלכת השיתוף והאחר מבקש לשלול אותה, או אז, אפשר שהדינים הכלליים, יושפעו מדין המשפחה שנועד להסדיר את חלוקת הרכוש במצב דברים זה, ולהגן על בן הזוג הזקוק להגנה. אלא שדין מיוחד זה אסור לו שישפיע גם לצרכים אחרים. (ראו בעניין זה: רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בע' 46).

      אכן, הורתה של חזקת השיתוף בצורך להסדיר את חלוקת הרכוש במעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג, ולהגן על האינטרסים הרכושיים של כל אחד מבין בני הזוג ביחסיו עם האחר. "חזקת השיתוף היא בראש ובראשונה כלי שנועד לסייע בהתוויית מערך הזכויות בנכסי בני הזוג במישור הפנימי, היינו, במישור היחסים בין בני הזוג" (פרשת בן-צבי, הנ"ל, בע' 16). "הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן-הזוג התובע, היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן-זוג זה, שהרי הלכת השיתוף באה, במקורה, לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן". (פרשת יהלום, הנ"ל, בע' 385 ,382). "הרציונלה העומדת מאחורי הלכת השיתוף מעוגנת במערכת היחסים בין בני הזוג בינם לבין עצמם" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בע' 278). "הלכת השיתוף בנכסים נועדה להטיב עם בני הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה" (שם, בע' 280). מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל. ואכן, גם לגבי ה- constructive trust במשפט המקובל, שכאמור עשוי לשמש שם, בנסיבות של פשיטת רגל של אחד מבני הזוג, בתפקיד דומה לזה של הלכת השיתוף, נאמר כי מטרתו להעניק עדיפות לבן הזוג על צד שלישי..."

      (ראה שם עמ' 448 – 449)

      ועוד – "כל שאמרנו הוא שאין למתוח את הלכת השיתוף אל מעבר לייעודה ותכליתה, ולעשות בה "שימוש לא טבעי". אין להחיל את החזקה במקום בו הנסיבות מלמדות על סתירתה, ובני הזוג, שניהם, אינם חפצים בשיתוף בנכסים ולא היו חפצים בו מלכתחילה". 

      (שם עמ' 452-453).

      ודוק - "... ואין המדובר רק בדין מיוחד העומד מול דין כללי. גם ההגיון העומד ביסוד השניים - שונה. התכלית העיקרית של הלכת השיתוף היא, כאמור, הגנה ממונית על אחד מבני הזוג, הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם. כאן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, (ובענייננו, הליכי הוצאה לפועל מ.ב.) לעומת זאת, המבקש להיבנות מהלכת השיתוף הוא הנאמן, (ובעניננו, הנושה–הזוכה או כונס הנכסים הפועל מטעמו במסגרת הליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק דין כנגד החייב– מ.ב.) הפועל, במקרה זה, לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני הזוג. תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני זוג. ושוב: אין אנו באים לומר כי החלתה של הלכת השיתוף בין בני זוג אינה יכולה, במקרים מסויימים, להשפיע על זכויותיו של צד שלישי ... אלא דברינו אמורים אך ברובד של השיקולים המובאים בחשבון במסגרת עצם הבדיקה, אם חלה הלכת השיתוף אם לאו - שיקולים אלו צריכים להיגזר, בעיקרו של דבר, מן התכליות העומדות ביסודה של הלכת השיתוף, תוך שהם מיושמות על עובדות המקרה." (ראה שם עמ' 452-453).

      המשיב טען בתשובתו, כמו גם בסיכומיו, כי ההסכמים המלמדים לכאורה על הפרדה רכושית נערכו לצורך "הברחת" רכוש. ואולם בענין זה נקבע כי "...המניע המידי שעמד ביסוד בחירתם של בני הזוג, אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש, ולהעביר נכס כלשהו מבעלות האחד לבעלות האחר. מקום בו ברורה כוונתם זו של שני בני הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זה, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר", צידוק או מניע סביר לרצונם זה.

      מקום בו מוכחת כוונתם זו ומסתבר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם. גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו, ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין, ובמקרה זה - אלה הקבועות, כמפורט להלן, בפקודת פשיטת הרגל.

      זאת ועוד, טענות המשיב לענין "המניע" ו/או כוונת "ההברחה" ופגיעה בנושים הינן מסוג הטענות שהנטל המוטל על הטוען להן הוא נטל מוגבר של הוכחה. שכן, כך נפסק:

      "לצורך הוכחת אי-החוקיות, אין לזנוח את אמות המידה המחמירות יותר, שנהגו בהן בתי המשפט עד כה. ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעת מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה (דברי כבוד השופט (כתארו אז) י' כהן בע"א 359/79 אלחנני נגד רפאל, פ"ד לה(711 ,701 (1; ראו גם ע"א 311/78 הווארד נגד מיארה, פ"ד לה(2) 512 ,505. 

      (ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5), 689 ,עמ' 695-696).

      בענייננו, הטענה בדבר הברחת רכוש נטענה באופן כללי, סתמי ובכל אופן לא הוכחה שכן אין בה יותר מהשערה גרידא, ובודאי לא במידה המוגברת שנקבעה בפסיקה, ולפיכך יש לדחותה.

      יצויין כי ככל שטוען המשיב להעברת נכסים בלתי כשרה ומכאן לשלול את תוקפה, עליו לנקוט בדרך דיונית אחרת מזו שננקטה, ובהליך אחר, כמו למשל, במסגרת ביצוע פסק דין כנגד החייב ועל פי הקבוע בחוק ההוצאה לפועל תוך מינוי כונס נכסים ואיתור נכסי החייב או בדרך של פסק דין הצהרתי ו/או לחילופין במסגרת הליכי פשיטת רגל ועל פי הקבוע בפקודה שם.

      אולם בעניינינו, מכל המקובץ עולה כי המשיב לא הוכיח את קיומה של חזקת השיתוף במטלטלין ולחילופין חזקת השיתוף נסתרה, ולפיכך יש מקום להעתר לבקשה.

      בשולי הדברים יש לציין כי הגם שיש לקבל ואולי אף להבין את התרעומת של הנושה כנגד החייב בשל חוב פסוק שלא נפרע, יש להבחין ולהפריד בין עניינו לבין עניינה של המבקשת בנסיבות בהן הוכח קיומו של "משטר הפרדה" רכושי ביניהם, ומשכך היה על הנושה לרכז ולמקד את מאמציו לאיתור רכוש החייב במסגרת הליכים אחרים שיש לנקוט כנגדו ועל פי הכללים שנקבעו לענין זה בדין.

ו.   סוף דבר

הנני מקבל את הבקשה ומצהיר כי המטלטלין הינם בבעלותה הייחודית של המבקשת כמבוקש.

"תוצאה זו תואמת בעיקרה הצעה שהועלתה על ידי בית המשפט במהלך ההתדיינות". הצעה זו נדחתה על ידי המשיב ביותר מפעם אחת (עמ' 2 לעיל).

"עמדות הצדדים כלפי ההצעה, שהיה בה כדי לסיים את ההתדיינות בשלב מוקדם, משליכות על ההחלטה בשאלה מי צריך לשאת בהוצאות המשפט". (בג"ץ 7691/95 ח"כ גדעון שגיא ו-3 אח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577).

בהתאם לכך, ובנסיבות העניין, הנני מחייב את המשיב לשלם למבקשת את הוצאות הבקשה ושכר טירחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתנה היום א' באייר, תשס"ד (22 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.