בבית המשפט המחוזי תל אביב                                                                    ע"א 3162/98

בפני השופט ס' נשיא ח' פורת

פלוני

נגד

פלונית

ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום ברחובות

(כב' השופט, סגן נשיא, צ. הרטל) המר' 1246/98

עו"ד פרידמן - בשם המערער

עו"ד קופר - בשם המשיבה

פ ס ק - ד י ן

השופט ס.נשיא ח. פורת

1. בימ"ש השלום ברחובות הוציא ביום 17.5.98 צו הגנה ל- 3 חודשים לפי בקשת המשיבה, ולמשך תקופה זו נאסרה על המערער (שהוא בעלה) להתגורר ביחד עם המשיבה ועם בנם המשותף של בני הזוג, או ליצור קשר ישיר או עקיף עם שניהם. ההחלטה ניתנה עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה תשנ"א - 1991.

על החלטה זו הוגש הערעור.

2. כידוע, ניתן להוציא צו הגנה עפ"י אחת משלוש העילות המפורטות בס' 3 מהחוק האמור, שעיקרן כדלקמן:

העילה הראשונה היא אלימות ממשית פיזית בסמוך לפני הגשת הבקשה.

העילה השניה היא התנהגות שנותנת בסיס סביר להניח שהנטען להיות אלים מהווה סכנה גופנית ממשית לבני משפחתו.

העילה השלישית שהוספה בתיקון מס' 3 מדצמבר 1997 היא למקרה של התעללות בבן משפחה בהתעללות נפשית מתמשכת או נוכח התנהגות שאינה מאפשרת לבן המשפחה ניהול סביר ותקין של חייו.

3. הבקשה מעוגנת על העילה הראשונה, ואולי גם השניה, היינו תקיפה שהתרחשה ב- 11.5.98, וכן הרמת ידיים ואיומים בעבר שהבעל איים על אשתו להרגה או שישגע אותה עד שתגיע לבית חולים לחולי נפש. כן נטענו אלימות ואיומים כלפי הילד.

ניתן צו הגנה במעמד צד אחד שעל פיו הורחק הבעל מן הבית ונתקיים דיון חוזר במעמד שני הצדדים, בו נחקרו שני בני הזוג, והוגשו 3 מסמכים ע"י האשה, האחד הוא בדיקה ע"י פסיכולוגית חינוכית בתאריכים 9.3.98 ו- 14.5.98, השני, פרוטוקול חקירת האשה במשטרה על התלונה שבעטיה גם הגישה את הבקשה לביהמ"ש לצו הגנה, והשלישי הוא דוח או חו"ד פסיכולוגית מ- 13.11.97, שנערכה בארה"ב לצורך הליכי משמורת שהתקיימו בארה"ב בביהמ"ש.

4. כחומר רקע כללי אפשר לציין כי מדובר בזוג שנישא בשנת 1984, הבעל הוא כיום בן 47 והאשה בת 45 והילד נולד ב-1989, משמע הוא כבן 9 שנים.

שני בני הזוג הם בעלי נתינות אמריקאית וישראלית. היו תקופות שהתגוררו בישראל והיו תקופות שהתגוררו בארה"ב. הילד נולד בארה"ב.

בשלב מסויים הרחיקה האשה את הילד מישראל לארה"ב, האב - הבעל נקט הליכים בארה"ב עפ"י אמנת האג משנת 1980, העוסקת בהחזרת ילדים חטופים, זכה, והאשה עם הילד חזרו ארצה.

אין צורך לומר שהאשה חזרה ארצה למורת רוחה, ומלאת כעס על ההליכים שנקט בעלה, עוד אין צורך להוסיף שהילד עצמו גם כן במצב של בלבול נוכח הליכים אלה והעובדה שהובא לישראל למרות שהוא עצמו העדיף להשאר בארה"ב עם אמו.

עוד ניתן היה להתרשם כי בין בני הזוג לא שורר שלום בית מזה שנים, הבעל תבע גירושין בביה"ד הרבני, שם נכרכו עניני המשמורת והרכוש, וכן מתקיימים הליכים בארה"ב אודות רכוש הרשום על שם שני בני הזוג בארה"ב, נוכח רצונם להתגרש. הילד נזקק לטיפול פסיכולוגי עוד בשנת 1986, לפי חווה"ד של הפסיכולוגית החינוכית דהיום שמעידה על כך שהילד הובא אליה לראשונה עוד בספטמבר 1996 בגלל קשיי לימוד ובעיות התנהגות בביה"ס בו למד אותה שעה בארץ. על רקע שכזה אין להתפלא שמערכת היחסים בין בני הזוג משובשת, טעונה מתח ומשפיעה לרעה גם על הילד.

כמובן שחומר רקע כזה, לכשעצמו, לא מספיק להוצאת צו הגנה, ולכן יש לבדוק מה היו הראיות והעילות להוצאת צו ההגנה.

5. ביהמ"ש קמא פרט בהחלטתו (בדפים 6-7 של ההחלטה) את נימוקיו ושיקוליו למתן הצו, וזאת במילים הבאות:

"המבקשת העידה בפני ונחקרה ח.נ. על ידי ב"כ המשיב והתרשמותי מעדותה וכן מהראיות לכאורה שהוצגו בפני כי ארעו מקרה אלימות הן כלפי המבקשת והן כלפי בנם המשותף של בני הזוג שהינו כיום בן 9 שנים. אני מסיק זאת מדוח פסיכולוגי שהוגש לביהמ"ש לעניני משפחה בארה"ב ואשר העולה ממנו הוא, כי האב נהג באלימות כלפי בנו הקטין.

המבקשת ולא זו בלבד שהדגישה ותארה את האלימות שהמשיב נקט כלפיה אלא גם הגישה תלונה למשטרה אשר טופלה והתוצאה היתה הרחקתו של המשיב מביתם המשותף של בני הזוג.

אם כי אין זה תפקידו של בימ"ש זה הרי ניסיתי להביא את שני הצדדים לידי פשרה על פיה יתגוררו הם בנפרד עד להסדרת יחסי האישות בין שניהם, הדבר לצערי לא עלה בידי.

עוד אדגיש כי הוצגה בפני חו"ד של הגב' אהרונוב, פסיכולוגית חינוכית מת "א, חו"ד מיום 14.5.98. מתוך עיון בחו"ד זו עולה כי מגורים משותפים בין המשיב מחד, לבין בנו הקטין המתגורר יחד עם המבקשת אמו מאידך, אינם אפשריים.

אינני מוכן ויכול לקחת על עצמי ולו את הסיכון הקטן ביותר ולאפשר לשני בני הזוג להמשיך ולהתגורר ביחד, במיוחד לאור המקרים האחרונים של אלימות במשפחה שארעו במדינה בכלל ובפרט באזור השיפוט של בית משפט זה.

לא נראה לי כי קיימת בעיה כלכלית של צד זה או אחר במקרה זה.

כיום מתגוררים שני בני הזוג בקוטג' בעל שני מפלסים מה שמוכיח לי כי הפרוטה מצויה לשניהם.

אין בהחלטתי זו משום הבאת דעה כלשהי באשר לסיכויי צד זה או אחר לזכות במשפט המתנהל בין שניהם בביה"ד הרבני ובביהמ"ש המוסמך בארה"ב.

לי נראה וזאת רק הצעה, כי על שני ב"כ שני הצדדים לנסות וליישב את המחלוקת בין שניהם מחוץ לכתלי ביהמ"ש או לחילופין בביה"ד לעניני משפחה באזור המרכז.

התוצאה היא כי הנני נענה לבקשת המבקשת ומוציא צו הגנה כמבוקש לתקופת זמן של שלושה חודשים במהלכן אסור על המשיב להתגורר יחד עם המבקשת ובנם המשותף של בני הזוג ו/או ליצור קשר ישיר או עקיף עם שניהם. יחד עם זאת הנני ממליץ לאור העובדה הבסיסית כי המשיב הינו אביו של הילד הקטין כי תימצא הדרך לשביעות רצון שני הצדדים, כי יאופשר למשיב בימים ובשעות מתואמות בין שניהם לראות את הילד, אך בקשר לסוגיה זו הבעתי רק דעה ואינני מוסמך לפסוק בגינה".

6. בדיקת נימוקיו של ביהמ"ש והמסמכים שעליהם סמך, מצדיקים לדעתי את דחיית הבקשה ולא את קבלתה.

האלימות המיידית, הנדרשת עפ"י סעיף 1) 3) בחוק, קודם הגשת הבקשה היתה במהלך ויכוח טריויאלי על רקע נטילת מפתחות מכונית הבעל בכח ע"י האשה מהבעל, שסרב למסור את המפתחות אולם הציע להסיע את האשה לאן שתחפוץ, ומשלקחה את המפתחות דרש להחזירם לו, נוצר מגע ידיים בין הצדדים סביב המפתחות, ועל רקע זה יתכן שמישהו נשרט מן המפתחות (קיום שריטה לא ברור די הצורך). פרצה מריבה מילולית קולנית (וכלל לא ברור שהבעל הוא שהיה הקולני ולא האשה), האשה הזעיקה את המשטרה, המשטרה החזירה את המפתחות לבעל והורתה לבעל להעדר 4 ימים מהבית.

פרוטוקול החקירה במשטרה מאשר את הארוע דלעיל, אולם לא נמצא שום נזק והענין נראה כמריבה משפחתית שהיא אופיינית במשפחה המצויה במשבר, אולם לא מעבר לכך. האשה הוסיפה ואמרה במשטרה שבעלה מכה אותה, אולם היה זה לפני שנה, בחודש אוגוסט. משמע, 10 חודשים לפני הגשת הבקשה. אם זהו הארוע האלים האחרון, קודם הארוע האקטואלי, הרי שלא מתוארת אלימות של ממש שיכולה לשמש עילה להרחקת בעל מן הבית.

7. אשר לדוח הפסיכולוגי שהוגש בביהמ"ש לעניני משפחה בארה"ב, דוח זה הוגש לצורך הליכי משמורת בארה"ב. הפסיכולוגית נפגשה עם האם והילד בלבד (האב שהה כפי הנראה בישראל), ודי בכך כדי לפגום בצורה רצינית ביותר בתקפותו של הדוח, והרי כיצד ניתן להעריך התאמה הורית או סיבת מצבו הלא תקין של ילד, מבלי לבדוק את שני ההורים ולהתרשם מהם בנוסף על הבדיקה של הילד?

וכיצד ניתן להסיק מסקנות על התנהגות האב מבלי לבדוק אותו ומבלי לשמוע את דברו?! יתר על כן, בולט בעליל מאותו דוח כי מתקיימת מערכת יחסים משובשת בין האב לילד על רקע הסינדרום הידוע כסינדרום ניכור הורי.

כל מי שבקיא בסינדרום האמור ובספרות אודותיו (ואגב הוא מקובל במקרי חטיפות של ילדים) יודע כי עובדות שילדים מתארים כשהם שרויים תוך ניכור כלפי הורה, הן לעיתים עובדות לא מדוייקות, לעיתים תוך "ניפוח" ענינים מעבר לפרופורציות הנכונות, ולעיתים העובדות הן מדומות, הגם שאיני פוסל שישנן עובדות שהן אכן יכולות להיות נכונות.

אולם ברור כי על יסוד חוו"ד כאמור, אין זה בטוח (בלשון המעטה), ואין זה ראוי לבסס עובדות וממצאים לצורך ביסוס טענה של קיום אלימות של האב כלפי בנו, על מנת לנתק את האב מן הבן ולסלקו מבית המגורים של המשפחה.

8. האלימות ככל שהיא מתוארת באותה חוו"ד (מתוך הנחה שהתאורים אמיתיים במלואם ללא שום הגזמה וללא שום דמיון), אינה אלימות שבה עוסק החוק למניעת אלימות במשפחה, מתוארת אי שביעות רצונו של ילד מענישה של האב, אשר יתכן מאד שאינה לרצונו של הילד, ובמיוחד נוכח תאורו כילד שמתקשה לקבל מסגרות ומרות (כפי שעולה מן הדוח שיתואר בהמשך הדברים) ולכן נסיונו של אב לרסן התנהגות פרועה של ילד או העדר משמעת אצל ילד, יכולה להתפרש אצל ילד כאלימות ודחיפה קלה יכולה להתפרש כמכה, מה עוד שהילד לא מדבר על מכות אלימות אלא על סטירות וכיו"ב פגיעות.

אין צורך לומר שאיני מצדיק "מכות חינוכיות" אולם אפילו ישנן מכות שכאלה, יש לבדוק בזהירות רבה את היקפן ותכיפותן, ואת הנסיבות בהן ניתנו, על מנת להסיק מסקנות אם מדובר באב אלים שראוי להרחיק מהבית עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה, אם לאו, והרי החוק למניעת אלימות במשפחה אינו חזות הכל ויש אמצעים משפטיים נוספים, לא פחות טובים, על מנת להתמודד עם תופעות שכאלה.

אציין כי באותו דוח מצויות אמירות שלא שוללות את האב לחלוטין, משמע ישנם ניצנים של אפשרות טיפולית כדי לתקן את המצב, מצב שגם הילד מבקש את שינויו.

9. חווה"ד של הגב' אהרונוב, הפסיכולוגית החינוכית, לא מאמתת למעשה שום אלימות מצד האב כלפי בנו, פסיכולוגית זו לא נפגשה עם האב, אלא עם הילד בלבד, וכנראה גם עם האם, הילד מוכר לה משנת 1996 בגלל קשיים בלימודים ובעיות התנהגות, וכך כתבה בתחילת הדוח שלה על הרקע אשר בגללו הופנה אליה הילד בספטמבר 1996:

"מדברי המחנכת שלו דאז, ... (הילד) התקשה להתרכז, הפריע רבות בכתה, דרש תשומת לב מרובה, הדגים קושי לקבל מרות ונטה לפרוץ גבולות. יחסיו עם חבריו אופיינו במריבות תכופות ולדבריה נטה להגיב באלימות. המורה תארה אותו כילד מאד סקרן, בעל יכולת טובה שעובד יפה בחשבון אך קריאתו בינונית. אמו של (הילד) יזמה את הבדיקה והגיעה עמו. את אביו לא הכרתי מאחר והאב שהה בתקופה ההיא בארה"ב".

לגבי התקופה הסמוכה יותר תארה בעלת המסמך כי הילד הפגין סימני עייפות, הסביר כי אינו ישן טוב בלילה משום שפוחד מאביו, הילד ציין שאסור לאביו להתקרב לבית, התלונן על כך שאביו פגע בו בכך שדרש להחזירו לישראל ואף הוסיף וסיפר כי אביו הרביץ לו לעיתים תכופות ותאר מקרה בו סרב לאכול מנה מסויימת ואביו הכה אותו קשות (ארוע זה מוזכר גם בדוח האמריקאי, משמע מדובר בענין שלא מן העבר הקרוב).

בין היתר, מופיעה הפסקה הבאה באותו דוח:

"ל(ילד) לא היה כל דבר חיובי לומר על אביו ו/או על יחסו של אביו אליו.

הוא זוכר פעם אחת בלבד שבילה עם אביו והרגיש בנוח. (הילד) הביע רצון ברור להשאר עם אמו שמטפלת בו כל כך טוב, אם כי היה רוצה שהוריו משיתגרשו ישארו בקשר טוב.

התרשמתי ש(הילד) שואף ליחסים חמים בין אנשים בכלל ועם אביו בפרט. הוא מדבר הרבה על אהבה בסיפוריו ונראה שהוא כמהה ליחסים חמים עם דמות גברית.

כיום הוא מרגיש שדברים סביבו מתמוטטים - חוסר המסגרת הלימודית, המעבר הכפוי הפתאומי, וכמובן הארועים הקשים שארעו בין אמו ואביו נוטעים בו תחושה של חוסר בטחון בסיסי. יחד עם זאת, הוא מביע אופטימיות ותקווה שיחזור לגור בחו"ל ויחיה בשלווה ונחת".

גם תאור זה אופייני כתאור של ילד בסינדרום של ניכור הורי, אולם יש בו רמזים שעדיין יש תכלית לטיפול משום שתדמית האב עדיין אינה שלילית לחלוטין, שכן הוא זוכר עדיין גם זכרונות טובים מהאב, גם אם במידה מצומצמת, ושואף ליחסים חמים גם עם אביו.

נכון שהפסיכולוגית סבורה כי אם המצב לא ישתנה יגרם נזק נפשי בלתי הפיך לילד, אולם מכאן ועד למסקנה שיש לגרש את האב מהבית ולמנוע כל קשר בינו לבין הילד, הדרך עוד ארוכה.

10. היפוכו של דבר, כאשר קיים הסינדרום של ניכור הורי, יש להזקק לטיפול דחוף ומיידי על מנת לחדש את הקשר בין הילד לבין האב המנוכר.

דרכי הטיפול כפי שמומלצים הם כפיית התנהגות על ההורה שהילד איתו על מנת לנטרל את השפעתו על הילד משום שבד"כ כאשר קיים סינדרום של ניכור הורי, המקור הוא ביחס שבין הילד לבין ההורה המחזיק בו ולאו דווקא בין הילד לבין ההורה המנוכר. הארכנו בסוגיה זו בבימ"ש זה תוך ציטוט מאמרים בפסקי דין בהרכב של שלושה שופטים, שהיתה לי הזכות להימנות ביניהם (למשל: עע"מ 96/33 פלוני נ' פלונית). באותו פס"ד צוטט מאמרם של ד"ר ברגמן וד"ר ויצטום: חטיפת ילד בידי הורה והתסמונת של התנכרות להורה - "שיחות" כרך ט ', חוברת מספר 2 ממרץ 1995. תסמונת זו אובחנה ופותחה ע"י ד"ר ריצ'רד גרדנר וקיימת ספרות עניפה אודותיה. לעיתים הדרך הנכונה היא להעביר את המשמורת בילד המתנכר אל ההורה המנוכר וזאת כדי לפצח את המעגל השוטה הקיים במערכת היחסים שבין ההורה המחזיק בילד אשר מונע את פיתוח המערכת היחסים בין הילד להורה המנוכר.

ציינתי זאת רק על מנת להסביר מדוע כה מסוכן לסמוך על דברי ילדים השרויים בסינדרום של ניכור הורי, ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת של סילוקו של ההורה המנוכר מן הבית מבלי לבדוק לעומק את העובדות לאמיתן ולא רק מפיו של הילד - דבר שלא נעשה במקרה הנוכחי.

זאת ועוד, מניעת כל קשר בין הילד לבין האב המנוכר נוגד את ההמלצות הטיפוליות של מומחים ורק מחמיר את הנזק (בנותנו לגיטימציה לילד לניכור ההורי שהוא מפתח כלפי ההורה המנוכר).

11. רצונו של ביהמ"ש להגן על נשים ולהתמודד עם גל האלימות במשפחה וגל הרציחות של נשים מוכות הוא רצון מבורך, אולם אין בו כדי לשחרר מן החובה לשקול בצורה פרופורציונלית את העובדות והערכת החשש של עובדות אלה, האם יש בהן חשש לאלימות בעתיד, אם לאו.

לכן לא מקובלת עלי האמירה בפסק דינו של בימ"ש קמא שאינו מוכן ואינו יכול לקחת על עצמו, ולו את הסיכון הקטן ביותר, ולאפשר לשני בני הזוג להמשיך ולהתגורר ביחד נוכח האלימות במשפחה במדינה ובאזור שיפוטו של ביהמ"ש ברחובות.

נדמה לי כי לא אטעה אם אומר כי לא נראה סיכון של ממש לאשה מבעלה, וכמובן גם לא לילד, מהמערער. לו היה סיכון שכזה, לא היתה האשה נכנסת למריבה עם בעלה על נטילת מפתחות המכונית וכיו"ב.

12. העדר בעיות כלכליות במשפחה גם הוא לא טעם למהר ולהרחיק אחד מבני המשפחה כביכול משום שהוא בעל אמצעים כלכליים מספיקים לשכור לעצמו מדור אחר.

13. אני מציין בחיוב את המלצתו של בימ"ש קמא בסיום פסק דינו כי ראוי שתימצא דרך לשביעות רצון שני הצדדים וכי ינסו ליישב את המחלוקת ביניהם מחוץ לכתלי ביהמ"ש או בביה"ד לעניני משפחה, וכי יאופשר למערער לראות את הילד בימים ובשעות מתואמות. אולם איני מקבל את סיום דבריו של ביהמ"ש כי הוא רק הביע דעה ואינו מוסמך לפסוק בגינה.

דווקא בסיטואציה כפי שתוארה לעיל הכרחי לא להסתפק בהליכים משפטיים, אלא לערב גורמים טיפוליים, וביהמ"ש מוסמך לפסוק בענין הקשר שבין הורים לילדים.

תיקון מס' 3 בחוק למניעת אלימות במשפחה, סעיף 2 (ז) - (ח) מנחה את ביהמ"ש במקרים שכאלה להזמין תסקיר סעד, מחייב אותו להודיע על המקרה לפקיד סעד על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך - 1960. אולם, שום דבר בנדון זה לא נעשה ע"י בימ"ש קמא.

14. ניסיתי לחשוב מדוע בימ"ש קמא לא הזמין תסקיר ולא ניסה להתמודד עם הבעיות האמיתיות, ובמיוחד שהחוק לא רק מסמיך אותו אלא אפילו מחייבו לערב גורמי טיפול. סברתי המשוערת היא כי מדובר בבעיה טיפולית הצורכת זמן ומשהתיק הוגש לבימ"ש השלום ולא לביהמ"ש לעניני משפחה, מדובר בתיק ללא המשך וצו הגנה לתקופה מוגבלת לא יתרום למעשה ולא כלום לפתרון הבעיה, ולא ניתן תוך תקופה כה קצרה של שלושה חודשים למצות הליכים טיפוליים (אם כי ניתן לפחות להתחיל הליך טיפולי ולהאריך את הצו לפי הצורך אם אכן הדבר נחוץ וראוי, על מנת לנצל את הזמן ככל שאפשר למטרות טיפוליות - והכל אם אכן קיימת עילה לצו הגנה עפ"י החוק).

החוק למניעת אלימות במשפחה, כפי ששמו מעיד בעדו, נועד לא רק להגן בפני אלימות במשפחה אלא גם למנוע אלימות. הגנה בפני אלימות ל- 3-6 חודשים בלבד אינה מספקת. לכן איפשר החוק לערב גורמי טיפול אשר ישתלבו עם גורמי המשפט וכך אפשר יהיה לשנות דפוסי התנהגות ולמנוע אלימות אף בעתיד רחוק יותר, בין שהאלימות היתה קשה, ובמיוחד שהיא היתה פחות קשה (ולכן יש יותר סיכוי להצלחת טיפול).

15. שאלתי את המשיבה מדוע פנתה לבימ"ש השלום ולא לביהמ"ש לעניני משפחה, והרי זהו לכאורה הפורום היותר מתאים להסדיר בעיות במשפחה (לרבות תופעות אלימות) בגלל הסמכות הרחבה שלו וקיומה של יחידת סיוע הכוללת גורמי טיפול לידו (למרות שהחוק מקנה סמכות גם לבימ"ש השלום שאינו ביהמ"ש לעניני משפחה).

תשובתה של המשיבה היתה כי הופנתה לבימ"ש השלום ע"י המשטרה.

16. זהו המקרה השני היום שבו אני שומע כי המשטרה מפנה לבימ"ש השלום ולא לביהמ"ש לעניני משפחה, ונראה שהדבר טעון שינוי.

נכון שכל אדם זכאי לבחור לעצמו את אותה ערכאה המתאימה לו לפי השקפתו, גם אם מבחינה אוביקטיבית ישנה ערכאה מקבילה הערוכה להתמודד עם הבעיות בצורה שונה ואולי טובה יותר. אולם מצופה כי רשות ציבורית, כמו המשטרה, לא תייעץ ולא תיתן עצות לאזרח לאיזה בימ"ש לפנות כאשר ישנן מספר ערכאות מוסמכות עפ"י החוק. המינימום הנדרש מן המשטרה, שאם רצונה לייעץ לאזרח, תיתן עצה מלאה ותציג בפני האזרח את כל האופציות, משמע לא רק קיומו של בימ"ש השלום אלא גם קיומו של ביהמ"ש לעניני משפחה, אשר שניהם מוסמכים לדון עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה (ביה"ד הדתי אינו מוסמך לדון עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה וביהמ"ש לנוער אמנם מוסמך לדון עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה, אולם ההליכים באותו בימ"ש אמורים להפתח ע"י פקיד סעד ולא ע"י הורה).

ראוי שהממונים במשטרה ינחו את הכפופים להם שלא לשגות כפי שלדעתי שגה (אם כי, אני מניח, בתום לב) אותו שוטר במקרה הנוכחי, אשר הפנה את המשיבה לבימ"ש השלום במקום לבימ"ש לעניני משפחה.

17. כפי שהצבעתי לעיל, ברור מעל לכל ספק כי מה שדרוש לילד דנן הוא להיות מופנה, הוא והוריו, להליכים טיפוליים. יתר על כן, טיפול סמכותי במקרה הנוכחי עדיף על פני טיפול וולונטרי (אם כי איני שולל בשום פנים ואופן טיפול וולונטרי ובלבד שהכל ישתפו פעולה ולא יפסיקו את ההליך הטיפולי עפ "י רצון זה או אחר). לכן חשוב שינקט הליך משפטי מתאים על מנת לאפשר התייחסות טיפולית לבעיה האמיתית בתיק הנוכחי שהיא מערכת היחסים המשובשת בין האם והילד מצד אחד, לבין האב מצד שני. ראוי שהטיפול ינתן לכל אחד מן ההורים ולילד, הן כפרטים והן כיחידה, לאחר אבחון מקיף ואמיתי אשר יאתר את שורש הבעיות.

18. איני מתעלם ולא התעלמתי גם בעת הדיון מכך כי המערער נקט בהליכי גירושין בביה"ד הרבני וכרך באותם הליכים את כל שניתן לכרוך.

לפיכך, הצעתי לב"כ המערער והוא הסכים והצהיר כי לא תיטען טענת חוסר סמכות בכל עניני משמורת, הסדרי ראיה ושאר ענינים הקשורים בילד למקרה וינקט הליך בביהמ"ש לעניני משפחה בענינו, לרבות, כאמור, תובענה למשמורת וקביעת סדרי ראיה (ענינים שנכרכו מתחילה לתביעת הגירושין אולם מתוך הסכמה, אין שום מניעה שענינים אלו יתבררו בביהמ"ש לעניני משפחה ולאו דווקא בביה"ד הרבני שסמכויותיו מצומצמות לעומת אלה של ביהמ"ש האזרחי, ואין לידו יחידת סיוע כפי שישנה ליד ביהמ"ש לעניני משפחה, וכמובן אינו מוסמך לדון עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה אם המקרה נשלט ע"י חוק זה).

אני סבור כי טוב יעשו ההורים וכל אחד מהם אם יפנו לביהמ"ש לעניני משפחה כדי לקבוע את המשמורת בילד ודרכי הקשר בין הילד לבין ההורה שלא יהיה משמורן, וכך ניתן יהיה לדאוג לטיפול הראוי והנחוץ מבלי להיות כפוף למגבלות הזמן שלגביו ניתן לתת צווי הגנה עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה (מה עוד שלדעתי המקרה כלל אינו מתאים לחוק למניעת אלימות במשפחה, וכמובן אינו מוסמך לדון עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה אם המקרה נשלט ע"י חוק זה).

הבטחתי לצדדים ואני מקיים את הבטחתי בכך שאני ממליץ שאם אמנם יפתח תיק בביהמ"ש לעניני משפחה, הוא יזכה לתאריך מוקדם לדיון, משום שכידוע במקרים של הסינדרום של ניכור הורי הזמן פועל לרעה וככל שיוקדם הטיפול, כך טובים הסיכויים לתוצאות טובות יותר.

19. העולה מן המקובץ כי לא היתה עילה ולא היו ראיות כדי להצדיק מתן צו הגנה עפ"י איזו מן העילות האפשריות בחוק למניעת אלימות במשפחה, ולא היתה שום הצדקה לקבוע על הפרדת כל קשר בין האב לבנו.

20. לפיכך, דינו של הערעור להתקבל וצו ההגנה יבוטל, אולם גם בנדון זה אני ממליץ למערער לא לחזור הביתה ב"מסע נצחון", כפי שגם אומר למשיבה כי אין לה לראות בביטול צו ההגנה כ"תבוסה". כל שיש בפס"ד זה הוא אמירה כי ההליך שננקט אינו ההליך הנכון, ולכן לא יכול היה להנתן הסעד שניתן. יחד עם זאת, הבעיה הקיימת היא בעיה ופתרון היא טעונה בהקדם האפשרי.

ראוי לנהוג באיפוק מירבי מצד שני הצדדים, ראוי כי ימעטו להתחכך אחד עם השני. מה עוד שבית מגוריהם מאפשר הפרדה נאותה במגורים (מדובר בבית שבו שני מפלסים) והחשוב מכל הוא כי יבינו כי הורדת המתח שביניהם הוא צורך לבריאות נפשו של הילד אשר כמה לשקט, ויחד עם זאת למצב של שלום בין שני הוריו (דברים שנכתבים מפיו במפורש בדוח של הפסיכולוגית החינוכית מ- 14.5.98 שהקטע המסויים שבו צוטט לעיל בפסקה 9, וכפי שהדברים נראים גם מחווה"ד הפסיכולוגית האמריקאית).

21. בשולי הדברים, ורק בשולי הדברים, אורשה להעיר כי אם בקשה עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה מוגשת לבימ"ש השלום ולא לבימ"ש לעניני משפחה, עדיין בימ"ש השלום אמור ליישם ולמצות את מלוא האפשרויות עפ"י אותו חוק, משמע להזמין תסקירי סעד, לערב גורמי טיפול, לא להסתפק במתן צו הגנה לתקופה של שלושה חודשים או לתקופה ארוכה יותר מבלי להזמין תסקיר סעד ומבלי לעקוב תוך מהלכו של צו ההגנה על קיום הליכי טיפול, משום שמטרת החוק היא למנוע אלימות במשפחה ומניעה אינה לתקופה קצרה אלא לתקופה ארוכה, והיא לא תיתכן בד"כ ללא הליך טיפולי. הרחקה ל- 3 חודשים אינה מונעת אלימות במשפחה אלא במקרה הטוב מקנה הגנה יחסית לתקופה קצובה וקצרה יחסית ומשהה את האלימות האמיתית במשפחה רק לחודשים ספורים, וזו עלולה להתרחש ביתר תקיפות לאחר מכן.

יתר על כן, כבר היו מקרים של אלימות ונדמה לי גם פאטלית מצד גבר שהורחק מן הבית מכח צו שיפוטי, משמע אין ערבות מוחלטת להעדר אלימות גם נוכח הרחקה מהבית. לכן כה חשוב להחדיר גורמי טיפול ולמתן את האלימות ולא להסתפק בצו שיפוטי של הרחקה מן הבית בלבד, ולהרחיק במודע ובמוצהר את ההורה המורחק מילדיו (מטרה כשהיא לעצמה נוגדת את רוח החוק משום שהחוק מסמיך את ביהמ"ש חרף הרחקת הורה מן הבית לקבוע את דרכי הקשר בין ההורה המורחק לבין הילד - ראה ס' 2 (ז) (3) ו- (4) מהחוק).

22. אשר על כן מתקבל הערעור, מבוטל פסק דינו של בימ"ש קמא, אולם בנסיבות הענין וכדי לא להחריף החרפת יתר את מערכת היחסים, אין צו להוצאות.

העתק פסה"ד יומצא למפכ"ל המשטרה כדי להנחות את היחידות שתחת פיקודו לאור האמור בפסקה 16 מפסה"ד.

עותק נוסף ישלח לפקידת הסעד במקום מגוריו של הילד והוריו על מנת שתשקול נקיטת יוזמה להפעלת ביהמ"ש לעניני משפחה.

ניתן בהעדר הצדדים ביום 28.5.98 ופסה"ד ישלח לב"כ הצדדים באמצעות הדואר, לאחר שהודעה להם תמצית הפסק ושהפסק יושלם ויוכתב בהמשך היום ללא צורך בנוכחותם, ובהתאם לזאת פנו לדרכם.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים העתק פסה"ד באמצעות הדואר.