פסק  דין

הרקע:

1.         (א) בפני תביעה להשבת ילדים על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א 1991.

התובעת הגישה את הבקשה הנוכחית ביום 1.3.05.

 

(ב) לטענת התובעת, מקום המגורים הרגיל של הילדים בקוסטה ריקה.

 

(ג) התובעת בעלת אזרחות ישראלית וקוסטה-ריקנית, והיא עלתה מקוסטה ריקה בשנת 1995. לבעל אזרחות ישראלית. בני הזוג נישאו ביום 25.6.97.

 

(ד) הבן הבכור נולד ביום 21.8.98.

 

(ה) ביום 2.8.01 החליטו בני הזוג לעבור לחיות בקוסטה ריקה. הבן הבכור היה אז בן שלוש.

 

(ו) ביום 13.12.01 נולדה הבת בקוסטה ריקה.

 

(ז) לטענת התובעת, המשפחה השתקעה בקוסטה ריקה, ומרכז חיי המשפחה שם.

 

2.         (א) בחודש יולי 2003, בשל מריבות בין בני הזוג, הבעל עזב את דירת המגורים ומאז האם היא זו אשר מטפלת בילדים.

(ב) בחודש פברואר 2004 עבר הנתבע לגור בישראל, וביולי 2004 האב ביקר במשך שלושה שבועות בקוסטה ריקה ואז שב ארצה.

 

(ג) בתחילת דצמבר 2004, בתחילת החופש הגדול בקוסטה ריקה, הגיע האב לקוסטה ריקה וביקש שהתובעת תיסע עם הילדים לישראל למשך החופש הגדול, עד תחילת חודש פברואר. הוא אף הודיע לה כי הוא פתח הליכי גירושין בבית הדין הרבני בישראל וכי נקבע תאריך לסידור הגט ביום 20.1.05. הבעל רכש כרטיסי טיסה עבור האישה והילדים הלוך וחזור.

 

(ד) ביום 15.12.04 הגיע האב עם הבת לישראל, אבל בגלל בעיה בדרכונו של הבן, הבן הגיע והצטרף לאב ביום 10.1.05.

 

(ו) ביום 19.1.05 הגיעה התובעת ארצה אך הודיע לה הנתבע כי הדיון בבית הדין נדחה וטרם נקבע מועד נוסף.

 

            (ז) תביעת הנתבע לגירושין ומשמורת הוגשה לבית הדין רק ביום 20/1/05.

 

טענות התובעת:

3.         (א) לטענת התובעת, הנתבע נהג בתרמית. כל כוונתו היתה שהילדים לא ישובו לקוסטה ריקה, וחרף הצהרתו, הוא לא הגיש תביעה לבית הדין הרבני לפני ביקורו האחרון בקוסטה ריקה, והוא טמן לה מלכודת על מנת שהילדים יגיעו ארצה.

 

(ב) משום כך, לטענת התובעת, החל מתחילת חודש פברואר 2005, מדובר באי השבת הילדים, זאת לטענתה העילה לתביעה הנוכחית; על פי סעיף 3 לאמנה:

"הרחקתו או אי החזרתו של ילד תחשב לא כדין כאשר –

(א)     יש בהן הפרת זכויות משמורת המוענקות לאדם... על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן

(ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל...".

 

טענות הנתבע:

4.         (א) הנתבע טוען בתגובתו כי מטרת המגורים בקוסטה ריקה היתה לבדוק את האפשרות להשתקע שם, וכי סוכם כי השהות בקוסטה ריקה תהיה עד אשר ירצה הנתבע לשוב ארצה. משום כך, הבאת הילדים ארצה לגור בארץ היא מימוש ההסכם ואין הפרה של כל דין במה שעשה.

 

(ב) וכך טוען הנתבע בתגובתו

"31. אכן בלית ברירה ונוכח דאגתו של המשיב לילדיו, נאלץ הוא, נוכח סירובה של המבקשת לחזור לחיות בארץ כפי שהתחייבה, ונוכח הסכנות  הרבות לשלום ילדיו בקוסטה ריקה, להביאם ארצה תוך שהוא רוכש עבורם גם כרטיס חזרה".

 

(ג) באשר לטענת הסכנה לילדים, טענה זו מתחלקת לשניים: ראשית, באוקטובר 2003 נעצרה אמה של התובעת בגין מעורבותה בפרשיית חטיפת ילדים לשם אימוץ, וכי הושמעו איומים על שלומם של הילדים; שנית, הוא מעלה, וזאת בשפה רפה, טענות בדבר חינוך יהודי כושל בקוסטה ריקה ואנטישמיות שם.

 

(ד) הוא גם מודה כי רק ביום 20.1.05 הגיש תביעה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים לגירושין, ובין היתר תביעה למשמורת על הילדים.

 

(ה) הוא עתר גם לצווי עיכוב יציאה מן הארץ לגבי הילדים בו ביום, וארבעה ימים לאחר מכן עתר לעיכוב יציאת התובעת מן הארץ.

 

(ו) הוא אף מעלה טענה כי מקום המגורים הרגיל של הילדים בארץ, תוך שהאמנה אינה חלה, אך נראה שבמהלך הדיונים הוא נסוג מטענה זו.

 

 

(ז) הוא אף טען כי התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות משמורת על פי דיני קוסטה ריקה.

 

(ח) עוד טען הנתבע כי קוסטה ריקה אינה חתומה על האמנה.

 

(ט) ועוד טענה בפי הנתבע: כי במעשיה ובניהול משא ומתן בארץ, מאז נודע לה על הכוונות של הנתבע להישאר עם הילדים בארץ, היא השלימה עם הימצאם של הילדים בארץ בכך שלא דרשה השבתם המיידית של הילדים, עד אשר הגישה את הבקשה הנוכחית, כאמור, ביום 1.3.05, כחמישה שבועות לאחר שנודע לה על מה שהיא כינתה המזימה והמלכודת של הנתבע.

על פי סעיף 12 לאמנה:

"ילד, אשר לא כדין, הורחק או לא הוחזר כאמור בסעיף 3, ... תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר."

 

על פי סעיף 13 לאמנה:

"על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם ... המתנגדים להחזרתו כי (א) האדם... שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה, או הסכים עימן או השלים עימן לאחר מעשה..."

 

ההליך:

5.         קיבלתי מסמכים ותצהירים של הצדדים וראיות נוספות: כמו כן שמעתי חקירה נגדית של הצדדים ושל עדים מטעם התובעת; והצדדים סיכמו טענותיהם והביאו בפני פסיקה בנדון.

 

 

 

חלות האמנה:

6.         הוכח להנחת דעתי כי קוסטה ריקה חתומה על אמנת האג: כך שקוסטה ריקה אשררה את האמנה  ביום 9.11.98 והאמנה נכנסה לתוקף ביום 1.2.99.

 

זכות המשמורת:

7.         (א) לעניין זכות המשמורת, הובאו בפני המסמכים הבאים:

1.      מכתבה מאת עו"ד לסלי קאופמן, מנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה מיום י"א אדר ב' תשס"ה, 22.3.05. התברר כי לא ניתן היה לקבל תשובה לבקשה מאת הרשות המרכזית בקוסטה ריקה בגלל חג, אך קונסול קוסטה ריקה בארץ מסר את הסעיפים הרלבנטיים של הקודקס המשפחתי בקוסטה ריקה. סעיף 151 לקודקס קובע כי האב והאם מפעילים באופן שווה את הזכויות והחיובים והסמכות ההורית על ילדים שנולדו מנישואין. סעיף 155 לקודקס קובע כי האם היא בעלת הזכויות והחיובים הבלעדיים כלפי הילדים, מקום שהורי הילדים אינם נשואים.

 

2.      מסמך חתום בידי עו"ד ונוטריון בקוסטה ריקה, מר מנואל סוטו מוריסה,

המציין כי על פי הרישומים הרשמיים בקוסטה ריקה, בני הזוג אינם מופיעים

כנשואים, ומשום כך חל סעיף 155.

 

(ב) הנתבע ביקש לטעון כי לא די בראיות אלו בעניין הדין החל בקוסטה ריקה. אולם הוא לא הביא אפילו שמץ של ראיה שסעיפים אלה אינם תקפים, ונאלץ בא כוחו בסיכומיו להפריח טענה, כי לא הוכח שאין סעיף אחר, שקובע שילד שנולד מחוץ לקוסטה ריקה ובעל אזרחות כפולה, ואשר נלקח ע"י הורה בעל אותה אזרחות, אין בכך פגיעה בזכויות המשמורת.

טענה זו יצירתית מאד, אך עדיף שלא היתה נטענת כלל ועיקר.

 

 

 

(ג) נחה דעתי כי האם היא בעלת זכויות המשמורת על הילדים, וזאת יחד עם האב, וגם כי הפעילה לבד את זכויות המשמורת בפועל, וזאת למשך פרק זמן של שנה וחצי כמעט, כאשר האב בכלל לא היה בקוסטה ריקה.

 

מקום המגורים הרגיל של הילדים:

8. (א) כאמור, טוען האב כי מקום מגוריהם הרגיל של הילדים הינו בארץ, וזאת מחמת ההסכמה בין ההורים כי ישארו בקוסטה ריקה לפרק זמן מוגבל, ואם ירצה הנתבע לשוב, כי אז יעברו הילדים לגור בארץ יחד עם ההורים.

 

(ב) טענה זו חורגת מהמובן הרגיל של המלים "מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו" שבסעיף 3(א) לאמנה. הבן אכן נולד בארץ אך שהה בקוסטה ריקה מגיל שלוש ועד גיל שש וארבעה חודשים, למעלה ממחצית מחייו, והבת כאמור נולדה וגרה בקוסטה ריקה.

 

(ג) ההסכם בין ההורים נעשה כאשר לא היתה כל מחשבה על פירוד; מדובר רק בהצהרת כוונות. עמ' 31 לפרוקטוקול, חקירה נגדית של הנתבע מופיע כך:

"ש: היה לכם מועד חזרה מתוכנן.

ת: בעקרון כן, אחרי שנתיים אם אמצא לנכון לעזוב את קוסטה ריקה והחלטה זו תלויה רק בי וזה היה התנאי לנסיעה, לאחר שהיא לחצה שהיא תקח את הילד וחצי, ותעזוב לקוסטה ריקה לבד, לכן בגלל תנאי לחץ נאלצתי לעזוב לקוסטה ריקה בתנאים שלי והתנאי היה שאחרי שנתיים חוזרים לארץ.

ש: אולי.

ת:לא אולי, אם נרצה להשאר עוד שנה, אבל לא יותר משלוש שנים. "

 

הנתבע לא ציין את פרקי הזמן של שנתיים או שלוש שנים בתגובתו לתביעה, שם הוא ציין תנאי זה בצורה לגמרי אחרת בתגובה בסע' 11:

"... ד'. המבקשת הסכימה כי כאשר המשיב ירצה לחזור ארצה תחזור עימו כל המשפחה".

(ד)  טובים לענייננו הדברים שנאמרו בתמ"ש (ת"א) 6313/97 ט.ד. נ' ש.ד. (פורסם באתר נבו). שם טענה המבקשת כי בהסכמה השהות בחו"ל תהיה מוגבלת לשנתיים וכי לאחר שנתיים יחזרו לישראל. המשיב טען כי מדובר בהצהרת כוונות בלבד וכי בתום שנתיים ישובו וידונו בני הזוג בעניין. על כך כתב כבוד השופט גרניט:

"22. ה"הסכמה", גם לפי גירסת המשיבה, התייחסה לשני בני הזוג, דהיינו שהם שניהם יחזרו יחד לישראל; בעת שבני הזוג עשו את ה"הסכמה", הם לא חשבו כלל על פרידה או גירושין או על כך שהם יחיו בשתי ארצות שונות מעבר לאוקינוס האטלנטי והים התיכון. כך שה"ההסכמה" לא התייחסה כלל ולא דובר בה כלל על אפשרות שאחד מהם יחזור לבדו לישראל ואילו השני ישאר בארה"ב.

לכן, כאשר המשיבה עברה לגור בישראל ואילו המבקש נשאר בארה"ב, אין בכך משום ביצוע של "ההסכמה".

 

(ה) אין זה ברור כלל ועיקר, מתוך הראיות שהובאו בפני, כי הנתבע הודיע לתובעת באופן פורמלי בכל שלב שהוא כי הוא מעוניין להחזיר את המשפחה ארצה. הנתבע אכן טוען כי לא היתה בין בני הזוג כל לשון משותפת, וכי כל ניסיון לשיחה הסתיימה בהתפרצויות קולניות של התובעת כלפיו; אך לא מצאתי הודעה מפורשת של הנתבע לתובעת כי הוא רוצה להעביר את המשפחה ארצה.

 

(ו) אי לכך, אני דוחה את הטענה המבוססת על "ההסכמה" האמורה.

 

סכנה לילדים:

9. (א) הטענה בדבר הסכנה לילדים אף היא דינה להידחות.

 

(ב) כאמור, נטען שיש בעיית אנטישמיות וגם שהאם אינה מחנכת את הילדים כפי שסוכם, תוך שמירה על מצוות, וגם בדבר המצב הפסיכולוגי של הילדים ושל האם.

 

(ג) טענות אלו לא גובו בראיות כלשהן, ואם יתקיימו הליכים בעניין המשמורת בקוסטה ריקה, אין ספק שנושאים אלה יעלו.

 

           (ד) הטענה בנוגע לסכנה לחיי הילדים אם ישובו, בגלל הסתבכותה של אם התובעת בפרשיית חטיפת ילדים, גם לא הוכחה כדבעי. בהחלטה מיום ב' אדר ב' תשס"ה, 13.3.05, קבעתי כך:

"מאידך, נטענה טענה שהיו איומים על חיי הילדים, על ידי גורמים פליליים. טענה זו נוגעת ישירות להגנה שבסעיף 13ב' רישא לאמנה. לאור זאת, על הנתבע להגיש תצהיר נוסף משלים בצירוף חומר מקורי מקוסטה ריקה כדי לאושש טענה זו. לא אגביל אותו בדבר היקף החומר, אך תצהיר זה יוגש תוך 15 יום מהיום."

 

(ה) הנתבע מילא אחר הוראה זו באופן חלקי בלבד. הוא אכן הגיש תצהיר, אשר נושא תאריך 29.3.05 והוגש למחרת היום, ואליו צירף חומר שקיבל דרך האינטרנט בשפה הספרדית, אשר לא תורגם, וחלק מעיתון ישראלי, בדבר החשד בישראלי בקוסטה ריקה שניהל רשת לסחר בתינוקות, הנושא תאריך 16.12.03, וקטע מעיתון בשפה האנגלית המופץ בקוסטה ריקה, הנושא תאריך 24.9.03, המדבר, ללא התייחסות לשמות, במעצרם של שישה אנשים בעניין מסחר בילדים. לא מצאתי בקטעים אלה בשפה העברית או האנגלית כל התייחסות שמית לאם התובעת.

 

(ו) עוד טוען הנתבע בתצהירו כי אחיה של התובעת הודיע לו:

"כי עלינו להיזהר וכי יש חשש שינסו לפגוע בנו" וכי "מספר שבועות לאחר מעצרה של התובעת, כאשר טיילתי עם  ילדי בקניון, ניגש אלי אדם ו"המליץ" לי לשמור על הילדים".

 

(ז) טענות אלו עמומות למדי, ועובדה היא כי לאחר המעצר, אשר היה כאמור באוקטובר 2003, שהה הנתבע רוב הזמן בארץ (מלבד ביקור של כשלושה שבועות), והשאיר את ילדיו בקוסטה ריקה; ולא נקף אצבע כדי להעבירם למקום אחר, על אף טענתו בדבר הסכנה.

 

 

(ח) אם כך, לא הוכחה הטענה בדבר הסכנה לילדים, המבוססת על סעיף 13(ב) לאמנה, המדברת על

"חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיסי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל".

 

הפסיקה ידועה בעניין זה: רק במקרה של סכנה מוכחת וממשית ביותר, י..  בית המטפל להחזיר לילדים.  ר' בעניין זה ע"א 4391/96 רו נ' רו פד"י נ(5) 338, ובש"א 1648/92 טורנה נ' משולם.

 

(ט) הטענה, ככל שמבוססת על הסכנה לילדים, נדחית.

 

השלמה:

10.        (א) טענת ההשלמה מבוססת על שלושה צירים עיקריים אשר משתלבים יחד. הציר הראשון הוא, מועד הגשת הבקשה לבית משפט זה; והציר השני, מו"מ שהתנהל בין הצדדים, ובעיקר מסמך שהוגש וסומן נ/1, מופנה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, עליו חתם בא כוחה דאז של התובעת, עו"ד ישראל נטר. הציר השלישי הוא, הבקשות שהוגשו לבית הדין הרבני בעניין ביטול עיכוב יציאת התובעת מן הארץ, והליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני.

 

(ב) לטענת התובעת, היא נוכחה שהיא הובאה ארצה בתרמית ביום 24.1.05. אז היא התחילה להתעניין אצל גורמים רבים, ובכלל זה ארגוני נשים, הקונסוליה של קוסטה ריקה, אנשי ממשל בקוסטה ריקה, עורכי דין וכדו', כדי לברר מה יעשה, וגם פעלה מול בית הדין הרבני האזורי בירושלים.

 

(ג) במסגרת הראיות העידו עו"ד נטר וגם עו"ד עוז-אונגר ממשרדו של עו"ד נטר.

 

(ד) הטענה בדבר ההשלמה מופיעה בסעיף 37 לכתב התשובה

"המבקשת ניהלה מו"מ, באמצעות בא כוחה, עורך הדין ישראל נטר, בכדי להגיע להסדר שיאפשר לה לצאת מהארץ, תוך שהיא מסכימה כי ילדיה ישארו בארץ עד שובה ותוך שהיא מתחייבת לשוב להמשך הדיונים, אולם הצדדים לא הגיעו להבנות, המבקשת הגישה, באמצעות בא כוחה, בקשה לבית הדין לקיים דיון בבקשתה לביטול צווי העיכוב שהוגשו נגדה ונגד הילדים".

 

(ה) עוד צויין, כי ביום 14.2.05 התקיים דיון בבית הדין הרבני בו היו שני הצדדים מיוצגים, ובית הדין נתן פסק דין בהסכמת הצדדים, לפיו המשמורת תהיה משותפת. בית הדין התייחס גם להסדרי מגורים עבור האישה בארץ, מזונות, הסדרי ראיה וכו'.

 

(ו) הוכח, להנחת דעתי, כי אכן חתם עו"ד נטר ביום 16.2.05 או בסמוך על המסמך נ/1 המכונה "הודעה מטעם הצדדים" ובו מופיעות הוראות אלו:

"מבלי להודות ומבלי שהדבר יתפרש כהודאה של מי מהצדדים בכל הנטען בכתבי הטענות ו/או בכל האמור להיטען על ידם  ומבלי לוותר על המשמורת והחזקה של מי מהצדדים על ילדיהם הקטינים המשותפים ע.א. ונ.ח. למרות פסק הדין שניתן בתאריך 14.2.05 דלעיל.

הצדדים מתכבדים להודיע לביה"ד כי הגיעו להסכמה חלקית בנוגע לחלק מהמחלוקות התלויות ועומדות בביה"ד הנכבד כדלקמן:

1. צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא כנגד האישה ע"י הבעל מבוטל בזאת לאלתר.

2. האישה מתחייבת לא להפעיל את אמנת האג בתקופה הזמנית בה תמצא בקוסטה ריקה עד בואה לארץ.

3. האישה מתחייבת לחזור ארצה עד 1.7.05.

4. מוסכם על הצדדים כי במידה והאישה לא תחזור ארצה תימכר דירת בני הזוג הנמצאת בירושלים ע"י ב"כ הצדדים ולצורך כך נותנת האישה יפוי כח בלתי חוזר לטובת ב"כ עו"ד ישראל נטר, המצ"ב כחלק בלתי נפרד מההודעה.

5. מוסכם על הצדדים כי בתקופה בה תשהה האישה בקוסטה ריקה המשמורת על הילדים הקטינים תהיה משותפת והילדים יהיו בחזקת הבעל וזאת מכח הכרח האישה לחזור לביתה, לקוסטה ריקה ללא ילדיה, בעקבות צו עיכוב היציאה שהוטל נגדם ע"י הבעל ומכיוון שבאה לארץ כתיירת למספר ימים בלבד."

 

התובעת הגיעה יחד עם עו"ד עוז-אונגר למשרדו של ב"כ הנתבע, עו"ד וולפוס, כאשר מסמך זה כבר היה אצלו.

 

(ז) ביום 16.2.05 חתמה האישה בפני עו"ד נטר על יפוי כח בלתי חוזר, נ/2, בדבר מכירת הדירה של הצדדים.

 

(ח) עוד מסתמך הנתבע על בקשה (נ/4) שהגישה התובעת לבית הדין הרבני לביטול עיכוב יציאה מן הארץ שלה ושל הילדים ביום 9.2.05. אך שם היא מציינת את מגוריהם הקבועים שלה ושל הילדים בקוסטה ריקה וכי הילד מבקר בבית ספר יהודי וכוונתה שהילדה תלמד בגן ילדים יהודי, וכי הגיעה ארצה בעקבות תחבולה מצד הנתבע, על מנת שהיא תחתום על הסכם גירושין וסעד עיכוב היציאה הוא "על מנת להשאיר אותה ואת ילדיה בשבי" סחיטותיו ונתונים לחסדיו."

 

           (ט) עוד מסתמך הנתבע על הבקשה שהגישה התובעת ביום 16.2.05, לאחר הפגישה במשרד עו"ד וולפוס, מטעם עצמה לביטול עיכוב יציאה מן הארץ לבית הדין הרבני. בקשה זו פותחת:

"מבלי להודות בדבר ומבלי שהדבר יתפרש כהודאה של המבקשת בכל הנטען בכתב התביעה ומבלי חלילה לוותר על החזקת ומשמורת של שני ילדיה...".

 

            היא טוענת באותה בקשה:

"יציאת המבקשת נדרשת בדחיפות שכן המבקשת הינה תושבת ואזרחית קוסטה ריקה אשר הגיעה לארץ כתיירת לימים קצובים בלבד ולעניין האמור לעיל, השאירה בית, עבודה, ועוד התחייבויות אחרות המחייבות את חזרתה המיידית".

 

וכן היא ביקשה לדחות את מועד הדיון לשלושה חודשים

"על מנת לתת שהות למבקשת להתארגן ולצאת בצורה מסודרת לחופשה ממקום עבודתה ומבלי לאבד את זכויותיה שצברה עד כה".

 

בבקשה זו אינה מציינת את הילדים.

בית הדין דחה את הבקשה לאור הדיון שהתנהל יומיים לפני כן.

 

(י) מכל אלה טוען ב"כ הנתבע כי התובעת לא עמדה על השבה מיידית של הילדים. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהבקשה הוגשה לבית משפט זה רק ביום 1.3.05.

 

11.        (א) בע"א 7944/98 דגן נ' דגן פד"י נ"ג(3) 254, מגדירה כב' השופטת בייניש את עניין ההשלמה כך:

"הורה "משלים" עם הרחקת הילד או עם אי החזרתו, כאשר ניתן להסיק מהתנהגותו (במובן הרחב) כי הוא מוותר על הגשמה דחופה של זכות המשמורת או הביקור, הנתונה לו על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל בסמוך לפני הרחקתו של הקטין או אי החזרתו. אם כך, החריג משמעותו היא שמן הנסיבות ומהתנהגותו של ההורה הנחטף, ניתן להסיק כי הוא מסכים עם שינוי הסטטוס קוו, תוך ויתור על זכותו להשבה מיידית של המצב לקדמותו". (סעיף 12 לפסק הדין).

 

 עוד נקבע שם:

"ההשלמה מבוססת, מעצם טיבה, על רצונו הסובייקטיבי של ההורה הנחטף, המוצא את ביטויו  בהתנהגות חיצונית – אובייקטיבית, התנאי המשלים להשתכללותה של ההשלמה הוא שההשלמה נקלטת אצל ההורה האחר, באופן שהורה החוטף מודע לכך שההורה הנחטף מוותר על שינוי הסטטוס קוו." (שם)

 

 

 

(ב) טענת התובעת היא שעשתה את שעשתה לפי יעוץ עורכי הדין שלה, והיא נסמכת על אמרה שצוטטה בסעיף 22 בפס"ד בתיק מ.א. 418/93 בביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו גבאי נ' גבאי:

"אין לשכוח שמעשה חטיפה יוצר לחץ ומצוקה ויש צורך בהתארגנות. ההורה הנחטף נמצא בעמדת מיקוח גרועה, ההתבטאות אף היא לא ברורה בנסיבות כאלה בשיחות טלפון נרגשות תוך שקשה להגיע להכרעות מהירות".

 

 

(ג) סע' 7 ג' לאמנה, המחייב את הרשויות המרכזיות לקדם את העניינים ו:

"להבטיח את החזרתו מרצון של הילד או להביא לידי ישוב מחלוקות בדרכי שלום",

 

נותן גושפנקא לצורך במשא ומתן בכל מקרה של חטיפת ילד. לכן הדגש הוא על תוכן המשא ומתן, כי  עצם קיומו אין בו כדי להוות השלמה.

 

12.        (א) כל אחד מהצדדים התייחס לפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני ביום ח' אדר א' תשס"ה, 14.2.05, כאשר בראש הפרוטוקול נאמר:

"הנדון: בט. צו עיכוב",

 

שם אמר ב"כ האישה כי:

"אנחנו מוכנים לנסות להגיע להסכם. אנחנו טוענים שמדובר בחטיפה של הילדים. האישה נתנה לו את הילדים רק לתקופה זמנית, ולא שישארו בישראל".

 

ב"כ האישה אמר כי אין תנאים לגט:

"האישה רוצה את הילדים אצלה, בחזקתה ובמשמורתה כמו שהיה עד כה, יפסק של מזונות 1,500 ₪ לכל  ילד וכן שתחולק דירת המגורים".

 

בית הדין הציע משמורת זמנית משותפת, מחצית הזמן לכל צד, כי הבעל ישלם לאישה מזונות 2,000 ₪ וכן ישכור דירה מרוהטת לאישה שתוכל לשהות בה עם הילדים: השיב ב"כ האישה:

"אבל מרכז חייהם של הילדים הוא בקוסטה ריקה. אף שהם התחתנו בארץ, הם תושבי קוסטה ריקה".

 

(ב) בעקבות דיון זה נתן בית הדין פסק דין הקובע משמורת משותפת, כפי שהציע.

 

(ג) ספק רב ביותר אם בית הדין היה מוסמך לתת פסק דין. לא התקיים דיון בנוגע לעניין המשמורת; הדיון היה בעניין ביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ. ההליך התנהל בפני דן יחיד (ואף כי נאמר בסוף פסק הדין כי הצדדים קיבלו סמכות דן יחיד, סביר מאד להניח שההסכמה היתה לסמכות לדון בעניין ביטול צו עיכוב היציאה, ולא שינתן פסק דין בעניין המשמורת).

 

(ד) למען הסרת ספק, אף כי אלה שיצגו את התובעת בזמנו יכלו לנהל את העניין בצורה אחרת, אין נפקות לפסק הדין של בית הדין הרבני, זאת לאור סעיף 17 לאמנה:

"עצם העובדה כי ניתנה במדינה המתבקשת החלטה בעניין משמורת או כי ההחלטה ראויה להכרה באותה מדינה, לא תשמש נימוק לסרב החזרת ילד על פי אמנה זו...".

 

הגב' קאופמן אף הוציאה מכתב לבית הדין הרבני בנושא זה.

 

(ה) יודגש כי במהלך כל הדיון טענו ב"כ התובעת וחזרו וטענו כי מדובר בחטיפה וכי מרכז חייהם של הילדים בקוסטה ריקה.

 

(ו) לכן לא אראה ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני, והבקשות שהגישה האישה שם, כדי לתמוך בטענה בעניין ההשלמה.

 

13.        (א) עו"ד נצר הסביר את חתימתו על המסמך נ/1 בכך שחתימתו היתה נחוצה כי מדובר בהודעה לבית הדין, וכי מבחינתו המסמך לא יכנס לתוקף עד אשר לא תחתום מרשתו.

 

(ב) מנגד טוען ב"כ הנתבע כי לא הושאר מקום לחתימת בעלי הדין על המסמך, וכי הוא יצא מתוך הנחה שמדובר בהצהרת כוונות.

 

(ג) לאחר שבחנתי את הראיות, ובפרט התרשמתי מבעלי הדין על דוכן העדים, הגעתי למסקנה שהתובעת נקלעה למצב קשה ביותר, ללא אמצעים כלכליים או תמיכה חברתית בארץ, ולכן היתה מוכנה לשקול כל אפשרות כדי להגיע להסדר, כולל הסדר בעניין הגירושין.

 

(ד) העיד עו"ד נטר שהמשימה שהוטלה עליו היתה אך ורק לגרום לביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ.

 

 (ה) אין לי אלא לקבוע כי המסמך מהווה לא יותר מאשר הצעה במסגרת משא ומתן, הצעה אשר לא נתקבלה, ולא היתה גמירות דעת בעניין האמור במסמך.

 

14.        (א) בפסק דין דגן הנ"ל, בית משפט העליון הגיע למסקנה שלא היתה השלמה, על אף העובדה שהיו שיחות טלפון רבות בין האב שהיה בחו"ל, לבין האם שהיתה בארץ, ועל אף העובדה שרק כעבור שלושה חודשים מהרחקת הילדים הגיש האב את תביעת המשמורת בבית משפט בניו ג'רסי, ורק כעבור שלושה וחצי חודשים נוספים הגיש בקשה על פי האמנה.

 

(ב) בענייננו, כזכור, התביעה הנוכחית הוגשה כחמישה שבועות וחצי לאחר שהגיעה התובעת ארצה. ועוד: אין מחלוקת שאמר הנתבע לתובעת כי הביקור יהיה עד תחילת פברואר, ולכן העילה לתביעה על פי אמנת האג קמה רק כעבור ימים אחדים לאחר תחילת פברואר, ויתכן שאם היתה מוגשת תביעה לפני מחצית פברואר, היא היתה נדחית מן הטעם שלא הוכח שהילדים נשארו בארץ בניגוד למוסכם.

 

15. המסקנה היא כי הוראות האמנה חלות על המקרה: מקום המגורים הרגיל של הילדים בקוסטה ריקה; התובעת בעלת זכות משמורת: אי החזרת הילדים היא לא כדין; ולא הוכחה הגנת ההשלמה; ולכן דין התביעה להתקבל, לאחר שכל יתר ההגנות נדחו אף הן.

 

16. רק למען השלמות, יודגש כי הפתיח בסעיף 13 קובע כי אין חובה להורות על החזרת הילד אם הוכחו ההגנות; אולם המגמה המרכזית היא שבסעיף 12. בנסיבות אלה, אף אם הייתי קובע שהיתה מעין השלמה מטעם המבקשת, לאור פרקי הזמנים הקצרים שהילדים שוהים בארץ, וכאשר היה בזמן כה קצר כדי לאפשר להם להכות שורשים בארץ, יהא זה ראוי להשיבם לקוסטה ריקה.

 

17. לאור כל האמור, אני קובע כדלהלן:

 

1. הילדים יעברו לקוסטה ריקה בהקדם האפשרי, ובכל מקרה לא יאוחר מיום י' ניסן תשס"ה – 19.4.05. 

 

2. הנתבע ישא בכל הוצאות הטיסה של התובעת והילדים.

 

3. צווי עיכוב היציאה מן הארץ שהוצאו נגד הילדים ישארו בתוקף עד אשר יוצג בפני אישור כי יש לילדים כרטיסים, ויציאתו של האב מן הארץ תעוכב עד למועד הנסיעה המתוכננת.

 

4. הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

 

 

 

המזכירות תשלח העתק פסק דין זה בפקס לב"כ הצדדים.

 

 

הותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום כ"ח באדר ב', התשס"ה, (8 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.