מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

להכרעת דין בימ"ש השלום בקרויות

בית משפט מחוזי חיפה

עפ 001601/04

 בפני הרכב כב' השופטים:

 מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד]

ש. ברלינר - ס. נשיא

י. דר

 

 

 

 

 

 

 

המערערת

מדינת ישראל

בעניין:

 

- נ ג ד -

 

 

המשיבים

1. חיים ביטון

2. חיים רוטשטיין

 

 

פסק דין

 

1.         האישום

 

1.1        נגד המשיבים הוגש כתב אישום בבית-משפט השלום בקריות. על פי כתב האישום, שירת המערער 1 (ביטון) כשוטר סיור בתחנת זבולון והמשיב 2 (רוטשטיין) שירת כמתנדב בתחנה.

 

1.2        כפי שנכתב בכתב האישום, ביום 26.8.01 בשעה 00:25, שעה שהמתלונן, קטין יליד 1985, שיחק קלפים עם חבריו, הגיעה למקום ניידת משטרתית ובה המשיבים. ביטון ניגש למתלונן, תפס בידו ועיקם אותה והורה לו להוציא כל מה שיש לו בכיסיו.

            רוטשטיין אמר לביטון להכניס את המתלונן לניידת.

 

1.3        המשיבים הכניסו את המתלונן לניידת ונסעו כ-100 מטרים, לשביל חצץ בקצה הרחוב. ביטון הלם באגרופים בראשו של המתלונן ובגבו. רוטשטיין, שנהג בניידת, עבר למושב האחורי בו ישבו המתלונן וביטון והיכה במתלונן בראשו ובגבו. ביטון הלם במתלונן באגרוף בצלעות ויחד קרעו המשיבים את חולצתו של המתלונן. לאחר מכן הורידו אותו בקצה הרחוב ואיימו עליו לבל יגיש תלונה נגדם.

 

1.4        עוד נכתב בכתב האישום שכתוצאה מן המעשים נגרם למתלונן שפשוף קל בגבו ובכתף ימין ודימום באפרכסת אוזן ימין.

 

2.         ההליך

2.1        לאחר דחיות שמקורן בנסיונות הדברות בין הצדדים וחילופי ייצוג, שמע בית-המשפט ראיות.

התביעה השמיעה את המתלונן, את אמו וכן עד שהיה בתא המעצר בתחנת המשטרה כאשר הגיעה האם להתלונן.  המשיבים העידו.

 

2.2        במהלך הדיון הגישה התביעה בהסכמת הסנגורים שלוש הודעות (האמרות) שמסרו עדים במשטרה ותעודה רפואית. 

 

3.         הכרעת הדין

סגן הנשיא, השופט מגן, ששמע את הראיות, החליט לזכות את המשיבים. הזיכוי מבוסס על ייחוס מהימנות לעדויותיהם של המשיבים ולפגמים של חוסר מהימנות שמצא בית-המשפט, ופירט, בעדויותיהם של המתלונן ואמו. השופט גם מצא סתירות בין האמרות שהוגשו בהסכמה.

 

4.         הערעור

4.1        המדינה מערערת על הזיכוי ומפנה בעיקר לאמרות שהוגשו בהסכמה ללא חקירה כדי לבסס עליהן את בקשתה להתערב בהכרעת הדין.

צריך להעיר שבניגוד למה שנכתב בהודעת הערעור, לא התעלם בית-המשפט מחלק מן האמרות. כך התייחס להודעותיהם של ענבל שושן (ענבל; ת/4), בת שבע שושן (בת שבע; ת/3) ואלירן הרוש (אלירן; ת/5). לענין זה טוענת ב"כ המדינה שבחינתן לא נעשתה בדרך נכונה.

 

5.         דיון

5.1        נראה לי שבית-המשפט צריך היה להגיע לתוצאה אחרת על יסוד החומר שהיה בפניו, ובעיקר לאור העובדה שהיו ראיות מהימנות על פגיעות בגופו של המתלונן זמן קצר לאחר שיצא מן הניידת שבה ישבו המשיבים וכן על קרע בחולצתו.

כך העידה בת שבע הן על הקרע בחולצה, הן על נגיעה בראשו שגילתה נפיחות בשני מקומות והתרשמותה שהמתלונן "... נמצא בהלם" (ת/3 ש' 13). עוד מסרה בת שבע שנסעה במכוניתה עם בתה ענבל, עם אלירן ועם המתלונן במכוניתה לתחנת זבולון. השוטרים שהיו שם ראו את מצבו של המתלונן ואמרו להם שכדאי לצלם אותו ולקחת אותו למר"מ. הקבוצה נסעה למר"מ שהיה סגור. 

לדברי בת שבע, התנגד המתלונן להעיר את אמו וכיוון שהיא לא יכלה להביא את המתלונן לביה"ח רמב"ם, דיברה בטלפון עם אחיו של המתלונן וזה אמר שיטפל בעניין למחרת בבוקר.

 

5.2        גם בהודעתה של ענבל (ת/4), בתה של בת שבע, נרשם כי ענבל ראתה את המתלונן בוכה בקול מיד לאחר שהשוטרים הורידו אותו במקום. לדבריה, ראתה את הקרע בחולצה, ראתה סימן שפשוף ליד העין וכאשר נגעה בראשו הרגישה "בלוטה".

 

5.3        אמרה נוספת שהוגשה בהסכמה תוך ויתור ההגנה על חקירת העד היתה של אלירן (ת/5). אלירן מסר ששיחק קלפים עם המתלונן כאשר הגיעו המשיבים למקום בניידת. אחד השוטרים פנה למתלונן ודרש ממנו להוציא דברים מכיסו. הוא תפס בידו של המתלונן ועיקם אותה. כאשר השיב לו המתלונן "תבקש יפה ואז אני יוציא" [את הדברים מהכיס], יצא השוטר השני מן הניידת וביקשו מהמתלונן להכנס לניידת והוא עשה כן ללא התנגדות. השניים הסיעו את הניידת למקום "... חשוך כזה..." וכעבור כ-10 דקות חזר המתלונן ברגל כשהוא בוכה, חולצתו קרועה, שפשופים על ידיו וסיפר שהוכה באגרופים בראשו. אלירן מסר שראה בראשו של המתלונן "בלוטה". אלירן התקשר למוקד המשטרה והודיע שחברו הוכה על ידי שוטרים ונדרש להגיע ולהגיש תלונה. לדברי אלירן, נסע עם בת שבע, עם בתה ועם המתלונן לתחנת זבולון ומשם הופנו למח"ש.

אלירן נשאל אם ראה את הניידת חוזרת והשיב בשלילה, תוך העלאת אפשרות שבאותו שלב נכנס לביתה של בת שבע.

 

5.4        התעודה הרפואית (ת/2) מצביעה על סימני חבלה. השופט רשם במרכאות את דבריה של אמו של המתלונן בדבר חבלות שלא אובחנה על ידי הרופאה (ה"שטחית") (סעיף 3).

ניתן למצוא רקע לשטחיות הבדיקה בעובדה שהממצאים המודפסים בטופס אינם כוללים סימן דימום חיצוני באפרכסת ימין, וכי היה צורך בפניה חוזרת לרופאה, כפי שהעידה אמו של המתלונן, כדי שזו תוסיף זאת בכתב יד על גבי הטופס.

בניגוד לכתוב בהכרעת הדין, לא אמרה העדה כי הרופאה "שטחית" אלא כי הרופאה "... רשמה בשטחיות את דברינו" (עמ' 13 לפרוט').

 

5.5        בענין זה מטיל השופט ספקות בדבר גודלו של הסימן להקשר בינו לבין הארוע. איני רואה הצדקה לפקפוק בקשר להשלכות של העדר רישום הגודל, לאחר העובדה שהתעודה הוצגה בהסכמה. פועל יוצא מכך הוא שהתעודה מעידה על המצאות הסימן ורישומו בתעודה מתישב עם תלונת המתלונן על דימום באוזן. אין מקום לזקוף לחובת המתלונן את ויתורה של ההגנה על חקירת הרופאה.

 

5.6        בין אם חזר המתלונן ברגל לחבריו, כפי שמוסר אלירן בהודעתו ובין אם הוסע עד לחבריו, כפי שאמרה ענבל שושן בהודעתה, לא כפרו הסנגורים בראיות לפיהן היה המתלונן חבול וחולצתו קרועה, והוא בכה.

 

5.7        בית-המשפט אמנם התרשם שהקרע בחולצה אינו קרע אלא "... (ב)חתך נקי ישר וארוך עד שקשה להבין כיצד נגרם ממכות אגרוף ונראה כאילו בוצע בעזרת מכשיר חד" (סעיף 8 בהכרעת הדין). אלירן, בת שבע וענבל מסרו באמרותיהם שראו את הקרע. המתלונן לא נחקר בעניין זה על ידי שני הסנגורים והם ויתרו גם על חקירת אלירן, בת שבע וענבל.

 

5.8        כאשר ניצבות זו מול זו עדות של מתלונן שלא נחקר בשאלה זו ובצידה הודעה של עד שההגנה ויתרה על חקירתו או התרשמות של בית-המשפט על פי מראית עיניו מצורת הקרע בחולצה, אינני סבור שדווקא התרשמותו של בית-המשפט צריכה לגבור על הראיה הטובה יותר.

 

5.9        אכן, המתלונן בחר שלא למסור בחקירתו את שמות יתר חבריו שהיו במקום, שלא רצו להיות מעורבים. עם זאת, לויתור על חקירתם של העדים שהודעותיהם הוגשו בהסכמה ובעיקר של אלירן שהיה עם המתלונן במקום, מאזן את החסר ומוסיף לו.  

 

6.         התערבות ערכאת ערעור - ההלכה

 

6.1        לא בנקל מתערבת ערכאת ערעור בממצאים שבעובדה שנקבעו בערכאה הראשונה על יסוד מהימנות של עדים.

 

"כלל מושרש הוא, כי אין בית-המשפט של הערעור נוטה להתערב בהערכת העדויות, אלא במקרים היוצאים מן הכלל. עקרון זה שזור כחוט השני בפסיקתנו. לא די בהעלאת נקודות סתומות כלשהן ובתמיהה זו או אחרת כדי להביא להתערבות בית-המשפט של הערעור". (ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 663).

 

            מול כלל זה, המנחה את ערכאת הערעור, ניצב היוצא מן הכלל, המאפשר, ולעתים מחייב, ערכאה זו להתערב בממצאים שקבעה הערכאה הראשונה, למרות שלזו עמד היתרון של התרשמות מן העדים.

 

6.2        בענין זה ראוי להביא את הדברים הבאים :

 

"הכלל, לפיו אין בית-משפט לערעורים נוהג להתערב במימצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית-משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה, אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת, עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית-המשפט של ערעורים לסמוך על נסיון החיים ולהערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים  ומתרשם מהם ישירות ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק-הדין שבית-המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה או הסיק מסקנות שאינן עומדות במבחן השכל הישר" (ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל; מצוטט בע"א 188/89 הנ"ל).

 

6.3        לענין אחרון זה כתב  הנשיא ברק את הדברים הבאים בע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך ס"ח 171:

 

"ההתערבות בממצאים שנקבעו על-ידי בית-משפט של דיון על יסוד התרשמות ממהימנות של עדים שהופיעו בפניו, מוגבלת למקרים יוצאי דופן, כגון מקרים בהם הגרסה העובדתית שאימץ אינה מתקבלת על הדעת..."

 

7.         הגשת אמרות בהסכמה

 

            עניננן של הגשת הודעות (אמרות) בהסכמה בהליך פלילי הוסדר בסעיף 10ב. בפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 שזו לשונו:

 

"אמרה בכתב שניתנה מחוץ לביהמ"ש תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין".

 

            בעניננו, הוגשו האמרות של בת שבע וענת בן שושן ושל אלירן הרוש, על פי הוראת סעיף זה (אם כי הדברים לא נרשמו בפרוטוקול), בהסכמה של הסנגורים שייצגו את הנאשמים.

            ברור מנוסח הסעיף שבהסכמה להגשת האמרות שהוסכם גם כי "... (ו)תוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת..."

 

8.         התערבות ערכאת הערעור – היישום בעניננו

 

8.1        בפני בית-המשפט העידו העדים היחידים לארוע עצמו והם המתלונן והנאשמים.

בבחינת עדויותיהם, העדיף בית-המשפט בצורה ברורה את השוטרים הנאשמים על פני המתלונן.

עם זאת, היו בפני בית-המשפט אמרות של עדים שהוגשו בהסכמה וללא מחלוקת בדבר תוכנן. מאמרות אלה עולה כי מיד לאחר ששוחרר המתלונן על ידי המשיבים, היה מצבו הנפשי קשה, הוא מירר בבכי ונמצאו על גופו סימני חבלה וחולצתו היתה קרועה. ממצאים אלה, גם אם על היקפם יש מחלוקת, חייבו הסבר הגיוני.

 

8.2        אפילו ניתן היה להניח כי הבכי וההלם עשויים לנבוע מעצם הסעתו של המתלונן בניידת משטרה, אם כי גם בכך יש ספקות לאור ההתנהגות השחצנית שהפגין המתלונן כאשר דרשו ממנו השוטרים להראות להם את תוכן כיסיו, הרי לא ניתן הסבר להבדל המהותי בין מצבו הגופני של המתלונן בעת שנכנס למכונית המשטרה לבין מצבו לאחר שיצא ממנה והגיע לחבריו. 

 

8.3        שלוש האמרות שהוגשו בהסכמה אינן מוכיחות רק את מצבו הנפשי והגופני של המתלונן מיד לאחר הארוע, אלא גם יש בהן אמירות של המתלונן שאי אפשר אלא לראות אותן כ-Res Gestae. לאלירן סיפר המתלונן "... שקיבל מהם [המשיבים] אגרופים בראש... מושיקו סיפר שקיבל מכות מהשוטרים" (ת/5 גליון 1 ש' 20 ו-22). ענת סיפרה ששמעה מפי ילדים אחרים שהמתלונן סיפר להם "... שהשוטרים הרביצו לו..." (ת/4 ש' 12) ובת שבע סיפרה ששמעה מפי המתלונן "... שאיזה שני שוטרים לקחו אותו והכניסו אותו לתוך רחוב שיבת ציון-הותיקים והרביץ לו איזה שוטר..." (ת/3 גליון 1 מש' 9).

 

8.4        כל הנסיונות למצוא סתירות בהודעות בכתב שהוגשו בהסכמה, סתירות שהן משניות לחלוטין, אינם יכולים לסלק משולחן הניתוח של הראיות, את האמרות שתוכנן אינו שנוי במחלוקת. 

 מאליו יובן שבית-המשפט אינו חייב לקבל את כל הכתוב באמרות ככתבן וכלשונן, ומותר לו לבחון שמא הן סותרות זו את זו או לוקות בסתירות פנימיות.

            עם זאת, בית-המשפט החמיר יתר על המידה כאשר נתפס לסתירות משניות, שעה שהלוז של האמרות שהוגשו בהסכמה נשמר. על המתלונן נמצאו סימני חבלה מיד לאחר ששוחרר על ידי המשיבים וסימנים אלה לא היו עליו קודם לכן.

            גם ביחס לסימני החבלה אין סתירות מהותיות ומשמעותיות בין נותני האמרות.

             

8.5        שלושת נותני האמרות מסרו על בכי של המתלונן, שלושתם מסרו שראו את חולצתו קרועה, שלושתם ראו או מיששו "בלוטה" בראשו של המתלונן, לשלושתם סיפר המתלונן על כך שהוכה על ידי השוטרים.

בת שבע, שכל הקשר שלה למתלונן הוא שבנה מאור הוא באותה "שכבה" עם המתלונן אם כי "... הם לא חברים..." (ת/3 עמ' 1 ש' 6), ראתה חובה לעצמה לקחת את המתלונן למשטרה ומשנשלחה משם כדי לקחת את המתלונן לטיפול רפואי, אף המשיכה ונסעה אתו למר"מ אלא ששם היה סגור.

 

8.6        החשש שמא בדה המתלונן את הדברים מלבו כדי להעליל על השוטרים, לא זו בלבד שאינו מתיישב עם האמרה של אלירן שהוגשה בהסכמה, אלא שהוא גם אינו מתיישב עם התנהגותו של המתלונן, כפי שעלתה מאמרתה של בת שבע. המתלונן סירב להצעתה של בת שבע לצלצל לאמו והיוזמה לקחתו למשטרה היתה של בת שבע, כפי שעולה מדבריה. זאת ועוד, אילו ביקש המתלונן להעליל על השוטרים, היה צועק בקול גדול כלפי כולם כיצד פגעו בו. והנה, כאשר שאלה אותו ענבל מה קרה, לא השיב והיא שמעה על כך מהילדים האחרים.

גם כאשר חזרה בת שבע וביקשה להעיר את האם כדי שזו תיקח אותו לרמב"ם, סירב המתלונן וביקש ללכת לביתו, וגם מכך ניתן ללמוד שעלילה ודאי לא היתה כאן.

 

8.7        גם לא יכולה להיות מחלוקת על הממצאים הרפואיים מצד אחד, כפי שהם עולים מת/2, ועל השטחיות של הבדיקה מצד שני.

העובדה שטופס הבדיקה בחדר המיון הודפס והוספה לו הערה בכתב יד "סימן דימום חיצוני באפרכסת ימין ללא ממצא בתעלה", מתישבת היטב עם עדותה של האם, לפיה הרופאה לא שמה לב לסימן ולא רשמה אותו והאם נאלצה להכנס בחזרה כדי להראות לה אותו ורק אז הוא נרשם.

            אי אפשר להגדיר את התעודה, על פניה,  אלא כמשקפת בדיקה שטחית.

            קביעתו של בית-המשפט כי הסימנים שנמצאו אצל המתלונן אינם מתישבים עם האלימות שהפעילו השוטרים כפי שתוארה על ידי המתלונן, אינה טובה מהיקש הפוך של ערכאת ערעור. לא הייתי תופס את המתלונן במשך ההכאה והדימום מהאוזן, כמו גם "בליטה" בראש אינם קלים בעיני.

 

8.8        בית-המשפט הציב זה מול זה את חוסר ההגיון בפעילותם של המשיבים להכאת המתלונן "מכות רצח באגרופיהם" (סעיף 9 להכרעת הדין) מול האפשרות "... לפיה התלונה מתבססת על גרעין אמת כלשהו" (שם), אבל לא יישם את המסקנות הראויות.

ראשית, תפיסת השופט לפיה התרחשו הדברים "במרחק קצר ביותר מעדי ראיה רבים לארוע" (שם) אינה מתיישבת עם הודעתו של אלירן, לפיה לא ראה את הניידת, פרט לעדויותיהם של המשיבים, שהילדים שהיו במקום הלכו עם הניידת.

 

8.9        בית-המשפט מצא סתירה בין עדותה של ענבל לבין עדותה של בת שבע, כאשר ענבל מדברת על "בלוטה נפיחות כזו" (בראש) בעוד שבת שבע מדברת על "... אני נגעתי לו בראש ואני הרגשתי שבשני מקומות בראש יש לו נפיחות".

אינני רואה בכך קושי. יתכן שמי מהן טעתה, יתכן שבת שבע חשה בשני מקומות ואילו ענבל מצאה רק מקום אחד שבו נפיחות ולא מצאה את השני. כל אלה שאלות שיכולות היו להתברר בחקירה נגדית, אלא שהסנגורים, מטעמיהם, בחרו לוותר על העדת העדות והסכימו להגשת האמרות.

 

8.10      סיכומו של דבר, שוכנעתי שזה אחד המקרים החריגים, שבו על ערכאת הערעור להתערב בממצאים בעובדה שנעשו בערכאה הראשונה. הראיות שהוגשו בהסכמה וללא חקירה נגדית הן משמעותיות ובעלות משקל. הסתירות בהן קלות ערך ואינן חורגות מכאלה הנמצאות בהודעות הנגבות במשטרה.  

            מסקנתי היא שיש להתערב בהכרעת הדין ולהרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם, וכך אני מציע לחברי.

 

 

 

 

הנשיא לינדנשטראוס:

 

1.         שני עניינים מרכזיים עולים מערעור המדינה במקרה שלפנינו. האחד, כפי שגם הובלט וצויין על ידי ב"כ המערערת בעת הדיון בערעור, ביום 13.01.05, הינו, התעלמותו של בית משפט קמא מראיות שהוגשו בהסכמה וסומנו בסימון ת/3 - ת/5. העניין השני הינו, ממצאי המהימנות והממצאים שבעובדה, שקבע בית המשפט קמא.

 

            עיינתי בפסק דינו של חברי, השופט י. דר. אני מסכים עם קביעתו, כי בית המשפט קמא לא התעלם מהאמרות שהוגשו בהסכמה, היינו: ת/3 - ת/5. לא זאת אף זאת, בימ"ש קמא ניתח את אותן אמרות. אולם, אין בידי להסכים עם חברי כי זהו אחד המקרים החריגים, שבהם על ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה. מכאן שאינני מסכים גם לתוצאה הסופית אליה הגיע חברי, השופט י. דר, בהרשעת המשיבים.

 

2.         כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה, באשר ערכאה זו התרשמה מן העדים שהופיעו בפניה, אי ן חולק, בודאי, כי רק במקרים חריגים מאוד ויוצאי דופן, מתערבת ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה.

 

            כך למשל בע"פ 2439/03, פרשת "זריאן":

 

                        "... הכלל הוא, כי ערכאת הערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשומתה בדבר מהימנותם של העדים שהופיעו בפניה, רק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת."  (ההדגשות שלי - מ.ל.).

                        (ע"פ 2439/93 אלן זריאן נ. מדינת ישראל, פ"ד מח (5) 265.

                        ראה גם בעניין זה: ע"פ 10009/03 פלוני נ. מדינת ישראל, תק-על 2004 (2) 3141.

 

            הטעם להלכה זו הוא משולש:

 

א.         לבית המשפט, ששמע וראה את העדים, והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון על פני ערכאת הערעור, אשר העדויות החיות לא באו בפניה.

ב.         לערכאה הראשונה שליטה מלאה על חומר הראיות על דקויותיו.

ג.          לשופטי הערכאה הראשונה היתרון של נסיון שיפוטי בקביעת ממצאי מהימנות, הנרכש ע"י שמיעת משפטים במטריה דומה.

 

לא זה המצב בעניננו. לא מצאתי כאן טעות חריגה או יוצאת דופן בשקולי השופט הנכבד בערכאה ה- I שתביא בעקבותיה עילה להתערב בקביעותיו של שופט זה.

 

3.         שופט בימ"ש קמא, ס. הנשיא א. מגן, קבע כי גרסאותיהם של הנאשמים מהימנות בעיניו, ולעומת זאת מצא פגמים במהימנות עדויותיהם של המתלונן ואמו. כמו כן קבע, כי ישנן סתירות רבות בעדויותיהם של העדים מטעמו של המתלונן.

 

            כך, למשל, מצא סתירות רבות בין העדויות באשר לחבורות על גופו של המתלונן:

 

            בעניין "האוזן החבולה נוטפת הדם" - המתלונן תיאר כיצד שב כולו חבול (עמ' 12 לפרוטוקול בימ"ש קמא). לדבריו כתוצאה מהמכות נטף הדם מאוזנו החבולה והמשיך לטפטף גם כאשר שוחח עם בת שבע שושן וענבל שושן, וגם כשהגיעו לתחנת המשטרה.

            אולם, לא בת שבע שושן (ת/3) ולא ענבל שושן (ת/4) ראו את הדימום מהאוזן, על אף ששהו במחיצת המתלונן פרק זמן ארוך.

            גם אלירן הרוש (ת/5) לא ראה את הדם. כמו כן, גם היומנאי במשטרה (העד אבו פארס מסעוד) העיד כי לא ראה זאת (אם כי עדות זו הינה פחות משמעותית, מכיון שהעד העיד גם, שלא שם לב למתלונן הואיל וטיפל בעצורים).

            יצויין, כי גם הרופאה שבדקה את המתלונן למחרת הארוע וערכה את התעודה הרפואית (ת/2) לא הזכירה את עניין הפגיעה באוזן (לא מופיע בחלק המודפס של התעודה). ורק כאשר המתלונן ואמו שבו ונכנסו אליה, היא הוסיפה בכתב יד: "סימן דימום חיצוני באפרכסת ימין ללא ממצא בתעלה". בעניין זה קבע שופט בית משפט קמא: "רק השם יודע מה גודלו וצורתו של סימן הדימום החיצוני שלא ראתה לציין בנוסח המדופס. ברור רק שהרופאה לא מצאה סימן חבלה שיסביר מה גרם לו".

 

            לאור האמור לעיל, קבע השופט כי נמצאו סתירות רבות בעדויות בעניין זה, ואף התעודה הרפואית אינה מוכיחה כי אכן אותו "סימן דימום חיצוני" מקורו בפגיעות אגרופים או חבלה מסוג זה.

 

            אינני תמים דעים עם עמיתי הנכבד, השופט י. דר, כי התעודה הרפואית משקפת בדיקה שטחית בלבד. מהתעודה הרפואית עולה, שנערכה בדיקה כוללת: "לב, ריאות, לוע, בטן ובדיקה נוירולוגית מקיפה". הכל נמצא תקין. נכתב כי קיים שפשוף חיצוני קל בגב מימין וכתף ימין.

            כמו כן נכתב כי במידה וההקאות נמשכות או שכאב הראש מחמיר - מופנה לבירור חבלת ראש. מכאן ניתן להסיק, כי הרופאה ערכה למתלונן בדיקה מקיפה ולא הקלה ראש בעניין. הנ"ל גם הפנתה את המתלונן לחדר מיון במידה והסימפטומים יחריפו.

            באשר לשריטה בצד העין - העדים ענבל שושן, בת-שבע שושן והרוש אלירן (ת/3 - ת/5) העידו כי ראו שריטה / שפשוף ליד עינו של המתלונן. אולם לא אמו של המתלונן ולא הרופאה ראו שפשוף זה.

 

            על ההקאות, השלשולים וכאב הראש - העידו רק המתלונן ואמו, וגם בענין זה נמצאו סתירות - המתלונן העיד כי בלילה שלאחר הארוע הקיא ובבוקר סבל משלשול. הוא לא המשיך להקיא או לשלשל ביום שאחרי המקרה (עמ' 13 לפרוטוקול בית משפט קמא). אמו העידה כי המתלונן הקיא רק אחרי שהיו אצל הרופאה, ולפני כן לא הקיא בפניה ואף לא התלונן בפניה על הקאות קודמות (עמ' 15). גם בעניין זה העדויות היו סותרות.

 

4.         בהכרעת דינו, בפסקה השלישית, קובע שופט בית משפט קמא: "המתלונן העיד בהרחבה על הארוע ועל החבלות שנגרמו לו. דבריו אינם אמינים עלי, והתרשמותי ממנו היתה כי יש צורך במידה רבה של זהירות, בצירוף לחיזוק משמעותי אוביקטיבי - לפני שניתן יהיה לקבוע ממצא כלשהו על פי דבריו. נוכחתי כי אין לסמוך על הערכת זמן ומרחק שלו, ובשאלות משמעותיות נסתרו דבריו לא רק על ידי הנאשמים אלא גם על ידי עדיו הוא, ובשאלות אחרות גירסתו נוגדת את השכל הישר. הוטרדתי על ידי המחשבה שמא יש גרעין אמת לתלונתו, אך אם כך הדבר, הרי שגרעין האמת הוטמן תחת כיסוי כה עבה של הגזמות ואי דיוקים עד שאיני יכול לאתרו". (ההדגשות שלי - מ.ל.)

 

            "לעומת הנ"ל הרי שהנאשמים הותירו עלי רושם שמדובר בעדים אמינים וזאת למרות הסתירה ביניהם בשאלה אם, בזמן הרלבנטי, נאשם 2 נותר לשבת במושב הנהג או שיצא מהרכב ועמד סמוך למתלונן" (ההדגשות שלי - מ.ל.)

 

            יוער, כי זוהי הסתירה היחידה שנמצאה בעדותם של הנאשמים, היינו, האם יצא נאשם 2 בשלב זה מהניידת, או לא. שני הנאשמים הסכימו, כי נאשם 2 לא נכנס לניידת ולא ישב בחלק האחורי שלה בשום שלב.

 

            לסיכום, פסק השופט א. מגן, ס. נשיא, כי על פי מה שראה בתיק, ולאור התרשמותו מהעדים והגיון הגירסאות, הרי שהאשמה שיוחסה לנאשמים לא הוכחה כנדרש - מעבר לספק הסביר.

 

            אמרתי כבר בפתח דברי, כי אינני סבור שמקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים, בהם הגירסה העובדתית אינה מתקבלת על הדעת. כב' השופט א. מגן, ס. נשיא, קבע כי על פי התרשמותו מהעדים ומהגיון הגירסאות יחד, לא ניתן לקבוע כי האשמה כאן הוכחה ברמה שמעבר לכל ספק סביר. אמנם בהכרעת דינו קבע השופט כי הוא הוטרד על ידי המחשבה שמא יש "גרעין של אמת" בתלונת המתלונן, אולם אין באמרה זו להוכיח דבר. על השופט להשתכנע, כי אשמת הנאשמים העומדים לדיון בפניו הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים, וזאת מעל לספק הסביר. לא די בכך, כי יתכן ויש שמץ של אמת בדברי עד התביעה, המתלונן. שמץ של ראיה אינו מספיק כאן כדי הרשעה.

 

            התוצאה היא, שהייתי מייעץ לחברי לדחות את הערעור.

 

 

                                                                                    מ. לינדנשטראוס, נשיא

                                                                                                אב"ד

 

 

ס. הנשיא השופט ש. ברלינר:

 

אני שותף למסקנתו של כב' השופט דר כי במקרה דנן הוכחה כדבעי, ובלא שנותר בענין זה ספק סביר, אשמתם של המשיבים בכך שביצעו ביום 26.8.01 עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, נגד המתלונן.

 

אין חולק כי המתלונן, קטין כבן 16 שנה בעת המקרה, נכנס אל הניידת לפי דרישת המשיבים כשהוא בריא ושלם בגופו. הם נסעו עימו אל קצה הרחוב ללא מוצא; חזרו משם לאחר פרק זמן קצר, ואז היה המתלונן מוכה וחולצתו קרועה. לטענת המשיב מס' 2, אמרו השוטרים לנערים "אנחנו לא מתכוונים לעשות משהו שהוא נוגד את החוק", ולאחר מכן בניידת, "לא היתה כל אלימות או שימוש בכח מכל סוג שהוא" (ראה, ת/7).  לטענת המשיב מס' 1,  נערך חיפוש בתוך הניידת משך כ – 10 דקות אך "לא נגענו בו (ו)לא היה שימוש בכוח" (ת/6).

 

אין צורך לסקור את כל הראיות, וניתן לקבוע בבירור כי מיד לאחר שהורד מן הניידת, סיפר המתלונן לנערים האחרים כי קיבל מכות מאת השוטרים. אלירן הרוש מתאר כי הם נסעו עימו לרחוב חשוך ולאחר כ- 10 דקות ראו הנערים את המתלונן "חוזר לבדו ברגל כשהוא בוכה החולצה שלו היתה קרועה וראיתי שפשופים על הידיים שלו וגם אמר שקיבל מהם אגרופים בראש והיתה לו בלוטה בראש. אני ראיתי את הבלוטה" (ת/5).  שושן ענבל תארה כי "מושיקו תפס את הראש שלו בידיים ובכה בקול, ... רק המשיך לבכות" והיא ראתה "איזה סימן שפשוף ליד העין" וכן "שהחולצה שלו קרועה. נגעתי לו בראש והרגשתי בלוטה נפיחות כזאת." (ת/4).

 

המסקנה המתחייבת מכל זה, ממנה, כך סבור אני, אין מנוס, היא כי בין אם נתייחס באמון לגרסתו של המתלונן ובין אם נסבור שהיא מוגזמת ומופרזת ביותר, היה כאן שימוש בכח שלא לצורך וללא הצדקה ובניגוד לדין, על ידי שוטרים נגד המתלונן הקטין. לאור גילו, והואיל ומדובר בשוטרים, שלא העלו כל הגנה והסבר לשימוש זה בכוח, הוכחו גם נסיבות מחמירות באשר לתקיפה האמורה.

 

מכאן מסקנתי, כי יש לקבל את הערעור, להרשיע את המשיבים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום,  ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה לשם גזירת העונש.

 

 

                                                                        _____________

                                                            ש. ברלינר – שופט

                                                                  ס. נשיא


 

 

 

 

 
Hit Counter