מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

פרוטוקול הדיון הקודם

 

פ  008277/02

בית משפט השלום קריות

 

15/08/2004

תאריך:

כב' סגן הנשיא השופט א. מגן

בפני:

 

 

 

 

 

 

 

 

מדינת ישראל

 

המאשימה

 

 

 

 

- נ  ג  ד -

 

 

1 . ביטון חיים

2 . רוטשטיין חיים

 

הנאשמים

דניאל בן עמי בשם נאשם 1

צדיק נאסר בשם נאשם 2

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

התובעת    -מתמחה גב' גל-עוז

הנאשמים -הופיעו

הסניגורים-הופיע עו"ד בן עמי

נוכחים:

 

הכרעת דין

 

1.         לשני הנאשמים יוחסה עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי ס' 382 (א) לחוק העונשין. (מאוחר יותר תוקן כתב האישום ע"י הוספת סעיף 380 לחוק העונשין). נטען בכתב האישום כי, בתאריך 26.8.01, בשעה 00.25 או בסמוך לכך, ברח' שיבת ציון בקרית אתא, שיחק המתלונן הקטין (יליד 1985) עם חבריו במשחק קלפים ברחוב. נאשם 1, ששירת אז כשוטר סיור בתחנת זבולון, ונאשם 2, ששירת אז כמתנדב בתחנה, הגיעו בניידת משטרתית, לקחו בה את המתלונן מהמקום והסיעוהו כ-100 מטר עד קצה הכביש. שם הלמו שניהם באגרופיהם בראשו ובחצי גופו העליון של המתלונן וגרמו לו חבלות של ממש שהתבטאו בשפשוף קל בגבו ובכתף ימין ולדימום מאפרכסת אוזנו הימנית.

 

2.         הנאשמים כפרו באשמה אך, בדיעבד, צמצמו עד מאד את יריעת המחלוקת ואת מספר העדים שהיה צורך בהשמעתם. למעשה צומצמה יריעת המחלוקת רק לגבי עצם התקיפה. שמיעת תיק זה התארכה לצערי מעבר לראוי עד החילופים בסניגוריה. כדי למנוע עינוי דין מיותר יאמר כבר עתה כי, אחרי בחינת כלל ראיות הצדדים ושקילת טיעוניהם, החלטתי לזכות את הנאשמים ואני קובע כי האשמות לא הוכחו כנדרש.

 

3.         המתלונן העיד בהרחבה על הארוע ועל החבלות שנגרמו לו. דבריו אינם אמינים עלי והתרשמותי ממנו היתה שיש צורך במידה רבה של זהירות בצירוף לחיזוק משמעותי אובייקטיבי-לפני שניתן יהיה לקבוע ממצא כלשהו עפ"י דבריו. נוכחתי כי אין לסמוך על הערכות זמן ומרחק שלו ובשאלות משמעותיות נסתרו דבריו לא רק ע"י הנאשמים אלא גם ע"י עדיו הוא, ובשאלות אחרות גירסתו נוגדת את השכל הישר. הוטרדתי ע"י המחשבה שמא יש גרעין אמת לתלונתו אך, אם כך הדבר, הרי שגרעין האמת הוטמן תחת כיסוי כה עבה של הגזמות ואי דיוקים-עד שאיני יכול לאתרו.

 

            אמו של המתלונן מסרה עדות מגמתית והאדירה את החבלות שנגרמו לו, אשר לא אובחנו ע"י הרופאה (ה"שטחית") שבדקה אותו. עוד הוגשו אמרותיהם של שתי נשים שנזעקו לעזרת המתלונן, מיד לאחר המקרה, עפ"י קריאת אחיה/בנה, שהיה אחד הצעירים שנכחו בארוע ושגם אמרתו הוגשה מבלי שנחקר.

 

            לעומת הנ"ל הרי שהנאשמים הותירו עלי רושם שמדובר בעדים אמינים וזאת למרות הסתירה ביניהם בשאלה אם, בזמן הרלבנטי, נאשם 2 נותר לשבת במושב הנהג או שיצא מהרכב ועמד סמוך למתלונן.

 

4.         להלן הבסיס לממצאי האמינות דלעיל. המתלונן סיפר בעדותו כי, עובר להגעת הנאשמים, הוא שיחק פוקר עם חבריו. כשראה את הניידת מתקרבת הוא הכניס את הכסף לכיסו וסירב לדרישת השוטר להוציא את תכולת כיסיו כי "צורת הדיבור שלו לא היתה לענין... אמרתי לו תדבר יפה ואז אני אוציא את הדברים מהכיסים" (ע' 10). בתגובה הוא הועלה לניידת והוסע לסימטה שהיתה מרוחקת כ-30 מ' ושם היכוהו שני השוטרים באגרופיהם במשך 20 דקות (ע' 13) ואז הם הסיעוהו למקום מרוחק מאד, כמעט מחוץ לתחום הקריה, והשאירוהו שם עם איום שלא יעז להתלונן עליהם. בע' 12 לפרוטוקול אמר המתלונן: "אני חוזר ואומר כי השוטרים הורידו אותי במקום ממש רחוק ואני חזרתי ברגל לספסל שלידו שחקנו קלפים. הם הורידו אותי במרחק של 100 מ' מהספסל". לדבריו נזקק ל-10 דקות כדי לשבת ולבכות ואז ללכת עד מקום ישיבת חבריו. כשהגיע והם שמעוהו בוכה וראו את חבלותיו, הזעיק אחד מהם את אחותו הבוגרת שקראה לאמה ושתיהן לקחו אותו לתחנת המשטרה בזבולון.

 

5.         שני הנאשמים הכחישו נמרצות את הטענה שהמתלונן הוכה. לדבריהם הם הגיעו למקום בעקבות תלונה על רעש מופרז והבחינו בעשרה צעירים המתגודדים ברחוב  וביניהם המתלונן, שבראותו אותם הכניס משהו לכיסו ורצה לעזוב את המקום. נאשם 1 חשד שהוא מחזיק בסמים מסוכנים וסיפר זאת מיידית לשותפו, נאשם 2 שנהג אז בניידת. נ' 1 דרש מהמתלונן להוציא את תכולת כיסיו וזה סירב בחוצפה ואף סירב להזדהות, אך היה מוכן לעשות כנדרש בתנאי שחבריו לא יחזו בכך.  לכן הוסע בניידת למרחק של כ-100 מ' ושם הזדהה וחשף את תכולת כיסיו שכללה רק פלאפון, קלפים וכסף. מאחר וזיהויו היה רק עפ"י דבריו, שכן ברשותו לא היה מסמך מזהה, רצה נאשם 1 לקחתו לתחנה להשלמת הזיהוי, אך ריחם עליו כשהחל לבכות והם החזירו את המתלונן למקום שם אספו אותו, ובכך מבחינתם תם הארוע. עוד הוסיפו כי חבריו של המתלונן הלכו אחרי הניידת עד המקום בו עצרו וצפו מקרוב במה שאירע.

 

6.         למרות שהיו לארוע כ-10 עדים שהם חברי המתלונן הרי שרק אחד העיד במשטרה וגם אותו לא שמעתי, כי אמרתו הוגשה בהסכמה. שאר עדי הראיה לא העידו הואיל ולדברי המתלונן הם סרבו להעיד, והוא כיבד את רצונם למרות שהם ראו אותו "... כולי חבול..." (ע' 12).

 

7.         א.         ברי לי  שדברי  המתלונן  על  כך  שהוכה  במשך  20  דקות  חסרי  שחר.  לא יתכן         

שמכות אגרוף ששני אנשים מנחיתים עליו משך זמן כה ארוך-יותירו יבול כה דל, כמתואר באישום, של חבלות. לא הייתי תופס את המתלונן בהערכת הזמן הזו. מקובלנו שסובייקטיבית יתכן שאדם יחשוב כי ארוע טראומטי נמשך זמן ממושך יותר מהזמן שעבר בפועל. עדיין ראוי שישמר יחס סביר כלשהו בין המציאות ובין הערכת הזמן ע"י המתלונן. יתרה מזו, התרשמתי כי מדובר בחלק ממתכונת שנועדה להאדיר את חטאי הנאשמים ולנפחם ושוב התקיים הכלל של: "כל המוסיף-גורע".

 

ב.        כזכור, המתלונן טען בתוקף כי, אחרי שהוכה, הסיעוהו הנאשמים למקום מרוחק מאד והפקירוהו שם והוא חזר ברגל לחבריו (ר. גם דבריו בנדון בע' 12). שני הנאשמים הכחישו זאת וטענו שהחזירוהו בניידת למקום שממנו נלקח. מוסכם על הכל כי רח' שיבת ציון נגמר בדרך ללא מוצא כך שהניידת היתה חייבת לחזור על עקבותיה ולעבור על פני המקום שממנו לקחו את המתלונן. חברו שנכח בארוע, הרוש אלירן, מסר בת/5 כי הניידת היתה חייבת לחזור ולעבור לידם. נכון שהוא טען כי המתלונן חזר ברגל אך, בע' 2 שורות 8-11, העלה הסבר אפשרי מדוע לא ראה את הניידת חוזרת וממילא אינו יכול לומר מהיכן הלך המתלונן רגלית בחזרה אליהם. לעומתו מסרה גב' בת שבע שושן באמרתה ת/3 כי מיד לאחר הארוע שמעה מבנה שנכח בארוע ומשאר חבריו שנותרו במקום כי איש מהם לא ראה את המתלונן מוכה "ורק שהחזירו אותו הם ראו אותו חבול ובוכה" (שם, ע' 2 שורות 13-16). הבת שלה ענבל שושן, שהיתה במקום מיד לאחר הארוע מסרה בת/4 לגבי המתלונן: "אני ראיתי אותו בדיוק אחרי שהשוטרים הורידו אותו במקום".

 

על פי כל האמור לעיל אני קובע כי אין שחר לטענת המתלונן על הפקרתו במרחק רב (שהפך בהמשך חקירתו ל-100 מ'), על ישיבתו בוכה על הסלע בדרך ועל הזמן שחלף עד ששב לחבריו. הנאשמים החזירוהו בניידת עד למקום שממנו נלקח ושדרכו היו חייבים לעבור ממילא כדי לצאת מרחוב ללא מוצא. את גירסת המתלונן בנדון לא ניתן לתרץ בטענת טעות בתום לב בהערכת הזמן שחלף בפועל, כשם שאי אפשר להסביר כאומדן שגוי את טענתו שהופקר במרחק רב כשמאוחר יותר צמצם את המרחק ל-100 מ'. ברי לי שהסלע עליו ישב המתלונן ובכה, בדרכו חזרה לחבריו, קיים רק בדמיונו. חוששני כי כל הסיפור לגבי נטישתו במרחק, נולד רק כדי להאדיר את רשעת הנאשמים ולהגדיל בסבל שעבר עליו.

 

8.         אינדיקטור כבד משקל לגבי אמינות המתלונן וחלק מעדי התביעה נמצא בתיאור החבלות שנגרמו למתלונן. החוט המקשר בין כל הגירסות הינו חולצתו הקרועה של המתלונן, שאף הוגשה כראיה-ת/1. מדובר בחתך נקי ישר וארוך עד שקשה להבין כיצד נגרם ממכות אגרוף והוא נראה כאילו בוצע בעזרת מכשיר חד. רחוק מן הדעת כי משיכה אקראית בחולצה תגרום ליצירת קרע כה חלק וישר. עדיין, החולצה תעמוד לגורלה בקץ הימים ואנו נתרכז בחבלות שנגרמו לגוף המתלונן.

 

א.        המתלונן תיאר כיצד שב "כולי חבול" (ע' 12). לדבריו (ע' 12-13) כתוצאה מהמכות נטף הדם מאוזנו החבולה והמשיך לטפטף גם כששוחח עם בת שבע וענבל שושן, וגם כשהגיעו לתחנת המשטרה. הוא עמד על גירסתו גם אחרי שידע כי  בת שבע וענבל שושן וכן היומנאי בתחנת זבולון בליל הארוע, ע.ת. 1, לא ראו זאת.

           גם הרופאה, שבדקה את המתלונן למחרת הארוע בשעה 12:15 וערכה את התעודה הרפואית ת/2, לא הזכירה בחלק המודפס של ת/2 את ענין הפגיעה באוזן. רק כשהמתלונן ואמו שבו ונכנסו אליה, היא הוסיפה בכתב יד: "סימן דימום חיצוני באפרכסת ימין ללא ממצא בתעלה". רק השם יודע מה גודלו וצורתו של סימן הדימום החיצוני שלא ראתה לציין בנוסח המודפס. ברור רק שהרופאה לא מצאה סימן חבלה שיסביר מה גרם לו.

           קשה לראות כיצד מכה על אוזן, מכה שהיא חזקה דיה כדי לגרום לדימום מתוך האוזן, לא מותירה סימן חיצוני כלשהו על האוזן, או בתעלת האוזן.

           קשה עוד יותר להבין כיצד שלשה עדים לא ראו את הדם שנטף לדברי המתלונן מאוזנו. במיוחד גדולה התמיהה לגבי בת שבע וענבל שושן, שהיו עדות אוהדות ביותר למתלונן. להן גם היה שפע זמן להבחין בכך בעת השיחה עם המתלונן במקום הארוע ובדיקתו בעת הנסיעה לתחנת המשטרה ובמהלך השהות בה. רחוק מאד מאד מהדעת כי אדם עומד ודם שותת ומטפטף מפניו ועדיין, שתי נשים שנזעקו לבודקו ולסייע לו, לא הבחינו בכך. איני נותן משקל לכך שהיומנאי לא הבחין בכך כי הוא העיד שלא שם לב למתלונן הואיל והתרכז בעצורים שבהם טיפל אז ורק מסר למתלונן והמלוות את נוהל הטיפול בתלונה. (למען הסדר אציין כי אני מעדיף את גירסת ע.ת. 1 בנדון על פני הסבר המתלונן לדברי ה"שוטר-פקיד", כהגדרתו בע' 11 לפיו "אני לא מתפלא שהשוטרים אמרו שלא ראו את הדם, זה חברים שלהם". ה"הסבר" רק מעיד על אומרו). גם הרוש אלירן לא ראה את הדם השותת. סוף דבר, רק המתלונן ראה את הדם נוטף מאוזנו. אפילו אמו של המתלונן העידה (ע' 14) כי ראתה בבוקר שלבנה יש "חתך מאחרי האוזן ומשם טפטף דם". היא ראתה את הדם רק אחרי שהתיבש. החתך שראתה בבוקר אחרי אוזנו של המתלונן החלים עד שהרופאה בדקה אותו לאחר שעות ספורות ואיש גם לא הפנה אותה לאותו חתך. האם בעדותה הסבירה שהרופאה התרשלה בבדיקתה וברישום הממצאים. איני יכול לקבל זאת. בתעודה הרפואית ת/2 פורט כי התלונות התיחסו למכה בראש, הקאות, כאבי ראש וסחרחורת. ניתנה שם הפניה דחופה לחדר מיון אם ההקאות ימשכו או אם כאב הראש יחמיר. כל רופא מתחיל יודע כי דימום מהאוזנים עלול להעיד על חבלת ראש קשה. לא יעלה על הדעת כי אותה רופאה שציינה בממצאיה "שפשוף חיצוני קל בגב מימין וכתף ימין", לא תתיחס לדימום מהאוזן אלא אם סברה שמעט הדם היבש אינו קשור לארוע ואינו קשור לחבלה כלשהי.

 

ב.        יש עדויות רבות לחבלות שנגרמו למתלונן. הן רק אינן תואמות זו לזו. ענבל שושן ראתה עליו: "איזה סימן שפשוף ליד העין... נגעתי לו בראש והרגשתי בלוטה, נפיחות כזאת" (ת/4). אמה, בת שבע שושן תיארה כי: ..."ליד העין שלו ראיתי שריטה... נגעתי לו בראש. אני הרגשתי שבשני מקומות בראש יש לו נפיחות... אני זוכרת שגם ביד היה למושיקו איזה מכה" (ת/3).

           החבר, הרוש אלירן ראה שפשופים ושריטות על ידי המתלונן..."והיתה לו בליטה בראש. אני ראיתי את הבליטה (ת/5).

           אמו של המתלונן העידה כי ראתה עליו "... נפיחויות ("בלוטות") על ראשו", חתך אחרי האוזן ושריטות על גבו ועל מרפקו.

           כל שהרופאה מצאה עליו היה: "שפשוף חיצוני קל בגב ימין וכתף ימין. פרט לכך בדיקה ב.מ.פ."-ת/2.

          

אפלו אמו של המתלונן לא ראתה את השפשוף או את השריטה ליד עינו שראו ענבל ובת שבע שושן, או את השפשופים והשריטות שראה אלירן הרוש על ידי המתלונן. (אין לי ספק שעד זה העיד רק עפ"י משמע אוזניו לאחר מעשה, בעת שתיאר כיצד ראה בליל המקרה, בתאורת רחוב קלושה, דרך שערו של המתלונן, את הבליטה שצמחה על ראשו).

 

כאמור, עד שהגיע לרופאה נעלמו הבליטות הנ"ל וקשה מאד להניח כי שטף דם פנימי נעלם תוך 12 שעות.

 

ג.         המתלונן העיד כי בלילה שאחרי הארוע הקיא ובבוקר סבל משלשול. הוא לא המשיך להקיא או לשלשל ביום שאחרי המקרה (ע' 13). אמו העידה כי המתלונן הקיא רק  אחרי שהיו אצל הרופאה ולפני כן לא הקיא בפניה ואף לא התלונן בפניה על הקאות קודמות (ע' 15).

           לרופאה סיפר המתלונן כי "הקיא פעמיים הלילה, (ת/2).

           שוב, יש לנו ראיות סותרות לענין הקאות, סחרחורות וכו'.

 

ד.        לסיכום פרשת החבלות אומר כי אי אפשר לקבוע מה החבלות שנגרמו למתלונן, וזאת לאור הראיות הסותרות או בשל כך שהחבלות נעלמו עד בדיקת הרופאה. נותרו רק סימני השפשוף הקלים שראתה הרופאה על גבו וכתפו הימניים של המתלונן, שאינם מצביעים על חבלה ממכות אגרוף ואשר יכלו להגרם גם מנפילה קלה כלשהי על קיר מחוספס וכו'. אין בממצאים הרפואיים תמיכה ממשית בדברי המתלונן ואולי ניתן להסיק מהם מסקנות הפוכות.

 

9.         בחנתי גם את הגיון הגירסות הבסיסיות. אין חולק כי מצד המתלונן לא היתה כל התגרות חריגה בנאשמים. מדובר בנער, אשר נוכחות חבריו גרמה לו להפגין את גבריותו וקשיחותו ולעטות עליו איצטלת מורה להליכות ונימוסים לשוטרים. כל שעשה היה סירוב להציג את תכולת כיסיו ולהזדהות, אך לא מדובר בהתנגדות פיזית כלשהי ומוסכם שעלה לניידת ללא התנגדות.

 

            איני רואה ראשית מניע אשר היה עלול להביא את הנאשמים להתפרצות זעם לא נשלטת, עד שהיכו את המתלונן מכות רצח באגרופיהם, וכל זאת במרחק קצר ביותר מעדי ראיה רבים לארוע.

 

            כמובן, העובדה שמעשה מסוים אינו הגיוני או כרוך בסיכון רב, אינה אומרת שהמעשה לא אירע. היא מצדיקה רק בדיקה זהירה יותר של חומר הראיות. עם זאת, כשבוחנים את מידת  ההסתברות שאירוע מסוים אכן התרחש הרי שככל שהוא חסר מניע ממשי או תועלת למבצעים וככל שהסיכון למבצעים-אם יתגלו מעשיהם-גדול יותר וככל שהסיכוי להמצאות עדים רבים נגדם גדול יותר-כך תפחת ההסתברות שהמעשה אכן אירע.

 

שקלתי מאידך את האפשרות שנער, שנראה כי אינו מחבב שוטרים, אשר רגשותיו נפגעו מפניה קשוחה של שוטר, יחליט לשלם לשוטר כגמולו בעלילת הכאה, אשר גם תעמידו במרכז תשומת הלב כקורבן ארוע חמור של אלימות משטרתית.

 

איני בוחן כליות ולב ולא  אוכל לקבוע מה בדיוק אירע באותו לילה. הזכרתי כבר אפשרות לפיה התלונה מתבססת על גרעין אמת כלשהו. כבר מזמן ניחמו חז"ל את השופט המתלבט ומחפש את האמת כי: "אין לו לדיין אלא שרואות עיניו".

 

עפ"י מה שראיתי בתיק זה ולאור התרשמותי מהעדים והגיון הגירסות ועפ"י כל האמור לעיל, אני קובע כי האשמה לא הוכחה כנדרש-מעבר לכל ספק סביר ומזכה את הנאשמים.

 

*          זכות ערעור תוך 45 יום.

 

ניתנה היום כ"ח באב, תשס"ד (15 באוגוסט 2004) במעמד הצדדים.

                                                                                                                           

מגן איתן, שופט

סגן נשיא

 

קלדנית: איה

 
 
Hit Counter