|
פרוטוקול
עו"ד גליק: הגיע לידי החלטה של ביהמ"ש מ- 24/11/02 בבש"א
19633/02 ואני מבקש מביהמ"ש לעשות ריויזיה בסעיף 2 להחלטה.
כשאני קורא את ההחלטה אני מבין שכבודה הכשירה בהחלטתה כראיה
גזר-דין בתיק הפלילי. אני סבור שיש לשנות את ההחלטה הזאת, גם הסיפא של ההחלטה
לא בוצעה עד היום.
ישנה החלטה מפורשת של ביהמ"ש, לאחר ששמע טיעונים, שתוגש
הכרעה כדין בתיק הפלילי. אני לא מכיר פורמלית הכרעת דין כזאת. חיפשתי ולא
מצאתי.
אני מוכן, בשביל לחסוך את המשך הטיעון, שהשינוי בהחלטה של
כבודה יהיה כלדקמן: יוגש כתב האישום ויוסכם, כמו שנטען גם בכתב ההגנה שלנו,
שהנאשמים הורשעו על-פי הודאתם בעובדות נשוא כתב האישום.
אם אנחנו כרגע נסיים את הענין הזה בהחלטה כזאת, לא אמשיך
לטעון.
עו"ד מנוסביץ: זו לא פעם ראשונה שחברי קם לטעון, לפני שאני
עומד לחקור ואף לא טורח להודיע לי על טיעון כזה או אחר בטרם הישיבה. אבקש
לחשוב על כך ולתת תשובה עד יום ה'.
החלטה
עו"ד מנוסביץ יתן תשובה לאחר ההפסקה.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
עד הגנה מס' 2 – ג'ילברט גבריאל בן איבגי - חוזר לדוכן
העדים, מוזהר בשנית וממשיך להשיב בחקירה נגדית לעו"ד מנוסביץ:
ש: אשתך שחתמה איתך על תצהיר לא נמצאת באולם?
ת: היא לא נמצאת.
ש: היא היתה שותפה איתך בכל המערכות השונות לגבי הבן?
ת: היות והילדים היו בחזקתי היא לא היתה מעורבת, מלבד
פעם בשבוע שהיא היתה לוקחת אותם וכל שבת שניה. היא כמעט ולא היתה מעורבת.
ש: אתה זוכר שהיה דיון בבימ"ש לנוער בנושא הכנסתו של
משה למוסד ולא לבי"ס, לצורך אבחון, ואז אשתך קמה ואמרה שהיא מתנגדת לענין
הזה? אני אומר לך שהדבר מופיע גם בפרוטוקול.
ת: אני זוכר.
ש: מה היה הבסיס שאתה יודע, אם אתה יודע, לדברים
האלה?
עו"ד גליק: שואלים את העד מה היה בסיס להתנגדותו של אדם אחר.
אני חושב שזו בדיוק עדות מפי השמועה.
עו"ד מנוסביץ: חברי המלומד עשה דבר שהוא קצת יוצא דופן, אני
מזמין את ביהמ"ש לראות כיצד הוגש תצהיר עדות ראשית בתיק. לא ראיתי ששניים
חתומים על אותו תצהיר ולחילופין, פעם זה אומר כך ופעם זה אומר כך.
ברגע שהיא חתמה על אותו תצהיר שנוסח על-ידי אותו עו"ד, זכותי
לדעת האם מה שכתוב בתצהיר ידוע אחד לשני או לא. חובתי לשאול זאת בדרך שבו
הדבר נעשה.
עו"ד גליק: האישה תהיה עדה.
החלטה
לאור העובדה שמדובר בעדות של עד שיעיד, קשה לומר שזו עדות
שמיעה.
השאלה קבילה.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
העד ממשיך:
ת: אני זוכר הפוך, אני זוכר שאני הבעתי את הסכמתי,
גרושתי התנגדה וקצינת המבחן אמרה שזה מוקדם מדי ואפשר לתת לו עוד צ'אנס.
ש: מה היתה התרומה של אשתך, מבחינתך, בתקופה שמ-
94-92 בכל הקשור לטיפול במשה?
ת: מלבד תיאום פגישות עם מכון שפיר, שום דבר.
ש: משה נכנס למוסד בית שמן ב- 91, נכון?
ת: נכון.
ש: מתי הרגשת התקדמות או שיפור בהתנהגותו?
ת: בחלק מהביקורים שלי בביה"ס ובאסיפות הורים נאמר
שחלה התקדמות בהתנהגותו, בחלק נאמר שחלה נסיגה בהתנהגות.
ש: אתה הרגשת את עצמך, שבנסיבות שחיית תרמת לכך שתהיה
התקדמות במשה, במצב החברתי שלו?
ת: בכל הסיטואציה אני הייתי בשוק. הייתי בסערת רגשות
מכל המקרים שהיו. פעלתי לפי מה שנאמר לי, אם זה על-ידי קצינת המבחן ואם זה
על-ידי תחנת המשטרה או החוקרים.
ש: בעדותך בביהמ"ש המחוזי בתיק הרצח אמרת שאתה נהגת
במשה בקשיחות עקב העובדה שאשתך נטשה אותך, אמרת: "זו ההשפלה, זו הנטישה, זו
הפגיעה בגבריות... באיזשהו מקום השלכתי את זה על מושיקו...". בנוסף העדת
שנהגת בו אפילו בקשיחות רבה ואף התפרצת כלפיו. מצד אחד אתה נותן לילד טיפול
פסיכולוגי, מצד שני אתה כועס עליו, מתפרץ עליו, משליך עליו את כל הכעסים ואתה
טוען שהרגשת שהיתה התקדמות במצבו?
ת: היו תקופות. ההתפרצויות היו לפני שהוא התחיל עם
המעשים הפליליים. זה היה בסמוך לשנת 1986, סמוך לגירושים. כעת אני מעיד על
שנת 92.
ש: אני אומר לך שבעדותך התייחסת לתקופה הרלבנטית
לענין, מהי תגובתך?
ת: לא, אני התייחסתי לתקופה שלפני המקרים האלה. כל
ההתפרצויות והקשיחות זה היה לפני 92.
ש: אחרי 92 הכל היה בסדר, לא כעסת עליו, לא התפרצת
עליו ואשתך טיפלה בו?
ת: לא הכל היה בסדר. ב- 91 הוא הלך לפנימיה. היתה
תקופה של רגיעה ואחרי זה היו גם טיפולים מקבילים שלי ושלו אצל הפסיכולוג,
כאשר לאחר מכן חל שיפור ביחסים ביני ובינו.
ש: מתי התחיל הטיפול הפסיכולוגי?
ת: בערך ב- 91.
ש: האירועים הפליליים שבנך מעורב בהם מתחילים ב- 92,
93, נכון?
לדוגמא: ב- 27/9/92 גניבת ארנק, ב- 20/12/92 גניבת רכב,
פריצה לרכב וגניבה בתיק 4773/92, פריצה לבית וגניבה. זה כבר נעשה כאשר אתה
הולך לפסיכולוג ואתה מדי פעם מוזמן למשטרה למסור את גרסתך או לחתום על ערבות,
לזה אתה קורא התקדמות בטיפול?
ת: אז ראיתי את זה כהתקדמות, הכוונה לתקופה של המקרה.
ש: במהלך 92, 93 נפתחו 14 תיקים למשה. אתה לא התייחסת
ל- 14 התיקים האלה שנפתחו נגד בנך כדבר שמהווה נסיגה אלא כהתקדמות, נכון?
ת: בכל זאת היתה התקדמות. הילד בטיפול, אני מדווח פעם
בשבוע, פעם בשבועיים או פעם בחודש על מה שקורה איתו, נאמר לי שהכל בסדר.
ש: אבל אומרים לך הכל בסדר ונפתח עוד תיק, מה עשית?
ת: מלבד לקחת אותו לפסיכולוג לא עשיתי שום דבר.
ש: הפסיכולוג היה מודע לכל תיקי המשטרה, דווח לו על
תיקי המשטרה, הוא נתן לך עצה מה לעשות עם זה או לא עשה כלום?
ת: דיווחתי לו על כל התיקים שנפתחו.
ש: לא אמרת לו שמשהו לא בסדר, שהוא מטפל וזה עולה כסף
ושום דבר לא קורה?
ת: היה איזשהו שלב במסגרת הטיפול שאני התפרצתי בבכי
ושאלתי את הפסיכולוג, האם אני מגדל עבריין בבית.
ש: אתה ממשיך בטיפול הזה כמו שהוא, השאלה אם עשית עוד
משהו חוץ מאשר להתפרץ בבכי אצל הפסיכולוג?
ת: לא. פשוט הייתי צמוד אליו.
ש: עלה על דעתך באיזשהו שלב שאין די בטיפול
הפסיכולוגי, אולי מסגרת ביה"ס לא מתאימה לו, אולי צריך להתייעץ עם פסיכולוג
אחר, הרי שום דבר לא מסתדר?
ת: זה לא עלה בדעתי.
ש: בשלב מסוים משה וארבל מתחברים והנה אתה נוכח לדעת,
שהחברות הזאת מולידה כל מיני דברים שמביאים לתיקים פליליים נוספים ונוספים,
מה עשית באופן פיזי כדי להתמודד, האם הנושא של החברות ביניהם היה נושא שחשבת
עליו?
ת: חשבתי על זה ואסרתי עליו להתראות איתו, אבל בבוקר
הייתי הולך לעבודה והם היו נפגשים בבית.
ש: אמרת שהיית הולך לעבודה בבוקר וחוזר בצהרים, נכון?
ת: כן.
ש: אחרי העבודה משה היה נפגש עם ארבל ומגיע בשעות
אחרות הביתה, בשעות הרבה יותר מאוחרות מהשעות שהיית חוזר מהעבודה, מה עשית
כדי לבדוק איפה הוא מסתובב?
ת: לא יכולתי לעשות כלום.
ש: אתה רואה את משה במשטרה ואתה גם נפגש עם אביו של
ארבל, נכון?
ת: נפגשנו במסדרון אבל לא דיברנו ולא ידעתי שזה אביו
של ארבל.
ש: לא היתה פגישה בינך ובין אביו של ארבל כדי לדעת מה
לעשות, הנה החברות מולידה דברים מאוד קשים?
ת: כל הנושא עם ההורים זה היה עם גרושתי ואמו של
ארבל.
ש: אתה לא עשית שום דבר?
ת: לא עשיתי.
ש: אתה גם לא עשית שום דבר פיזי או פוזיטיבי כדי
להפריד ביניהם?
ת: זה היה בלתי אפשרי.
ש: חשבת לעשות משהו אחרי שראית שאי אפשר לעשות דבר,
לומר למישהו, למשטרה, לקצינת המבחן, לפסיכולוג, לביה"ס?
ת: משה לא היה בבי"ס. היתה תקופה של 4-3 חודשים שהוא
לא למד, בתקופה הזאת הוא התדרדר והחלה החברות ביניהם.
ש: משה למד בבן שמן ב- 91 ולאחר מכן הוא חוזר מבן שמן
לחטיבת הנגיד. כמה זמן הוא נמצא שם?
ת: 6 חודשים.
ש: אחרי זה יש את אותה תקופה שהוא לא הולך לבי"ס,
נכון?
ת: נכון. אח"כ הוא נכנס לחטיבת זאב. את ארבל הוא
מכיר בחטיבת זאב.
ש: בחטיבת זאב הוא לא נעדר מביה"ס כל התקופה, הכוונה
לשנת הלימודים של סוף 92 עד יולי 93?
ת: אני חושב שלפני כן הוא היה בעמל בהוד-השרון ומשם
הוא עבר לחטיבת זאב.
ש: בשנת הלימודים ספטמבר 92 עד יולי 93 הוא נמצא
בחטיבת זאב?
ת: הוא נמצא בחטיבת זאב.
ש: במשך תקופה זו הוא לא נעדר חודש, חודשיים, שלושה?
ת: הוא לא נעדר.
ש: אני מזכיר לך שהנושאים הפליליים התחיל בסוף 92
כאשר הוא נמצא בחטיבת זאב או בסמוך מאוד לכניסתו לחטיבת זאב, ומתגברים במהלך
93 כשארבל ומשה ביחד, אבל אתה בכל זאת לא מוצא לנכון לבקש מביה"ס להפריד
ביניהם?
ת: במסגרת התקופה שהוא היה בבי"ס היו מזמינים אותי
לישיבות בקשר להתנהגות שלו. שם אני לא זוכר אם העליתי את הנושא שהוא עם ארבל,
אבל זה עלה בדיונים.
ש: האם אתה ביקשת משהו, דרשת משהו בביה"ס?
ת: נלחמתי שהוא יכנס לבי"ס רגיל, אז פתאום להילחם
להוציא אותו?
ש: אתה נתקלת בתלונות של הורים על התנהגות משה, הורים
לא פנו אליך ולא הביאו לידיעתך את ענין התנהגותו?
ת: לא.
ש: גם לא מפי תלמידים של בי"ס שהתלוננו על התנהגות
משה?
ת: לא היה לי מגע עם החברים של משה. כשהוא היה מביא
אותם הביתה איך שהייתי נכנס הוא היה יוצא.
ש: אם אני מבין נכון, אתה מבחינתך רצית שמשה ימשיך
להיות במסגרת הרגילה של בי"ס בחטיבת זאב?
ת: בעיריה החליטות שחטיבת זאב מתאימה למשה.
ש: אתה רצית שהדבר הזה ימשך, רצית שהוא ישאר במסגרת
גם אם הדבר מלווה בחברות לא "בריאה" ובתיקי משטרה?
ת: לא ידעתי שהוא עם ארבל גם בבי"ס.
ש: הוא חבר של ארבל ואתה לא יודע שהוא באותו בי"ס, עד
כדי כך היה לך ניתוק ממשה?
ת: היה ניתוק. אני לא יודע כל חבר מה היה. ארבל יכול
היה להתקשר הביתה ואז אני הייתי עונה לטלפון והוא היה אומר, גרשון מדבר ולא
ארבל.
ש: משה לא סיפר לך שיש לו חבר בשם ארבל?
ת: משה סיפר לי על הרבה חברים, ביניהם גם על ארבל.
ש: משה לא סיפר לך שארבל חבר שלו מבי"ס?
ת: הייתי מודע לשם ארבל, לא ידעתי שארבל מביה"ס של
משה.
ש: אם לא ידעת איך ניסית למנוע את הקשר ביניהם?
ת: זה היה מאוחר יותר כשצצו תיקים, אז ביקשתי ממשה
שינתק את הקשרים עם ארבל.
ש: אז לא חשבת להציע שהם לא יהיו באותה חטיבה?
ת: אני לא חושב שהם היו באותה כיתה. הם היו באותה
חטיבה.
ש: אמרת שהוזמנת לביה"ס והנושא של הקשר בין משה לארבל
עלה.
ת: אני לא זוכר, אבל אני מאמין שכן.
ש: אתה אישית לא נקטת בצעד של הפרדה בין ארבל למשה,
שלא יהיו באותו בי"ס, באותה מסגרת, שלא יפגשו?
ת: היו לי בקשות ושיחות עם מושיקו והוא אמר בפירוש
שהוא לא מוכן להתנתק מארבל.
ש: אפשר לסכם שאתה בשלב הזה היית די אובד עצות ולא
ידעת מה לעשות?
ת: אפשר לומר.
ש: כשהרגשת שאתה אובד עצות ואתה לא יודע מה לעשות,
התייעצת עם מישהו?
ת: מלבד הפסיכולוג, לא.
ש: אתה יכול להסביר מדוע הפסיכולוג לא בא לעדות?
ת: אני לא יכול להסביר.
ש: אמרת לעוה"ד שלך שהפסיכולוג יודע על דברים שעשית
כדי לעזור לבנך ושהוא יעץ לך?
ת: נשאלתי על-ידי מר גליק אם הילד היה בטיפול אצל
מישהו והשבתי שכן, אצל פסיכולוג.
ש: האם עלה הרעיון שיבוא פסיכולוג ויאשר את דבריך?
ת: אני לא מנהל את התיק.
ש: עלה או לא עלה הרעיון לשלוח את הילד לאבחון
פסיכיאטרי?
ת: לא עלה.
ש: אתה אף פעם לא נפגשת עם קציני מבחן של שירות
המבחן, אף פעם לא היתה לך שיחה איתם לפני הרצח, לא הזמינו אותך?
ת: היתה לי שיחה, אבל ברגע שאמרתי להם שהילד בטיפול
של פסיכולוג הם אמרו, או-קיי ובזה הסתיימה הבעיה. לא עלה נושא של פסיכיאטר.
ש: מי היה האיש שהסתפק בתשובה הזאת?
ת: יעל, עד כמה שאני זוכר.
ש: זה היה אחרי שנפתחו כבר מספר תיקי משטרה נגד משה
וארבל או לפני?
ת: זה היה אחרי.
ש: האם מישהו מביה"ס המליץ לך, אולי היועצת החינוכית
או העובדת הסוציאלית, לשלוח אותו לאבחון פסיכיאטרי?
ת: אני זוכר שבבי"ס יסודי היתה לו בריחה ואז ביקשתי
להיפגש עם פסיכולוגית כדי שהוא יהיה בטיפול של פסיכולוגית. אמרו לי שיש "חצי"
פסיכולוגית והיא בהריון והיא מקבלת פעמיים בשבוע והתור ארוך.
ש: כשהמערכת של פתיחת התיקים נגד משה מתגברת לקראת
המחצית השניה, לא עלה בדעתך שהמצב יכול להיות יותר גרוע?
ת: כן. אבל גם היתה תקופה של רגיעה.
ש: אחרי תקופת הרגיעה כשהדבר החל שוב, לא עלה בדעתך
לחשוב על משהו, אולי הדברים יכולים להגיע למצב חמור יותר?
ת: היו לי מחשבות כאלה.
ש: כשמוגשת תלונה על תקיפה כנגד משה, זה לא הדליק
אצלך נורה אדומה?
ת: זה הדליק אור אדום אבל במקביל הוא היה בטיפול.
ש: אתה היית בקשר עם המשטרה בגלל שהיית מוזמן לשם מדי
פעם?
ת: כן.
ש: השם איתן פאר אומר לך משהו?
ת: פעם ראשונה שפגשתי אותו זה כשהוא הודיע לי על
המקרה.
ש: עם מי היית בקשר במשטרה?
ת: עם חוקר הנוער ששמו שלומי.
ש: מי זה אבישי רויטמן?
ת: אני לא מכיר אותו. אני מכיר את שלומי שהוא חוקר
נוער. אני מכיר גם את בן חמו.
ש: בתיק שנפתח בנושא של גניבת ארנק פלוס כרטיס אשראי
ממליצה המשטרה לשלוח את משה לאבחון בנווה חורש, מה היתה תגובתך לענין זה?
ת: הסכמתי. לא שלחו אותו משום שיעל, קצינת המבחן,
ברגע שהאמא התנגדה, היא החליטה שזה לא המקרה.
ש: לאותו פסיכולוג שדיברת עליו דיווחת על תיקי
המשטרה, על כך שהמשטרה מבקשת לשלוח את משה לנווה חורש לאבחון ושאמו מתנגדת?
ת: אני חושב שהוא ידע מזה.
ש: הוא גם כן שתק והסכים שלא צריך?
ת: לפסיכולוג היו פגישות איתי לחוד, עם הילד לחוד ועם
האמא לחוד.
ש: אתה אמרת לפסיכולוג שאתה הסכמת שהוא ילך לנווה
חורש ושהאמא לא מסכימה, האם ביקשת שישכנע את האמא שתסכים?
ת: לא העליתי את הנושא הזה.
ש: אני מפנה אותך לסעיף 21 לתצהירך נב/11. כאשר עשיתם
זאת זה בעצם היה השלב שהתייאשתם, זו היתה סה"כ הפעילות בנושא, להגיד למשה שלא
יפגש עם ארבל?
ת: זו לא היתה סה"כ הפעילות.
ש: אם יש לך מה להוסיף אתה מוזמן.
ת: ביקשנו שיחזור הביתה בשעה 21:00 בלילה. את ביה"ס
הוא סיים ב- 14:00. הוא היה בן 13. הוא ילד מפתח.
ש: אתה מסיים לעבוד בשעה 14:00?
ת: בשעה 15:00.
ש: אתה לא עושה דבר לילד בן 13.5 שמגיע ב- 21:00
הביתה?
ת: ב- 15:00 כשהגעתי הביתה הוא היה בבית. ב- 17:00
הוא יצא. כדי למנוע את המפגשים עם ארבל הכרחתי אותו לחזור ב- 21:00, זה עזר?
היתה תקופה שהוא בא ב- 21:00 ולאחר מכן ב- 21:30 וב- 22:00.
ש: אני מפנה אותך לסעיף 22 לתצהירך. האם אתה סבור
שעשית את כל מה שהיית צריך לעשות לפי שיקולך, הכוונה למה שאז חשבת, כדי למנוע
ממנו את הפשע?
ת: מה אפשר לעשות בנוגע לדבר בלתי מודע, בלתי צפוי.
אז עשיתי את כל מה שיכולתי.
ש: כשכתבת את התצהיר חשבת שכל מה שאפשר לעשות עשית?
ת: כן.
ש: כל מה שעשית זה מה שאמרת עד עכשיו בעדות ובתצהיר?
ת: כן.
ש: אני מפנה אותך לסעיף 23 לתצהירך. מהתצהיר עולה
שאתה בדעה שאתה ואשתך לא חייבים לאלמנה שום דבר מבחינה מוסרית, זה נכון?
ת: יש מקום.
ש: אני מפנה אותך לסעיף 24. מה המשמעות של הסעיף, מה
אתה רוצה לומר בזה?
ת: בתור הורה אני לא מצפה שהילד שלי יגיע למצב של
דרגה כזו, של נזק בלתי הפיך, של טרגדיה. לא, לא ציפיתי לזה.
לביהמ"ש אם שואלים אותי אם זו כל התשובה שלי לסעיף 24, אני
אומר שלא ציפיתי, לא הייתי מודע שזה יגיע לזה.
העד ממשיך:
ש: הבן שלך משה כתב יומן כשהוא היה בכלא, על מערכת
היחסים שלו, בין השאר, גם אתכם, אתה יודע זאת?
ת: פעם ראשונה שראיתי את מה שהוא כתב זה כשהוא היה
בתקופת אבחון בגהה. אני לא הייתי קורא לזה יומן אלא רישומים.
ש: הדברים שנכתבו על-ידי משה נכתבו בכתב ידו, נכון?
ת: כן.
ש: מתי אתה ראית לראשונה את הרישומים שבנך כתב בכלא?
ת: בשנת 94 כשהבן שלי היה מאושפז בגהה. לא קיבלתי
עותק ממנו.
ש: קראת קטעים מהיומן שפורסמו בעיתון?
ת: כן.
ש: אתה חושב שמה שנכתב ביומן, ככל שהדבר נוגע לדברים
שאתה יודע אישית, נכונים?
ת: ברובם לא. זה פרי דימיון של ילד בן 14.
ש: באוקטובר 94 כשנתת עדות בביהמ"ש המחוזי בת"א, אתה
כבר ידעת על קיומו של היומן או הרישומים של בנך בכתב ידו?
ת: אני ידעתי עליהם לאחר שהפסיכיאטרית בבי"ח גהה
הראיתה לי אותם.
ש: אבל בעדות שלך בביהמ"ש המחוזי אתה נוטל על עצמך
אחריות כבדה למה שקרה, שהילד עשה את זה בגלל שאתה ואשתך התנהגתם אליו כפי
שהתנהגתם, או לא התנהגתם אליו כפי שהתנהגתם ולכן צריך להקל בעונשו ואתם אלה
שנושאים באחריות, נכון?
ת: אם הייתי יכול למנוע את הדבר הזה הייתי עושה הכל
כדי למנוע את זה.
ש: אני חוזר על שאלתי הקודמת.
ת: איזה אחריות אני יכול לקחת על זה?
ש: כשאתה נשאל בביהמ"ש על-ידי עו"ד, אני מצטט: "שאלה:
איזה סוג של בית זה היה הבית הזה אחרי נטישת האישה, נתת לי כמה דוגמאות
בחוץ?", אתה עונה: "לא הייתי קורא לזה בית". למה התכוונת?
ת: כשהאמא מחליטה יום אחד לקום ולעזוב, עם כל המחלה
שלי, והילדים נשארים בחזקת האבא, זה לא דבר שהיה מקובל באותם ימים, לקום
ולהתמודד עם כל זה, זו היתה הכוונה שלי.
ש: נכון הדבר שכשמשה היה מביא חברים הביתה היית דואג
לסלק אותם, היית אומר שזה מעצבן אותך או במילים שלך: "היו פעמים שהייתי חוזר
מהעבודה והייתי רואה את כל החברים שלו... אחרי 5 דקות סילקתי את כולם..."?
ת: נכון. גם ניפצתי את הטייפ.
[בשלב זה מתייצב עו"ד קפשוק]
העד ממשיך:
ש: נכון שאתה אסרת עליו לשמוע מוזיקה בבית?
ת: כן, כשהייתי מגיע הביתה.
ש: כאשר אני מזכיר לך את נושא העדות שלך בביהמ"ש, כל
אותם קטעים שמשה כתב בכתב ידו לגבי הטיפול, שהוא ראה אותו לא בסדר מבחינתו,
אתה עדיין חושב שהוא לא צדק בדבריו?
ת: אני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר.
ש: לאור מה שהעדת בביהמ"ש, אתה עדיין חושב שזה דימיון
של נער בן 14?
ת: בודאי.
ש: משה כותב ברישומים שלו שהוא "הבריז" הרבה מאוד
פעמים מביה"ס, שהיה מסתלק מביה"ס, האם ידעת את זה?
ת: הייתי מודע לזה רק אחרי שהיו מדווחים לי זאת
מביה"ס.
ש: עשית משהו בענין הזה כשביה"ס אמר לך שהוא "מבריז"
הרבה?
ת: משה לא אמר לי שהוא "מבריז". ביה"ס הודיע לי שבני
"מבריז" אחרי שמספר "ההברזות" היו למעלה מ- 3.
ש: לפי הרישומים של משה...
עו"ד גליק: היומן לא גולה לי בתצהיר גילוי מסמכים וגם לא
ראיתי אותו. אם חברי מסתמך על עיתונים, ישנה החלטה מפורשת של ביהמ"ש שעיתונים
לא מהווים ראיה. לכן אבקש שחברי יגלה לי את היומן.
עו"ד מנוסביץ: העד אישר שהוא ראה רישומים של היומן והתייחס
לזה. הדבר הוא בתחום ידיעתו האישית. לי אין יומן וחברי יודע היטב שאין יומן.
לנאשם יש רישומים כאלה שרלבנטיים לתיק. הנושא הזה עלה כתוצאה מכך שבמהלך כל
הטיפול בתיק נערכו כל מיני בדיקות, על-ידי גורמים כאלה ואחרים, ומהם נודע לי
שיש יומן.
הדרך היחידה שאני יכול לגלות את הענין, ברגע שחברי העדיף לא
להעמיד על דוכן העדים את הנתבע, היא על-ידי חקירת האבא, לשאול אם הוא ראה
זאת או לא.
החלטה
השאלות קבילות. נימוקים, במידת הצורך, בפסה"ד.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
העד ממשיך:
ש: לפי היומן-רישומים של משה, בשלב מסוים לפני הרצח
ויתרתם, אתה ואשתך, על האיסור להיפגש עם ארבל, אתה יכול התייחס לזה?
ת: הפגישות ביניהם היו נערכות כשאני הייתי בעבודה,
כשהוא היה יוצא לבלות. איזה כלים יש לי לעצור בעדו, לקשור אותו. כשהייתי אומר
לו הוא היה בורח מהבית.
ש: עו"ד אהוד אלוני, אביו של ארבל, ערך טיעונים לעונש
גם בשם בנך משה בתיק בבימ"ש לנוער, הדבר הזה נעשה על דעתך כמובן, נכון, הוא
הרי לא היה טוען לגבי משה ללא הסכמתך?
ת: הוא קיבל אישור מגרושתי.
ש: הדבר הזה היה מקובל עליך או שזה היה נגד דעתך?
ת: לא הבעתי דעה בעד או נגד.
ש: מר אלוני אמר את מה שאמר בשם שני הילדים. אני רוצה
להבין, הדברים האלה מקובלים עליך או לא?
ת: אבקש שתרענן את זכרוני.
ביהמ"ש:
ש: האם אתה זוכר מה טען עו"ד אלוני בבימ"ש לנוער.
ת: אני זוכר. אם שואלים אותי מה הוא אמר, אין תשובה.
עו"ד גליק: אם אני שואל את העד אם הוא זוכר מה הוא אמר
בבימ"ש לנוער, העד משיב שלא.
העד ממשיך:
ש: אתה נכחת בבימ"ש לנוער. אתה הסכמת עם הדברים
שנאמרו על-ידי עו"ד ארבל?
ת: אני לא זוכר מה נאמר שם אבל לא התנגדתי.
חקירה נגדית לעו"ד קפשוק:
ש: לאחר שבנך וארבל הורשעו הם נכנסו ביחד לאותו
בית-סוהר, נכון?
ת: כן. הם ישבו יחד באותו תא.
ש: הם היו יוצאים ביחד לחופשה?
ת: בהתחלה כן. זה היה כך בשנים הראשונות.
ש: עד המקרה שבו הם עשו שוד ביחד?
ת: כן. עד לאותו מועד הם היו יוצאים ביחד לחופשה.
ש: שניהם הורשעו ביחד על ביצוע שוד בעת שהיו בחופשה?
ת: כן.
חקירה נגדית לעוד פרידלנדר:
ש: נשאלת לגבי ההשמה של משה במוסד ואמרת שההסתייגות
לרעיון הזה באה מפיה של קצינת המבחן. על מה בדיוק היה מדובר, מתי, על איזה
מוסד והאם תוכל להסביר את האירוע הזה שאליו התייחסת?
ת: זה היה במקרה של התקיפה החבלנית בתחילת 93, אז תוך
כדי שיחה יעל, קצינת המבחן, העלתה את הרעיון שבמסגרת השיקום, כדי להקנות
ערכים של סדר וארגון למשה, להעבירו למוסד נווה חורש בחדרה. אני הבעתי את
הסכמתי. גרושתי התנגדה ויעל חשבה על זה שוב לאור התנגדות גרושתי.
ש: כלומר, אנחנו מדברים על התקופה שמשה היה בחטיבת
ביניים הנגיד?
ת: סמוך לתקופה שהמנהל הפנה אותו למפתן.
ש: כלומר, באמצע שנת הלימודים משה לומד בנגיד, יש
בעיות עם משה ואז עולה השאלה למצוא לו מסגרת מתאימה יותר ועולה הרעיון של
מפתן?
ת: כן.
ש: כשאמרת נווה חורש התכוונת למפתן או לנווה חורש?
ת: מפתן עלה במסגרת לימודי היום יום ונווה חורש כדי
שיהיה תחת השגחה צמודה, זה מעין מוסד.
ש: נווה חורש הוזכר לצורך לימודים באופן קבוע או
לצורך אבחון רק למספר ימים?
ת: גם וגם. לתקופת מה לא רק לאבחון.
ש: מה זה מפתן, איזה סוג מוסד זה?
ת: זה לימודים מקצועיים כמו: נגרות, רתכות. לענין זה
התנגדנו אני וגרושתי.
ש: קצינת המבחן חשבה באותו זמן שזה רעיון טוב?
ת: יותר נכון המנהל של בי"ס נגיד המליץ ודרכו מחלקת
החינוך בעיריה המליצה זאת.
ש: הרעיון של נווה חורש מה תוכל לומר לגביו, מי
המליץ, מי התנגד?
ת: הרעיון עלה על-ידי יעל קצינת המבחן, אני הבעתי את
הסכמתי וגרושתי התנגדה. לאחר מכן יעל עשתה חושבים והחליטה שלא.
ש: באיזו הזדמנות הועלה הרעיון הזה?
ת: זה היה בבימ"ש לנוער. הכוונה לנווה חורש.
ש: זה היה חלק מהדיון בביהמ"ש?
ת: כן.
ש: אתה ראית את הפרוטוקול של הדיון הזה?
ת: לא.
ש: אני מציג לך קטע שלם של פרוטוקול שמוכתר בכותרת
"הכרעת דין", כולל החלטה בשוליה.
עו"ד פרידלנדר: זה צורף כנספח לתצהיר של קצינת המבחן.
עו"ד גליק: אני מתנגד. אין תצהיר מטעם קצינת מבחן. אין תצהיר
אחד מטעם המדינה. ישנו קלסר שהוגש במסגרת 4 קרטונים שהגישה המדינה לתיק
ביהמ"ש לפני תחילת הראיות. שלושה קרטונים הוגשו כראיה, קרי תיקים פליליים.
אחרי עיון במסמך אני אומר, שאני לא מתנגד להגשת הכרעת הדין.
מדובר בהכרעת דין שמתחילה בעמ' 1 שורה 2 ומסתיימת בשורה 19, לא מעבר לזה.
עו"ד פרידלנדר: למען הדיוק, אכן מדובר בקטע שהוא אחרי חתימת
השופטת, כלומר פרוטוקול של חילופי דברים שנאמרו בבימ"ש, שמהווה ביטוי מלא
לחילופי דברים שהתנהלו לאחר הכרעת הדין וזהו בעצם תיעוד, למיטב השקפתי, לאותן
רעיונות בדבר נווה חורש שהעד התייחס אליהן
החלטה
עיינתי בפרוטוקול הדיון ובחילופי הדברים שהתקיימו בביהמ"ש
לאחר הכרעת הדין, נראה שזה חלק מתעודה ציבורית וניתן להגישו.
אשר על כן, המסמך יקובל ויסומן נ/127.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
עו"ד מנוסביץ: אני רוצה להפנות את תשומת הלב, שאני הגשתי
תיקי פ"א לביהמ"ש ואני סבור שהמסמך הזה כבר נמצא במסגרתם.
עו"ד פרידלנדר: אני לקחתי את זה מתוך נספח לתצהיר שהגישה
המדינה, המדובר בקטע מתוך פרוטוקול של תיק פלילי 866/93. אני לא זוכר לומר אם
זה אחד התיקים שסומנו או לא.
החלטה
אינני מוכנה לשמוע הרגע טיעונים, מה משמעות התיק.
תיקים פליליים אליהם התייחס עו"ד מנוסביץ במפורש הוגשו
וסומנו כמוצגים בתיק הנוכחי.
תיקים שהפרקליטות הגישה, לצורך דיון אפשרי, לתוך תיק ביהמ"ש
ושלא הוגשו וסומנו, אינם מוצגים.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
חקירה נגדית לעו"ד מצגר:
ש: אתם פניתם לפסיכולוג עוד לפני שנת 91?
ת: למכון שפיר.
ש: הפניה היתה מטעמך או מטעם אשתך?
ת: מטעם שנינו. היוזמה לפניה באה מאיתנו, ללא יעוץ
מוקדם עם בעלי מקצוע.
ש: תסביר למה חשבתם שצריך לפנות לפסיכולוג?
ת: כי נפתחו תיקים ועוד תיקים והילד איבד כל רסן
ביחסים ביני ובינו ואז אמרתי לגרושתי שאנחנו חייבים לשלוח אותו לפסיכולוג.
ש: אני מזכיר לך, כפי שעלה מעדותך, שהתיקים החלו
להיפתח בשנת 92 ואילו אתם פניתם ב- 91 לפסיכולוג, לכן זה לא בגלל שנפתחו
תיקים אלא הרגשתם צורך בכך?
ת: בעיקר בגלל התדרדרות היחסים שביני לבינו. זה היה
יותר לצורך הסתכלות אם הוא מתאים לפנימית בן שמן.
ש: האם נכון שכשבנך היה בבית אתם ראיתם שהוא מתנהג לא
כילד רגיל, כי אחרת לא הייתם פונים לעזרה?
ת: זה לא היה ענין של ילד לא רגיל, אלא ילד שמאבד
רסן.
ש: הוא היה למעשה ילד שנמצא בבית ובאופן רגיל הוא היה
הולך לבי"ס. מה הביא אתכם לחשוב שצריך לפנות בכלל לפסיכולוג?
ת: בעיקר התדרדרות החסים ביני לבינו.
ש: כאשר התבררה לך אחרי כן ענין הגניבה, יצא לך לדבר
איתו על הנושא הזה?
ת: כן.
ש: הרגשת אצלו איזה התנהגות מיוחדת?
ת: לא.
ש: ראית אצלו נשק איזשהו אי פעם?
ת: לא. גם לא דיברתי איתו על נשק.
ש: אם דיברת איתו על גניבות והיתה גם פריצה, לא דיברת
איתו על ענין של נשק והריגת בנאדם?
ת: לא.
ש: הפסיכולוג בנוכחותך דיברו איתו על כך?
ת: לא.
ש: על מה דיברת איתו?
ת: על היחסים ביני ובינו.
ש: כהוא ילד לא טוב אתה יכול לתת לו מכה, לדבר איתו
חריף, אלה היחסים שהיו בינך ובינו?
ת: כן. זה מה שהוא קיבל.
ש: אבל ראית שיש לו כמה מקרים של התנהגות חריגה,
נכון? ראית שהוא עסוק בגניבה וידעת זאת?
ת: כן.
ש: זה לא הדליק אצלך נורה אדומה?
ת: הוא היה בטיפול.
ש: אבל אתה ידעת אז שהוא ילד חריג, קצת שונה מאחרים?
ת: לא ידעתי. הוא שונה מ"ילד טוב ירושלים", אבל לא
תיארתי לעצמי שזו הסטיגמה שיש עליו.
ש: מתי נודע לך לראשונה על זה שיש לו ולחבר שלו אקדח?
ת: רק לאחר המקרה, הכוונה לרצח.
ש: עד אז לא ידעת שום דבר?
ת: לא ידעתי.
ש: מתי נודע לך בכלל שהוא נכנס לבית אחר כדי לקחת
אקדח?
עו"ד גליק: זו הטעית עד. אני מפנה לתצהירו של מר ארגמן, צד
ג' בתביעה הזאת.
עו"ד מצגר: זו שאלה פשוטה. יש תצהיר שאומר שאותו ארגמן אמר
למשטרה שהוא הביא את שני הבחורים האלה ונתן להם ללכת לבית והם לקחו את האקדח.
עו"ד גליק: בתצהירו של ארגמן שהוגש כראיה מטעם צד ג' זה לא
מופיע.
העד ממשיך:
ש: אתה ידעת מהבן שלך שהוא נכנס לבית זר כדי לקחת
אקדח?
ת: לא ידעתי. כל מה שידעתי זה רק אחרי הרצח.
ש: אני מפנה אותך לסעיף 18 לתצהירך שורה אחרונה: "היו
טיפולים עם הפסיכולוג...", אתה נכחת במפגש כזה?
ת: כן.
ש: על מה דיבר איתו הפסיכולוג, מה אתה שמעת?
ת: בעיקר דיברנו על היחסים ביני לבין מושיקו.
ש: הנער היה צעיר, היו לו מספר תיקים פליליים, קיבל
טיפול אצל הפסיכולוג וזה היה קרוב מאוד לרצח. באותה תקופה אתם יושבים אצל
הפסיכולוג וכל מה שהפסיכולוג אומר, שהוא דואג ליחסים בינך לבין הבן, זו היתה
סיבת הפגישה?
ת: כשהיו פגישות משותפות ביני, בין הילד והפסיכולוג
זה היה סביב זה. אני זוכר את הפגישה כי זו הפגישה שהתפרצתי בבכי ושאלתי את
הפסיכולוג אם אני מגדל בבית עברין.
ש: לא עלתה אצל הפסיכולוג השאלה, שהילד קצת שונה
מאחרים ועל זה צריך לדבר?
ת: אני מאמין שעלתה.
ש: אתה היית בפגישה, שמעת או לא שמעת שעלתה שאלה כזו?
ת: היה, כל הטיפול נועד לעזור לילד. בפגישה הספציפית
הזאת אני לא יודע אם דיברנו איתו על הענין שהוא שונה. זה היה טיפול.
ש: אתה בא לפגישה שאחריה היה הרצח ואתה אומר שאתה
דואג לבנך, שאתה לא יודע מה הוא מסוגל לעשות, לא שאלת את הפסיכולוג מה לעשות?
ת: כשהפרצתי בבכי ושאלתי אם אני מגדל עבריין בבית, אז
זה נאמר ביני ובין הפסיכולוג בלבד. אני חשבתי כך.
ש: נסכם שאתה הבנת שהבן שלך הוא יוצא דופן לגבי ילדים
אחרים רגילים, כן או לא?
ת: כן.
ש: אתה יודע שאשתך לקחה אותו לרבנים?
ת: לאחר הפגישה. היא לא דיברה איתי על כך.
חקירה נגדית לעו"ד לבנון: אין.
חקירה נגדית לעו"ד פורת: אין.
חקירה חוזרת: אין.
עו"ד פורת: אני מתנגדת להעדתו של דרור כהן מצדו של עו"ד גליק.
העד הגיש תצהיר. הוא יעיד בבוא הזמן. הדיון בענין הזה התנהל בדלתיים סגורות
בבימ"ש לנוער. בדיון הקודם הוגשו הודעות שהעד מסר במשטרה. ההודעות האלה
חסויות. כאמור, מדובר במי שמשפטו התנהל בדלתיים סגורות. יש הוראות מפורשות
בענין הזה של חוק הנוער ענישה ודרכי טיפל.
הפסיקה אומרת שהעובדה שקטין הפך לבגיר לא מנטרלת את הרציונל
שעומד בהגנה לעניינו שעה שהוא קטין.
עו"ד גליק: לאור הצהרתה של חברתי שהעד יעיד, אני מוותר על
העדתו מטעמי.
עו"ד פורת: אני מתנגדת להגשת ההודעות. אי אפשר להגיש ראיות
שהן חסויות גם מאחר והן הוגשו לא על-ידי בעל הדין. יש שורה של טיעונים שלא
מאפשרת הגשת הראיות האלה, לכן אני מתנגדת להן.
עו"ד גליק: חברתי התקשרה אלי ביום חמישי ואחרי ששמעתי את
דבריה, אמרתי לה שאני מציע לה לקרוא את הפרוטוקולים וההחלטה. המשפט האחרון
בשיחה היתה שאני, עו"ד גליק, מתנשא ובזה הסתיימה השיחה.
לכן אני אומר, לא יתכן שחברתי באה ומספרת לביהמ"ש סיפורים על
ראיות שהוגשו והתקבלו בהחלטה מפורשת של בימ"ש.
עו"ד מצגר: בעמ' 108 לפרוטוקול בישיבה הקודמת נפלה שגיאה
בהדפסה של מילה אחת בשורה 25, קרי במקום המילה ל"עובדים" צריכה להיות המילה
"לעובדות", אבקש לתקן.
הצדדים: מקובל עלינו.
החלטה
התיקון נעשה בכתב יד על גבי הפרוטוקול.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
עו"ד גליק: אני מבקש להגיש יפוי כח שנתנה התובעת לעו"ד
מנוסביץ ב- 27/1/94 כאשר חתימתו של עו"ד מנוסביץ ושל התובעת מצויים על גבי
יפוי הכח. יפוי הכח הומצא על-ידי לתיק ביהמ"ש וסומן נב/73, הוא הוגש ב-
23/8/02.
לשאלת ביהמ"ש אני אומר, שנב/73 הוא חלק מחומר הראיות על-פי
החלטה של בימ"ש שאומרת, שכל דבר שקשור לגמלאות של הביטוח הלאומי יוגש כראיה.
כדי להיות בטוח, מאחר ולא היתה החלטה לגבי כל מסמך, אני חושב
שאם אנחנו מסתכלים על נב/72 אליו צורף נב/73, כשמבקשים לדעת מה סך הכספים
ששולמו למרשתי, אפשר לראות בזה, במסגרת החלטת ביהמ"ש, חלק מהחומר שבתיק.
כדי להסיר ספק, יפוי הכח חשוב מהטעם שחברי, עו"ד מנוסביץ,
במסגרת חקירה נגדית של התובעת לגבי מסמך שהיא חתמה עליו ביום 27/1/94 לקצבת
תלויים בביטוח הלאומי, ניסה בעצם לבוא ולומר, את הגשת את המסמך לבד בלי שהיה
לך ייצוג. למה זה חשוב? מפני שאנחנו זוכרים את הסיפור של התובעת בתצהירה, שם
היא אמרה לא ידעתי כמה חשובים הדברים, לא ייחסתי תשומת לב לחומר שיש לי
וזרקתי חומר.
לגבי מסמכים של הביטוח הלאומי גברתי סייגה זאת בהחלטה
שאומרת, אלא אם כן יש בהם כדי לעסוק בענין של תשלומים של המוסד לביטוח לאומי.
עו"ד מנוסביץ: אני מוחה בתוקף על השיטה של חברי. בכל ישיבה
חברי לא טורח להודיע לי, לשאול אותי או לברר איתי. אנחנו מגיעים קצת לפני
הדיון וחברי יכול היה לדבר איתי על כך או להגיש בקשה. השיטה להפתיע אותי, זו
שיטה לערער את היכולת שלי לנהל את התיק. אני צריך לחשוב על מה שהוא מדבר
במקום להתרכז בחקירה של העד. חברי מציג דברים שאין שום אפשרות לבדוק אותם
כאשר חובתו היתה לעשות זאת מאוגוסט.
החלטה
עו"ד מנוסביץ יתן תשובה גם לגבי נב/73 בשעה 11:30 לאחר
ההפסקה.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
עו"ד פורת: חלק מהדיון חסוי לגבי אנשים שהיו קטינים באותה
תקופה, לכן אבקש שביהמ"ש יורה שיצאו מהאולם כל מי שלא רלבטני לתיק. כמו-כן
אני מבקשת שביהמ"ש יורה על איסור פרסום של שמות הקטינים המעורבים, אני
מתכוונת לצדדי ג' ובעיקר לצד ג' 5.
עו"ד לבנון: אני מצטרף לבקשה לגבי צד ג' 4-2.
אני מפנה לפסיקה של השופטת לבהר, שצורפה לבקשה של המדינה
בתיק זה. אני מבקש להגישה.
עו"ד פרינדלנדר: אני מצטרף לבקשה.
עו"ד גליק: אני מסכים שינתן חיסיון כללי על כל התיק.
עו"ד מנוסביץ: במשך שנים רבות התיק התעכב לא רק בגלל חיסיון
לתיק או למסמכים. עד איזה גיל יכולים אנשים לנתק את עצמם מהדיון הציבורי
בתיק? אינני מחפש פרסומת או דברים אחרים, אבל אני לא יכול להסכים שהנאשמים
בתיק הפלילי והיום הנתבעים בתיק האזרחי בגילם, זכאים לכך שתביעה אזרחית לא
תזכה ליחס המקובל בתביעות אזרחיות לגבי מבוגרים.
לגבי נושא זה אני חוזר על הפסיקה והטיעונים שעלו כאשר ביקשנו
ביטול החיסיון וביהמ"ש קיבל זאת. נכון שלגבי מסמכים מסוימים וחוו"ד מסוימות
אכן ביהמ"ש נתן חיסיון, ואני מסכים שלא ינתנו בפומבי ולא ימסרו לגורמים בלתי
מוסמכים, אבל שהדיון כולו יהיה חסוי אין מקום לקבל החלטה כזאת. אני מבקש
להתייחס לתיק במגבלה של מסמכים חסויים מסוימים, אבל שאכן יזכה להתייחסות כמו
כל תיק אחר.
מאז עברו הנתבעים 1 ו-2 עוד מספר אירועים בגינם הוגשו נגדם
תביעות שמתנהלות ואינני מבין מדוע הדבר הזה צריך לקבל אישור.
החלטה
לענין החיסיון, ברגע שהנושא יהיה אקטואלי, כי אז הדלתות
יסגרו.
לגופו של ענין, אינני סבורה ששמיעת כל המשפט צריכה להיות
בדלתיים סגורות.
לענין הגשת מסמכים, לאחר שאעיין שוב בהחלטתי הקודמת ומכיון
שהדבר לא נחוץ לצורך הדיון של היום, במידת הצורך, תינתן החלטה מתאימה.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
עו"ד מנוסביץ: אני מפנה את תשומת לב ביהמ"ש, שהחל בניהול
התיק הפלילי ב- 27/2/94. תיק שהיו נוכחים בו גם באי-כח הנאשמים והסניגורים,
הורי הנאשמים וקצינת המבחן התנהל לפי הפרוצדורה המקובלת.
בישיבה שהתקיימה ביום 1/9/94, כלומר בערך 7 חודשים לאחר
פתיחת התיק, החליט ביהמ"ש בהחלטה מנומקת בעמ' 17 לפרוטוקול מול השורות 5 ו-
6: "העולה מכל האמור הוא, שאנו קובעים...".
באותו תאריך 1/9/94 ישנה החלטה נוספת של בימ"ש: "לאחר שקבענו
שהנאשמים ביצעו את העבירות שיוחסו...". ואכן מיד לאחר מכן הוגשה חוו"ד ונשמעו
עדויותיהם של העדים ב- 9/10/94 ושם הופיעו מספר עדים, שם היו כל ההליכים
לצורך הקביעה אם ביהמ"ש ירשיע או לא ירשיע את הנאשמים בתיק הזה.
ואכן, ביום 24/10/94 ביהמ"ש בהחלטה מאוד מאוד מנומקת ומפורטת
קובע, למעלה כתוב גזר-דין אבל זה לדעתי משולב הכרת-דין וגזר-דין, חיזוק אני
מוצא בעמ' 23 לאותו פס"ד, לקראת הסוף: "בהתחשב בכל האמור לעיל אנו מחליטים
כדלקמן...", שם כתוב שביהמ"ש מרשיע את הנאשמים.
כלומר, הדיון שהסתיים בהחלטת ביהמ"ש לא יכול להיות מנותק
מכך, שרק ביום 24/10/94 קבע ביהמ"ש והחליט להרשיע אותם. מיד לאחר מכן הוא גזר
את עונשם, לאחר ששמע עדויות, את קצין המבחן ונתן החלטה אם יש להרשיע אותם או
לא.
חברי מנסה לנתק בין גזר-הדין והכרעת הדין שהגיעו אליה רק
לאחר שמיעת ראיות בתיק, והנימוקים לכך הם אותם נימוקים שמופיעים בהחלטה
שמופיעה בעמ' 1 לפרוטוקול.
בסיכומים חברי יוכל לטעון מה שברצונו לטעון. חברי מנסה למנוע
שהמסמך עצמו יהיה מונח בפני ביהמ"ש. הוא מנסה "לחתוך" את ההחלטה כאשר בהחלטה
נקבע בסופה שישנה הרשעה. אני סבור שהניסיון של חברי לבקש מביהמ"ש להתעלם
מהחלטה זו אינו נכון, מפני שבסוף ההחלטה ביהמ"ש החליט להרשיע.
החלטה
החלטה מתאימה תינתן בשלב מאוחר יותר במהלך השבוע.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
עו"ד גליק: אני מבקש להשיב על הטיעונים.
החלטה
הטיעון היה ברור. התשובה היתה ברורה. אני סבורה שהנושא צריך
להיכנס לעמידה ראויה, לכן אין צורך בתגובה.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
הגנה מס' 3 – שולי שגיא – מוזהרת:
ש: אני מציג לך את נב/11. את חתומה עליו?
ת: אני חתומה עליו. תוכנו אמת.
ש: אני מפנה אותך לנספחים נב/14א' – נב/14ו' ותאשרי
לי שאת המסמכים האלה קיבלתי ממכון שפיר ומהפסיכולוג דב אבן זהב?
ת: אני מאשרת.
עו"ד מנוסביץ: אבקש לציין שכל הנספחים האלה לא מופיעים
בתצהיר. לפני שחברי מגיש לפחות היה צריך להראות לי משהו. אני אפילו לא
נתבקשתי לשאול אם אני מסכים להם או לא.
החלטה
הנספחים יקובלו כחלק מהתצהיר.
במעבר מהיר עליהם אינני רואה שהם מסובכים כל-כך ועו"ד
מנוסביץ, בודאי עקב נסיונות, לא יתקשה לחקור עליהם.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
חקירה נגדית:
ש: למה הסכמתם שמשה יכנס לפנימית בן שמן?
ת: רציתי שהוא יעבור למסגרת שהיא מסגרת שנראתה לי
טובה יותר מהמסגרת בבי"ס בהרצליה.
ש: מה זה טובה יותר?
ת: פנימיה זה שונה מבי"ס רגיל.
ש: ז"א שאת בשנת 91 היית בדעה שהמסגרת המתאימה יותר
למשה היא, שהוא יהיה במסגרת של פנימיה?
ת: משהו יותר טיפולי. פנימיה מבחינתי, בראיה שלי, היא
יותר טיפולית.
ש: הלא זה לא דבר רגיל שההורים מסכימים שהילד יכנס
לפנימיה ולא יהיה בבית?
ת: כמו שכולם יודעים, היו למושיקו בעיות פליליות של
ילד מתבגר וחשבתי שזו הדרך לעצור את כל הנושא הזה.
ש: היו לו בעיות פליליות לפני 91?
ת: אני לא ממש זוכרת תאריכים. אני לא זוכרת אם זה היה
לפני 91 או אחרי. אני לא זוכרת אם הוא עשה עבירה ב- 91, 92 או 93.
ש: האם נכון שהגעת למסקנה שהמסגרת של פנימיה תתאים
יותר למשה, לאור העובדה שבמסגרת המשפחה הוא לא קיבל את הטיפול הנכון?
ת: לא יודעת אם לא נכון, אבל אולי לא מספיק.
ש: מה את אישית תרמת לו לפני שהוא נכנס לבן שמן ב-
91?
ת: תרמתי לו בזה שאני אמא שלו. לא יודעת. אין לי
תשובה לשאלה הזאת.
ש: היית בקשר עם שירות המבחן?
ת: כן. ממתי אני לא זוכרת. זה היה מהרגע שהתחילו
הבעיות. אני לא זוכרת אם הבעיות התחילו לפני 91. זה היה כשהוא היה בכיתה ז'.
ש: לראות את השנה הזו כשנה קריטית?
ת: כן, אפשר לומר.
ש: אני קורא לך ממה שנכתב על-ידי קצינת המבחן ותאשרי
או לא אם זה מה שאת זוכרת: "למד עד כיתה ה' בבי"ס... דווח מצוות המורות כי
התנהגותו... התנהגות אלימה כלפי תלמידים...". זו היתה הסיבה שבכיתה ז' החלטתם
להעביר אותו לבן שמן?
ת: נכון. זאת כדי שהוא יהיה במסגרת כפי שהעדתי.
ש: המסגרת בבן שמן לא הצליחה, לא רצו להשאיר אותו שם,
למה?
ת: כי גם שם היו בעיות משמעת.
ש: את כבר יודעת שלא מתאים לו להיות בבית ואת רוצה
שהוא יכנס למסגרת טיפולית יותר, פנימיה. ואז מה קורה, אתם מקבלים אותו הביתה
כאילו שום דבר לא קרה?
ת: כן, קיבלנו אותו הביתה כאילו שום דבר לא קרה.
חיפשתי לו מסגרת שתתאים, הכוונה לבי"ס. לא חיפשתי מסגרת יותר נוקשה מבן שמן.
חיפשתי כל בי"ס שיתאים לשכל שלו, חוץ מההתנהגות שלדעתי היו יכולים להשתלט
עליה, ולאו דווקא ההורים.
יותר ממה שאני עשיתי גם אתה לא היית עושה. יותר מטיפול
פסיכולוגי, לקחת אותו לכל העולם להתייעץ כדי שיעזרו לי איך לטפל בילד. לא
יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי. זה מה שעשיתי.
ש: כל הזמן אני שומע טיפול פסיכולוגי. מה את עשית חוץ
מזה?
ת: מהרגע שהוא התדרדר ראיתי אותו כמעט יום יום. ראיתי
אותו אצל אביו. הוא היה חוזר מביה"ס לסבתא שלו ואני הייתי באה בערב. ראיתי
אותו ב- 16:00 ב- 17:00 בערב. אחרי זה הוא היה חוזר הביתה לאבא שלו. אבא שלו
היה חוזר הביתה ב- 15:00. לפעמים גם הייתי איתו ועם אביו ביחד. גם בטיפולים
אצל הפסיכולוג היינו ביחד.
ש: מה את עשית מעבר לעובדה שהילד הלך פעם בשבוע
לפסיכולוג?
ת: הוא הלך שלוש פעמים בשבוע, פעם אחת לבד, פעם אחת
איתי ופעם אחת עם אבא שלו.
ש: מתי את שומעת שלילד יש בעיות עם המשטרה?
ת: אני לא מבינה את השאלה, מה זאת אומרת?
ש: מתי את שומעת על הבעיות במשטרה, כשהוא היה בטיפול
פסיכולוגי?
ת: כמובן שלפני, אחרת לא הייתי לוקחת אותו לפסיכולוג.
זה היה אחרי שהתחיל הטיפול המשטרתי. לפני שהוא נכנס לבן שמן לקחתי אותו למכון
שיבדקו אם הוא מתאים למסגרת של פנימיה. זו לא היתה סתם החלטה. לקחנו אותו
למכון שפיר, שם עשו לו אבחון והחליטו שהוא כן מתאים למסגרת של פנימיה.
ש: הילד מתחיל להתדרדר וצובר מספר נכבד של תיקי
משטרה, 14 במספר, הילד נמצא בטיפול פסיכולוגי, מה את עושה כשאת רואה שהטיפול
הפסיכולוגי לא מועיל?
ת: שום דבר. תוך כדי הנושא הזה היה לי קשר עם קציני
המבחן.
ש: קציני המבחן אומרים שאת לקחת אותו ליעוץ רבני?
ת: נכון, בין היתר. זה היה במשך הזמן הזה, הייתי גם
אצל רב אחד.
ש: לא חשבת אולי שכדאי להכניס אותו למסגרת של ישיבה?
ת: הייתי רוצה.
ש: מה עשית בענין זה?
ת: ניסיתי לשכנע את הילד לרצות. אם הוא לא רוצה מה
אני יכולה לעשות?
ש: אומרים קציני המבחן שאת גילית הגנת יתר כלפי משה?
ת: יכול להיות, אני אמא.
ש: זה נכון שאת לא באת בטענות כלפי עצמך, אמרת שהילד
בסדר ומי שאשם זה הממסד, קציני המבחן, המשטרה, בי"ס, בן שמן ורק לא את?
ת: במה אתה רוצה להאשים אותי? אני לא מבינה את השאלה.
במה בדיוק אני אשמה? אני לא יורדת לסוף דעתך.
ש: אני אומר שאת האשמת אנשים אחרים בכך שהילד הגיע
לאן שהגיע?
ת: האם כתוב שאני מאשימה את ביה"ס? אני לא זוכרת
שאמרתי אי פעם בחיים דבר כזה.
ש: מי היתה קצינת המבחן?
ת: אינני זוכרת. אחרי שמזכירים לי את שמה, אני אומרת
שאני זוכרת שזו יעל. אני דיברתי איתה במשך התקופה ההיא.
אני לא זוכרת את גב' בוקאי.
ש: הן אומרות זאת מתוך שיחות שהן ניהלו איתך?
עו"ד גליק: חברי עושה דברים שהוא לא יכול לעשות. אני מבקש
שחברי יציג לעדה איפה הן אמרו זאת. חברי מנסה לאשש משהו שמישהו אחר אמר,
שאפילו לא הוגש כראיה לבימ"ש. אני חושב שצריך להציג לה תיזה, אם הן אמרו את
זה, האם הן צודקות ולא כטענה.
עו"ד מנוסביץ: בתיק בימ"ש לנוער 45/94 נמצא מסמך זה. לפני
שביהמ"ש הרשיע את הנאשמים הוא ביקש תסקיר קצין מבחן. על תסקיר זה אני שואל.
החלטה
או שאדון מנוסביץ יציג ברגע זה, במסגרת המוצגים שהוגשו, את
התיק או שישאל שאלות לא על סמך חווה"ד של קצינת המבחן.
ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ג (3 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
העדה ממשיכה:
ש: אחרי שהוא חזר מבן שמן, לאיזה מסגרת הוא נכנס?
ת: לחטיבת הביניים בהרצליה.
ש: חטיבת הביניים בהרצליה זה היה בסוף ספטמבר 92 עד
יולי 93. מה הקשר שלך עם חטיבת הביניים אז?
ת: המנהל היה כל יום משוחח איתי בטלפון על הבעיות
שבני עושה. היו לו בעיות משמעת. רק בעיות משמעת היו לו. משמעת זה כולל הרבה
דברים, משמעת זה כללי, זה משהו גדול.
ש: היה מדובר על תיקים פליליים, תקיפות של מורים,
תלמידים?
ת: תקיפות של מורים מעולם לא היו. תיק ראשון זה היה
על גניבה בבי"ס.
ש: מה רצו ממך כשדיווחו לך?
ת: אני אמא שלו. מנהל או מורה מדווח בדרך כלל לאבא
ואמא איך מתנהג בנם בבי"ס. אם הוא תלמיד בעייתי צריך יותר שיחות עם היועצת.
על כך דיבר איתי המנהל.
ש: ביקשו ממך משהו או לא ביקשו שום דבר?
ת אף אחד לא היה צריך לבקש. אני בעצמי רציתי לעשות
משהו. מישהו צריך לבקש שאציל את בני? אני פניתי לפסיכולוג. זה מה שידעתי
לעשות. אף אחד מעולם לא הציע לי משהו אחר, חוץ מאשר לקחת אותו לבי"ס מפתן.
ש: מה רע בבי"ס מפתן?
ת: מבחינתי זה היה רע. במפתן ילדים עבריינים, לדעתי
זה לא התאים למסגרת שמושיקו היה בה. הילד שלי לא היה עבריין מבחינתי. אם זה
היה פעם אחת שהוא גנב משהו, עדיין זה לא אומר שהילד עבריין. יכול להיות שאתה
בתור ילד גנבת ממכולת מסטיק. 99% מהילדים בעולם, לא רק במדינת ישראל, עושים
זאת.
ש: את גנבת משהו ונפתח נגדך תיק במשטרה?
ת: כשהייתי בת 10 גנבתי מסטיק מהמכולת. נגדי לא נפתח
תיק.
ש: את מוזמנת למשטרה?
ת: רק לחתום ערבות על הילד. לבימ"ש הופעתי כל הזמן.
ש: היה מקרה בדיון בבימ"ש לנוער לגבי הארכת מעצר של
בנך, זה היה בשנת 93, את זוכרת?
ת: אני לא זוכרת באופן ספציפי.
ש: היה מצב שבו קצינת המבחן ביקשה להעביר את בנך
לאבחון בנווה חורש?
ת: נכון. אני לא הסכמתי. המסגרת מבחינתי, ממבט ראיה
שלי, לא התאימה לו.
ש: זה היה רק אבחון, מה הבעיה, אולי משהו אפשר לתקן,
לבדוק?
ת: אז אולי אני אשמה בכל הסיפור הזה. אולי בגלל שלא
שלחתי אותו לחורש אני אשמה.
לביהמ"ש: אני לא מרגישה שאני אשמה במשהו. אני חושבת שעשיתי
הרבה יותר מאימהות אחרות. אבל אם רוצים להאשים אותי, בסדר.
העדה ממשיכה:
ש: בגללך הילד לא עובר לאבחון בנווה חורש בשנת 93,
חצי שנה לפני האירוע, הילד ממשיך להיות בחטיבת הביניים. מתי מתברר לך שרוב
הדברים הלא טובים שהוא עשה באותה תקופה היו ביחד עם ארבל?
ת: זה היה כאשר הוא עבר לחטיבה אחרת. זה אחרי ששלושה
חודשים שהוא היה בבית ואף אחד לא מצא לו מסגרת, עד שנמצאה לו מסגרת של חטיבת
סמדר ששם הוא הכיר את אלוני ושם התחילה ההתדרדרות. לדעתי ההתדרדרות לא התחילה
קודם. כל מה שאני אומרת זה לדעתי, לא לדעתו של אף אחד אחר.
ש: לדעתך ההתדרדרות מתחילה בסוף 92?
ת: כשהוא התחיל בחטיבת סמדר. אני לא זוכרת שנים.
לשאלת ביהמ"ש: כמה תיקים היו לו לפני שהגיע לחטיבת סמדר, אני
אומרת אולי 3-2. הכל זה דברים של ילדים.
אם היה לי כסף אולי הייתי משלמת כסף ולא עומדת פה. אני לא
מעוניינת לעבור את כל התהליך הזה.
העדה ממשיכה:
ש: תסבירי לביהמ"ש למה הכוונה?
ת: מי שהבין אותי יופי. מי שלא, לא צריך.
ש: את היית משלמת פיצוי עבור מה שקרה?
ת: אם היה לי כסף הייתי משלמת. הייתי אני דופקת
לאלמנה בדלת ונותנת לה את הכסף ביד. לא הייתי צריכה שום עו"ד בעולם.
ש: הסיבה היחידה שאת מיוצגת על-ידי עו"ד ומתנגדת
לתביעה זה בגלל שאין לך כסף, לא בגלל שאת לא מרגישה אשמה?
ת: נכון.
ש: אני אומר לך, שלפי הרישומים שלי האירועים
המשטרתיים שמופיעים אצלנו מתחילים באוקטובר 92, כשהוא נמצא בחטיבת סמדר, זה
נכון?
ת: אם אתה אומר, אתה ודאי בדקת זאת. אני לא זוכרת.
לביהמ"ש: אני לא זוכרת מתי בני היה בחטיבת סמדר. בכיתה י'
הוא היה בחטיבת סמדר.
אני מתקנת, בני היה בחטיבת זאב ולא בחטיבת סמדר. הוא לא היה
מעולם בחטיבת ביניים סמדר.
העדה ממשיכה:
אחרי חטיבת זאב הוא היה בסירקין במסגרת צבאית. לפני כן הוא
היה בשמואל הנגיד.
ש: בחטיבת זאב מפנים אותו לראשונה בפברואר 93 לשירות
המבחן, כאשר כבר ישנם 4, 5 תיקים במשטרה. את יכולה לומר לביהמ"ש אם לאחר שאת
יודעת על הקשר בין בנך לארבל, לאחר שאת מוזמנת לשירות המבחן, לאחר שיש תיקים,
מעבר לעובדה שהילד היה אצל רבנים ופסיכולוג, האם עשית משהו?
ת: הילד לא גר איתי ולכן היתה לי מוגבלות כולשהי
לעשות דברים. אסרתי עליו לדבר עם ארבל, אתה חושב שזה עזר לי? זה לא עזר.
ש: כמה פעמים הייתי משוחחת עם משה על האירועים?
ת: כל יום. כשהוא רצה להתחמק הוא ידע להתחמק. ילדים
יודעים להתחמק.
ש: בסוף שנת הלימודים כאשר משה מושעה מחטיבת זאב
ומחפשים מסגרת אחרת, מדברים איתך נכון?
ת: סביר להניח. איתי או עם אבא שלו. לא מדברים רק
איתי.
ש: מציעים לך המשך לימודים במרכז הנוער ללימוד
מקצועי?
ת: כן, במפתן ואני לא מסכימה. אני חוזרת על תשובתי,
גם אם היו לו 10 תיקים מפתן לא התאים לו.
ש: מה היתה ההצעה האלטרנטיבית שלך?
ת: ביקשתי שימצאו לו מסגרת מתאימה, הכוונה לחטיבת
ביניים. לדעתי זו המסגרת שהתאימה לו. הוא ילד רגיל לגמרי. עובדה שבסוף כן
הכניסו אותו לחטיבת ביניים, אבל אני הצטערתי ואני מצטערת עד היום ועד יום
מותי אצטער על זה.
ש: אחרי שסירבת, לא רק לגבי מפתן אלא גם לגבי נווה
חורש, את עומדת על פיתרון אחד ויחיד שהילד ימשיך להיות במסגרת פתוחה, נכון?
ת: כן.
ש: מה היתה התרומה שלך, מה יעשה הילד מהשעה שהוא גומר
את ביה"ס עד שהוא הולך לישון, מה עשית כדי לבדוק מה הוא עושה?
ת: חוץ מטלפונים ולבוא לראות אותו אחר העבודה ועוד
פעם פסיכולוג שהיינו הולכים ביחד לפגישות, שום דבר.
ש: ראית שכבר לא עוזר, הילד היה בחטיבת זאב ולא
הצליח, מציעים לך מפתן ואת לא מסכימה, מה את עושה?
ת: אחרי ששלושה חודשים שהוא לא למד הוא נכנס לחטיבת
זאב. רקאז הסכימו שהוא יכנס לחטיבת זאב. שוחחנו עם המנהל, הוא הסכים לקבל
אותו ולנסות דרך חדשה. זה היה אחרי שאני לא רציתי שהוא ילך למפתן או לבתי-ספר
במסגרת כזו.
ש: מתי משה הלך לעמל בהוד-השרון?
ת: זה היה אחרי בי"ס זאב. אחרי שהבעיות היו קשות ולא
רצו להשאיר אותו.
ש: סירקין זה מוסד פתוח או סגור?
ת: זה מסגרת צבאית. הוא היה בא הביתה לישון. הוא היה
הולך לבי"ס בסירקין וחוזר. גם אם הוא היה הולך למפתן הוא היה חוזר הביתה, מה
ההבדל? זה בי"ס לילדים בעייתים שלא הסתדרו במסגרת רגילה, זו המסגרת שמצאו
להם. זה היה מיד אחרי שהוא עזב את חטיבת זאב. הוא לא נשאר אפילו חצי שעה
בבית.
ש: גם כשהוא הולך לסירקין הוא נשאר בבי"ס 10 ימים, את
ידעת מזה?
ת: רק אחרי שקרה כל המקרה ידעתי.
ש: לא התקשרו ואמרו לך שהילד לא בא לבי"ס?
ת: לא התקשרו אלי מעולם. בבוקר הילד היה קם לבי"ס.
שוב, אני לא גידלתי את הילדים, לא יכולתי להיות בקשר אינטנסיבי כזה, אבל אני
יודעת כי אביו אמר לי שהוא קם לבי"ס בבוקר וחוזר בצהרים. לא קיבלתי טלפון
מהמנהל. רק אחרי הרצח התקשרו. לפני כן אף אחד לא דיבר. אני הלכתי פעם אחת
לפגישה שם וזהו.
ש: כשאת רואה מ- 91 התדרדרות בלתי פוסקת אצל משה,
הניסיון בבן שמן לא מצליח, חזרה לקהילה, שמואל הנגיד, חטיבת זאב, בי"ס עמל,
ושום דבר לא עוזר זה לא נתן לך לחשוב מה קורה?
ת: אז היה מאוחר מדי. כבר היה הרצח. הוא היה 10 ימים
בסירקין וכבר ארע הרצח. זה היה מאוחר יותר. אני לא זוכרת תאריכים מדויקים.
אתה אומר ש- 10 ימים הוא היה בסירקין, אז אחרי 10 ימים היה הרצח.
בסירקין הוא היה חודשיים שלושה, לאחר מכן קרה הרצח. במהלך
התקופה הזאת לא עשיתי כלום.
ש: נכון הדבר שעשית כן משהו, פיציתם כל הזמן את הילד
בכסף ודברים טובים, נתתם לו כסף על מנת שזה ישפר את דרכיו, הוא הסתפר והתלבש
לאור העובדה שנתת לו כסף, חשבת שבצורה כזאת תוכלי להחזיר אותו?
ת: כן. חשבתי שזו הצורה. אותי אף אחד לא לימד. זה מה
שראיתי, זה מה שחשבתי שזה נכון וכך נהגתי. לי זה נראה. אם לך זה לא נראה, זו
בעיה שלך, לי זה נראה.
|
