מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

 

בית משפט מחוזי חיפה

בפני :   כב' השופט מנחם פינקלשטיין

עפ 000569/05

תאריך:  03/08/2005

 

בעניין:

עלאם חוסאם

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

נפאע דאוד

המערער

 

- נ ג ד -

 

 

מדינת ישראל

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

צחי נמירובסקי – פמ"ח

המשיבה

 

פסק דין

 

 עיקרו של הערעור שבפניי נסוב על כך שהופעל במקרה זה לפי גזר הדין נשוא הערעור (בתיק 7588/01 ו-7589/01; השופט י' בכר) עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים, שהוטל על המערער ביום 7.6.98 (בתיק5347/98).

 

 לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובחינת הבעיה המשפטית המתעוררת כאן, הגעתי לכלל מסקנה כי התנאי איננו בר הפעלה, לאור זאת שתקופת התנאי הסתיימה שלוש שנים לאחר שהתנאי הוטל, היינו ביום 6.6.01, כלומר לפני שנעברה העבירה של נהיגה בזמן פסילה נשוא הערעור שלפניי. במקרה זה, דומני כי טוב ייעשה, אם גזר הדין יבוטל, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא, לשם קביעת העונש מחדש.

 

 הנימוקים לפסק דין זה יינתנו עד מחר בשעה 12.00 ויועברו לצדדים.

 

 גזר הדין מבוטל אפוא, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא לקביעת העונש מחדש. אני מניח שביהמ"ש יקבע בהקדם מועד לגזר הדין, לאור התמשכותם של ההליכים במקרה זה.

 

הערבויות שהוטלו על ידי ביהמ"ש קמא יעמדו בעינן.

 

ניתן היום כ"ו בתמוז תשס"ה (2 באוגוסט 2005), במעמד הצדדים.

                                                                           

מנחם פינקלשטיין, שופט

נימוקי פסק הדין

 

כללי

1.          ביום 7.6.98 הורשע המערער, עאלם חוסאם, בבית המשפט לתעבורה בעכו (ת. 5347/98; השופט מ' ארגמן) בעבירה של נהיגה בזמן פסילה (וכן בעבירה של נהיגה ללא ביטוח תקף). באותו יום נגזר דינו. בית המשפט דן את המערער לשישה חודשי מאסר בפועל, וקבע כי על אופן ריצוי תקופת המאסר יחליט לאחר קבלת חוות דעת מהממונה על עבודת שירות. כמו כן נדון המערער "למאסר של עשרה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים". התנאי היה שהמערער לא יבצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה (להלן: "גזר הדין הראשון"). ביום 18.10.98 החליט בית המשפט, כי המערער ירצה את ששת חודשי המאסר בעבודת שירות, וזאת החל מיום 1.11.98. עונש זה בוצע.

 

             ביום 10.3.05 הורשע המערער, לאחר משפט הוכחות, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה (וכן בעבירה של נהיגה ללא ביטוח תקף). עבירה זו נעברה ביום 17.9.01, היינו במועד שהוא למעלה משלוש שנים מאז מתן גזר הדין הראשון, שבו הוטל עונש המאסר על-תנאי. גזר דינו של המערער ניתן ביום 1.5.05. התובע והסניגור בטיעוניהם לעונש יצאו מתוך הנחה, כי המאסר על-תנאי בן עשרת החודשים הוא בר הפעלה. כך גם הניח בית המשפט קמא. בית המשפט הטיל על המערער עונש של חודשיים מאסר בפועל והפעיל את עונש המאסר המותנה, לאחר שלא מצא מקום להאריכו. נקבע שעונשי המאסר, המוטל והמופעל, יהיו חופפים. כמו כן נדון המערער לעונשי מאסר על-תנאי, פסילה בפועל ועל-תנאי, ומתן התחייבות כספית (להלן: "גזר הדין השני").

 

2.          כנגד גזר הדין השני הוגש הערעור שבפניי, שנסוב בעיקר על רכיב המאסר המופעל. הבקשה היא, כי ערכאת הערעור תאריך את עונש המאסר על-תנאי (כן התבקש קיצור עונש הפסילה). הווה אומר: גם בשלב זה יצא הסניגור מתוך הנחה שהמאסר הוא בר הפעלה . כך גם גרס התובע.

 

             הודעתי לצדדים, כי דעתי נוטה לכך שאין עונש המאסר על-תנאי בר הפעלה, וביקשתי לשמוע את טיעוניהם. הם ביקשו שהות ללימוד הנושא, ואתמול נשמעו הטענות.

3.         הסניגור המלומד, עו"ד נפאע דאוד, נמלך בדעתו וטען כי אין התנאי בר הפעלה. לדעתו הוטל התנאי ביום 7.6.98 והסתיים כעבור שלוש שנים, היינו לפני שנעברה העבירה הנוספת.

 

            התובע המלומד, עו"ד נמירובסקי, טען שהתנאי הוא בר הפעלה. לדעתו, תקופת התנאי בת שלוש השנים החלה לאחר שהמערער סיים לרצות את עונש המאסר בעבודת שירות.

 

             שני הצדדים פירשו לשיטתם את סעיף 52(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונסמכו על פסיקת בית המשפט העליון.

 

            לאחר שמיעת טיעוני הצדדים סברתי, כי אין התנאי בר הפעלה, ולאור זאת בוטל גזר הדין, והתיק הוחזר לבית המשפט קמא לקביעת גזר הדין מחדש.

 

            להלן יפורטו הנימוקים לפסק הדין.

 

הסוגיה המשפטית

4.          וזו השאלה המשפטית העולה במקרה זה: נידון אדם בגזר דין למאסר בפועל ולמאסר על-תנאי, והוחלט, לאחר מכן, כי המאסר ירוצה בעבודת שירות – ממתי ועד מתי תשתרע תקופת התנאי?

 

             נמנה כמה אפשרויות:

א.          תקופת התנאי תתחיל ביום הטלת המאסר על-תנאי ותסתיים בתום תקופת התנאי שנקבעה. במקרה שלפנינו תתחיל אפוא התקופה ביום 7.6.98, ותסתיים, כעבור שלוש שנים, ביום 6.6.01. הווה אומר, העבירה הנוספת, שנעברה ביום 17.9.01, הייתה לאחר סיום תקופת התנאי, והתנאי איננו בר הפעלה. זו דעת הסניגור במקרה זה.

 

ב.          תקופת התנאי בת השלוש שנים תתחיל עם סיום ריצוי עונש המאסר בעבודת שירות. לפי דרך זו, תתחיל אפוא תקופת התנאי במקרה שלפנינו ביום 1.5.99ותסתיים ביום 30.4.02. שמע מינה, העבירה הנוספת נעברה בתוך תקופת התנאי, והתנאי הוא בר הפעלה. זו דעת התובע במקרה זה.

 

ג.           תקופת התנאי תתחיל ביום הטלת המאסר על-תנאי, ותיווסף לתקופה זו תקופת ששת החודשים בה ריצה המערער מאסר בעבודת שירות. היא תהיה אפוא בת 42 חודשים ותסתיים ביום 6.12.01. זאת אומרת, העבירה הנוספת נעברה בתוך תקופת התנאי, והתנאי הוא בר הפעלה. התובע ביקש לקבל אפשרות זו כעמדה חלופית (אם לא תתקבל האפשרות השנייה דלעיל). 

 

5.          ההכרעה מהי תקופת התנאי במקרה זה, תינתן לאור פרשנותו של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:

 

"(ג)        תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – ביום שחרורו מן המאסר; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור בערובה מכח סימן ב' בפרק ג' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו', יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט; והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת".

 

             אומר כבר עתה, כי כל אחת משלוש האפשרויות שנמנו לעיל יכולה למצוא בית אחיזה בלשונו של סעיף 52(ג) לחוק העונשין. היו אף ערכאות שונות שנקטו בעבר כל אחת מדרכים אלה. עשויות להיות גם אפשרויות פרשניות נוספות. ואולם הדרך הראויה שיבור לו הפרשן היא דרך הפרשנות התכליתית. לדעתי, רק אפשרות אחת ראויה במקרה זה, והיא זו הראשונה.

 

6.          דרך ההנמקה בפסק דין זה תהיה כפולה: תחילה אבקש לנתח את סעיף 52(ג) לחוק העונשין בתפיסה ראשונה כביכול. לאחר מכן, ינותח הסעיף במבט יותר יסודי, תוך עיון בפסיקה שדנה בפרשנותה של הוראת החוק.

 

בחינה ראשונה

7.          בסעיף 52(ג) לחוק העונשין מצויות בקריאה פשוטה שלוש קביעות: כלל, חריג לכלל, וחריג לחריג:

 

א.         הכלל: תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין. זאת – בדומה לכלל החל לגבי ריצויו של עונש מאסר בפועל.

 

ב.          חריג לכלל: אם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – תתחיל תקופת התנאי ביום שחרורו של הנידון מן המאסר.

             הטעם הפשוט לחריג זה: אם ביום מתן גזר הדין נושא הנידון עונש מאסר – אין טעם בכך שתקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין (לפי הכלל הבסיסי), משום שתקופה זו לא תהיה אפקטיבית ומרתיעה כתקופת תנאי, באשר הנידון איננו חופשי אלא נושא עונש מאסר.

 

ג.          חריג לחריג: תקופת התנאי התחילה ביום השחרור מן המאסר (לפי החריג – כלל ב'), ואולם יש כמה תקופות שבהן יחול התנאי על הנידון, האסיר, למרות שהוא טרם סיים את עונש המאסר.

            הטעם הפשוט לחריג לחריג: באותן תקופות שהאסיר אינו מצוי בכלא, באופן זמני, הוא יכול לבצע עבירות נוספות, ומן הראוי להרתיע אותו מלעשות כן. לפי הכלל הבסיסי, היה אכן אמור לחול עליו התנאי; הדבר נמנע, לאור העובדה שתקופת התנאי תתחיל מאוחר יותר, ביום השחרור מן המאסר (כלל ב'). בא אפוא החוק ומוסיף תקופות אלה לתקופת התנאי (כלל ג').

             התקופות הקבועות בכלל ג' הן שלוש: שחרור בערובה, חופשה מיוחדת מבית הסוהר, נשיאת מאסר בעבודת שירות.

 

 שלוש קביעות אלה (הכלל, החריג והחריג לחריג) כפופות, לפי הסיפא לסעיף 52(ג) לחוק, לסמכותו של בית המשפט להורות אחרת. לפי פשט הדברים, סמכותו של בית המשפט להורות אחרת היא ביחס לכל אחת משלוש הקביעות שבסעיף 52(ג).

 

 

8.         מהי תקופת התנאי במקרה שלפנינו, לפי הבנה פשוטה זו של סעיף 52(ג) לחוק העונשין?

            לכאורה, חל כאן הכלל הבסיסי, היינו, תקופת התנאי, בת שלוש השנים, מתחילה ביום מתן גזר הדין הראשון (7.6.98). לא חל כאן החריג, משום שהמערער לא נשא עונש מאסר  ביום מתן גזר הדין. את עונש המאסר הוא החל לשאת, בעבודת שירות, רק כחמישה חודשים לאחר מכן (1.11.98). ממילא, לא חל כאן הכלל השלישי שבסעיף 52(ג) לחוק, ולו משום העובדה שכלל זה מהווה חריג לחריג; ובמקום שאין החריג חל, לא יחול החריג לחריג.

 

            עד כאן הבנה פשוטה של סעיף 52(ג) הנ"ל – ביישומו, "הפורמלי", לענייננו. אכן, גם תפיסה ראשונה "מהותית" תביא לכאורה לאותה מסקנה: המערער נידון ביום 7.6.98 למאסר על-תנאי (בן 10 חודשים) לתקופה של שלוש שנים. בכל אותן שלוש שנים לא היה כלוא, והיה יכול לבצע את עבירת התנאי. מדוע אפוא לא תסתיים תקופת התנאי בתום אותן שלוש שנים?

 

9.         אכן, בשתי דרכים, שונות, ניתן היה להגיע למסקנה שונה במקרה זה:

 

א.         הדרך האחת היא ראיית סעיף 52(ג) לחוק העונשין כקובע שתקופת ריצוי העונש בעבודת השירות היא "תקופת תנאי מצטברת"  (כלשון סעיף 52(ג)) – ועל-כן יש להוסיפה לתקופת התנאי בת השלוש שנים.

 

ב.         הדרך השנייה היא התפיסה שתקופת המאסר על תנאי מתחילה עם תום ריצוי עונש המאסר בפועל – במקרה זה בעבודת שירות – ולא ביום הטלת עונש המאסר על-תנאי.

 

הדרך הראשונה תבקש למצוא עיגון בלשון סעיף 52(ג). הדרך השנייה תבקש להתבסס על תפיסת המאסר בפועל ועל-תנאי כיחידה עונשית אחת. שתי הדרכים צוינו בסעיף 4 לעיל (אפשרויות ב' ו-ג'), ולפי כל אחת מהן היה התנאי במקרה זה בר הפעלה.

 

בחינה שנייה

10.        נעבור עתה לבחינה מעמיקה יותר של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, והבעיות הפרשניות הרבות שהוא מעורר. נעשה זאת תוך עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון, אשר ביקש לפרש הוראת חוק זו, מתוך התחקות אחר לשונה, תכליתה וההיסטוריה החקיקתית שלה, ומתוך שאיפה לתת פתרונות הרמוניים, ככל הניתן, לדילמות שהתעוררו אגב פרשנות הסעיף.

 

11.        דומה ששני פסקי הדין המרכזיים שעסקו בפרשנות סעיף 52(ג) לחוק העונשין הם ע"פ 1779/02 מדינת ישראל נ' כחיל, פ"ד מז(1) 739, וע"פ 7510/00 במנוקלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 258.

 

             שני פסקי הדין ניתחו בהרחבה את הוראת החוק האמורה והבהירו את שלוש הקביעות שבסעיף 52(ג), שבהן הוגדרו שתי תקופות שונות שבהן חל התנאי. הראשונה – תקופת התנאי "השיפוטית", ובה עוסקים הכלל והחריג, לאמור: תקופת התנאי מתחילה ביום מתן גזר הדין, ואם הנידון נושא באותו זמן עונש מאסר, מתחיל התנאי עם השחרור מן המאסר. השנייה – תקופת התנאי "הסטטוטורית" – ובה עוסק "החריג לחריג", לאמור: אותן תקופות שלא נכללו בתקופת התנאי שגזר בית המשפט, אך הוספו מכוח החוק. המכנה המשותף לתקופות אלה: תקופת המאסר טרם הסתיימה, אולם הנידון אינו מצוי בבית הסוהר ומסוגל לבצע עבירות.

 

             אכן, ההבנה הבסיסית של שלוש הקביעות שבחוק, זו שפורטה בסעיף 7 לעיל,  מקבלת אישוש בשני פסקי דין אלה, אשר בחנו את תכלית הסעיף, לאור תיקונו בשנת תשמ"ח – שבו נוסף "החריג לחריג" (תיקון מס' 23 לחוק העונשין, שהוא בנוסח השונה מהנוסח שבהצעת החוק (תיקון מס' 27) תשמ"ז-1987, עמ' 115). כן נסקרו בפסקי דין אלה ההלכות שדנו בשאלות הפרשניות השונות שעלו במשך השנים.

 

             מן הראוי להזכיר חלק מהשאלות שהתעוררו, העשויות להיות רלבנטיות למקרה שבפנינו. מטבע הדברים נתמקד יותר באחת התקופות המנויות בסעיף 52(ג) לחוק, ב"חריג לחריג", והיא נשיאת מאסר בעבודת שירות ("תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר.... מכח סימן ב1 לפרק ו'").

12.        כיצד יפורש הצירוף "אותו זמן" בהוראת החוק שעניינה החריג לכלל: "ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר..."? האם הכוונה היא לעונש מאסר על-תנאי שהוטל על מי ששהה כבר במאסר בעת מתן גזר הדין (היינו, לפי גזר דין שאינו זה שהטיל את עונש המאסר על-תנאי), או שמא הכוונה היא גם לעונש מאסר על-תנאי שהוטל יחד עם עונש מאסר בפועל באותו גזר דין?

 

             לשון החוק סובל את שתי האפשרויות. ייתכן אפילו שהמצב הבסיסי שעמד לפני המחוקק הוא של נידון ששהה כבר במאסר בעת מתן גזר הדין שבו הושת המאסר על-תנאי (ולשיטה זו, הקביעה אשר בחריג לא הייתה חלה לגבי מי שהוטלו עליו מאסר בפועל ומאסר על-תנאי באותו גזר דין). ואולם, לאור התכלית אשר ביסוד החריג, והיא הרעיון למעט בהחלת התנאי על מי שנתון במאסר ומוגבל בפעולותיו – קבעה הפסיקה כי, "נושא אותו זמן עונש מאסר", הוא גם נאשם שהוטל עליו עונש מאסר בפועל באותו גזר דין: ע"פ 4180/92 מדינת ישראל נ' נעים [פדאור (לא פורסם) 94 (1) 602].

 

13.         האם אותו רציונל יחול גם לגבי מי שבאותו גזר דין הוטל עליו עונש מאסר בעבודת שירות ועונש מאסר על-תנאי?

             אכן, אם שני העונשים הוטלו כאחד, והנידון החל בעבודת השירות באותו מועד בו הוטל המאסר על-תנאי, כי אז תחול הילכת נעים; שהרי גם ריצוי עונש בעבודת שירות הוא "נשיאת עונש מאסר". לפיכך במקרה כזה יחול החריג לכלל, ותקופת התנאי תתחיל ביום סיום עבודת השירות, שהוא יום השחרור מן המאסר. ואולם, הבעייה במקרה שלפנינו – וזהו המצב השכיח – היא החלטה על ריצוי עונש מאסר בעבודת שירות, וכן תחילת ריצויו, במועד מאוחר יותר לזמן הטלת העונש; אצלנו כמה חודשים לאחר מכן. האם גם במקרה כזה תתחיל תקופת התנאי עם סיום ריצויו של עונש המאסר?

 

             נראה שבמקרה מסוג זה הוכרע כבר בפסיקה, והכוונה היא להלכת טולדנו: ע"פ 271/01 טולדנו נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 830. באותו מקרה הטיל בית המשפט עונש מאסר, שחלקו – שישה חודשים – בפועל, וחלקו על-תנאי. בית המשפט הפנה את הנידון לממונה על עבודות השירות, אך בטרם גובשו המלצות הממונה ביצע הנידון עבירה נוספת.  השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה, מתי מתחיל תוקפה של תקופת התנאי – האם  ביום הטלת עונש המאסר על-תנאי, או לאחר מכן (יום מתן גזר הדין "הסופי", היינו מועד ההחלטה בדבר ריצוי העונש עבודת שירות). בית המשפט העליון ביכר את האפשרות הראשונה, באשר לא מצא היגיון "לדחות את תחילת תוקפו של המאסר על-תנאי, כאשר מטרתו של זה להרתיע את הנאשם לעתיד לבוא"; לא יהיה זה ראוי, אם "בתקופה שבין מתן גזר הדין ועד להכרעה בסוגיית עבודת השירות הוא יהיה פטור מאימתו של המאסר-על תנאי (שם, 835).

 

14.        דומה, כי זו גם ההלכה, לענייננו, הנובעת מהלכת רחמים: רע"פ 7589/97 רחמים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 651. באותו מקרה הוטל ע"י בית משפט שלום עונש מאסר בפועל, שחלקו (שמונה חודשים) לריצוי בפועל וחלקו על-תנאי. ביצוע עונש המאסר נדחה – תחילה למשך חודש, ולאחר שהוגש ערעור, עד למועד שמיעת הערעור. בערעור החליט בית המשפט המחוזי להקטין את משך המאסר בפועל, כך שיאופשר למערער לרצות את המאסר בעבודת שירות. ריצוי העונש בעבודת שירות נדחה עד לקבלת חוות דעת הממונה. לאחר מכן בוצע העונש בעבודת שירות. המערער עבר עבירה נוספת, והתעוררה השאלה, האם עבירה זו נעברה בתקופת התנאי. בשאלה אימתי החלה תקופת התנאי, סבר בית המשפט העליון, כי זו החלה עם מתן גזר הדין הראשון. הטעם לכך הוא, כי "בתקופת הביניים" שבין מועד מתן גזר הדין לבין מועד תחילת ריצויו של עונש המאסר – מתקיימת מטרתו ההרתעתית של המאסר על-תנאי: "בתקופה שעד לתחילת ריצוי עבודת השירות, כל עוד לא מרצה הנידון את עונשו בין כותלי בית הסוהר, מאחורי סורג ובריח, הוא בבחינת אדם חופשי. על-כן, בתקופה זו לא נפגע האפקט ההרתעתי הטמון בענישה על תנאי" (שם, 659) על היבטים נוספים של הלכת רחמים נעמוד להלן.

 

סיכום בביניים

15.        אם נערוך סיכום ביניים, הרי שמצירוף ההלכות שנסקרו עד כה עולה, כי משהוטל על נידון בגזר דין עונש מאסר שחלקו בפועל וחלקו על-תנאי, ובית המשפט דחה את מועד ביצועו של עונש המאסר בפועל כדי שהעונש ירוצה בעבודת שירות – הרי שתקופת התנאי  מתחילה ביום הטלתו של המאסר על-תנאי בגזר הדין.

 


 

"תקופת תנאי מצטברת"

16.        האם במקרה כזה יש לצבור לתקופת התנאי – כתקופת תנאי סטטוטורית – את תקופת ריצויו של עונש המאסר בעבודת שירות, שחל באמצע תקופת התנאי השיפוטית? כך גרסה התביעה לפניי בעמדתה החלופית.

 

            נראה כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות שלילית. "צבירת" התקופה יכולה הייתה לנבוע רק מכוח תחולתו של "החריג לחריג" (לגבי עבודת השירות). ואולם, אין מקום לתחולת "החריג לחריג", כאשר "החריג" עצמו לא חל. לשון אחר: כאשר נדחה ביצועו של עונש המאסר בעבודת שירות, הרי ש"באותו זמן" בו ניתן גזר הדין אשר הטיל את עונש התנאי, לא נשא הנידון עונש מאסר בפועל.

 

17.        אכן, מן הראוי להקפיד בהבנת מושג "הצבירה" הקבוע בסעיף 52(ג) לחוק העונשין, ובעניין זה יש מקום להפנות לטעות מושגית בהבנת המושג, שעלתה בהלכת כחיל, שם. באותו מקרה סבר בית המשפט המחוזי – אמנם לעניין חופשה מהכלא – "כי למניין הסופי של תקופת התנאי יש להוסיף את אותם ימי חופשה שקיבל הנאשם, ולהאריך בהתאם לכך את תקופת התנאי מעבר לתקופה שאותה קבע בית המשפט בגזר דינו..." (שם, 742). בית המשפט העליון, מפי השופט (כתוארו אז) ברק, הטעים, כי פירושו של בית המשפט המחוזי מתיישב אומנם עם לשונו של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, אך אינו מתיישב עם תכליתו (שם).

 

"טול אסיר שתלוי ועומד נגדו מאסר-על-תנאי והתנאי הוא שלא יעבור עבירה נוספת בתוך שנה. האסיר קיבל חופשה מיוחדת ושהה שבוע בביתו. הוא לא עבר עבירה בזמן זה. האסיר שוחרר ממאסרו. חלפה שנה, והאסיר לא עבר כל עבירה נוספת. בתוך שבוע שלאחר אותה שנה הוא עבר עבירה נוספת. מדוע ניתן יהא להפעיל את המאסר-על-תנאי? מה תכלית באה תוצאה זו להשיג? מה קשר יש בין שבוע החופשה בתוך תקופת המאסר לבין הארכת התנאי בשבוע לאחר השחרור מהמאסר? מה טעם יש לפגוע באסיר ולהוסיף למניין תקופת התנאי שעליו לשאת תקופות נוספות?

 

            ובענייננו נאמר: על המערער הוטל עונש מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, שתחילת תוקפו הייתה – לפי הפסיקה שנסקרה – ביום מתן גזר הדין. במשך שלוש השנים מאז, לא שהה הוא יום אחד בכלא, והיה עליו "להתמודד כאדם חופשי" עם סנקציית המאסר על-תנאי שהושתה עליו (כלשון הנשיא שמגר ברע"פ 258/91 שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 583, 585). מדוע להאריך תקופה זו? מה טעם יש לפגוע במערער?

 

            ואם תמצי לומר, ניתן לעמוד על מושג "ההצטברות" הסטטוטורית בדרך אחרת:

 

"ודוק: תקופת התנאי החקוקה מצטברת לתקופת התנאי השיפוטית. הצטברות זו אינה נעשית כך שלאחר סיום תקופת התנאי השיפוטית באה תקופה נוספת, המאריכה את התקופה השיפוטית. כפי שראינו, הסדר זה אינו משיג כל מטרה ראויה, ואין בו אלא פגיעה באסיר אשר שוחרר מן המאסר. ההצטברות של תקופת התנאי החקוקה נעשית בדרך אחרת. היא מקדימה את תקופת התנאי השיפוטית. היא מהווה חלק מהתקופה בה האסיר טרם שוחרר מן המאסר ובה טרם החלה תקופת התנאי השיפוטית".

                                                                                                (הלכת כחיל, שם, 746-747)

 

18.        בכך יש מענה לעמדתו החלופית של התובע. נעיר, כי תפיסה כזו של "צבירת תקופה" עולה גם בפסק הדין בעניין רחמים. אף באותו מקרה הוטל מאסר בפועל ומאסר על-תנאי, ורק לאחר זמן הוחל בריצוי המאסר בעבודת שירות. בית המשפט העליון הבהיר, כאמור, מדוע תתחיל תקופת התנאי באותו מקרה ביום הטלת המאסר על-תנאי, ואולם בבואו לקבוע מהי תקופת התנאי יצא – בלא דיון – מתוך הנחה כי מדובר בתקופת תנאי המורכבת משלוש שנות התקופה השיפוטית ועוד שלושה חודשים של ריצוי המאסר בעבודת שירות (הלכת רחמים, שם, עמ' 661, מול האות ד, וכן עמ' 655, מול האות ד). תפיסה כזו של הצטברות המאריכה את התקופה השיפוטית בסופה – בעניין רחמים – מנוגדת אפוא  לקביעתו של בית המשפט העליון בהלכת כחיל. אכן, בעניין כחיל דן השופט (כתוארו אז) ברק, במישרין – ובדרך הפרשנות התכליתית – במשמעותה של "תקופת התנאי המצטברת".

הלכת במנוקלר

19.        לאחר "סיכום הביניים", נחזור לסוגיה המרכזית. מצאנו בפרשות טולדנו ורחמים התייחסות מפורשת לנושא חישוב תקופת התנאי, כאשר לפי גזר דין הוטלו על הנידון מאסר על-תנאי, וכן מאסר בפועל שריצויו נקבע ומבוצע לאחר מכן בדרך של עבודת שירות.

 

            בית המשפט העליון סטה מהילכת רחמים – וזאת בהרכב מורחב של שבעה שופטים. הדבר נעשה בפרשת במנוקלר. האם יש בכך כדי לשנות את מה שהעלינו עד עתה? אנו סבורים, כי הלכת במנוקלר אינה נוגדת את המסקנות בענייננו. אדרבה. נפרט עתה את טעמינו לכך.

 

20.        בפרשת במנוקלר עלה עניינו של נאשם שנגזר עליו עונש מאסר בפועל ועל-תנאי, אולם בטרם נכנס לבית הסוהר עוכב עונש המאסר שנגזר עליו. השאלה הייתה: "האם בתקופת עיכוב הביצוע חלה עליו תקופת התנאי השיפוטית? תקופת התנאי הסטטוטורית? או שמא אין הוא בתקופת תנאי כלל?" (שם, 271). בית המשפט העליון, מפי השופטת בייניש, הגיע למסקנה הבאה (שם, 276):

 

"ככלל, בעת תקופת עיכוב ביצוע עונש לפי סעיף 87 לחוק העונשין לא תחול תקופת התנאי השיפוטית, אלא אם כן קבע אחרת בית המשפט שגזר את העונש. זאת ועוד, בתקופת עיכוב הביצוע לא תחול הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין המורה על תוספת תקופת תנאי סטטוטורית".

 

            לגישת בית המשפט העליון, הרי במקרה כאמור של עיכוב ביצוע, ייכנס הנאשם בגדרו של החריג לכלל, דהיינו, תקופת התנאי השיפוטי תחול עליו רק עם שחרורו מן המאסר (שם, 271). לכך ניתנו שני טעמים: האחד, עונשי המאסר בפועל ועל-תנאי מהווים ככלל יחידה עונשית אחת, ועל-כן בדרך כלל: "הטעם המצדיק דחיית ביצוע והמתנה להכרעת ערכאת הערעור מצדיק גם את דחיית עונש המאסר על תנאי" (שם). הטעם השני הוא הרצון למנוע את פיצול עונש המאסר על-תנאי, כך שחלקו יחול עד לתחילת המאסר בפועל, וחלקו האחר יחול לאחר סיום ריצוי המאסר בפועל (שם, 272).

 

            האם לפי היגיון זה, אין ראוי להגיע למסקנה דומה גם בענייננו, דהיינו גם במקרה של נאשם שנדון בגזר דין למאסר בפועל ולמאסר על-תנאי, ולאחר מכן הוחלט כי המאסר ירוצה בעבודת שירות? והרי גם עונש המרוצה בעבודת שירות הוא עונש מאסר? והרי גם במקרה כזה נדחה למעשה ריצויו של עונש המאסר?

 

            לשון אחר: האם אין לומר שהלכת במנוקלר עומדת בסתירה להלכות טולדנו ורחמים – שעניינן מאסר בעבודת שירות – וגוברת עליהן (הלכה זו מאוחרת יותר, וניתנה בהרכב מורחב של בית המשפט העליון)? 

 

21.        נראה, כי התשובה לשאלות אלה ניתנת, למעשה, בגוף פסק הדין בעניין במנוקלר, ונובעת מטיבו המיוחד של ריצוי עונש מאסר בעבודת שירות, שבו הנידון איננו מאחורי סורג ובריח, ועל-כן ראוי להרתיעו מלבצע עבירות. וכך קבעה השופטת בייניש (שם, 272-273):

 

"ערה אניי לכך כי פסק-הדין בעניין רחמים יצא מן ההנחה כי ראוי שתקופת התנאי השיפוטית תחול ממועד גזר-הדין ועד לתחילת ריצוי המאסר שביצועו עוכב, וכי אין להתיר את תקופת הביניים שבין גזר-הדין לבין תחילת ריצוי המאסר בלי שיחל מירוץ תקופת התנאי השיפוטית, שנועדה להרתיע נאשם שנמצא מחוץ לכלא לאחר הרשעתו. עם זאת יש לראות פסק-דין זה על רקע הנסיבות המיוחדות של העניין הנדון שם: באותו מקרה דובר בעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות, ועל-כן לא עמדה לדיון שאלת האפשרות כי תוצאתה של המסקנה תהיה פיצול עונש המאסר על-תנאי לתקופה שטרם ריצוי מאסר בפועל ולתקופה שלאחר הריצוי. כפי שיפורט להלן, הרחבת היריעה והבאה בחשבון של הבעייתיות הנובעת מהפרשנות האמורה של סעיף 52(ג) לחוק מחייבות מסקנה כי בצדק נקבע באותו פסק-דין שאין תחולה לתקופת התנאי הסטטוטורית. עם זאת מתחייבת גם המסקנה כי אף תקופת התנאי השיפוטית לא תחול בעת עיכוב הביצוע. בעניין זה סבורה אני כי עלינו לסטות מהילכת רחמים, וכי ההלכה האמור הייתה נכונה בנסיבות העניין הקונקרטי שנדון שם".

 

            סבורני, כי נכון לפרש דברים אלה כפשוטם, ולראות בהם הבחנה מפורשת בין עיכוב ביצוע עונש מאסר בכליאה, לבין מקרה שבו נדחית ההחלטה על ביצוע עונש מאסר בעבודת שירות. במקרה הראשון, תחולתו המיידית של עונש המאסר המותנה תביא לפיצולו של העונש המותנה – תוצאה שאיננה רצויה; במקרה השני, לא יפוצל עונש המאסר המותנה, משום שגם בתקופת המאסר בעבודת שירות הנידון איננו מאחורי סורג ובריח. על-כן, הלכת רחמים "הייתה נכונה בנסיבות העניין הקונקרטי שנדון שם". והעניין המסוים שנדון שם, היה, כאמור, מקרה של עונש מאסר בפועל ועל-תנאי, כאשר ריצוי עונש המאסר היה, לאחר זמן, בעבודת שירות.

 

            אכן, במקרה של עבודת שירות "לא עמדה לדיון שאלת האפשרות" של פיצול עונש המאסר על-תנאי לשתי תקופות – זו שטרם ריצוי המאסר בפועל וזו שלאחר הריצוי. על כורחנו נאמר, כי העדר פיצול זה נובע מהעובדה שמדובר בעבודת שירות. תקופת הריצוי של עבודת השירות תימנה אפוא בכלל תקופת התנאי, הבלתי מפוצלת, שהחלה בעת הטלת עונש המאסר המותנה. לעומת זאת, במקרים בהם נכלא הנאשם, לאחר תקופת עיכוב, תחולתו המיידית של התנאי השיפוטי "פוגעת באפקטיביות המאסר על-תנאי, שכן באין אפשרות לפצל את תקופת התנאי השיפוטי, הרי שתחילת התקופה מן היום שבו עוכב ריצוי המאסר תביא לכך שתקופת התנאי תרוץ גם בעת שהנידון יהיה בין כותלי בית הסוהר..." (דברי השופטת דורנר בעניין במנוקלר, שם, 278-279).

 

            קביעתה של השופטת בייניש, בסוף המובאה, כי "תקופת התנאי השיפוטית לא תחול בעת עיכוב הביצוע" (שם, 272) – מכוונת אפוא למקרה של עונש מאסר בכליאה ולא למקרה של עבודת שירות. במקרה של עונש מאסר בכליאה מדובר על "עיכוב ביצוע"; כאשר מדובר בעבודת שירות נדחית ככלל ההחלטה עד למתן חוות דעתו של הממונה על עבודת השירות.

 

22.        מסקנה דומה עולה מעניין פחימה, שבו ביקשה השופטת דורנר להבהיר, כי הלכת רחמים והלכת במנוקלר עולות בקנה אחד: ע"פ 2713/03 חיים פחימה נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 03 (4) 397]. בהידרשה לכך שאין בסעיף 52(ג) לחוק העונשין הוראה  המאפשרת "עצירתה" של תקופת התנאי, מבהירה השופטת:

 

"... כך, בעוד שברע"פ 7589/97 רחמים.... – שעל פי עובדותיו לא נדרש פיצול תקופת התנאי – נפסק, כי התנאי השיפוטי משתרע על התקופה שבה עוכב ביצוע העונש, הרי שבע"פ 7510/00 במנוקלר... – שעל פי עובדותיו החלת התנאי על תקופת עיכוב ביצוע העונש הייתה מחייבת את פיצול התקופה – נפסק בהרכב מורחב, כי למרות הפגיעה בתכלית ההרתעתית של התנאי בתקופה בה הנאשם היה חופשי, הרי באין קביעה בחוק בדבר פיצול, לא יחול התנאי בתקופה שבה מעוכב ביצוע העונש".

 

סיכום

23.        בסוף המסע הפרשני נמצאנו למדים, כי בהעדר הוראה אחרת של בית המשפט, הרי מי שנידון בגזר דין למאסר בפועל ולמאסר על-תנאי, והוחלט לאחר מכן כי המאסר ירוצה בעבודת שירות – תתחיל תקופת התנאי "לרוץ" ביום הטלת המאסר על-תנאי ותסתיים בתום תקופת התנאי שנקבעה בגזר הדין.

 

            בכך שונה המאסר בעבודת השירות מן המאסר בכליאה. הוטל בגזר דין עונש מאסר בכליאה ועל-תנאי ועוכב ביצוע עונש הכליאה – תידחה ככלל תחילת מניינה של תקופת התנאי השיפוטית, לפי הלכת במנוקלר, עד למועד סיום ריצויו של עונש המאסר.

 

            במקרה הראשון ינהגו לפי הכלל הבסיסי שבסעיף 52(ג) לחוק העונשין; במקרה השני ינהגו לפי החריג לכלל.

 

24.        דרך פרשנית זו לקביעת תקופת התנאי במקרה של הטלת מאסר בעבודת שירות ומאסר על-תנאי, מיישבת בין פסקי הדין השונים, ועולה בקנה אחד עם העקרונות הבאים:

 

א.         חל כאן הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 52(ג) לחוק העונשין. תקופת המאסר על-תנאי חלה מיידית ובאופן רצוף, ובכך נשמרת האפקטיביות של המאסר על-תנאי וכוחו ההרתעתי.

 

ב.         באותו הקשר – נמנעת הרחבה נוספת של המונח "באותו זמן", הדוחה את תחילת תוקפה של תקופת התנאי. היו טעמים טובים להרחבת מונח זה, בדרך הפרשנות, בפרשת נעים (מאסר בפועל ומאסר על תנאי המוטלים כאחד) ובפרשת במנוקלר (עיכוב ביצוע עונש מאסר בכליאה). יש להסתפק בכך; השוו הלכת במנוקלר, 274-276.

 

ג.          הנידון יודע באופן ברור ובהיר, מהי התקופה שבה רובץ עליו עונש מאסר על-תנאי – ולכך יש חשיבות; ראו הלכת במנוקלר, שם, 272. והשוו לפרשת ריזי, לעניין חשיבות ניסוחה הברור של עבירת התנאי, לשם הגשמת המטרה ההרתעתית של עונש המאסר על תנאי והלימת עקרון החוקיות: רע"פ 5789/00 ריזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 1, 19-20.

 

ד.         נמנעת תוספת של תקופת תנאי סטטוטורית, שאותה יש לראות כ"הוראה חריגה" – הלכת במנוקלר, שם, 272; הלכת רחמים, שם, 661.

 

עקרונות אלה מונעים בדרך כלל החמרה עם הנאשם, ותוספת תקופות תנאי לגביו – ועל כן עולים בקנה אחד עם עקרון החוקיות במשפט הפלילי: "אין עונשין מן הדין" – סנהדרין נד, א, עו, א;nulla poena sine lege; סעיף 1 לחוק העונשין; ולענייננו: הלכת רחמים, שם; הלכת במנוקלר, שם, 275, 278; הלכת פחימה, שם.

 

הסדר חקיקתי

25.        פרשנות הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין בדרך שהוצעה כאן ביקשה להלום את עקרון החוקיות, לפתור שאלות שונות וליישב בין פסקי הדין שעסקו בשאלה. ברם, כדרכה של סוגיית עונש המאסר על-תנאי והפעלתו – ממשיכות לעלות שאלות שונות, ודומה כי פתרון כל דילמה מציב מיניה וביה קושיות חדשות. טול נושא זה של מאסר בפועל בעבודת שירות, וראה כיצד הפתרונות שניתנו עד כה יצרו, מתוכם, בעיות חדשות. כך, נוצרה הבחנה בין מצב שבו ריצוי מאסר בפועל בעבודת שירות מתחיל יחד עם מאסר על תנאי, לבין מצב שבו נדחה ריצוי המאסר בעבודת שירות. כמו כן, יש הבחנה בין עיכוב ביצוע מאסר בפועל לבין דחיית ההחלטה או הריצוי של עבודת שירות – הגם שבשני המצבים נדחה למעשה ביצוע עונש של מאסר בפועל. כמו כן, מה יהיה הדין כאשר בית המשפט דחה את ההחלטה בעניין ריצוי המאסר בפועל, והחליט לבסוף שהריצוי יהיה בכליאה. האם יחולו הלכות נעים ובמנוקלר, ותחילת תקופת התנאי תהיה רק בתום ריצוי המאסר? והרי משהחליט בית המשפט לדחות את ההחלטה כדי לשקול קביעת ריצוי העונש בעבודת שירות, אמורה להתחיל "לרוץ" תקופת המאסר על-תנאי? ומה יהיה הדין, כאשר חלקו של המאסר בפועל הוא בכליאה וחלקו בעבודת שירות?

 

            אכן, כפי שנאמר כבר בפסיקה, ראויה היא סוגיה מורכבת זו להסדרה חקיקתית מלאה והרמונית ככל הניתן – ראו עניין במנוקלר, שם, 276; והשוו לעניין ריזי, שם, 20-21.

 

            באשר לנושא עבודת השירות, נשוא הסוגיה שנדונה בפסק דין זה, דומני כי ראוי היה מלכתחילה לנסח את סעיף 52(ג) באופן שונה. הווה אומר: לא לכלול תקופה זו בין התקופות הנקובות בכלל השלישי, היינו ב"חריג לחריג", ולנסח את הרישא לסעיף – הכלל והחריג  כדלקמן (או בנוסח דומה):

 

תקופת המאסר תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – למעט ריצויו בעבודת שירות מכח סימן ב1 לפרק ו' – ביום שחרורו מן המאסר.

 

            בדרך זו היה ברור, כי תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין, בין אם הריצוי בעבודת שירות היה באותו יום או – כפי שברוב המקרים – לאחר מכן. אין כל מניעה לקבוע כך, משום שבעת הריצוי בעבודת שירות אין מצוי הנידון מאחורי סורג ובריח, יכול הוא לבצע עבירות, ומן הראוי להרתיעו מלעשות כן.

 

 

הנימוקים ניתנו היום, כ"ז בתמוז תשס"ה (3 באוגוסט 2005). המזכירות תמציא העתקים לבאי כוח הצדדים בפקס.

 

מנחם פינקלשטיין, שופט

 

ד.א.

 

 
 

 

 
Hit Counter