השופטת א' חיות:

 

כללי

 

           לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) סירבה לאפשר למערער להירשם כמתמחה לפני שנת 2015, וזאת מכוח הוראת סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין, החוק), המסמיכה את הלשכה שלא לאשר רישום כמתמחה של מי שהיא סבורה כי "אינו ראוי לשמש עורך דין". הטעם לסירוב היה הרשעתו של המערער בעבירות מרמה אותן ביצע לצורך קבלת אישור ההתמחות.

 

           החלטה זו היא נשוא הערעור שבפנינו.

 

 

העובדות וההליכים הפליליים בעניינו של המערער

 

1.        המערער למד לימודי משפט ברומניה, ועם סיום לימודיו ביקש להירשם כמתמחה בישראל. כתנאי לרישום, ובהתאם לסעיף 26(2) לחוק לשכת עורכי הדין, היה על המערער לעמוד בבחינות הלשכה בדיני מדינת ישראל. בחודש אוגוסט 1995 ניגש המערער לבחינות אלה, אך נכשל בחמש מתוכן. למרות עובדה זו, הוצא למערער אישור התמחות והוא החל בהתמחותו ביום 14.12.1995. כשנה לאחר מכן הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום נגד המערער, בו נטען כי אישור ההתמחות הושג על ידו במרמה וכי הציונים בחלק מן הבחינות שבהן נכשל זויפו. בשל כך הואשם המערער בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בקשירת קשר לביצוע פשע, בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ובשימוש במסמך מזויף. בית משפט השלום בחיפה הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בקובעו כי המערער אכן קָשר קֶשר עם אחד עו"ד בדראנה על מנת שזה יפעל עבורו בלשכת עורכי הדין, כך שיוכל להתחיל את תקופת התמחותו חרף כישלונו בבחינות. בית המשפט קבע עוד כי עו"ד בדראנה יצר קשר עם עובדת הלשכה חיה בן סימון וזו, תמורת שוחד שניתן לה, שינתה את ציוניו של המערער והנפיקה לו אישור התמחות על סמך הציונים שזויפו. ביום 1.11.1999, ונוכח העבירות בהן הורשע, נגזרו על המערער שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ₪ (ת"פ (חיפה) 1001/97). ערעור על פסק הדין שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה (ע"פ (חיפה) 1163/99, פסק דין מיום 11.5.2000), ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא (רע"פ 3757/00, החלטה מיום 25.5.2000). להשלמת התמונה יצוין כי בן סימון הורשעה, על פי הודאתה, בקשירת קשר לביצוע פשע ובקבלת שוחד, ואילו המעורב הנוסף בפרשה, עו"ד בדראנה, נמלט מן הארץ וההליכים נגדו הותלו.

 

החלטות הלשכה וההליך המשמעתי

 

2.        כחודשיים לאחר דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש, וכחמש שנים לאחר שניתן לו אישור ההתמחות שהושג במרמה, עלה עניינו של המערער בפני וועדת ההתמחות הארצית של לשכת עורכי הדין, בישיבתה מיום 17.7.2000. באותו מועד ביקש המערער כי תוכר ההתמחות שאושרה לו כאמור ביום 14.12.1995 על סמך ציוניו המזויפים, וכן ביקש כי יתאפשר לו להיבחן בבחינה שאותה היה עליו להשלים בדיני מדינת ישראל. וועדת ההתמחות לא נעתרה לבקשותיו אלה של המערער וקבעה כי:

 

1. [המערער] הורשע בעבירות חמורות מאוד ונראה כי לא יוכל להיות עורך דין בישראל בעקבות הרשעתו בעבירות בהן הורשע עוד שנים רבות מאוד.

2. מומלץ להעביר את עניינו של [המערער] לבית הדין המשמעתי על פי סעיף 41 לחוק לשכת עורכי הדין, ובשלב זה ועד להכרעת בית הדין ממליצה הוועדה שלא לאפשר לו לגשת לבחינות נוספ[ו]ת בדיני ישראל

3. [המערער] יוזמן לישיבה קרובה של וועדת ההתמחות בטרם תכריע בשאלה- האם לבטל את ההתמחות שעשה על סמך הציונים המזויפים.                 (ההדגשה במקור)

 

           החלטה זו אושרה על ידי הוועד המרכזי ביום 21.9.2000.

 

           בישיבה נוספת שקיימה וועדת ההתמחות ביום 31.1.2001, בהתאם לאמור בסעיף 3 להחלטה מיום 17.7.2000, החליטה הוועדה, לאחר ששמעה את טיעוני המערער, להמליץ לוועד המרכזי כי "אין [המערער] ראוי לשמש כעורך דין לצמיתות".

 

3.        בינתיים, הוגשה נגד המערער בשנת 2001 קובלנה בפני בית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה. קובלנה זו הוגשה על ידי וועד מחוז חיפה, על פי סעיף 2 להחלטת וועדת ההתמחות מיום 17.7.2000, אותה אישר, כאמור, הוועד המרכזי. המערער הודה בביצוע העבירה המשמעתית שיוחסה לו - עשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין- והוא הורשע בה על פי הודאתו. בעקבות ההרשעה, הושג בין הקובל לבין המערער הסדר טיעון לעניין העונש, והסדר זה אושר על ידי בית הדין בגזר הדין מיום 7.4.2002, בו נקבע כדלקמן (השגיאות במקור- א"ח):

 

בית הדין עיין בעסקת הטיעון שהוצגה לו על ידי בא-כוח הקובל ובא-כוח [המערער].

בית הדין מקבל את עסקת הטיעון ונותן לה תוקף של גזר דין.

למען הסדר הטוב אנו קובעים את גזר הדין כדלקמן:

 

בהתחשב עם כל הנסיבות של העניין, הן לחומרה והן לקולה, נראה לנו, ומקובל עלינו כי תקופת הזמן שחלפה מאז שהציונים זויפו (1995) ע"י עו"ד אמין בדראנה שברח מארץ, והיה הרוח הרעה שהובילה את כל הפרשה הזו, וגם/או מאז שנמנע [מהמערער] להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין (1996). תקופת זמן זו תיחשב [למערער] כעונש ראוי ומתאים, ובלבד שיש להוסיף עליה שנה אחת נוספת בלבד, בתוכה תינתן [למערער] האפשרות לסיים את הבחינה האחרונה שנותרה לנו דיני חוקה ומינהל, וכן לסיים בה התמחותו מחדש ויעמוד בבחינת ההתמחות בדין, ואז יהיה זכאי להתקבל כחבר הלשכה בדצמבר 2002.

 

אנו מבקשים כבוד בית הדין יתן לעסקה זו תוקף של גזר דין.

 

        (-)                          (-)                                    (-)

עו"ד גילת יעקב-אב"ד  עו"ד יוחנן טייך- חב"ד   עו"ד שפרבר יצחק-חב"ד

 

 

           במאמר מוסגר יצוין כי לוח הזמנים אשר נקבע בגזר הדין לעניין קבלתו העתידית של המערער כחבר הלשכה בדצמבר 2002 הינו שגוי ובלתי ניתן לביצוע על פניו, נוכח העובדה כי גזר הדין ניתן ביום 7.4.2002, ונוכח הקביעה כי על המערער לסיים התמחות בת שנה שתחילתה ביום מתן גזר הדין.

 

4.        מכל מקום, בעקבות גזר הדין מיום 7.4.2002 ובהסתמך עליו, הגיש המערער בקשה להירשם כמתמחה. בתגובה הודיעה לו הלשכה במכתבה מיום 25.4.2002 כי בקשתו להירשם כמתמחה נתקבלה וכי הודעה על אישור הבקשה תישלח אליו בגמר הטיפול. המערער החל לעבוד כמתמחה במשרדו של עו"ד תומא, והלשכה אף אפשרה לו להשלים את הבחינות בדיני מדינת ישראל; אך ביום 21.7.2002 בתום דיון שקיימה וועדת ההתמחות בעניין רישומו של המערער כמתמחה, החליטה הוועדה להמליץ לוועד המרכזי שלא לאשר את הבקשה, תוך שחזרה וקבעה כי המערער אינו ראוי לשמש כעורך דין. הוועד המרכזי אימץ המלצה זו בהחלטתו מיום 18.9.2002, ופנייה נוספת של המערער לשינוי ההחלטה נידונה ונדחתה על ידי הוועד המרכזי בישיבתו מיום 29.10.02.

 

טענות המערער וההליכים בערעור

 

5.        בערעור שבפנינו מלין המערער, כאמור, על החלטת הוועד המרכזי מיום 18.9.2002 שלא לאשר את רישומו כמתמחה. טענתו העיקרית של המערער היא כי משהעבירה הלשכה את עניינו אל בית הדין המשמעתי ודינו נגזר, אין היא מוסמכת עוד למנוע ממנו להירשם כמתמחה בגין אותם מעשים שעליהם כבר נענש. המערער הדגיש בטיעוניו כי ההחלטה שלא לאפשר לו להירשם כמתמחה מהווה ענישה נוספת על זו שכבר הוטלה עליו בהליך המשמעתי, ויש בה משום שימוש לרעה מצד הלשכה בסמכויות המוקנות לה בחוק. המערער הוסיף וטען לחלופין כי החלטת הלשכה לפיה תימנע ממנו לצמיתות האפשרות להירשם כמתמחה אינה סבירה כשלעצמה, וכי בכל מקרה היה על הלשכה לקצוב מועד שבו תוסר מניעה זו. מנגד טענה הלשכה כי היא אינה מנועה מלעשות שימוש בסמכותה על פי המסלול המינהלי שבסעיף 27 לחוק, גם מקום שבו כבר נגזר דינו של המועמד במסלול המשמעתי בגין אותם מעשים, וזאת נוכח המטרה השונה העומדת בבסיס כל אחד מן המסלולים. לטענת הלשכה מטרתו של המסלול המשמעתי הינה עונשית במהותה, ואילו המסלול המינהלי הקבוע בסעיף 27 נועד לוודא כי מי שאינו ראוי לשמש עורך דין לא יירשם כמתמחה וממילא לא יוכל להתקבל כחבר הלשכה. הלשכה הוסיפה וטענה כי נוכח מעשיו של המערער, ההחלטה שלא לאשר את רישומו כמתמחה לצמיתות הינה סבירה.

 

6.        ביום 7.7.2003 התקיים דיון בערעור, ובמהלכו המליץ בית המשפט ללשכה לבחון, לצורכי פשרה, אפשרות של קציבת מועד בו תוסר המניעה לרישומו של המערער כמתמחה. בעקבות כך דנה וועדת ההתמחות שוב בעניינו של המערער והחליטה להמליץ על רישומו כמתמחה ביום 1.11.2006, הוא המועד בו מתיישנות העבירות בהן הורשע מכוח חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים התשמ"א- 1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי), על פי עמדת הוועדה. המלצה זו לא נתקבלה על דעת הוועד המרכזי, אשר החליט ביום 21.10.2003 לאשר את רישומו של המערער כמתמחה רק בחלוף עשרים שנים ממועד ביצוע העבירות בהן הורשע, דהיינו משנת 2015.

 

           לאחר שניתנה החלטה אחרונה זו של הוועד המרכזי קיימנו דיון שני בערעור, ובמהלכו עלתה, בין היתר, שאלת השלכותיו של חוק המרשם הפלילי על עניינו של המערער. בעקבות הדיון הגישו הצדדים השלמות טיעון, ובהן הוסיף המערער וטען כי התקופה שנקצבה בהחלטת הוועד המרכזי הינה ארוכה ובלתי סבירה. לחלופין טען המערער כי התקופה שבה יימנע ממנו להירשם כמתמחה אינה יכולה לעלות באורכה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק המרשם הפלילי. אחרת, כך טען, תסוכל תכליתו של חוק זה לאפשר למורשעים בדין רהביליטציה עם תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. הלשכה טענה מצידה כי התקופה שנקבעה בהחלטת הוועד המרכזי הינה סבירה נוכח המעשים בהם הורשע המערער. עוד טענה הלשכה כי החלטת הוועד המרכזי מיום 21.10.2003 נתקבלה בטרם נקפה תקופת ההתיישנות על פי חוק המרשם הפלילי בגין העבירות שבהן הורשע. על כן, כך הוסיפה הלשכה וטענה, אין למצוא פסול בכך שפועלה של החלטה זו מתפרש אל מעבר לתקופה זו.

 

דיון

 

7.        הלשכה מאגדת את עורכי הדין בישראל והיא הופקדה על פי חוק לשקוד "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין" (ראו: סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין). סעיף 2 לחוק קובע מהם התפקידים המוטלים על הלשכה לצורך הגשמת המטרה שלשמה הוקמה, וכך קובע הסעיף:

 

הלשכה -

 

(1) תרשום מתמחים, תפקח על התמחותם ותבחנם;

 

(2) תסמיך עורכי דין על ידי קבלתם כחברי הלשכה;

 

(3) תקיים שיפוט משמעת לחבריה ולמתמחים, הכל בהתאם לחוק זה.

 

           השיפוט המשמעתי אותו על הלשכה לקיים הוסדר בפרק השישי לחוק לשכת עורכי הדין ובכללים שהותקנו מכוחו (ראו: כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 וכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב -1962), והוא מהווה מכשיר חשוב ומרכזי לשמירה על רמת המקצוע וטהרו. מרותם של בתי הדין המשמעתיים הפועלים במסגרת הלשכה מוטלת לא רק על חברי הלשכה שכבר הוסמכו כעורכי דין (ראו: סעיף 62 לחוק), אלא גם על מתמחים ובהקשר זה קובע סעיף 41 לחוק כי:

 

בתקופת התמחותו ועד להכרעה הסופית בדבר קבלתו כחבר הלשכה נתון המועמד למרותה של הלשכה ולשיפוטה המשמעתי, והלכות האתיקה המקצועית חלות, בשינויים המחויבים, גם עליו; בשל עבירת משמעת רשאי בית דין משמעתי להטיל על מועמד אזהרה, נזיפה, פסילה להתקבל כחבר הלשכה, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים או לצמיתות; ואם היה בעבירה משום הפרת חובותיו כמתמחה או פגיעה בטוהר הבחינות - גם ביטול התמחות, כולה או מקצתה, וביטול בחינה. על דין המשמעת נגד מועמד יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות הסעיפים 62 עד 74.

 

           חוק לשכת עורכי הדין יוצר, אפוא, רציפות מבחינת תחולתו של הדין המשמעתי ומבחינת מרותם של בתי הדין המיישמים אותו, באופן שהם מלווים את כל המבקש לבוא בשעריו של מקצוע עריכת הדין למן הרגע שבו נרשם כמתמחה, לאורך תקופת התמחותו וכל עוד הינו חבר הלשכה.

 

8.        בצד הדין המשמעתי מקנה חוק לשכת עורכי הדין ללשכה ולמוסדותיה אמצעים מגוונים נוספים לצורך שמירה על רמתו וטהרו של המקצוע. כך, למשל, מוסמכת הלשכה להשעות את חברותו של עורך דין אם החליטה, על סמך תעודה של פסיכיאטר מחוזי, כי הוא "אינו מסוגל מחמת מחלת נפש לשמש כעורך דין" (סעיף 49(1)). עוד מוסמכת הלשכה לבטל אישור שניתן לעורך דין לשמש מאמן אם נוכחה, על פי קובלנה שהוגשה, כי עורך הדין "לא מילא כראוי את תפקידו כמאמן", או אם עורך הדין "הורשע על ידי בית דין משמעתי ולאור הרשעתו סבורה הלשכה שאין הוא ראוי לשמש מאמן" (סעיף 30 לחוק). סמכות נוספת שהוקנתה ללשכה לצורך מילוי התפקידים שהוטלו עליה היא הסמכות הקבועה בסעיף 27 לחוק שלא לרשום מועמד כמתמחה, וכן הסמכות הקבועה בסעיף 44 לחוק שלא לקבל מועמד כחבר לשכה, מקום שהוא אינו ראוי לשמש עורך דין. על אמצעי סינון מינהליים אלה שהוקנו ללשכה בצד אמצעי המשמעת, עמד חברי השופט אור בבג"צ 2708/93 עו"ד עצמון נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ואח' פ"ד מח(2) 57, 60 (להלן: עניין עצמון), באומרו: 

 

קביעת אמות המידה של התנהגות ראויה של עורכי דין, מסורה, ככלל, למוסדות לשכת עורכי הדין המוסמכים. תפקידם אינו מסתכם בדאגה להענשת עורכי דין העוברים עבירות משמעת. על הועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא ירשם כחבר הלשכה.

 

 

           ודוק, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של "סירוב לשעה", באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות (ראו: על"ע 5997/03 שיינברום נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי דין (לא פורסם); על"ע 2/64 פלוני נ' לשכת עורכי הדין ואח' פ"ד יט(1) 180).

 

9.        המקרה שלפנינו עניינו, כאמור, בהחלטה שקיבל הוועד המרכזי, על פי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, שלא לרשום את המערער כמתמחה לפני חלוף עשרים שנים מיום שביצע את מעשי המרמה אשר בגינם הורשע בפלילים. במסגרת הערעור העלה המערער את שאלת סמכותו של הוועד המרכזי לקבל החלטה זו, ולחלופין העלה את שאלת סבירותה של ההחלטה, נוכח פסק הדין אשר ניתן בעניינו של המערער בבית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה, ונוכח הסתירה בין מה שנקבע באותו פסק דין ובין החלטת הוועד המרכזי.

 

10.      סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, אשר מכוחו החליטה הלשכה שלא לאשר את רישומו של המערער כמתמחה עד שנת 2015, קובע כך:

 

הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין.

 

           סעיף זה מקנה ללשכה שיקול דעת רחב שלא לאפשר רישומו של מועמד כמתמחה (ראו: על"ע 8856/00 אל נסאסרה נ' לישכת עורכי-הדין פ"ד נו(1) 258, 264 (להלן: עניין אל נסאסרה)), וביסודו עומדת התפיסה לפיה אין די בכשירויות הקבועות בסעיף 24 לחוק על מנת לעסוק במקצוע עריכת הדין ועל המועמד להיות אדם הגון וישר על מנת שיהא ראוי לשמש עורך דין (ראו: על"ע 3646/02 קרן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם); בג"ץ 4495/99 הסניגוריה הציבורית נ' ועדת הערר פ"ד נג(5) 625, 631). אותה תפיסה עצמה עומדת גם ביסוד סעיף 44 לחוק, המקנה ללשכה סמכות מינהלית דומה לעניין קבלתו של מועמד כחבר הלשכה. אכן, הטיפול שמעניק עורך דין עלול לא פעם לחרוץ את גורלו של הלקוח לשבט או לחסד בעניינים הנוגעים לרכושו, למעמדו, למוניטין האישי והעסקי שלו, ואף לחירותו. כמו כן נדרש הלקוח לא אחת במסגרת הטיפול לחשוף בפני עורך הדין את ענייניו הרגישים ואת סודותיו הכמוסים ביותר. על כן מחויב עורך הדין לפעול לטובת הלקוח ולשרת את עניינו "בנאמנות ובמסירות" (סעיף 54 לחוק), וכן הוא מחויב בסודיות לגבי דברים ומסמכים שהוחלפו בינו ובין הלקוח בקשר לשירות המקצועי הניתן על ידו (סעיף 90 לחוק). לעורך הדין מעמד מיוחד גם בעיני בית המשפט והוא מוחזק על ידו כ"קצין בית המשפט" וכמי שתפקידו לסייע "לבית המשפט לעשות משפט" (סעיף 54 לחוק). עורך הדין מייצג את שלטון החוק והוא נתפס כחלק מן המערכת המשפטית. לפיכך, עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ובעל רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע ואת האמון שהלקוח, בתי המשפט והציבור נותנים בו (ראו: על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי נ' צלטנר פ"ד נו(2) 895, 900; על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' עו"ד פלוני פ"ד מה(4) 729; עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית פ"ד י 1720, 1730)

 

11.      האמצעים המנהליים הקבועים בסעיף 27 ובסעיף 44 לחוק נועדו, אפוא, לאפשר ללשכה באמצעות הוועד המרכזי (ראו: סעיף 11(א) לחוק) לסנן ולנפות, כבר בתחנות הסף של הרישום להתמחות וקבלה ללשכה, את המועמדים אשר התנהגותם בעבר מעידה עליהם כי לא ניחנו בתכונות הדרושות ועל כן אינם מתאימים ואינם ראויים לשמש עורכי דין. סמכות זו שהוקנתה ללשכה, רחבה ככל שתהא, כפופה לכללי המשפט המינהלי ויש להפעילה בהגינות ובסבירות (ראו: עניין אל נסאסרה, שם; עניין עצמון 64). בהיותה סמכות "מעין שיפוטית", אף מוקנית למועמד מכוח החוק זכות טיעון בפני הוועד המרכזי, בטרם קבלת ההחלטה (ראו: סעיף 27 וסעיף 44 הנ"ל). לכאורה, אין נקודות השקה בין הסמכות שהוקנתה ללשכה על פי סעיף 27 לחוק ובין סמכותם של בתי הדין במסלול השיפוט המשמעתי. הסמכות המוקנית לוועד המרכזי במסלול המינהלי הקבוע בסעיף 27 מופעלת, כאמור, בטרם נרשם המועמד כמתמחה והעובדות והנתונים אותם בודק הוועד המרכזי לצורך כך נוגעים אף הם לפרק הזמן הקודם להתמחות; הכפיפות לדין המשמעתי ולמרותם של בתי הדין למשמעת, לעומת זאת, חלה על המועמדים רק מיום שהחלו את התמחותם ורק לגבי מעשים שנעשו מאז תחילת ההתמחות ואילך (השוו: ע"א 6936/00 ד"ר שאמי נ' שר הבריאות פ"ד נה(5) 599 (להלן: עניין ד"ר שאמי)). אולם, ייתכנו מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל בהם יצטלבו דרכיו של המסלול המינהלי שבסעיף 27 לחוק עם דרכיו של המסלול המשמעתי, וייווצר מפגש ביניהם.

 

           כזה הוא המקרה שבפנינו.

 

           בהתבסס על ציונים שזויפו הצליח המערער בשנת 1995 להירשם ואף לעבוד כמתמחה בטרם נתגלה דבר הזיוף ובטרם הוגש נגדו כתב האישום בגין עבירות המרמה שבהן הורשע. מרותו של הדין המשמעתי נפרשת, אפוא, על מעשים אלה הן מבחינת המועד שבו בוצעו והן מבחינת מהותם של המעשים, ובהם השימוש במסמך המזויף, בהיותם שלובים וכרוכים בטבורם לרישומו ולהעסקתו של המערער כמתמחה. בד בבד נדרש הוועד המרכזי מכוח סעיף 27 לחוק גם לשאלת רישומו של המערער מחדש כמתמחה, לאחר שנשלל תוקף ההתמחות שעשה בשנת 1996 בהתבסס על הציונים המזויפים. בניגוד לעמדת המערער, אינני סבורה כי מיצוי הדין המשמעתי עמו שולל את סמכותו של הוועד המרכזי להפעיל את שיקול הדעת המסור לו בסעיף 27 ולסרב לרושמו כמתמחה - לשעה או לצמיתות – בשל אותם המעשים. הסמכות שהוקנתה לשני מוסדות אלה של הלשכה - בתי הדין המשמעתיים והוועד המרכזי- נועדה אמנם להגשים את אותה מטרה כללית והיא שמירה ושקידה על רמתו וטהרו של המקצוע, כאמור בסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין. יחד עם זאת, מדובר בשני מוסדות שונים במהותם, המפעילים סמכויות בעלות אופי שונה (השוו: בג"צ 377/80 עיראקי נ' שר הבריאות ואח' פ"ד לה(1) 650, 656). הוועד המרכזי הוא המוסד המבצע של הלשכה, וחברים בו ראש הלשכה ושישה עשר חברים שנבחרו לכך מבין חברי המועצה הארצית (ראו: סעיף 11 לחוק). בידי הוועד המרכזי הופקדו כל סמכויות הלשכה שלא יוחדו בחיקוק למוסד אחר ממוסדותיה ובין היתר הוא מופקד על התוויית מדיניות כללית וערכית של הלשכה לעניין אלה הראויים לשמש כעורכי דין. אחד האמצעים הנתונים לוועד המרכזי לצורך מילוי תפקידו זה הינו, כאמור, המסלול המינהלי הקבוע בסעיפים 27 ו-44 לחוק. אין מדובר בהליך שיפוטי עונשי, אלא בהליך מינהלי מעין שיפוטי, בו נבדקים מעשיו של המועמד ועל פיהם נבחנת שאלת התאמתו למקצוע. בתי הדין המשמעתיים, לעומת זאת, דנים בקובלנות המוגשות בפניהם בשל מעשים המהווים עבירה משמעתית והם מטילים עונשים בגין מעשים אלה. אכן, ב"ארסנל" העונשים שרשאים בתי הדין להטיל נכללים עונשי השעיה לתקופה קצובה ואף הוצאה מן הלשכה, ועל בתי הדין לשקול, כמובן, גם שיקולים של הרתעה ולהעביר לציבור המתמחים ולציבור עורכי הדין מסר ערכי באשר לאמות המידה ולסטנדרטים הראויים הנדרשים במקצוע. יחד עם זאת, ההליך המשמעתי מתמקד במעשה הקונקרטי שהוא נשוא הקובלנה, ובמסגרתו נשקלים לצורך קביעת העונש שורה של שיקולים וביניהם שיקולי גמול והרתעה אישית, כמו גם התחשבות מסוימת בנסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו: על"ע 1/88 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד פלוני פ"ד מב(4) 477, 479; עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב פ"ד נב(5) 87, 93)). שיקולים כאלה אין להם מקום לעניין הסמכות שמפעיל הוועד המרכזי על פי סעיפים 27 ו-44. השוני בין שני המסלולים מתבטא גם בתחומי התפרשותם: המסלול המינהלי הקבוע בסעיף 27 לחוק מתפרש בדרך כלל על התנהגויות ועל מעשים שאינם מהווים עבירה משמעתית, וכפי שכבר הובהר נדירים הם המקרים שהמעשים אותם בודק הוועד המרכזי לצורך רישום מתמחים מתוקף סמכותו על פי סעיף 27 יהוו גם עבירות משמעת של מתמחה לצורך ההליך המשמעתי. כך גם סעיף 44 לחוק יכול שיתפרש על מעשים שאינם מהווים עבירות משמעת, משום שהתרחשו בטרם החל המועמד את התמחותו, אך לצורך הפעלת המסלול המינהלי הקבוע באותו סעיף, די כי המועמד עשה מעשים אשר בגינם אין הוא ראוי לשמש עורך דין ובלבד שאלה נתגלו בטרם נדרשה הלשכה לעניין קבלתו כחבר בה. שוני זה הקיים בין המסלול המינהלי עליו מופקד הוועד המרכזי, לבין המסלול המשמעתי עליו מופקדים בתי הדין, מצדיק את המסקנה כי הפעלת הסמכות על ידי אחד משני הגופים הללו אינה מוציאה את סמכותו של האחר. תימוכין למסקנה זו אנו מוצאים בלשון סעיף 44(2) לחוק הקובע כי:

 

הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו

...

(2) אם נתגלו עובדות אחרות - בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין;

 

           הנה כי כן, סעיף זה מסמיך את הלשכה להפעיל את המסלול המינהלי לאחר הפעלת המסלול המשמעתי וכפועל יוצא ממנו. מכל הטעמים שעליהם עמדתי לעיל, אין לקבל את טענת המערער כי הוועד המרכזי לא היה מוסמך להחליט את אשר החליט בעניינו.

 

12.      שאלה אחרת היא השאלה האם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנידון, ראוי היה כי הוועד המרכזי יקבל את ההחלטה שקיבל. שאלה זו נוגעת לסבירות ההחלטה ולא לסמכותו של הוועד המרכזי לקבלה. בדונו בבקשת המערער להירשם כמתמחה ראה עצמו הוועד המרכזי חופשי להחליט בניגוד לפסק דינו של בית הדין המשמעתי, ובניגוד ללוח הזמנים אשר נקבע בו לעניין תחילת ההתמחות. הוועד המרכזי אף מתח ביקורת על קולת העונש שגזר בית הדין המשמעתי במקרה הנדון. עמדתו זו של הוועד המרכזי משתקפת מפרוטוקול הדיון שקיים ביום 21.10.03, וכך אומר שם יושב ראש וועדת ההתמחות בהתייחסו להחלטה להעמיד את המערער לדין משמעתי:

 

כך הוחלט בזמנו וזו הייתה טעות. זאת מאחר שבית הדין המשמעתי באזור חיפה הקל פנים עם אותו אדם... אין זה מחייב אותנו ואיננו הולכים על פי המסלול המשמעתי אלא הולכים לפי המסלול של הראוי להיות עורך דין שזה מסלול אחר לגמרי- לא מסלול ענישתי- מסלול ערכי

 

           במישור הסמכות, מקובלים עלי, כאמור, דבריו של יושב ראש וועדת ההתמחות. יחד עם זאת אני סבורה כי מקום שבו ניתן על ידי בית דין משמעתי פסק דין בעניינו של מועמד קודם להחלטת הוועד המרכזי בעניינו על פי סעיף 27 או על פי סעיף 44, מן הראוי כי הוועד המרכזי ישאף ככל הניתן לתוצאה המתיישבת עם אותו פסק דין, תוך חתירה להרמוניה בין ההחלטות; זאת על מנת לשמור על מעמדם ועל כבודם של בתי הדין המשמעתיים ועל מנת למנוע מצב בלתי רצוי לפיו מדברים מוסדותיה השונים של הלשכה בשני קולות לגבי אותו עניין. כיבוד פסק דינו של בית הדין צריך שיהיה הכלל ואילו הסטייה ממנו ראוי שתהיה היוצא מן הכלל, אותה יש לייחד למקרים חריגים ביותר המצדיקים זאת.

 

           במקרה שלפנינו עולה מפרוטוקול הדיון כי חברי הוועד המרכזי ראו בחומרה רבה את המעשים שבהם הורשע המערער, וכפי שכבר צוין מתחו ביקורת על קולת העונש שגזר בית הדין בנסיבות העניין. לפיכך קבע הוועד המרכזי בהחלטתו מיום 18.9.2002 כי המערער לא יוכל להירשם כמתמחה לצמיתות, וגם לאחר הדיון הראשון בערעור שבפנינו לא היה הוועד המרכזי נכון לשקול את האפשרות עליה המליצה בפניו וועדת ההתמחות לצורכי פשרה, קרי: רישום המערער כמתמחה בשנת 2006. תחת זאת הועמדו על ידי הוועד המרכזי להצבעה באותו שלב שלוש הצעות החלטה אחרות כדלקמן: האחת, סירוב לאפשר למערער להירשם כמתמחה לצמיתות, השנייה רישומו כמתמחה בתום עשרים שנים מיום ביצוע העבירות, והשלישית רישומו כמתמחה בתום חמש עשרה שנים. מתוך שלוש הצעות החלטה אלו זכתה לרוב, כאמור, ההצעה השנייה.

 

13.      מעשיו של המערער הם אכן חמורים ביותר, וחומרה יתירה מתלווה אליהם נוכח העובדה כי בעת שעשה המערער את צעדיו הראשונים במקצוע עריכת הדין, בחר הוא לפלס את דרכו במסלול עקלתון ובדרכי מרמה, במקום לפסוע ב"דרך המלך" ולקיים את הדרישות שמציב החוק לצורך רישומו כמתמחה. לפיכך, צדק הוועד המרכזי בסוברו כי העושה מעשים כגון אלה אינו ראוי לשמש עורך דין לתקופה ארוכה מאד אם לא לצמיתות. מבחינה זו, לא היה מקום להתערב בהחלטתו של הוועד המרכזי אלמלא הנסיבות המיוחדות שנתקיימו במקרה הנדון, ההופכות את ההחלטה לבלתי סבירה במידה המצדיקה את התערבותנו. כזכור, היוזמה לנקיטת הליכים משמעתיים נגד המערער הייתה לכתחילה יוזמתו של הוועד המרכזי כמפורט בהחלטתו מיום 21.9.2000. בעקבות החלטה זו הגיש וועד מחוז חיפה קובלנה נגד המערער, ובמסגרת הדיון בה הגיע להסדר טיעון עם המערער באשר לעונש. בית הדין אימץ את הסדר הטיעון וגזר את דינו של המערער בהתאם. בנסיבות אלה רשאי היה המערער להניח כי בכך באה הפרשה לסיומה, וכי יתאפשר לו להתחיל בהתמחות על פי לוח הזמנים שהוסכם בהסדר הטיעון ואומץ בגזר הדין. אם לא די בכך, אפשרה הלשכה למערער להמשיך ולהיבחן בדיני מדינת ישראל לאחר שניתן גזר הדין ואף ההחלטה המונעת ממנו להירשם כמתמחה לא נתקבלה על ידי הוועד המרכזי אלא לאחר שחלפה כחצי שנה מיום שהגיש את בקשתו להירשם כמתמחה ולאחר שבמהלך כל אותה תקופה עבד המערער כמתמחה במשרד עו"ד תומא. בנסיבות מיוחדות אלה, ובהתחשב בכך שבינתיים חלפו קרוב לעשר שנים מן המועד שבו בוצעו העבירות, לא היה זה ראוי כי הלשכה אשר נמנעה לכתחילה מלעשות שימוש בסמכותה מכוח המסלול המינהלי והפנתה את המערער למסלול המשמעתי, שם אף נערך עמו הסדר טיעון, תבצע "שיפור עמדות" לאחר שגזר הדין שניתן לא היה חמור מספיק.

 

           מן הטעמים שפירטתי, הייתי מציעה לקבל את הערעור ולהורות כי החלטת הוועד המרכזי מיום 21.10.2003 לפיה לא יוכל המערער להירשם כמתמחה לפני שנת 2015 תבוטל, ורישומו של המערער כמתמחה יאושר למפרע מיום 14.4.2002, עת נתקבלה במשרדי הלשכה הבקשה שהגיש המערער לאחר גזר הדין להירשם כמתמחה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענות הנוספות שהעלה המערער, באשר להשלכותיו של חוק המרשם הפלילי על המקרה שבפנינו. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

המשנה לנשיא (בדימ') השופט ת' אור:

 

           אני מסכים.

 

 

                                                                                המשנה לנשיא (בדימ')

 

 

השופטת מ' נאור:

 

           אני מסכימה.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.

 

           ניתן היום, כ' סיוון, תשס"ד (09.06.04).

 

 

           המשנה לנשיא (בדימ')                 ש ו פ ט ת                         ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   02103200_V07.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il