<%@ Language=JavaScript %> מסכסוך זה, שפרץ לאחר שלושים שנות נישואין

מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בבית משפט השלום בתל אביב-יפו

ת"א  010999/04

 

בפני:

כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

 

11.12.05

 

 

 

 

 

התובעת:

ס.י.פ. אופנה בע"מ

ע"י עו"ד בצלאל הוכמן

 

 

 

             נ  ג  ד

 

 

הנתבעים:

1. בנק הפועלים בע"מ – סניף השקד

2. יוסי עמיחי

ע"י עו"ד נחום הופטמן

 

ו נ ג ד

 

 

צד ג'

1.  סופיה פרנצ'י

2.  ישראל פרנצ'י

ע"י עו"ד בצלאל הוכמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק - דין

 

 

העובדות שאינן במחלוקת

 

חברה פרטית בשם ס.י.פ אופנה בע"מ ("החברה"), ניהלה שתי חנויות לביגוד בקניון הזהב בראשל"צ. החברה הינה בבעלות בני הזוג פרנצ'י (צד ג').  הבעלות ביניהם חולקה באופן שווה, כשישראל פרנצ'י מחזיק ב-50% ממניותיה, וסופיה אשתו  ב- 50% הנותרים. 

 

החברה פתחה חשבון עסקי בתאריך 06.05.96, בסניף השקד של בנק הפועלים בראשל"צ .

בבקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון (נספח ד' לתצהירו של ישראל פרנצ'י) נקבע, כי חותמת החברה בצירוף חתימת כל אחד מבעלי המניות יחייבו את החשבון. הדבר נעשה לאור האמור בפרוטוקול החברה מיום 30.04.96, שהומצא לבנק. באותו פרוטוקול אף נקבע, כי מר ישראל פרנצ'י יהיה מנהל החברה (נספח א' לתצהירו).

 

בנוסף לחשבון העסקי, ניהלו בני הזוג באותו סניף גם חשבון משותף פרטי.

בשנת 2002 נתגלע סכסוך אישי בין בני הזוג, עקב התנהגות מינית ביזארית של הבעל, שהובילה אף לאשפוזו מרצון במחלקה פסיכיאטרית של בי"ח תל-השומר. לא אכנס לפרטי המעשים שתוארו בעדותה של גב' פרנצ'י מטעמי צנעת הפרט, ומאחר שבני הזוג שבו לחיות יחדיו.

 

כפועל יוצא מסכסוך זה, שפרץ לאחר שלושים שנות נישואין, פנתה סופיה פרנצ'י לבנק, בתאריך 19.09.02, וביקשה - הן בע"פ והן בכתב ידה - כי הרכב החתימות בחשבונות הבנק ישונה.

הבקשה התייחסה הן לחשבון הפרטי והן לחשבון העסקי, כאשר בחשבון הפרטי נאמר, כי יש לחייבו מעתה רק על סמך שתי חתימות, ובחשבון העסקי, הנוגע לענייננו,  יש לחייבו רק על סמך "חותמת + שתי חתימות" (נספח גב' לתצהירו של יוסי עמיחי, נתבע 2).   

 

החל ממועד קבלת הבקשה ואילך, איפשר הבנק משיכתם של כספים מהחשבון העסקי רק אם הדבר נעשה באמצעות חתימותיהם של שני בני הזוג במאוחד.

 

טענות התובעת

 

ראשית יצוין, כי לא היה מקום להגשת התביעה נגד מנהל הסניף באופן אישי. מעשיו נעשו בשם הבנק ועל דעתו, ולכן אתייחס מעתה לטענות הנטענות כנגד הבנק בלבד.

 

התובעת טוענת, כי הבנק פעל שלא כשורה בבטלו את הוראות החברה, בהן נקבע כי  ניתן לחייב את החשבון העסקי בחותמת וחתימה אחת בלבד. לדבריה, לא היה על הבנק לשעות להוראות שניתנו לו ע"י סופיה פרנצ'י, מאחר שלא הייתה מנהלת בחברה ולא היתה מוסמכת ליתן הוראות בשמה.

 

התובעת סבורה, כי היה על הבנק לפעול ע"ס פרוטוקול מחייב של החברה בלבד, שהגדיר את זכויות החתימה בחשבונה של החברה. לחילופין טוענת התובעת, כי היה על הבנק לאפשר לבני הזוג לחזור בהם מהוראה זו בשלב מאוחר יותר, כאשר יחסיהם האישיים שוקמו, בבחינת  "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לדבריה הבנק לא שעה לפניותיהם בנידון.

 

עוד טוענת התובעת, כי הבנק הגדיל לעשות בבטלו את מסגרת האשראי, שעמדה עד אז על 100,000 ₪, מבלי שנתבקש כלל לעשות כן.

 

כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הבנק נגרמו לתובעת, לטענתה, נזקים בסך כולל של 556,200 ₪, שעל הנתבעים לפצותה בגינם.

 

טענות  הנתבע

 

הבנק טוען, כי בתאריך 26.6.02 החליטה החברה, כי די בחתימת אחד מבני הזוג, ללא צורך בחותמת החברה, כדי לחייב את החברה בכל דבר ועניין (מוצג נ/4). לשיטתו, החל ממועד זה גברה ההוראה  החדשה על הוראות קודמות, שניתנו על ידי החברה. לפיכך, די היה בחתימת גב' סופיה פרנצ'י על המכתב, בו הורתה לסניף לבטל את הרשאתו של בעלה לפעול לבדו בחשבון החברה, כדי לחייב אף את הבנק.

 

ב"כ הבנק סבור, כי הבנק נהג כשורה ואף נקט זהירות יתר, כאשר מיד עם קבלת ההוראה בכתב של גב' פרנצ'י הודיע, במכתב הנושא תאריך 20.9.02, שנמסר אישית  הן למר פרנצ'י והן לתובעת, על ההוראות החדשות שהתקבלו לגבי אופן חיוב החשבון.

 

לחילופין נטען, כי שרשרת המחדלים נובעת מהתנהגותם של בני הזוג עצמם, ולכן מצא הבנק לנכון לשלוח הודעת צד ג' נגדם.

 

זכויות החתימה בחשבון

 

כבר בתחילת הדיון  אומר, כי התרשמתי שהבנק נזקק לנפתולים הרבה כדי לחפות על מחדליו.

עסקינן בחשבון של חברה, שהתנהל על מי מנוחות ע"י מר פרנצ'י, עד למשבר האישי שפקד אותו.  

 

בפרוטוקול החברה מיום 26.6.02 (נ/4), עליו נסמך ב"כ הבנק, נאמר במפורש (בסיפא)

 

"אופן החתימה: כל אחד לחוד, צירוף חותמת התאגיד".

 

במסמכי פתיחת החשבון מיום מיום 6.5.96 צוין במפורש:

 

"כ"א לחוד + חותמת" (נספח ד' לתצהירו של ישראל פרנצ'י).

 

פתיחת  החשבון  בשנת 1996 גובתה  בפרוטוקול מסודר של החברה, שאף בו צוין, כי:

 

"חתימותיהם של ישראל פרנצי' או סופיה פרנצ'י כל אחד לחוד בצירוף חותמת החברה יחייבו את החברה" (נספח א' לתצהיר פרנצ'י).

 

נדרשת מידה לא מועטה של עזות מצח בהעלאת הטענה, כי החברה קבעה במסמך נ/4, שדי בחתימת אחד מבני הזוג, ללא צורך בחותמת החברה, כדי לחייב את החברה לכל דבר וענין. טענה זו, לא רק שהיא עומדת בסתירה לנוסחו של נ/4, אלא סותרת גם את המסמכים שנערכו ע"י הבנק עצמו, לרבות טופס פתיחת החשבון. 

 

טענת הבנק אף אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 98 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983, בו נקבע כי על החברה לציין את שמה באותיות נוחות לקריאה במקום שבו היא מנהלת את עסקיה, בחותמה בכל מסמך מסחרי או עסקי היוצא מאת החברה או האמור להיות חתום בידי החברה או מטעמה.

סעיף 98 לפקודת החברות אמנם בוטל עם היכנסו של חוק החברות לתוקף בשנת 1999, אך ההתקשרות בין התובעת לבין הבנק נערכה בשנת 1996, ולכן הוא חל עליה, (ראה ע"א 8883/02 - בדש משה נ' חוגלה קימברלי שיווק בע"מ, תק-על 2005(1), 3314, 3317). 

 

בהתחשב בכך, אני קובעת כממצא עובדתי, כי נדרשה חותמת החברה יחד עם חתימת כל אחד מבני הזוג, והחברה מעולם לא הורתה לבנק או התיימרה להורות, כי די בחתימת אחד מבני הזוג, ללא חותמת החברה, כדי לחייבה.

 

דרישתה של גב' פרנצ'י - לפיה מיום 19.9.02 ואילך תחויב החברה באמצעות שתי חתימות בלבד – היוותה, איפוא, שינוי מהותי מההוראות שניתנו קודם לכן על ידי החברה.

 

 

 

על האישיות המשפטית הנפרדת

 

חברה היא אישיות נפרדת מבעלי מניותיה, כך למד כל סטודנט למשפטים בראשית דרכו. 

החברה פועלת אמנם באמצעות מנהליה, אך אלה משמשים כאורגנים של החברה ופעולתם נעשית בשמה ועבורה.

 

כב' השופט ריבלין חזר לא מכבר על הכלל הידוע, כי:

 

"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד" (ע"א 223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה בע"מ, פ"ד נז(5) 116, 131)

 

נכונים כאז גם היום דבריו של השופט ברנזון, שנאמרו בע"א  266/73 מפעלי ע' שנפ בע"מ נ' מפעלי א' הסס בע"מ, פ"ד כח(1) 408:

 

"אין צורך לחזור ולהדגיש את הידוע לכל, כי חברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת ונבדלת מבעלי מניותיה, ממנהליה ומעושי דברה. אכן, המשיב היה והינו מנהלה של המשיבה ובעל כל מניותיה, פרט  לאחת. למעשה, החברה היא שלו ועל-פיו ישקו כל ענייניה. עם זאת, הוא והיא הם שני גופים משפטיים נפרדים, ומה שנדרש מן האחד אינו מחייב  את השני לעשותו".

 

ברי אם כן, כי התובעת הינה בעלת ישות משפטית נפרדת ועצמאית, המנהלת עסקיה בנפרד מבעליה. והנה, התערבבו להם התחומים בטיעוני הבנק, אשר בניסיון לנקות עצמו ולהוכיח כי פעל כדין, נאחז במכתבה של גב' פרנצ'י, וטוען כי שימשה כמנהלת בחברה ולכן היתה מוסמכת ליתן הוראות בשמה.

 

התרשלות הבנק

 

גב' פרנצ'י החלה להניע את הגלגל, לאחר שהסתכסכה עם בעלה. אין חולק, כי בין בני הזוג אירעו מספר אירועי אלימות, שבעקבותיהם אף הוצאו פעמיים צווי הרחקה נגד הבעל מהבית. הסכסוך בין בני הזוג נמשך עד 2/03 (מוצג נ/5), והבעל אף עתר למינוי כונס נכסים לחברה.

 

בכל הנוגע ל"תרומתם" של בני הזוג לפרשה אתייחס בהמשך, אך לנוכח מערכת יחסים עכורה זו, הגיעה גב' פרנצ'י לסניף הבנק וביקשה, כי החשבונות ינוהלו משלב זה ואילך באמצעות שתי חתימות, כאשר בחשבון העסקי החיוב יהיה באמצעות שתי חתימות וחותמת החברה. היא נדרשה להעלות בקשתה זו על הכתב, ועשתה כן על נייר רשמי של בנק הפועלים (נספח ב'), בו נכתב:

 

"בחשבון  העיסקי שמספרו 441555 "סיפ אופנה בע"מ  "אבקש לשנות את ההרכב החתימה, מחתימה + חותמת להרכב המחייב חותמת + 2 חתימות". 

 

אלא שקיים הבדל גדול בין שני החשבונות. בעוד שבחשבונה הפרטי רשאית היתה גב' פרנצ'י להורות כאמור לעיל, הרי שבחשבון העסקי אין ספק כי לא היתה מוסמכת לעשות כן. הסיבה לכך היא, ששינוי זכויות חתימה בחברה חייב לקבל ביטוי בהחלטה כדין של האסיפה הכללית ובפרוטוקול ערוך כדין, כדוגמת הפרוטוקולים הקודמים שהוצגו בפני הבנק.

 

מנהל הסניף מר עמיחי אמנם ציין כי "ההשכלה  המשפטית  שלי מאוד שטחית" (עמ' 26 ש' 14), אך אין ספק כי ידע, או היה עליו לדעת, שמכתבה של גב' פרנצ'י אינו פרוטוקול רשמי. תמהה אני, מדוע מצא הבנק לנכון הסתמך על מכתב זה, הרי היתה לו אפשרות לעכב תשלומים שבוצעו מהחשבון למשך יום יומיים, עד שיובא בפניו פרוטוקול מסודר של החברה. במיוחד נכונים הדברים לאור העובדה שבמענה לשאלה המתייחסת למכתב, ענה מר יוסי עמיחי מנהל הסניף:

 

"אני לא רואה במכתב הזה איזה פרוטוקול רשמי" (עמ' 14 ש' 19)...אנחנו נוהגים כאשר משנים זכויות חתימה להוציא פרוטוקול רשמי" (עמ' 16 שורה 3) .

 

הנה כי כן, מכתבה של גב' סופיה פרנצ'י נכתב כמכתב פרטי, ונחתם על ידה כאדם פרטי, אפילו ללא חותמת החברה. המכתב נכתב ללא יעוץ משפטי, ונראה כי נוסח בסניף הבנק על  נייר סטנדרטי של בנק הפועלים. גב' פרנצ'י עצמה העידה, כי היתה שרויה באותה עת במצוקה קשה, עקב התנהגותו החריגה של בעלה, ולא היה לה אז קשר אתו (ע' 30 לפרוטוקול).

 

גב' פרנצ'י טענה במהלך חקירתה הנגדית, כי לא אמרה בסניף שהיא מנהלת בחברה, ואף לא חשבה שהיא מנהלת בה (ע' 31 ש' 23 וע' 32). לדבריה, פנתה לסניף "מתוך מצוקה. חשבתי שאני מעורבת, לא בתור אדם זר לחברה" (ע' 32 ש' 6).

 

בניסיון להרחיק עצמו מהשתלשלות העניינים האומללה מנסה הבנק להיאחז בדו"ח רשם החברות (מוצג נ/1) כמוצא שלל רב. בדו"ח רשומה רק גב' סופיה פרנצ'י כמנהלת בחברה, וטוען ב"כ הבנק, כי היתה מוסמכת לפעול בשמה. מדובר בדו"ח שהודפס בתאריך, 22.09.02  ונראה כי הבנק רתם את העגלה לפני הסוסים, מאחר ששלח הודעה למר פרנצ'י על השינוי בזכויות החתימה כבר ב- 20 לחודש ספטמבר, קרי, יומיים לפני שהוצא הדו"ח על ידי פקידי הבנק.

 

המסקנה המתבקשת היא, כי הבנק התרשל בעת שכיבד את הוראתה החריגה של גב' פרנצ'י, והחליט, מאותו רגע ואילך, כי לא יכובדו שיקים אלא באמצעות שתי חתימות וחותמת החברה

 

"אין חוטא נשכר"

 

מר ישראל פרנצ'י העיד, כי לאחר שחרורו מאשפוז בביה"ח, נודע לו, להפתעתו, כי אין ביכולתו

למשוך כספים מהחשבון, ללא חתימת אשתו. עוד נודע לו, כי הבנק מסרב לכבד שיקים של החברה, ללא שתי חתימות ושיקים שלה אינם מכובדים.

ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי ניתנה לנתבעים הזדמנות לתקן את המחדלים, אך זה הנתבעים החליטו להיות "עיקביים" בטעותם.

 

מסתבר, כי הבנק דרס ברגל גסה את כבודו של הלקוח, שכן במכתב שנשלח באמצעות ב"כ החברה כבר בתאריך 22.9.02, נדרש הבנק להשיב המצב לקדמותו. למרות משלוח מספר רב של תזכורות, חלפה עברה למעלה משנה, עד לקבלת תגובה מהבנק (3.11.03), והמצב לא הושב לקדמותו (נספחים כה' – לא' לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

 

במכתב מיום 3.11.03 השיב הבנק כדלקמן:

 

"לגופו של ענין... הסניף פעל בהתאם לדין ולמוסכם ולהוראות החברה באמצעות מורשיה כפי שנמסרו לו".

 

לבני הזוג נאמר, כי יש צורך בפרוטוקול של החברה להסדרת המצב:

 

"אני אמרתי להם שאני דורש פרוטוקול . מכתב לא היה מספיק" (עמ' 16 שורה  9).

 

הפלא ופלא. לשם השבת המצב לקדמותו נדרש פרוטוקול של החברה, ואילו להקשחת דרישות החתימה (שתי חתימות במקום אחת), די היה במכתבה של גב' פרנצ'י, ללא שום פרוטוקול. אכן, נפלאות דרכי הבנק.

 

ב"כ הנתבע מאשר, כי על בנק לנהוג בפעולותיו כלפי לקוחו כבנקאי סביר. במסגרת חובה זו, על הבנק שלא לעצום את עיניו או להימנע מבירור העובדות לאשורן, מקום שבנקאי סביר היה מבררן. עליו לחקור ולדרוש מקום שבנקאי סביר היה עושה כן, בנסיבות הענין (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5) 31).

 

יתכן, כי מצוקתה הניכרת של גב' פנצ'י, אשר סיפרה בדמעות למנהל הסניף על הסכסוך שפרץ בינה לבין בעלה, והעובדה שהבעל אף אושפז במחלקה פסיכיאטרית, הניעו את הבנק לקבל את ההוראה בכתב, כפי שנוסחה בסניף עצמו. לא היה בהוראה זו כדי להיטיב עם גב' פרנצ'י דווקא, שכן הדרישה לשתי חתימות במקום אחת חייבה גם אותה.

 

התמיהה מתעוררת כאשר מר ישראל פרנצ'י שוחרר מבית החולים, ופנה באמצעות בא-כוחו בתאריך 22.9.02 בדרישה להשבת המצב לקדמותו (נספח כה' ואילך).

סירובו של הבנק להישמע לדרישה זו, והתשובה שניתנה כשנה לאחר מכן (3.11.03), מלמדים על התנערות בוטה של הבנק, מ"לברר את העובדות לאשורן, מקום שבנקאי סביר היה מבררן".

 

כתוצאה מהתעקשות זו, נאלצו בני הזוג לחתום במשותף על כל המחאה והמחאה. המחאות של החברה, שנמשכו קודם לכן בחתימה אחת, לא כובדו על ידי הבנק. בני הזוג העידו, כי "טורטרו" שוב ושוב לסניף הבנק, בדרישה להוסיף חתימה על המחאות שנשאו חתימה אחת.

לא היה קץ לסבלם, ומכתביו הנואשים של בא-כוחם, ששב וביקש מהבנק להשיב את המצב לקדמותו, נפלו על אוזן ערלה.

 

אשם תורם

 

בנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך הלקוח חב אף חובת זהירות כלפי הבנק. לכשעצר הגלגל ויושבו ההדורים בין בני הזוג פרנצ'י, היה עליהם לפעול כפי שנדרשו על ידי הבנק ולהמציא פרוטוקול של החברה, המחזיר את המצב לקדמותו, ומתיר חיוב החשבון באמצעות חתימה אחת + חותמת החברה. יתירה מכך, גב' פרנצ'י לא ניסתה במשך כל אותה תקופה לכתבו מכתב חדש לבנק, המורה על השבת המצב לקדמותו.

 

בני הזוג לא עשו כן, משום מה, ובמהלך סיכומיו הארוכים של ב"כ החברה לא נמצא כל הסבר להתנהגות זו. בהתנהגותם תרמו בני הזוג להמשך סבלם, ואין להם להלין בענין זה רק על הבנק. התנהגות זו מהווה "אשם תורם" שאותו אני מעמידה על 30%, ובגינו על בני הזוג לפצות או לשפות את הנתבע, כנדרש בהודעה לצד שלישי שנשלחה מטעמו (ראה, א' פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז) ע' 143-152.

 

ביטול מסגרת האשראי

 

שאלה נוספת הנדרשת להכרעה הינה - האם רשאי היה התובע לבטל את מסגרת האשראי של החברה? בהמשך לשאלה זו יש לבחון, האם נגרם לתובעת נזק כתוצאה מכך.

 

הכל מסכימים, כי מסגרת האשראי בוטלה ב- 20.9.02. גב' פרנצ'י לא ביקשה את ביטול מסגרת האשראי, ומנהל הסניף מר עמיחי הודה בכך (ע' 24). לדברי הבנק ביטול מסגרת האשראי נעשה "...ע"מ למנוע נזקים אפשריים לחברה ולבנק" (נספח כז').

 

הגדרת המונח "אשראי" מצויה בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 כהאי לישנא:

 

"אשראי" - לרבות ערבות, קיבול שטרות, נכיון שטרות, מימון באמצעות השכרת נכסים, פתיחת אשראי תעודות או אישורו, והתחייבות לשלם כסף על חשבון הזולת".

 

המקור לזכותו של הבנק, להקטין או להפסיק את מסגרת האשראי, מצוי בטופס כתב התחייבות וערבות לקבלת אשראי, עליו חתמו הנתבעים (נספח יא' לתצהיר התובעת).

בסעיף 8(ב) של הטופס, תחת הכותרת  זכות הבנק לשנות את תנאי האשראי,  נאמר מפורשות, כי

 

"הבנק יהיה רשאי בכל עת ועת לפי שיקול דעתו, לסרב להקצות.., להקטין.., או לבטל את מסגרת האשראי , כולה או מקצתה, בין שנוצלה או  שלא...ובלבד שהבנק ישלח ללווה ולערבים הודעה על כך עשרה ימים מראש".

 

גם אם שמר הנתבע לעצמו את הזכות לבטל את מסגרת האשראי, אין פירושו של דבר, כי הטופס מקנה לו זכות לבטל את מסגרת האשראי כאוות נפשו, בכל עת שיעלה הרצון מלפניו.

כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב 1992- הורו בס' 18(ג), כפי שהיה בתוקף במועדים הרלבנטיים לתביעה, כי מוטלת חובה על הבנק "להודיע ללקוח עשרה ימים לפני מתן הוראת ביטול או שינוי מסגרת האשראי בחשבונו". עם זאת, "הבנק רשאי להקטין או לבטל את מסגרת האשראי, במקרים בהם הוא עלול להסתכן באי אפשרות לגבות את החוב שנוצר ממסגרת האשראי, עקב שנוי לרעה ביכולת פירעון הלקוח".

 

ס' 18(ג) בוטל בשנת תשס"ג, והרציונל לביטולו נעוץ ברצון מחוקק המשנה לחייב בנקים, העומדים לבטל או להקטין את מסגרת האשראי, ליתן ללקוח הודעה על כך זמן סביר מראש, ולא להסתפק בהודעה של 10 ימים בלבד. רציונל זה בא לידי ביטוי בדברים שנאמרו בשם היועץ המשפטי לממשלה בע"ש 195/97 היועץ  המשפטי לממשלה נגד בנק לאומי, דינים מחוזי לד(4), 744: 

 

"על טענת הבנק הסומך את הוראת הסעיף, בין היתר, על סעיף 18(ג) לכללי הבנקאות  (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב–1992, משיב היועץ המשפטי, שהוראה זו שבכללי הבנקאות נועדה, כשמם של הכללים, לקבוע כללים לגילוי נאות על-פי האמור בסעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981. מטרת הכללים, סבור  היועמ"ש, אינה להעניק לבנק זכות מהותית לבטל חוזה, כאשר אין לו זכות לעשות כן על- פי החוזה או הדין, אלא רק לקבוע, שגם כאשר יש לבנק זכות לבטל את החוזה, עליו להודיע על כך ללקוח 10 ימים מראש... התקופה של 10 ימים הקבועה בכלל 18(ג) הנזכר, סבורים היועץ המשפטי והמפקח על הבנקים, הנה, למעט במקרים חריגים, תקופה קצרה ביותר ואין בה כדי להעניק ללקוח שהות מספקת להתארגנות חלופית לשם גיוס כספים" (שם, פיסקה 18).

 

סעיף 18(ג) בוטל, כאמור, ובמקומו לא הוסף סעיף אחר, ולא נקבע מועד ספציפי למתן הודעה על ביטול או הקטנת מסגרת אשראי. נותרנו, איפוא, עם ההוראה הכללית, המצויה בס' 5 לכללים, אשר מטילה על תאגיד בנקאי המתכוון לשנות או לבטל את ההסכם שנחתם עם הלקוח, להודיע על הביטול או השינוי תוך זמן סביר.

 

הדברים האמורים לעיל בפסק דיני, אינם חלים על התביעה שבפני, מאחר שבתקופה הרלבנטית היה  עדיין סעיף 18(ג) בתוקף, ותקופת ההודעה הנדרשת היתה עשרה ימים מראש בלבד, הא ותו לא.

 

במקרה דנן, בוטלה המסגרת ללא התראה כלל. במכתבו של הבנק מיום 20.9.02 (נספח כ"ז) נאמר: "החל מהודעתנו זו, מבוטלת מסגרת משיכת היתר בסך 100,000 ₪ בחברה, וזאת על מנל למנוע נזקים אפשריים לחברה ולבנק".

 

בבואי לבחון את התנהגותו של מנהל הנתבעת, והשיקולים שהנחו אותו בביטול מסגרת  האשראי, עלי לבחון אם מדובר בשיקולים עסקיים סבירים, אם לאו.

 

התובעת לא ביקשה כלל להגביל את  מסגרת האשראי, קל וחומר שלא לבטלה, כפי שעשה מנהל  הנתבע.

מנהל הסניף העיד, כי הורה על ביטול המסגרת מתוך זהירות. עסקינן בעניינים שבשיקול דעת, כאשר הטופס מאפשר לתובע להקטין את מסגרת האשראי, אם הלקוח אינו מקיים את התחייבויותיו ואינו נענה לדרישות הבנק.

לא היתה הצדקה להגבלת האשראי של החברה, מאחר שהייתה מגובה בביטחונות. חשבון החברה עמד ביתרת זכות, ולא היה חשש כי תהיה חריגה מן המסגרת.

 

אין ספק איפוא, כי ביטול המסגרת היה מעשה של פטרונות וכוחנות מצד הבנק, שנטל חירות לעצמו לבטלה ללא התראה מראש וללא הצדקה מספקת.

יחד עם זאת, התובעת לא טענה כי נגרמו לה נזקים עקב ביטול מסגרת האשראי. מנהלה, מר ישראל פרנצ'י העיד, כי המסגרת נדרשה לביטחון בלבד, ובפועל לא נעשה בה שימוש. לפיכך, לא נמצא ביטוי נזיקי להתנהגותו הנפסדת של הבנק בכל הנוגע לביטול מסגרת האשראי.

 

 

נזקי התובעת

 

בסיכומי ב"כ התובעת לא נעשתה הבחנה בין נזקיה של החברה לבין נזקי בני הזוג פרנצ'י, שלא הגישו תביעה מטעמם. עלי לציין אף, כי הסכום הנדרש על ידי התובעת בתביעת מופרז, ללא כל יחס לנזקים המוכחים בפועל.

 

 

 

א. הפסד זמן

ב"כ התובעת טוען, כי מורשי החתימה של החברה "טורטרו" על ידי הבנק, ונאלצו לבוא ולחתום על כל שיק בחתימה שניה. סה"כ חתמו על 158 שיקים, שניתנו לגופים שונים ולא כובדו על ידי הבנק, בשל העדר חתימה שניה.

הדרישה לפיצוי בפרט זה הועמדה ע"ס של 266,000 ש"ח.

 

ככל שהדבר נוגע להפסד הזמן וה"טרטור" שנגרם לבני הזוג פרנצ'י, אין מדובר בנזק בר-פיצוי, שכן עסקינן בנזקיה של החברה בלבד. כך גם לגבי עגמת הנפש, שבני הזוג טוענים כי נגרמה להם באופן אישי, עקב מעשיו ומחדליו של הבנק.

לפיכך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בפרט זה.

 

ב. נזק בגין שיקים שלא כובדו

ב"כ התובעת טוען, כי נגרם לתובעת נזק בסך 140,000 ₪, בגין 28 שיקים שלא כובדו, בהיותם חתומים בחתימה אחת בלבד. 

 

ב"כ הנתבע טוען, כי מדובר בשיקים שלא כובדו במשך 58 ימים בלבד, שלאחריהם הועבר חשבונה של החברה לבנק אחר. עוד נטען, כי חלק מהשיקים ניתנו מראש עם שתי חתימות, ולא היה צורך לבוא ולחתום עליהם שנית, כעולה ממוצג נ/6. בסופו של דבר, כך לדברי ב"כ הנתבע, מדובר בשישה שיקים בלבד, שניתנו לעירית ראשון לציון, ובשיקים שמועד פרעונם חל בתאריך אחד, כגון 10 שיקים שמועד פרעונם חל ב- 15.10.92, כך שמורשי החתימה לא נדרשו לבוא פעמים רבות כדי לחתום עליהם. 

 

אין ספק, כי נגרם לתובעת נזק, עקב העובדה ששיקים שלה לא כובדו כלל, או כובדו רק לאחר שנוספה להם עוד חתימה, אך בני הזוג תרמו לכך לא מעט בהתנהגותם, המהווה אשם תורם.

 

ב"כ התובעת לא פירט, כיצד חושב נזקה הנטען של התובעת בסך 140,000 ₪, ונראה כי מדובר בחישוב מוגזם על דרך האומדנא.

בהעדר נתונים, אני מעמידה את נזקה של התובעת בגין אי-כיבוד השיקים שנמשכו מחשבונה ע"ס של 40,000 ₪.

 

 

ג. פגיעה במוניטין של החברה

ראש נזק נוסף, בגינו דורשת התובעת פיצוי בסך 100,000 ₪, הוא בגין פגיעה במוניטין ועגמת נפש. לגבי עגמת הנפש התייחסתי כבר לעיל, ואין מה להוסיף על דברים אלה.

 

פרופ' פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (תשמ"ב) אומר בעמ' 279 כי:

 

"מוניטין [goodwill] הם בגדר קניין. מדובר למעשה, בשם מסחרי או בתדמית של עסק או אדם שהודות להכרה שקנה לעצמו קיים ציבור של לקוחות שיש לו עניין לרכוש ממנו מוצרים ושירותים".

 

פענוח מהלכיו של עסק והסיבות להצלחתו או לנפילתו, אינו פשוט. אולם, לא צריך מומחיות כדי לקבוע, שאי-כיבוד שיקים של חברה על ידי הבנק הנמשך מצמית פעולותיה של חברה פעילה ופוגע בחוסנה הכלכלי. הספקים נזהרים וחלקם אף נרתעים מהמשך ניהול העסקים עם החברה, תקופות האשראי הניתנות על ידי הספקים מצטמצמות או מבוטלות, מופעל עליה לחץ, נדרשים תשלומים במזומן תמורת סחורות וכיוצא באלה תופעות מוכרות וידועות.

 

סוגיית הוכחת המוניטין אינה קלה. בע"א 634/89 אסי ריין נ' Fuji Electronics Co., פ"ד מה(4) 837, קבע כב' הנשיא שמגר, כי אין להגביל את התובע המבקש להוכיח את קיומו של מוניטין לסוגים מסוימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולאו דווקא בסיווגה. לגישתו, לא מן הנמנע כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר, יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות.

 

על גישה זו חזר כב' השופט קדמי בע"א 532/91 קלוד כהן נ' יונה נדיר, פ"ד מט(2) 523, בעמ' 362:

 

"בית המשפט אינו מוגבל בהקשר זה לדרכי הוכחה מסוימות, והוא קובע את ממצאיו  על-פי מכלול הראיות שבאו לפניו, כשמהימנותן של ראיות אלו ומשקלן הראיתי נתונים לשיקול-דעתו על-פי הכללים הנוהגים בדרך כלל בעניין זה".

 

ב"כ התובעת לא מצא לנכון לבאר, כיצד חושב המוניטין של החברה, או הפגיעה הנטענת בו לאחר מכן.

איני סבורה שניתן לקבל את התיאוריה, לפיה התמוטטות החברות היא פועל יוצא, ישיר ובלעדי של פעולות הבנק, כנטען בסיכומי ב"כ התובעת. לא הוכח, כי התמוטטותה של החברה אכן קשורה להתנהגות הנתבע. הוכח, כי החברה המשיכה לנהל את פעולותיה באמצעות בנק אחר. ב"כ הנתבע טוען ובצדק, כי מגמת ההפסדים הסתמנה בחברה כבר בשנת 2000, עקב עליה בהוצאות בגין דמי שכירות וירידה קבועה במכירות, כעולה ממאזני החברה לשנת 2001 ואילך.

 

ב"כ התובעת אינו יכול להצביע על קשר ישיר בין הפגיעה הנטענת במוניטין לבין קריסת החברה, אך טוען, כי ספקים חששו לתת לה סחורה ודרשו תשלום במזומן.

סבורני, כי גם במקרה זה אין מנוס מקביעת פיצוי על דרך האומדנא.

לפיכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין פגיעה במוניטין של החברה ע"ס 20,000 ₪.

 

ד. ביטול כרטיסי אשראי

מדובר בנזק שנגרם למר ישראל פרנצ'י באופן אישי ולא לחברה. לא הוגשה תביעה מטעם מר פרנצ'י, ולא היה מקום לכלול נזק זה בתביעתה של החברה. לפיכך, אין באפשרותי להתייחס לדרישת הפיצוי בגין פרט זה.

 

ההודעה לצד שלישי

 

אני מקבלת  את טענת הנתבע, בדבר אי הקטנת הנזק על-ידי התובעת וליתר דיוק, על ידי המוסמכים לפעול בשמה  - בני הזוג פרנצ'י. מדובר בחברה, שהיתה בשליטתם המוחלטת של ישראל וסופיה פרנצי', וכל שנדרש מהם לעשות היה לכנס את בעלי המניות ולהמציא פרוטוקול לגבי זכויות חתימה חדשות. אמנם, מדובר בדרישה שהועלתה לראשונה על ידי הבנק כעבור שנה, אך בני הזוג לא עשו כן, משיקולים שלא הובהרו במהלך שמיעת העדויות.

 

 

 

 

 

 

 

התייחסותי למחדלם של בני הזוג פרנצ'י, באה לידי ביטוי בכך שקבעתי, כי יש לייחס להם אשם תורם בשיעור של 30%. לפיכך אני מורה, כי על ישראל וסופיה פרנצ'י לשפות את הנתבע ב-30% מכל סכום שישולם על ידו לתובעת, כאמור בפסק דיני לעיל.

 

סוף דבר

 

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪, בגין אי כיבוד השיקים שנמשכו מחשבונה וסך של 20,000 ₪, בגין הפגיעה במוניטין של החברה.

 

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט שהוצאו על ידה ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

 

אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי ומחייבת את ישראל וסופיה פרנצ'י ביחד, לשפות את הנתבע ב-30% מסכום הפיצויים שישולם לתובעת בפועל (לא כולל שכ"ט עו"ד והוצאות).

 

בנוסף, אני מחייבת את הצדדים השלישיים לשלם לנתבע את הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 3,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

 

 

ניתן בלשכתי היום 11.12.05 בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.

 

 

                                                                                    ________________________

                                                                                       ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת

 

 

 
 
 
Hit Counter