‎

פסק דין

ענינה של התביעה, פס"ד הצהרתי לביטול מתנה שנתן התובע, חוסני עבדול כרים שיך עלי מסארווה (להלן "האב", "התובע") לבנו, המנוח פואד חוסני מסארווה ז"ל (להלן "הבן") .

בנוסף, הוגשה עתירה לסילוק יד אשתו של הבן, עוקילה מוחמד חג' יחיא (להלן "הנתבעת") מן הדירה נשוא המתנה.

רקע עובדתי

1.      התובע הנו אביו של המנוח פואד חוסני.

2.      הנתבעת הינה אלמנתו של בן התובע, המנוח פואד חוסני מסארוואה שהלך לבית עולמו ביום 8.5.97.

3.      התובע רכש זכויות בחלק מנכס הידוע כחלקה 40 בגוש 7842 בטייבה. הנכס כולו בשטח כולל של 6544 מ"ר עדיין רשום על שם המוכר "הבעלים ההיסטוריים" מוחמד דאוד מוחמד אברהים בלעום בשלמות.

4.      התובע בנה על חלקו את ביתו והתגורר במקום יחד עם אשתו וילדיו.

5.      בשנת 1962 קיבל התובע היתר חוקי לבנות קומה שניה בדירה וכך עשה.

6.      הדירה בקומה השניה, הדירה נשוא המחלוקת, (להלן: "הדירה") נבנתה סמוך למועד נישואי הבן ועם סיום הבנייה, נכנס לגור בה הבן יחד עם אשתו הראשונה והם התגוררו בדירה כעשר שנים, עד לגירושיהם .

7.      הבן, פואד חוסני מסרוואה נישא בשנית, עם הנתבעת, ביום 12.4.83 במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים. מאז הנישואין התגוררה המשפחה בדירה נשוא המחלוקת, וכיום מתגוררת בדירה הנתבעת יחד עם שני ילדיה.

8.      התובע בן 79, התאלמן מאשתו הראשונה וב - 1995 נשא את אשתו השניה ונולדו להם שתי בנות.

9.      ביום 14.1.1996 חתמו התובע ובנו על הסכם שבו מעניק האב לבנו במתנה את הדירה המצויה בקומה השנייה בביתו.

להלן עיקרי חוזה המתנה :

"והואיל  וברצונו של צד א' ליתן לבנו צד ב' את הקומה השניה של המבנה הנ"ל אשר מהווה דירת מגורים.

הדירה הנ"ל תקרא להלן  - לשם הקיצור - "הנכס הנ"ל"

והואיל  וברצונו של צד ב' לקבל במתנה מאביו צד א' את הנכס הנ"ל בתנאים המפורטים מטה.

.

.

2) צד א' מצהיר בזה כי הינו הבעלים והמחזיק של הנכס הנ"ל והוא מתחייב לתתו במתנה ולהעבירו לצד ב' כשהוא חופשי ונקי מכל חוב, שיעבוד או כל זכות אחרת לצד שלישי.

.

.

5) הצדדים מצהירים בזה כי צד ב' מחזיק בנכס הנ"ל מזה שנים והוא נוהג בו מנהג בעלים לכל דבר.

.

.

12) צד א' מצהיר בזה כי הענקת הנכס הנ"ל לצד ב' הינה סופית ומוחלטת והוא מוותר בזה על זכותו לחזור בו ממנה. מה גם שידוע לו כי צד ב' שינה את מצבו בהסתמך על התחייבותו של צד א' לתת הנכס הנ"ל במתנה.

13)  הצדדים הסכימו ביניהם כי חוזה כפוף לעקרון ביצוע בעין וכל הכרוך בו".

10.  סמוך לחתימת ההסכם רכש המנוח מחברה קבלנית דירה בשיכון טייבה בשלב תחילת הבניה.

11.  ביום 8.5.1997 נהרג בנו של התובע, פואד חוסני מסרוואה, בתאונת דרכים.

ההליך המשפטי

12.  ביום 3.6.1997 הוגש כתב תביעה בו עתר התובע לפסק דין הצהרתי לביטול המתנה וכן תביעה לצו מניעה קבוע. יחד עם כתב התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני האוסר על הנתבעת לתפוס חזקה בדירה בקומה השניה עד להכרעת ביהמ"ש בתביעה העיקרית.

13.  הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה ביום 24.11.97 לכשהתברר כי הנתבעת וילדיה מתגוררים ב"דירה" ואין רלבנטיות למתן צו האוסר תפיסת חזקה.

14.  ביום  22.1.1998 תוקן כתב התביעה ושונו העתירות כדלקמן:

עתירה לפס"ד הצהרתי לביטול ההתחייבות לתת מתנה

      עתירה לסילוק הנתבעת מהדירה

      סמוך להגשת הסיכומים הוגשה ע"י התובע בקשה לפיצול סעדים כדי להגיש תביעה לשכר

      ראוי.

טענות הצדדים

15.  התובע

א. חוזה המתנה בטל ו/או ניתן לביטול עקב פגמים בכריתתו מסוג עושק, כפייה ואילוץ.

ב. התובע חזר בו מרצונו ליתן המתנה, סירב להשלימה ולכן לא הושלם הרישום.

ג. התובע רשאי לחזור בו מהתחייבותו כלפי מקבל המתנה כאמור בס' 5 לחוק המתנה תשכ"ח

   1968.

ד. מעמדו של הבן המנוח בדירה היה מעמד של בר רשות בלבד, זכות אשר עפ"י דין חדלה   עפ"י רצונו של המרשה ואינה עוברת בירושה לאלמנה. בנוסף, זכותו פקעה ברגע שעזב את     הדירה ועבר להתגורר בשיכון.

הנתבעת

א.      לא נפל פגם בכריתת החוזה ולא הוכחה כפייה או עושק.

ב.       התובע וויתר על הזכות לחזור מהמתנה בסעיף מפורש בהסכם.  

ג.        הבן המנוח השקיע מכספיו לבניית הדירה וההסכם בא לתת לבוש משפטי ופתרון מלא וסופי לזכויותיו.

ד.       מיום חתימת ההסכם ביום 14.1.96, עד פטירת הבן ביום 8.5.97 חלפה כשנה וחצי. משך כל התקופה לא בקש התובע לחזור בו מהמתנה. לא ניתן לחזור מהמתנה כאשר מקבל המתנה נפטר. 

ה.      הבן  ומשפחתו מעולם לא עזבו את ה"דירה" ולא עברו לשיכון.

גדר המחלוקת

16.  הסוגיות המשפטיות במרכז דיון זה :

א.   האם נפלו פגמים בכריתת החוזה.

ב.   האם מדובר במתנה מוגמרת או התחייבות לתת מתנה.

ג.    זכותו של התובע לחזור בו מן המתנה.

ד.   האם הבן  היה בר רשות והאם ויתר על זכותו ע"י מעבר לשיכון.

דיון המשפטי

17. אדון בשאלות כסדרן:

     א.    האם נפל פגם בכריתת ההסכם

טענת התובע כי החוזה נחתם תחת לחץ שהופעל עליו ע"י הבן, הנתבעת, בנותיו והשכנים נעים וסלימה.

התובע מתאר מערכת יחסים טובה עם בנו שהחלה להתערער כאשר התובע נשא את אשתו השניה הצעירה ממנו, ומתוך חששו של הבן כי במות אביו תירש האישה הצעירה ובנותיה את כל רכושו של האב. על מנת לסכל חשש זה החל הבן להפעיל על התובע ומשפחתו החדשה מערכת לחצים נפשיים ופיזיים אשר כללו הטרדות, הצקות, תקיפות, התעללויות, התעמרויות, איומים ומניפולציות שונות. עוד טוען התובע כי המנוח גייס לכוחותיו את כל בני המשפחה כשהוא מכוון את רגשותיהם הכועסים נגד אשת התובע ונגד התובע עצמו.

בחקירתו נשאל התובע מי הם האנשים שהפעילו עליו לחץ וגרמו לו ללכת לעו"ד סאבר ולחתום על ההסכם. התובע השיב כי האנשים הם בנו המנוח, הנתבעת, בנותיו ושכניו נעים וסלימה.

לשאלה כיצד הלחיצו אותו הוא השיב כי

"כתבו בעיתון שהם ביקשו מוועדת תכנון ובניה שתיקבע שהחלקה עליה הבית שלי, היא שלהם והחלקה 7842/40 היא שלהם".

לשאלה מה היה "הלחץ" השיב התובע כי זרקו עליו אבנים וזבל וכי שכניו באו והרביצו לו בעוד שבנו עמד והסתכל.

בסוף החליט התובע מרצונו החופשי ללכת לעו"ד סאבר ולחתום על החוזה.

 ס' 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 מפרט את עילת ביטול חוזה עקב כפיה:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחד מטעמו, בכח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

יוצא מהסעיף כי:

"השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה, צריך להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה הוא לא היה מתקשר בחוזה". (ג. שלו, "דיני חוזים", עמ' 232).

במקרה שלפנינו בענין הסכסוך עם השכנים עוה"ד סאבר ייעץ לו להגיש התנגדות וכך עשה. לטענת התובע ההתנגדות שהגיש גרמה להתקפות של השכנים עליו על אשתו ובנותיו, הטרדות וגרימת נזק לרכושם והכל כדי לסלקם מביתם ולהשתלט על רכושם. איני מוצאת מקום להכריע באמיתות הגרסה. מכל מקום, בהנחה והסכסוך עם השכנים הגיע למימדים נרחבים כפי שצוין איני רואה את הקשר הענייני בינו לבין הסכם המתנה אשר לגבי כריתתו טוען התובע לפגם בגין כפיה וכיצד הסכם המתנה אמור לפתור את הבעיה עם השכנים.

בנוסף הבקשה שהגישו השכנים לוועדת התכנון והבניה, הפרסום בעיתון וההתנגדות שהגיש התובע היו  ביום 14.4.95 והחתימה על ההסכם הייתה כמעט כשנה לאחר מכן ביום 14.1.96. אדם אשר נתון ללחצים כבדים ואף לפגיעות פיזיות ממשיות לו ולמשפחתו תמוה מדוע מחכה תקופה כה ארוכה מבלי שמתלונן או עושה דבר כדי להפסיק את ההטרדות?

בעדותו נשאל האם עשה דבר בענין הלחצים וכאן מסר גירסאות סותרות: בעמ' 8,9 לפרוטוקול מיום 9.2.00 אמר כי למשטרה ולעוה"ד לא סיפר כי מכים אותו ואילו בעמ' 13 לאותו פרוטוקול אמר כי לעו"ד סאבר סיפר כי לוחצים עליו. כן סיפר כי היה לבדו אצל עו"ד סאבר (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 9.2.00), וכי עו"ד סאבר תרגם עבורו את החוזה מעברית לערבית (בעמ' 11 לאותו פרוטוקול), תמוה אם כך עוד יותר מדוע חתם על ההסכם.

עו"ד סאבר לא הוזמן להעיד מטעם התובע על אף הטענות כי איפשר לו לחתום על ההסכם לאחר ששמע את תלונותיו בדבר הלחץ בו היה נתון עת כריתת החוזה. בנות התובע שהעידו מטעם הנתבעת לא נחקרו במאומה לפרשת "הלחץ" שהפעילו על התובע (לטענתו) וגם השכנה סלימה שהעידה מטעם הנתבעת לא נשאלה מאומה  באותו עניין.

סביר להניח כי כאשר נטענת הטענה כי מסמך נחתם תוך לחץ וכפיה והדברים הללו בידיעת עוה"ד שהחתימו על החוזה, יובא עורך הדין להעיד, שהרי מדובר בעדות אשר יכולה לשפוך אור על נסיבות כריתת החוזה ואף לעזור לתובע בתביעתו.

מסיבה לא ברורה בחר התובע שלא להביא את עו"ד סאבר למתן עדות וכן לא תיחקר את הבנות או את השכנה בנושא הלחץ שהופעל עליו.

מלבד אמירות כלליות כי השכנים הטרידו, זרקו אבנים, היכו והבן עמד מהצד, לא מצאתי בתצהירו ובעדותו של התובע כל ראיה התומכת בטענת הכפיה, ההיפך הוא הנכון. התובע העיד על יחסים טובים עם הבן (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 9.2.00) וכך העידה גם אשתו (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 5.2.01). התובע נסע לבד לעו"ד סאבר לחתום על ההסכם.

התובע לא הצליח להוכיח כי הכפיה הטילה בו פחד, השפיעה על רצונו ואלמלא הפחד לא היה מתקשר בחוזה.

לפיכך אני דוחה את הטענה כי נפל פגם בכריתת החוזה בגין כפיה.

ס' 18 לחוק החוזים:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

עושק כמשמעו בסעיף 18 הוא ניצול מצוקתו, חולשתו או חוסר ניסיונו של אחר. מצב העשוק צריך להיות חמור וקיצוני, כדי לקיים יסוד זה של עילת העושק. על התובע להוכיח חולשה גופנית או שכלית או חוסר ניסיון שהיה כבד משקל עד כדי שהסיט את שיקול דעתו של התובע סטייה של ממש מנתיבו הנכון. אין די בהוכחת ניצול של מצוקה או של חולשה או של חוסר ניסיון, אלא יש להצביע גם על תנאי חוזה הגרועים מן המקובל.

במקרה שלפני לא הוכח כי התובע נוצל במצוקתו או בחולשתו השכלית או בחוסר ניסיונו בעת החתימה על החוזה כן לא הוכח כי תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

שמענו מעדותו של אחי התובע (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 20.2.02) כי מקובל במגזר הערבי שהאב עוזר לבנו לבנות את ביתו ועוד לפני הנישואין, אם כך מה שעשה התובע לא היה יוצא דופן ותנאי החוזה לא היו בלתי סבירים במקרה דנן.

אני סבורה שהאב היה בהכרה מלאה בעת החתימה וכן ידע לבטא את רצונותיו, הלך מיוזמתו החופשית לעוה"ד וחתם אצלו לבדו ומולו על ההסכם לאחר שזה תורגם הוקרא והוסבר לו.

תוכן החוזה והדקויות אליהם ירדו הצדדים כגון: קביעה של חלוקת בורות הספיגה והצינורות המובילים אליהם, קביעת הבעלות על המדרגות העולות לקומה השניה, וקביעת הבעלות והחזקה וזכויות הבניה בגג, מצביע על כך כי הצדדים חשבו רבות על ההסכם, ירדו לפרטי פרטים בכדי לתת פתרון מלא ולקבוע הזכויות שיוותרו לכל אחד מהם לאחר החתימה.

לעומת ההסבר של התובע להסכם שנחתם לטענתו תחת לחץ וכפיה, הסבירה הנתבעת את הסכם המתנה בהסבר הגיוני הנתמך בעדויות. לגרסתה הדירה נבנתה ע"י התובע ובנו יחד, בעיקר מכספים של הבן המנוח ושניהם היו מעונינים להבטיח את זכויות הבן בדירה, במיוחד לאחר שהמנוח רכש את הדירה בשיכון והיתה מחשבה כי יעבור לגור שם (עדות האלמנה בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 24.10.01).

גם העד סמיר מסארווה העיד ביום 20.2.02 בעמ' 4 לפרוטוקול כי הבן המנוח היה מורה ותיק (30 -  40 שנה) ובחור חרוץ והוא יחד עם אביו בנו את הדירה. עוד הוסיף כי טבעי שאב עוזר לבנו במגזר הזה כפי שגם הוא עזר לבנו לבנות בית.

באותו עניין העידו בנותיו של התובע כי היחסים בין התובע למנוח היו טובים וכי הקומה השניה נבנתה מהכסף של המנוח כאשר כל חודש קיבל את משכורתו בעבודתו כמורה ונתן לאביו כספים לבניית הדירה (עמ' 6,7 לפרוטוקול מיום 20.5.03). הבנות הסבירו כי האב עבד כסנדלר והיה מרוויח פרוטות. עוד ציינו הבנות כי גם הן חתמו על מסמכים הקשורים במתנה של התובע למנוח לאחר שנתבקשו על ידי השניים לעשות זאת. הבת אעתדאך פדיליאף אף אמרה במפורש בעדותה (עמ' 16 , 15 לפרוטוקול מיום 20.5.02):

"ש. בזמן שחתמתם פואד היה חי

ת. נכון. אבא שלי רצה. דיבר איתנו ורצה ככה. שהבית יהיה של פואד

.

.

ש. מי אמר לך ולאחותך ללכת לעוה"ד בטייבה לחתום?

ת. אבא שלי דיבר איתנו. אח"כ אח שלי".

מכל האמור לעיל אני דוחה גם את הטענה בדבר פגם בכריתת החוזה בגין עושק.

ב.         האם מדובר במתנה מוגמרת או התחייבות לתת מתנה

"מתנה" מוגדרת בחוק המתנה התשכ"ח – 1968 כ"הקניית נכס שלא בתמורה". עיסקת המתנה היא רצונו של נותן המתנה להקנות למקבל נכס מרכושו ללא תמורה.

סעיף 6 רישא לחוק המתנה התשכ"ח 1968 (להלן "חוק המתנה")

"הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו...."

כאשר המתנה היא מיטלטלין, ההקניה מתבצעת במסירתה למקבל, כאמור בסעיף 6.

כאשר המתנה היא זכויות בנכס מקרקעין, הקניית הזכות היא עסקה במקרקעין (ס' 6 לחוק המקרקעין) יש לשלב את הוראות חוק המתנה עם הוראות חוק המקרקעין תשכ"ט 1969 (להלן "חוק המקרקעין").

ראה ע"א 588/81 ציזק נ' הורביץ פד"י מ(1)321, 324 מול האות ד'.

במצב כזה, כיוון שהדירה נשוא התביעה טרם נרשמה על שם הנתבע, הרי שהבעלות בה לא עברה ובמקרה כזה העסקה טרם הסתיימה ומדובר בהתחייבות לעשות עסקה או התחייבות לתת מתנה.

בעניין דומה פסק בית המשפט העליון כדלקמן:

"אין חולק כי עסקה במקרקעין טעונה רישום, וכי עסקה נגמרת ברישום (סעיף 7(א)) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969) וכי עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה (סעיף 7(ב) לחוק). אין גם חולק כי ניתן לתת מתנה במקרקעין המוגמרת ברישום, וכל עוד לא בוצע הרישום רואים את  העסקה כהתחייבות לתת מתנה.

מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה (סעיף 2 לחוק המתנה), כל עוד לא הוקנה דבר המתנה, עניין לנו בהתחייבות לתת מתנה. כאשר מדובר במתנת מקרקעין, נעשית הקניית המתנה ברישום".

ראה: ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פד"י מט(5) 260, 257.

כל עוד לא הסתיימה ברישום רואים בה עסקה אובליגטורית.

"אין צורך בשימוש בלשון ההתחייבות מצדו של הנותן, שכן, קבע בית המשפט העליון:

ההתחייבות נובעת לא מרצונם של הצדדים אלא מהוראת החוק, ההופכות עסקה במקרקעין שלא הסתיימה ברישום להתחייבות לעשות עסקה... ההתחייבות נובעת מהוראת הדין המטילה והופכת עסקה ריאלית לעסקה אובליגטורית... כוונת הצדדים היתה למתנה מיידית. החוק הפך את ההסכם להתחייבות עתידית. בהיעדר מועד מוסכם לביצועה של זו הדין מניח כי היא תבוצע תוך זמן סביר (ס' 41 למחוק החוזים (חלד כללי), תשל"ג 1973) זכרון דברים מהווה על כן מסמך בכתב כנדרש בחוק המקרקעין". [פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי (מהדורה שניה המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סקר הפקולטה למשפטים, האונ' העברית בירושלים תשנ"ז -  1996 בעמ' 403)].

המסקנה היא אפוא, שכאשר מדובר במתנת מקרקעין, בכוונת הקנייה ובמסירת המסמך לא סגי. החוק דורש כי העברת הקניין תעשה באמצעות רישום, והרישום מהווה דרך הקנייה. במקרה שלפנינו נערך הסכם מתנה לגבי נכס מקרקעין שטרם נרשם על שם מקבל המתנה, לפיכך מדובר בהתחייבות לתת מתנה ולא מתנה שהושלמה.

ג.          זכותו של התובע לחזור בו מההתחייבות

בשלב  ההתחייבות, הנותן רשאי לחזור בו מהתחייבותו כאשר מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 5(ב) לחוק המתנה

"כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". הסעיף עצמו דן בחריגים לכלל.

א) כאשר המקבל שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות.

ב) כאשר הנותן ויתר בכתב על הרשות לחזור מן המתנה.

במקרה שלפנינו בהסכם שנחתם בין התובע לבנו נרשם בסעיף 12 לחוזה:

"צד א' מצהיר בזה כי הענקת הנכס הנ"ל לצד ב' הנה סופית ומוחלטת והוא מוותר בזה על זכותו לחזור בו ממנה. מה גם שידוע לו כי צד ב' שינה את מצבו בהסתמך על התחייבותו של צד א' לתת הנכס הנ"ל במתנה".

אף אחד מהצדדים והעדים לא נשאל ולא הוסברה משמעות האמירה בחוזה "שידוע לו שצד ב' שינה את מצבו". התרשמותי, כי אמירה זו נרשמה בשל התכנית כי הבן ואשתו יעברו לשיכון לאור החתימה על ההסכם ועצם עזיבת הדירה מהווה שינוי.

לאור האמור בסעיף 12 הנ"ל ברור כי במקרה שלפנינו התובע ויתר על זכותו לחזור בו מהמתנה ואף הסכים כי המנוח שינה את מצבו בהסתמך על המתנה. לפיכך מתמלאים תנאי סעיף קטן (ב) של הסעיף 5 לחוק המתנה והתובע אינו רשאי לחזור בו מהתחייבותו.

לחילופין טען התובע כי עומדת לו זכות לחזור בו מן ההתחייבות מכוחו של סעיף 5 (ג) לחוק המתנה הקובע כדלקמן:

"מלבד האמור בסעיף קטן (ב) רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן -משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

התובע טוען להתנהגות מחפירה של בנו המנוח ואשתו כלפי התובע והן כלפי אשתו החדשה ובנותיהם הקטינות.

ההתנהגות המחפירה הנזכרת בסעיף 5 (ג), מתייחסת להתנהגות בתקופת הזמן שבין הסכם המתנה ועד להחלטה בדבר החזרה מהמתנה. התובע לא הוכיח כי בנו התנהג בהתנהגות מחפירה כלפיו בתקופה הרלוונטית. הראיות מצביעות על ההפך, אשת התובע מעידה ביום 7.6.2000 בעמ' 4, 5  לפרוטוקול כי המנוח היה כמו בן עבורה וכשנפטר התקלקלו היחסים עם המשפחה סתם כך. כלומר, היא מדברת על יחסים טובים עד לפטירה.  הרושם שהתקבל הוא כי היחסים בינה לבין המנוח ובין התובע לבנו היו טובים, ורק עם מות הבן התקלקלו היחסים. התובע לא ציין התנהגות לא נאותה של הבן כלפיו וכלפי אשתו בתקופה שלאחר חתימת ההסכם. יתכן כי בכך ניתן להסביר מדוע לא עשה התובע אף צעד לביטול המתנה מחתימת ההסכם ביום 14.1.1996, ובמשך שנה וחצי עד שהבן נפטר ביום 8.5.1997 . נראה כאילו מות הבן גרם לניסיון להשתלט על הדירה בטענה של התנהגות מחפירה שלא הוכחה. לפיכך אני קובעת כי לא הוכח כי התקיימו תנאי סעיף 5 (ג) לחוק המתנה המאפשרים חזרה מהמתנה, והטענה נדחית. 

ד"ר ראבילו בספרו חוק המתנה – קובץ 1968 – "פירוש לחוק החוזים בעריכת טדסקי" אומר מפורשות בפרק 545 בספרו כי חוק המתנה דן במתנות בין אנשים חיים. הדרך היחידה שבה יכול הנותן להבטיח שהמתנה תחזור אליו במקרה שהמקבל ימות לפניו היא להתנות תנאי מפסיק כי המתנה תתפוס רק כאשר המקבל ימות לאחר מותו של הנותן.

לפי ס' 12 להסכם נשללה מהתובע הזכות לחזור בו באופן מוחלט ולא הותנה מאומה בנושא מות במקרה של מקבל המתנה טרם נותן המתנה.

המסקנה העולה מהניתוח העובדתי יחד עם ניתוח חוק המתנה היא כי התובע אינו יכול לחזור מהתחייבותו לתת את הדירה במתנה וכי ההתחייבות שרירה וקיימת.

ד.         מעמדו של הבן המנוח כבר רשות בלבד

לאחר שדחיתי הטענה בדבר פגמים שנפלו בעת כריתת ההסכם וקבעתי כי התובע אינו רשאי לחזור בו מן המתנה. הטענה כי הבן המנוח היה בר רשות נדחית ואין צורך להכריע בשאלה העובדתית אם עבר לגור בשיכון או לא.

סוף דבר:

מכל האמור לעיל, התובענה נדחית. 

לאור התוצאה הבקשה בבש"א 9467/03 לפיצול סעדים, מתייתרת. 

התובע יישא בהוצאות משפט של הנתבעת ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, כדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

פסק הדין מותר לפרסום.

ניתנה היום כ"ח בתמוז, תשס"ג (28 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.