|
הכרעת דין
הנאשם עומד לדין פלילי בעבירה של החניית רכבו במקום האסור לחנייה על פי
תמרור.
היום שמעתי את ראיות הצדדים, כאשר מטעם המאשימה העיד הפקח, ואילו מטעם
ההגנה העיד הנאשם בעצמו.
יצויין בתחילת הדברים כי הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, דהיינו, הוא
מודה כי החנה את רכבו במקום ובשעה הנקובים על פי כתב האישום. כמו כן,
אין חולק שבמקום הנ"ל אסורה החנייה, למעט פריקה וטעינה, וכך אכן ניתן
אישור לנאשם אשר מחזיק עסק של מכשירי כתיבה באותו מקום. כמו כן, הוכח
כדבעי שהרכב של הנאשם הינו רכב מסחרי המשמש אותו לעסקיו.
המחלוקת היחידה נוגעת לשאלה האם הנאשם ביצע פעולה של פריקה או טעינה,
שכן, אין מחלוקת כי במקרה כזה הוא לא ביצע עבירה פלילית. עד התביעה
ציין בעדותו היום בביהמ"ש, כי "אם הנאשם היה פורק סחורה, הייתי ממתין
שיסיים ומוודא שעוזב את המקום ולא הייתי רושם לו דו"ח".
מהראיות שהובאו בפני, אני קובע במישור העובדתי, כי במועד הרלוונטי
המצויין בכתב האישום, הגיע הנאשם עם רכבו המסחרי וחנה ברח' דרך הארבעה
35 בעכו,עזב את רכבו ונכנס לחנות על מנת לקחת את הרשימה של דברים לספק
שלו לשם מכירת הסחורה.
השאלה במישור המשפטי הינה, האם הפעולה הנ"ל של הנאשם יכולה להחשב טעינה
במובן זה שהנאשם הטעין את הסחורה שהיא "דף רישום של מצרכים מהחנות"?
קיים מקרה דומה שבו עלתה שאלה דומה, והכוונה ל- ע.פ. 2940/94 צבי
לוין נ' מדינת ישראל, פד' כרך מח' (4) עמ' 545 .
בפסק הדין בעניין לוין מדובר על משמעות הביטוי "פרט לפריקה
וטעינה" אשר מופיע לעיתים בשלט שמתחת לתמרור האוסר חנייה. שאלה זו
התעוררה לאחר שהמערער עצר את מכוניתו בקרבת תמרור אשר אוסר חנייה למעט
פריקה וטעינה וזאת למספר דקות בדרכו למסור תיק מסמכים לעורך דינו.
לטענתו של המערער, ביצע הוא פעולת פריקה ולכן החניית הרכב היתה כדין.
טענה זו של המערער נדחתה על ידי שתי הערכאות הראשונות והגיעה להכרעת
בית המשפט העליון. השופט זמיר קבע בפסק הדין הנ"ל כי הלשון סובלת הרבה
פירושים. לא כל מה שנדחס בתוך המשמעות הלשונית של מילה, הרי הוא בהכרח
גם הפירוש הנכון של אותה מילה. הפירוש הנכון של מילה נובע , בדרך כלל,
משילוב של המשמעות הלשונית ותכלית הדיבור. התכלית של תמרור האוסר
חנייה, פרט לטעינה ופריקה היא בראש ובראשונה, לשרת את האינטרס הציבורי.
האינטרס הציבורי הינו בעיקר מניעת שיבוש תנועת המכוניות. מי שעוסק
בהובלת מטענים לבתי עסק במכונית, רשאי לחנות במקום אסור לחנייה, פרט
לפריקה וטעינה, אם חנה לצורך פריקה וטעינה של המטען ויהיו סוג המטען או
משקל המטען אשר יהיו. שונה המצב לגבי נהג שאינו עוסק בהובלת סחורות
לבתי עסק. אמנם תמרור המתיר העמדת מכונית לצורך פריקה או טעינה אינו
מוגבל, לא במפורש ואף לא במשתמע, לנהגים שעיסוקם בהובלת סחורות או
מכוניות מסחריות בלבד. עם זאת, יש הבדל לעניין זה בין נהג שעיסוקו
בהובלת סחורות והוא נוהג מכונית לצורך זה לבין נהג של מכונית פרטית
הנוהג במכונית לצורך אחר. לשם ביסוס האבחנה הנ"ל בין מי שעוסק בהובלת
סחורות לבתי עסק לעומת מקרה של פריקה של דבר מה אישי , מוסיף השופט
זמיר ומציין כי לו היה בית המשפט אומר כי העמדת מכונית כדי להוריד ממנה
מסמך ולמוסרו למשרד סמוך, הרי היא פריקה של מטען, היתה בכך הכשרה
להעמיד מכוניות פרטיות ליד תמרורים האוסרים חנייה פרט לפריקה וטעינה,
לצרכים אישיים רבים ומגוונים מאוד. קל וחומר, כך, לו היה בית המשפט
אומר כי גם חנייה לצורך קניית מצרך כגון עיתון או כיכר לחם, אינה אלא
העמדת מכונית לצורך פריקה או טעינה שהרי במקרה כזה, הנהג פורק מן
המכונית שטר כסף או לכל הפחות טוען על המכונית עיתון או כיכר לחם. לא
זו ההוראה שבתמרור ולא זו תכלית התמרור על פי תכלית החקיקה. ועל מנת
להשלים את התמונה מוסיף השופט זמיר ומציין כי לכאורה עולה תמיהה שאותו
חפץ ייחשב מטען אם הוא נפרק ממכונית ע"י נהג שעיסוקו בהובלת סחורות,
אך לא ייחשב מטען אם הוא נפרק ממכונית פרטית ע"י נהג אחר. אך לא אחת
המשפט מכיר בכך שאותו ביטוי עצמו עשוי לשמש במשמעויות שונות בהקשרים
שונים, הכל לפי תכלית החקיקה. התוצאה המעשית בפסק דין זה היתה כי
המערער באותו הליך לא יכול להימלט מביצוע העבירה של חנייה שלא כדין,
שכן החניית הרכב לא היתה למטרת פריקה או טעינה ולכן התמרור האוסר חנייה
למעט פריקה או טעינה תופס ומשעבר המערער על האיסור הרי הוא הורשע בדין.
לאור הדברים שנקבעו בפסק הדין הנ"ל, הגעתי למסקנה שהפעולה שביצע הנאשם
מהווה טעינה, שכן, מדובר ברכב מסחרי, במסגרת עיסוק מסחרי ולפרק זמן
שהינו חורג מתחום עיסוקו של הנאשם,וסוג המטען ומשקלו אינו משנה.
התוצאה הסופית הינה, שאני מחליט לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת
לו.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתנה היום י"ט בחשון, תשס"ד (14 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.
קלדנית: ציפי
|
