מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

בבית המשפט העליון                                                             רע"א 4445/96   

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט ת' אור

המערער:                                      בר-נוי שאול

נגד

  המשיבים:                                1. המוסד לביטוח לאומי  

2.  בר-נוי עליזה -משיבה פורמלית 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בחיפה מיום 14.5.96 בתיק בר"ע 1351/95,

1604/95, שניתן על ידי כבוד השופט ג'ובראן

בשם המערער: בעצמו

בשם המשיב 1: עו"ד י. וסרמן

בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד נורית ישראלי

פסק דין

המשנה לנשיא ש' לוין:

1. השאלה המתעוררת בבקשת רשות לערער זו היא האם רשאי המשיב הראשון - המוסד לביטוח לאומי - לבקש בלשכת ההוצאה לפועל צו מאסר נגד חייב לפי פסק דין למזונות, מבלי שתקדם לכך חקירת יכולת? ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לפי סמכותו בסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], החליט היועץ המשפטי לממשלה  להתייצב לדיון והעלה לפנינו גם הוא את טענותיו.

2. אלו הן העובדות והנסיבות הנוגעות לענין, ככל שהדבר נחוץ כדי להשיב על השאלה הנזכרת בפסקה הקודמת: ניתנו פסקי דין למזונות לטובת אשתו לשעבר של המערער (היא המשיבה מס' 2) ולטובת בנותיו. המשיבה מס' 2 פנתה למוסד בבקשה לתשלום מזונותיה לפי סעיף 4 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 (להלן - חוק המזונות), ובקשתה אושרה. המוסד בקש שינתן לו צו מאסר נגד המבקש ללא חקירת יכולת. ראש ההוצאה לפועל אישר את בקשתו, והערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי לאחר נטילת רשות - נדחה. לפי סעיף 14(ב) לחוק המזונות, יבוצע פסק דין למזונות על ידי המוסד בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל) "כאילו ניתן לזכות המוסד, לרבות האמור בפרק ז' שבו". פרק ז' לחוק ההוצאה לפועל, בניסוחו המקורי קבע, בין השאר (בסעיף 70), שראש ההוצאה לפועל רשאי לתת צו מאסר נגד החייב שלא שילם שיעור מהשיעורים שנפסקו בחקירת יכולת שנערכה לו, אך לפי סעיף 74, אם "נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים מן החייב לבן זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו רשאי ראש ההוצאה לפועל לתת..... צו מאסר נגד החייב אף בלי להיזקק לחקירת יכולת.....". פרק ז' לחוק ההוצאה לפועל עבר תהפוכות. ניתן כיום לתת צו מאסר נגד החייב אך בשל "בזיון ההוצאה לפועל"; עם זאת אפשר לעשות שימוש באמצעי זה גם כאשר "החייב הוא בעל יכולת למלא אחר צו תשלומים שניתן לפי חוק זה, והוא לא מילא אחריו, או לא שילם שיעור מהשיעורים שנקבעו לפיו", ופשיטא שמדובר בתשלומים שנקבעו בחקירת יכולת: סעיף 70(א)(2). בתיקון 15 לחוק ההוצאה לפועל (ס"ח 1479, התשנ"ד, 284) סומן סעיף 74 כסעיף 74(א) והוספו אחרי המלים "נגד החייב" המלים: "אם נתברר לו כי אין דרך אחרת לאלץ את החייב לשלם את החוב.....", וכן הוסף סעיף 74(ב) שסייג הוראות מסויימות של חוק ההוצאה לפועל, ובכללן את סעיף 70 באופן שלא יחול לגבי חוב פסוק במזונות; התוספת לסעיף 74(א) נמחקה בתיקון 18 לחוק ההוצאה לפועל (ס"ח 1563, התשנ"ו, 188, ובכך חזר סעיף 74(א) לנוסחו המקורי של סעיף 74.

3. טענת המוסד סומכת בעיקרה על האמור בסעיף 14ב לחוק המזונות: כשם שהזוכה לפי פסק דין למזונות זכאי - לפי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל - למתן צו מאסר נגד החייב מבלי שתקדם לכך חקירת יכולת - כך נטען - זו גם זכותו של המוסד לביטוח לאומי, שזכותו היא זכות תחלוף (סברוגציה) מלאה. לא זו אף זאת: נטען לפנינו שכבר בבג"צ 5304/92 פ"ד מז(715 )4 ("בג"ץ פרח") ניכרה המגמה להחמיר עם חייבים בחוב פסוק למזונות, מגמה שהתחזקה עם תיקון מס' 18 לחוק ההוצאה לפועל. עוד טען המוסד לפנינו כי קבלת טענתו של המערער היתה מעמידה את ראש ההוצאה לפועל כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט שקבע את חיוביו, דבר שהיה גורם לעיוות בין הערכאות, והיה משבש את דרכי הגביה של המוסד. טענה נוספת של המוסד היתה כי קבלת הערעור, תפלה ללא צידוק לרעה חייבים שנפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל במישרין על ידי הזוכים, שיוכלו לקבל נגדם צווי מאסר ללא חקירת יכולת, לבין חייבים כמו המערער, שהמוסד לביטוח לאומי הוא שפועל נגדם, אשר יהיו חסינים מפני צווי מאסר כאלה. עוד נטען לפנינו כי פרשנות החוק כגירסת המערער תפגע בהרמוניה החקיקתית המיועדת לחזק את חיובי המזונות על ידי מניעת עיקולם של גימלה או שכר אלא לשם קיום החיוב במזונות, וכי שלשת הנימוקים שניתנו בבג"ץ 5304/92 הנ"ל לאבחנה בין חיובים רגילים לבין חיובי מזונות לענין צווי מאסר, כוחם יפה גם כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי. 

4. למקרא ראשון של סעיף 14(ב) לחוק המזונות, המחיל על המוסד לביטוח לאומי את פרק ז' לחוק ההוצאה לפועל, מותר היה להניח, לכאורה, שלענין ביצועו של פסק דין למזונות דינו של המוסד לביטוח לאומי הוא כדין כל נושה בחוב פסוק למזונות, לכל ענין ודבר, ושראש ההוצאה לפועל רשאי ליתן לפי בקשתו צו מאסר מבלי שתקדם לו חקירת יכולת; אך מתברר שהנחה זו אינה הנחה חלוטה הואיל ומוכרות לנו נסיבות שבהן דין הקובע זכויות תחלוף נתון לסייגים, כגון כשמדובר בזכויות אישיות גרידא: ע"א 357/79 פ"ד לה(393 )1, או כשקיימים שיקולים מיוחדים להבחין בין ה"נושה" המקורי לבין מי שבא במקומו; כך, למשל, נפסק שרק "נפגע" רשאי להגיש נגד המזיק תביעה לתשלום תכוף לפי סעיף 5 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ולא מי שהיטיב את נזקו: ע"א 330/84 פ"ד מ(663 )2. לפיכך השאלה העומדת לפנינו לדיון היא אם "זכותם" של בן זוגו של החייב, ילדו הקטין או הנכה או הורו, לפי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל היא זכות אישית או דילמא היא מוקנית מכח סעיף 14(ב) לחוק גם למוסד. שאלה זו היא שאלה של פרשנות. והנה, בבג"ץ 5304/92 נקבע לענין צו מאסר בהוצאה לפועל, שבשלשה נבדל צו מאסר בגדר סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, מצווי מאסר אחרים שאפשר לתיתם שלא בגדרו: ראשית, החובה לתשלום מזונות וגובה המזונות מקורם בהחלטה שיפוטית, שקדם לה דיון בבית המשפט, בו מובאים בחשבון יכולתו של החייב והאמצעים העומדים לרשותו לסיפוק המזונות; שנית, מצבם המיוחד ורגישותם של הזוכים במזונות, שלעניינם קיים צידוק להעדיף את צרכי הכלכלה הבסיסיים שלהם על פני חירותו האישית של החייב, ושלישית, האפשרות לעתור לשינוי חיובי המזונות, שלעולם אינם סופיים, ובית המשפט רשאי לשקלם מחדש עם שינוי הנסיבות. בדין כתב היועץ המשפטי לממשלה בנייר העמדה שהגיש לנו, כי לא תמיד נקבע חיוב המזונות לפי יכולתו של החייב ויש שהוא נקבע לפי צרכי הזכאים אפילו בשיעור הגבוה מיכולתו של החייב: ע"א 160/89 (לא פורסם); ע"א 436/89 (לא פורסם); ע"א 4433/92 (לא פורסם) ובמקרים אלה יוכל המוסד - כך נקבע - לחזור על החייבים מכח חוק המזונות, שהוא חוק סוציאלי שנועד למקרים כאלה. בנסיבות האמורות יכול וראש ההוצאה לפועל יהיה מוסמך לפי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לתת צו מאסר נגד חייב שאין לו יכולת לשלם והוא - בין אם הנושה הוא הזוכה המקורי בפסק הדין ובין אם הוא המוסד לביטוח לאומי. במצבים כאלה אין כוחו של הנימוק הראשון לאבחנה בין הסוגים השונים של צווי המאסר בפסק הדין שניתן בבג"ץ 5304/92, שהחוב הפסוק מבוסס תמיד אך על יכולתו של החייב, יפה. אף הנימוק השלישי שניתן בבג"ץ 5304/92 לאבחנה האמורה, שפסק הדין בענייני מזונות ניתן לשינוי עם שינוי הנסיבות, לא יוכל לקדם אותנו בפתרון השאלה שלפנינו, משום שבמצבים כפי שצויינו לעיל, שבהם פסיקת המזונות אינה מבוססת אך על יכולתו של החייב, לא תהיה קיימת לחייב עילה שבדין לפנות לבית המשפט בתובענה לשנות את פסיקתו; ואילו הנימוק השני שניתן בבג"ץ 5304/92 פועל דווקא לזכות המערער: אם אמנם כשמדובר בתיקי מזונות יש להעדיף את צרכי המחייה של הזוכים על פני חירותו האישית של החייב, מאבד שיקול זה את משמעותו כאשר הנושה הוא המוסד לביטוח לאומי.

5. יש לציין שבין אם סעיף 74(א) לחוק ההוצאה לפועל חל גם על המוסד לביטוח לאומי ובין אם לאו, לעולם הושאר השימוש בו לשיקול דעתו של ראש ההוצאה לפועל; ולענין פרשנות שיקול הדעת אין ספק בדבר שרשאי בית המשפט להביא בחשבון שיקולים חוקתיים העולים על הפרק למקרא סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בין שיקולים אלה יש לתת משקל מכריע לכלל שאין לאסור חייב כדי לממש נגדו חוב אם אין ביכולתו לשלמו והוא - בין אם פסק הדין למזונות כלל חיוב שמעבר ליכולתו של החייב ובין אם יש לחייב טענה אמיתית שחל שינוי בנסיבות, הנוגע ליכולתו לשלם, מאז ניתן פסק הדין. בכך לא ניתנה לראש ההוצאה לפועל סמכות ערעורית על החלטת בית המשפט הואיל ואם יקבע בית המשפט קביעה חדשה בהתדיינות נוספת בענין המזונות לענין יכולתו של החייב, תקשור קביעה זו את ראש ההוצאה לפועל, כשם שכל קביעה של בית המשפט לענין יכולתו של החייב ביום מתן פסק הדין תקשור את ראש ההוצאה לפועל גם בחקירת יכולת שתיערך לחייב. לענין זה נראית לי הצעת היועץ המשפטי לממשלה, אותה אני מקבל, שראוי להנחות את בית המשפט המוסמך הפוסק מזונות לפרט בפסק דינו אם החיוב הפסוק הוא בהתאם ליכולתו של החייב או שהוא נקבע למעלה מיכולתו, לפי צרכי הזכאים.

6. כל מה שכתבתי לעיל הוא לשם הבהרה, למעלה מן הצורך, משום שהגעתי לכלל מסקנה שסעיף 74 כלל אינו חל כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות. בקביעה זו לא התעלמתי מטענת המוסד בדבר כוונת המחוקק לתת עדיפות לחיובי המזונות לעומת חיובים אחרים וגם לטענת ה"אפלייה" בין חייבים שהנושה שלהם הוא הזכאי המקורי לפי פסק הדין לבין חייבים שהמוסד הוא שמבקש לממש נגדם את פסק הדין; וכאמור לעיל: גם בחקירת יכולת שתיערך לחייב במקרה האחרון, יהיה ראש ההוצאה לפועל קשור בממצאים לגבי יכולתו של החייב ביום מתן פסק הדין. הטעם לקביעה האמורה הוא שבמקבילית הכוחות בין צרכי הזכאים וחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים, המבקשים הם עצמם לממש את פסק הדין שניתן לזכותם, משתנה המאזן כשהמוסד הפך לנושה, שאין כל סיבה להעדיף את צרכי הגביה שלו על פני שיקולים הכרוכים בחירותו של החייב. לפיכך - כך נראה לי - מחייבת פרשנותו הנכונה של סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לקבוע שעניינו אך בזכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו ושהוא חל רק כשהנושה הוא "בן זוגו, ילדו הקטין או הנכה או הורו" של החייב ולא כשמדובר במוסד לביטוח לאומי. ודוק: בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל יוכל המוסד לביטוח לאומי לבקש צווי מאסר נגד החייב כמו כל נושה אחר. 

7. דעתי היא איפוא שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת החלטת ראש ההוצאה לפועל, ולהורות לראש ההוצאה לפועל לקיים חקירת יכולת של המערער, טרם שיוצא נגדו צו מאסר, אם יוצא. כך הייתי פוסק. הייתי מחייב את המשיב לשלם מערער, שאינו מיוצג, את הוצאותיו ויציאותיו בסכום כולל של -.2,000 ש"ח.

המשנה לנשיא

 הנשיא א. ברק:

אני מסכים

 נשיא

השופט ת. אור:

אני מסכים

 שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.

ניתן היום ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97).