פסק דין

1.     המנוח יוגב עמרם ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לבית עולמו ב- 14.12.98, ולא הותיר אחריו צוואה.

2.     התובעת מבקשת להצהיר עליה כידועה בציבור של המנוח לצורך הכרה בזכויותיה כיורשת, ולעניין זה מסתמכת על הוראת סעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965.

5129371

       הנתבעים הם ילדיו של המנוח מגרושתו.נ

3.     בשעת מות המנוח היתה התובעת אלמנה, והמנוח היה גרוש.ב

4.     הידועה בציבור אינה עניין של סטטוס אלא של מצב עובדתי.ו

                   ראו:     ע"א 363/65 יגר נ' פלביץ פ"ד  כ(3) 244,  247.נ

ע"א 356/78 שטייניץ נ' קרן  גימלאות של חברי אגד פ"ד לג (3)  556, 558.ב

5.     זכות הירושה של הידועה בציבור, מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, אינה תלויה בכוונה כלשהי של בן-הזוג שנפטר.ו

                   ראו:     ע"א 1717/98 בלאו נ' פיזש פ"ד נד (4)  376.נ

                               ע"א 818/75 עזבון בורגר נ' מרגלית פ"ד ל (2)  552.                       

       ביטול זכותה של הידועה בציבור לרשת חייבת להיות בצוואה ולא בדרך אחרת.ב

6.     במדינות המערב נדרשים תנאי כניסה מכבידים לבן-הזוג הדורש זכויות של ידוע בציבור.ו

       בשוודיה כתובת מגורים משותפת, ואפילו רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, מהווה תנאי סף מכריע לקיום קשר של ידועים בציבור.נ

       בצרפת נשללו זכויות של ידועים בציבור על רקע יחסי אישות עם אחרים.ב

       באוסטרליה יש דרישה לרמה גבוהה יחסית של שיתוף פעולה כלכלי בין בני-הזוג.ו

       במרבית מדינות המערב תנאי סף לצורך הכרה בזכויות היא תקופה מינימלית של חיים משותפים. בנורווגיה: שנתיים או ילד, בפורטוגל: שנתיים, בקנדה: בין שנה לחמש שנים, בשוודיה - חמש שנים.נ

7.     במשפט הישראלי תנאי הסף לידועה בציבור כיורשת הינם מינימליסטיים, בניגוד לנהוג במדינות מערביות אחרות.ב

א.    הפרדה ברכוש, בהיבט של העדר שיתוף פעולה כלכלי, אינה שוללת את מעמדה של בת-הזוג כידועה בציבור לצורך ירושה.ו

                   ראו:     ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון פ"ד מג (1)  431, 438.נ

ב.    בני-הזוג יכולים להתגורר לעיתים בדירת הגבר, ולעיתים בדירת האשה. העדר מקום מגורים קבוע אינו שולל את היותם כידועים בציבור לצורך ירושה.ב

                   ראו:     ע"א 79/83 היועץ המשפטי נ' שוקרן פ"ד לט (2)  690.ו

ג.     אין דרישה לתקופת זמן מינימלית של חיים משותפים. לצורך הכרה בידועה בציבור כיורשת ניתן להסתפק בתקופה קצרה של חיים משותפים.נ

                   ראו:     ע"א 621/69  ניסים נ' יוסטר פ"ד כד (1)  617,  624-623.ב

ד.    קיום קשרים אינטימיים עם אחרים, במקביל לקשר עם בן-הזוג, אינו שולל את היותה של בת-הזוג ידועה בציבור לצורך ירושה.ו

                   ראו:     ע"א 79/83 היועץ המשפטי נ' שוקרן פ"ד לט (2)  690.

                               ע"א  4385/91 סלם נ' כרמי  פ"ד נא (1)  337.

ה.    אין דרישה בהכרה חברתית, שהציבור יחשוב כלפי חוץ, שבני-הזוג נשואים.

                   ראו:     בג"צ  73/66 זמולון נ' שר הפנים פ"ד כ (4) 645, 671.

                               ע"א 621/69 ניסים נ' יוסטר פ"ד כד (1)  617.

8.     חמשה מאפיינים עיקריים מביאים בישראל את בת-הזוג תחת כנפי "ידועה בציבור" לצורך ירושה:

א.    ההיבט האינטימי - יחסי אישות בין בני הזוג. היבט זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

ב.    ההיבט האמוציונלי - שהשניים רואים עצמם כבני-זוג, להבדיל מהשאלה כיצד הקשר ביניהם נראה כלפי חוץ. גם מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

ג.     ההיבט הכלכלי - משק בית משותף. הפרמטר השני שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

ד.    כוונת קביעות - כוונה לקשירת קשר קבע. מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

       במדינות בהן קיימת דרישה לתקופה מינימלית של חיי משפחה, התקופה אינה אלא אינדקציה לכוונת הקביעות. בישראל את כוונת הקביעות ניתן להסיק ללא קביעת תקופת זמן נדרשת לחיים משותפים.

ה.    היבט הכשירות - בני הזוג אינם נשואים לאחר. הפרמטר השלישי שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

       עיקרם של המאפיינים ידועה בציבור כיורשת נבחנים במבחן סוביקטיבי - בראי בני-הזוג, ולא במבחן אוביקטיבי.

       הדרישה בחוק הירושה לקיום כל היסודות שנמנו - במצטבר.

9.     תנאי הכניסה למצב של ידועה בציבור כיורשת הינם קוגנטיים.

                   השוו:   ע"א 7021/93 בר-נהור נ' עזבון אוסטרליץ תקדין-עליון 94 (3)  1512.

10.   תנאי הכניסה של ידועה בציבור כיורשת צריכים להתקיים עד למות בן-הזוג ממש.

                   ראו:     ע"א 621/69 ניסים נ' יוסטר פ"ד כד (1)  617.

                               ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון לוי פ"ד כז (1) 645.

       אם אחד מהיסודות המקימים זכות ידועה בציבור כיורשת התערער לפני מות אחד מבני-הזוג, אפילו היה קיים זמן רב קודם לכן - אין הוראת סעיף 55 לחוק הירושה מקנה זכות ירושה.

                   ראו:     ע"א 818/75 עזבון ברוניסלבה בורגר נ' מרגלית פ"ד לב (2) 552, 554.

11.   נטל הראיה להוכיח זכות ירושה של ידועה בציבור על התובעת. יש לנהוג במשנה זהירות בתביעות אלה כאשר בן-הזוג השני אינו בחיים, ולא ניתן לשמוע את גרסתו.

                   ראו:     ע"א 714/88 שנצר נ' רבלין פ"ד מה (2)  89.

12.   כשם שתנאי הסף לכניסה למצב של ידועה בציבור כיורשת הם מינימליסטיים, כך גם תנאי היציאה.

       כל בן-זוג חופשי ע"י פעולה חד צדדית ומידיית לסיים את מערכת היחסים הזאת.

                   ראו:     ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ פ"ד כ (3)  244, 247.

       אין צורך בדרישה פורמלית כפי שנדרש אצל בני-זוג נשואים.

13.   ומן הכלל אל הפרט. עובר לפטירה לא הוכחו היסודות הנדרשים כדי להכיר בתובעת כידועה בציבור לצורך ירושה, עפ"י מבחני סעיף 55 לחוק הירושה.

(א)   בבדיקה רפואית שערך פרופסור שלזינגר צבי, מנהל מכון הלב, מציין הרופא

ב- 12.11.98, כחודש לפני פטירת המנוח: "עיקר תלונותיו (של המנוח - י.ג.) הינן הנטיה להרדם בכל מקום ובכל עת. לא ידוע באם הוא נוחר בלילה, שכן הוא חי בגפו. ממליץ לשקול בדיקה במעבדת שינה" (ראו נ/4).

       פרופסור שלזינגר הסביר בעדותו בעמ' 483 שורות 12-8: "השאלה היא תמיד אם בן אדם שהוא עם עודף משקל, שהוא נוחר בלילה, אם יש לו הפסקות נשימה, וזה בדרך כלל... שואלים את בת-הזוג, אם הוא מפסיק לנשום. אז פה לא יכולתי לקבל אינפורמציה, כי לפי מה שנאמר כתוב כאן שהוא חי בגפו".

       עוד הוסיף פרופסור שלזינגר בחקירה נגדית בעמ' 487 שורות 20-18: "ש: על מה ביססת את זה שהוא חי בגפו. ת: שהוא (המנוח - י.ג.) אמר לי שאין..." ובעמ' 488 שורות 2-1: "שאלתי אותו אם אתה נוחר... הוא לא יכול לדעת כי הוא חי לבד".

       הצגת המסמך נ/4 כראיה, עדות פרופסור שלזינגר עורך המסמך - מספיקים לעניין זה, גם אם העד הסתמך על הדברים שכתב נכון לעריכת המסמך, ולא זכר את המנוח, בהיותו מטפל בחולים רבים.

       גרסת התובעת, שהמנוח הביא אינפורמציה לא נכונה בפני מנהל מכון הלב כדי להכין תביעה לקיצבת נכות כנגד הביטוח הלאומי (ראו עמ' 500 שורה 10) אינה אמינה, ואין לה שום תימוכין בחומר הראיות.

       אינפורמציה של מגורים ניתנת לאימות ע"י המוסד לביטוח לאומי. לא הוכח רלוונטיות פרמטר זה לעניין הזכאות לקיצבת נכות ולעניין גובה הקיצבה. אין הגיון שהמנוח שהיה חולה לב וסכרת, יסכן את בריאותו ויקשה על האבחון, לאחר שורה של אשפוזים בבתי החולים והחמרה במצבו. נ/4 נרשם כחודש לפני הפטירה.

       העדה, גולדנברג דינה, ידידת המנוח, העידה בעמ' 464 שורה 17: "הוא היה שש, שבע פעמים בבית חולים עם ארועי לב" ובעמ' 466 שורות 13-8: "עמרם (המנוח - י.ג.) לסירוגין קיבל בתקופה האחרונה אחת לכמה זמן אירועים שהוא היה נרדם על הכיסא כשהיה יושב. זה חודש אפילו שלושה שבועות לפני שהוא מת, הוא אמר לי אני מצפה, מקווה שבאירוע הבא אני לא אקום... אמרתי לו למה אתה מדבר שטויות כאלה. הוא אמר לי כבר אין לי חיים, אין לי בת-זוג... אין לי אף אחד, אין לי בשביל מה לחיות".

(ב)   המנוח, באשפוז האחרון בו נפטר, נלקח לבית החולים מביתו בבת-ים, ולא מביתה של התובעת בחולון. ליווה אותו לבית החולים אחיו ולא התובעת.

       בבית המנוח בבת-ים התובעת מעולם לא התגוררה ולא החזיקה חפצים. התובעת העידה בעמ' 116: "ש: את גרת אצלו בבית? ת: אני לא. ש: היה לך שמה בגדים, כלי רחצה ת:לא ש: שום דבר לא היה לך ת: לא".

       הוצגו ראיות מהימנות, שבשבועות האחרונים לפני הפטירה שיפץ המנוח את דירתו בבת-ים, ובתקופה זו התגורר בדירתו בבת-ים, ולא בדירת התובעת בחולון. בדירה בבת-ים התגורר עמו אחיו דודו ואשתו, ולא התובעת.

       אשת האח דודו העידה בעמ' 94 שורות 11-8: "לפני שהוא נפטר (המנוח - י.ג.) היינו ביחד כי הוא רצה לעשות שפוץ בבית (בבת-ים - י.ג.)... רצה שגם אני אהיה בשביל המטבח... היינו שלושה שבועות או משהו כזה (בדירה בבת-ים - י.ג.)".

       הדעת נותנת, שאם התובעת היתה חיה חיי משפחה במשק בית משותף עם המנוח עובר לפטירה, היה המנוח מתגורר בדירתה בחולון בתקופת השיפוצים בדירתו בבת-ים.

       בתה של התובעת העידה בעמ' 215 שורות 9-8: "ש. בשבועיים האחרונים של החיים שלו (של המנוח - י.ג.) מצבו הבריאותי היה איך? ת: על הפנים".

       הדעת נותנת, שאם התובעת היתה חיה חיי משפחה במשק בית משותף עם המנוח עובר לפטירה, היה המנוח מתגורר בדירתה בחולון, כשמצבו הרפואי החמיר, ולא מתגורר בדירתו בבת-ים ומבקש מאחיו דודו, שהיה נשוי וחולה סרטן, לישון עמו בדירה בבת-ים, ואף להטריח לעניין זה גם את אשת האח.

       טוענת התובעת, שהשיפוצים שערך המנוח בדירתו בבת-ים, בסמוך לפטירה, נועדו להכשיר את הדירה למגוריה (ראו עמ' 126).

       כנגד טענה העדה גולדנברג דינה, שהיתה ידידתו הקרובה של המנוח,בעמ' 432 שורות 17-10: "הוא (המנוח - י.ג.) גר בבית שלו (בבת-ים - י.ג.)... הוא סיפר לי על שיפוצים שהוא עורך כי אחיו, יש לו אח שהוא חולה (חולה סרטן - י.ג.) והוא שומר מסורת, והוא הולך לשפץ את הבית ולהחליף כיור (כיור כפול - כיור חלבי וכיור בשר - י.ג.)... כדי שלאחיו יהיה נוח לגור אצלו... עמרם (המנוח - י.ג.) היה חולה בסוכר, והיה לו בעיות עם פצעים ברגלים ופצעי לחץ".

       מעדיף אני את גרסת העדה גולדנברג דינה על גרסת התובעת. שני האחים שחלו מאד בקשו להתגורר יחדיו בדירת המנוח. כדי להתאים את הדירה למגורי האח, ששמר כשרות, הוחלף הכיור בדירה בכיור כפול (חלבי ובשרי).

       אשת האח העידה בעמ' 303, שהמנוח עשה בדירתו כיורים נפרדים במסגרת השיפוצים. עוד השיבה שהמנוח אישית לא הקפיד על כיור אחד לחלב וכיור אחד לבשר.

       גם התובעת היתה רחוקה מענייני הדת. התובעת העידה בעמ' 83: "לא רוצה לעשות קידוש (קידוש ביום שישי - י.ג.) וכל הדברים האלה".

       אם השיפוצים בדירת המנוח נועדו להכין את הדירה למגורי המנוח והתובעת, היה המנוח מערב את התובעת בשיפוצים שבכוונתו לערוך בדירה, והתובעת היתה שוהה בדירה ומעירה את הערותיה. אין זכר בחומר הראיות למעורבות התובעת בשיפוצים שנערכו בדירה. גם התקנת הכיור הכפול במטבח לא תאמה את רצונותיה ומאוויה של התובעת.

       גם חברו של המנוח שמואל אביב העיד בעמ' 157-156: "ש: הוא גם אמר לך למה הוא משפץ את הדירה ת: כן, בגלל אחיו. ש: הוא לא אמר לך שהוא רוצה לעבור לגור שם עם ציפי (התובעת - י.ג.) ת: הוא דיבר שאולי אחיו יעבור לגור בדירה... זה היה ממש בתקופה האחרונה לחייו".

(ג)    ראיה אוביקטיבית נוספת השוללת את טענת התובעת, מצויה בעדותו של מר ציפורי, חברו של המנוח.

       העד העיד בעמ' 249, שהמנוח היה מתארח אצלו לארוחות ערב פעם בשבוע בשנתיים האחרונות לחייו, ללא התובעת. עוד הוסיף: "הוא (המנוח - י.ג.) היה מגיע עד 21.00 22.00 23.00, היה יושב אצלי, ונרדם מול הטלויזיה... ניגש אל האוטו ונוסע אל הבית בבת-ים. העד העיד בעמ' 250,  שהיה מתקשר לבית המנוח בבת-ים (ולא לדירת התובעת בחולון - י.ג.) כדי לוודא שהמנוח הגיע בשלום לביתו, באשר המנוח לא חש בטוב מספר רב של פעמים בשנתיים האחרונות.

       עוד הוסיף העד ציפורי בעדותו: "הוא חי לבד, כגבר לבד, ערמות של כביסה ששכבו בצד (בדירה בבת-ים - י.ג.), לא היה מי שיכבס לו את זה" (עמ' 252), "אני ניסיתי לפני חודש או חודש וחצי לפני מותו להכיר לו מישהי, נתתי לו מספר טלפון של אותה גברת" (עמ' 242), "שבועיים לפני שנפטר הרמתי אליו טלפון, ביום שבת, והזמנתי אותו. אמרתי לו מה אתה עושה. הוא אמר אני בבית לבד... הוא הגיע אלי ביום שבת... לאורך כל הדרך דיברנו על הצורך בבת זוג שתסעד אותו והוא טען שהלוואי שהיה מוצא" (עמ' 243-242), "הוא (המנוח - י.ג.) דיבר על הרצון שלו לחיות חיי שיתוף, לחיות חיים כמו שאני חי עם אשה כבר 6 שנים תחת קורת גג אחת, היא דואגת לי, היא מטפלת בי, היא מבשלת לי, היא עושה הכל כבעל ואשה, ואת זה הוא רצה להעתיק... לצערי הוא לא קיבל את זה. אני יודע שהוא לא חי עם האשה הזאת" (עם התובעת - י.ג.) (עמ' 247), "גם עם ציפי (התובעת - י.ג.) דיברתי. היא טענה שהיא לא רוצה לטפל (במנוח - י.ג.) כי היא שיכלה בעל אחד" (גם ממחלת סכרת - י.ג.) (עמ' 248), "ערבים שלמים בוז'י (המנוח - י.ג.) היה עובר דרכי, היה מוזמן לארוחות ערב באמצע השבוע, בשבתות" (עמ' 248),  "הוא חי לבד" (עמ' 250), "כשהוא חטף את הארוע בפעם הראשונה... הוא סיפר לי... שהוא לא יכול להגיע לטלפון... התקשר לאח שלו" (עמ' 251).

       העד העיד שבתקופה הסמוכה לפטירה לא חיו התובעת והמנוח חיי משפחה במשק בית משותף. העד הוסיף בעמ' 272, שהתובעת והמנוח נשארו ידידים ויצאו לבלות, אולם לא חיו יחדיו עובר לפטירה.

(ד)   העדה דינה גולדנברג, ידידתו הקרובה של המנוח, תמכה אף היא בגירסת הנתבעים. עדותה השאירה רושם אמין על בית המשפט. העדה העידה: "היא (התובעת - י.ג.) אמרה שהיא לא רוצה עם בעל חולה עוד פעם (המנוח היה חולה בסכרת ובעלה של התובעת נפטר מסכרת - י.ג.)" (עמ' 451), "בתקופות האחרונות... לפחות בחודשים האחרונים הרבה ימי שישי והרבה ימים באמצע השבוע (המנוח אכל אצלה - י.ג.)... גם בשבוע האחרון כשהוא חלה.. הוא קנה דגים שאני אבשל לו לשבת, ושבוע לפני זה אכל אצלי ביום שישי. הוא אכל דגים" (עמ' 460), "לפני הפטירה זה חמשה חודשים - שישה חודשים הוא לפחות אכל אצלי לפחות אחת לשבועים" (עמ' 463), "הוא היה בדירה שלו כבר המון זמן... שלושה שבועות לפני שהוא מת הוא אמר לי אני מצפה, מקווה שבאירוע הבא אני לא אקום... הוא אמר אין לי חיים, אין לי בת-זוג... אין לי אף אחד. אין לי בשביל מה לחיות" (עמ' 466), "הם לא גרו פיזית. הוא גר בבת-ים" (עמ' 479), "עמרם גר באלי כהן בבית שלו... מאיפה אני יודעת, כי... הייתי מדברת איתו המון בטלפון מהבית" (לביתו בבת-ים - י.ג.) (עמ' 431), "היא לא רצתה להמשיך איתו... בגלל שהוא היה חולה... הוא (המנוח - י.ג.) היה מופיע אצלי בבית וגם עם נשים אחרות לפעמים... בשנתיים האחרונות לחייו הקשרים (בין המנוח לבין התובעת - י.ג.) הפכו יותר רופפים... הוא די היה כעוס על העניין שהיא לא מוכנה לבנות את חייה איתו... הם נשארו כמובן בקשר ידידותי, אבל זה כבר לא מערכת של בני זוג, שהוא גם חיפש אחרת, וגם אחותו ניסתה לשדך לו חברות שלה... ברגע שזה היה מתרופף, הוא היה הרבה הרבה יותר אצלנו בבית" (עמ' 430-429).

       התובעת הודתה בעמ' 110 שהעדה דינה גולדנברג  היתה ביחסים מאד קרובים עם המנוח. התובעת גם הודתה בעמ' 113 שהעדים ציפורי וגולדנברג הם עדים אמינים, שאינם משקרים.

(ה)   השכנה אלישע, שהעידה מטעם התובעת, הודתה בחקירה נגדית, שבפעם האחרונה שראתה את המנוח בביתה של התובעת היתה 4-3 חודשים לפני הפטירה (ראו עמ' 229 שורות 5-4).

       העדה שחף, שהעידה מטעם התובעת, לא ידעה להשיב אם ראתה את המנוח ב- 3 החודשים האחרונים לחייו (עמ' 231 שורות 20-18).

       עובר לפטירה, המנוח והתובעת לא חיו חיי משפחה במשק בית משותף. עובר לפטירה, המנוח והתובעת נשארו ידידים, אבל לא היו בגדר ידועים בציבור.

על רקע זה הוזמן המנוח לחתונת ילדי התובעת בשנה האחרונה לחייו.

       המנוח היה איש רעים וגילה נדיבות לחבריו. את המתנות לילדי התובעת והעזרה בארגון "שבת חתן" ניתן לפרש על רקע היחסים שהיו בעבר. גם עדי הנתבעים העידו שהיתה תקופה בעבר שהמנוח והתובעת התגוררו יחדיו.

(ו)    הנתבעים - ילדי המנוח - היו במרבית הזמן בניתוק קשר עם אביהם, והיחסים היו רופפים. בנסיבות אלה אין ליחס משקל רב לעדותם.

       עדויות אחי המנוח היו מגמתיות, ולא ניתן לשלול את האפשרות שביקשו ל"העניש" את הנתבעים על שהתעלמו מאביהם בתקופות בהן חלה ואושפז, ונזקק לעזרתם.

       עדויות בני המשפחה של התובעת לא היו אוביקטיביות, ולא ניתן לרחוש להן אמון, ככל שהמדובר בתקופה הסמוכה לפטירה.

(ז)    התובעת הודתה בחקירתה: שלא היה לה ולמנוח חשבון בנק משותף, שהכתובת של המנוח הרשומה במשרד הפנים היתה כתובת דירתו בבת-ים ולא כתובת דירתה בחולון, שמכתבי המנוח היו מגיעים לדירתו בבת-ים, שעל דלת ביתה ועל תיבת הדואר בחולון לא היה שלט עם שמו של המנוח, שהמכשיר לבדיקת סוכר (המנוח היה חולה סכרת) היה מוחזק בביתו של המנוח בבת-ים.

(ח)   התובעת העידה בעמ' 104, שהיא לא הצטרפה  למנוח כשנסע לטיול למרוקו למשך חודש ימים, ואף לא מצאה לנכון להתקשר עמו טלפונית לחו"ל, אפילו לא פעם אחת.

       עוד הוסיפה בעמ' 106, שכאשר גנבו בחו"ל למנוח את הארנק עם כרטיסי האשראי, היא לא טיפלה עבורו בישראל בביטול הכרטיסים שנגנבו, ובהזמנת כרטיסי אשראי חדשים,  וכל הכרוך בכך.

       הטיול למרוקו נערך כשנה וחצי לפני הפטירה.

(ט)   השכן של המנוח, גרשון ליבוביץ, העיד: "אני פגשתי אותו (את המנוח - י.ג.) בדירה כל שבת... פגשתי אותו כמעט יום יום (בדירה בבת-ים - י.ג.)" (עמ' 128-127), "בערך 3 (פעמים - י.ג.) בחודש... 4" (העד אכל ארוחת דגים עם המנוח בדירתו בבת-ים - י.ג.) (עמ' 131), "שאני הייתי יוצא בבוקר לעבודה (העד היה נהג מונית - י.ג.) היינו יוצאים יחד" (עמ' 133), "ש: אתה ראית אותו מגיע בבוקר הביתה ממקום אחר? ת: לא, אף פעם" (עמ' 134), "הטנדר שלו בולט. זה לא פרייבט. זה טנדר גדול" (עמ' 135), "ש: באיזה שעה הייתם שותים את היין (בבית המנוח בבת-ים - י.ג.). ת: פעם בשמונה (בערב - י.ג.), ופעם בשבע, פעם בשש... שחוזרים מהעבודה" (עמ' 139).

(י)    חבר לעבודה של המנוח שמואל אביב העיד: "הוא (המנוח - י.ג.) אמר לי לא, אנחנו כבר לא בקשר (עם התובעת - י.ג.) (עמ' 142), "הוא (המנוח - י.ג.) אמר לא, די, נפרדנו (מהתובעת - י.ג.)" (עמ' 144), "בפעם הראשונה שאני ידעתי שהוא לא ביחסים עם ציפי (התובעת - י.ג.) זה אחרי שהוא חזר מחוץ לארץ וסיפר לי... הוא אמר לי: לא. אנחנו כבר לא חברים (עם התובעת - י.ג.)" (עמ' 146).

       העד אמנם העיד שהמנוח גר בחולון, אולם העד מעולם לא ביקר בדירת המנוח עד לפטירה (ראו עמ' 171). אי הדיוק לעניין זה -  אינו פוסל את שאר עדותו, שניתנת, בהיבט הענייני, להפרדה.

14.   הערכת מכלול העדויות מביאה למסקנה, שהתובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה. לעניין זה ישימים הדברים שנאמרו לאחרונה בע"א 6434/80 דנינו נ' מנע (טרם פורסם) מפי בית המשפט העליון:

     "אף אם נניח כי נתקיים במערכת היחסים שבין המערערת לבין המנוח היסוד הראשון, הרי שלא עלה בידי המערערת להוכיח את קיומו של היסוד השני, לאמור: ניהולו של משק בית משותף ושיתוף במגורים". 

       עוד הוסיף בית המשפט העליון בפרשת דנינו:

     "היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים... לא על חיי משפחה לבד המדובר כאן אלא על משפחה בעלת אופי מוגדר, היינו כאלה שביטויים בקיום משק בית משותף. תנאים אלה הם תנאים מהותיים, ואין המדובר בדרישה ראיתית".

15.   סוף דבר.

       תביעת התובעת להכיר בזכותה לרשת את המנוח, מכוח היותה ידועה בציבור (סעיף 55 לחוק הירושה) - נדחית.

       הנתבעים זכאים ליטול צו ירושה, על פיו היורשים הם הנתבעים 3-1 בחלקים שווים.

       התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

       על הפסק לא יחול צו איסור פרסום.

ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ג (29 בדצמבר 2002) בהעדר הצדדים.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח