|
בעניין: |
מדינת
ישראל |
|
|
|
|
|
המאשימה
|
|
|
נ ג ד
|
|
|
|
גל ליטל |
|
|
|
|
|
הנאשם |
1. זוהי בקשה
שהוגשה על ידי ב"כ הנאשמת ולפיה מתבקש בית המשפט לבטל כתב האישום שהוגש
בתיק זה כנגד הנאשמת. הבקשה נסמכת בעיקרה על טענת הגנה מן הצדק.
רקע
ביום 12.12.02 הוגש כנגד
הנאשמת שבפניי כתב אישום המייחס לה עבירה של תקיפת בן זוג, עבירה לפי
סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וכן עבירה של איומים
בהתאם לסעיף 192 לאותו חוק. על פי המיוחס תקפה הנאשמת שלא כדין את
המתלונן שהיה אותה שעה בן זוגה בכך שבתאריך 6/3/01 הכתה אותו בראשו
ובבטנו באגרופה. בהמשך, כך על פי האמור בכתב האישום, ומשניסה המתלונן
להרגיעה, תקפה אותו בשנית בכך שהכתה בפניו באגרופה ואף בעטה בגופו.
בנוסף, איימה הנאשמת בפגיעה שלא כדין במתלונן בכך שאמרה לו כי ישב בכלא
בכוונה להפחידו.
מסתבר כי בו ביום, הוגש גם
כתב אישום כנגד בן זוגה של הנאשמת הנזכר לעיל, כאשר בו יוחסה לו עבירה
של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380 + 382(ג) לחוק העונשין.
בהתאם לאמור בכתב אישום זה, תקף הנאשם באותו יום ובאותה שעה (00:15) את
המתלוננת (היא הנאשמת שבפניי), בכך שדחף אותה והפילה מן המיטה ובהמשך
בעט בגופה, משך בשערות ראשה ובעט בצלעותיה. כתוצאת מעשיו, נגרמה
למתלוננת חבלה של ממש.
כתבי האישום אינם מפרטים
הנסיבות שהובילו לתקיפות או הרקע להן.
2. טענות
הצדדים.
טוענת ב"כ הנאשמת כי
המאשימה הגישה במקרה זה כתב אישום הן כנגד הנאשמת והן כנגד בן זוגה,
כאשר כל אחד מהם אמור להעיד כנגד השני ובאופן שכתבי האישום אינם מהווים
אלא תמונת ראי האחד של השני והלכה למעשה אין הם מתיישבים זה עם זה.
בתמצית, טוענת היא כי אם
התביעה איננה מסוגלת להכריע בשאלת מהימנותם של עדיה, עליה להימנע מהגשת
כתב אישום כליל ובכל מקרה, אסור שיווצר מצב לפיו מבקשת המאשימה במקום
אחד ליתן אמון בעדותה של המתלוננת (הנאשמת בתיק זה והמתלוננת בתיק
שהוגש כנגד בו זוגה) ואילו במקום אחר ובאותו ענין, מבקשת היא דווקא
להעדיף את עדותו של חברה (המתלונן בתיק זה והנאשם בתיק האחר).
מנגד, טוענת ב"כ המאשימה
כי אין המדובר בכתבי אישום הסותרים זה את זה ואשר אינם יכולים לדור
בכפיפה אחת וכי הלכה למעשה מדובר בתקיפה הדדית ומשכך הימנעות מהגשת כתב
אישום כנגד מי מבני הזוג, תהיה בלתי צודקת ובלתי הוגנת.
3. ראיות
התביעה
עיון בתיק החקירה שהובא
בפני לבקשת הצדדים, מעלה כי לא ניתן לקבל טיעון זה של ב"כ המאשימה.
תיק החקירה נפתח במקרה זה
בעקבות קריאה שיצאה מאת הנאשמת על אירוע תקיפה שהתרחש בקיבוץ יפעת. פקד
כנפי יובל מוסר בדו"ח פעולה מיום 6.3.01 בשעה 01:05 כי הגיע לקיבוץ
בעקבות קריאה שקיבל במהלך סיור וכי משהגיע לקיבוץ פגש בנאשמת אשר
הצביעה לעבר ביתו של החשוד שהינו בן זוגה לחיים. אותו חשוד עוכב לחקירה
לתחנת מגדל העמק. הנאשמת מסרה בהמשך, בתחנת משטרת מגדל העמק תלונה
כדלקמן:
"הלילה בשעה 23:00 לערך
הייתי אצל החבר שלי עמית בקיבוץ יפעת והלכתי לישון והוא יצא מהבית בשעה
21:40 לערך ואמר שהוא הולך לקיבוץ שריד עם חברים כדי לשתות בירה. הוא
חזר בשעה 00:15 ושאלתי אותו איך היה, נהנית? והוא אמר שכן והחל
להסתובב בבית כמו מטורף מצד לצד. הוא לעס משהו בעצבנות והיה לא רגוע
תוך כדי שהוא מסתובב בבית. הוא נכנס למיטה והתחיל לקלל אותי 'כלבה'
'שרמוטה' 'לכי שידפקו אותך' ואני ניסיתי להרגיע אותו והוא התחיל לבעוט
בי ודחף אותי מהמיטה לרצפה וקיבלתי מכה בראש ובגב מהרצפה.
רעדתי וברחתי החוצה ולקחתי
את הטלפון של הבית וניסיתי להתקשר למשטרה ולא שמעו אותי טוב. אז חזרתי
הביתה לקחת את הפלאפון שלי וברחתי החוצה והוא צעק לי ואמר לי לא להתקשר
למשטרה. ואז אמרתי לו שיעזוב אותי שאני רוצה ללכת הביתה ואז הוא תפס
לי את השערות ומרט לי אותן ונתן לי בעיטה לצלעות, צרחתי ואיכשהו הצלחתי
להשתחרר ממנו ואז ברחתי לדשא מעל הבית והתקשרתי למשטרה שוב פעם
וחיכיתי עד שתבואו. ... " (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
המתלוננת הצביעה על סימני
נפיחות בראש ותעודה רפואית שניתנה לה בשעה 03:05 מלמדת אף היא על
"נפיחות קטנה באזור פריאטלי" וכן על "רגישות קלה מעל קשת הצלעות".
בנוסף, צולמה הנאשמת במצלמה פולרוייד על ידי שוטרת התחנה, רס"ל מיכל
אסייג, והצילום מלמד על הימטומה באזור שמעל ישבן שמאל.
מנגד, נחקר בן זוגה של
הנאשמת בקיבוץ יפעת, שעה שעוכב לחקירה. בן הזוג מסר גרסה שונה בתכלית.
לדבריו:
"בתאריך ובשעה הנ"ל
(5.3.01 בשעה 23:30) כשהייתי בבית באתי להיכנס למיטה לישון. היתה
איתי במיטה מישהי שכרגע בקשר איתי ונכנסתי לישון. נרדמתי והיא
נגעה בי והתקרבה אלי, ביקשתי ממנה שתרחיק את היד והתרחקתי ממנה, היא
תפסה אותי, משכה אותי ועלתה עלי ונתנה לי אגרוף בבטן ותפסה לי את הראש
ונתנה לי מכה.
...
... היא פשוט השפילה אותי
ולא היה לי נוח עם זה וקיללה אותי והתעללה בי מילולית וכינתה אותי
בשמות גנאי.
...
אחרי שקיבלתי מכה בראש
ובבטן ביקשתי ממנה שתרד ממני
כי אני רוצה לישון וגם לא
נוח לי עם המצב שאני חוטף מכות ואז היא המשיכה ותפסה לי את הידיים
והצמידה לי את הידיים למיטה. ביקשתי שוב שתעזוב אותי והיא המשיכה
לתפוס ולא עזבה אותי, עקב כך הדפתי אותה הצידה ובטעות היא החליקה
מהמיטה וחטפה מכה בגב ובראש. עד כמה שזכור זה לא היה בכוונה, אני
נבהלתי מכך וניגשתי אליה לראות אם היא בסדר ושלא נפגעה מהנפילה מהמיטה
ושאלתי אותה אם הכל בסדר ואז היא התחילה לקלל אותי ולתת לי מכות ואז
שוב פעם אמרתי לה שתפסיק עם המכות האלה אבל היא לא הפסיקה ואז
הזהרתי אותה שתעזוב אותי ותעוף לי מהעיניים וגם קיללתי אותה,
ואז היא קמה ואמרה שהיא הולכת להתקשר למשטרה ואיימה עלי שאני
אשב בכלא ושאני דפוק בשכל. ואז היא לקחה לי את הטלפון שלי והתקשרה
למשטרה או למשפחה ואז היא הפסיקה את השיחה בטלפון שלי והמשיכה לדבר
בטלפון שלה ובזמן שהיא דיברה בטלפון היא יצאה מהבית החוצה והתחילה
לצעוק בחוץ ולהפריע לשכנים.
...
היא צעקה בחוץ כל מיני
מילים שלא זכורות לי בגלל שהייתי בהלם מהמצב עצמו בגלל איך שזה הגיע
לרמה כזאת. ואז התחלתי ללכת אחריה. פחדתי שתעשה משהו לעצמה
ותפריע לשכנים ורציתי להרגיע אותה כי זה היה באמצע הלילה
ואנשים ישנים ושלא תיפגע בעצמה. קראתי לה וניסיתי להרגיע אותה,
ביקשתי שלא תצעק, אמרתי לה שהיא מפריעה לשכנים ושתירגע כי היה פה אי
הבנה ורציתי לדבר איתה ואז שוב היא קיללה אותי והתחילה שוב פעם
להרביץ לי עם אגרופים לפנים ובעיטות ואני הדפתי אותה
וביקשתי שתירגע והיא סירבה להירגע והמשיכה לקלל ולצעוק ולתת לי מכות
ואז גם אני החזרתי לה נתתי לה גם בעיטות ונתתי לה מכה בשכם בגב, מתוך
הגנה עצמית.
...
בעטתי בה בחלק העליון של
הרגל, בירך, ונתתי לה מכה בשכם בשביל להרחיק אותה ממני ואז היא נתנה לי
עוד אגרוף אחד ואני החזרתי לה בהדיפה עם אמת היד השמאלית שלי ואז היא
התחילה לצעוק הצילו, הצילו, רוצח ואז התחילה לרוץ לכיוון שלא זכור לי
ואז התחלתי לחפש אחריה בכל הקיבוץ כדי שלא תיפגע בעצמה או שלא תיפגע
ממכשולי דרך בלילה ואז לא מצאתי אותה חיפשתי אותה משהו כמו 10 דקות ולא
מצאתי וחזרתי לבית בשביל להתקשר במשטרה להגיש תלונה נגדה על תקיפה שהיא
תקפה אותי פיזית ומילולית... ואז פתאום בהיותי בבית הגיעו אלי שני
שוטרי מג"ב ושאלו אותי אם תקפתי בחורה ועניתי להם שלא תקפתי אף אחד אלא
שאני הותקפתי ונפגעתי ואז הם ביקשו ממני להילוות אליהם לתחנת המשטרה
לבירור הענין...
אני רוצה להגיש עליה תלונה
על תקיפה גם מילולית וגם פיזית וכמו כן פגיעה בשמי הטוב בקיבוץ ואני
מוכר שם בין התושבים כבן אדם נוח טוב ורגוע וכמו כן רוצה אני להגיש
תלונה על הפרעה לשכנים." (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
הנאשמת נחקרה באזהרה
בעקבות עדותו זו של בן זוגה והשיבה כדלקמן:
"אני מבינה על מה אני
נחקרת והוא טועה בהחלט. הוא משקר ומה שהיה אני סיפרתי בתלונה שלי
כנגד עמית. הוא זה שתקף אותי ומשך לי בשערות של הראש, הוא היה שתוי
והלך מצד לצד והיה חסר שקט, אני ניסיתי להרגיע אותו וחיבקתי
אותו וליטפתי אותו והוא אמר לי שאני מדליקה אותו. אני ניסיתי להרגיע
אותו בגלל שהוא היה עצבני ואז הוא התחיל לתקוף אותי ודחף אותי מהמיטה
וקיבלתי מכה וכל מה שהיה סיפרתי לשוטרת. אני לא תקפתי אותו ולא נתתי לו
אגרוף, אני בסך הכל אוהבת אותו אז למה שאני אתן לו אגרוף, אין לי כוח
לתת לו אגרוף ולתפוס לו את הראש." (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
המתלוננת נשאלה מה תגובתה
לכך שעמית אמר בחקירתו כי היא זו שהתחילה ונתנה לו אגרוף ותפסה לו את
הראש והשיבה:
"אני לא נתתי לו שום
מכות."
בתשובה לשאלה מדוע שעמית
יגיד שאת זו שתקפת אותו השיבה:
"כי הוא משקר, הוא תקף
אותי."
עוד הוסיפה בתשובה לטענה
כי כשהיו בחוץ ניסה חברה לדבר איתה כי:
"הוא לא ניסה לדבר איתי
הוא צעק עלי שאני אוריד את הטרנינג שלו שהיה עלי ואני לא רציתי והוא
תפס לי את השער ונתן לי מכה בראש.
...
הוא תפס אותי בשיער, הדבר
היחידי שעשיתי זה שאמרתי לו לעזוב אותי לא מעבר לזה."
4. קריאה
בראיות התביעה
לשיטתי, מתארים הנאשמת ובן
זוגה השתלשלות אירועים אשר איננה יכולה לדור בכפיפה אחת. אחת משתיים,
או שבן הזוג חזר לביתו שתוי, החל לקלל את הנאשמת, ללא כל התגרות
מצידה ובהמשך, כשניסתה להרגיעו החל גם לתקוף אותה ואז שב ותקף אותה
כאשר יצאה החוצה או שהנאשמת היא שהחלה לגעת בבן זוגה, לא שעתה
לבקשתו כי תתרחק ממנו ובהמשך היא שהחלה להכות בו באגרופים ואף לכנותו
בשמות גנאי.
בדומה, או שבן הזוג הוא
שפתח בתקיפה בהיותו שיכור או שעשה כן כדי להדוף את הנאשמת,
אשר בהמשך אף החליקה ובטעות קיבלה מכה.
או שבן הזוג היה שיכור בעת
האירוע ונהג בפראות ובחוסר שליטה כמתואר בעדויותיה של
הנאשמת הנסקרות לעיל או שהוא ניסה דווקא להרגיע את הנאשמת.
או שבן הזוג הוא שהחל
באירוע או שנגרר לתקיפת הנאשמת רק לאחר שלא שעתה לבקשתו כי
תפסיק להכותו.
גרסאות אלה לא תוכלנה ללכת
יחדיו ואף לא להתיישב זו עם זו. למאשימה הפרורגטיבה להחליט למי
מהמתלוננים להאמין ובהתאם להגיש כתב אישום, אולם אין היא יכולה לבקש
מבית המשפט להאמין לעד אחד בפני מותב אחד ושלא להאמין לו בפני מותב
אחר או אף בפני אותו מותב.
5. דוקטרינת
ה"הגנה מן הצדק"
להווה ידוע כי דוקטרינת
ה"הגנה מן הצדק" נקלטה במשפט הישראלי בשורה של פסקי דין, והשתרשה בו
כהלכה בע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י (פ"ד נ(2), 221) (להלן: עניין
יפת). מדובר בטענה מקדמית, אשר במרכזה עומדת סמכותו הטבועה של בית
המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
בעניין יפת נבחנה
הדוקטרינה, על סוגיה השונים, ונקבע בה "המבחן הקובע". וכך אמר כב'
השופט ד. לוין, בעמ' 370:
"המבחן הקובע כפי שאני
רואה לאמצו, הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות
שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או כלשון הלורד
OPPRESSIVE
DEVLIN:
…
המדובר במקרים בהם המצפון
מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה
מולו ואין הדעת יכולה לסובלו".
אמת כי עוד נקבע כי השימוש
בדוקטרינה זו יעשה במשורה:
"טענה כגון זו תעלה ותתקבל
במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם.
…
המדובר במקרים נדירים,
וכידוע המציאות עולה על כל דמיון –
חשוב אף שהיישום של תורה זו ייעשה ממקרה למקרה, בזהירות ובקפידה".
(כב' השופט ד.לוין בעניין
יפת, שם. שם.)
אולם למעשה, כבר בענין
יפת נקבע גם כי תפקידו של בית המשפט הוא לערוך איזון נכון בין
אינטרסים מנוגדים ובלשונו של כב' השופט לוין:
"חוק יסוד כבוד האדם
וחירותו יוצר אף הוא מתחם חדש של הליך ראוי לתוך המערכת הקיימת, ומחזק
את ההנחה כי יש מקום לטענה מסוג של השתק גם במשפט הפלילי. זכויות
האדם המוגנות בחוק היסוד משפיעות גם על הוראות סדרי הדין הפלילי, כל
עוד הדבר נעשה לתכלית ראויה, במידה ובהתאם לכללים הקבועים בדין.
…
אולם, אליה וקוץ בה, בחינת
ההשתק הפלילי לא יכולה להיעשות במנותק מן הערכים האחרים הממלאים תפקיד
חשוב לא פחות במערכת, שכן מה יהא בגורלה של טענת ההשתק הפלילי שעה שהיא
ניצבת אל מול ערכים חשובים וראשונים במעלה אחרים כגון תכלית המשפט
הפלילי, תכלית של גמול וענישה, האינטרס הציבורי המובהק למצות את ההליך
עד תומו, שמירה על הציבור ועל בטחון הפרט הנפגע ממעשה העבירה. האם תיזה
זו אינה מפקירה את הקורבן?
…
את שידוע נחזור ונדגיש.
אין אמת אבסולוטית ואין להעדיף באופן מוחלט אינטרס זה על-פני חברו, הכל
כאמור שאלה של איזונים ופשרות, ואם אכן יש קיום לדוקטרינה של השתק
פלילי במשפטנו, וזו דעתי, אף זאת עלינו לקבוע, מתי ייסוג אינטרס אחד
מפני חברו ומהי ההצדקה לביטולו של המשפט.
זאת יש לעשות תוך מודעות
לכך כי ביטולו של משפט פלילי, על המשמעויות הנלוות לכך, יכול שייעשה
רק במקרים קיצוניים וחריגים". (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
בדנ"פ 3039/02 אדורם הר
שפי נ' מדינת ישראל הוסיף כב' השופט חשין וקבע לעניין זה כי:
"ה'הגנה מן הצדק', כדברו
של השופט דב לוין, מסיבה עצמה על 'התנהגות שערורייתית [של הרשות] שיש
בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות הנאשם ... במקרים בהם המצפון מזדעזע
ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין
הדעת יכולה לסובלו.' נוסחה זו של ה'הגנה מן הצדק' כך דומה עלי,
עיקרה הוא - בראש ובראשונה - בהתנהגות הרשות, ובהמשך לכך - אך רק בהמשך
לכך - ביחס בין אותה התנהגות לבין כל החומר שהונח לפני בית-המשפט:
העבירה בה מדובר, מיצבור הראיות שהונחו לפני בית-המשפט ונסיבות העניין
בכללן. בית -המשפט חייב לתמרן בזהירות בין סקילה לבין כריבדיס - אם
תרצו: בין הארי הדב והנחש של עמוס - תוך שהוא בוחן ובודק את עומקה
ואת עוצמתה של התנהגות הרשות כפי שנמצאה לו, ובהמשך לכך, להוסיף ולבחון
ולבדוק את המיכלול שהונח לפניו ואת המידתיות היחסית בין ה'התנהגות
השערורייתית' לבין יתרת המיכלול ובו סוג העבירה שבה מדובר. מלאכה זו
אינה קלה כל-עיקר ; יש בה באותה מלאכה גם מן האמנות גם מן האמנות,
והאמן -האמן - הלא הוא השופט - ישכיל ויעשה כחוכמתו.
ניתן לדמות את ענייננו -
בהיקש שאינו מושלם - לסוגיית פסילתן של הודיות אשר לטענת הנאשם ניגבו
שלא מרצונו החופשי. גם בסוגיה זו, כבענייננו, מתמודדים ביניהם שני
אינטרסים שמתקנת הציבור - מזה הצורך באכיפת דין העונשין ומזה הצורך
לשמור על כבוד האדם - ובית-המשפט נדרש לעיתים להעסיק עצמו במלאכת
האיזונים: יוסיף לכאן או לכאן, יגרע מכאן או מכאן, יבחן במדוקדק את
השיקולים שלעניין, ולסוף יחליט איזה מן האינטרסים ידו על העליונה ואיזה
מהם יסוג מפני חברו. ראו פרשת מועדי: ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת
ישראל, פ"ד לח(1) 197, והאסמכתאות שבו. לו קבע בית-המשפט בענייננו
- באורח נחרץ וחד-משמעי - כי המשטרה 'שתלה' אמנם מישקל אלקטרוני בביתו
של העותר מתוך כוונה להפלילו, כי אז נטיתי להורות על קיומו של דיון
נוסף, ולו כדי שבית-המשפט יתן דעתו על עוצמת הפגיעה בהגינות ההליך
הפלילי ועל המידתיות היחסית בין אותה פגיעה לבין נסיבות העניין בכללן.
אכן, לו כך נקבע, יכול היה הטוען לטעון שיש יסוד לסברה כי אנשי משטרה
שכך הם נוהגים, לא נשמע להם ולא נרשיע נאשם על-פי כתב-אישום המיוסד על
חקירתם. אלא שלא כך היה בענייננו, כפי שראינו בדברינו לעיל. אם כך
ככלל, לא-כל-שכן שעומדים אנו ומוזהרים מפני הרחבתה היתירה של ה'הגנה מן
הצדק', מחשש שמא נפגע באינטרסים ראשונים במעלה בהליכי אכיפת החוק
הפלילי, קרא: שמא נפגע באינטרס הנעלה להביא עבריינים לדין ולמוד להם
עונש כמעלליהם. וכלשונו של השופט דב לוין: 'טענה כגון זו תעלה ותתקבל
במקרים נדירים ביותר'; אין להעלות את הטענה 'כדבר שבשיגרה ובענייני
דיומא סתם'; 'המדובר במקרים נדירים'; יש ליישם את הדוקטרינה 'בזהירות
ובקפידה'.
(פ"ד נו(4), 337 ,עמ'
343-344.)(ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
היינו נקבע כי על בית
המשפט לבחון את התנהגות הרשות וגם אם נמצא שהתנהגותה היתה שערורייתית,
יש לעבור לשלב השני המצטבר ולבחון את עוצמת פגיעתה בהגינות ההליך
הפלילי.
במאמרם "הליך ראוי ועיכוב
הליכים שיפוטי", (המשפט (1996), כרך ג' 265, 265-276) הדגישו
כב' השופט ב. אוקון וכב' הרשם עודד שחם כי:
"חוק יסוד:כבוד האדם
וחירותו שינה את מערך הזכויות הפליליות מיסודו. .. בתוך כך הוכרה זכותו
של אדם להליך ראוי.
...
נוסחאות כוללות כמו 'הליך
ראוי', 'הגינות' ו'סבירות' הן כמו שקית,.. הן לא יעמדו עד שלא נכניס
לתוכן משהו. על כן נדרשים כללים קונקרטיים יותר שעל בסיסם ניתן יהיה
לבחון את כשירותו של ההליך מבחינה מהותית.
...
תפקיד כזה יכולה למלא
הדוקטרינה של 'הגנה מן הצדק'. על פי דוקטרינה זו נתונה לבית המשפט
סמכות שלא להפעיל סמכותו.
...
קיומו של כוח עיכוב בידי
בית המשפט יכול לקבל עתה ציביון נוסף שיאפשר לבית המשפט לממש את
סמכויותיו כדי לפקח על ראויות ההליך.
...
..הדוקטרינה של הגנה מן
הצדק מציגה כלל גמיש, שתכליתו להביא לשמירת הגינותם של ההליכים
הפליליים במובנו הרחב של מונח זה.
...
ניתן לומר שהדוקטרינה
משמשת מפגש לסידרי הדין הפליליים עם העקרונות החוקתיים. מה שנראה
דרך המנסרה החוקתית כהליך בלתי ראוי ייתפס דרך העדשות של סדרי הדין
הפליליים כטענה מוקדמת המצדיקה עיכובו של ההליך.
...
תכליתם של דיני ההליך
הראוי, היא למנוע ניהול של הליך פלילי מקום בו רשויות התביעה פועלות
באופן הסותר את עקרונות ההליך ההוגן."
(ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
כך גם אסף פורת במאמרו
"הגנה מן הצדק בעידן החוקתי" (קרית המשפט, תשס"א-2001, כרך א'
381, 401):
"הכלל של הגנה מן הצדק
מאפשר הפגשה בין ההליכים הפליליים לכללי המשפט המינהלי. דוקטרינה זו
מאפשרת ירידה לטיב שיקול הדעת של הרשות המאשימה ולתום ליבה. בהקשר זה
תידרש תמיד ראייה כוללת של המעשים. הדוקטרינה חותרת לשחרורו בית המשפט
מאמות מידה פורמליות. היא מאפשרת לשבץ את המשפט הפלילי במסגרת הכוללת
של הדין ומחייבת את בית המשפט, במקרים המתאימים, אף לבדוק את ההליכים
שקדמו להבאת הנאשם לדין. ההליך הפלילי איננו הליך ללא היסטוריה. הוא
אינו מנותק מהאירועים שקדמו לו. הדוקטרינה אינה מוגבלת למצבים בהם קיים
חשש לקיפוח הנאשם בהליך עצמו. הדוקטרינה פתוחה למיגוון של שיקולים
ונועדה להבטיח, כי גם בשדה הרחב של ההליך הפלילי, יפעלו הרשויות
בסבירות, בהגינות ובאחריות." (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
וראה גם: פרופ' ז' סגל
ואבי זמיר "הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום – על קו התפר בין המשפט
הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט מז חוברת א, 42; א' ברק "כבוד
האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271.
6. מן הכלל
אל הפרט.
בספרו הגנה מן הצדק
(נבו הוצאה לאור, תשס"ד-2003 ) טוען ישגב נקדימון כי :
"דומה עלינו כי חובות
האמון וההגינות המוטלות על רשויות התביעה מחייבות אותן שלא לאחוז
בטיעון משפטי מסויים כשהדבר משרת את רצונן להביא להרשעתו של פלוני
ולהרחיק עצמן מן הטיעון האמור שעה שהוא עומד למיכשול בדרך להרשעתו של
אלמוני. האינטרס בהבאת עבריינים למשפט צריך להיות מוגשם במסגרתו
של הליך ראוי. הדרישה לקיומו של הליך ראוי אינה סובלת דיבור בשתי
לשונות תוך סתירה גלויה ומזדקרת לעין, שעה שכבודו וחירותו של הפרט
מונחים על כף המאזניים.
.. במשפט האזרחי העלאת
טענות סותרות על ידי בעל דין בהליכים שונים נתפסת כשימוש לרעה בהליכי
משפט ופוגעת בטוהר ההליך המשפטי. דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' נועדה למנוע
שימוש לרעה שכזה בהליך הפלילי. על פי מודל הסמכות הטבועה של
ה'הגנה מן הצדק', רשאי בית המשפט להפעיל את סמכותו הטבועה ולבטל את כתב
האישום שהגשתו הוכתמה באופן המתואר. הבאתו של נאשם בפלילים בהתבסס על
טיעון סותר של התביעה כאמור, עשוייה להוות מקרה מתאים להפעלתה של
הדוקטרינה גם כשהנאשם לא הסתמך על הטיעון הקודם ולא שינה את מצבו לרעה
בעקבותיו. מנקודת מבטו של המודל המינהלי של ה'הגנה מן הצדק',
יפעיל כאן בית המשפט ביקורת שיפוטית על ההעמדה לדין, שנעשתה חרף טיעון
סותר של התביעה בהליך אחר. העלאת טיעון סותר כדי לבסס כתב אישום עלולה
להיתפס על פי מודל זה כניצול לרעה של כוח התביעה. על פי המודל
החוקתי של ה'הגנה מן הצדק', יבחן בית המשפט בנסיבות שכאלה את השאלה
אם העמדה לדין המבוססת על טיעון הסותר – ראייתית, משפטית או אחרת –
טיעון שהעלתה התביעה בהליך אחר באותה סוגיה בדיוק, אינה מהווה פגיעה
בזכותו של הפרט להליך ראוי, אשר עשוייה להצמיח לו סעד חוקתי מתאים של
הפסקת ההליך הפלילי המתנהל כנגדו."(ההדגשות במקור. כ.ר.ה.) שם.
272-273 ועיין גם: שם. 265-272 וכן: 79-89, 91-119, 121-138.
השאלה האם קמה לנאשם הגנה
מן הצדק שעה שמבקשת התביעה להעמידו לדין בהיסמך על ראיות שבהליך אחר
טוענת היא כי אין ליתן בהן אמון, נדונה בבג"צ 6781/96 אולמרט נ'
היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793. (להלן: עניין אולמרט).
בעניין זה קבע כב' השופט גולדברג כי:
"לא יכול להיות ספק, כי
עקרונות מינהל תקין אינם סובלים מצב שבו מדברת הרשות בשתי לשונות. רשות
מינהלית אינה זיקית המשנה עורה לפי נוחיותה. חובת ההגינות המוגברת
המוטלת על הרשות אינה מתיישבת עם סתירה בלתי מוסברת." (שם.
עמ' 809-810) (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
ועוד:
"... נראה כי תורת ההשתק
איננה משוללת יסוד בתחום הדיון הפלילי. בע"פ 3737 ,2929 ,2922 ,2912
,2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, [פ"ד נ (221 (2] פותחה
דוקטרינת הסעד מן הצדק, שבסיסה הרעיוני דומה להשתק הרשות ושמכוחה רשאי
בית המשפט לבטל כתב-אישום, אם נוכח לדעת שאין באפשרותו להעניק לנאשם
משפט הוגן או שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. הלבטים
שמאחורי קליטת דוקטרינת ההשתק במשפט הפלילי באים לידי ביטוי בדבריו של
השופט ד' לוין, שם, בעמ' 369, שלפיהם:
'...אליה וקוץ בה; בחינת
ההשתק הפלילי לא יכולה להיעשות במנותק מן הערכים האחרים הממלאים תפקיד
חשוב לא פחות במערכת, שכן מה יהא בגורלה של טענת ההשתק במשפט הפלילי
שעה שהיא ניצבת אל מול ערכים חשובים וראשונים במעלה אחרים כגון תכלית
המשפט הפלילי, תכלית של גמול וענישה, האינטרס הציבורי המובהק למצות את
ההליך עד תומו, שמירה על הציבור ועל ביטחון הפרט הנפגע ממעשה העבירה.
האם תיזה זו אינה מפקירה את הקורבן?'.
ואכן, הביאו לבטים אלה
להקשחת התנאים להתקיימותה של הגנה זו רק למקרים שבהם הייתה -
'...'התנהגות הבלתי נסבלת
של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי
והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק
האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה
לסובלו' (שם, בעמ' 370).
אולם גם אם יש מקום להחיל
את תורת ההשתק בדיון הפלילי, ככלי להגנת נאשם מפני 'התנהגות בלתי נסבלת
של הרשות', חייבת הסתירה הפנימית בין שתי עמדותיה של התביעה להיות
לא רק גלויה ומזדקרת לעין, אלא שגם לא ניתן יהא ליישב בין שתי העמדות."
(שם. 811-812) (ההדגשות שלי. כ.ר.ה.)
בהתייחסו לעניין אולמרט
טוען ישגב נקדימון כי ניתן לגזור ממנו שני עקרונות מרכזיים לפיהן
רשויות התביעה כרשויות מינהליות בכלל וכמי שמופקדות על אכיפת החוק
בפרט, אינן יכולות להעלות טענות סותרות בהליכים שונים לפי נוחיותן.
חובת ההגינות המוגברת המוטלת על הרשות, אינה מתיישבת, כפי האמור, עם
סתירה בלתי מוסברת. בנוסף חל האיסור על טיעון סותר גם בסוגיית ההעמדה
לדין. משמע כי במקרים ראויים ניתן יהיה להשתיק את הרשות גם כאשר משמעות
הדבר תהא מניעת ניהולו של הליך פלילי כנגד אדם פלוני. מקרים אלו יתרחשו
בנסיבות בהן הסתירה הפנימית בין שתי עמדותיה של התביעה תהיה לא רק
גלויה ומזדקרת לעין, אלא שגם לא ניתן יהיה ליישב בין שתי העמדות.
(ועיין, שם. 272.)
ואכן בע"פ 71607/03 (בית
משפט מחוזי תל אביב-יפו) (ניתן ביום 14/1/04)נקבע כי:
"אם התביעה לא יכולה
להכריע ברמת הראיות שנדרשת ממנה בשלב הגשת כתב האישום, קרי ראיות
לכאורה, מי משני המעורבים אחראי לתקיפה, מוטב שלא תגיש כתב אישום.
בוודאי עדיף הדבר על הגשת שני כתבי אישום סותרים זה את זה
חזיתית"
7. מבחן
ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" וה"הגנה מן הצדק" כמושג חי וגמיש.
לא נעלם מעיני כי במספר
פסקי דין נקבע כבר כי הניסיון לקבוע אמות מידה מוחלטות, בדרך של רשימה
סגורה, לא יצלח וכי מושג ה"הגנה מן הצדק" הינו מושג גמיש וחי המבטא
רקמה העשויה להתפתח ולהתרחב. (כך: בת.פ. 1271/00 (קרית גת) בעניין
פלונית וכן ב ת.פ. 192/98 (קרית גת) מדינת ישראל נ' הורוביץ,
תק-של 2002(3),19)
עם זאת אינני סבורה כי
בענייננו נדרשת הרחבה זו ודי בישומם של המבחנים המתוארים.
לאור הקביעה כי עקרונות
מינהל תקין אינם סובלים מצב שבו מדברת הרשות המינהלית בשתי לשונות וכי
חובת ההגינות המוגברת המוטלת על הרשות אינה מתיישבת עם סתירה בלתי
מוסברת, סבורה אני כי בהתנהלותה בדרך זו נוהגת הרשות התנהגות שאיננה
נסבלת. משנמצא לי כי כך הנני סבורה בנוסף כי בדיבור זה של טענת "דבר
והיפוכו" פוגעת הרשות פגיעה שלא ניתן להשלים עימה בהגינות ההליך
השיפוטי, באשר אכן, "רשות מינהלית אינה זיקית המשנה עורה לפי נוחיותה".
כפי שנאמר כבר, אין המאשימה יכולה לבקש ממותב אחד של בית משפט זה
להאמין למתלונן כי הותקף על לא עוול בכפו בליל האירוע וכי לבסוף נאלץ
בעל כורחו לפעול להגנתו העצמית ובאותה נשימה לבקש ממותב אחר כי יבכר
דווקא גירסת הנאשמת בפני לפיה המתלונן (שבפני) חזר לביתו בליל האירוע
שיכור ותקף אותה מבלי שנגעה בו קודם לכן ולו באצבע. בין שתי עמדות אלה,
אין כל אפשרות ליישב.
עם זאת, לא כל שכן כאשר על
פי הדיעות השונות שנסקרו לעיל, מציגה הדוקטרינה כלל גמיש שתכליתו להביא
לשמירת הגינותם של ההליכים הפליליים במובנו הרחב של מונח זה וכאשר היא
פתוחה למיגוון של שיקולים באשר תכליתה להבטיח, כי גם בשדה הרחב של
ההליך הפלילי, יפעלו הרשויות בסבירות, בהגינות ובאחריות.
8. סוף דבר
ברי כי המאשימה לא ביקשה
בהתנהלותה זו לנהוג בדרך שאיננה סבירה או ראויה. עם זאת אין המאשימה
יכולה לנהוג כמנהג "את פתח לו", להניח לפתחו של בית המשפט ועוד במותבים
שונים תמונת מצב שונה ביחס לאירוע אחד ולבקש במקום אחד להאמין לאלמוני
ובמקום שני להאמין לפלונית שגירסתה הפוכה מגירסתו של אלמוני. אין
באינטרס הציבור בהבאת נאשמים לדין כדי לאפשר לתעתע בשאלת זהות קורבן
העבירה, כאשר תחילה מבקשים לראות באלמוני כקורבן ובהמשך מבקשים להכיר
דווקא בפלונית ככזו ובאופן שאינו מתיישב זה עם זה. התנהלות זו חותרת
תחת אינטרס הציבור בקיום הליך ראוי והלכה למעשה פוגעת בזכותה של
הנאשמת, כמו גם בזכותו של המתלונן שבפני להליך כזה.
התוצאה הינה כי הנני מקבלת
הטענה כי קמה לנאשמת ה "הגנה מן הצדק" ומורה על ביטולו של כתב האישום
כנגדה.
החלטה זו על עיקרי נימוקיה
הודעה לצדדים ביום 22.6.04 וניתנת כעת במעמד הצדדים.
זכות ערעור לבית
המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.
ניתנה והודעה היום ט' בתמוז, תשס"ד (28 ביוני 2004) במעמד הצדדים
|
כרמלה
רוטפלד – האפט
שופטת |
אפרת מנשקו
|
