|
פסק
דין
א. ערעור על
החלטתו מיום 5.2.02 של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט י' גרניט) אשר קבע כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בסוגיה שבמחלוקת, שתפורט בהמשך, והעביר את המשך הדיון בתובענה לבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה.
ב. העובדות העיקריות הצריכות לעניינו
הן כדלהלן:
הצדדים
הם בני זוג לשעבר שנישאו ביום 10.8.72 והתגרשו ביום 29.4.92.
מר אשר
אורבס (להלן: "האיש") הגיש ביום 23.4.92 כנגד גב' יהודית אורבס, גרושתו, (להלן: "האישה") תביעה אשר בה התבקש בית המשפט להצהיר כי בטלה עיסקת המכר שעשו האיש והאישה, בגין זכויות האיש בחנות בגוש 6455 חלקה 182/3 ברחוב דרך השרון בהוד השרון (להלן:
"החנות"). כן עתר האיש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה בפנקס המקרקעין לטובת האישה (תמ"ש 40600/97).
מנגד,
הגישה האישה כנגד האיש ביום 17.6.97, תביעה בה התבקש בית המשפט להורות לאיש לחתום על כל מסמך לביצוע העברת זכויותיו בחנות על שמה, להצהיר כי האישה היא בעלת מלוא הזכויות בחנות ועתירות נוספות (תמ"ש 40601/97).
בבית
המשפט קמא אוחד הדיון בשתי התובענות.
בשלבים
מתקדמים של הדיון, לאחר הגשת הסיכומים התברר לבית המשפט כי יש להכריע בשאלת סמכותו לדון בתביעות, מול סמכות בית הדין הרבני זאת, משהתברר לבית המשפט כי "שאלת החנות נדונה והוכרעה על ידי בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה".
משכך קם
בית המשפט קמא והעלה מיוזמתו את שאלת סמכותו לדון בתובענות.
לאחר
שסיכמו ב"כ הצדדים בסוגיית הסמכות, נתן בית המשפט קמא את החלטתו נשוא הערעור.
ג.
ג. בית המשפט קמא פרט בהחלטתו את השתלשלות העניינים, ואעשה זאת גם עתה, בשל חשיבות השתלשלות הדברים לענייננו.
ביום
10.3.91, הגיש האיש תביעת גירושין, חלוקת רכוש וקביעת המזונות נגד האישה בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: "בית הדין").
ביום
16.12.91, קבע בית הדין בפסק דין כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים נתונה לבית הדין.
בית הדין
קבע קביעות שונות בעניינם של הצדדים, קבע כי דירת הצדדים תמכר והתמורה תחולק בחלקים שווים וכן קבע מועד לדיון בשאר התביעות הרכושיות.
ביום
22.4.93 נתן בית הדין החלטה בענין החנות ובה הורה לאיש להעביר לב"כ האישה עו"ד אליגון את כל האישורים הדרושים כדי להעביר את חלקו בחנות על שמה.
עוד קבע
בית הדין שעל האישה לשלם לאיש או לבא כוחו תוך שבוע מיום המצאת המסמכים סך של 70,000 דולר.
בית הדין
שב וקבע כי על פי החלטתו מיום 16.12.91, שאושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול, הסמכות לדון בכל ענייני הרכוש של הצדדים נתונה לבית הדין.
בהמשך נתן
בית הדין הרבני החלטות נוספות בענין החנות, לרבות החלטה בדבר מינוי כונס נכסים, החלטה בדבר העברת הכספים ועוד.
לימים, קבע בית המשפט קמא כי האיש הגיש לבית
הדין בשנת 1998 תביעה רכושית בענייני מטלטלין, הנוגעת לזכויות בקלאב הוטל דמי שכירות מהחנות והפרשי ערך המכונית. בית הדין קבע בהחלטתו מיום 24.3.99, כי אין לו סמכות לדון בתביעת האיש מאחר שהאיש הגיש תביעה זהה לבית המשפט השלום לפני שהגיש את התביעה
לבית הדין.
בשולי החלטתו קבע בית המשפט לענייני משפחה,
כי אכן התביעה בענין המטלטלין, שהוגשה בבית המשפט השלום בתל-אביב והועברה לבית המשפט לענייני משפחה
(כיום תמ"ש 40602/97) אכן בסמכות בית המשפט
לענייני משפחה, ועניינה הנושאים שבית הדין הרבני קבע שאין לו סמכות לדון בהם.
יחד עם זאת, בכל האמור לגבי החנות וכל
העניינים הכרוכים בעסקת החנות, נתונה הסמכות לבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה.
על החלטתו זו של בית המשפט לענייני משפחה
הערעור שבפני.
ד. לטענת המערערת טעה בית המשפט קמא
כשקבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון
בתובענות והעבירם לבית
הדין רבני האזורי פתח-תקווה.
המערערת טוענת כי אומנם דן בית הדין הרבני
בענין החנות וקבע מה שקבע, אולם ההסכם שנכרת בסופו של דבר בין המערערת לבין המשיב, משקף מכר רגיל בין שני צדדים ואין לו מאומה עם החלטות בית הדין.
לטענת המערערת, הגיש המשיב בתמ"ש 40600/97
תובענה כנגד המערערת שעילתה מושתת על הפרת הסכם מכר החנות מיום 17.6.93.
לטענת המשיב, לא עמדה המערערת בהסכם המכר
ומשכך עותר לביטול ההסכם.
יחד עם זאת, הגיש המשיב ביום 12.2.97, ארבעה
חודשים לפני הגשת התובענה בתמ"ש 40600/97 תובענה לאכיפת הסכם מכר החנות. תובענה זו הגיש המשיב לבית המשפט השלום והיא הועברה לבית המשפט לענייני משפחה. לטענת המערערת, שתי התובענות עומדות בסתירה זו ל זו, אולם אין בטענה זו מאומה לעניינו.
לטענת המערערת, עוד הגיש המשיב ביום 25.10.98
תביעת לבית הדין הרבני שכותרתה "בקשה לחידוש הליכים בענין חלוקת רכוש וקביעת מועד לדיון". תביעה זו, כמפורט על ידי המערערת זהה לתובענה בתמ"ש 40602/97, שהוגשה מלכתחילה, כאמור, לבית המשפט השלום, והועברה לבית המשפט לענייני משפחה.
טוענת המערערת, כי בית הדין הרבני קבע כי לא
יוכל לדון בתביעות המערער מחוסר סמכות, וזאת משום שהתביעה בתמ"ש 40602/97 "זהה לתביעה בבית הדין הרבני כך למעשה נדחתה תביעת המשיב לאכיפת ההסכם בבית הדין הרבני".
(סעיף 10 להודעת הערעור).
עוד טוענת המערערת, כי בית הדין הרבני החליט
לדחות את תביעת המשיב לאכיפת הסכם מכר החנות מחוסר סמכות, והחלטה זו שוללת גם את סמכותו לדון בתביעת המשיב לביטול ההסכם ומשכך "טעה בית המשפט בהעבירו את התיקים לבית הדין הרבני כשזה כבר פסל את עצמו מלדון בתביעת המשיב הכוללת גם את ענין החנות"
(סעיף 12 להודעת הערעור).
עוד טוענת המערערת כנגד העיתוי שבו בחר בית
המשפט לענייני משפחה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני, לאחר הגשת סיכומים בתביעות עצמן ולאחר שנות התדיינות ארוכות.
לסיכום טוענת המערערת "לאור האמור לעיל,
הן משום שראוי היה לדחות את התביעה בתיק 40600/97 על הסף עקב היותה נוגדת את התביעה בתיק 40602/97, הן משום שבית הדין הרבני פסל עצמו מלדון בתובענה הנוגעת לחנות עקב קיומה של התובענה 40602/97, והן משום שההסכם בין הצדדים בעניין החנות לא נבע
מהוראות של בית הדין הרבני, אלא היה הסכם עצמאי אוטונומי, הן משום שבין הצדדים אין מחלוקת שהתובענות הן בסמכות בית משפט למשפחה, והן משום שהדיון הסתיים, מכל אלה ביחד, ומכל אחד מאלה לחוד, ראוי ליתן פסק דין לגופו של עניין"
(סעיף 15 להודעת הערעור)
ה.
למקרא הודעת הערעור ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, גם מן הטעם שב"כ המשיב
נקט עמדה מתונה, כמעט
פסיבית, אומנם ניתן היה לסבור כי אכן נתונה הסמכות לבית
המשפט לענייני משפחה,
ולא היה מקום להעברת הדיון לבית הדין הרבני.
רק מניתוח מדוקדק של טענות הצדדים, תוך בדיקת
המסמכים הרלוונטים, אכן מתברר שאין הדבר כך.
אתחיל ואומר כי אכן בית המשפט לענייני משפחה
השלים את הדיון בתובענות המאוחדות, קיבל את סיכומי הצדדים, לגופו של ענין, ורק בשלב מאוחר התבקשו ב"כ הצדדים לסכם בסוגיית הסמכות.
אינני סבורה כי הטרוניה כנגד בית המשפט
לענייני משפחה, מוצדקת היא.
בשלב בו הבחין בית המשפט לענייני משפחה כי
ייתכן שאומנם אין לבית המשפט סמכות לדון בתובענות, משהסמכות נתונה לבית הדין הרבני, חובה שבדין, כמו גם חובת הכיבוד ההדדי של הערכאות, חייבה את בית המשפט, להתייחס ראשית לכל לסוגיית הסמכות, לדון בה ולהכריע בה.
לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא בקובעו כי
הסמכות איננה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, משני נימוקים עיקריים. האחד, ההסכם שבין הצדדים בענין החנות לא נבע מהוראות בית הדין אלא היה הסכם עצמאי ואוטונומי, הנימוק השני הוא כי בית הדין "פסל עצמו מלדון בתובענה הנוגעת לחנות עקב קיומה של
התובענה 40602/97"
(סעיף 15 להודעת הערעור).
אין בידי לקבל את הנימוקים בגינם סבורה
המערערת כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
אומנם, הצדדים הגיעו להסכם בענין החנות אולם
בכל פסיקתו של בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, המתייחסת לרכושם של הצדדים, עולה בברור כי עניינה של החנות הוא בסמכות בית הדין הרבני.
בית הדין הרבני התבקש על ידי המשיב, בבקשה
שהוגשה ביום 25.10.98 לבית הדין והוכתרה, כאמור, בכותרת "בקשה לחידוש הליכים בענין חלוקת רכוש וקביעת מועד דיון" לדון ביתרת התביעות הרכושיות בין הצדדים, וכלשון הבקשה "עוד יצויין ויודגש כי בית דין נכבד זה מתבקש לדון אך ורק בתביעות
שטרם הכריע בהם, קרי, חלוקת רכוש של הצדדים למעט ענין החנות, הדירה המשותפת והמשק של המבקש אשר לגביהן כבר נתנה החלטה בעבר"
(סעיף 11 לבקשה).
לשון אחר, בית הדין התבקש לדון בנושאים
רכושיים אחרים, שלא נדונו בפני בית הדין בהליכים קודמים.
בהחלטתו מיום 24.3.99, קבע בית הדין:
"...בשנת תשנ"ט (1998) הגיש התובע לבית הדין תביעה לדון בענין שאר
הרכוש שלדבריו טרם ניתן פסק דין בזה...
בדיון שהיה ב- ט"ז טבת תשנ"ט (4.01.1999)
לשאלת בית הדין פירט הבעל את תביעתו והם:
[א] מטלטלין בדירה המשותפת ובחנות.
[ב] קלב הוטל.
[ג] דמי שכירות שלה חנות.
[ד] הפרשי ערך המכונית.
...
לאור כל הנ"ל לא נוכל לדון בתביעות שהוגשו
בשאר ענייני הרכוש, וזה מחוסר סמכות, ולאחר שב"כ התובע הגיש לפני כן תביעה זהה לבית המשפט וע"י זה הוא ויתר על הסמכות של בית הדין הרבני לדון בזה".
מהחלטתו של בית הדין הרבני, עולה בברור, כי
בית הדין הרבני קבע כי הוא משולל סמכות לדון בענייני הרכוש האחרים, דהיינו, אותם עניינים שנמנו על ידי בית הדין, כמפורט בהחלטה.
ענייני הדירה, החנות והמשק, לא הובאו בשנית
לדיון בפני בית הדין הרבני, ולא נדונה שוב שאלת סמכותו של בית הדין לדון בהם.
ו. ו.
בנסיבות אלה, סבורה אני כי כדין קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי "החלטת בית הדין בשאלת סמכותו מיום 24.3.99 (בה קבע כי אין לו סמכות) מתייחסת אך ורק לתביעה שהאיש הגיש בענין המטלטלין, קלאב הוטל אילת, דמי השכירות מהחנות והמכוניות (תביעה
שמתבררת כאמור בבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 40602/97) והיא אינה מתייחסת לענין החנות"
(עמ' 7
לפסק הדין).
מקובלת
עלי קביעת בית המשפט קמא, כי לבית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בענין החנות, למרות שהצדדים התגרשו, מאחר שבית הדין הרבני נתן את ההחלטות המקוריות בענין החנות.
(ר' לענין זה בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית
הדין הרבני הגדול בירושלים, פד"י מח(4)
591, ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פד"י לו
(3) 187).
סוף דבר, סבורה אני כי כדין קבע בית המשפט
לענייני משפחה כי הוא חסר סמכות לדון בענין החנות ובסוגיות הנלוות להסכם שנכרת בין הצדדים בענין החנות.
על כל אלה הערעור נדחה.
בנסיבות הענין אין צו להוצאות וכל צד ישא
בהוצאותיו.
ניתן היום ו' בכסלו, תשס"ג (11 בנובמבר
2002) במעמד
|
