השופטת ד' ביניש:

 

           עתירה זו עניינה בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול אשר דחה בדעת-רוב את ערעורה של העותרת 1 (להלן: העותרת) כנגד החלטת בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, לפיה מנועה העותרת מלהינשא לעותר 2 (להלן: העותר).

 

           להלן נעמוד על גלגוליה של הפרשה ועל פרטי ההליכים שהתקיימו בבית-הדין הרבני בעניינה של העותרת עובר להגשת העתירה שלפנינו.

 

 

עיקרי העובדות

 

1.        במסגרת הליכי גירושין שהתנהלו בין העותרת לבעלה לשעבר (להלן: הבעל) בפני בית-הדין הרבני האזורי בחיפה (הדיינים הרצברג, אוריה וגמזו), טען הבעל כי העותרת מנהלת מערכת יחסים אינטימית עם העותר. על רקע זה, ביקש הבעל כי בתעודת הגירושין ייכתב שהעותרת אסורה על העותר מכוח הכלל ההלכתי האוסר אישה על בעלה ועל בועלה. בית-הדין הרבני קבע כי נוכח הסכמת הצדדים להתגרש ייקבע מועד לסידור הגט, והוסיף כי אין לשחרר את תעודת הגירושין עד להוראה אחרת מבית-הדין. ביום 7.8.01 התגרשו בני-הזוג בהסכמה.

 

           ביום 20.9.01 הגישה העותרת לבית-הדין הרבני האזורי בקשה לדחות את בקשתו של בעלה לשעבר על הסף, וליתן בידה תעודת גירושין או מעשה-בית-דין ללא רבב הלכתי. בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני האזורי ביום 22.1.02 דחה בית-הדין את טענותיה המקדמיות של העותרת וקבע כי יש לאפשר לבעלה לשעבר להוכיח את טענותיו. בחקירתה בפני בית-הדין, הכחישה העותרת כי קיימה יחסי אישות עם העותר אך הודתה שהתנשקה עימו. בסיום הישיבה, הגיש בא-כוחו של הבעל לעיונו של בית-הדין דו"ח של חוקר פרטי בנוגע למעשי העותרת. לאחר עיון בדו"ח האמור, פסק בית-הדין הרבני האזורי ביום 29.1.02 כי יש לקבוע את התיק להוכחות.

 

           כנגד החלטותיו האמורות של בית-הדין הרבני האזורי בחיפה הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית-הדין הרבני הגדול (הדיינים דיכובסקי, בר-שלום ושרמן). ביום 19.2.02 נעתר בית-הדין הרבני הגדול לבקשה בהתירו לעותרת לערער על החלטותיו של בית-הדין הרבני האזורי. בפתח הדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני הגדול ביום 11.7.02, הודיעו העותרת ובעלה לשעבר כי הגיעו להסכמה לפיה הערעור יתקבל ותינתן תעודת גירושין נקייה מכל איסור. בהמשך לכך, הצהירו הצדדים כי הטענות שנטענו על-ידם בעבר אינן נכונות. בו ביום ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול לפיה בית-הדין הרבני האזורי אינו רשאי לעכב את תעודת הגירושין לאחר שהגט בין בני-הזוג סודר. בכל הנוגע לתעודה המכונה "מעשה בית דין" שעניינה באפשרות להינשא בעתיד – נפסק כי בית-הדין הרבני האזורי רשאי לשקול האם ניתן למוסרה לצדדים ללא בירור או שמא יש צורך בבירור. בהתאם לכך, הוחזר התיק לבית-הדין הרבני האזורי על-מנת שיפסוק בשאלה האמורה.

 

2.        ביום 19.11.02 נתן בית-הדין הרבני האזורי החלטה לפיה העותרת אסורה על העותר (הדיינים הרצברג, אוריה וגמזו). החלטתו האמורה של בית-הדין הרבני האזורי נשענה על מספר טעמים: ראשית, בית-הדין ציין כי מדו"ח החוקר הפרטי ומתמונות שלכאורה הוגשו בפניו, עולים מעשי כיעור. שנית, נקבע כי בטיעוניו בפני בית-הדין הרבני אישר בא-כוח העותרת קיומם של מעשי כיעור מצד מרשתו. שלישית, צוין כי בדיון בפני בית-הדין הרבני הודתה העותרת כי ישנה אצל העותר אף כי טענה שלא קיימה יחסי אישות עימו. רביעית, נקבע בהחלטה כי בעלה לשעבר של העותרת אישר בפני בית-הדין הרבני האזורי כי הטענות שהעלה בעבר כנגד העותרת נכונות הן, אך הוא מעוניין בתעודת גירושין ללא רבב על-מנת שלא לפגוע בילדם המשותף. בהתחשב בכל אלה, פסק בית-הדין הרבני האזורי כי העותרת מנועה מלהינשא לעותר וכי ניתן לשחרר מעשה-בית-דין בהתאם. עוד נקבע כי יש להעביר העתק של ההחלטה למשרד הדתות בהקדם.

 

3.        כנגד החלטה זו הוגש ערעור (שני במספר) לבית-הדין הרבני הגדול. הערעור הוגש על-ידי העותרת והעותר יחדיו, על-אף שהעותר לא היה צד בהליך שהתקיים בפני בית-הדין הרבני האזורי. בכתב-הערעור טענו העותרים שתי טענות מקדמיות: ראשית, נטען כי ההליך שהתקיים בפני בית-הדין הרבני האזורי היה פגום שכן העותר לא צורף כבעל-דין. שנית, נטען כי לבעלה לשעבר של העותרת לא היתה זכות עמידה בפני בית-הדין הרבני בהליך שהתקיים בנוגע ליכולתה של העותרת להינשא בעתיד. לגופם של דברים, טענו העותרים כי החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי התבססה על תשתית עובדתית מוטעית, שכן דו"ח החוקר הפרטי הוגש לעיונו של בית-הדין בלא שצורפו לו תמונות כלשהן, והחוקר הפרטי לא נחקר בפני בית-הדין בנוגע לאמור בדו"ח. זאת ועוד; בית-הדין הרבני האזורי טעה לחשוב כי העותרת מודה במעשי כיעור חמורים בהתייחסו לדוגמאות שונות שצויינו בכתבי-טענותיה. דה עקא, מדובר היה בדוגמאות שנדונו בספרות מקצועית אליה הפנה בא-כוח העותרת בטיעוניו, ולא בטיעון עובדתי ביחס למקרה הקונקרטי.

 

           בתשובתו לערעור בפני בית-הדין הרבני הגדול, ציין בעלה לשעבר של העותרת כי אין לו עניין בהמשך ההליכים וביקש מבית-הדין לשחררו מהצורך להתייצב לדיון בו יישמע הערעור. בהחלטתו מיום 30.1.03 קבע בית-הדין הרבני הגדול כי על בעלה לשעבר של העותרת להתייצב לדיון בפניו, וכי "במידה ולא יופיע לא יתקיים דיון". כנגד החלטה זו הגישו העותרים עתירה לבית-משפט זה (בג"צ 1520/03). בתום הדיון בעתירה (בפני השופטים מצא, חשין וחיות), ובהתאם להצהרתו של עו"ד יעקובי היועץ המשפטי לבתי-הדין הרבניים, נקבע כי בית-הדין הרבני הגדול ייתן לבאי-כוח העותרים הזדמנות לשכנע כי בעלה לשעבר של העותרת אינו בעל דין דרוש בהליך ולפיכך הדיון יתקיים אף בהעדרו. בהתחשב בכך, חזרו בהם העותרים מעתירתם.

 

4.       ביום 29.4.03 התקיים דיון בפני בית-הדין הרבני הגדול (הדיינים דיכובסקי, שרמן ואיזירר) בסיומו הוחזר התיק בהסכמת העותרים לבית הדין הרבני האזורי. זאת, "על-מנת שישמעו ראיות ויושמעו טענות הן במישור הפורמלי והן במישור המהותי...". בהחלטתו ציין בית-הדין הרבני הגדול כי שקל להעביר את התיק להרכב אחר, אולם הגיע למסקנה כי לא נכון לעשות כן, הן משום שההרכב הקיים בבית-הדין הרבני האזורי מכיר את פרטי העניין והן משום שבעלי-הדין מבקשים לסיים את הפרשה מהר ככל הניתן. בהתחשב בכך, התבקש בית-הדין הרבני האזורי ליתן פסק-דין סופי תוך חודשיים ימים לכל המאוחר.

 

          ביום 21.5.03 נתן בית-הדין הרבני האזורי בחיפה את החלטתו כדלקמן:

 

"לאחר שנתבקשנו ע"י ביה"ד הגדול לקיים דיון מסודר ולהוציא פס"ד סופי, עיין ביה"ד מחדש בכל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, שהם נהירים וברורים לביה"ד על מה שנאמר בו ומה שלא נאמר, ועל קריצותיהם ורמיזותיהם של הצדדים וב"כ, ע"כ אין אנו מוצאים מקום להתיר את האשה להנשא לנחשד (העותר). וביה"ד חוזר על החלטתו מתאריך ... 19.11.2002".

 

         

יצוין כי החלטתו האמורה של בית-הדין הרבני האזורי ניתנה בלא שהתקיים דיון בנוכחות מי מהצדדים, ובלא שניתנה לעותר הזדמנות לטעון טענותיו.

 

          כנגד החלטה זו הוגש ערעור (שלישי במספר) לבית-הדין הרבני הגדול. משסברו העותרים כי בית-הדין הגדול מתמהמה במתן החלטתו, עתרו בשנית לבית-משפט זה (בג"צ 11190/03) – עתירה שנמחקה לאחר מתן פסק-דין בערעור.

 

5.       בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני הגדול, הופיעו העותרים יחדיו. מהחומר שהובא בפנינו עולה כי לאחר סיום הדיון - ובלא שהצדדים היו מודעים לכך - ביקש הדיין בר-שלום כי בית-הדין הרבני האזורי בחיפה יעיין שוב בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפניו לצורך הבהרת החלטתו. ביום 13.1.04 נתן אב בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, הדיין הרצברג, החלטה בה ציין כי אמנם "...חסרים בפרוטוקולי ביה"ד האזורי כמה פרטים הנוגעים לענין לאסור את האשה על הנחשד...". עם זאת, הוסיף הדיין הרצברג כי בפרוטוקול הדיון מיום ט' בשבט תשס"ב (22.1.02) השיבה העותרת כי התנשקה עם העותר. בעניין זה ציין הדיין הרצברג כי "זכורני שכל הנוכחים הבינו שכוונתם שהיא אמנם ישנה אצלו [אצל העותר] (שזה מעשה כיעור בצורה הברורה ביותר) אך לא קיימה יחסי אישות איתו לדבריה".

 

לאחר קבלת ההחלטה המבהירה, ניתן ביום 23.12.03 פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, אשר דחה ברוב דעות את ערעורם של העותרים. הדיין שרים, שלפסק-דינו הצטרף בהסכמה הדיין בר-שלום, קבע כדלקמן:

 

...לאחר עיון היטב בחומר שבביה"ד האזורי ולאחר שיחות עם חברי ביה"ד בחיפה מתברר בברור כי פסק דינו של ביה"ד מושתת על יסודות חזקים. ביה"ד שמע את הבלש וכן ראה תמונות בנושא זה שהוצגו בפניו כפי שמציין הוא בפסק הדין, וכן ברור כי האשה הודתה לפניו במעשה כעור...

אי לכך, לאור הבירורים שהתבררו ע"י עיון בתיק ובשיחות עם הדיינים בחיפה נראה לביה"ד כי אין מקום לשנות את פסה"ד האזורי, והאשה אסורה להינשא ל[עותר]".

(ההדגשות אינן במקור- ד.ב.)

 

 

           יצוין כי על-פי טענת העותרים, החוקר הפרטי לא העיד בפני בית-הדין הרבני האזורי. זאת ועוד; לדו"ח החוקר הפרטי שהוגש לעיונו של בית-הדין לא צורפו תמונות כלשהן. לפיכך, לאחר הגשת העתירה שלפנינו ולבקשת בא-כוחו של העותר, עיין מחדש הדיין שרים בפסק-דינו האמור, בהתאם לסמכות הנתונה בידיו לפי פרק י"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל-התשנ"ג. בהחלטה מאוחרת, ציין הדיין שרים כי בשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות, הוא מוכן להניח כי החוקר הפרטי לא העיד בפני בית-הדין הרבני האזורי וכי לא הוגשו בפני בית-הדין תמונות כך שנפלה בעניין זה טעות "מצערת ומעוררת תמיהה". אף-על-פי-כן, נותר הדיין שרים בעמדתו לפיה יש לאסור על העותרת להינשא לעותר. זאת מן הטעם כי אב בית-הדין האזורי בחיפה הדיין הרצברג, התרשם כי העותרת ישנה אצל העותר דבר העולה כדי מעשה כיעור. בהתחשב בכך, ומכיוון שבית-הדין הרבני הגדול אינו נוהג להתערב בקביעות שבעובדה, נפסק כי יש לדחות את הערעור.  

 

           מנגד, סבר הדיין דיכובסקי בדעת-מיעוט כי דין הערעור להתקבל. וכך נימק הדיין דיכובסקי את עמדתו:

 

"מבחינת הטענות העובדתיות שעלו בערעור, יש בהחלט מקום להעמיד בסימן שאלה את פסק דינו של ביה"ד האזורי. אם ביה"ד מסתמך על תמונות ועדים שלא היו ולא נבראו, אזי יש מקום לערער את כל הבסיס לפסק הדין.

...

מר ... [בעלה לשעבר של העותרת] שאינו חפץ לדבר סרה באשתו לשעבר, לא יגלה לנו את האמת. וגם אם יאמר, הרי יש לפקפק על המשקל ההלכתי של דברים מבחינת איסור המערערת [העותרת] ל[עותר], כך שבסופו של דבר, אין לנו ידיעה ברורה, ולא הוכחות מצולמות לקשר של יחסי אישות בין המערערת [העותרת] לבין [העותר] לפני הגירושין.

על כן, לפי החומר המצוי כעת בידינו אין לנו אפשרות לאסור את המערערת [העותרת] על הנ"ל".

 

 

           הדיין דיכובסקי הוסיף וציין כי עיין בהחלטתו של אב בית-הדין האזורי בחיפה הדיין הרצברג, ואף-על-פי-כן לא ראה לשנות מעמדתו: ראשית, ציין הרב דיכובסקי כי הוא מתקשה לבסס איסור על פרטים שאינם מופיעים בפרוטוקול. שנית, לגישתו של הרב דיכובסקי אין לאסור את העותרת על-יסוד הודאתה כי התנשקה עם העותר, שכן "לא מצאנו שנשיקה אוסרת". בסיום פסק-דינו, הבהיר הדיין דיכובסקי כי אם ידוע לצדדים המעורבים כי היו דברים בגו לפי ההלכה, אזי מוטלת עליהם החובה להימנע מנשואי איסור.

 

טענות הצדדים

 

6.        העתירה שבפנינו מופנית כנגד פסיקת הרוב בבית-הדין הרבני הגדול. לטענת העותרים, פסק-הדין האמור בטל בשל פגמים חמורים שנפלו בו: ראשית, העותר לא צורף כצד להליכים שהתקיימו בפני בית-הדין הרבני האזורי ולא ניתנה לו אפשרות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו. זאת, על-אף שהחלטת בית-הדין הרבני פוגעת ביכולתו להינשא בעתיד. לטענת העותרים, מדובר בהפרה חמורה של כללי הצדק הטבעי שיש בה כדי להוביל לבטלות ההחלטה. שנית, דעת-הרוב בבית-הדין הרבני הגדול ביססה החלטתה על תשתית עובדתית מוטעית, שכן בית-הדין הרבני האזורי לא שמע את החוקר הפרטי ולא הוצגו בפניו תמונות כאמור בהחלטתו. זאת ועוד; העותרת לא הודתה במעשה כיעור. שלישית, טענו העותרים כי בדרך ניהול הדיון בפני בית-הדין הרבני נפלו פגמים רבים, לרבות העובדה שהדיין שרים בבית-הדין הרבני הגדול ציין בפסק-דינו כי ניהל שיחות עם דייני בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, וזאת מבלי שהדבר הובא לידיעת העותרים. על-פי הטענה, במכלול טעמים אלה יחדיו יש כדי להוביל לבטלות ההחלטה האוסרת על העותרים להינשא זה לזו.  

 

           ביום 1.3.04 הורה בית-משפט זה (השופטים חשין, גרוניס ונאור) על מתן צו-על-תנאי כמבוקש. עוד נקבע כי היועץ המשפטי לממשלה יצורף כצד לעתירה. ביום 30.5.04 נתקבלה תגובת באת-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד גולומב. בהודעתה בכתב טענה עו"ד גולומב כי דין העתירה להתקבל הן מחמת פגיעה בכללי הצדק הטבעי בשל אי מתן הזדמנות לעותר לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו; והן מחמת טעויות יסודיות היורדות לשורש ההנמקה המקורית של בית-הדין הרבני בפסק-דינו. לגישת באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, העובדה כי אב בית-הדין הרבני האזורי בחיפה נתן מאוחר יותר החלטה מבהירה ובה הנמקה שונה מזו שניתנה במסגרת החלטתו המקורית, אין בכוחה כדי לרפא את הפגמים האמורים.

 

הדיון בעתירה

 

7.        לאחר ששמענו את טענותיהם של באי-כוח העותרים ובאת-כוח היועץ המשפטי לממשלה ולאחר שעיינו בחומר שהוגש לנו, באנו למסקנה כי דין העתירה להתקבל.

 

           אין חולק כי החלטותיו של בית-הדין הרבני האזורי ניתנו שלא בנוכחות העותר ובלא שניתנה לו הזדמנות להציג טענותיו. זאת, על-אף שהחלטתו של בית-הדין הרבני פוגעת בעניינו של העותר ומגבילה את כושרו להינשא בעתיד לעותרת. אמנם, מהחומר שהובא בפנינו עולה כי בשלב מוקדם של הדיון בפני בית-הדין הרבני האזורי זומן העותר להעיד, אולם זימונו בוטל בשלב מאוחר יותר בעקבות בקשת העותרת לייחד את הדיון הראשון בפני בית-הדין לטענות המקדמיות שהעלתה. במסגרת הערעורים שהגישה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול, הוחזר התיק מספר פעמים לדיון בפני בית-הדין הרבני האזורי. בהחלטתו מיום 29.4.03 ציין בית-הדין הרבני הגדול כי התיק מוחזר לבית-הדין הרבני האזורי "על-מנת שישמעו ראיות ויושמעו טענות הן במישור הפורמלי והן במישור המהותי...". אף-על-פי-כן, נמנע בית-הדין הרבני האזורי מליתן לעותר הזדמנות לטעון טענותיו ולהציג ראיותיו בנוגע לשאלת יחסיו עם העותרת.

 

           הלכה פסוקה משכבר הימים היא כי פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי באופן שעלול לגרום לעיוות דין - כגון במקרה בו נשללה מאדם האפשרות להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו בעניין הנוגע לו - היא בבחינת חריגה מסמכות המובילה לבטלות ההחלטה. כדברי הנשיא זוסמן:

 

"...שומה על בית-הדין לנהל אותו [את הדיון] ללא פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, המחייבים את בית-הדין כדרך שהם מחייבים כל שופט אחר. קביעה שיפוטית האוסרת אשה על פלוני בועלה גורעת לא רק מכושר החיתון של האשה, אלא גם מזה של פלוני, שבבואו לשאתה לאשה ימצא עצמו מול איסור הפוגע אף בו. 'מעשה בית דין' שכזה אינו יכול לעמוד אלא אם יצא בהליך שגם האשה וגם פלוני היו צד לו, הוזמנו והורשו להביא ראיותיהם ולהשמיע טענותיהם. הדברים ידועים ואין צריך להאריך".

 

(בג"צ 212/74 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ואח', פ"ד כט(2) 433, 438-437; וראו גם: בג"צ 4033/92 מוניטה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח', פ"ד מז(1) 392, 396-395; בג"צ 2260/90 איצקוביץ ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד מד(4) 699, 704-703; בג"צ 295/72 בכר נ' בית הדין הרבני האזורי ברחובות ואח', פ"ד כז(1) 568, 573). 

 

 

           יצוין כי מפסק-דינו של הדיין שרים בבית-הדין הרבני הגדול עולה כי בפרשה שלפנינו התקיים שיח בין דייני בית-הדין הרבני הגדול לדייני בית-הדין הרבני האזורי אודות פרטי התיק שהתברר בערעור - ככל הנראה לצורך קבלת הבהרה בנוגע להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי - וזאת בלא ידיעת הצדדים. אם אמנם כך היו פני הדברים, הרי דרך התנהלות זו של הדיון אף היא עולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי, בשל אי מתן הזדמנות לצדדים להציג טענותיהם בנוגע לעניין הנתון לבירור ולהבהרה.

 

           זאת ועוד; מעיון בפרוטוקולים ובהחלטות של בית-הדין הרבני עולה כי החלטתו המקורית של בית-הדין האזורי בחיפה אשר אושרה בדעת-הרוב על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, התבססה על תשתית עובדתית מוטעית: ראשית, מהחומר שבתיק עולה כי לדו"ח החוקר הפרטי שנמסר לעיונו של בית-הדין רבני האזורי לא צורפו תמונות כלשהן. לפיכך, ההנמקה של בית-הדין הרבני האזורי שהתייחסה לתמונות של מעשי כיעור אינה יכולה לעמוד. שנית, הדיין שרים בבית-הדין הרבני הגדול הסתמך בפסק-דינו על כך שבית-הדין האזורי שמע את עדות החוקר הפרטי וכי הוצגו לו תמונות, על-אף שברור כי הלה לא העיד בפני בית-הדין הרבני האזורי ולא נחקר על הדו"ח שנמסר לעיונו, ואף לא הוצגו תמונות בפני בית-הדין. שלישית, בהחלטתו המקורית קבע בית-הדין הרבני האזורי בחיפה כי העותרת הודתה "במעשי כיעור מכוערים מאד", בצטטו את הדוגמאות שציין בא-כוחה של העותרת בכתב-טיעוניו ולא את עדותה. מדובר היה בדוגמאות שנדונו בספרות מקצועית אליה הפנה בא-כוח העותרת בטיעוניו, ולא בטיעון עובדתי ביחס למקרה הקונקרטי. ברי, אפוא, כי החלטתו המקורית של בית-הדין הרבני האזורי - כמו גם פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול שאישר בדעת-רוב את ההחלטה האמורה - נשענו על תשתית עובדתית מוטעית. עקב כך, נשמט הבסיס הראייתי להחלטה לאסור על העותרים להינשא זה לזו, כפי שאכן נקבע בדעת-המיעוט של הדיין דיכובסקי בבית-הדין הרבני הגדול (ראו והשוו: בג"צ 4033/92 מוניטה הנ"ל, בעמ' 396; בג"צ 2260/90 איצקוביץ הנ"ל, בעמ' 703 -704).

 

           יצוין כי בהחלטה המבהירה מיום 13.1.04 ציין אב בית-הדין האזורי בחיפה הדיין הרצברג, כי האיסור האמור נשען על פרטים שאינם מופיעים בפרוטוקול הדיון והוסיף כי התרשם שהעותרת הודתה כי ישנה אצל העותר ודי בכך כדי לאסור אותה על העותר. בהחלטה מאוחרת, קבע הדיין שרים בבית-הדין הרבני הגדול כי אין להתערב בממצא העובדתי האמור, וסבר כי די בו כדי לדחות את הערעור. עם זאת, אין בכוחן של ההחלטות המבהירות כדי לרפא את הפגמים עליהם עמדנו: ראשית, ההחלטה המבהירה של אב בית-הדין הרצברג מיום 13.1.04 ניתנה על-ידי דיין אחד בלבד ולא על-ידי שלושת הדיינים שהיו שותפים להחלטה המקורית. שנית, לעותרים לא ניתנה הזדמנות לטעון טענותיהם בנוגע לפרטים שאינם מופיעים בפרוטוקול הדיון ובנוגע לשינוי ההנמקה. על-פני הדברים, נציין כי הקביעה לפיה הודתה העותרת כי ישנה אצל העותר אינה מעוגנת בהודיה בפרוטוקול הדיון, באשר בישיבה שנערכה בפני בית-הדין הרבני האזורי ביום 22.1.02 השיבה העותרת מפורשות כי לא ישנה אצל העותר. נוכח מכלול הטעמים האמורים, אין מנוס מהמסקנה כי ההחלטה לאסור על העותרים להינשא זה לזו בטלה.

 

           אשר על כן, העתירה מתקבלת. הצו על תנאי יהפוך להחלטי במובן זה שיוצהר כי ההחלטה לאסור על העותרת להינשא לעותר בטלה וכי לא ניתן היה להחליט על שחרור מעשה בית-הדין כאמור ללא מתן הזדמנות לנוגע בדבר להשמיע טיעוניו וללא תשתית עובדתית הולמת. בנסיבות העניין, אין מקום לפתיחת הדיון מחדש.

 

 

                                                                                              ש ו פ ט ת

 

השופט י' עדיאל:

 

אני מסכים.

 

                                                                                              ש ו פ ט

השופט י' טירקל:

 

1.        בעקבות הליכי גירושין בין העותרת מס' 1 (להלן – "העותרת") לבין בעלה לשעבר, ואחרי שהתגרשו, החליט בית הדין הרבני האזורי בחיפה כי העותרת מנועה מלהינשא לעותר מס' 2 (להלן – "העותר") (החלטה מיום י"ד בכסלו תשס"ג, 19.11.02). העותרת ערערה על ההחלטה לפני בית הדין הרבני הגדול שהחזיר את הדיון לבית הדין הרבני האזורי, שחזר ועיין בחומר ובטיעוני הצדדים שהיו לפניו, ולא מצא מקום לשנות את החלטתו (החלטה מיום י"ט באייר תשס"ג, 21.5.03). בית הדין הרבני הגדול דן בערעורה של העותרת על ההחלטה האחרונה והחליט ברוב דעות (כבוד הדיינים הרב ע' בר שלום והרב מ' שרים) כי אין מקום לשנות את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ודחה את ערעורה של העותרת (פסק דין מיום כ"ח בטבת תשס"ד, 22.1.04). דעת המיעוט (כבוד הדיין הרב ש' דיכובסקי) היתה ש"מבחינת הטענות העובדתיות שעלו בערעור יש בהחלט מקום להעמיד בסימן שאלה את פסק דינו של בית הדין האזורי, אם בית המשפט מסתמך על תמונות ועדים שלא היו ולא נבראו, אזי יש מקום לערער את כל הבסיס לפסק הדין". לפיכך, כך קבע, "לפי החומר המצוי כעת בידינו אין לנו אפשרות לאסור את המערערת על הנ"ל".

 

           בעתירתם מבקשים העותרים לבטל את ההחלטה שלפיה אסורה העותרת על העותר. היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מפורטת ומנומקת מיום 30.5.04, סבר כי דין העתירה להתקבל, במובן זה שהחלטות בית הדין האזורי מיום 19.11.02 ומיום 21.5.03 וכן החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 22.1.04, יתבטלו. חשוב לציין כי לשאלתנו השיבו באי כוח העותרים כי ברצונם להינשא כדת משה וישראל אחרי שתוסר המניעות. לעניין זה הודיענו עו"ד ש' יעקובי, היועץ לשיפוט רבני, כי אם יבקשו זאת העותרים יפנה אל נשיא בית הדין הרבני הגדול בבקשה לקבוע דיון חדש לפני מותב אחר של בית דין רבני אזורי, שישמע את טענותיהם של העותר ושל העותרת כאילו דן בעניין מלכתחילה; וכי חזקה על בית הדין הרבני שיסיים את הדיון בהקדם, לאור גלגוליה הממושכים של הפרשה בעבר.

2.        מלכתחילה סברתי – וכך אני סבור גם היום – כי מוטב להם לעותרים שיזכו במבוקשם על ידי החלטה של בית הדין הרבני, שתסיר מכשול מלפני נישואיהם כדת משה וישראל וחייהם המשותפים בעתיד, ולעניין זה שיוויתי לנגד עיני את הודעתו של היועץ לשיפוט רבני. אולם, באי כוח העותרים הודיעונו כי אחרי מסכת ההתדיינויות לפני בתי הדין הרבניים, שנמשכה כשלוש שנים ומחצה, אין הם חפצים להמשיך בה עוד.

 

           חזרתי, אפוא, ועיינתי בפרוטוקולים ובהחלטות של בתי הדין הרבניים שדנו בעניין ואכן נראה לי כי ההחלטות שלפיהן נאסרה העותרת על העותר לוקות בליקויים שעל קצתם עמד בעל דעת המיעוט בבית הדין הרבני הגדול, כבוד הרב ש' דיכובסקי. במיוחד לוקות הן בפגיעה בכללי הצדק הטבעי, בכך שלא ניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו (ראו, בין היתר, בג"ץ 212/74 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד כט(2) 433; בג"ץ 4033/92 מוניטה נ' בית הדין האזורי בתל-אביב – יפו, פ"ד מז(1) 392); ובטעויות יסודיות היורדות לשורש ההנמקה המקורית של בית הדין הרבני האזורי לגבי התשתית העובדתית, כמו הסתמכות על "הודאה" של העותרת, שלא היתה, תמונות שלא הוגשו לבית הדין וליקויים נוספים (ראו, בין היתר, בג"ץ 4033/92 הנ"ל; בג"ץ 260/90 איצקוביץ נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מד(4) 699). חוששני שאין, אפוא, מנוס מביטולן של ההחלטות.

 

3.        לפיכך אני מצרף דעתי לדעתה של חברתי הנכבדה השופטת ד' ביניש ומסכים לתוצאה שאליה הגיעה.

 

                                                                                              ש ו פ ט

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

 

           ניתן היום, ב' באלול התשס"ד (19.8.2004).

 

 

ש ו פ ט                                        ש ו פ ט ת                                          ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04009820_N09.doc/צש

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il