|
פסק דין
1. התובעת אשר מתקרבת לגיל 100 שנים עותרת בתביעתה זו כי בית
המשפט יצהיר על כך כי העברת זכויותיה בדירת מגוריה ללא תמורה לנתבע
בנה, בטלה ומבוטלת.
2. העובדות הצריכות לעניננו:
עוד בשנת 1997 (בתמ"ש 54640/97), הוגשה תביעתה הראשונה של
התובעת בה התבקש אותו סעד כמצויין בכותרת פסק הדין.
ביום 19.2.98 עתרה התובעת למחיקת התובענה.
התביעה דנן הוגשה ביום 23.4.01, ואולם ביום 15.10.01, הוגשה פעם נוספת
בקשה למחיקת התובענה.
הבקשה לא נעתרה, נשמעו הראיות, הוגשו הסיכומים ויש ליתן פסק דין.
3. לאחר פטירתו של בעלה, ומשלא הותיר צוואה, נותרה התובעת בעלת
¾ מהזכויות בדירתה אשר ברח' שבזי יהוד, בעת ההיא ¼ מהזכויות נחלקו בין
שמונת ילדיה, והנתבע ביניהם.
4. זכויות הדירה רשומות בספרי חברת שכון עובדים בע"מ, ובספרי
מנהל מקרקעי
ישראל מאחר ומדובר בזכויות חכירה בקרקע עליה בנוי הבית בן 2 החדרים,
בעוד
חברת שכון עובדים בע"מ היא החברה המשכנת.
5. התובעת ילידת 1907 אינה יודעת קרוא וכתוב, ומטביעה את
אגודלה במקום חתימתה על גבי מסמכים שם נדרשת חתימתה.
לאור גילה המבוגר ומחלותיה החוזרות הרי שממחצית חודש ינואר 2001 היא
מתגוררת בבית אחת מבנותיה בראש העין .
6. שנים קודם לכן, מהמסמכים אשר צורפו ע"י הנתבע לתצהיר עדות
ראשית מטעמו עולה:
ביום 14.12.93 חתמה התובעת על הסכם מתנה על פיו העבירה לבנה (הנתבע,
ט.ס), את זכויותיה בדירה.
(נספח א' לתצהיר).
ביום 22.3.94 חתמה התובעת על תצהיר ויתור על פיו מוצהר על ידה כי היא
מסתלקת מעזבון בעלה לטובתו של הנתבע.
(נספח ב' לתצהיר).
ביום 14.12.93 חתמה התובעת על יפוי כח בלתי חוזר לטובת פרקליטיו של
הנתבע לצורך רישום זכויותיה בדירה על שמו של הנתבע, לאחר שהעבירה אותן
במתנה אליו באותו מועד .
(נספח ג' לתצהיר).
בשנת 1994 דווחה העסקה לשלטונות מס שבח.
(נספח ד' לתצהיר).
עוד, ובחודש נובמבר 1994 הועבר עותק מהסכם המתנה למשרדי חברת שיכון
בע"מ (החברה המשכנת, ט.ס), וכן למנהל מקרקעי ישראל.
כיום ולאחר שהעברה הושלמה עוד בשנת 1994, עותרת התובעת לביטולה, אשר
לגרסת בא כוחה לא ידעה התובעת על מה היא חותמת, עוד ועל פי הטענה
הוטעתה וטעתה התובעת לחתום על העברת זכויותיה לנתבע ועל כן חתימתה על
גבי מסמכי ההעברה היו ללא שהבינה את טיבם ומשמעותם המשפטית.
7. כעולה מתסקיר שירותי הרווחה אשר הוזמן על מנת לבחון את
הצורך במינוי אפוטרופוס לתובעת, הנתבע היה סועד את התובעת מדי יום
ביומו, וזאת קודם שעברה להתגורר עם בתה בראש העין בסביבות ינואר 1997,
ולפחות 3 שנים לאחר שהעניקה במתנה את זכויותיה בדירה לנתבע.
הנתבע ובמשך שנים רבות דאג לערוך את הקניות לאמו, ליווה אותה לבנק
להוציא את גימלתה החודשית, עזר לה לשלם את הוצאות החזקת הדירה, בכל ליל
שבת ובחגים היה מגיע לארוחה משותפת עמה, והקשר ביניהם, כפי שגם התובעת
הגדירה אותו באזני העובדת הסוציאלית, היה הדוק וחם.
8. עם היוודע דבר העברת הזכויות בדירה לתובעת ולילדיה הנוספים,
כעסו על כך שבעת ילדיה, אחיו ואחיותיו של הנתבע, ועל פי מה שפורט
בתסקיר מיום 10.3.2002, התובעת לטענתה לא היתה מודעת, על איזה מסמכים
חתמה ומה משמעות חתימתה.
9. מכאן באה התביעה בשנת 1997 אשר כאמור נמשכה, ומכאן אף
התביעה נשוא פסק דין זה:
10. לטענת התובעת לא הסביר לה עו"ד רפפורט את משמעות המסמכים
עליהם הטביעה את אגודלה, כחתימתה, ועל כן היא עותרת לביטול הענקת
הזכויות לנתבע.
11. הנתבע טוען כי אמו-התובעת העבירה לו את זכויותיה בדירה
מרצונה, וכאות הוקרה על טיפולו המסור בה במשך שנים.
12. עוד ולהשלמת התמונה יצויין כי בחודש דצמבר 1993 ערכה התובעת
צוואה אצל עו"ד רפופורט וביחד עם חתימתה על שאר מסמכי ההענקה כאשר
בצוואה זו מצווה המנוחה את כל זכויותיה בבית לנתבע, אולם בצוואה מאוחרת
יותר
(מנובמבר 1994), אשר נערכה בפני פרקליטה אחרת מצווה התובעת את זכויותיה
מכל מין וסוג לרבות הזכויות בבית (אותן כאמור העניקה שנה קודם לכן
לנתבע, במתנה) לשמונת ילדיה בחלקים שווים.
13. כעולה מהתסקיר מינואר 2002 הרי שלמרות גילה המופלג של
התובעת, היא צלולה, מתמצאת במקום ובזמן, וזכרונה תקין הן לטווח הקצר
והן לטווח הארוך.
14. כיום טוענת האם-התובעת כי הנתבע ניצל את תמימותה והיא נתנה
בו אמון מאחר וחשבה כי הוא פועל לטובתה ועל כן לדבריה חתמה על המסמכים
מבלי שידעה את טיבם, ולא הבינה כלל את המשמעות בהעברת זכויותיה בנכס,
רק לבנה האחד (הנתבע).
15. שבעת ילדיה,להוציא את הנתבע, ביחסים טובים עמה, וכולם מטפלים
בה על פי הצורך, והאחים כולם אף הסכימו כי הבן הבכור חיים והבת יונה
ימונו כאפוטרופסים לאמם.
16. התובעת אמנם הגישה בקשה בשמה למחוק את התובענה נשוא פסק דין
זה אולם לאחר ששמעתי את עדותה של עו"ד גורה אשר אימתה את חתימתה בבקשה,
ולאחר שהובררו לי הנסיבות כמו לדוגמא: הנתבע הוא אשר הביא אותה לבית
המשפט להגשת בקשת המחיקה (בעוד שלתובעת עו"ד המייצג אותה), הרי שברור
לי כי הנתבע הפעיל לחץ על אמו התובעת כי תמחק בפעם השניה את תביעתה.
17. יש לציין כי בתביעה הקודמת והזהה של התובעת (בתמ"ש
54640/97), בק.מ. אשר היה קבוע ביום 15.2.98 התייצבו ב"כ הקודם
של התובעת ואחיינה, מר רענן, ציין לפרוטוקול:
"הודיעו לי לפלאפון.....כי התובעת לא תצליח להגיע כיון שהיא מוחזקת
על ידי בנה הנתבע בביתה ואין הוא נותן לה להגיע לבית המשפט."
18. ארבעה ימים לאחר מכן הוגשה הבקשה למחיקת התובענה, אשר נעתרה.
19. בפעם זו ניסה הנתבע לחזור על ההליך פעם נוספת בכך שהביא את
אמו הקשישה לבית המשפט למרות שהיא מיוצגת, והחתים גם הפעם את עו"ד גורה
כמאמתת את חתימתה (בהטבעת אגודל) למחיקת התביעה, אלא שהפעם התבררה
התביעה עד תום.
20. התובעת נחקרה במסגרת חקירה מוקדמת וביום 12.6.02.
בין השאר אמרה:
"אני רוצה היום את הבית שלי"
ׁ(עמ' 5 לפרוט')
"ש. האם נתת לבן שלך את הבית במתנה? ( שאלה בית המשפט)
ח.
לא. הוא לקח אותי לעו"ד, ביהוד, אמרתי לו מה אתה רוצה ממני, העו"ד
הקריא לילד שלי משהו (הכוונה לנתבע ט.ס) אני אמרתי לעו"ד מה אתה רוצה
ממני, בשביל מה קראת לי העו"ד שלי אמר לי הילד שלך יקריא לך משהו,
יקבל.... הוא אמר לי לחתום".
ובהמשך גם לשאלת בית המשפט:
"ש. מה אמר לך העו"ד? למה באת אליו למשרד?
הלכתי. הבן שלי לקח אותי לעו"ד (העדה מצביעה על הנתבע) כדי לחתום לילד
של הנתבע לנכד שלי, שאם יקרה לאבא משהו, הילד יקח מה שמגיע לאבא. כך
אמר לי העו"ד."
ובהמשך:
ש.מי אמר לך שהוא רשם את הדירה?
ת.לא יודעת. אנשים אמרו לי.
ש.למה שאנשים יגידו לך.
ת. הדירה שלו, והוא יקח אותי לבית אבות, בית זקנים. אני לא רוצה.
ש. מי אמר לך שהוא רשם לך את הדירה על שמו?
ת. אנשים, הילדים."
עדותה של התובעת היתה אמנם מתובלת בשפה התימנית, אולם ניתן היה להתרשם
כי סמכה על בנה (הנתבע) באותן שנים (1993), היתה תלויה בו ועשתה את מה
שהורה לה. התובעת היתה בעת ההיא בת 90 שנה, הלכה עם בנה לעו"ד שהוא בחר
בשבילה, וחתמה על מסמכים שהוא אמר לה באמצעות עורך דינו לחתום עליהם,
מאחר וסמכה על בנה באופן מלא.
התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב, ומתוך עדותה עולה כי לא ידעה את מטרת
הבאתה לעורך דינו של בנה, ואף לא הבינה (כי לא ממש הוסבר לה) מה טיבם
של המסמכים עליהם היא חתמה.
זה המקום לציין כי בהסכם המתנה לא הובטחו מגוריה בדירה עד אחרית ימיה,
ועוד יש לציין ולהדגיש כי על יפויי הכח הבלתי חוזר לצורך ביצוע רישום
הזכויות בשיכון עובדים בע"מ ובמנהל מקרקעי ישראל אין את חתימתה של
התובעת (נספח ג' לתצהיר).
המתווה המשפטי:
21. בבית המשפט העליון השתרשה הלכה לפיה יש לבטל העברת נכס ללא
תמורה (כמו בענייננו) כאשר מדובר בניצול תלות, או בהשפעה בלתי הוגנת
מצד מקבל הנכס כלפי נותנו.
פסיקת בית המשפט העליון קבעה באופן חד משמעי כי יש לבטל העברת זכויות
של אדם קשיש לאחד מילדיו, תוך נישול האחר (בענייננו שבעת ילדיה הנוספים
של התובעת), אם זו נעשתה שלא מתוך רצון חופשי ועצמאי, אלא מתוך ניצול
גילו המופלג וחולשתו, כמו גם תלותו.
בית המשפט העליון קבע כי אם מדובר בנסיבות בהן המעביר הוא קשיש, וקיימת
תלות שלו באדם אחר (תלות מקיפה ויסודית), הרי שנטל הראיה להוכיח שהעברת
הזכויות תקפה-רובץ על כתפי מי שמבקש לקיימה (הנתבע), ולא על המבקש
לבטלה (התובעת).
22. בענייננו ועל פי פסיקת בית המשפט העליון, על הנתבע להוכיח את
גירסתו כאילו העברת הזכויות אליו היתה ללא השפעה בלתי הוגנת וללא ניצול
תלותה של אמו בו.
וכך נפסק בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נגד מנצור ואח',
פ"ד לד
(4) 29 :
"שניים סוגי המקרים אותם חובקת ההלכה בדבר השפעה בלתי הוגנת: ראשית,
מקרים בהם אין יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים לחוזה. שנית, מקרים בהם
קיימים יחסי אמון מיוחדים כגון היחסים בין פרקליט ולקוחו, רופא וחולה
שבטיפולו, אפוטרופוס וחסוי, הורה וילדו, ועוד............כאשר נתקיימו,
מאידך גיסא, יחסים מיוחדים, כמבואר, נוטה בית המשפט כאמור להושיט סעד
אף מבלי שהוכח פסול וזאת בשל טעמים של תקנת הציבור, המבקשת למנוע מראש
שימוש לרעה בכוח ההשפעה וביחסי האמון".
(עמ'39, ועמ' 40).
פסק דין זה מתייחס במפורש ליחסי אמון הנוקטים בין הורה לילדו, שלא לדבר
על התלות שהיתה זו של התובעת הישישה בנתבע, אשר במועד הרלוונטי היתה בת
90 שנה, ובנה הנתבע היה בקשר יום יומי אתה, ועל פי עדותו שלו, טיפל בכל
עניניה.
מגמת הפסיקה דלעיל התחזקה בפסקי דין מאוחרים: ונקבע כי דין צוואה כדין
מתנה, לעניין ההלכה בדבר השפעה בלתי הוגנת.
23. בע"א 5500/94 צבי בלאו ואח' נגד שרה פרידמן,
פ"ד נ(3) 384, קובעת כב' השופטת בייניש לענייננו:
"לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן
קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי לגמול למי שהיטיב עם
המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה
תלות. המצב הפיזי המנטלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים
או טיב קשריו עם אחרים- כל אלה נסיבות היכולות ללמד לכאורה על השתעבדות
רצונו לאדם שהוא תלוי בו."
24. דוגמא נוספת אשר עובדותיה מזכירות את שלנו, ושם בית המשפט
העליון קבע את הלכת ההשפעה הבלתי הוגנת ולא קיים את צוואת המנוח אשר
ציווה את כל רכושו לבן אחד שלו, אשר דאג לכל צרכיו של המנוח, הכין לו
את ארוחותיו ודאג לענייניו הכספיים:
(בע"א 1750/90 חנוך אהרונסון נ' שמואל אהרונסון ואח',
פ"ד מו(1) 336 :
"אין חולק על כך,שהמנוח היה תלוי במערער. תלות זו היתה מקיפה ויסודית.
המערער הוא זה שדאג לכל צרכיו של המנוח, והכין לו את ארוחותיו, ודאג
לענייניו הכספיים. ילדיו האחרים של המנוח התרחקו ממנו, ואין זה משנה
לענייננו האם האשמים בכך הם הילדים, המערער או המנוח, שכן התוצאה היא
אחת: המנוח נותר לבדו לאחר מות אשתו, וכל אמונו נתון היה לבנו חנוך".
25. על פי הראיות אשר הובאו בפני, התובעת בגילה הקשיש במועד
הרלוונטי (שנים 1993,1994) היתה תלויה תלות כמעט מלאה בעזרתו של הנתבע
לרבות הכנת ארוחותיה קניות עבורה, הוצאת הגימלה מהבנק עבורה, וכו',
ואמונה של התובעת בבנה היה מלא, לכן לא ייפלא הדבר כי כאשר לקח אותה
לעו"ד מטעמו האמינה בו, לגבי מטרת חתימותיה על גבי המסמכים אשר התבררו
כוויתורה על חלקה בעזבון בעלה (אשר נפטר עוד בשנות השבעים), הסכם מתנה
על פיו העבירה לנתבע את כל זכויותיה בבית, ויפוי כח בלתי חוזר לביצוע
ההעברה (שעל גבי העותק אשר צורף, היא אינה חתומה)
אמנם בא כוחו של הנתבע העיד ואף מזכירתו אשר היתה יחד עמו כעדת קיום
בצוואה אשר הוכנה ונחתמה ע"י התובעת ביחד עם שאר המסמכים, ברם לא
השתכנעתי מעדותם כי לתובעת הוסבר על מה היא בדיוק חותמת ואת משמעות
חתימותיה אשר היו בהטבעת אגודלה.
26. התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב, ובשים לב לגילה היה על
פרקליטו של הנתבע לנקוט במשנה זהירות כדי לוודא כי התובעת יודעת ומבינה
את משמעות "ההליך" כשהיא חותמת על מספר מסמכים בעלי תוקף משפטי, וכן
ובעיקר היה עליו לבדוק בזהירות הראויה (לרבות בהזקקות לרופא מומחה
בתחום הפסיכיאטריה) האם זהו אכן רצונה האמיתי של התובעת או תוצאה של
תלות, בנתבע, השפעה בלתי הוגנת שלו, או אפילו לחץ ואיום על אמו.
בל נשכח כי כאשר התחוור לנתבע הן בשנת 1997 והן בשנת 2001 לנתבע כי
התובעת הגישה תביעה למתן פס"ד המצהיר על בטלות הענקת הזכויות לו במתנה,
דאג הוא להביא את אמו הקשישה (בפעם השניה היתה כבר בת 96 שנים)
למסדרונות בית המשפט עם בקשה למחיקת התביעה, תוך שעו"ד גורה מאמתת את
הטבעת אגודלה, כחתימתה, על אף שהתובעת היתה מיוצגת ובכל אחת מהפעמים
ע"י פרקליט אחר.
סוף דבר
27. התובעת. אשה קשישה (היום בת 97 שנים), היתה תלויה בנתבע-בנה
ובבנו נכדה. הנתבע ניצל את חולשתה הגופנית, הנובעת מגילה המופלג, וגרם
לכך כי תשתעבד לרצונותיו.
התובעת שאינה יודעת קרוא וכתוב הוטעתה להבין על פי העדויות אשר הובאו
כי היא מבטיחה את זכויותיו של נכדה (בנו של הנתבע) היה ויקרה משהו
לנתבע.
יש לציין כי התובעת חתמה בשנת 1994 (שנה לאחר חתימתה על הסכם המתנה על
פיו העבירה את זכויותיה בבית לנתבע) על צוואה בפני עו"ד אחר, ואם אכן
היתה מבינה את מהותו של הסכם המתנה עליו הוחתמה שנה קודם לכן לא היתה
מורישה בצוואה זו את הזכויות בבית לכל שמונת ילדיה, מאחר והיתה מודעת
לכך כי זכויות אלה אינן עוד בבעלותה.
מנגד, הנתבע לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו (ועל פי פסיקת בית המשפט
העליון אשר צוטטה לעיל), להוכיח שהוא לא ניצל לרעה את היחסים שהיו בינו
לבין אימו הקשישה, אלא שנהפוך הוא, הוכח כי הנתבע, בשל יחסי האמון
המלאים שהיו מטעמה כלפיו, הביא אותה לעו"ד מטעמו והחתימה על מסמכי
העברת זכויותיה בבית אליו, מבלי שידעה והבינה את משמעות המסמכים עליהם
הטביעה את חותמת אגודלה, משאינה יודעת קרוא וכתוב.
לפיכך:
28. מוצהר בזאת כי העברת הזכויות מטעם התובעת לנתבע בקשר לזכויות
הבית והקרקע עליו הוא בנוי אשר ברחוב שבזי 7 יהוד הידוע כגוש 6693 חלקה
285/2 בטלה ומבוטלת
חלקי התובעת בנכס יחזרו להיות בבעלותה ועל שמה של הגב' סעדה זגיר (צגיר)
בעלת ת.ז.030010219.
ב"כ התובעת יעביר עותקי פסק הדין מיידית למנהל מקרקעי ישראל לצורך
רישום בספריהם ולחברה המשכנת, שיכון עובדים בע"מ.
29. הנתבע יישא בהוצאות שכ"ט ב"כ התובעת בסך של 10,000 ₪. הסכום
יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.11.04. ועד התשלום בפועל.
30. המזכירות תשלח עותקי פסק הדין בד.ר. לב"כ הצדדים.
ניתן היום כ"ו בתשרי, תשס"ה (11 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
|
