הכרעת דין

 

1.         כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשם מחזיק שני אישומים: האישום הראשון מייחס לנאשם עבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), בצירוף סעיף 418 סיפא לחוק, עבירה של ניסיון קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק, ועבירה של שידול לשבועת שקר, עבירה לפי סעיף 239 לחוק בצירוף סעיף 30 לחוק. הנאשם הוא עורך דין במקצועו והמתלוננת, אזרחית רומניה, ששהתה בארץ בזמנים הרלבנטים, שמה הוא ג'אורג'יטה ג'ינאה, (להלן "המתלוננת"), ושהותה בארץ בחלק מהתקופה לא הייתה כחוק. המתלוננת הגישה את בקשתה הראשונה  לשהייתה בארץ באמצעות הנאשם באמצע שנת 1993. נטען כי במהלך חודש מאי 1994, הגיש הנאשם שתי בקשות להארכת שהייה בארץ בשמן של שני נשים מרומניה, האחת היא המתלוננת. את הבקשה, כך נטען, הצדיק הנאשם במכתבים שצירף לאותה בקשה בהם פירט כי מצבה הרפואי הקשה של המתלוננת מצדיק את הארכת שהותה בארץ, זאת כאשר ידע, כך נטען, שדבר זה אינו אמת. נטען כי הנאשם צירף לבקשה למשרד הפנים אישור של ד"ר י. לוי, לפיו המתלוננת הינה חולת סרטן כאשר אישור זה, שאין מחלוקת על תוכנו,  נכתב עבור חולה אחרת אשר הנאשם העניק לה שירותים כעורך דין ובמסגרת זו הגיע אותו מכתב לידיו, ועל גבי אותו מסמך רפואי הוסף שמה של המתלוננת תחת שם החולה האמיתית. נטען כי הנאשם הגיש מסמך זה למשרד הפנים ביודעו כי הוא מזויף ולאחר מענה של משרד הפנים כתב הנאשם מכתב נוסף למשרד הפנים והחתים את המתלוננת ואת התיירת הנוספת על תצהיר, לפיו, על המתלוננת להישאר בארץ לשם קבלת טיפול בגין מחלתה של המתלוננת. לאחר שהתעוררו חשדות בקרב עובדי משרד הפנים בקשר עם אותם מסמכים, נטען כי הנאשם שידל את המתלוננת לחתום על תצהיר לפיו האישור הרפואי התקבל בידיה ישירות מאת הד"ר לוי, מסמך שנמסר לידי הממונה על מחלקת אשרות במנהל האוכלוסין במשרד הפנים.

            האישום השני - מייחס לנאשם עבירה של גניבה בידי מורשה עבירה לפי סעיף 383 (א) (2) לחוק וסעיף -  393 (2) לחוק, ועבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק. גם אישום זה קשור במתלוננת אשר במהלך שהותה בארץ התפרנסה בין היתר מעבודות ניקיון. נטען כי מאחר שהמתלוננת חששה לפתוח חשבון בנק בארץ פנתה  לנאשם על מנת שיסייע בידה ולשם כך מסרה לנאשם, בנאמנות, המחאות וסכומי כסף אותם קיבלה בתמורה לעבודות הניקיון שביצעה. בין היתר, בא בסעיף 2 לפרק העובדות פירוט של 20 המחאות אשר נמסרו על ידי המתלוננת לנאשם (הסך הכולל של המחאות הינו סכום קטן יחסית וכפי שיובהר להלן). נטען כי המתלוננת מסרה לידיו של הנאשם סכום כולל בשווי של כ- 70,000$ סכום אותו סירב הנאשם להעביר לידיה של המתלוננת. עוד נטען כי על מנת להוכיח שהנאשם אינו חב למתלוננת דבר זייף הנאשם מסמך באופן שהמתלוננת אישרה בפניו העדר חוב כלפיה באמצעות מסמך ישן אותו מסרה לו המתלוננת בעבר בהקשר לפרשת האישור הרפואי. נטען כי הנאשם זייף אותו מסמך באופן שהוסיף באותו מסמך תאריך של יום 28.5.98.

 

אני מזכה את הנאשם מעבירת שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ומעבירת ניסיון קבלת דבר במרמה, המיוחסות לו באישום הראשון, ומעבירת הזיוף המיוחסת לו באישום השני.

 

2.         הנאשם כפר בכל האישומים המיוחסים לו. יצויין בשלב זה כי במסגרת הליך אזרחי שהתנהל בין הנאשם ולבין המתלוננת, הליך בו תבעה המתלוננת את הנאשם בקשר עם כספים אותם מסרה לידיו לטענתה, תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, הגיש הנאשם בקשת רשות להתגונן (ת/23 ב') ופירט את גרסתו בתצהיר (ת/23 א'). הצדדים לא הגיעו באותו הליך לידי דיון לגופו של עניין וביום 21.11.00 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי, מבלי להודות בעובדות, ישלם הנאשם למתלוננת סכום של 54,000$ ולאחר ביצוע אותו תשלום תדחה התביעה ללא צו להוצאות. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין בתאריך הנ"ל, בת"א 19671/98 (ראה: ת/22). במהלך עדותו לפני טען הנאשם כי התשלום ע"פ פסק הדין בוצע על ידו מאחר שהמתלוננת סחטה אותו על רקע קשר מיני שהיה בינו לבינה ועל מנת להסיר את חרב הסחיטה מעל צווארו הוא היה נכון לשלם כל סכום על מנת להיפטר מעולה. לגרסה זו שני מכשולים: האחד - המתלוננת בעדותה בבית המשפט בהליך שלפני לא נחקרה דבר או חצי דבר בקשר עם גרסה זו או בגין קשר מיני וסחיטה מינית, ולא באה לפניה כלל גרסת הנאשם שהועלתה בעדותו הראשית לפיה היה בין השניים קשר מיני והתשלום בוצע בעקבות סחיטה על ורקע זה. המכשול השני - מקורו בכך שאין מחלוקת, והנאשם אף אישר זאת, כי התשלום בוצע לאחר שבאו פרסומים רבים בעיתונות בקשר עם אותה פרשה והנאשם אף אישר במהלך חקירתו (אם כי במקום אחר הוא ניסה להסתייג מכך) כי אשתו כבר ידעה על הקשר שבינו ובין המתלוננת. דהיינו, לא בא הסבר ממשי מדוע ועל מה ולמה שולם הסכום הגבוה הנ"ל בשלב בו הפרשה הייתה ידועה לכול. (גם בחקירתו במשטרה לא אמר הנאשם מילה וחצי מילה כי מדובר בסחיטה על רקע מיני). עובדה נוספת הראויה לציון, בשלב זה, הינה כי הנאשם עמד לכל אורך עדותו על כך כי המתלוננת הייתה חולת סרטן, זאת לשם מתן צידוק למסמכים מסוימים שהוצאו תחת ידו. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר והמתלוננת, שהעידה לפני, שללה זאת מכל וכל. מיותר לציין כי המתלוננת נראתה בריאה לחלוטין, (אולם יובהר כי אינני מסתמך על מראה עיניים). הנאשם נסמך בטענתו זו על מרשם רפואי (נ/5) אותו קבלה המתלוננת. לגרסת הנאשם, שהופרחה לחלל האוויר מבלי שהוכחה כלל ועיקר, אותו מרשם ניתן לחולי סרטן. אלא, שהעיד לפני ד"ר אליה בר, הוא הרופא אשר רשם אותו מרשם למתלוננת, והעיד באופן מפורש שאינו משתמע לשני פנים כי אותו מרשם ניתן למתלוננת במסגרת טיפולי הפריה אותם עברה במרפאתו. הד"ר בר, הוא מומחה לגניקולוגיה ומיילדות והוא עסק בטיפולי הפריה חוץ גופית. במסגרת טיפולים להפריה חוץ גופית ניתנים למטופלות תרופות שונות, ובמסגרת זו ניתנה אותה תרופה למתלוננת. (ראה, למשל, המכתב ת/5). הד"ר בר העיד כי אותו מרשם נועד אך ורק לצורך טיפולי הפוריות והוא אישר, לבקשת הסניגור, כי יתכן שאותה תרופה, במינונים שונים לגמרי, ניתנת לגברים חולי סרטן. יובהר כבר כאן כי גרסתה של המתלוננת היתה מקובלת עלי ומהימנה ביותר הן באשר לכלל ההתרחשויות בינה ובין הנאשם והן באשר לעובדה שלא חלתה מעולם בסרטן וממילא שלא עברה טיפולים בקשר עם מחלה זו. עוד יצויין כי טענתו של הנאשם לגבי נסיבות הווצרותו של המסמך ת/1, וגרסתו בעניין זה, אינם מקובלים עלי לחלוטין. להשלמה יש להבהיר כבר בשלב זה כלהלן: עדותו של הנאשם, הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית הוקלטו ולפיכך הפרוטוקול כולל כל הגה ופסיק שבאו מצד הנוכחים בכלל, ומצד הנאשם, שאמור היה להשיב על אשר נשאל, בפרט. עיון בפרוטוקול ארוך זה המשתרע על שתי חוברות מציג תמונה עגומה מאוד: הנאשם התחמק מלענות על אשר נשאל, נמנע מלהשיב באופן ישיר, לא השיב לעניין באופן בולט וחד, והימנעותו והתחמקותו מלהשיב תשובות ישירות וברורות לאשר נשאל היו עקביים ושיטתיים. לאורן של נקודות פתיחה אלה יש להתייחס לגופו של עניין לאישומים המיוחסים לנאשם.

 

3.         האישום הראשון - האישור הרפואי הנזכר בסעיף 5 ואילך לפרק העובדות שבאישום הראשון הינו המסמך ת/16. מסמך זה, כאמור, נכתב ונחתם על ידי ד"ר יזהר לוי, הוא עד תביעה 11. מכתב זה הינו מסמך רשמי של בית החולים הדסה, כתוב בכתב יד וחתום על ידי הד"ר לוי. במכתב מפורט כי החולה (נשוא המכתב) סובלת מקרצנומה דרגה 4 מאז חודש יוני 93', ומפורטים בו ניתוחים וטיפולים כימוטרפיים אותם עברה החולה. עולה מאותו מכתב כי מצבה של החולה בכי רע. מכתב זה נוצר בקשר עם חולה בשם רוזה פרידמן שטופלה על ידי הד"ר לוי והוא נכתב לצורך קבלת פיצויים מגרמניה, בהיות הגב' פרידמן ניצולת שואה. במכתב, ת/16, שהינו עותק צילומי, הודפסו בפינתו הימנית שמה של המתלוננת, תאריך לידתה ומספר דרכונה הרומני. נטען כי פרטים אלה הודפסו במכונת כתיבה של הנאשם אולם כפי שיובהר אין ראיה חותכת לכך. כמו כן, בשורה השניה בגוף המכתב, לאחר המילים "לכל המעוניין", מופיע שמה של המתלוננת כאשר נראה בעליל כי שם זה לא נכתב על ידי מי שכתב את גוף המכתב. שמה של רוזה פרידמן אינו מופיע כלל ב-ת/16. גרסת הנאשם היא כי ביום 21.4.94 התקשרה אליו אחת בשם פלורנטינה, היא המטפלת של הגב' רוזה פרידמן, וביקשה ממנו לטפל בקבלת פיצויים מגרמניה עבור הגב' פרידמן. למחרת הגיעה אליו הגב' סימה פרידמן, היא עדת תביעה מס' 12 וכלתה של הגב' רוזה פרידמן, אשר המציאה לידיו מסמכים, והוא נוכח לדעת שהגב' רוזה פרידמן צריכה לחתום על מסמך כלשהו ועליו לאמת את חתימתה. לפיכך חזרה אליו הגב' סימה פרידמן, למחרת, עם המסמך כשהוא חתום על ידי רוזה פרידמן בצירוף מעטפה שנועדה משלוח, הנאשם וידא בטלפון את חתימתה של רוזה פרידמן על גבי המסמך, וסימה פרידמן שלחה את המכתב בדואר ושבה אליו עם אישור משלוח. הנאשם ביקש לתמוך את גרסתו בעובדה שהוא שלח מכתב לגרמניה, לקרן המטפלת בפיצויים, בו ביקש כי הקרן תאשר לבקשתו כי הוא לא טיפל בענייני רוזה פרידמן ולא קיבל כספים בשמה, ואכן התקבלה תשובה המאמתת את גרסתו (המכתב נ/17). דהיינו, לשיטתו של הנאשם, הוא כלל לא "נגע" במסמך ת/16. יחד עם זאת, הנאשם לא שלל את האפשרות כי הוא זה ששלח את המסמך למשרד הפנים, זאת בשמה של המתלוננת שהביאה לו אותו מסמך (ראה עמ' 136 לפרוטוקול). עדותה של הגב' סימה פרידמן מעלה כי היא הביאה לנאשם מסמכים וכספים כפי שהוא ביקש, לרבות מכתבים מד"ר הלוי, אם כי היא לא זכרה את תוכנם של אותם מכתבים, והסבירה כי פנייתה לנאשם היתה לאור היותו יוצא רומניה. (לגבי מצבה של הגב' רוזה פרידמן העיד בנה, עד תביעה מס' 10, מר אלברט פרידמן, אשר העיד על מצבה הסופני באותה תקופה).

עד כאן לגבי המסמך ת/16, כאשר לגבי הקשר שבין מסמך זה לבין הנאשם אתייחס בהמשך.

 

4.         במסמך ת/6 הכתוב בכתב יד בשפה הרומנית והנושא את חתימת המתלוננת (אין חולק כי אכן

            זו חתימתה וכי המסמך נכתב בכתב ידה) נאמר כי המתלוננת קבלה מסמך רפואי ביום 29.5.094 מד"ר לוי (ת/16), ומסמך רפואי מיום 6.12.94 מד"ר בר (ת/5), והמציאה מסמכים אלה לנאשם על מנת שימסור אותם למשרד הפנים בקשר לטיפולו בהארכת תוקף שהייתה בארץ. עוד נאמר באותו מסמך כי למתלוננת ניתנו תרופות לטיפול בסרטן מבית החולים הצרפתי בירושלים. בעדותה אמרה המתלוננת כי הסכימה לחתום על מסמך זה, ת/6, אף שלא קיבלה כל מסמך או טיפול רפואי מד"ר לוי ואף שלא קיבלה תרופות בקשר עם מחלת הסרטן, זאת לאור ההנחיה שהנחה אותה הנאשם והיא פעלה בכתיבת מסמך זה על פי הוראותיו. המכתב ת/16 המקורי נולד, כפי שפורט לעיל, בקשר עם המנוחה רוזה פרידמן, ובעקבות שינויים שנערכו בו, התווסף שמה של המתלוננת ותאריך לידתה ומספר דרכונה, באופן מודפס, בפינת המסמך, ושמה נכתב, בכתב יד, בגוף המכתב, מקום בו היה רשום שמה של המנוחה ומפורט בו מצבה הרפואי הקשה של המנוחה רוזה פרידמן, זאת כפי שפורט לעיל. במסמך ת/5 מפורט כי המתלוננת נמצאת בטיפולי הפריה חוץ גופית זה כשנה וחצי, ומומלץ להאריך את שהייתה בארץ לחצי שנה עד שנה נוספת, בכדי להשלים את הטיפול. (מדובר, למעשה, בשני מסמכים הסותרים זה את זה שכן טיפולי הפריה חוץ גופית אינם מתיישבים עם מצב סופני). המתלוננת עמדה על כך כי היא מעולם לא הייתה חולה בסרטן, וקרובתה, אילניאה ג'ניאה, מעולם לא טיפלה בה בקשר עם מחלה כזו, וכמובן שלא קיבלה טיפולים רפואיים ללא תשלום מבית החולים הצרפתי לחולים סופניים כפי שכתוב ב-ת/7. ת/7 הינו תצהיר החתום ע"י המתלוננת והנאשם ערך תצהיר זה. בתצהיר זה, המיועד למשרד הפנים בעקבות חקירה שנפתחה, פירטה המתלוננת את מקום מגוריה ובין היתר נאמר באותו תצהיר: "אנו מתקיימות . . .מקבלות מהארגון הגרמני הפילנטרופי שחותמת האירגון מופיעה על התעודה הרפואית שהגשנו אליכם . . . אנו מקבלות את הטיפולים הרפואים והתרופות כולם, ללא כל תשלום, מבית החולים הנוצרי הצרפתי לחולים סופניים שבבניין נוטרדם שבירושלים. אנו מתחננות להאריך אשרת השהייה בארץ עד ליום 31.12.94". תצהיר זה נחתם כאמור ביום 11.8.94 לפני הנאשם, שאימת את חתימת המתלוננת והמצהירה הנוספת ואף הוסיף תוספת מודפסת: "לאחר שתורגמה להם כל מילה גם בשפה הרומנית בה שולטות המצהירות". המתלוננת גם הדגישה כי מעולם לא אמרה לנאשם שהיא חולה בסרטן (דברים אלה מתייחסים גם לתוכן התצהיר ת/7).

 

5. מהראיות שקיימות בפני לא ניתן לקבוע ממצא ישיר לפיו דווקא הנאשם היה זה שהמציא את האישור הרפואי ת/16 למשרד הפנים. גם לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הנאשם הוא זה שביצע את השינויים בגוף המכתב. כל שניתן לקבוע הוא שלידיו של הנאשם הגיע אותו מכתב. יחד עם זאת, ובנוסף לאמור לעיל בקשר עם המסמכים ת/6 ות/7, הנאשם גם כתב את המכתב ת/14 (10), הוא מכתב על נייר פירמה של הנאשם מיום 20.3.94, מכתב המיועד למשרד הפנים מחלקת האשרות. במכתב נאמר: "במענה לפנייתכם בנדון: הנ"ל (דהיינו המתלוננת ר.כ) באישפוז לקראת ניתוח מסוכן, לאחר שבבדיקות שנערכו לה ע"י ד"ר קאופמן ואושרו בסריקות על קוליות שנערכו על ידי ד"ר טאובר ארנסט בימים 15.3.94 ו- 18.3.94 ביחידה אולטראסונד של קופת חולים . . . (התעודות הרפואיות מצורפות בזה) נתגלו גידולים ממאירים באזור הרחם. הודעתי לנ"ל כי בצאתה מהאשפוז עליה לחזור לרומניה. . ." הנאשם גם כתב את המכתב ת/14 (11), מכתב מיום 24.6.94, גם הוא מכתב המיועד למשרד הפנים והעוסק בהארכת אשרות שהייה של המתלוננת ושל אישה נוספת שהיא בת אחיה, הגב' ליליאנה גינאה. במכתב זה כותב הנאשם, בין היתר: "שתי התיירות הנ"ל הגישו בקשה להארכת האשרה עד 31.12.94. הגב' גינאה גיורגיצה לטיפול רפואי והיא נזקקת לעזרתה וטיפלה של בת אחיה הגב' גינאה ליליאנה והיא אינה יכולה להסתדר בלעדיה . . . כעת אמורה כנראה הגב' גיאורגיצה לקבל את הארכת האשרה אבל לא הגב' ליליאנה. כאמור הגב' ליליאנה היא בת לוויה חיובית לבת דודתה שאינה מסוגלת להסתדר בלעדיה . . . ואני שואל את עצמי מה היה, למשל, אומר העולם הנאור אם משרד הפנים של שוויץ היה מודיע לשרת העבודה שלנו הגב' אורה נמיר כי אומנם היא יכולה להשאר עוד בשוויץ ליד הרופאים שטיפלו וניתחו אותה אבל לשתי בנות הלוויה . . . אין מאריכים את האשרה ועליהן לעזוב מיד את שוויץ?". הנאשם הסביר, באשר למכתב זה, כי הוא כותב את שאומרים לו לקוחותיו (עמ' 121 לפרוטוקול). הנאשם גם כתב את המכתב ת/14 (13), גם הוא על נייר פירמה של משרדו, מכתב מיום 3.11.94, מכתב המיועד למשרד הפנים מנהל האוכלוסין, לידי הגב' בתיה כרמון העוסק בהארכת שהותן של המתלוננת ובת אחיה, ובמכתב זה נאמר: "בתשובה לשאלתכם מדוע הגב' גנאה גיאורגיצה לא תיסע בחזרה לרומניה לקבלת הטיפול הרפואי שם, התשובה היא כי מבחינה רפואית לא מסוגלת לנסוע. פה היא מקבלת טיפול ותרופות בחינם בבית החולים הצרפתי הנוצרי. להחזירה לרומניה, פירוש הדבר לשלוח אותה למוות בטוח. והרי הגב' בתיה כרמון, בראיון שהופיע ביום 28.10.1994 בעתון "ידיעות אחרונות" אמרה כי מדינת ישראל אינה שולחת אנשים חולים בחזרה לארצם למוות בטוח שם . . . ובאשר לגב' ליליאנה גיניאה, היא המטפלת בה, ובלעדיה אי אפשר. בנסיבות העניין, נבקשכם להאריך את האשרה, לשתי התיירות, עד 31.12.1994 לאחר שכבר שילמו האגרות הדרושות לפי בקשתם, והמציאו גם ערבויות בנקאיות". בנוסף, אישר הנאשם כי הוא כתב את המסמך ת/14 (15). זהו מכתב בכתב יד המופנה למשרד הפנים החתום על ידי המתלוננת בו מבקשת המתלוננת: "לאור התעודות הרפואיות שהגשנו לכם להאריך את האשרה לשישה חודשים לצורך הטיפולים הרפואיים". בהמשך מצויין כי הגב' ליליאנה היא בת האח של המתלוננת ומטפלת בה, ולכן גם מתבקשת הארכת האשרה שלה. הסברו של הנאשם כי הוא כתב מכתב זה לאחר שהתרשם שהמתלוננת מקבלת טיפול רפואי. למסמכים אלה מצטרף המסמך ת/6, זו כאמור הצהרה הכתובה בכתב יד בשפה הרומנית, הצהרה שנכתבה ונחתמה על ידי המתלוננת, ועו"ד נחום סולן אישר את חתימתה על אותו מסמך לאחר שזיהה אותה כדין, ביום 20.12.94. עו"ד סולן הוא עד הגנה מס' 1 והוא העיד בעניין זה כי הנאשם, שהוא שכנו באותו בניין משרדים, (לשניים משרדים באותה קומה), ביקש ממנו ביום 20.12.94 לאמת את חתימתה של המתלוננת על המסמך. עו"ד סולן אינו מבין רומנית הוא לא התבקש להתייחס לתוכן המסמך והוא גם לא הזהיר את המתלוננת בטרם חתמה מאחר שלא מדובר בתצהיר. עו"ד סולן הוסיף כי הנאשם נכנס למשרדו ביחד עם המתלוננת כאשר המסמך היה כבר כתוב.

עד כאן, סקירה עובדתית באשר לאישום הראשון.

 

6.         האישום השני – בקשר עם אישום זה העידה המתלוננת בפני על העובדות הבאות: המתלוננת הגיעה ארצה בשנת 1991 מרומניה. באותה שנה נוצר קשר בינה לבין הנאשם באופן שהמתלוננת פנתה אל הנאשם לקבלת שירותיו המשפטיים שכן היתה זקוקה לנוטוריון לצורך יפוי כוח עקב עניין מסוים, ומאחר שהנאשם דובר רומנית קיבלה המתלוננת את ההמלצה ופנתה אליו לצורך ביצוע יפוי כוח. לדבריה, כבר בפגישה הראשונה נוצר קשר ידידות בינה ובין הנאשם אשר התעניין בעבודתה, והיא הביאה לידיעתו כי היא מבצעת עבודות משק בית. לדבריה, אמר לה הנאשם: "מה תעשי אחרי זה עם הכסף, ברומניה לא כל כך בטוח להפקיד את הכסף בבנק, את עובדת טובה וחבל עליך . . . והציע לי לתת לו את כל מה שאני מרוויחה לתת לו שישמור . . . והוא אמר לי שניקח פיסת ניר נקפלה לשנים והעתק אצלך והמקור אצלי ובניר נכתוב את התאריך שנתת לי את הכסף מצד שמאל הסכום שנתתי לו ובצד ימין אם אני אוציא כסף אכתוב את הסכום אבל אני שנים לא הוצאתי כסף. הבעיה היתה שאני שלחתי מעט כסף לרומניה, שילמתי לו כספים במשך שנים, לא לקחתי ממנו כסף, מעט כסף שלחתי לרומניה לא מהכספים שנתתי לו". לדבריה של המתלוננת היא הפקידה, בסיכומו של דבר, בידי הנאשם, סכום של 70,000$ ו- 4,000 מרקים. לדבריה, מעת לעת, בעת ביצוע התשלום, נעשה תרגום של הסכומים ששולמו בשקלים לשוויים הדולרי. רישום הסך של 70,000$ ו- 4,000 מרקים גרמנים מופיע במסמך ת/1. בסמוך לשנת 98' ביקשה המתלוננת לקבל את כספה חזרה מאחר שאמה היתה חולה מאוד והיא רצתה לחזור לרומניה, ומשלב זה החלה מסכת ייסוריה: בתחילה הציע לה הנאשם שיק שייפרע ברומניה אלא שהיא השיבה לו שלא תוכל לעשות שימוש בשיק כזה, ואז החל הנאשם לדחות אותה בהלוך ושוב בהעלותו תירוצים מתירוצים שונים. המתלוננת אישרה, באשר למסמך ת/2, כי במסמך זה נאמר, בשפה הרומנית, שהנאשם אינו חייב לה מאומה, ובלשון המסמך: "אני משחררת את עו"ד עדי כרמי מכל אחריות, תביעה או דרישה ממני", (ראה התרגום ת/2 המצורף למסמך שבכתב יד). אולם לדבריה, התאריך המופיע באותו מסמך, 28.5.98, איננו כתב ידה ואותו מסמך אכן נערך אולם בהקשר עם התעודות הרפואיות והפניה למשרד הפנים, ומסמך זה נכתב על ידה בשנת 93'.

            המתלוננת פירטה את המקומות בהם עבדה ובמסגרתם קיבלה, למשל, את השיקים ת/3 ות/4.

            בחקירתה הנגדית הבהירה המתלוננת כי בשלב הראשון, בטרם עזבה את הארץ לרומניה בפעם הראשונה, היא הפקידה ביד הנאשם 5,000 עד 6,000 דולר, זאת לאחר שהכירה אותו, לצורך קבלת יפוי כוח נוטוריוני, והנאשם דאג לכך שהיא תוכל לשוב ארצה. עוד הבהירה כי היא הפקידה בידיו 6,000 ₪ בכל חודש במשך 6 או 7 שנים, במסגרת עבודות ניקיון אותן ביצעה במשך 10 עד 13 שעות ביום. וכדבריה: "הוא היה כמו בנק בשבילי". המתלוננת ציינה כי הפקידה 10 ₪ באותו חשבון על מנת לוודא קיומו של אותו חשבון, זאת בסוף הדרך, לאחר ששילמה את מלוא הסכומים כפי שהעידה עליהם. מעדותה של המתלוננת הוברר כי הסכומים שהופקדו אצל הנאשם לפני נסיעתה לרומניה הופקדו לצורך בטוחה לפי דרישת משרד הפנים אך לדבריה הנאשם לקח סכום זה לרשותו לאחר מכן. המתלוננת לא שילמה לנאשם שכר טרחה על כל פעולותיו זאת בנימוק שכספה היה מופקד בידיו ודי היה לו בריבית. המתלוננת הדגישה כי הנאשם ידע כי היא עוברת את טיפולי הפוריות. התברר, מעדותה של המתלוננת, כי שעה שביקשה להתלונן במשטרה על הנאשם חששה כי תגורש מהארץ שכן לא נמצאה בידיה ויזה תקיפה אולם בא כוחה הסדיר עם הגב' כרמון ממשרד הפנים כי  היא  לא  תגורש. (ראה נ/2). במסמך ת/1 מצויין, בנוסף, כי המתלוננת שילמה לנאשם 3,000 ₪ ביום 27.1.98 ולאחר מכן הפקידה בידיו 1,300 ₪ בתאריך 30.1.98 ולאחר מכן קבלה לידיה ביום 12.5.98 5,000$ וביום 28.5.98 קבלה לידיה 4,300 ₪ עבור שכר דירה, ובאותו יום קבלה לידיה גם סכום של 1,000$ ששולמו לבעל הבית. כלומר, עולה ממסמך זה אופן ההפקדות והמשיכות, ורישומן.

            לעניין היקף עבודתה של התובעת העידו בפני חלק מהנשים בביתן עבדה המתלוננת עבודות משק בית. הגב'  אסתר  טולדו, ע"ת מס' 2, העידה כי המתלוננת עבדה אצלה בין השנים 95'-99', בוקר אחד בכל שבוע, למשך 3 שעות, והיא שילמה לה לקראת סוף התקופה, סך של 25 ₪ לשעה. הגב' טולדו שילמה למתלוננת בשיקים דוגמת השיקים ת/8. המוטב על פי אותם שיקים הינו הנאשם שכן הגב' טולדו ערכה את השיקים ללא שם המוטב זאת לבקשת המתלוננת, עד לשלב בו המתלוננת אמרה לה שלדעתה אותו אדם שהיא מפקידה אצלו את הכספים גונב לה את כספיה.

 

7.         בבואנו לבחון את העבירות המיוחסות לנאשם במסגרת האישום הראשון, לא ניתן להתעלם מכך כי למתלוננת היה אינטרס ממשי ביצירת מצג אשר יהא בו כדי לסייע בשהייתה בארץ. אשר על כן, כתבה המתלוננת במו ידיה את המסמך ת/6 אשר באה בו התייחסות למסמך ת/16 הקשור בגב' פרידמן המנוחה, ועוד נאמר באותו מסמך כי למתלוננת ניתנו תרופות לטיפול במחלת הסרטן. הסברה של המתלוננת לכך היה כי הסכימה לחתום על תוכן דברים אלה לאור הנחיית הנאשם. בקשר עם המסמך ת/ 16, העידה רפ"ק רחל גבאי, קצינה במדור המסמכים במז"פ, ע"ת 7, והיא זו שערכה את חוות הדעת ת/15. רפ"ק גבאי בדקה את התוספות המודפסות שב-ת/16 (אלו פרטי המתלוננת) ומסקנתה היא כי אינה יכולה לאמר האם תוספת זו הודפסה באותה מכונת כתיבה שהדפיסה את המסמכים ת/12 ו- ת/14, מסמכים שהודפסו במשרד הנאשם. גם עדותה של הגב' בתיה כרמון, מנהלת מחלקת אשרות וזרים במשרד הפנים, אינה מצביעה על קשר ישיר, ממשי, שבין הנאשם לבין המסמכים שהומצאו לידיה דהיינו היא לא העידה כי קבלה במו ידיה מסמכים מהנאשם עצמו אלא העידה שהמסמכים הומצאו לידיה. יחד עם זאת, מעורבותו העמוקה של הנאשם בהליך כולו היא ברורה, וטביעת אצבעותיו מוכחת, למשל, באמצעות המכתבים ת/14 (10), (11), (13), (15) שיצאו מתחת ידו, ונשלחו למשרד הפנים. הנאשם גם הכין את המסמך ת/6 והוליך את המתלוננת למשרד עו"ד  סולן ע"מ שזו תחתום בפני עו"ד סולן על אותו מסמך, ועו"ד סולן אישר את חתימתה (עו"ד סולן העיד כזכור כי הנאשם והמתלוננת באו למשרדו יחדיו כאשר המסמך מוכן, ועל כך אין מחלוקת והמתלוננת לא נמנתה על לקוחותיו של עו"ד סולן). לצד זאת, הנאשם אינו מכחיש כי שימש כזרועה הארוכה של המתלוננת אל מול משרד הפנים. כלומר, האינטרס שהיה למתלוננת אינו מעיב על מעשי הנאשם ואינו מפחית מערכם. ברור הדבר שהנאשם הוא זה שניווט את מהלך העניינים וקבע את אופן ביצועם.

 

8.         "זיוף", כהגדרתו בסעיף 414 לחוק העונשין, כולל גם: "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות". אם נעיין בתצהיר ת/7 אשר נערך ע"י הנאשם והודפס במשרדו, הנאשם הוא זה אשר אימת את חתימת המתלוננת והחותמת הנוספת על התצהיר, לאחר שתרגם להן את האמור באותו תצהיר לשפה הרומנית, והנאשם הדפיס או גרם להדפסת תצהיר אשר נאמר בו, בין היתר, כי המצהירות מקבלות טיפולים רפואיים בבית החולים הנוצרי צרפתי לחולים סופניים. כאמור, אין רגליים לטענת הנאשם לפיה הוא האמין באמת ובתמים כי המתלוננת חולת סרטן וטענתו זו, לגבי הידוע לו, הינה משוללת יסוד ואינה אלא טענת בדים, שכן המרשם הרפואי עליו נסמך, נ/5, לא אמור היה ולא יכול להקים אצלו ידיעה מעין זו. בנקודה זו אין להתעלם ממכתבי הנאשם עצמו, (ת/14 (11) ועוד), אשר נכתבו ע"י הנאשם ונשלחו למשרד הפנים, בהם הובעה תרעומת ופליאה כיצד משרד הפנים יהין לגרש את המתלוננת בהיותה חולה במחלה קשה שעה שהיא זקוקה לטיפולים העשויים להציל את חייה. האמור לעיל חל גם בהקשר למסמך ת/6 שאף שנכתב בכתב ידה של המתלוננת הוא פרי יוזמתו  ורוחו של הנאשם, וכאמור, שוב, הנאשם אישר כי המסמכים ת/14 (2) (3), (4), (5), (7) (9), (10), (11), (13), (16) הינם מסמכים שהוגשו על ידו למשרד הפנים. אולם, משלא הוברר במידת הוודאות הדרושה כי הנאשם הוא זה אשר ערך את השינויים במכתב ת/16, ואף שהמכתבים ת/4 (10) ואילך נכתבו ונחתמו ע"י הנאשם ואף נשלחו למשרד הפנים, ואף שנקבע, כאמור, כי טענתו של הנאשם בדבר מחלת המתלוננת הינה טענת בדים, כי אז, למרות כל האמור לעיל, לא מתקיימת עבירת הזיוף: הדרישה שבסעיף 414 לחוק העונשין בדבר "מסמך הנחזה להיות את אשר איננו" – משמעותה שהמסמך המדובר "אומר שקר על עצמו": ואין די בכך שתוכנו של המסמך כוזב: "אין זיוף מסמך אלא אם כן המסמך לא זו בלבד שהוא דובר שקר – כלומר, מצהיר או מספר על עובדות כוזבות – אלא דובר שקר על עצמו": ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ט (3) 673. על המסמך להציג עצמו אחר ממה שהוא באמת להבדיל ממסמך המוסר תוכן כוזב בלבד: ע"פ 509/76 צסיס נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (3) 743. דהיינו האבחנה היא בין עריכתו של מסמך כוזב לבין עשיית מסמך מזויף: עריכת מסמך שתוכנו כוזב, שקרי, אך אינו מתיימר להיות מסמך אחר ממה שהוא באמת אינו מהווה זיוף – ע"פ 875/76 טוביה בדר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א (2) 795, ומסמך שתוכנו כוזב – איך אינו אומר שקר על עצמו – אינו מסמך מזויף – ע"פ 462/80 סגרון נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ה (1) 288). מכאן שיש לזכות את הנאשם מעבירת השימוש במסמך מזויף, שכן המסמכים והתצהיר שיצאו תחת יד הנאשם, אין הם מתיימרים להיות מסמכים אחרים או מכתב של אחרים. תוכנם הוא כוזב. (למעט המסמך ת/16 שהוא מסמך מזויף אולם, כאמור, לא באה תשתית לקשירת הזיוף לנאשם דווקא).

 

9.         הנאשם, אשר ערך את התצהיר ת/7 (והיה מעורב בעריכת, החתמת, ואישור החתימה במסמך ת/6), עבר אחר עבירת השידול לשבועת שקר, לאחר שהביא את המתלוננת, בין בשכנוע ובין בעידוד (כאמור בסעיף 30 לחוק העונשין) לידי מתן הצהרות שקר, אלו ההצהרות נשוא התצהיר ת/7. לשון סעיף 239 לחוק העונשין דנה במסירת תצהיר שקר ביודעין, "בין בשבועה או בהן צדק, ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שמוסמך לקבל את התצהיר . . .". המתלוננת מסרה, בתצהיר ת/7, פרטים שקריים, ביודעין, והנאשם הוא זה שהביא אותה "לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד . .  ." כדרישת סעיף 30 לחוק. ב-ת/7 התמלאו הדרישות הבסיסיות: הוא ניתן בפני מי שמוסמך לקבלו (עורך דין הוא "מוסמך" בהתאם להוראת סעיף 15 (ב) (4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1973). מעורבותו של הנאשם הינה כפולה: הנאשם יזם, למעשה, את התצהיר ותוכנו, וגם היה זה שדאג, כאמור בתצהיר, להזהיר את המתלוננת כאמור בסעיף 15 (א) לפקודת הראיות לאחר שתרגם לה את תוכנו.

 

10.       באשר לעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות – המאשימה, בסיכומיה, לא פירטה ולא הבהירה כיצד הנאשם, להבדיל מהמתלוננת, ניסה לקבל, הוא עצמו, דבר במרמה במסגרת הפעולות והמעשים נשוא האישום הראשון, שכן סעיף 415 לחוק העונשין עוסק במי "שמקבל דבר במרמה". "המקבל", בשרשרת הפעולות, הייתה למעשה המתלוננת שכן לא נטען כי לנאשם צמחה טובת הנאה כלשהי בגין פעולות אלה, ומכל מקום לא באה לכך הבהרה ראויה. מכאן, ולו מחמת הספק, יש לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון קבלת דבר במרמה.

 

11.        כאמור, האישום השני מייחס לנאשם עבירה של גניבה בידי מורשה ועבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות. לעניין עבירת הגניבה: לאחר ששמעתי וראיתי את המתלוננת ויכולתי להתרשם ממנה הן במהלך עדותה הראשית והן במהלך חקירתה הנגדית, שלבים בהם ניתן היה להיווכח בסערת הנפש שפקדה אותה כאשר ניכרו בו אותות הטראומה אותה נשאה בקרבה לפיה, אדם בו שמה מבטחה וראתה בו חבר וידיד, לא רק שהפנה לה עורף, אלא בחר להוליכה שולל, מקובלת עלי עדותה של המתלוננת כאמינה ומהימנה, וגרסתה, לפיה הפקידה בידי נאשם את הכספים אותם השתכרה בעמל רב במהלך עבודות משק הבית אותן ביצעה, מקובלת עלי לחלוטין. כמו כן מקובלת עלי גרסתה של המתלוננת לפיה עבדה שעות רבות במשך כל יום ולפיכך כושר השתכרותה היה גבוה, כמו גם היקף הסכומים אותם הפקידה ביד הנאשם. גרסת הנאשם באשר לתשלום עבור שעת עבודה (10 ₪) לא רק שבאה לחלל האוויר ללא תימוכין כלשהם אלא נסתרה מניה וביה מעדות המעסיקות (הגב' אשכנזי העידה על תשלום 30 ₪ לשעה והגב' טולדו העידה על תשלום 25 ₪ לשעה לקראת סוף התקופה). ברור הדבר שהמתלוננת, אשר השתכרה, מחד, סכומי כסף גבוהים יחסית בגין עבודה קשה ומאומצת כאשר רמת מחייתה הייתה מינימלית, נזקקה, מאידך, למקום מבטחים להפקדת כספיה שכן היא לא שלחה כספים, באופן שוטף, לבני משפחה ברומניה, ומקום מבטחים זה נמצא בדמות הנאשם, שכן הבנקים היו, מבחינתה, חסומים, זאת בהיותה שוהה בלתי חוקית במשך חלק ניכר מתקופת שהייתה בארץ. על כן, משפגשה המתלוננת בנאשם אשר דבר את שפתה והיה בעל משרה מכובדת ומשרת אמון, לא היססה להפקיד בידיו את כספיה, ובמסגרת זו נערך ביניהם רישום אשר פירט את היקף הסכומים שהופקדו ופירוט הסכומים שנמשכו. כאמור, עדותה של המתלוננת בעניין זה מקובלת עלי במלואה, ומנגד, וכפי שציינתי לעיל, עדותו של הנאשם שידרה חוסר אמון, חוסר מהימנות, מניפולטיביות, אי התמודדות עם העובדות וניסיון בלתי פוסק לזריית חול. לכך יש לצרף עובדות אוביקטביות אשר אף שאין הן חותכות, יש בהן כדי לבסס את המסקנה אליה הגעתי: הוכח כי שיקים שנמסרו למתלוננת ע"י מעסיקותיה מצאו דרכם לחשבון הבנק של הנאשם. אומנם, וזהו אמנם מודגש, מדובר במספר זעום יחסית של שיקים ובסכומים פעוטים יחסית (ובוודאי פעוטים בהשוואה לסך הכולל של 70,000$), אולם, יש בכך תימוכין לקשר הכספי שבין השניים ולאופן העברת הכספים. העובדה שהנאשם המציא את המסמכים נ/20 (א) (העדר חשבון בבנק הבינלאומי ע"ש הנאשם), נ/20 (ב) (כנ"ל – בנק הפועלים) ודפי החשבון נ/19 של בנק לאומי הנוגעים לחשבון הנאשם לתקופת השנים 8-1995 בהם אין בנמצא הפקדות שיקים הקשורים במתלוננת, אין בעובדה זו כדי לשנות מאומה מהמסקנה שהמתלוננת העבירה לרשות הנאשם את סכומי הכספים בהיקף להם טענה ואין צורך לתאר את מגוון האפשרויות והדרכים העומדים בפני הנאשם ע"מ להעלים את נתיב השימוש בכספים (חשבון בנק בת"א,חיפה, המרה למזומנים, חלפנים, צדדי ג' ועוד, ועוד, ועוד). וכן – כאמור בפתח הכרעת הדין, אין חולק על כך כי במסגרת ההליך האזרחי שבין הנאשם למתלוננת שילם הנאשם למתלוננת סכום של 54,000$. לא פחות. סכום זה, גם לגרסת הנאשם, הינו הון עתק. ומהו הסברו של הנאשם לתשלום זה? הסבר זה בא בדמות טענת הסחיטה, טענה שהועלתה לראשונה בחקירתו הראשית, טענה שלא נטענה כלל ועיקר בחקירתו במשטרה (ר' ההודעות ת/17 עד ת/20) טענה שהמתלוננת בעדותה ובחקירת בבית המשפט בהליך זה כלל לא עומתה עימה ואף לא נרמז לה כי קיימת טענה ממין זה, טענה שלא נזכרה כלל ועיקר בתצהירו של הנאשם ת/ 23 (א) שהוגש במסגרת ההליך האזרחי שבינו  ולבין המתלוננת בת.א 19761/98. "הסברו" של הנאשם לפיו העדיף לשלם ע"מ להימנע מפרסום הובהרה כטענה מגוחכת ונטולת כל משקל שהוא שכן התשלום בוצע לאחר הגשת תביעה, לאחר שהפרשה התפרסמה, ולפי דברי הנאשם לאחר  שאשתו, ידעה על כך (אשתו דרך אגב, לא באה להעיד ומשמעות הימנעות זו – ברורה). מכאן, אם "הסבר" הסחיטה נופל כלא קיים, לא בא מפי הנאשם כל הסבר ממשי מדוע שילם הון עתק למתלוננת. מכאן, ובהתקיים, יסודות העבירה, עבר הנאשם אחר עבירת גניבה בידי מורשה.

 

12.        זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות:

עבירה זו מתייחסת ומקושרת למסמך ת/2 שנסקר לעיל. לגרסת המאשימה, מסמך זה נכתב בשנת 1993 בקשר עם תעודה רפואית והמתלוננת מצהירה בו, בשפה הרומנית, כי היא משחררת את הנאשם מכל בקשה ואין לה טענות כלפיו. כאמור, אין חולק כי מסמך זה נכתב ונחתם ע"י המתלוננת והטענה היא כי התאריך המופיע בו, 28.05.98, איננו חלק מהמסמך המקורי אשר נכתב בקשר עם תעודה רפואית והנאשם הוא זה האחראי להוספת התאריך משנת 1998. באשר לטענה כי התאריך איננו מהווה חלק מהמסמך המקורי, נסמכת המאשימה על חוות דעתו של ע"ת 4, אמנון בצלאל. מר בצלאל, מומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים, מגיע בחוות דעתו למסקנה כי "התאריך" כתוב בשלושה סוגי דיו שונים – בעט כדורי שחור, בדיו נוזלית כחולה ובדיו נוזלית שחורה. הרישום בדיו הנוזלית השחורה נראה כתוב בתחרה איטית ולא שוטפת, וזו צורת כתיבה האופיינית להעברה קווית. מסקנתו, ע"פ חוות הדעת, הינו כי לא נמצאה התאמה בין כתב היד שבתאריך לבין דוגמאות כתב היד של המתלוננת, שנמסרו לו (ת/12 א-ב). יחד עם זאת, מציין המומחה כי אינו יכול לקבוע האם התאריך נכתב ע"י הנאשם (ר' ת/10 – צילום בהגדלה של התאריך). בחקירתו פירט המומחה את הגורמים עליהם נסמך במסקנותיו: שוני במבנה הספרות (בין התאריך שבת/2 ולבין דוגמאות כתב היד של המתלוננת) (ראה פירוט ההבדלים בעמ' 31 לפרוטקול), ואבחנה בין סוגי דיו. המסמך ת/2 הוצג ע"י הנאשם הן בהליך האזרחי והן בחקירתו, בקשר עם ההליך הפלילי, ע"מ להוכיח את טענתו. חוות הדעת ת/9 ניתנה בקשר עם ההליך האזרחי לבקשת המתלוננת. יחד עם כל זאת, אף המאשימה אינה טוענת כי קיימת ראיה ברורה ובמשקל הדרוש לפיה הנאשם הוא זה שכתב את התאריך (עמ' 14 סעיף 52 לסיכומי המאשימה) אולם המאשימה מבקשת לזקוף רישום זה לחובת הנאשם על יסוד: "האינטרס העומד בבסיס רישום התאריך כפי שהוא גלוי וידוע מחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט ולפיו חייב היה הנאשם ל"הציל" עצמו מפני תביעתה האזרחית של המתלוננת" (סעיף 52 סיפא לסיכומי המאשימה). הנחת עבודה זו אינה מהווה מנוף יציב דיו להוכחות טענת המאשימה, מה עוד שהמאשימה עצמה, בסיכומיה, טוענת כי ע"מ להגיע למסקנה לפיה התאריך נרשם ע"י הנאשם יש צורך בשלושה תנאים: א- התאריך איננו חלק מהמסמך ת/2, ב- המסמך המקורי נכתב בקשר עם תעודה רפואית שהוגשה ע"י הנאשם למשרד הפנים ו-ג – הנאשם הוא זה שאחראי להוספת התאריך למסמך (סעיף 48 לסיכומי המאשימה). אולם, למעשה, גם המאשימה, בהמשך טיעוניה, מסכימה כי לא קיימת ראיה לכך שהנאשם הוא זה שכתב את המסמך וגם הניסוח בו נקטה המאשימה לפיה עליה להוכיח כי הנאשם היה האחראי להוספת התאריך אין בו לסייע, שכן גם אם ההיגיון מוליך למסקנה כי הנאשם היה בעל אינטרס לציון תאריך זה, והוא דאג להוציא לפועל  אינטרס זה, אין ההיגיון משמש תחליף לראיות. כך או כך, לפחות מהספק, יש לזכות את הנאשם מעבירת הזיוף שבאישום השני.

 

13.        התוצאה מכל האמור לעיל, הנה, שאני מזכה את הנאשם מעבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ומעבירת הניסיון לקבלת דבר במרמה המיוחסות לו באישום הראשון, ומעבירת הזיוף המיוחסת לו באישום השני, ומרשיע את הנאשם בעבירה של שידול לשבועת שקר, עבירה לפי סעיף  239 לחוק העונשין בצירוף סעיף 30 לאותו חוק ובעבירה של גניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 383 (א) (2) וסעיף 393 (2) לחוק העונשין.

 

ניתן היום, י' בחשון, תשס"ה (25 באוקטובר 2004), במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם ובא כוחו.

 

 

קלדנית: מאיה כהו